האידרא זוטא קדישא

אוזניים דז"א

[אודנין דז"א]

152. שתי אוזניים לשמוע טו"ר. ושתיהן נחשבות לאחת, כמ"ש, הטה ה' אוזנך ושמע. האוזן, לִפְנַי ולִפְנים שלה, תלויה ברשימות עקומות, כדי שיתעכב הקול מלהיכנס במוחין, ויוכל המוח להבחין בו, ולא ייכנס במהירות, שכל דבר שהוא במהירות, אינו בחכמה שלמה.

האוזניים, הן בינה דחיצוניות הראש. כי יש ע"ס דפנימיות הראש, שהם ג' מוחין, ויש ע"ס דחיצוניות הראש, הנקראות ג"ע אח"פ, שהם כח"ב תו"מ. אמנם יש כאן שינוי מאשר בע"ס דפנימיות הראש, שבפנימיות, החכמה קודמת לבינה. וכאן, האוזניים, בינה, גבוהות מהעיניים, חכמה.

כי שתי אוזניים ומצח נחשבים לחב"ד, ושתי עיניים וחוטם נחשבים לחג"ת. כי ע"ס דפנימיות הראש הן לעצם הפרצוף, ואין נגלה ממנו לאחרים. וע"ס דחיצוניות הראש הן להשפיע לזולתו.

ונודע, שחכמה דע"ס נסתמה בא"א ואינה נגלית כלל, וכל מה שנגלה הוא חכמה דל"ב (32) נתיבות, הבינה דע"ס שחזרה לחכמה. ולפיכך בחיצוניות הראש, שהוא לגלות לחוץ, נבחנת הבינה לבחינת חכמה. ולא כל ע"ס הבינה, אלא רק הו"ק דבינה.

כי ג"ר דבינה אינן מגלות חכמה, משום שג"ר דחכמה אינן מאירות, אלא רק ו"ק דחכמה. ואם הג"ר דבינה היו משפיעות חכמה, היו מגולות הג"ר דחכמה. ולפיכך שתי אוזניים ומצח, חב"ד, אינם מאירים חכמה לחוץ, אלא רק לשתי עיניים ומצח, חג"ת. וכל היוצא מחג"ת הוא ו"ק.

ונמצא שמגולה רק ו"ק דחכמה. באופן, ששתי עיניים וחוטם הם המגלים החכמה מחוץ לפרצוף. ונמצא ששיעור החכמה המגולה בפרצוף הוא רק שתי עיניים. וע"כ נקראות העיניים חכמה. אבל באוזניים אין גילוי חכמה לחוץ, אלא רק חסדים דג"ר דבינה. ועכ"ז, האוזניים הן המקור המגלה החכמה אל העיניים.

כי אין גילוי לחוץ, אלא מכח"ב תו"מ דחיצוניות. ומאחר שהחכמה דע"ס נסתמה, נמצאת הבינה ראשית הגילוי והמקור השורשי, שמשם מקבלים התחתונים, כלומר רק ג"ר דבינה דחיצוניות הראש, האוזניים, שבהן מתחילה כניסת הי' באויר לקו ימין, ויציאת הי' מאויר לקו שמאל, ובה נוהג עניין עליית ז"א למ"ן, כדי לייחד הימין והשמאל זה בזה, להשלים החכמה בחסדים.

אלא שהאוזניים אינן משפיעות החכמה לחוץ, כי אין תיקון באוזניים אלא רק לקבל ולא להשפיע לחוץ, אלא שהן משפיעות בפנימיות לעיניים ולחוטם, המתוקנים להשפיע לחוץ. שנאמר, שתי אוזניים לשמוע טו"ר, שהן עשויות רק לקבל.

והן שומעות טוב, שמקבלות מ"ן מהתחתונים, לגלות הטוב אל שתי עיניים וחוטם. והן שומעות רע, שבשעה שהתחתונים חוטאים ופוגמים בקו אמצעי, מקבלות האוזניים אותו הפגם, ומשפיעות דינים לעיניים ולחוטם. ושתיהן נחשבות לאחת, ששתיהן עולות לספירה אחת, בינה. וכן אין הבדל בהן, בין ימין לשמאל, כלפי חוץ. כי גם השמאל אינו משפיע חכמה אלא חסדים.

