מהו, ששבת נקראת "ש-בת", בעבודה

תשמ"ט - מאמר י"ט
1989 - מאמר 19

הזה"ק (ויקהל דף ס"א, ובהסולם אות ק"פ), כתוב שם וזה לשונו, "מהי שבת, דהיינו למה נקראת בשם שבת. אלא סוד הדבר, כיון שעלתה נקודה זו, ואורה מאיר, אז היא מתעטרת באבות, שהם חג"ת דז"א, להיות אחד, ונקרא הכל שבת, דהיינו המלכות עם האבות ביחד, נקראים שבת. שבת היא אותיות ש-בת, כי ג' ווין שב - ש', רומזים על ג' אבות חג"ת. והיא שנקראת בת מתעטרת בהם".

עוד שם (באות קפ"א) וזה לשונו, "וסוד הדבר, כי נקודה בכל מקום שהיא, היא עיקר העין. כלומר שיש בה חכמה, המכונה עינים, היא נקראת בת. כמו שאמר, שמרנו כאישון בת עין. כי משום שהיא העיקר של כל העין, היא נקראת בת". פירוש, ג' גוונין יש בעין, שהם חג"ת. וגוון הד' היא נקודה שחורה, שהיא המלכות, ובה לבד מתגלה החכמה הנקראת, עין. על כן היא העיקר של כל גווני העין. שם (באות קע"ז) אומר, וזה לשונו, "כל אלו ששת ימים, חג"ת נה"י, מתאחדים בסוד נקודה אחת קדושה, שהוא המלכות. וכל הימים מתאחדים בה".

ויש לפרש זה על דרך העבודה. הנה אאמו"ר זצ"ל שאל לפי הנ"ל, ששת ימי המעשה מרמזים על בחינת ז"א, שהם חג"ת נה"י דז"א, ושבת מרמזת על מלכות. אם כן היו צריכים להיות ששת ימים דחול יותר חשובים משבת, כי ז"א הוא מדרגה יותר גדולה ממלכות.

ואמר, נכון ששת ימים דחול מראים על ז"א, אולם כל העולם הוא תחת הנהגת המלכות, כי מלכות נקראת, כנסת ישראל, שפירושו, שהיא כוללת כל הנשמת ישראל. וכל מה שאינו נמצא במלכות, אין בא לידי גילוי בעולם הזה. אבל כל זמן שאין יחוד בין ז"א ומלכות, כלומר השפע של ז"א עוד לא נמשך למלכות, נקרא, חול.

מה שאין כן שבת היא בחינת יחוד, כלומר שז"א מתאחד עם המלכות, שפירושו, שכל הששה ספירות של ז"א מאירים במלכות. לכן נקראת, שבת קודש, שהקדושה של ז"א נמשכת למלכות. שחול פירושו, שהם נפרדו זה מזה. כי המלכות, שהיא הכלי המקבלת השפע עבור התחתונים, המלכות המקבלת, הוא בשינוי צורה מהמשפיע, שהוא ז"א. וצריכים התחתונים להיות מוכשרים לקבל את השפע מה שמלכות רוצה להשפיע להם, היינו (להיות) בהשתוות הצורה, שהיא שתהיה בעל מנת להשפיע.

לכן ניתן לנו ששת ימי המעשה, בכדי לתקן את עצמנו ע"י העבודה בתו"מ. ולפי שיעור שעוסקין בהשפעה, בשיעור זה כל אחד ואחד מתקן בשורש נשמתו למעלה במלכות, שתהיה בעל מנת להשפיע. נמצא, שע"י ששת ימי המעשה מתתקנת המלכות ע"י התחתונים. ואז מלכות כבר בהשתוות הצורה עם ז"א, ואז נמשך השפע של ז"א במלכות.

לכן שבת שהיא בחינת מלכות, יותר חשובה מששת ימים דחול, אף על פי ששת ימים רומזים על ז"א, שהוא מדרגה יותר חשובה ממלכות, אולם כל המדרגות נמדדות לפי מה שהן משפיעות לתחתונים. והיות שבששת ימי המעשה הם באמצע המעשים של תיקון המלכות, שתהיה בעל מנת להשפיע, אין עדיין ז"א יכול להשפיע. אלא רק בשבת, שנגמרים המעשים של עבודת דהשפעה של מלכות, אז נקראת שבת יותר חשובה, משום שאז מאירה מדרגת ז"א לתחתונים ע"י תיקון המלכות. לכן נקראת שבת, רזא דאחד [סוד האחד], שזהו ענין יחוד ז"א ומלכות מטעם השתוות הצורה. לכן נקראת, שבת שלום, היינו ששבת נקראת, שכבר יש שלום בין ז"א, הנקרא, משפיע, למלכות, הנקראת, מקבלת.

