טעמים נקודות ואותיות

[טעמי נקודי ואתוון]

14. והמשכילים יזהירו, כמו הטעמים המנגנים. וע"פ הנגינה שלהם הולכות אחריהם האותיות והנקודות.

ע"ס נחלקות לג' עיקרים: טעמים, נקודות, אותיות. הטעמים הם כתר, הנקודות הן חכמה, האותיות הן ישסו"ת וזו"ן. וזהו רק מבחינת הכלים. אמנם מבחינת המוחין, נבחנים הטעמים לחכמה, הנקודות לבינה, והאותיות לזו"ן.

וההפרש בין המוחין לבין הכלים נמשך מב' פרצופים דא"ק. כי הכלים נמשכים מפרצוף הכתר דא"ק, ששם האורות מלובשים בכלים שלהם כהלכתם. אמנם המוחין נמשכים רק מפרצוף ע"ב דא"ק, ששם התחלפו האורות בסדר התלבשותם בכלים, מטעם שהוא חסר ממלכות דכלים ומכתר דאורות. וע"כ התלבש שם אור חכמה בכלי דכתר שלו, ואור בינה בכלי דחכמה, ואור ז"א בכלי דבינה.

וע"כ מבחינת הפרצופים והכלים, הנמשכים מפרצוף כתר דא"ק, נבחנים הטעמים בכתר, והנקודות בחכמה, והאותיות בבינה. אמנם מבחינת המוחין, הנמשכים רק מע"ב דא"ק, שאור חכמה מלובש בכתר שלו, ואור בינה בחכמה שלו, ואור ז"א בבינה שלו, הרי הטעמים הם מֵאור החכמה, והנקודות הם מאור הבינה, והאותיות הן בזו"ן.

הטעמים הם זוהר הרקיע, הנקודות הן חולם שורוק חיריק שבבינה, האותיות הן בב' פרצופי הזו"ן שהם כמ"ש, את השמיים ואת הארץ. הטעמים הנקודות והאותיות מתחלקים בעצמם לטעמים לנקודות ולאותיות: טעמים נקודות אותיות בטעמים, וכן בנקודות, וכן באותיות. והם ג' בחינות רת"ס, בכל אחד מהטעמים ומהנקודות ומהאותיות.

רת"ס דטעמים הם טעמים עליונים, טעמים אמצעיים, טעמים תחתונים. כלומר, טעמים ממעל לאותיות, כמו פַּשְׁטָא ורביעי, ושבתוך האותיות הם פסיק ומקף, ושלמטה מאותיות הם כמו מֵירכָא וטִפְחָא.

ועד"ז בנקודות יש נקודות שלמעלה מאותיות, כמו חולם. ושבתוך האותיות, כמו שורוק, מְלאפוּם, שהנקודה בתוך אות ו', כך: וּ. ושלמטה מאותיות, כמו החיריק. ועד"ז באותיות, שהן זו"ן.

ותחילה הזוהר הביא ג' בחינות הטעמים, שהן ג' מיני הזוהר:

א. זוהר סתום מכל סתום, זוהר עתיק. כי עתיק, כתר דאצילות, וע"כ הוא טעמים דטעמים.

ב. זוהר ראשית, א"א, טעמים אמצעיים, נקודות דטעמים.

ג. זוהר סתום, ישסו"ת, טעמים תחתונים, אותיות דטעמים.

וכאן מתחיל מֵעתיק, כתר, בהיותו מדבר מפרצופים ומכלים, שנמשכים מפרצוף כתר דא"ק.

ואח"כ הביא שוב ג' מיני זוהר, שמפרש אותם על השמות אהי"ה אשר אהי"ה, מוחין חב"ד, בעניין בראשית ברא אלקים. ושָׁם משנֶה הסדר:

זוהר א', זוהר בראשית, א"א, ולא עתיק. כי המוחין נמשכים מע"ב דא"ק, שבו אור חכמה בכלי דכתר. נמצא, הטעמים הם חכמה, א"א. ואו"א עילאין, טעמים דטעמים, אהי"ה הראשון.

זוהר ב', זוהר סתום, ישסו"ת ובינה, שהם נקודות דטעמים וטעמים אמצעיים.

זוהר ג', זוהר הכולל כל האותיות והגוונים, זו"ן, הדעת, אהי"ה האחרון, אותיות דטעמים.

