גדלות הבורא

1. צריך שתדע, שכל נחת רוח של יוצרנו יתברך, ליהנות לנבראיו, היא במידה, שהנבראים ירגישו אותו יתברך, שהוא המשפיע, והוא המהנה אותם. אשר אז, יש לו שעשועים גדולים עימהם, כאב, המשתעשע עם בנו, החביב לו, בה במידה, שהבן מרגיש ומכיר, גדולתו ורוממותו של אביו, ואביו מראה לו, כל האוצרות, שהכין בשבילו.

כמו שאומר הכתוב (ירמיהו ל"א): "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ה'".

והסתכל היטב בכתוב הזה, ותוכל להשכיל ולדעת, את השעשועים הגדולים של השי"ת, עם אותם השלמים, שזכו, להרגישו ולהכיר, גדולתו, בכל אותם הדרכים, שהכין בעדם, עד שיבוא עימהם, ביחס של אב ובנו היקר, כאב עם ילד שעשועים שלו, ככל המבואר בכתוב לעיניי המשכילים.

ואין להאריך בכגון זה. כי די לנו לדעת, אשר בשביל הנחת רוח והשעשועים האלו, עם השלמים הללו, היה כדאי לו, לברוא את כל העולמות, העליונים ותחתונים יחד. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות ל"ג)

2. אמרו חז"ל: עשה לך רב וחבר. דהיינו שהאדם יוכל לעשות לו סביבה חדשה, שהסביבה תעזור לו להשיג רוממות רבו על ידי אהבת חברים, המחשיבים את רבו. שעל ידי שיחת החברים ברוממות רבו, מקבל כל אחד הרגשת רוממותו, באופן שההשפעה לרבו תהפוך לקבלה ולחומר דלק, בשיעור שיביאהו לעסוק בתורה ומצוות לשמה.

שעל זה אמרו במ"ח (48) מעלות שהתורה נקנית בהם, בשימוש חכמים ובדקדוק חברים. כי מלבד שמשמש לרבו, צריך גם כן לדקדוק בחברים, כלומר להשפעת החברים שיפעלו עליו להשגת רוממותו של רבו. כי השגת הרוממות תלויה לגמרי בסביבה, ואדם יחידי אי אפשר שיפעל בזה במשהו. (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")

3. קשה לצייר המצב של זמן הירידה, שבו אובדין את כל העבדות והיגיעות, שהושקעו במשך כל הזמן, שמתחילת העבדות עד זמן הירידה. ונידמה, למי שלא טעם טעם של עבדות ה' מעולם, וכאילו דבר זה חוץ לו. זאת אומרת, שזה נעשה לבעלי מדרגות גבוהות. אבל לפשוטי אנשים, להם אין שום שייכות לעבדות ה', רק להשתוקק לבחינת רצון לקבל הגשמי, שנמצא בזרם העולם, ששוטף את כל העולם ברצון הזה. אבל צריך להבין, למה באו למצב כזה? הלא, בין שאדם מסכים, ובין לשלא מסכים, אין שום שינוי בבריאת שמיים וארץ, אלא שהוא מתנהג בבחינת טוב ומיטיב. אם כן, מה נצמח ממצב כזה?

אלא צריך לומר, שזה בא להודיע גדלותו יתברך. שהאדם לא צריך להתנהג בבחינת ליבו גס בה. זאת אומרת, שהאדם צריך להתנהג בבחינת יראת הרוממות, לידע איזה ערך ואיזה מרחק יש בינו לה'. שמצד שכל החיצוני קשה להבין, או שיהיה באפשרות לקשר וחיבור בין הבורא לבין הבריאה.

ובזמן הירידה הוא מרגיש אז, שאין שום אפשרות, שיהיה לו חיבור ושייכות להבורא יתברך בבחינת הדביקות. כי מרגיש את העבדות לדבר מוזר לכל העולם כולו. והאמת הוא כן. אלא, "במקום גדלותו שם אתה מוציא את ענוותנותו". זאת אומרת, שהוא עניין למעלה מהטבע, שהשי"ת נתן המתנה הזאת להבריאה, לאפשר להם להיות חיבור ודביקות עימו.

לכן, בזמן שהאדם נעשה בחזרה מקושר, אזי הוא צריך תמיד לזכור את המצב הירידה שלו, בכדי לידע ולהבין ולהעריך ולהחשיב את הזמן של הדביקות. שידע, שעכשיו יש לו ישועה למעלה מדרך הטבע. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קצ"א, "זמן הירידה")

4. עיקר שלא לרצות שום דבר, רק להשפיע מטעם גדלותו יתברך, היות שכל קבלות נפסלות. ולצאת מבחינת קבלה אי אפשר, רק ללכת בקצה השני, היינו בבחינת השפעה. וכוח המנענע, היינו כוח המשכה וכוח המחייב להעבודה, הוא רק מטעם גדלות יתברך.

