"בשעה שהיה בית המקדש קיים, אדם חוטא ומקריב קרבן ומתכפר לו" (עי' במ"ר יח יז). אין לך הסברת פנים יותר מזה, וכן החסר, "נכנס למקדש ומתפלל ונענה", אין לך גילוי שכינה יותר מזה. וכן נמצאים הצדיקים נענים בכל מבוקשם, כמו שכתוב (ישעיה סה כד) "עוד הם מדברים ואני אשמע", והרי זה כאדם המדבר אל רעהו. אשרי איש שזוכה לזה, עודנו עומד בגופו לפני הוי', וכן בגלותינו, לא עזבונו אלקינו, שאפילו עבד או שפחה, שזכו לתשובה שלמה, הקב"ה מגלה פניו להם, ומראה להם בעליל לעינם, שאפילו בעת חטאם לא עזב אותם, ותמיד ענה להם, ונמצאים באותו מצב לפני הוי' כצדיקים הגדולים, אלא להם ענה בכל פניה ופניה אליו, ולהם ענה בפעם אחד על כל מיני תפילות ושאלות רצוים אליו ית' מעודם עד היום הזה, ולא עוד, אלא שרואים עתה בעת רצון, שגם בעת שלא היו רצוים היה מדבר עמהם תמיד, כמו עם הצדיקים החשובים, אלא שההרגשה מזה בא להם בעת רצון, וזה שאמר (שם מט ח) "בעת רצון עניתיך", ולא עוד, אלא שנוהלים אלקותו ממש בעצמם, כמ"ש (מגילה יח.) "הקב"ה קרא ליעקב א-ל", פירוש, שאין דרי עולם עשיה, מכירים שום דבר בלי לבוש, שכל בהמות ואנשים מתראים לעין האדם, לא יותר מלבושם החומרי. ונפש הבהמה ונפש האדם, שהם עיקרי בעלי השם, לא יוכלו להתראות כלל, ורק לבושם החומרי, אשר חצב וחקק להם ה' ניתן להכרת העין.
ע"כ (ישעיה מה טו) "אל מסתתר", במלאותו בקשת האדם ומחסורו, וזה כמו גוף לו ית' להתראות לעין בשר, ואין העניה בחינת הלבוש, אלא מקבל המענה הוא המתלבש, כי בגלל כן מרגיש אור גדול בשעת מעשה, שזה האור עצמו, בלי שום סיוע מספיק להשלמת כל מחסור, (תהלים לד יא) "כי אין מחסור ליראיו". וז"ע, (שם לג יח) "עין השם אל יראיו" והבן.