הנקודות, ישסו"ת, שהם אשר, שיצא מראשית, נחלקות לעליונות, אמצעיות, תחתונות, רת"ס. טעמים נקודות אותיות שבנקודות. כי החולם, מ"י, נקודות עליונות, טעמים דנקודות. השורוק, אל"ה, נקודות אמצעיות, נקודות דנקודות. החיריק, זו"ן הדבוקים באל"ה, נקודות תחתונות, אותיות דנקודות. וכל אלו נכללות במילה ברא.

האותיות, זו"ן, הנחלקות לב' בחינות זו"ן, כמ"ש, את השמיים ואת הארץ. וגם האותיות נחלקות לג' בחינות רת"ס, שהן טעמים נקודות אותיות שבאותיות. כי זו"ן הגדולים, הנכללים בכתוב, את השמיים, הם טעמים דאותיות, אותיות גדולות, ו"ק גדולים. וז"א הקטן, יעקב, אותיות אמצעיות, נקודות דאותיות. ונוקבא הקטנה, רחל, אותיות קטנות, אותיות דאותיות.

נמצא, כי המילה בראשית, היא טעמים, שהם א"א ואו"א עילאין. ויש בהם ג' בחינות זוהר, טעמים נקודות אותיות שבטעמים. בחינתם עצמם היא טעמים דטעמים. ומה שמאירים לישסו"ת בזוהר סתום הם נקודות דטעמים. ומה שמאירים לזו"ן בזוהר הכולל כל האותיות והגוונים, הם אותיות דטעמים.

המילה ברא היא נקודות, ישסו"ת, הנחלקות לפי עצמן לג' בחינות, טעמים נקודות אותיות שבנקודות. מה שמקבלות מאו"א נבחן לנקודות עליונות, חולם, טעמים דנקודות. ובחינתן עצמן היא נקודות אמצעיות, שורוק, נקודות דנקודות. מה שמאירות לזו"ן הן אותיות דנקודות, חיריק.

המילים, את השמיים ואת הארץ, הן בחינות אותיות. והן נחלקות לטעמים נקודות אותיות דאותיות, רת"ס דאותיות. זו"ן הגדולים, את השמיים, טעמים דאותיות, אשר מקבלים מאו"א. וז"א הקטן, יעקב, נקודות דאותיות, אשר מקבלים מישסו"ת, ו', אשר בכתוב, ואת הארץ. נוקבא הקטנה, רחל, אותיות דאותיות, בחינת עצמן של האותיות.

ולכן נאמר, המשכילים, האותיות, יזהירו, עם נקודותיהם, כמו הטעמים המנגנים. וע"פ הנגינה של הטעמים, נמשכות והולכות אחריהם האותיות ונקודותיהן, כמו חֵילות אחר מלכיהם.

הטעמים הם או"א עילאין, ונקודות הן ישסו"ת, ואותיות הן זו"ן. זו"ן, הנקראים משכילים, מזהירים עם המוחין שמקבלים מישסו"ת, הנקראים נקודות, כפי אור הטעמים, שהם או"א עילאין, אשר ישסו"ת וזו"ן נמשכים והולכים אחר או"א, כמו חֵילות אחר מלכיהם. וזהו בדרך כלל.

האותיות הן גוף, והנקודות הן רוח אליהן. וכולן נוסעות במסעיהן אחרי הטעמים, ומקבלות הקיום שלהן. כי נקודות ואותיות דומות לגוף עם רוח החיים שבו, שאותיות בלי נקודות הן כגוף בלא רוח. וכן הזו"ן, האותיות, כל רוח החיים שבהם נמשך מישסו"ת. שזולת הישסו"ת, המאיר בהם, לא היה בהם רוח חיים כלל.

אמנם גם הישסו"ת, רוח החיים של הזו"ן, מקבלים את קיומם וחיותם מאו"א עילאין, שהם הטעמים. והאותיות והנקודות נוסעות במסעיהן אחר הנגינה של הטעמים, ומקבלות מהם את כל חיותן ושיעור קומתן.