שצריכין לעשות חשבון, שסוף כל סוף הכוחות היגיעה מוכרחין לתת. אלא שעל ידי הכוחות האלו, יכולין להביא איזה תועלת והנאה. זאת אומרת, עם הכוח והיגיעה, מה שהאדם נותן, יכול ליהנות גוף בעל גבול, שהוא בחינת אורח עובר. או בעל נצחי. זאת אומרת, שהמרץ שלו נשאר בנצחיות. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ל', "עיקר לרצות רק להשפיע")

5. יש לדעת, מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומיטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות. אחרת אי אפשר לו להתגבר. ושזה נקרא רוממות השי"ת, שממשיך בזמן שיש לו הסתירות, הנקרא דינין.

כלומר, שהסתירות יכולים להתבטל, אם הוא רוצה להתגבר עליהם, רק אם הוא ממשיך רוממות ה'. נמצא, שהדינין האלו הם הגורמים להמשכת רוממות ה'. שזה סוד מה שכתוב "וישלך אדרתו אליו". היינו שאחר כך היה מייחס כל האדרת שער אליו, היינו אל ה'. כלומר, שראה עתה, שהקב"ה נתן לו את האדרת הזו, וזה היה בכוונה, כדי להמשיך אור עליון עליהם.

אולם זה יכולים לראות רק אחר כך. היינו, לאחר שכבר זכה להאור השורה על אלה הסתרות והדינין, שהיה לו מתחילה. כי הוא רואה שבלי השערות, היינו הירידות, לא היה מקום, לאור עליון שישרה שם, כי אין אור בלי כלי. לכן הוא רואה שכל הרוממות השי"ת שהשיג, היה בגלל השערות והסתירות שהיה לו, וזה סוד "אדיר במרום ה'", כלומר, שעל ידי האדרת זוכים לרוממות ה'.

וזה סוד "רוממות אל בגרונם", כלומר שעל ידי הגרעונות בעבודת ה', זה גורם לו שירומם עצמו לעלות למעלה. כי בלי דחיפה, האדם מתעצל לעשות תנועה, ומסכים להישאר במצב שבו הוא נמצא.

מה שאין כן אם הוא יורד למדרגה יותר נמוכה מכפי שהוא מבין, זה נותן לו כוח להתגבר, שאינו יכול להישאר במצב כל כך גרוע, היות שהמצב שבו ירד, הוא לא יכול להסכים להישאר כך. לכן הוא מוכרח כל פעם להתגבר, ולצאת מהמצב של הירידה, ואז עליו להמשיך רוממות ה', זה גורם לו, להמשיך מלמעלה כוחות יותר גבוהים, אחרת הוא נשאר בתכלית השפלות.

נמצא, שכל פעם על ידי השערות, הוא הולך ומגלה את רוממות ה', עד שהוא מגלה שמותיו של הקב"ה, הנקראים י"ג מידות של רחמים, וזה סוד "ורב יעבוד צעיר". וכמו כן "רשע יכין, וצדיק ילבש". כמו כן "ואת אחיך תעבוד".

זאת אומרת, שכל העבדות, היינו הסתרות שהיו, שהם היו נראים כאילו מפריעים לעבודת הקודש, אלא שהיו עובדים נגד הקדושה, רואים עכשיו בזמן שזכו לאור ה', השורה על אלו הסתרות, רואים להיפך, שהם היו משמשים להקדושה, כלומר שעל ידם היה מקום, שהקדושה יכולה להתלבש, בהלבושים שלהם. שזה נקרא "רשע יכין, וצדיק ילבש", כלומר שהם נותנו הכלים ומקום עבור הקדושה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ל"ג, "עניין גורלות, שהיה ביום כיפורים, ואצל המן")

6. הנה כתוב "רם ה' ושפל יראה", שרק השפל יכול לראות את הרוממות. והנה אותיות יקר הם אותיות יכיר, שפירושו שעד כמה שיש לו יקר בהדבר, כך הוא מכיר את רוממותו, שדווקא לפי שיעור חשיבותו שבדבר, הוא מתפעל. וההתפעלות מביא לו לידי הרגשה שבלב. ולפי ערך שהוא מכיר את החשיבות, בשיעור זה נולד לו שמחה.

לכן אם הוא מכיר את שפלותו, שאין הוא יותר יחסן מכל בני גילו, היינו שרואה שיש הרבה אנשים בעולם, שלא ניתן להם הכוח לעבוד עבודת הקודש אפילו בתכלית הפשיטות, אפילו שלא בכוונה ושלא לשמה, אפילו שלא לשמה דשלא לשמה, אפילו הכנה דהכנה של התלבשות דקדושה - והוא כן זכה, שניתן לו רצון ומחשבה, שעל כל פנים יעבוד עבודת הקודש לפרקים, אפילו בתכלית הפשיטות שאפשר להיות - ואם הוא יכול להעריך את חשיבות שבדבר, ולפי חשיבות שהוא מחשיב את עבודת הקודש, בשיעור הזה הוא צריך לתת שבח והודיה על זה.