כי בשבת כבר מלכות מתוקנת בעל מנת להשפיע, ואין שום פירוד ביניהם. לכן נקרא זה, שבת שלום ומבורך, שאז נמשכות הברכות למלכות ולהתחתונים. ומטעם זה שבת יותר חשובה מששת ימי המעשה.

הנה חז"ל אמרו (עבודה זרה ג'), וזה לשונו, "אמר להן הקב"ה, שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת". משמע מכאן, שענין סעודת שבת מכונה בחינת שכר על העבודה. ואם האדם לא נתן עבודה, מהיכן יקבל שכר. ובלי עבודה האדם יכול לקבל צדקה, או מתנה, אבל לא שכר, שענין שכר שייך דוקא תמורת עבודה. לכן אמר להם הקב"ה, מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת.

אולם באמת קשה, מדוע אמר הקב"ה, מי שלא טרח בערב שבת מאי [מה] יאכל בשבת. הלא הקב"ה יכול לתת להם בתור מתנה או צדקה.

והתשובה היא, כי בלי עבודה לא יכולים להנות מהסעודה, מטעם הידוע, כי בכדי שלא תהיה נהמא דכסופא בעת קבלת התענוג, לכן נעשה התיקון, הנקרא, צמצום והסתר על אור עליון. והטוב ועונג מה שהבורא רוצה לתת לנבראים, אינו מגולה.

אלא ע"י עבודה בסגולה דתו"מ, משיגים את הכלים דהשפעה, בשיעור זה מסתלק ההסתר, ויש מקום לקבל את הטוב ועונג. מה שאין כן מטרם שמשיגים את הכלים דהשפעה, אין מקום להנות ממטרת הבריאה, שהיא הטוב ועונג. לכן אין שייך לומר, שהבורא יתן לו בדרך מתנה או צדקה. כי בטח תהיה שם בחינת בושה, והבושה הזו מקלקלת את הטעם של העונג.

וכמו שאנו רואים בגשמיות, שהאדם מתבייש לאכול לחם חסד, אלא דוקא ע"י יגיעה. וכאן היגיעה היא, להפוך את הכלי קבלה שעמהם האדם נברא, ולהמציא לו כלים דהשפעה, שהם נגד הטבע. וכל מה שהוא נגד הטבע, הוא קשה לעשות, וצריכים לתת יגיעה גדולה בכדי להשיג את הכלים דהשפעה. ועל זה אמרו, "הבא לטהר מסייעין אותו", כלומר בלי עזרתו יתברך אין לאדם שום סכויים שיוכל להשיג אותם.

ובהאמור נבין, כי ששת ימי המעשה הוא ענין עשיית הכלים דהשפעה, שזה שייך לבחינת ז"א, שדרגת ז"א היא להשפיע להמלכות. ובכדי שהמלכות, שהיא המקבלת השפע מז"א, (תוכל) לתת לתחתונים, לכן צריכים לתקן את המלכות בבחינת משפיע, כדוגמת ז"א, שזה נקרא, יחוד, כנ"ל, בחינת השתוות הצורה.

ולכן נקראים ששת ימי המעשה, יומין דחול, משום שהעבודה הזו לצאת מהרצון לקבל לעצמו, ולהכניס אותו לתוך קדושה, היינו שהוא ישמש את הקדושה, כלומר שהעבודה היא לעשות מחול קודש. והגם שהאדם עושה כל יום תיקון של מידה אחת, כי יום ראשון הוא נגד מדת החסד, ויום שני כנגד מדת הגבורה, וכו', מכל מקום אינו ניכר תיכף כל יום את תיקונו.

אלא בזמן שנתתקנו כל ששת ימים, אז ניכרת השבת, היינו שכל זמן שלא גומרים את סדר העבודה של שבוע ימים, עוד לא ניכרת בחינת שבת אצל האדם. וזה גורם, שאין האדם יכול לראות ולהרגיש אם הוא התקדם בעבודה, או עומד באותו מצב מזמן שהתחיל בעבודה.

ולפעמים אדם רואה את ההיפך, כלומר שהלך אחורה. זאת אומרת, מטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, היתה לו יותר תשוקה לתורה ועבודה, ועכשיו הוא רואה, שחומרי דלק לעבודה נחלשו אצלו. וזהו מסיבת, שכל שבוע נבחן למדרגה אחת, שבאמצע המדרגה לא יכולים לראות את המצב של אמת, כי זה דומה לגלגל המסתובב, שמה שהיה מקודם למטה עולה למעלה, ומה שהיה למעלה יורד למטה. ומכל זה המכונה מתקדמת.