ומתוך שמקור כל התיקונים להתגלות לחוץ מתחיל בעיניים, נבחן ששם נתקן הפרסא באלכסון, הנקראת אלכסון של האוזניים. כי חו"ב תו"מ הם מרובע, ד' צלעות לד' רוחות העולם, דרום צפון מזרח ומערב. וכשעלתה המלכות אל הבינה, נמצא שהמערב, מלכות, עלה והתחבר לצלע אחת עם הצפון, בינה, ונעשו חו"ב תו"מ למשולש בעל ג' צלעות. כי המערב והצפון התחברו ונעשו לצלע אחת באלכסון. וע"כ נקראת הפרסא, שנעשתה ע"י עליית המלכות לבינה של האוזניים, בשם אלכסון של האוזניים. ועלייה זו דמלכות לבינה גרמה ליציאות ג' קווים.

והאוזן, לפני ולפנים שלה, תלויה ברשימות עקומות, כלומר שפנימיות האוזן נתקנה ברשומות עקומות, שהם ג' קווים, שיצאו מאלכסון של האוזניים. כדי שיתעכב הקול מלהיכנס במוחין, כי המוח צריך להבחין בקול העולה אם טוב ואם רע, שזה מתברר בביאת הקול בסדר ג' קווים בזה אחר זה. כי אם התחתון רוצה להמשיך החכמה מלמעלה למטה, שמאל בלי ימין, אז הוא רע. ואם התחתון נזהר לקבל אותו מלמטה למעלה, כייחוד קו האמצעי, הוא טוב.

וע"כ נתקנו ג' קווים, שהקול עולה ומתעכב בהם, לקבל בזה אחר זה, כדי שבתוך כך יתגלו הדינים דשמאל. ואז יהיה נשמר, שלא לקבל משמאל, מלמעלה למטה, אלא רק מלמטה למעלה בדרך קו האמצעי, שהוא טוב. אבל אם לא היה בו ג' קווים, אלא כמו החכמה דע"ס דאו"י, המאירה בלי ג' קווים, אז היה התחתון ממשיך החכמה מלמעלה למטה.

וצריך שיתעכב הקול מלהיכנס במוחין, ויוכל המוח להבחין בו, ולא ייכנס במהירות, כי המושפע בקו אחד, הוא במהירות, וכל דבר שהוא במהירות, אינו בחכמה שלמה, משום שאין שמירה שהתחתון לא ימשוך החכמה מלמעלה למטה.

153. מאוזניים אלו תלויים כל בעלי הכנפיים, המקבלים הקול מהעולם. וכולם נקראים אוזני ה', כמ"ש בהם, כי עוף השמיים יוליך את הקול, ובעל כנפיים יַגיד דבר. מה הטעם? הרי אין כאן קול, אלא מחשבה.

154. אלא ודאי כל מה שחושב האדם, וכל מה שיסתכל בליבו, אינו עושה בזה דבר, עד שמוציא בשפתיו. והוא לא מתכוון בו. ואותה המילה שהוציא, מתבקעת באוויר והולכת ועולה ועפה בעולם, ונעשה ממנה קול. אותו הקול לוקחים בעלי הכנפיים, ומעלים אותו אל המלך, ונכנס באוזניו. כמ"ש, וישמע ה' את קול דבריכם. וכן, וישמע ה' וייחר אפו.

155. משום זה, כל תפילה ובקשה, שמבקש האדם לפני הקב"ה, צריך להוציא המילים בשפתיו, שאם אינו מוציא אותן בשפתיו, אין תפילתו תפילה, ואין בקשתו בקשה. וכיוון שהמילים יוצאות, מתבקעות באוויר, ועולות ועפות ונעשו קול, ולוקח אותן מי שלוקח, ומאחד אותן למקום קדוש בראש המלך.