כי זה אמת, היינו שאין אנחנו מסוגלים להעריך את חשיבות, מה שיכולים לפעמים לקיים מצוות ה' אפילו בלי שום כוונה. ואז הוא בא לידי הרגש רוממות ושמחת הלב. ועל ידי השבח והודיה שנותן על זה, מתרחב ההרגשות ומתפעל מכל נקודה ונקודה של עבודת הקודש, ומכיר את העבדות של מי הוא עובד. ועל ידי זה הוא עולה מעלה מעלה.

וזה סוד מה שכתוב "מודה אני לפניך על החסד שעשית עימדי", היינו על העבר. ועל ידי זה תיכף הוא יכול לומר בבטיחות והוא אומר "ועל אשר אתה עתיד לעשות עימדי". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר כ"ו, "העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר")

7. רוממות ה' פירושו, שהוא צריך לבקש מה', שייתן לו הכוח ללכת למעלה מהדעת. זאת אומרת, שרוממות ה' יש ב' פירושים:

א. שלא ימלא עם בחינת דעת, שהוא שכל, מה שהאדם יכול לתרץ את שאלותיו. אלא שהוא רוצה, שה' ימלא לו את שאלותיו. נמצא שזה נקרא רוממות, משום שכל השכל בא מלמעלה, ולא מצד האדם, היינו שהאדם יכול להשיב את שאלותיו. וכל מה שהאדם יכול לתרץ, נקרא שהאדם מתרץ הכול עם שכל החיצון. כלומר, שהרצון לקבל מבין, שכדאי לקיים תורה ומצוות. מה שאין כן למעלה מהדעת, הוא המחייב את האדם ללכת בעבודה, זה נקרא נגד הדעת של הרצון לקבל.

ב. שרוממות ה' נקרא, שהוא נעשה זקוק, שה' ימלא משאלותיו.

לכן:

א. שהאדם צריך ללכת למעלה מהדעת, אז האדם רואה שהוא ריקן, ואז הוא נעשה נצרך לה'.

ב. שרק ה' יכול לתת לו הכוח הזה, שיהא בידו ללכת למעלה מהדעת. היינו, זה שה' נותן, זה נקרא רוממות ה'. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ד, "מהו רוממות ה'")

8. בשעה שאדם רואה, איך הסביבה שלו, מקילים ראש בעבודתו יתברך, ואינם מעריכים רוממותו כראוי - אין האחד יכול להתגבר על הסביבה, וגם הוא אינו יכול להשיג רוממותו יתברך, אלא שמיקל ראשו בעת עבודתו כמוהם. וכיוון שאין לו הבסיס של השגת רוממותו יתברך, מובן מאליו, שלא יוכל לעבוד להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו. כי אין לו חומר דלק ליגיעה. ו"לא יגעת ומצאת, אל תאמין". ואין לו שום עצה, אלא או לעבוד לתועלת עצמו, או שלא לעבוד כלום. כי השפעת נחת רוח ליוצרו, לא ישמש לו, כמו קבלה ממש.

ובזה תבין הכתוב: "ברוב עם הדרת מלך". כי ערך הרוממות בא מן הסביבה בב' תנאים:

א. במידת ההערכה של הסביבה.

ב. במידת גדלה של הסביבה, ועל כן ברוב עם הדרת מלך. (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")

9. עניין ריקנות אינה שורה אלא על מקום שאין שם ישות (בסוד "תולה ארץ על בלימה").

נמצא, כמה הוא השיעור של המילוי של מקום הריקן? התשובה הוא: לפי מה שהוא רומם את עצמו למעלה מהדעת. זאת אומרת, שהריקנית צריכים למלאות עם רוממות, היינו עם בחינת למעלה מהדעת. ויבקש מה', שייתן לו את הכוח הזה. ויהיה הפירוש, שכל הריקנית לא נברא, היינו שלא בא לאדם שירגיש כך שהוא ריקן, אלא בכדי למלאות זה עם רוממות ה', היינו שייקח הכול למעלה מהדעת.

וזהו מה שכתוב "והאלוקים עשה שיראו מלפניו". כלומר, שזה שבא לאדם, אלו המחשבות של ריקות, הוא בכדי שהאדם יהא לו צורך לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת.

ולזה צריכים את עזרת ה'. היינו, שהאדם מוכרח אז לבקש מה', שייתן לו את הכוח, שיוכל להאמין למעלה מהדעת. נמצא, שדווקא אז האדם נצרך להבורא, שיעזור לו. וזהו מטעם, היות השכל החיצוני נותן לו להבין את ההיפך.

לכן אין עצה אחרת להאדם אז, אלא לבקש מה', שיעזור לו. ועל זה אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". נמצא, שרק אז הוא המצב, שהאדם מבין, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה. וזהו "אלוקים עשה", בכדי "שיראו מלפניו". שעניין יראה הוא בחינת אמונה, שרק אז האדם נצרך לישועת ה'. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ג, "עניין רימון")

10. "במקום שאתה מוצא גדלותו, שם אתה מוצא ענוותנותו".

