תשמ"ח - מאמר כ"ד
1988 - מאמר 24
הנה הכתוב אומר (נצבים שלישי) "הנסתרות לה' אלקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת". ויש להבין, מה נותנת לנו הידיעה הזאת. וכי יעלה על דעת למי שהוא, שהנסתר שייך להאדם לדעת. ואם ניתן לנו לדעת את הנסתר, מדוע ה' הסתיר מאתנו. ועוד יש להבין, מהו הנסתרות. על איזה ענין זה מרמז לנו, שאין לנו לחקור זה, אלא שזה שייך לה' אלקינו.
הנה על הכתוב "בהעלותך הנרות", פירש רש"י וזה לשונו "בהעלותך, על שם שהלהב עולה, שצריך להדליק, עד שתהא שלהבת עולה מאליה". ויש להבין, מה מרמז לנו זה "שצריך להדליק, עד שתהא שלהבת עולה מאליה". בטח אם אין הנר דולק כמו שצריך, אלא שהוא דולק כל זמן שאדם מדליק אותו, בטח שצריך לחכות עד שידליק מאליו. אם כן, איזה חידוש משמיענו בזה שאומרים "עד ששלהבת עולה מאליה".
הנה במעשה המנורה אומר הכתוב "וזה מעשה המנורה מקשה זהב". ופירש רש"י "מקשה". וזה לשונו "עשת (חתיכה) של ככר זהב היתה. ומקיש בקורנס [פטיש], וחותך בכשיל (מספריים) לפשט אבריה כתקונן. ולא נעשית איברים איברים ע"י חיבור. כן עשה את המנורה". פירש רש"י "על ידי הקב"ה, נעשית מאליה". ויש להבין, אם המנורה נעשית מאליה, למה היו צריכים להקיש בקורנס ולחתוך במספריים. אלא, בטח, אם הקב"ה עושה את המנורה, היה צריך להיות מספיק לקחת ככר זהב, ומאליה היא נעשית, ולמה היו צריכים להקיש.
הנה ידוע, שטבע של האדם הוא, שהוא רוצה אך ורק לקבל לתועלת עצמו. ואין האדם מסוגל לעשות שום דבר, אם לא יראה שיש מזה משהו לתועלת עצמו. וזהו כמו שנאמר בזה"ק על הכתוב "לעלוקה שתי בנות הב הב" (משלי ל', ט"ו). ומפרש הזה"ק "ולעלוקה שתי בנות, דצווחין ככלבא [הצווחים ככלבים] הב הב. הב לן [תן לנו] עושר עולם הזה, והב לן [תן לנו] עושר של עולם הבא". כלומר, שכל מה שאדם רואה, שיכול להוציא תענוג מאיזה דבר, על זה הוא צועק "הב הב", שפירושו "תן תן, אני מקבל זה בלב ונפש".
והנה ניתן לנו מצוה אהבת ה', כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". ואיך אפשר לקיים זה, הלא זה הוא נגד הטבע שלנו. חז"ל דרשו על הכתוב "וזרח משעיר למו", ש"פתח לבני עשו, שיקבלו את התורה. ולא רצו. הופיע מהר פארן, שהלך שם ופתח לבני ישמעאל, שיקבלוהו. ולא רצו, היינו שכולם שאלו "מה כתיב בה". עשו לא רצו, משום שכתוב "לא תרצח", ובעשיו כתיב "על חרבך תחיה". וכמו כן בני ישמעאל, מה כתיב "לא תנאף", לא רצו. מה שאין כן כשבא לעם ישראל אמרו "נעשה ונשמע".
ויש להבין, הכי היצר הרע שבעם ישראל כן מסכים לוותר על המידות הרעות, אם כן מהו הפירוש שאמרו "נעשה ונשמע". ויש לפרש, שעם ישראל, כשראו, שהרע שלהם מתנגד להתורה, כלומר שלא רוצים לקיים מצות התורה, אז הם אמרו "נעשה בעל כורחו", היינו בכפיה, אף על פי שאין הרע שלנו מסכים.
