ויַרְא יעקב כי יש שבר במצרים

84. ויַרְא יעקב כי יש שבר במצרים. כיוון שהסתלקה ממנו שכינה במכירת יוסף, איך ראה שיש שבר במצרים? כמ"ש, משׂא דבַר ה' על ישראל, נאום ה' נוטה שמיים ויוסֵד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו. משא דבר ה', למה אומר משא? בכל מקום של דין על שאר העמים, ואומר משא, הוא לטוב. בכל מקום שהוא על ישראל, ואומר משא, הוא לרע.

85. בכל מקום שהוא על דין של שאר העמים, לטוב הוא. משום שמשא פירושו מעמסה, שהיא על הקב"ה שלום העמים עכו"ם, וכשנגזר עליהם הדין, מעביר מעל עצמו אותה המעמסה, שהיה סובל בשבילם. וע"כ, כשנאמר בהם משא, הוא לטוב.

בכל מקום שהדין נגזר על ישראל, ואומר משא, כביכול הוא מעמסה על הקב"ה להעניש את ישראל. והוא משא, מצד זה ומצד זה. הן אם יעניש אותם, והן אם לא יעניש אותם הוא משא עליו כביכול. כי אם לא יעניש אותם יישארו בזוהמת החטא, ואם יעניש אותם הוא מֵצר כביכול בצרת ישראל. וע"כ כשנאמר בהם משא הוא לרע.

86. כיוון שאמר, נוטה שמיים ויוסד ארץ, למה נצרך עוד לומר, ויוצר רוח האדם בקרבו? האם לא היינו יודעים שהוא יוצר רוח האדם, אם לא היה נאמר? אלא להורות בזה מדרגה, שכל הרוחות והנשמות שבעולם עומדים בה, הנוקבא, שבה עומדים כל הרוחות והנשמות בעיבור, וממנה מקבלים התחתונים.

87. אם אמר, ויוצר רוח האדם, ולא יותר, היה טוב, אבל, בקרבו, מה פירושו? אלא הוא בשני צדדים, ביסוד ובנוקבא. כי מאותו הנהר הנמשך ויוצא מעדן, יסוד, משם יוצאות ופורחות כל הנשמות, ומתקבצות למקום אחד, בנוקבא, ויסוד יוצר רוח האדם, בקרבו, שהיא הנוקבא, הדומה כאישה שהתעברה מהזכר, שהוולד מֵצר לה במעיה, עד שמצטייר כולו בציור השלם במעיה.

כך, ויוצר רוח האדם בקרבו. בקרבו, בנוקבא, עומד הרוח ומצטייר שם, עד שנברא האדם בעולם, והיא נותנת לו הרוח. ויוצר, מלשון ציור, שמצייר בה רוח האדם. ולפי שמטרם שנגמר ציור הוולד הוא מצר לאימו, ע"כ אומר כאן משא, שאצל ישראל הוא לרע.

88. ויוצר רוח אדם בקרבו. בקרבו של אדם ממש, ולא בנוקבא העליונה. כי כשנברא האדם, והקב"ה נתן לו נשמתו, ויצא לאוויר העולם, אותו הרוח שבתוכו אינו מוצא הגוף מספיק שיתפשט בתוכו ועומד בו בצד אחד, בימין, ולא יתפשט לימין ולשמאל.

89. וכשגוף האדם מתפשט, מתפשט גם הרוח, ונותן בו כוח. וכן כפי שהגוף גדל, כך נותן הרוח כוח אל האדם שיתחזק על ידו. ומשום זה, יוצר רוח אדם בקרבו, ממש.

90. ויוצר רוח אדם, מה פירושו? משום שהרוח צריך לתוספת כוח מלמעלה להיעזר על ידו. וע"כ הקב"ה יוצר רוח האדם בקרבו, שנותן לו עזרה, שיוכל להתפשט בתוך האדם.

91. כאשר הרוח ההוא צריך עזרה, כפי מה שאותו האדם, וכפי מה שאותו הגוף הוא מתוקן, כך מתקנים לו מלמעלה אותו הרוח, ומוסיפים לו רוח להיתקן. כי כפי מה שבא להיטהר כך מסייעים אותו. וזהו, יוצר רוח אדם בקרבו, שנותן לו תוספת רוח, שיוכל להתפשט בגוף האדם.