פירוש: האדם, שנמצא תמיד בדביקות אמיתית, רואה שהשי"ת משפיל את עצמו, דהיינו שהקב"ה נמצא במקומות השפלים. והאדם אינו יודע מה לעשות. לכן כתוב "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמיים וארץ". שהאדם רואה גדלות הבורא, ואחר כך "המשפילי", שמשפיל את השמיים לארץ. והעצה היועצה לזה, שיחשוב, שאם הרצון הזה מהקב"ה, אין לנו גדול מזה, כמו שכתוב "מאשפות ירים אביון". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ"ז, "במקום שאתה מוצא גדלותו")

11. אם האדם רוצה לעבוד ולקיים תורה ומצוות בלי שום שכר, רק מטעם שהוא רוצה לשמש את המלך, אז הוא כבר זקוק לדעת גדלות המלך. כי שיעור עבודתו תלוי בשיעור שהוא מאמין בגדלות המלך, כי רק גדלות וחשיבות המלך נותן לו חומרי דלק לעבודה.

וזהו כמו שכתוב בזוהר הקדוש על פסוק "נודע בשערים בעלה". פירוש, כל אחד ואחד לפום מה דמשער בלביה. משמיענו בזה, שכפי מה שהאדם משער בלביה גדלות וחשיבות ה', בשיעור זה הוא מוסר עצמו לשמש את המלך.

ומשום זה, אנשים מסוג זה שרוצים לעבוד רק בעל מנת להשפיע, וכל הסיבה שמחייבת אותם לעסוק בתורה ומצוות, הוא רק מטעם חשיבות וגדלות ה', כמו שכתוב בזוהר הקדוש "דעיקרא דיראה הוא לעבוד בגין דאיהו רב ושליט", אנשים האלו, כשמאמינים שהקב"ה הוא מלובש בהתורה, ומאמינים במה, "שאמר הקב"ה לישראל, מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכר עימו", כשהם לומדים תורה, הם רוצים להוציא את מאור התורה, שהוא מחזירו למוטב. וזה שאמרו חז"ל "הבא לטהר על ידי התורה, מסייעין אותו", היות שהקב"ה מלובש בהתורה. (הרב"ש, מאמר 12, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", 1988)

12. עיקר עבודת האדם הוא שיתבונן בגדלות ה'. היינו שהוא צריך להסתכל בספרים המדברים מגדלות ה', ובזמן שלומדים צריכים לצייר לעצמו, באיזה שיעור היו חז"ל, התנאים והאמוראים וכו', מרגישים את גדלותו של הקב"ה.

ויתפלל לה', שיאיר להרגיש את רוממותו יתברך, בכדי שיוכל להכניע לבבו, ולהיבטל לפני הקב"ה, ולא להיות נמשך אחרי זרם העולם, הרודף אך ורק למלאות תאוות בהמיות. רק שה' יאיר לו עיניו, שיוכל לעסוק כל חייו בתורה ועבודה, ו"בכל דרכיך דעהו", היינו אפילו שעוסקים בדברים גשמיים גם כן יהיה לטובת הקדושה.

אבל מתוך שלא לשמה באים לשמה. היינו דעניין לשמה, זהו כבר מדרגה גדולה, והאדם צריך להתחיל משלא לשמה. היינו, שידע בעצמו בהכרה מלאה, שעיקר התענוגים נמצאים בתורה ועבודה ולא בגשמיות.

והגם שהוא מרגיש כעת יותר תענוג בדברים גשמיים, יותר מכפי שהוא מרגיש בדברים רוחניים, זהו מסיבת שחסר לו את ההכשרה בתורה ועבודה, שהוא תלוי גם כן באמונת ה'. ואז, על ידי התורה והאמונה בה', מרגישים את המאור שבתורה, והמאור הזה מחזירו למוטב. (הרב"ש, אגרת ס"ב)

13. "רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להר קודשו, כי קדוש ה' אלוקינו".

"רוממו". פירושו, אם האדם רוצה לדעת רוממות וגדלות ה' אלוקינו, זה יכולים להשיג רק על ידי דביקות והשתוות הצורה. אם כן מהו השתוות הצורה, ואיך מגיעים להשתוות הצורה.

"והשתחוו להר קודשו". עניין השתחוויה היא הכנעה, היינו שמרכין את הדעת שלו, ואומר, מה שהדעת מבין או לא מבין, אני מבטל ומכניע אותו. לאיזו בחינה אני מכניע אותו, ל"הר קודשו".

"הר" פירושו הרהורים, היינו מחשבות. "קודשו", פירוש קדוש ומופרש מהדבר, שעניינו הוא, שפורש את עצמו מהרצון של קבלה. "והשתחוו", היינו להכניע את הגוף, אפילו שהוא לא מסכים, ויקבל על עצמו רק מחשבות של קדושה. וזהו, "השתחוו להר קודשו".