אבל יש להבין, איזה ערך יש למי, שנותן משהו להשני בכפיה. האם יכולים לומר, שהוא נותן לו מחמת אהבה. הלא הוא לא אוהב אותו. אם כן, אין זו סיבה להנתינה. כי אהבה קונים בזה שאחד נותן להשני דברים טובים, אז מדרך הטבע הוא, שהמקבל מתנה נעשה אוהב להנותן. אבל לא שהנותן נעשה אוהב להמקבל ע"י הנתינה. אם כן, איזה טעם יש בזה, שאמרו ישראל "נעשה בעל כורחו", אף על פי שהרע לא מסכים. ואיך יקוים ע"י זה "ואהבת את ה' אלקיך".
חז"ל אמרו, בשעה שאמרו ישראל "נעשה ונשמע", אמר הקב"ה "מי גילה רז זה לבני, כלי שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר "גבורי כח עושי דברו, והדר לשמוע בקול דברו". משמע מכאן, שענין "עשיה" היא בחינת גבורי כח, כלומר בחינת התגברות, אף על פי שהגוף, שיש בו הטבע של קבלה לעצמו, אינו מסכים, ואח"כ ע"י העשיה בבחינת התגברות, אף על פי שהיצר הרע לא רוצה, אלא אח"כ זוכים "לשמוע בקול דברו", שענין "שמיעה לי" פירושו "סבירא לי", כמו שאמרו רבותינו ז"ל "לא שמיע לי [לא שמעתי], כלומר לא סבירא לי [איני סבור]" (עירובין ק"ב).
ולפי זה יהיה הפשט, בזה שאמרו "נעשה" בבחינת התגברות, בכח הכפיה, ואח"כ נזכה לבחינת "נשמע", כלומר, שיהיה סביר ומקובל את הדבר. זאת אומרת, בזמן שיהיה סביר ומקובל עלינו, בטח שנוכל לעשות הכל באהבה ובשמחה, ואז יהיה הכל ברצון ולא בכפיה.
ובהאמור יש לפרש את המאמר "מי גילה רז זה לבני", שיש להבין, מהו הסוד, בזה שאמרו "נעשה ונשמע", ששואל "מי גילה את הסוד הזה". אולם יש להבין מה נקרא "סוד", בעבודה. "סוד" נקרא, שאינו מגולה. אבל אנו צריכים להאמין, שדבר הזה יש כאן. כלומר שיש כאן ענין, שאנו רוצים וצריכים לדעת את הענין, ואם אין לנו צורך לדעת זה, לא נקרא "סוד" אצל האדם.
וזה דומה, למי שרואה, ששני אנשים מדברים זה עם זה בשקט. שבטח כוונתם, שהוא לא ישמע. אבל אם הם לא מדברים ממנו, אין הוא רוצה לדעת מה שהם מדברים. וממילא מה שהם מדברים, לא נחשב שהם מדברים סוד, שהוא יהיה מעוניין לשמוע. ואפילו שיגידו לו, גם הוא לא רוצה לשמוע, היות שכל אדם יש לו עסקים משלו שמעניינים אותו. אבל בו בזמן שהוא חושב שמדברים ממנו, אז הוא מעוניין לדעת מה הם מדברים, שזה הוא סוד, שהם לא רוצים שהוא ידע.
ובעניני עבודה גם כן הולך לפי הסדר הזה, שנוהג בגשמיות. לדוגמא, כשהאדם לומד תורה, בהלכות, כשאדם לומד, אפשר לומר, שהתורה אינו מדבר סוד, דבר שלא ידע, אלא אדרבה, התורה אומרת לו הדינים, איך לקיים את המצות. אבל בזמן שהוא לומד סיפורי מעשיות שבתורה, או סתם אגדות חז"ל, ואם הוא מאמין, שהתורה מדברת ממנו, והוא לא יודע, איזה קשר יש בין דברי תורה שהוא לומד, לבחינתו, והוא רוצה לדעת מה כתוב שם, שהוא רוצה לדעת, זה נקרא שהוא לומד עכשיו "סוד". כלומר, שהדבר יקרא "סוד" יש לזה ב' תנאים:
א. שהוא מאמין שמדברים ממנו.