כי בעת שהאדם נולד ויוצא לאוויר העולם, לא יוכל הרוח להתפשט בו, ועומד בו בצד אחד, שאינו כלול משמאל, וע"כ הוא בחוסר ג"ר. וכשגדל ומטיב מעשיו, נותנים לו תוספת רוח, ג"ר, כי ו"ק נבחנים לעיקר הרוח, והג"ר לתוספת רוח. ואז יש לו התפשטות בגוף האדם בכל הצדדים.

92. כיוון שנאבד יוסף מאביו יעקב, איבד יעקב את תוספת הרוח שהייתה בו, הג"ר, והסתלקה ממנו השכינה. אח"כ כתוב, ותחי רוח יעקב אביהם, האם עד עתה היה מת? אלא תוספת הרוח הזה הסתלקה ממנו ולא הייתה בתוכו, כי העצבות שהייתה בו, גרמה שרוחו לא היה בקיומו, שהסתלקו ממנו ג"ר, שהן קיומו של הרוח. ומשום זה כתוב, ותחי רוח יעקב אביהם, כי הג"ר חזרו לתחייה.

93. וכאן כתוב, וירא יעקב כי יש שבר במצרים, שפירושו, שראה ברוח הקודש. הלוא עד עתה עוד לא התבשר שיוסף חי, ועוד היה בהסתלקות השכינה, ומאין היה יודע שיש שבר במצרים? אלא, וירא יעקב, שראה, שכל יושבי הארץ הולכים למצרים ומביאים תבואה, ולא שראה ברוח הקודש.

96. כתוב, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. דרכיה דרכי נועם. אלו דרכי התורה. כי מי שהולך בדרכי התורה, הקב"ה משרה עליו נעימוּת השכינה, שלא תסור ממנו לעולמים. וכל נתיבותיה שלום. כי כל נתיבות התורה כולם שלום. שלום לו למעלה, שלום לו למטה, שלום לו בעוה"ז, שלום לו בעוה"ב.

97. כמטבע בכיס נמצא בפסוק הזה, שטמון כאן בפנימיות הפסוק סוד יקר. פסוק זה הוא בשני אופנים, דרכים ונתיבות. ובשתי בחינות, נועם ושלום. קוראים בו דרכים, וקוראים בו נתיבות. קוראים בו נועם, וקוראים בו שלום.

98. דרכיה דרכי נועם. כמ"ש, הנותן בים דרך. כי בכל מקום שכתוב בתורה דרך, היא דרך פתוחה לכל, כדרך זו הגשמית, שפתוחה לכל אדם. כך דרכיה דרכי נועם. הן דרכים שפתוחות מהאבות, חג"ת, אברהם יצחק יעקב, אשר כָּרו בים הגדול ובאו בתוכו. ומאלו הדרכים נפתחים האורות, להאיר לכל צד ולכל רוחות העולם.

ב' מלכויות שבהן מתוקן המסך להזדווג עם אור העליון, מכונות מפתחא ומנעולא, או עטרת יסוד ומלכות עצמה. ואין הארת החכמה אלא במקום שיש שם המפתחא. אבל במקומות שיש שם המנעולא, נשארו בחסדים מכוסים מחכמה. ובג"ר דפרצופים, כגון, עתיק, או"א עילאין וזו"ן הגדולים, משמשת המנעולא, ע"כ הם בחסדים מכוסים. ובו"ק דפרצופים, כגון א"א וישסו"ת וזו"ן הקטנים, משמשת המפתחא, וע"כ מתגלה בהם הארת החכמה.

והנה המפתחא נקראת דרך או אורַח, מטעם היותו דרך להשפעת המוחין דחכמה, המאירים לכל הצדדים בחינת ג"ר. והמנעולא מכונה שביל או נתיב, דרך צרה, שאינה פתוחה לכל, כי רק הנשמות מחזה ולמעלה דזו"ן יכולות לקבל מהם ג"ר, משום שאינן צריכות חכמה, להיותן ח"ח. אבל הנשמות שהן מחזה ולמטה דזו"ן, שהן צריכות חכמה, אינן יכולות לקבל משם אלא רק ו"ק חסר ראש.

ונמצא, שאינו פתוח לנשמות שהן מחזה ולמטה, שהן רוב הנשמות, וע"כ מכונה בשם שביל ונתיב, שאינו פתוח אלא ליחידים. ובאו"א עילאין משמשת המנעולא, הנקראת נתיב, ולפיכך הם תמיד בחסדים מכוסים מחכמה. ובישסו"ת משמשת המפתחא, הנקראת דרך, וע"כ הם בהארת החכמה.