ומדוע צריכים להכניע את עצמו למחשבות של קדושה, היינו לפרוש את עצמו מקבלה על מנת לקבל "כי קדוש ה' אלוקינו", שהבורא הוא רק משפיע. לכן צריך להיות בהשתוות הצורה כמו הבורא. ועל ידי זה יכולים להשיג את רוממות ה'. ואחר כך יכולים להגיע לידי השגות רוממות ה' אלוקינו. (הרב"ש, מאמר 128, "רוממו ה' אלוקינו")

14. רק אחרי שמשיג מדרגה זאת הנקראת שלא לשמה, אזי הוא זוכה לידי תופעות אחרות, שבא לידי מצב יותר עליון. היינו שאין לו אז שום חשבון לעצמו, אלא כל החשבונות והמחשבות שלו הם האמת.

כלומר שכל כוונתו היא אך להתבטל את עצמו לידי מציאות האמיתית, שמרגיש, שעליו רק לשמש את המלך, מחמת שמרגיש את רוממותו וגדלותו וחשיבותו של המלך.

אז הוא שוכח, היינו שאין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שבחינתו עצמו מתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שהוא מרגיש. נמצא אז בבחינת לשמה, היינו נחת רוח לה', וכל דאגותיו ומאווייו במה שיוכל ליהנות לה'. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה עולה שם כלל. ואז הוא בבחינת משפיע על מנת להשפיע. (הרב"ש, מאמר 223, "הכניסה לעבודה")

15. כל עבודה שלנו בתורה ומצוות, היא בכדי שנצא מגלות של הרצון לקבל לעצמו. כלומר, שאנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתורה ומצוות, שהשכר שלנו יהיה, שעל ידי זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכול בעל מנת, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתורה ומצוות.

היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתורה ומצוות, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא ייתן לנו איזו תמורה עבור העבודה. אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה. (הרב"ש, מאמר 13, "מהו "לחם רע עין" בעבודה", 1989)

16. בכדי שיהיו חומרי דלק לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, אלא העבודה בעצמה תהיה שכר, אנו זקוקים להאמין בו יתברך. הכוונה, להאמין על גדלותו. וצריכים לתת כוח ויגיעה גדולה איך להשיג אמונה בגדלות הקב"ה. ובלי אמונה בגדלות הבורא, אין כוח לעבודה בעל מנת להשפיע. כלומר, שדווקא בזמן שמרגישים גדלות ה', אז האדם מוכן לעבוד בלי שום תמורה.

אלא העבודה בעצמה היא השכר, היות ששווה אצלו מה שהוא משמש למלך גדול, שכל הון דעלמא אין לו שום ערך נגד השירות הזה, שה' נותן לו רשות לכנס ולשמש אותו. לכן אנו צריכים לרכז את כל מחשבותינו, איך להגיע להרגיש את גדלות ה'. ואז הכול נמשך אחרי הנקודה זו. (הרב"ש, מאמר 21, "מהו "שיכור אל יתפלל", בעבודה", 1989)

17. עבודת הכלל היא בבחינת לקבל שכר. ועבודת הפרט היא לשם שמיים, וזהו השכר שלהם, אם הם יכולים לשמש את המלך. כלומר, שכל התענוג שלהם, שנותן להם חומרי דלק, שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע, הוא בזה שהם מרגישים, שהם עושים נחת רוח למלך, ונותנים שבח והודאה למלך, בזה שנתן להם מחשבה ורצון לעבוד בשבילו, ולא מטעם לקבל שכר אחר תמורת עבודתם.

כי כדי לקבל שכר, הם אומרים, שאין אנו צריכים להרגיש את גדלות המלך, אלא אנו צריכים להסתכל על גדלות וחשיבות השכר, שיקבלו תמורתן, אם יקיימו את התורה ומצוות, אבל הבורא יכול להישאר אצלם באותה גדלות וחשיבות, כמו שהיה אצלם בתחילת עבודתם.

מה שאין כן אם כוונתם היא לעשות נחת להבורא, הרי זה גורם, שאם הם רוצים להוסיף עבודה, הם נצרכים להוסיף בגדלות הבורא, כי כפי שיעור גדלותו יתברך, בשיעור זה הם יכולים להיבטל אליו ולעשות את כל מעשיהם רק לשם שמיים. וזה כמו שאומר בזוהר הקדוש על פסוק "נודע בשערים בעלה", שכל אחד ואחד "לפום מה דמשער בלביה".

אי לזאת, אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמיים, בכדי שיהיה להם חומרי דלק לעבודה, הם צריכים כל יום להשתדל להשיג בחינת אמונה בגדלות ה', היות שגדלות ה' זו שמחייבת אותם לעבוד בשבילו. וזהו כל התענוג שיש להם בעבודתם. (הרב"ש, מאמר 15, "מהו, שהצדיקים ניכרים על ידי הרשעים, בעבודה", 1989)

18. הזוהר הקדוש שואל, הלא כתיב "קרוב ה' לנשברי לב". העובד ה', היינו מי שכוונתו בעל מנת להשפיע, צריך להיות בשמחה בזה, שמשמש את המלך. ואם אין לו שמחה בזמן העבודה הזאת, סימן שחסר לו בהערכת גדלות המלך. לכן אם רואה שאין לו שמחה, אז צריך לתקן, היינו שיחשוב בגדלות המלך. ואם מכל מקום הוא לא מרגיש, יש לו להתפלל לה', שה' יפתח עיניו וליבו, שירגיש את גדלות ה'.