ב. שיהיה מעוניין לדעת מה התורה מדברת ממנו. היינו מה שהתורה מדברת מדבר השייך לצורכו. ורק באופן הזה נקרא "סוד" בעבודה.
ובהאמור נוכל להבין מה שאמר הקב"ה "מי גילה רז זה לבני". יהיה הפירוש, מי גילה לבני הסוד להאמין, שעל ידי העשיה בדרך הכפיה, יזכו לבחינת שמיעה לי, שמה שהיה מקודם באונס, בכפיה, יהיה אח"כ ברצון.
נמצא, עשיה נקראת "אמונה". כלומר, בזה שהאמינו שאחר העשיה יזכו לשמיעה, לכן היו בטוחים, גם בזמן הכפיה, לעשות המעשים בשמחה ובאהבה, על מה שיהיו יכולים לזכות לבחינת שמיעה.
מה שאין כן "אומות העולם", בבחינת עבודה, נקרא חלקים שבאדם, שאינם שייכים לבחינת "ישראל", אלא שהם רוצים ללכת הכל בדרך השכל החיצוני, מה שהוא מבין, מה שיכולים להגיע, שהשכל מחייב אותם, שכדאי לעשות, על זה הם מוכנים לעבוד. אבל לא למה שנוגע להאמונה למעלה מהדעת. כלומר שמצד השכל הם רואים, שאי אפשר להגיע לבטל את הרצון לקבל מצד האדם בעצמו. אלא שצריכים להאמין, שאם הבורא נתן לנו את העבודה הזאת, לעבוד בעל מנת להשפיע, בטח ידע, שדבר זה כן אפשר לעשות. רק אנו מצד שכלנו הקטן, אין אנו מבינים איך יכול להיות דבר כזה, שזהו ממש נס מהשמים, אבל הבורא בטח ידע, שאנו כן יכולים להגיע לדרגה זו.
והגם שאין אנו יודעים, איך דברים כאלו, אין בידם להאמין. וזה נקרא "אומות העולם". אבל בחינת "ישראל" נקראת, שיכולים להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת. לכן אלו השייכים לבחינת "ישראל", מאמינים, שזה הענין דלהשפיע הוא סוד בפני אנשים. כלומר שלא יודעים איך להגיע לבחינת כח דהשפעה, אבל מאמינים כנ"ל.
מה שאין כן "אומות העולם", שישנם באדם, הם אומרים, שזה דבר קשה, שזה לא בשבילנו. לכן בזמן שרואים, שדורשים מאתנו ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אין להם ענין בזה ובורחין מהמערכה, ואומרים שזהו דבר קשה בשבילם.
לכן "אומות העולם" שבאדם לא רצו לקבל את התורה. כי לפי שלומדים, קבלת התורה היא בבחינת "אדם כי ימות באוהל", שאמרו רבותינו ז"ל "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה", שפירושו, שהאדם צריך לבטל את התועלת עצמו שלו, ורק שכל הדאגות שלו יהיו רק לתועלת ה'. ובגלל זה שלבטל את התועלת עצמו אין הגוף מסכים, וללכת על דרך הכפיה, ולהאמין שעל ידי "נעשה" נגיע ל"נשמע", אמונה הזאת אינה מתקבלת על הדעת של המקבל לעצמו, זהו כל ההבדל בין "אומות העולם" לבין "ישראל".
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מה בא לרמז בזה שאמרו, ש"צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". והענין הוא, כי ענין הדלקה זה שייך לאדם, שהוא צריך לעשות בחינת מעשה. ועד כמה הוא צריך לעשות את "המעשה", הנקרא על דרך הכפיה, עד שתהא "השלהבת עולה מאליה".
כלומר "מאליה" נקרא "בלי פעולות התחתון", הנקרא "דרך כפיה". אלא שהוא זוכה, שה' נותן לו בחינת "שמיעה" כנ"ל. ממילא אז האדם עושה כל המעשים בשמחה, ובאהבה, ורצון, לא כבזמן שהיה עוסק בבחינת עשיה, שהיה על דרך הכפיה, שהגוף היה מתנגד, בזמן שהיה רוצה להשפיע לה'.