ורק בגמר עבודה, היינו שתגיע שבת, שפירושו, שגמר את ששת ימי המעשה, השייך לשבת זו, אז נבחן שבחינת ז"א, שהם כלים דהשפעה, נכנסו במלכות. וזה נקרא, שבת. לכן אף על פי ששת ימי המעשה שייכים לז"א, מכל מקום עוד לא מאירים במלכות, כי עיקר העבודה שלנו היא במלכות, כמו שכתוב, "לתקן עולם במלכות שדי".

נמצא, כי עבודת הכלים, היינו להוציא את הרצון לקבל לעצמו, ולהכניס במקומו את הרצון להשפיע, זה נקרא, עבודת חול, שהוא תיקון הכלים. ועבודה זו אסורה בשבת, כי שבת נקראת, זמן הסעודה, שכבר יכול האור להאיר בתוך הכלים. וזהו מה שכתוב, "מי שלא טרח בערב שבת", היינו שלא הכין את הכלים דהשפעה, "מהיכן יאכל בשבת", הלא אין לו כלים, שהסעודה שהיא הטוב ועונג, יוכל להתלבש בה.

ובזה יובן מה ששאלנו, ומדוע לא יכול לתת להם את הסעודה בתור מתנה וצדקה. כי במתנה וצדקה אין שם כלים דהשפעה, שהטוב ועונג יוכל לכנס, מסיבת הצמצום, כנ"ל.

אולם אנו מוצאים, ששבת נקראת, מתנה, כמו שאמרו חז"ל (ביצה ט"ז), וזה לשונו, "לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמר לו הקב"ה למשה, משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה. ואני מבקש ליתנה לישראל. לך והודיע אותם".

ולפי זה יהיה קשה, מדוע אמר, "מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת". ועל דרך העבודה יש עוד לשאול, הלא יכול לתת להם סעודת שבת במתנה, כי שבת נקראת מתנה, כנ"ל. משמע שיכולים ליתן שבת אפילו בלי עבודה.

אולם יש לשאול במה שאמרו חז"ל, שהקב"ה אמר למשה, לך והודיעם. ויש לשאול, בשביל איזה צורך הוא צריך לתת להם הודעה מוקדמת על המתנה. כי בשלמא, אם רוצים משהו עבור המתנה, מבינים שצריך להודיעם, בכדי שהם יתנו את התנאים, מה שהוא דורש עבור נתינת המתנה. אם כן משמע, שגם כאן במה שאמר, "לך והודיעם", בטח הוא דורש משהו עבור המתנה.

אולם יש להבין, איך שייך לבקש משהו עבור מתנה. הלא אם המקבל מתנה נותן משהו, כבר לא נקרא זה, מתנה. אלא יש לפרש, זה שאמר, לך והודיעם, שנתן להם ידיעה היות שהוא רוצה לתת להם מתנה, ויש פחד שלא יגנבו מהם, לכן הנותן מתנה דורש מהם שיעשו להם מקום שמור עבור המתנה, שאף אחד לא יוכל להוציא מהם את המתנה החשובה הזו. אחרת, הנותן מתנה לא יכול אפילו להודיע להם את החשיבות שבהמתנה, כי בטח שישמעו מי שלא צריך לשמוע, שזהו דבר חשוב, ויכול להוציא את המתנה מידם.

לכן בכדי שהוא יתן להם המתנה, היה לו צורך להודיעם מקודם, שרוצה לתת להם מתנה, כמו שכתוב, "לך והודיעם". ואני אודיע להם את החשיבות של המתנה, בכדי שתהיה להם האפשרות להנות מהמתנה. אז הוא מודיע להם, שיעשו הכנה גדולה עבור המתנה, שתהא שמורה בפני חיצוניים, שיכינו מקום עבור המתנה. נמצא, התנאי שהוא רוצה בכדי לתת להם המתנה, הוא שיכינו מקום שמור עבור המתנה, שזה לא נקרא, שנותן מתנה תמורת ההכנה.

ומהי השמירה בפני החיצוניים. היא, אם הם יכינו כלים דהשפעה, שבכלים האלו הם יקבלו את השבת, הנקראת, מתנה, זה נקרא, שמירה בפני החיצונים, שכל אחיזתם הוא בכלים דקבלה. מה שאין כן בכלים דהשפעה, מזה הם בורחים. ועבודה זו דהכנת הכלים נקראת, יומין דחול, שבכל יום צריכים להכניס הכלים המרומזים לספירות דז"א, הנקראים, חג"ת נה"י.

