כל שזכה שהקב"ה משפיע לו רוח חכמה בינה ודעת, ואור תורה וטעמי המצות, (כדאי שידע) מחויב לדעת, איך להמשיך עבודתו. כי "מאן דלא ידע ציוויה דמאריה איך עביד ליה", כי בקל יכול להכשל, להמשך אחרי החסדים והתענוגים, כי כביכול, הוא מלא תענוג. והאדם בעת היותו בקטנות ישב בטל, ואז הוא נוגע בעדותו, נמצא שהוא מיחד עדות שקר, כי (סנהדרין כט.) "סהדי שקרי אאוגרייהו זילי".
על-כן עצה טובה שיצייר לפניו היטב צורתו, איך שהיתה בשעת ההכנה, וזה הכרחי. כי בשעת ההכנה, לא היתה כונתו לחסדים גרידא, אלא אדרבא, כלל לא לחסדים, רק לעשות רצון יוצרו ומצות בוראו. רק החסדים הם נמשכים, והוא כדי שידע ציוויה דמאריה.
ויצייר איך שלחם עם גופו וחומרו עד שנצחו, כי בודאי לא פעם אחת אמר לעצמו, שמוחל ואינו רוצה לייגע את עצמו, כי אם לאקמא שכינתא מעפרא. ובחשבון שהוא בעצמו, הוא אבר אחד מהשכינה, ואם ילך אחר תאות לבו, מנתק אבר מהשכינה ר"ל. בדרך זה זכה עד שהגיע לעשות רצון הבורא ית', והשפיע עליו החסדים.
אם-כן בעת שהבורא ב"ה, מונע ממנו החסדים, בודאי זה רצונו ית', ואם-כן איך ישב בטל, והיכן היא מטרתו הקודמת לאקמא השכינה הקדושה. וכן שלא עלה בדעתו רק לעשות רצונו, לבטל רצון הגוף מפני רצונו ית'. ועד"ה (תהלים קמה מח) "רצון יראיו יעשה", פירוש, שהקב"ה, הוא העושה רצונם של יראיו, והם בעצמם אין להם שום רצון, רק לעשות רצונו. כדרך בן המשמש ומכבד את אביו באמונה, ומקיים רצון אביו, יהיה איך שיהיה.