מה שאין כן עתה הוא בבחינת "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, בשתי יצריך". שגם היצר הרע אוהב את ה', משום שהוא מתבטל נגד ה' "כנר בפני אבוקה". וזה הפשט, שהאדם צריך "להדליק", לעשות מעשים עד שתהא "שלהבת עולה מאליה", ולא מכוחו של אדם, אלא "מאליה" הוא פירושו "מכוחו של ה'".
וכמו כן על דרך זה יש לפרש מה ששאלנו, מה שאמרו חז"ל על מעשה המנורה, "וזה מעשה המנורה מקשה זהב, חתיכה של ככר זהב היתה, ומקיש בקורנס, וחותך במספריים, לפשט איבריה כתקונן, ולא נעשית אברים איברים, על ידי חיבור". ושאלנו, היות שאמרו פשט, על כן עשה המנורה, על ידי הקב"ה נעשית מאליה, אם כן בשביל מה היה צריכים להקיש בקורנס, אם ה' עשה את המנורה, שזה נקרא "מאליה", ובשביל מה גם האדם צריך לעשות משהו.
אלא כנ"ל, שהאדם צריך לומר "נעשה ונשמע". כלומר, האדם צריך להתחיל בבחינת הכפיה, והוא צריך להאמין, שיזכה לבחינת "נשמע". והיות ש"אין אור בלי כלי", כלומר אין הקב"ה נותן מילוי לאדם, אם אין לאדם חסרון לזה, שהקב"ה ימלא לו, לכן האדם צריך להתחיל, ולראות שזה קשה, ולהתפלל לה', שיעזור לו. אז האדם רואה, שהכל נעשה מאליה, כלומר בלי עזרת אדם. אם כן, מה האדם עושה במעשה מנורה, אם הכל עושה ה'.
תשובה, שצריכים המעשים של אדם, היות בלי עשית האדם לא היתה לנו הידיעה הזאת, שהכל עושה ה', אלא האדם היה אומר, שהוא בעצמו גם כן יכול לבוא לשלימות בלי עזרת ה', אלא "כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה". מה שאין כן לאחר שאדם עמל, ויגע, ועשה את כל מה שביכולתו לעשות, ולא זז אפילו כמלוא נימא, אז הוא מוכרח לומר, שה' נתן לו הכח הזה, שיוכל לעשות בעמ"נ להשפיע, בתור מתנה. שפירושו, שה' נתן לאדם רשות, שישמש אותו. ורשות הזו נקראת, במה שנתן לו תענוג, בעת שהוא משפיע לה'.
ובזה נבין מה שכתוב "עשת (חתיכה) של ככר זהב היתה". "הגוף" נקרא ככר זהב, כנ"ל, כמו שכתוב בזה"ק "ולעלוקה שתי בנות דצווחין ככלבא הב - הב. הב לן עושר של עולם הזה והב לן עושר של עולם הבא. והגוף הזה הנקרא ככר ז-הב, היה מקיש בקורנס".
פירוש, כל עבודה, שהגוף עושה בדרך כפיה, נקרא, שהוא מקיש בקורנס וחותך במספריים. כלומר, שכל כפיה וכפיה, שהאדם עושה, הרי הוא כאילו חתך חלק מז-הב, היינו מהרצון לקבל לעצמו. וזה שכתוב "לפשט איבריה כתקונן". שפירושו, לפשוט מהם, מהאברים, את הרצון לקבל לעצמו, ולתקן אותם בעל מנת להשפיע. וזה נקרא "לפשוט איבריה כתקונן".
אולם לא היה כך. כלומר, שלא נעשה אבר אחד שלם, אבר אחד נגד מידה אחת בשלימות. ואח"כ מידה שניה בשלימות. אלא שלימות אחת נעשה לכולם, שהוא בעמ"נ להשפיע. ואח"כ חיבור את כל האברים לבחינה אחת שלמה. לא כך היה, אלא להיפך, כל אבר, שהיה רוצה לתקן אותו, הרע נתגלה במקומו ולא הטוב. אי לזאת, היו לו הרבה אברים, שהם לא בסדר, אלא לאחר שהגיע למצב, שראה, שאין אף אבר אחד בהמקבל שלו, שיהיה מוכן לעבוד להשפיע.
