וייקחו לי תרומה – ג'
262. וייקחו לי תרומה מאת כל איש. משה, בשעה שהקב"ה הראה לו מעשה המשכן, היה קשה לפניו ולא יכול לעמוד בו. ועתה יש לשאול כאן, אם הקב"ה נתן תרומה, המלכות, למשה בלבד, איך נתן אותה לאחר, ואמר, שלבני ישראל ייקחו תרומה זו?
263. אלא ודאי שנתן אותה למשה, ולא נתן אותה לאחר. ודומה למלך, שהיה בתוך עמו, ולא הייתה המלכה עם המלך. כל זמן שהמלכה לא הייתה עם המלך, אין העם קובע שיישאר אצלם, והם אינם יושבים לבטח. כיוון שבאה המלכה, שמחים כל העם ויושבים לבטח.
כך בתחילה, אע"פ שהקב"ה עשה להם ניסים ואותות ע"י משה, עוד לא היו קובעים העם, שהקב"ה יהיה עימהם. כיוון שאמר הקב"ה, וייקחו לי תרומה ונתתי משכני בתוככם, מיד קבעו כולם, שהקב"ה יהיה עימהם ושמחו בעבודת הקב"ה. כמ"ש, ויהי ביום כַּלׂת משה, שירדה כלַת משה לארץ. כי ע"כ כתוב כלׂת בחוסר ו', להורות על הכלה העליונה, המלכות, שירדה לארץ לשרות בישראל.
264. ויהי, בכל מקום הוא לשון צער. למה כתוב כאן, ויהי ביום? אלא ביום שהשכינה ירדה לארץ, נמצא עליה מקטרג, וכיסה עליה חושך ואפלה, כדי שלא תרד. 1500 ריבּוא (15,000,000) מלאכים מקטרגים נמצאו עליה, כדי שלא תרד.
ירידת השכינה למטה לשרות על ישראל, הוא בגילוי הארת החכמה שבה. ונבחנת ירידתה למטה, כמו המשכת החכמה מלמעלה למטה, הנמשכת רק ע"י שליטת קו שמאל בלי ימין. וע"כ נמצא אז מקטרג עליה, שכיסה אותה בחושך ובאפלה, הבא עם שליטת השמאל.
1500 ריבוא מלאכים מקטרגים, הם הנמשכים מקו ומחצי קו השמאליים של הג"ר. כי ג' הקווים הם 3000 ריבוא (30,000,000). נמצא קו השמאל אלף ריבוא (10,000,000). וחצי קו האמצעי 500 ריבוא (5,000,000). וזה מורה, שהן הדינים של שמאל והן הדינים של קו אמצעי נגלו עליה, להסתיר הארת החכמה שבה, שלא תוכל לרדת למטה.
265. בזמן ההוא נמצאו כל קבוצת מלאכים העליונים לפני הקב"ה. אמרו לפניו, ריבון העולם, כל זיו וכל אור שלנו הוא בשכינת כבודך, ועתה תרד אל התחתונים, שתתפשט הארת החכמה שבה מלמעלה למטה, שאז ייחשך אורה.
בשעה ההיא התחזקה השכינה, שהתייחדה עם ז"א, ונכללה בהכרעה שלו, שהארת השמאל בכל מקום לא תאיר אלא מלמטה למעלה. ואז שברה החושך והאפלה, כמי ששובר חניתות חזקות, מזיקים גדולים, וירדה לארץ.
כיוון שראו כולם זה, פתחו ואמרו, ה' אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ. אדיר ודאי, ששברה כמה חניתות וכוחות חזקים, וירדה לארץ ושלטה בכל. וע"כ כתוב, ויהי, שמורה על צער, שקיבלו כמה צבאות ומחנות מלאכים ביום שכּלת משה ירדה לארץ.
266. משום זה לא כתוב, וייקחו לי ותרומה, אלא, וייקחו לי תרומה, להראות שהכול אחד בלי פירוד. שהשכינה, הנקראת תרומה, אחד עִם לי, בלי פירוד, ומעשה המשכן כעין של מעלה, זה כנגד זה, לכלול השכינה בכל הצדדים למעלה ולמטה. כאן בעוה"ז, מעשה המשכן, הוא כמעשה הגוף, שיהיה ראוי לכלול רוח בתוכו, שזוהי השכינה, שנכללה למעלה ולמטה, והיא רוח הקודש.
267. לעולם נמשכת השכינה ונכנסת בתוך הגוף, המשכן, שישרה המוח בתוך הקליפה, שהמשכן והכלים שלו הם כמו קליפה אל השכינה, שהיא המוח, הכול כמו שראוי. ורוח הקודש הזה, השכינה, נעשה בתוך הגוף, שיכלול בתוכו רוח אחר עליון דק המאיר, ז"א, המתלבש בתוך השכינה. והכול מתאחד כך ונכלל זה בזה, ונכנס זה בתוך זה, עד שמתאחדים ומתלבשים בעוה"ז, שהיא קליפה אחרונה בחוץ.
כל עליון מתלבש בתחתון. העליון כמו מוח והתחתון קליפה אליו, עד שהתחתון ביותר מתלבש בקליפות הטמאות ממש. וגם הקליפות הן זה בתוך זה עליון בתחתון, עד שהתחתון האחרון מהקליפות מתלבש בתוך כדור הארץ של עוה"ז. ונמצא עוה"ז קליפה אחרונה מחוץ לכולם.
268. הקליפה החזקה של הטומאה היא בפנים הקליפה של עוה"ז, כמו האגוז, שהקליפה שמבחוץ אינה חזקה. הקליפה הירוקה שעל האגוז, שהיא רכה. הקליפה שהיא מבפנים ממנה, היא קליפה חזקה קשה כעץ. כן כדור הארץ עצמו היא קליפה קלה, והקליפה שבתוכה היא הקליפה הקשה.
אף למעלה הוא כך, הקליפה הקשה הוא רוח אחר השולט בגוף. לִפְנים ממנו יש קליפה קלה. ולפנים ממנו הוא המוח, שהוא השכינה, שהוא הנפש. ובתוכה ז"א, הרוח.