כשהנגינה דטעמים נוסעת, נוסעות האותיות והנקודות אחריה. כשהנגינה דטעמים נפסקת, הן אינן נוסעות. כי כמ"ש, על פי ה' יסעו, ועל פי ה' יחנו. אם יסעו הטעמים, שישפיעו אורותיהם אל הנקודות והאותיות, הן נוסעות. ואם יחנו הטעמים, שמפסיקים מהנקודות ומהאותיות את השפעתן, אז יחנו הנקודות והאותיות.

כי כמו שאנו מוצאים בניגון הטעמים שהוא הופך המילים, שהן האותיות המנוקדות, מהקצה אל הקצה, כן השפעת או"א, שהם טעמים. הם שולטים על המוחין דישסו"ת וזו"ן, להפוך אותם מהקצה אל הקצה.

כי למשל, כאדם האומר לחבֵרו, ספר חשוב כזה אתן לך, הנה יכול להיות בזה מובן של נתינה והתפשטות ממנו לחברו, כלומר אם הם בניגון של נחת. ויכול להיות בהם מובן הופכי, שְׁלִילה והפסק נתינה, אם יאמר בניגון של תמיהה.

הרי שהמילים, אין להן שום עמידה והוראה לפי עצמן, רק לפי הניגון והטעמים שלהן. כן ערך השפעת מוחין דאו"א על ישסו"ת וזו"ן, שאין במוחין שום משמעות, לא של קיום ולא של שלילה, אלא רק לפי הארת או"א אליהם.

15. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומַצְדיקֵי הרבּים ככוכבים. והמשכילים יזהירו, הם אותיות ונקודות המאירות. כזוהר, הוא ניגון הטעמים. הרקיע, הוא התפשטות בקול הניגון. כל אלו הטעמים, שמתפשטים והולכים בהתפשטותו של הניגון. ומצדיקי הרבים, הם טעמים מפסיקים, המפסיקים את מסעיהם של ניגוני הטעמים, שמשום זה נשמע היטב מובן המילה.

והמשכילים יזהירו, הם אותיות ונקודות. והמשכילים, אותיות, זו"ן, שכל זוהרן וחיותן הם מהנקודות, ישסו"ת. זוהרן של הנקודות, ישסו"ת, הוא ע"פ הזוהר שמקבלים מהטעמים, או"א.

ובניגון של הטעמים יש שני עיקרים כוללים. כי יש טעמים, המורים על קיום ונתינה, או שמורים על שלילה והפסק נתינה. רקיע מורה על הטעמים, המורים על התפשטות ונתינה, שאומר המשפט בניגון של נחת, שהולכים בניגון של התפשטות למקבל.

והשם, מַצדיקי הרבים, מורה על אותן נגינות של טעמים, המורות על שלילה והפסק השפע, שמפסיק התפשטות השפע אל המקבלים, בניגון של תמיהה. ונמצא, שאלו הטעמים מפסיקים למסעיהן של הנקודות והאותיות, כי מפסיקים להן שִׁפען וחיותן.

ע"כ יש בדרך כלל ב' בחינות של טעמים:

א. נקראת התפשטות של הניגון, שהוראתה נתינה והתפשטות השפע, ונקראת זוהר הרקיע.

ב. נקראת הפסק של הטעמים, שהוראתה הפסק השפע ושלילה. ונקראת מצדיקי הרבים.

וגם הטעמים המפסיקים האלו הם הכרחיים, כמו ההתפשטות של הניגון. כי ע"י הטעמים המפסיקים, נשמעות המילים, כדמיון הפְּסיק והמקף שבטעמים, שנותנים אותם בין מילה למילה, שזולתם היו המילים מעורבבות ולא היו מובנות.

יזהירו, האותיות והנקודות, המאירות כאחת במסעות בסתימה, במסע באותם השבילים הסתומים. אותיות הן זו"ן. נקודות, ישסו"ת. מסעות, דרכי התפשטות השפע. בסתימה, זהו ישסו"ת המכונה זוהר סתום. שבילים סתומים, ג' זריעות, חולם שורוק חיריק.

כבר התבארו ג' בחינות של זוהר:

א. זוהר דבראשית, א"א ואו"א עילאין, שעליהם רומזת המילה בראשית, ונקראים טעמים.

ב. זוהר סתום וגנוז, והוא אשר, שיצא מבראשית, ג' נקודות חולם שורוק חיריק, ג' זריעות וסתימות.