ולכן נאמר, שבכל מקום שכתוב בתורה דרך, היא דרך פתוחה לכל. כי דרך, מורה על המלכות של המפתחא, שעל זיווגה מתגלה הארת החכמה, שהארה זו משלימה לכל הנשמות, גם לאותן שנמשכות מחזה ולמטה דזו"ן שהן רוב הנשמות שבעולם. ונאמר, שהם דרכים שפתוחות מהאבות, חג"ת, אברהם יצחק יעקב, אשר כרו בים הגדול ובאו בתוכו. כי אחר שז"א מקבל ג' קווים דישסו"ת, במה שנאמר, שלושה יוצאים מאחד, אחד זוכה בשלושתם, הוא משפיע אותם אל הנוקבא, ונעשית רביעית לאבות, מלכות דוד.

וכשמשפיע לה מקו ימין דבינה, נקודת החולם, אז נמשכים לה אותיות אל"ה דבינה, שבהם המפתחא. ונבחן אז שחג"ת דז"א כרו בה, ועשו בה בית קיבול, המפתחא, שנאמר, אמא משאילה בגדיה לבִתה. כמ"ש, באר חפרוהָ שׂרים, ישסו"ת, כָּרוּהָ נדיבי העם, חג"ת דז"א.

חג"ת דז"א משפיעים לנוקבא הכלי של המפתחא מהבינה, ואח"כ משפיעים לה גם ב' הנקודות שורוק חיריק, מב' קווים, שמאל ואמצע דבינה, ואז יש לה כל ג' הקווים שבחג"ת דז"א שקיבלו מג' הקווים שבבינה, ואז ג' קווים דז"א, חג"ת, נכנסים בנוקבא.

מהמפתחא, המכונה דרך או אורח, מושפעת הארת החכמה המאירה ומשלימה לכל הצדדים ולכל רוחות העולם, ואפילו לאותם הנמשכים מחזה ולמטה דזו"ן. משא"כ הנתיבות שהם מהמנעולא, אינם משפיעים אלא ליחידים, לנמשכים מחזה ולמעלה דז"א, ואינם פתוחים לכל.

99. ונועם זה הוא נעימוּת היוצאת מעוה"ב, ישסו"ת. ומעוה"ב מאירים כל המאורות ומתחלקים לכל צד, לג' קווים. ואותו הטוב והאור של עוה"ב, שיורשים האבות, חג"ת דז"א, שיורשים מוחין הללו מישסו"ת, מעוה"ב, נקראים נועם.

ועוד, עוה"ב עצמו, ישסו"ת, נקרא נועם, כי כשמתעורר עוה"ב להאיר, מתעוררים כל השמחה, כל הטוב, כל האורות, וכל החירות שבעולם, ומשום זה נקרא נועם.

100. וע"כ, הרשעים שבגיהינום, בשעה שנכנס השבת, נחים כולם, ויש להם חירות ומנוחה. בשעה שיצאה השבת, יש לנו לעורר עלינו את השמחה העליונה, שנינצל מאותו העונש של הרשעים הנידונים משעה ההיא והלאה. ויש לנו להתעורר ולומר, ויהי נועם ה' אלקינו עלינו. זהו נועם העליון, שמחת כל, המוחין דישסו"ת. כמ"ש, דרכיה דרכי נועם.

ביום השבת מאירים המוחין דאו"א עילאין, אוירא דכיא. והם מכונים לעת"ל, ואז כל הדינים יוצאים מן העולם, ואפילו הרשעים שבגיהינום נחים. וביציאת השבת, שוב מתעוררים הדינים והקליפות, ואין להם ביטול אלא ע"י מוחין דהארת חכמה, הנמשכים מישסו"ת, שנקראים נועם. ולפיכך בצאת השבת מחויבים אנו לומר הפסוק, ויהי נועם, כדי לעורר עלינו המוחין דהארת חכמה המבטלים כל הדינים.

101. וכל נתיבותיה שלום. נתיבותיה, אלו הם השבילים היוצאים מלמעלה, מאו"א, המנעולא, שמשמשת באו"א, שעליה כתוב, ושבילךָ במים רבים. ונקראים כך משום שאינם פתוחים לכל אדם, אלא ליחידים בלבד. וכולם, אוחז אותם הברית לבדו, יסוד, שנקרא שלום, שלום בית, ומכניס אותם לים הגדול, בעת שהוא בגבורתו, שאז נותן לו שלום. כמ"ש, וכל נתיבותיה שלום.

יוסף היה ברית שלום, שזכה לנתיבות אלו, והיה מלך במצרים, ומושל על הארץ. ויעקב, משום שהסתלקה ממנו השכינה, לא היה יודע. כי המפתחא, מסך הנמשך מבינה, הנקרא דרך, הממשיך את המוחין דנועם, כמ"ש, דרכיה דרכי נועם. אך המנעולא, אינו ממשיך המוחין, וכל תיקונו הוא לעשות שלום. כי כל כוחו של קו אמצעי לייחד ב' הקווים ימין ושמאל זה בזה, הוא ע"י התכללות בתחילה באותו המסך דמנעולא.

וכולם, שני המסכים ביחד, הדרך והנתיב, אוחז אותם רק הברית לבדו, יסוד דגדלות, הנקרא יוסף. כלומר, אע"פ שעיקר קו אמצעי הוא ת"ת, אמנם הוא אינו נושא את שני המסכים ביחד, כי להיותו למעלה מחזה דז"א, אין הדינים דמנעולא ניכרים בו, כי אינם ניכרים לבחינת דין, אלא רק מחזה ולמטה. וע"כ רק יסוד שהוא מחזה ולמטה, אוחז שניהם יחד.

היסוד מכניס אותם לים הגדול, בעת שהוא בגבורתו, שאז נותן לו שלום. כשהנוקבא בגבורות שליטת השמאל, שאינו רוצה להיכלל בימין, שאז קופאים כל האורות שבו, אז נותן היסוד שלום, שע"י המסך דמנעולא, המסך דחיריק, מכניע את השמאל ומחבר אותו עם הימין. ואז נעשה שלום בין ימין ושמאל, והאורות נפתחים. כמ"ש, וכל נתיבותיה שלום. כי הנתיבות, המנעולא, אינם עומדים להמשיך מוחין כמו המפתחא, הנקרא דרך, אלא לעשות שלום בין קו ימין לקו שמאל הוא עומד.

102. ועכ"ז יעקב היה לו שבר כדי לקנות תבואה במצרים. וראה שהוא שבר על שבר, שיירדו בניו למצרים. וע"כ, ויאמר יעקב לבניו, למה תתראו, אלא שתראו את עצמכם כרעבים, כאנשים שאין להם שובע.

אע"פ שהסתלקה השכינה מיעקב, עכ"ז היה לו שבר, המסך דמפתחא מבחינת הדינים שבו, כדי לקנות תבואה במצרים. להמשיך עליו הארת החכמה דישסו"ת, המכונה חכמת מצרים. אמנם המסך דמנעולא לא היה ניכר בו לבחינת דין, להיותו ת"ת, שהוא מחזה ולמעלה. אבל בניו, שהם מבחינת מחזה ולמטה, יהיה ניכר בהם גם המנעולא, אם יירדו למצרים.

וזהו שראה שהוא שבר על שבר, שיירדו בניו למצרים. כי יתגלה בהם גם השבר השני, המסך דמנעולא. ע"כ, ויאמר לבניו, למה תתראו, אלא שתראו את עצמכם כרעבים, מכוח המסך דמפתחא, הרעב אחר המוחין. כאנשים שאין להם שובע, מכוח מסך דמנעולא, שאין לו שובע בשלמות לפני גמה"ת.

103. בכל זמן שיש צער בעולם, אין האדם צריך להראות עצמו בשוק, שלא ייתפס בעוונותיו, שבעלי הדין יראו אותו, ויקטרגו עליו ויגלו עוונותיו, כדי להעניש אותו. וע"כ אמר להם יעקב, למה תתראו, כי יש להם לפחד מפני המקטרגים.

104. וירא יעקב כי יש שבר במצרים, פירושו תבואה ממש, ולא שבירה, כמו שפירש מקודם, כי ע"כ שלח הקב"ה רעב בעולם, כדי להוריד יעקב ובניו שם. וע"כ ראה בני הארץ שהיו מביאים משם תבואה.

105. וירא יעקב כי יש שבר במצרים. בשעה שמת יצחק, באו יעקב ועשיו לחלוק בירושה. ועשיו יצא מחלקו בארץ ומהכול, שיצא ונפטר, גם מהגלות. ויעקב, שיסבול הגלות, ייקח הכול, כלומר, שהתפשרו כך.

וע"כ ראה יעקב השבירה ההיא במצרים, שיהיה לו ולבניו לסבול הגלות. וע"כ, ויאמר יעקב לבניו למה תתראו, לפני הדין שלמעלה, ואינכם מפחדים, שלא יימצא עליכם מקטרג. ויאמר, הנה שמעתי כי יש שבר במצרים, רדו שם, אשר רד"ו בגי' ר"י (210), חשבון זה היו ישראל במצרים.