כמו שבפרצופים העליונים אין המוחין משפיעים לחוץ אלא דרך הספירות החיצוניות, עיניים חוטם פה, אף באדם התחתון, כל זמן שהדבר במחשבה, במוחין שלו, הן טוב והן רע אינו מתגלה לחוץ. ובאדם אין גילוי לחוץ, אלא דרך הפה.

ולכן כל מה שחושב האדם, וכל מה שיסתכל בליבו, אינו עושה בזה דבר, עד שמוציא בשפתיו. והוא לא מתכוון בו. ואפילו שאינו מתכוון להוציא בפה, מ"מ כיוון שהוציא אותו בפה, כבר התגלה לחוץ.

וכתוב, גם במַדָעֲךָ מֶלך אל תקלל. שמשמע, אפילו במחשבה. ואין זה, אלא מחשש שאם לא יקפיד על המחשבה, יכול גם להוציא אותה מפיו בלי כוונה, ואז מתגלה לחוץ. אבל במחשבה בלבד אינו עושה דבר, ומלך, הוא הקב"ה. וזה מטעם שכתוב, כי עוף השמיים יוליך את הקול.

ואותה המילה שהוציא, מתבקעת באוויר והולכת ועולה ועפה בעולם, ונעשה ממנה קול. שזה נוהג הן בטוב, בשעה שהאדם מתפלל ומעלה מ"ן למעלה, והן ברע. ואם אדם מוציא דיבור רע מפיו, יש מלאכים, שמקבלים הדיבור ומעלים אותו דרך האווירים, מהאווירים דעולם עשיה ולמעלה, עד שמגיע לאוזן המלך, בינה דז"א, שאז כתוב, וישמע ה' וייחר אפו.

156. מג' חללי המוח, חב"ד, נוטפת נטיפה לאוזניים. והנטיפה ההיא נקראת נחל כְּרִית. כלומר, כריתה של האוזניים. והקול נכנס באלכסון שבאוזן, ונקלט באותו הנהר של הנטיפה ההיא. ואז מתעכב שם ונבחן, אם הוא טוב או רע. כמ"ש, כי אוזן מילין תבחן.

משום שהקול מתעכב באותו הנהר של הנטיפה, באלכסון שבאוזניים, ואינו נכנס במהירות. וע"כ נבחן אם הוא טוב, אם הוא רע. כמ"ש, וחֵך יטעם לאכול, משום שמתעכב בחך, ואינו נכנס במהירות לגוף, וע"כ יטעם ויבחן בין מתוק למר.

האוזניים הן חב"ד דבינה דחיצוניות הראש, ראשית לגילוי האורות שבפנימיות הראש. לפיכך כשיוצאים ג' קווים חב"ד באוזניים, הם מקבלים מג' מוחין חב"ד הפנימיים שבג' חללי הגלגלתא. באופן שעם יציאת קו ימין באוזניים, נוטף שם מוח הימין הפנימי, חכמה. וביציאת קו שמאל, נוטף שם מוח השמאל הפנימי, בינה. וביציאת קו האמצעי נוטף שם מוח הדעת הפנימי.

תחילת הנטיפה היא עם יציאת קו ימין באוזן, ע"י עליית המלכות לבינה משם, שאז נתקן ממנה האלכסון שבאוזניים, והחסדים היוצאים על המסך של האלכסון שבאוזניים, נוטפים ממוח הימין הפנימי. והם נקראים נטיפה. ולכן נאמר, מג' חללי המוח, חב"ד, נוטפת נטיפה לאוזניים, שעם תיקון האלכסון דאוזניים, תכף מתחילים המוחין הפנימיים לנטוף. אלא מקו ימין בלבד.

ואח"כ, כשיוצא קו השמאל באוזניים, ע"י ירידת המלכות מבינה, מתייבשת הנטיפה דאוזניים, משום שהארת שמאל בלי ימין מייבשת האורות, כדי שלא יהיו נמשכים מלמעלה למטה. והנטיפה ההיא נקראת נחל כְּרית. כלומר, כריתה של האוזניים. כי הנחל הזה נכרת מהאוזניים בעת יציאת קו שמאל, כי אז הוא מתייבש.