וכאן מתפתחות ב' הבחינות:

א. בזה שאין לו הרגשת גדלות המלך צריך להצטער.

ב. צריך להיות בשמחה בזה שכל הצער מהחסרונות על רוחניות, ולא כמו שאר אנשים, שכל חסרונות, שמהם מצטערים, הם רק על על מנת לקבל.

וצריך לדעת, מי הוא שנתן לו לאדם את הידיעה הזאת, שצריך להצטער על רוחניות. ומזה הוא צריך להיות שמח, שה' שלח לו מחשבות של חיסרון רוחני, שזה בעצמו נקרא ישועת ה'. ולכן הוא צריך לשמוח. (הרב"ש, מאמר 42, "עיבדו ה' בשמחה")

19. החברים צריכים בעיקר לדבר ביחד על עניין רוממות ה'. כי לפי גדלות ה', שהאדם משער בעצמו, בשיעור הזה האדם מבטל את עצמו מצד הטבע לה'. כי אנו רואים בטבע, שהקטן מתבטל בפני גדול. ואין זה שייכות לרוחניות, אלא גם אצל אנשים חילוניים נוהג עניין זה.

זאת אומרת, שהקב"ה עשה כך בהטבע. נמצא, שעל ידי שהחברים מדברים מרוממות ה', התעורר על ידי זה חשק ורצון להתבטל לפני הבורא, כי מתחיל להרגיש עניין תשוקה וכיסופין להתחבר להבורא. וגם יש לזכור, שעד כמה שהחברים יכולים להעריך את חשיבות וגדלות ה', מכל מקום, צריכים עוד ללכת למעלה מהדעת.

כלומר, שהבורא יותר גבוה ממה שהאדם יכול לצייר גדלות ה' בתוך השכל. ולומר, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהוא מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומיטיב. שאם האדם מאמין, שהבורא רוצה אך ורק לטובת האדם, זה מביא להאדם, שיאהב את ה'. עד שיזכה לבחינת "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ואת זה האדם צריך לקבל מהחברים. (הרב"ש, מאמר 30, "מה לדרוש מאסיפת חברים", 1988)

20. כל הבסיס, שאנו יכולים לקבל הנאה ותענוג, ושזה מותר לנו ליהנות, ועוד יותר מזה, שחיוב גדול ליהנות ממעשה השפעה, יש לנו לעבוד על נקודה אחת, דהיינו להחשיב את הרוחניות. וזה מתבטא בלתת תשומת לב "למי אני פונה", ו"למי אני מדבר", ו"מצוות של מי אני מקיים", ו"תורה של מי אני לומד". היינו, לראות עצות, איך להחשיב את נותן התורה.

והיות האדם מצד עצמו, מטרם שזכה להשיג איזו הארה מלמעלה, אז הוא צריך לחפש אנשים, הדומים לו פחות או יותר, שגם הם מחפשים להגדיל את חשיבות. להיות מגע כל שהוא עם הבורא, באיזה אופן שתהיה, והיות שיש דעת רבים בזה, אז כל אחד יכול לקבל סיוע מחבירו.

וצריכים לדעת "כי מיעוט רבים שניים". זאת אומרת, אם שני חברים יושבים ביחד, וחושבים, איך להגדיל את חשיבות של הבורא, כבר יש להם כוח לקבל התחזקות על גדלות ה' בבחינת אתערותא דלתתא, שעל המעשה זו באה אחר כך התעוררות מלמעלה, שהם מתחילים קצת להרגיש את גדלות ה'.

ולפי מה שכתוב "ברוב עם הדרת מלך", נמצא, מה שהרבים יותר גדול, הכוח של הרבים יותר פועל, היינו שמייצרים אווירה יותר חזקה של גדלות וחשיבות של הקב"ה. שאז כל אחד ואחד, הגוף שלו מרגיש, שכל המעשים מה שהוא רוצה לעשות עבור קדושה, שהוא להשפיע לה', להון תועפות יחשב לו, שזכה להיכנס בין האנשים, שזוכים לשמש את המלך. ואז, כל מעשה קטנה שהוא עושה, הוא מלא שמחה ותענוג, שיש לו עתה במה לשמש את המלך.

ולפי שיעורו, שהחברה עם מחשבותיהם בעת ההתוועדות חשבו בגדלות ה', כל אחד לפי שיעורו גורמו לו חשיבות בגדלות ה', כן הוא יכול ללכת כל היום בעולם השמחה והחדווה. (הרב"ש, מאמר 17, "סדר ישיבת התוועדות", 1986)

21. עיקר מה שחסר לנו, שמסיבה זאת אין לנו חומרי דלק לעבודה, הוא שחסר לנו חשיבות המטרה, שפירושו שאין אנו יודעים איך להעריך את השירות שלנו, שנדע למי אנו משפיעים. וכן חסר לנו את הידיעה של גדלות ה', שנדע עד כמה אנו מאושרים בזה שיש לנו הזכייה לשמש את המלך, כי אין לנו כלום שנוכל להבין את גדלותו.