וראה אז, שכולה מקשה ז-הב. פירוש, שראה שז-הב, היינו המקבל הוא קשה להפוך אותו בעל מנת להשפיע. ואז נגמר הכלי, היינו הפעולה מצד התחתון. שראה, שאין ביכולתו להתגבר עליו. וזהו על דרך שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". ואז באה עזרה מה'. וזה שכתוב "כן עשה את המנורה", שפירש רש"י "ע"י הקב"ה נעשית מאליה".
נמצא, מי עשה המנורה. הקב"ה בעצמו. אם כן, העבודה של ישראל למה לי.
והתשובה היא, בכדי לגלות הצורך, שרק ה' הוא יכול לשנות את הטבע שברא, שיהיה בהנבראים רצון לקבל לעצמו. אחרת היה האדם חושב, שהוא בעצמו יכול להפוך את המקבל להיות משפיע.
אולם גם זה יש להבין, מה איכפת ליה להקב"ה, שהנבראים לא ידעו את האמת, ויחשבו שהם בעצמם יכולים לעשות את הפעולה הזו, להפוך את הכלי קבלה להשפעה, או נשאל השאלה בצורה אחרת, מדוע הקב"ה לא נתן כח באדם, שיוכל בעצמו להפוך את הכלי קבלה להשפעה.
והתשובה על זה, אמר אאמו"ר זצ"ל, שזהו מבחינת התיקון. כי אחרת היה האדם נשאר בדרגתו השפלה. כלומר, שלא היה צריך לאור התורה, והבורא רצה ליתן להם את התורה. לכן, בזה שהם לא יכולים בעצמם להגיע לידי כלים דהשפעה, הם יבקשו מה', שיעזור להם. והעזרה, מה שהוא נותן להם, היא דוקא ע"י התורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". נמצא, שיש לאדם צורך שיקבל את התורה.
כי שלב ב', אחרי שהאדם חוזר למוטב ומקבל את הכלים דהשפעה, שזהו שלב א', אז הוא מקבל את התורה בבחינת "שמותיו של הקב"ה". כי בחינה זו, היא הנקראת "רצונו להטיב לנבראיו", המלובשת ב"שמותיו של הקב"ה", נקראת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא".
ובהאמור נוכל לפרש מה שכתוב "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת". ושאלנו, מה זה בא ללמדנו. והתשובה היא, כי בזמן שהאדם נכנס בעבודה להשפיע, והוא רואה, שאין הוא זז קדימה מלהשיג כלים דהשפעה, אלא להיפך, האדם מתחיל אז לראות את מצבו הרע, איך שהוא משוקע באהבת עצמית. כי לפי הכלל, בשיעור שהאדם רוצה, שלבושו יהא נקי משום לכלוך, אז הוא רואה יותר את הלכלוך.
כי יש כלל "מילתא דלא אִיתְרַמְיָא על אינשא [דבר שלא הזדמן לאדם], לאו אדעתיה [לא שם ליבו]", שפירושו, דבר שאדם לא שם לב לזה, אין אדם רואה מה שחסר שם. לכן כשמתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע, ונותן תשומת לב, עד כמה הוא מוכן לעבוד בעל מנת להשפיע, אז הוא הזמן, שרואה, איך שהוא רחוק מבחינת השפעה, ושהוא לא מסוגל לעשות שום פעולה בלי תמורה.
לכן, מה האדם יכול לעשות, בשעה שהוא רואה, שאין לו שום התקדמות בעבודה דלהשפיע, אלא כנ"ל, אלא הוא רואה תמיד שאין הוא מסוגל לצאת מאהבה עצמית. כלומר, שבתחילת עבודה הוא חשב, שרק אם הוא יחליט ללכת בדרך של השפעה, תיכף הוא יכול. זאת אומרת, שהוא חשב, שהוא בעל בית על עצמו. כי מי יגיד לו מה לעשות. בשלמא [נכון הוא ש] על מעשים שהוא רוצה לעשות, יכולה לבוא הפרעה מצד אנשים מבחוץ.
אבל כאן, בענין עבודה דלהשפיע, שהיא רק הכוונה דלהשפיע, כלומר שהוא לא צריך לקיים יותר מתרי"ג מצות, אם הוא רוצה לכוון בעמ"נ להשפיע. אם כן הוא עוסק מבחוץ כמו כולם, היינו כמו הכלל כולו. ואין הוא יוצא מהכלל, שיהיה מקום לומר, שהכלל מתנגדים להדרך שלו. כי מי הוא יודע מה שיש בלבו של חבירו. אם כן הוא חושב בדעתו, שתיכף אחר כמה זמן של עבודה, הוא יכנס בעבודה דלהשפיע, ופתאום הוא רואה, שכל יום ויום שהוא מרבה בעבודה, שרוצה לקנות כלים דהשפעה, אז הוא רואה, שהם ממנו ולהלאה, שאין לו שום אפשרות לצאת פעם מאהבה עצמית.
על זה בא הכתוב להשמיענו "הנסתרות לה' אלקינו", כלומר הכוונה דלהשפיע, שזה נקרא "חלק הנסתר" כנ"ל, שאין אדם יודע מחשבותיו של חבירו. את זה האדם צריך לדעת, שאמת היא, שאין זה בידנו. אלא חלק הנסתר, הנקרא "כוונה", זה שייך לה' אלקינו. שהוא צריך לתת לנו את הכח הזה, ואין בידינו כלום לעזור לו. אלא מה שכן אנו יכולים לעזור לו, בזה שאנחנו מתחילים לעבוד בעבודה זו דלהשפיע, ואנו רואים, שאין אנו מסוגלים לצאת מאהבה עצמית שבנו, בזה אנו עוזרים לו, שנדע הידיעה הזאת, שרק הוא עזר לנו.
ובאם אנחנו לא היינו מתחילים, ולא יכולים ללכת הלאה, זהו תיקון, שנדע, שרק הוא לבדו עשה הכל. מה שאין כן אם אנחנו כן היינו יכולים לצאת לבד מאהבה עצמית.
פירוש, שאנחנו היינו חושבים כך, והיתה חסרה לנו הידיעה, ש"הוא לבדו עשה, ועושה, ויעשה לכל המעשים". מה שאין כן כשאנחנו רואים בעצמנו, שאין אנו יכולים לצאת מאהבה עצמית, אז לא צריכים להאמין, שהוא נתן לנו את הכח הזה, כי אנחנו רואים זה בידיעה.
נמצא, שהכתוב מודיע לנו, שלא להתבהל מזה, שאין אנו יכולים להתגבר ולצאת מאהבה עצמית, שזה נקרא "חלק הנסתר". וזה הוא בידו של הקב"ה, כמו שכתוב "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו". כנ"ל ש"נגלה" נקרא חלק המעשה, שזה אנו יכולים לעשות בכפיה. לכן מודיע לנו הכתוב, שזה שאנו רואים, שזה קשה בשבילנו, זה אמת. אבל את זה, היינו הכוונה, לא ניתן לנו לעשות, אלא המעשה לבד. אבל בזה שאנו רואים, שאין אנו יכולים לעשות את זה בעצמנו, זה נקרא "תפלה", היינו צורך שה' יתן לנו את הכלי הזה.
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (מנחות כ"ט) וזה לשונם "מעשה המנורה היה קשה לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, דכתיב, וזה מעשה המנורה". ויש לפרש זה על דרך העבודה, ש"מעשה המנורה" פירושו, שאור ה' יאיר. ולזה צריכים כלים דהשפעה. ומאיפה יקחו את הכלים דהשפעה, הלא זה קשה, משום שהוא נגד הטבע. והקב"ה הראה לו באצבעו ואמר לו "וזה מעשה". כלומר, אתם תעשו את המעשה, ואני אתן את הכוונה, שזה נקרא, חלק הנגלה אתם תעשו, וחלק הנסתר אני אתן. וזה שכתוב "כן עשה את המנורה", היינו מאליה.