אֶרְאֶנו ולא עתה, אֲשׁוּרֶנו ולא קרוב
80. אֶרְאֶנו ולא עתה, אֲשׁוּרֶנו ולא קרוב, דָרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל. אראנו, לִדְבר הגאולה הזו, שהיא גלות רביעית. ולא עתה, אלא לאחרית הימים.
81. שישה ימים היו בעולם במעשה בראשית. וביום רביעי ראיתי, שהאורות היו מסתלקים בו ודועכים. השמש והלבנה והכוכבים והמזלות נגנזו בו. כי כתוב בו, יהי מאׂרׂת, חסר ו'. אלו היו ביום רביעי ממעשה בראשית, וכמו כן הסתלקו בו המאורות ביום, שהוא האלף הרביעי, שבו נחרב ביהמ"ק.
82. בכה רבי שמעון ואמר, אוי שהגלות נמשכת, ומי יכול לסבול אותה. אמר לו, אהה רבי אהה רבי, אילו היית יודע כמה בהלה ובלבול עשה הקב"ה בכל הרקיעים, בשעה שגזר ומסר את ישראל בידיה של אותה שפחה, ולהשתעבד תחת יד אדום.
83. בשעה שהיו כותבים פסקי דין ברקיע, מטרם שנחתמו בטבעת חותָם המלך, קרא הקב"ה לכל צבאות השמיים, וקרא לגבריאל, שקֶסֶת הסופר במותניו, ואמר לו, עַכֵּב הפְּסָקים מטרם שנחתמו, ואבכה על בניי, ואעשה להם מִסְפֵּד ואֵבל. משביע אני אתכם כל צבאות השמיים, שתעזבו אותי, אל תאיצו לנחם אותי. כמ"ש, על כן אמרתי שְׁעוּ מִנִי אמרר בבכי, אל תאיצו לנַחמֵני על שוד בת עַמי.
84. בעט בעיטות ברקיע שנקרא ערָבוֹת, ועשה בו בקיעות וחלונות פתוחים. ואמר, בניי אהובֵי מעיי, גידלתי אתכם, ונשאתי אתכם, כאָב הנושא את בנו, לימדתי אתכם יִרְאתי, הִשלטתי אתכם על כל אוה"ע. חטאתם לפניי בכמה חטאים, עברתי עליכם, מחלתי לכם, משום שבנים יקרים אהובים הייתם לפניי.
85. בניי בניי אקרא לארבע רוחות העולם, ואשביע אותם עליכם. מזרח מזרח, בשבועה עליך, אם בניי יתפזרו בינך, תסתכל בתואר ובצורה שלהם, איך השתנו ונשחרו בעינויים שעושים להם בתוכך, ותבכה ותספוד עליהם, ותשמור אותם.
86. בניי בניי, כשהייתם בביתי, בחיק אימכם בעידונים בתענוגים, לא התחשבתם בי. בניי בניי מה אעשה לכם, גזֵרה גזרתי בשבועה להגלות אתכם, אלא אני ואתם נִגלֶה.
87. משה, איך לא תשגיח על בניי, צאן קדושים, שמסרתי בידך? מזרח מזרח, התעורר אל משה, ותבכו ותספדו על בניי. השמיעו אֵבל ומִספֵּד יחד, עד שאני אשמע ואדאב עימכם.
88. בניי בניי אהובֵי נפשי, איך תלכו בכבלים חזקים, ידיכם קשורות לאחור. בנים שגודלו במעדנים, בנים שהם יקרים מפז ומִסַפּירים.
בניי בניי, חסידים קדושים, איך תיפלו ביד נוכרים, שאינם מרחמים כלל. הבשר הקדוש שבגופיכם, איך הושלך וחוּלל בשווקים וברחובות. בניי בניי, אוי עליכם ועליי. אז קרע לבוש מלכות שלו. כמ"ש, ביצַע אֶמְרָתו.
89. דרום דרום, בשבועה עליך, כשיתפזרו בניי בך, תסתכל בהם איך נִשחרה צורתם, וימינם שבורה בין העמים. דרום דרום, בשבועה עליך, שתעורר את אברהם אוהבי, ואמור לו, איך נפלו בניו, והתפזרו בין שונאיהם, ותבכו ותספדו עליהם. דרום דרום, בשבועה עליך, שתשמור בניי אהובֵי נפשי כשיתפזרו בתוכך.
90. צפון צפון, התעורר בקול בכייה ומספד ואבל ויגון על בניי. ואמור אל העקוּד על מזבחי, יצחק, איך הולכים בניו בגלות, ואיך נופלים בחרב. אל תאמרו זה ואל תודיעו זה ליעקב אביהם, שלא יתהפך העולם ברגע.
91. מערב מערב, התעורר לאנקת חללים, והמלחמות החזקות של בניי. התעורר אל אהובתי יונתי תמתי, השכינה, איך הולכים בניה בגלות, ואיך הם מתפזרים בכמה צדדים.
92. אחותי בתי רעייתי, הרועה שלי, אהובת נפשי, השכינה, מה נעשָׂה מבּנינו, מה יעשו הם. אבל אהובתי אחותי, אני אומַר לך, אם עולֶה ברצון עלייך, הנה את מרובעת, שכוללת ד"ס חו"ב תו"מ, והכנפיים שלך פרושות לד' רוחות העולם, בשבועה עלייך, בתי יחידתי, שתלכי עימהם ולא תעזבי אותם, ותכסי עליהם בד' רוחות העולם. ואם לא תעשי כן, הם יאבדו מהעולם.
93. באותה שעה שכנ"י, השכינה, שמעה זאת, הרימה קול, והזדעזעו י"ח אלף (18,000) עולמות, והקב"ה עימה. ואז כתוב, קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה. והקב"ה אז, ויקרא אדנ"י ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד.
94. מי ראה הבהלה שבכל הרקיעים. מי ראה הבלבול והמספד אשר שם, עד שכל צבאות השמיים חשבו שכל העולמות יתהפכו.
95. אמר הקב"ה לכנ"י, בתי יחידתי שלי, תלכי לחפות עליהם ולדוּר עם בנינו. אמרה לו, ריבון העולם, לא אלך. אחר שגידלת אותם, ותיקנת אותם, והגדלת אותם, אהיה רואה, ששונאיהם אוכלים אותם, ותשכח אותנו שם.
אז נשבע לה הקב"ה, להקים אותה, ולגאול את ישראל, ולהוציא אותם מהגלות. כמ"ש, כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאום ה', ושָׁבו מארץ אויב, ויש תקווה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם.
96. כיוון ששמעה זה, יצאה ממנו, ללכת לגלוּת. כיוון שיצאה ממנו, פתח הקב"ה על כל צבאות השמיים, ואמר, איכה יוּעַם זהב, וכל אותה הקינה של הא"ב. הקב"ה לבדו אמר לה. אח"כ כשיצאה רחל, המלכות שמחזה ולמטה, בגלות, קָשר אהבה באותה השנייה, במלכות שמחזה ולמעלה, לאה. וחתמו פסקי הדין.
97. ועתה נחזור לפרשת בלעם. כי הגלות נמשכת. אֶרְאֶנו ולא עתה. כתוב, אראנו, על אותו שכתוב עליו, מֵיאנה להינחם על בניה כי איננו. ואמר, אראנו, כשיבוא לפקוד את האיילה, השכינה, להוציא אותה מגלות. ולא עתה, ולא בזמן קרוב. אשוּרֶנו ולא קרוב. כלומר, אני מסתכל בו, אבל לא עתה אלא לזמן רחוק.