חולם, היא בינה, שיצאה מהראש דבינה דא"א לו"ק בלי ראש. שהיא אשר, שיצא מבראשית, שלא נשאר בה אלא רק מ"י. וג' אותיות אל"ה ירדו לזו"ן.

שורוק, הוא החזרתה את אותיות אל"ה למדרגתה עם הזו"ן הדבוקים בהן, ושיבתה לחכמה, לראש דא"א, שמשיגה שָׁם סתימה מחוסר אור חסדים, מפאת היות א"א כולו חכמה. ואפילו החכמה לא תוכל לקבל ממנו, מחוסר לבוש החסדים. וע"כ נבחנת הבינה אלקים נסתר וסתום.

וחיריק, הוא המיעוט של הבינה מכוח הזו"ן, הדבוקים על אותיות אל"ה שלה, להיותם פחותי ערך כלפי הבינה וממעטים אותה. ומחמת ג' הזריעות הללו, נבחנת הבינה הזו, הישסו"ת, בשם זוהר סתום ונקודות.

ג. זוהר שכולל כל האותיות והגוונים. קומת הזיווג הנמשך מאו"א עילאין אל הבינה, על המסך דנקודת החיריק שלה, אשר אז יצא קול, הדעת, ונשלמות עימו ג' הנקודות בשלמות. כי ע"י קומת החסדים, שיצאה על המסך דחיריק, התלבש אור החכמה בלבוש זה שמאיר, ויכולים עתה ישסו"ת לקבל האור מא"א, ונשלם השם אלקים.

ונבחן הדעת בשם קול, כי מטרם שנעשה הזיווג על נקודת החיריק של הז"א, לא נשמעו המוחין, שלא היו נודעים לתחתונים, והיו גנוזים בחולם בשורוק ובחיריק של בינה בזוהר סתום, שעמוק וסתום בשׁמו. אמנם אחר שנעשה הזיווג על הסתימה דחיריק, מסך דזו"ן, ונגלתה קומת חסדים, אז התלבשה החכמה בחסדים, ונגלו המוחין דג' הנקודות בשלמות. וזה נבחן שנשמע הקול.

ע"כ נקראים הזו"ן בשם קול. כי זולת המסך שלהם, שנדבק באותיות אל"ה דבינה, היו נשארים כל המוחין דבינה בלחש, בלתי נודעים לעולמות. וע"כ נקרא זוהר זה של הדעת, בשם זוהר שכולל כל האותיות והגוונים. כי אחר שהחכמה מתלבשת בקומת החסדים של הדעת, נעשים בה ד' גוונים, חו"ב חו"ג. ת"ת מכונה חסדים, להיותו בחינת האור דחסדים. המלכות נקראת גבורות, להיותה המסך.

הרי שהקול, זו"ן ודעת, כולל כל הגוונים. כי זולתו לא היו אלו ד' גוונים. וכן כולל כל האותיות. כי זו"ן עצמו נקרא אותיות. ומתוך שהוא השלים ד' גוונים לבינה, נוטל לתוך האותיות שלו כל אלו ד' הגוונים חו"ב חו"ג. נמצא שהזו"ן כולל כל האותיות והגוונים.

והנה אח"כ הזו"ן יוצאים מהיכל הבינה ובאים למקומם עצמם. והתבארו ג' בחינות זוהר:

א. זוהר בראשית, טעמים,

ב. זוהר סתום, נקודות,

ג. זוהר כולל, אותיות.

וג' בחינות זוהר הללו הן חב"ד, כמ"ש, אהי"ה אשר אהי"ה, ה' אלקינו ה', בראשית ברא אלקים.

כי א"א ואו"א עילאין הם זוהר בראשית, הטעמים, שכל המוחין דחכמה ודחסדים נמשכים מהם. והם אהי"ה ראשון, חכמה, הוי"ה ראשון.

הבינה, ישסו"ת, זוהר סתום, ברא, אשר, אלקינו. וג' הנקודות, חולם שורוק חיריק.

והזו"ן הוא זוהר שכולל כל האותיות והגוונים, אהי"ה האחרון, דעת, הוי"ה האחרון, אלקים שבבראשית ברא אלקים. כי ע"י הזוהר השלישי נשלם בבינה השם אלקים. וכשהזו"ן יוצאים מהבינה ובאים למקומם עצמם, אז הם נקראים, את השמיים ואת הארץ, אותיות.

