לשלימות העבודה מוכנים שלשה כלים, שהם, חוש, דמיון, שכל, שהשלם עובד עמהם, ומעביר כל הצמצומים שמתפשטים מגבולי הזמן והמקום.
ראוי שנדע, אשר כל שפע לא נשלם זולת נגיעתו ומפעלו בחוש, וכשמופיע בחושים נודע שבא "עד מקום ההשלמה". אבל, (תהלים מט יג) "ואדם ביקר בל ילין". כי מוכרח לתקן בכל הכ"ח עתים. נמצא שבהעתק השפע מהחושים, הוגבל השפע בשני צמצומים, "בזמן" שעבר. "ומקום" שתפש לעצמו באותו הזמן. דהיינו, רוחב המקום שהתפשט, בהחוש שהיה באותו הזמן.
בכח הדמיון מעביר "גבול המקום", דהיינו, שאוחז במח הדמיון, כל התפעלות שהתפעלו החושים, ובזה מביאם לחושים החדשים, דהיינו, שמשוה בכחו החושים הקודמים, עם החושים ההוים, נמצא שכל פעולות הדמיון נפעלים במקום, אבל חלושים המה לפעול בזמן, כי מה שעבר אין, ואין תחבולה לבא ליום האתמול, לכן אין שפעו מתקיים, וכיון שבתחילת עבודתו עובר חוט הזמן, שהוא כנגד הטבע, לכן טעם שפעו אינו נקי, ומורגש בו צמצום שעושה הזמן, וחוץ מזה אינו מתקיים זמן ארוך, וחייו קצרים, ותמיד לעבודה צריך.
וכשנעתק מדמיון מתחיל עבודת השכל, דהיינו, שמשכיל על העוברות והעתידות, ומשכילים פרטיהם ודקדוקיהם. והגם שעבודתו קשה מאוד, כי טרם השתלמותו, שפעו פג ומופג מאוד, כי נאבד אפילו מהמקום, כי טבע החושים שאינם מתפעלים משכל בלתי נשלם, כי בעוד שעובר במח המדמה, היה משלים מה שהוטל עליו בעת קצרה, דהיינו, שבא ממש למקום ההשפעה, אחר זמן עבודתו, ולולא צמצום הזמן שמניח רושם אחריו, לא היה צריך כלל יותר. אבל עכשיו, שאינו עובד במח המדמה, זולת במח השכלי לבד, ועבודת השכל אוחז זמן ארוך, שעד אותו הזמן כמו מתרוקן מכל וכל, כנ"ל, מכל מקום פעולתו שלמה, כיון שבתחילת עבודתו, אינו עובר כלל חוט הזמן, כי אין מגדר השכל להתפעל מזמן, ואצלו העבר והוה שוים, לכן לא יפסיד כלל מצמצום הזמן, ומטעם זה כשמשתלם כל צרכו, שפעו נקי ותם, ואין צמצום הזמן פוגם בו, כי לא סייעו כלל בעת עבודתו.
כיון שתוקן צמצום הזמן, גם צמצום המקום תוקן מאליו, כי תלוים זה בזה כידוע.