וכשנגמרה העבודה דלהשפיע, אז בא אור השבת, הנקרא, סעודה, ומתלבש בהכלים שרכשו בששת ימי המעשה. נמצא לפי זה, שכל גילוי של העבודה ניכר בשבת, שזה נקרא, רזא דאחד. שהמלכות הנקראת, כלי קבלה, נתהפכה להשפעה בעבודה דששת ימי המעשה. כלומר שהעבודה דכלים דהשפעה שרכשו ביומין דחול, נכנסים לתוך השבת. זאת אומרת, זה ששבת נקראת, מלכות המאירה בגדלות, הוא מכח העבודה דהכנה שלפני קבלת המתנה. אז אור השבת שנקרא, מתנה, יכול להתלבש באלו הכלים דהשפעה. ואין אז שליטה להחיצונים, מטעם כי כלים דקבלה שבהם החיצונים נאחזים, אינם. לכן נקראת שבת, וכל דינים מתעברין מנה [מתעברים ממנה].

לכן מתנה נקראת, שבת, משום שהקב"ה לא נתן את שבת תמורת יגיעה, אלא נתן השבת בתור מתנה. ומה שאנו צריכים לעבוד בששת ימי המעשה, הוא לעשות מקום עבורה, היינו מקום שמור, שאין החיצונים יכולים להתאחז בה, מטעם שבשבת כבר נתקנו הכלים דהשפעה, והם בורחים ממקום שהם רואים שכלים דהשפעה שולטים. לכן נקראת שבת, קודש, שהחיצונים בורחים מקדושת השבת, שמאיר אז הכל בכלים דהשפעה, מכח ההכנה שהיתה בששת ימי המעשה.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב, "ישמח משה במתנת חלקו". ויש להבין מה שכתוב, "שונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו, כ"ז), אם כן מהו, "ישמח משה במתנת חלקו", הלא, "שונא מתנות יחיה".

והתשובה היא, "כי עבד נאמן קראת לו". ומהו, עבד נאמן. זה כמו שאמרו חז"ל, "אלא הוו כעבדים, המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס", שפירושו, שכל עבודתו הוא רק להשפיע ולא לקבל כלום.

נמצא, זה שהוא כן מקבל, הוא מסיבת שהבורא רוצה לתת לו. נמצא, שמה שהוא מקבל נקרא, מקבל בעל מנת להשפיע. נמצא, שהמתנה מה שהוא מקבל, אינו מטעם שהוא רוצה לקבל לעצמו, אלא מטעם שהוא רוצה להשפיע, והיות שרצון ה' הוא להטיב, לכן הוא מקבל את הטוב והעונג בכדי למלאות את רצונו יתברך, היות שהוא רוצה להנות להבורא. ומה חסר להבורא. בטח שמטרת הבריאה תצא לפועל בשלימות. לכן הוא מקבל את מתנת המלך, בכדי להנות להמלך. וזה שכתוב, "כי עבד נאמן קראת לו".

ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק, ששואל, מהי שבת. ומשיב, ש-בת. כי ג' ווין שב - ש' רומזים על ג' אבות, חג"ת. ומלכות נקראת, בת, מתעטרת בהם, כי בה עיקר החכמה, כמו שכתוב, "שמרנו כאישון בת עין, שהיא עיקר העין". ג' גוונין יש בעין, שהם חג"ת, וגוון הד' היא נקודה שחורה, שהיא המלכות.

כי ג' ווין, כל ו' מרמז על ששת ימי המעשה, שהוא זמן עבודה, שעל האדם מוטל להמציא לו את הכלים דהשפעה. אכן בכל יום ויום האדם צריך ללכת בג' קוים, שזהו הרמז של ג' ווין שב - ש'.

כלומר שע"י זה שהולכים בימין ושמאל כל יום, באים לקו האמצעי שהוא כלול משניהם. היינו, שמתחילים ללכת בימין הנקרא, מצב השלימות, ואח"כ עוברים לבחינת מנין, שהוא שמתחיל לספור את הרווחים שהשיג ע"י היגיעה, ואח"כ חוזר לימין. וע"י הסיבוב הזה של ימין ושמאל באים לקו אמצעי, הנולד מב' הקוים. ואח"כ ע"י העבודה של הג' ווין, באים לבחינת שבת, ששבת נקראת, נקודת המלכות, שהיא גוון שחור, והיא נקראת, נקודה שחורה, מטעם שעל המלכות הנקראת, כלי המקבל, עליה היה צמצום. לכן על בחינתה עצמה אין האור מאיר, אולם ע"י תיקון של הג' ווין, שהם העבודה דששת ימי המעשה בג' קוים שלהם, אז היא יכולה לקבל את האור ששייך לבחינתה, שהוא אור החכמה. ונקראת, בת עין, ש - עין נקרא, חכמה, ובנקודה שחורה מתגלה אור החכמה. וזהו שבת, שע"י היומין דחול מתגלה השבת.