כל המוחין נכללים בטעמים, שהם זוהר א' דבראשית, א"א ואו"א עילאין. כי הם המוציאים את הבינה לחוץ בזוהר סתום בג' הנקודות חולם שורוק חיריק. וכן הזיווג, הנעשה על נקודת חיריק, מסך דזו"ן, נמשך מקומת חסדים דאו"א עילאין, טעמים. לפיכך נכללים הטעמים מג' בחינות, הנקראות, עליונים אמצעיים ותחתונים:

טעמים עליונים, פשטא ורביעי שעל האותיות, הם או"א עצמם.

טעמים אמצעיים, פסיק ומקף, הבאים בתוך האותיות, הם מהתכללות הישסו"ת באו"א, הוצאת הבינה בג' הזריעות. פסיק הוא התכללות מנקודת החולם, הוצאת הבינה לחוץ, שנשארת במ"י, ואותיות אל"ה יורדות לזו"ן. ע"כ נקרא פסיק, כי פוסק מַדרגת הבינה לב' חצאים מ"י אל"ה. מקף הוא התכללות מנקודת השורוק, כשמאירים הטעמים ומחזירים אל"ה לבינה, שע"י זה נעשית נקודת השורוק בבינה.

והטעמים התחתונים, שמתחת לאותיות, תְבִיר ואֶתְנַחְתָא, הם התכללות החיריק מכוח הזו"ן, שנמשכו עם אל"ה, בעת חזרתם לבינה. וגם הזיווג הנעשה על המסך דזו"ן, נמשך מהטעמים התחתונים.

ולכן, המשכילים יזהירו, הם אותיות ונקודות, זו"ן וישסו"ת. והם מאירים מג' בחינות טעמים, עליונים, אמצעיים, תחתונים:

א. כזוהר, ניגונים של הטעמים, טעמים עליונים שעל האותיות.

ב. הרקיע, הטעמים המתפשטים והולכים בהתפשטות הנגינה. והם טעמים תחתונים שמתחת לאותיות, קומת החסדים להתלבשות החכמה. שאז המוחין מתפשטים לתחתונים בכל שלמותם.

ג. ומַצדיקי הרבים, אותם הטעמים המפסיקים, פסיק ומקף, המפסיקים הניגון עם נסיעתם, טעמים אמצעיים שבתוך האותיות. כי הפסיק והמקף בתוך השורה נמצאים, שזו התכללות ג' הזריעות בהם. שמשום כך נשמעת המילה, שהמוחין נשמעים ומושפעים לתחתונים.

אחר שביאר ג' מיני הטעמים שבכתוב: כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים, שהם משפיעים המוחין של ישסו"ת וזו"ן לכל בחינותיהם, חוזר לבאר את עצם המוחין של ישסו"ת וזו"ן. ואומר, שהאותיות והנקודות, זו"ן וישסו"ת, מאירות כאחת, במסעיהן בסתימה. כי מתוך פעולת הסתימה דטעמים האמצעיים, פסיק ומקף, קונים הזו"ן כוח להאיר עם ישסו"ת כאחד.

כי ע"י הפסיק, יורדות אותיות אל"ה דישסו"ת לזו"ן, ומתדבקות עימהן במקומם למדרגה אחת. לפיכך, בעת שהמקף מחזיר אותיות אל"ה למדרגת ישסו"ת, עולים עימהן גם הזו"ן למקום ישסו"ת, ומאירים עימהן כאחד.

לכן נאמר, יזהירו, האותיות והנקודות, המאירות כאחת במסעות בסתימה, במסע באותם השבילים הסתומים. כי כל אלו המוחין הגדולים יוצאים בג' הזריעות של חולם שורוק חיריק, שהם שבילים סתומים, שלולא ג' זריעות הללו לא יצויר כלל, שזו"ן והתחתונים ישיגו מוחין.

הכול התפשט מזה שבג' שבילים סתומים יוצאים כל המוחין שבזו"ן ושבעולמות. ואלו ג' חלקי הזוהר, שנאמרו בטעמים, או"א: זוהר, רקיע, ומצדיקי הרבים, הם באו"א רק הַעֲבָרה והשפעה לישסו"ת ולזו"ן, ולא כלום לצורך עצמם. כי או"א הם תמיד באוירא דכיא, הנקרא אור או אוויר, ולא זוהר.