ומה שאמר הקב"ה לאליהו, ונסתרתָ בנחל כְּרית, רומז על עליית המלכות לבינה, כי אליהו הוא המלכות, והבינה נקראת נחל, יציאת קו הימין. ואח"כ כשיצא קו השמאל בבינה, שאז קופאים ומתייבשים האורות, מתייבש הנחל. כמ"ש, ויהי מקץ ימים וייבש הנחל. כי השמאל נקרא מקץ ימים. ולפיכך נקרא הנחל בשם נחל כרית, שסופו להיכרת ולהתייבש.

כי בעת יציאת השמאל, מתייבש ונכרת הנחל מהאוזניים, ואינו חוזר מכריתתו, אלא ע"י מ"ן מתפילות התחתונים, שמעלים מ"ן דמסך דחיריק. אשר אז עולה ז"א לבינה עם המסך דחיריק, ומייחד ב' הקווים דבינה, ונשלמים בה ג' האורות חב"ד. שזהו, קול התפילה הנכנס בנחל כרית הזה, מ"ן, לייחד ימין ושמאל, ולהחזיר הנחל למקומו.

והקול נכנס דרך הפרסא, הנקראת האלכסון שבאוזניים, כי הפרסא היא הפתח לעליית תחתון לעליון. ונקלט באותו הנהר של הנטיפה ההיא, שהקול עולה למ"ן לנחל כרית, שהתייבש מחמת יציאת קו השמאל, כדי לייחד אותו עם קו הימין.

ואז מתעכב שם, כדי להתדבק בקו האמצעי, ונבחן, אם הוא טוב או רע, שאם הוא טוב, הוא עוזר לקו האמצעי לייחד ב' הקווים זה בזה. ואם הוא רע, נמצא מתדבק בקו שמאל ולא בקו אמצעי, ואז הקול מביא עליו דינים.

כמ"ש, כי אוזן מילין תבחן, משום שהקול מתעכב באותו הנהר של הנטיפה, באלכסון שבאוזניים, כלומר, שמתעכב ע"י קו האמצעי, שאינו מאיר אלא בצירוף ג' קווים ביחד. ואינו נכנס במהירות, אינו נכנס ומתדבק בקו השמאל בלי חיבור הקווים, שאז הייתה נמשכת החכמה מלמעלה למטה בבחינת ג"ר, כמו החכמה דע"ס דאו"י שנגנזה, והיו מתבטלים כל תיקוני הקדושה.

אבל כיוון שמתדבק בקו אמצעי, הרי הוא מתעכב, עד שקו אמצעי מבחין בין טוב לרע, עד שמגלה שהארת חכמה שמלמעלה למטה היא רע, ומלמטה למעלה היא טוב. כי כך הוא סדר ההארה של ג' קווים. ובדרך זה מתגלה כל השלמות שבהארת חכמה. אבל אינו יוצא לחוץ, כי אין באוזן אלא רק כלי קבלה מבחוץ, אלא שמשפיע בדרך פנימיות לעיניים ולחוטם ולפה.

157. בנקב שבאוזניים תלויים נקבים אחרים: נקב העין, נקב החוטם, נקב הפה. כי מהקול שנכנס בנקב האוזניים, אם צריך, נכנס מהאוזן לנקבי העיניים והעיניים מוציאות דמעות. מהקול ההוא, אם צריך, נכנס לנקב החלון שבחוטם, ומוציאים עשן ואש מהקול ההוא. כמ"ש, וישמע ה' וייחר אפו ותִבער בם אש ה'. ואם צריך, נכנס הקול לנקב הפה, ומדבר וגוזר דיבורים מהקול ההוא.

הכול הוא מהקול שנכנס לאוזניים. הוא נכנס לכל הגוף, והכול נרגשים על ידו. כמה תלוי באוזן הזו. אשרי מי ששומר דבריו. ע"כ כתוב, נְצוֹר לשונך מרע ושפתיך מדַבֵּר מרמה.