וזה נקרא בלשון הזוהר הקדוש, שכינתא בעפרא, היינו שעניין להשפיע אליו יתברך הוא חשוב לנו כמו עפר. וממילא אין לנו חומרי דלק לעבודה, כי בלי תענוג אין כוח לעבודה. אלא במקום שמאיר אהבה עצמית, אז הגוף מקבל חיות מזה, אבל בעבודה דלהשפיע, אין הגוף מרגיש בזה טעם של תענוג, וממילא הוא מוכרח להיות "רובץ תחת משאו".

מה שאין כן כשמרגיש שהוא משמש מלך חשוב, לפי חשיבותו של המלך, בשיעור זה יש לו הנאה ותענוג שמשמש אותו. לכן אז כבר יש לו חומרי דלק, שיתנו לו כוח כל פעם שיוכל ללכת קדימה, משום שמרגיש שהוא משמש למלך חשוב.

ואז כשיש לו הידיעה והרגשה שיודע למי הוא משפיע, באותו שיעור שהיה לו כוח לעבוד על הכוונה של אהבה עצמית, יש לו עכשיו הכוח לעבוד על מנת להשפיע. כי מי שמשפיע לאדם חשוב, נחשב כמו שהוא מקבל ממנו. והיות על קבלה יש כוח בהגוף לעבוד בכדי להשיג תמורה, כמו כן גם בלהשפיע למלך חשוב, יש לו הנאה מזה. (הרב"ש, מאמר 24, "עיקר מה שחסר לנו")

22. בזמן שהאדם מרגיש עצמו בריקנות, כלומר שהוא מרגיש שאין לו לא תורה, ולא מצוות, ולא שום מעשים טובים, ומה הוא יכול לעשות, אז האדם צריך לבקש מה', שיאיר לו, שיהא בידו להשיג גדלות ורוממות ה', למעלה מהדעת. כלומר, שהגם שאין הוא עדיין ראוי להרגיש את גדלות ורוממות ה', משום שהוא עוד לא זכה לבחינת אדם, וממילא שורה עליו את הצמצום וההסתר על ה', כמו שכתוב "אל תסתר פניך ממני", מכל מקום הוא מבקש מה', שייתן לו הכוח, לקבל גדלות וחשיבות ה' למעלה מהדעת.

וזהו כמו שאומר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (עירובין י"ט) "שאפילו הריקנין שבך מלאין מצוות כרימון". ואמר, שהפירוש הוא, רימון מלשון רוממות, שהיא בחינת למעלה מהדעת. לכן יהיה הפירוש, ש"הריקנין שבך מלאים מצוות". ושיעור המילוי הוא, כפי שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות.

כלומר, שעניין ריקנות יכול להיות דווקא במקום שאין ישות, והוא מרגיש עצמו, שהוא ריק מתורה, ומצוות, וממעשים טובים. שזה נמשך בזמן, שהאדם רוצה לעבוד לשם שמיים ולא לתועלת עצמו. אז על כל מה שהוא עושה, הוא רואה, שאין שם שום דבר לתועלת הבורא, אלא רק הכול לתועלת עצמו. במצב הזה הוא מרגיש, שאין לו שום דבר, אלא שהוא ריק מכל. וזה המקום ריק, הוא יכול למלאות רק עם רימון, היינו אם הוא ילך למעלה מהדעת, שנקרא רוממות ה'. היינו, שיבקש מה', שייתן לו כוח להאמין למעלה מהדעת, בגדלות ה'. כלומר, זה שהוא רוצה רוממות ה', אין הכוונה שהוא אומר, שאם אתה תיתן לי להשיג את רוממות וגדלות ה', אז אני מוכן לעבוד, אלא הוא רוצה, שה' ייתן לו כוח להאמין בגדלות ה', בזה הוא ממלא את מקום הריקנות, שבה הוא נמצא עתה.

נמצא, שלולי הריקנות, היינו שלולי אם הוא היה עובד בדרך להגיע לדביקות, היינו בהשתוות הצורה, הנקרא בעל מנת להשפיע, אלא בבחינת הכלל, שמספיק להם בחינת המעשה שהם מקיימים, אין אלו אנשים מרגישים בעצמם בחינת ריקנית, כנ"ל. אלא שהם מלאים במצוות.

אלא דווקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את הריקנות שבהם, והם זקוקים לגדלות ה', והם יכולים למלאות את הריקנית הזו, דווקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצוות, כשיעור, שהם מבקשים, שה', שייתן להם כוח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. היינו, שהם מבקשים, שה' ייתן להם כוח ברוממות, שהיא למעלה מהדעת, בגדלות וחשיבות ה', ולא רוצים שה' ייתן להם זה להשיג, היות שהם רוצים להכניע את עצמם, בכניעה ללא תנאי, רק שמבקשים עזרה מה', בשיעור זה הם יכולים למלאות את המקום של ריקנות עם מצוות. וזהו "מלאים מצוות כרימון". (הרב"ש, מאמר 7, "מהו אדם ומהו בהמה בעבודה", 1991)

23. רק עצה אחת יש לנו, שהיא להשתדל איך להשיג גדלות ה'. זאת אומרת, כל מה שאנו עוסקים בתורה ומצוות, אנו רוצים, שהשכר שלנו יהיה להרגיש גדלות הבורא. וכל התפילות, שאנו מתפללים, צריכות להיות "לאקמא שכינתא מעפרא", היות שהבורא נסתר מאיתנו מחמת הצמצום שהיה, ואין אנו מסוגלים להעריך את חשיבותו וגדלותו.

לכן אנו מתפללים לה', שיסיר מאיתנו את הסתרתו, ושירומם קרן התורה. וכמו שאנו אומרים בתפילת "שמונה עשרה" דראש השנה "ובכן תן כבוד לעמך", שפירושו, שייתן כבוד ה' לעמך, שהם ירגישו את כבוד המלך.

ומשום זה האדם צריך להשתדל ולא לשכוח את המטרה בעת לימוד התורה, שיהיה תמיד לנגד עיניו, שהוא רוצה לקבל מהלימוד, שהלימוד ישפיע גדלות וחשיבות הבורא. וכמו כן בעת קיום המצוות, גם כן לא לשכוח הכוונה, שעל ידי זה שמקיים את המצוות, בסגולה זו הבורא יעביר ממנו ההסתרה, השורה על רוחניות, אלא שיקבל הרגשה של גדלות ה'. (הרב"ש, מאמר 29, "לשמה ושלא לשמה", 1986)

24. צריך להחשיב את עניין השירות שנותן לה', בזה שהוא מקיים מצוות ה', ולפי מה דמשעיר בליבו את גדלות ה', בשיעור הזה הוא שש ושמח בזה שזכה לעשות את אשר ציווה ה', ועניין זה, לכבד את הגדול, זה יש בטבע שלנו, שאנו רואים שלכבוד גדול יחשב, אם יש למי שהוא איזה גדול הדור שמקובל בעיניי הבריות לאדם חשוב, כולם רוצים לשמש אותו, כידוע. אבל עניין השביעות רצון בשימוש, תלוי בגדלות וחשיבות שהעולם מעריצים את הגדול הזה, ולפי זה יוצא, בזמן שהאדם מרגיש ומצייר לעצמו, שהוא משמש את ה', הוא מרגיש עצמו לברוך, ואז בא הכלל, שברוך מתדבק בברוך.

נמצא, שבמצב הזה האדם מרגיש עצמו למאושר בעולם, ואז הזמן שאדם צריך להודות לה', בזה שנתן לו קצת שירות ששרת אותו. נמצא, שבמצב הזה הוא דבק בה' מטעם שיש בו עניין של שמחה, כמו שאמרו חז"ל, "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה". (הרב"ש, מאמר 12, "מהו מחצית השקל, בעבודה - א", 1987)

25. "היום הזה ה' אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך". ופירש רש"י, בכל יום יהא בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטווית עליהם.

ויש להבין, איך אדם יכול לעשות שיהיו חדשים, כאילו בו ביום נצטווית, הלא מושבע ועומד מהר סיני. ובכדי להבין זה צריכים להקדים לדעת את הכלל, שכל דבר נמדד לפי גודל המֵצָוה. היינו לפי גודל וחשיבות של נותן התורה, כך גודלה של התורה.

לכן כל יום שהאדם מקבל עליו מלכות שמיים, ולפי גודל האמונה בו יתברך, כך גדלה מעלת תורה. לכן לפי מה שהאדם משיג בגדלות ה', כך מתחדשת התורה אצלו. נמצא לפי זה, שכל פעם יש לו תורה חדשה, היינו שיש לו כל פעם נותן אחר.

וממילא התורה, הנמשכת ממנו יתברך, נבחנת לתורה חדשה. אבל זה נאמר על התורה מבחינת שמותיו של הקב"ה, היינו מבחינת "אורייתא וישראל וקודשא בריך הוא חד הוא".

פירוש, כשישראל משיג בכל יום גדלותו של השי"ת, וזהו לפי אמונתו יתברך, בשיעור הזה מתגדלת אצלו התורה. ואז הוא נעשה ישראל אחר. כי ברוחניות כל דבר שיש לו צורה אחרת, הוא בחינה חדשה. לכן אם האדם מקבל כל יום אמונה יותר גדולה, אז התורה נחשבת לחדשה.

וזה פירוש, "כאילו נצטווית בו ביום", משום שבכל יום יש לו מצווה אחרת. נמצא כאילו נצטווית בו ביום, היינו בו ביום שאדם מקבל עליו מלכות שמיים ביתר שאת, יש לו מצווה חדשה, ותורה חדשה, וישראל חדש. (הרב"ש, מאמר 468, "היום הזה ה' אלוקיך מצווך")