המשכילים יזהירו לעמודים ולאדָנים של אותו אַפִּריון. והמשכילים עצמם הם העמודים והאדנים העליונים, שהם מסתכלים בתבונה להשפיע כל מה שצריך האפריון, ומה שצריכים האדנים שלו. העמודים הם חג"ת, והאדנים נה"י. כי זוהר הוא הארת חכמה. אשר זוהר זה מתקבל רק לעמודים ולאדנים של הנוקבא דז"א, הנקראת אפריון, וכלל לא אל המדרגות שלמעלה ממנה.

והמשכילים עצמם הם העמודים והאדנים העליונים, הספירות שמחזה ולמעלה דז"א, שהם עצמם אינם מקבלים כלום מהזוהר הזה, שהוא חכמה. כי הם מקבלים אור חסדים בלבד, כדי להשפיע כל הצורך אל הנוקבא, הנקראת אפריון, שהיא צריכה להארת החכמה. הם מקבלים הזוהר הזה לצורכה, אע"פ שאינם צריכים לו.

ולכן הם מסתכלים בתבונה, להשפיע כל מה שצריך האפריון, שאע"פ שהם עצמם אינם צריכים לזוהר הזה, מ"מ הם מקבלים אותו לצורך האפריון. כי אין האפריון נשלם, אלא רק באור חכמה זה. וזה מרומז בכתוב, אשרי משכיל אֶל דָל. משכיל הוא ז"א, דל הנוקבא שלו. והוא מקבל הזוהר בשביל הדל, הצריך לו.

יזהירו, הו"ק העליונים דז"א. כי אם לא יזהירו ולא יאירו, הרי לא היו יכולים לעיין ולהסתכל באותו האפריון, לתקן אותו בכל מה שצריך. כי לולא היה להם הצורך לתיקון האפריון, לא היו מקבלים כלום אור הזוהר הזה, משום שאינם מקבלים לעצמם אלא רק אור חסדים, כמו הג"ר דבינה.

16. והם מאירים כזוהר אותו הרקיע העומד על המשכילים האלו, שכתוב בו, ודמות על ראשֵׁי הַחיה, רקיע כעין הקרח הנורא. והוא רקיע דישסו"ת.

זוהר הרקיע הזה הוא המאיר לז"א בכללו, הנקרא תורה. וכן מאיר לראשים של אותה החיה, הנקראת אפריון. כלומר, שמאיר לעמודים ולאדנים, שמחזה ולמעלה דז"א, שהם הראשים, המשפיעים את הארת החכמה, הנקראת זוהר, אל האפריון.

ואלו הראשים, שהם עמודים ואדנים עילאין דז"א, הנקראים משכילים, מאירים תמיד בלי הפסק. שמסתכלים לרקיע ההוא, לקבל האור היוצא משם.

ב' מיני אורות נבחנים באותו הרקיע:

א. הארת החכמה, הנקראת זוהר,

ב. אור דחסדים מבחינת אוירא דכיא דאו"א עילאין, שהזיווג שלהם לא נפסק לעולמים.

אבל אור א', הנקרא זוהר, הוא זיווג שנפסק ואינו מאיר תמיד. ואע"פ שהמשכילים מקבלים הארת חכמה מהרקיע להשפיע לאפריון, וזיווגיהם היו צריכים להיות נפסקים, שלא יאירו תמיד, אמנם אינו כן, אלא מאירים תמיד בזיווג שלא נפסק, משום שמקבלים את האור דאוירא דכיא, שזיווגו לא נפסק לעולם. ומבחינת אור זה הם מאירים תמיד.

ונאמר, שמסתכלים לרקיע ההוא, לקבל האור היוצא משם, ולא נאמר, אותו זוהר היוצא משם, להורות על אור ב', הכלול ברקיע, הנקרא אור ולא זוהר. וזהו ג"כ אור של הז"א בכללו, הנקרא תורה, שמאיר תמיד בלי הפסק. כלומר, שז"א בכללו אינו מקבל לעצמו בחינת הזוהר, אלא אור זה שלא נפסק בלבד.