158. אוזן זו שמיעה, בינה. בשמיעה נכללים המוחין חב"ד, כי אין חכמה מתגלה אלא מבינה. חכמה נכללת בה, כמ"ש, ונתתָ לעבדך לב שומע, ולב הוא ל"ב (32) נתיבות החכמה. בינה נכללת בה, כמ"ש, דבֵּר ה' כי שומע עבדך. וכן, כי שומעים אנחנו, כלומר, שמבינים אנחנו. דעת נכלל בה, כמ"ש, שמע בני וקח אֲמָריי. וכן, ומצווֹתיי תִצפּוֹן איתָך. אשר שְׁמע פירושו דע.

הרי שהכול תלוי באוזן, משום שהאוזניים הן ראשית הגילוי מחיצוניות דראש, ע"כ באוזן כלול הכול. באוזן זו תלויה קבלת התפילות והבקשות, ופקיחת העיניים. כמ"ש, הַטה ה' אוזנך ושְׁמע, פקח עיניך וראה. כי תיקון האוזן בהטיה, שפירושו עליית המלכות לבינה, גורם לפקיחת עיניים, שהם המוחין דחכמה. הרי שהכול תלוי באוזן.

159. באוזן תלויים סודות עליונים, חכמה, שאינם יוצאים לחוץ. כי האוזן אינה משפיעה כלום לחוץ, להיותה ג"ר. משום זה היא אלכסון מבפנים, בפרסא שבה, המעכבת על החכמה, שלא תשפיע לחוץ. וסוד הסודות, ג"ר דחכמה, סתומים בה. אוי לאותו שמגלה סודות, שרוצה להמשיך ג"ר מלמעלה למטה.

ומשום שאוזן זו אוספת בתוכה הסודות, והאלכסון שמבפנים, הפרסא, לוקח אותם, מעכב עליהם, שלא יהיו מושפעים ממנה ולחוץ. לפיכך אינה מגלה סודות לאותם שהולכים בדרך עקלקלות, אלא לאלו שהולכים בדרך הישר, שאינה אלכסון. לאותם הדבקים בקו האמצעי, שהוא דרך הישר, שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל. כמ"ש, סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, שלוקחים דרכיו, וע"כ לוקחים דבריו.

160. ואלו שדרכם עקומה, לוקחים דברים ומכניסים אותם במהירות, שדבקים בקו השמאל, שאין בהם מקום להתעכב. כי קו האמצעי, המשפיע בקיבוץ ג' הקווים, מתעכב בכל קו. אבל קו השמאל, השולט לבדו בלי חיבור עם שום קו, נבחן שהשפעתו במהירות. וכל הנקבים של עיניים וחוטם נפתחים בה. עד שיוצאים הדברים בנקב הפה, שממשיכים מלמעלה למטה.

ואלו הם רשעי הדור, שנואי הקב"ה. שהמגלה סוד הוא כאילו הרג אנשים, וכאילו עבד עבודה זרה. והכול נשמע בפסוק אחד, שכתוב, לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך, אני ה'.

לא תעמוד על דם רעך, שהוא רציחה. אני ה', שלא תעבוד עבודה זרה. מי שעבר על ראש הכתוב, שהולך רכיל ומגלה סוד, הוא כאילו עבר על הכול, על רציחה ועל עבודה זרה.

161. אשרי חלקם של הצדיקים שעליהם כתוב, ונאמן רוח מכַסה דָבר. נאמן רוח ודאי, כי הרוח שלהם נשלף ממקום עליון קדוש, מקו האמצעי. משום זה נקראים, נאמן רוח.

ומי שמגלה סודות, ידוע, שנשמתו אינה מגוף המלך הקדוש, ז"א, קו האמצעי. ומשום זה אין בו סוד, ואינו ממקום הסוד. וכשנשמתו יוצאת מגופו, אינה מתדבקת בגוף המלך כי אינו מקומה. אוי לאותו האדם, אוי לנשמתו. אשרי חלקם של הצדיקים המכסים הסודות. כש"כ סודות העליונים של הקב"ה. עליהם כתוב, ועַמֵךְ כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ.