ויחי יעקב בארץ מצרים

1. ויחי יעקב בארץ מצרים. ליבו של יעקב ראה בנבואה במצרים, שבניו יהיו בכל הגלויות שעד עתה, ועד הקץ וזמן ביאת המשיח.

2. ולא הגיע יעקב אל הנבואה של ויחי, אלא במצרים. והיא נבואה חשובה, שלא התנבאו כמותה. ולא הגיעה לשום איש מבני הנביאים, אלא לו ולמשה בלבד. במשה כתוב, כי לא יִראַני האדם וָחָי. וביעקב כתוב, ויחי יעקב. ויחי, פירושו, נבואה היורדת ממראה המאירה, ת"ת.

כי הארת החכמה הוא חיים, כמ"ש, החכמה תחַיֶה בעלֶיה. והיא הנבואה של ויחי. ויש הפרש גדול בין נבואת יעקב ומשה לשאר הנביאים. כי שאר הנביאים קיבלו נבואתם מנו"ה דז"א, שהם מטבורו ולמטה, ששם בחינת הנוקבא, הנקראת מראה שאינה מאירה. וע"כ התנבאו במילת כה, שהיא שם הנוקבא.

אבל יעקב ומשה קיבלו מת"ת, שנקרא מראה המאירה, שהוא מטבור ולמעלה דז"א, אלא מבחינת אחוריים אשר שם. לכן נאמר למשה, וראית את אחוריי ופניי לא ייראו. וכן, לא תוכל לראות את פניי כי לא יראני האדם וחי. אבל כשקיבל מבחינת אחוריים, היה חי. וכן ביעקב לא נאמר, ויחי, אלא במצרים, בחינת אחוריים.

ולא הגיע יעקב אל הנבואה של ויחי אלא במצרים, כי היה מקבל הנבואה מטבור ולמעלה דז"א, ושם כתוב, וראית את אחוריי ופניי לא ייראו. ע"כ לא הגיעה לו הנבואה אלא במצרים, שהוא אחוריים.

ונאמר, והיא נבואה חשובה, שלא התנבאו כמותה. ולא הגיעה לשום איש מבני הנביאים, אלא לו ולמשה בלבד. כי כל הנביאים מקבלים מחזה ולמטה דז"א, מנו"ה. ובמשה כתוב, כי לא יראני האדם וחי. משמע, כיוון שלא קיבל מבחינת הפָּנים אלא מאחוריים, הוא חי, כלומר, בהמשכת החכמה. וכן ביעקב כתוב, ויחי יעקב, שהוא המשכת החכמה מבחינת אחוריים, במצרים. כמ"ש, ויחי, נבואה היורדת מן המראה המאירה, מטבור ולמעלה דז"א, מן ת"ת, שנקרא מראה המאירה.

אמנם יש הפרש גם בין יעקב ומשה, כי יעקב הוא מת"ת, ומשה מפנימיות הת"ת, הדעת.

3. רצה יעקב לומר נבואות על הגלויות, שֶׁיִקרו לבניו בארץ כנען ובכל ארץ אשר גרו בה, שהן מארץ מצרים, שכל הגלויות נכללות בארץ מצרים. היה ליבו נשבר, כמ"ש, כי יש שבר במצרים.

4. וע"כ הגיע, ויחי יעקב, במצרים. ולא היה שמח, כי בארץ ההיא הקשר של העמים, שכל זוהמת העמים כלולה שם, וגם הספירים של כיסא הכבוד, שהם הניצוצים של החכמה, השבויים ביניהם, שמכונים ספירים. והוא כמ"ש, וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראֵה אבן ספיר דמות כיסא. ולא הגיע אליהם לבררם שום איש, לא מהעליונים ולא מהתחתונים. אלא ח"י. כמ"ש, כי לא יראני האדם וחי.

מפאת חטאו של אדה"ר נפלו הכלים והניצוצים של מדרגת החכמה לקליפת מצרים. ולכן נאמר, שלא היה שמח, כי בארץ ההיא הקשר של העמים, כי ארץ מצרים היא קליפה קשה, שזוהמת כל העמים קשורה בה. ומשום זה לא היה שם בשמחה.

אבל גם הספירים של כיסא הכבוד, שהם הכלים והניצוצים של מדרגת החכמה, נפלו שם. ונודע, שאין מדרגת החכמה יכולה להאיר, אלא רק בהתכללות עם אור החסדים. שאז נקראת אור החכמה בשם אור החיה, כמ"ש, החכמה תחַיֶה בעלֶיה.

ונאמר, שלא הגיע אליהם לבררם שום איש, לא מהעליונים ולא מהתחתונים. אלא ח"י. ששום אדם לא יוכל לזכות לחכמה, אלא המקבלים בהתכללות החסדים, שהמקבל נקרא אז ח"י, מדרגת יסוד דגדלות, שנקרא יוסף. כמ"ש, ויוסף ישית ידו על עיניך, על אור עיניים, אור החיה. כי אור החיה אינו מאיר בפרצוף, מטרם שיש שם בחינת יוסף, יסוד דכלים, מטעם ערך ההופכי. וע"כ נקרא היסוד, חי העולמים.

וכמ"ש, כי לא יראני האדם וחי, שבבחינת הפנים אין שם מדרגת חי, וע"כ כתוב, לא יראני האדם, כי ראייה היא חכמה, שאינה מאירה חוץ מבמדרגת אור החיה, כלומר בהתכללותה עם חסדים. ובחינת הפנים נמשך מא"א, שהוא חכמה בלי חסדים.

5. כמה הם סודות העליונים שבפסוק הזה, ואנו החברים תמהים עליהם. על ויחי, שנזכר עימו יעקב, היה צריך לומר, ישראל, ויחי ישראל. כי השם יעקב מורה על קטנות, והשם ישראל מורה שכבר יש לו מוחין דגדלות. והמילה, ויחי, רומזת על אור החיה, מוחין דגדלות, שהיה צריך לכתוב, ויחי ישראל.

ומאין לנו, שישראל מורה על מוחין דגדלות? כי כתוב, קודש ישראל לה'. וקודש רומז על גדלות. וכן כתוב, בני בכורי ישראל. ובכור רומז על גדלות. הרי שבגדלות נזכר השם ישראל, ולא יעקב, שהוא שם הקטנות, כמ"ש, מי יקום יעקב כי קטון הוא. והרי כתוב, וימכור את בכורתו ליעקב? שבכורה, שהיא גדלות, נזכרת ג"כ בשם יעקב.

6. בזמן שהיו ישראל אנשי אמת וצדיקים ועושים צדקה, לא היו מפחדים ישראל, אלא יעקב בלבד. שהיה מפחד כמ"ש, כי יָרֵא אנוכי אותו. כי ישראל הוא שם הגדלות, ואין בו פחד. כי משום המעשים הטובים שעושים ישראל, היו עושים הרבה חסד זה עם זה, וע"כ לא היה בהם פחד.

7. משחטאו והוגלו, מחמת עוונותיהם ומעשיהם הרעים, לא יכלו לסבול מפחד, שלא יישארו באמת בגלות לעולם על עוונותיהם. ועל זה באו מדה"ר ומדה"ד ביחד, שהוא הוראת השם ישראל. ונתנו אותם בארץ גלותם.

כלומר, שהשכינה גלתה עימהם, שעליה מורה השם ישראל. וע"כ היו בטוחים, שייגאלו יחד עם השכינה. וע"י זה סבלו הגלות ולא פחדו. וע"כ בגלות השם ישראל, כמ"ש, ויִיגֶל ישראל מעל אדמתו.

8. וימכור את בכורתו ליעקב. היה לו לומר, לישראל, כי בכורה היא מוחין דגדלות. אבל האיש המסתכל יודע אותו, שיעקב המחובר עם ויחי הוא קודש, כמו השם ישראל. כלומר, זה הכלל, שיעקב הוא שם הקטנות, אינו בהכרח במקום שמפורש אצלו הגדלות שהשיג.

וע"כ כתוב כאן, ויחי יעקב, ואינו צריך לומר, ישראל. וכן, וימכור את בכורתו ליעקב, אינו צריך לומר, ישראל. כי יעקב זה המחובר עם הגדלות, קודש הוא בהכרח, כמו ישראל. ועל זה כתוב יעקב, שבחר בו הקב"ה, להיות ספיר בכיסא הכבוד. ולא כתוב, ישראל, משום שמפורש הגדלות.

9. כתוב, ואת דַכָּא ושְׁפַל רוח, לְהַחֲיוֹת רוח שְׁפָלים, ולהחיות לב נדכאים. לב נדכאים, זהו יעקב, כי מתחת המדרגה, מאחוריים, ירדו עליו נבואות וברכות במצרים, שמצרים בחינת אחוריים, וע"כ היה ליבו נִדכֶּה.

10. יעקב שהיה במצרים, לא הייתה נבואתו נעלה, כי הארץ הייתה שנואה.

11. לא זכה לברך אף אחד מבניו, ולא היה בידו רוח לברך, אלא במצרים, כאשר בירך אותם לכל אחד ואחד ע"פ סוד. והסוד הוא, כמ"ש, ויַרְא יעקב, כי יש שבר במצרים, ויאמר לבניו, לָמה תתראו. שלא ניתנה נבואה אלא לנשברי לב, כמ"ש, רְדו שמה ושִׁברו.

ולא הגיע יעקב אל הנבואה של ויחי, אלא במצרים, מטעם שכתוב, ופניי לא ייראו. לכן לא היה לו רוח לברך את בניו, אלא במצרים, ששם בחינת אחוריים. שמשום זה היה לו ליעקב לב נדכאים. וע"כ מביא על זה ראָיה מהכתוב, וירא יעקב, כי יש שבר במצרים, הרומז על שבירת הלב, שיהיה לו במצרים. ותכף התעורר לשלוח בניו שם, מטעם שידע, שלא ניתנה נבואה זו אלא לנשברי לב. וכן הוא אומר, רדו שמה ושִׁברו, הרומז ג"כ על שבירת הלב.

12. תחת כיסא הכבוד הקדוש יש יעקב ספיר, שהספיר הוא מדה"ד של בחינתו. בא הכתוב ואמר, לא יעקב ייאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שָׂרית עם אלקים ועם אנשים וַתוּכָל. ויעקב ראה לבחינתו מדה"ד, כמ"ש, ויזרח לו השמש כאשר עבר את פְּנוּאֵל. וכתוב, אוי לנו כי פנה היום.

כיסא הכבוד הקדוש, בינה, עומד על ד' רגליים, ג' קווים והנוקבא, המקבלת ג' הקווים. והמסך דבחינה א' שעליו יוצא קו האמצעי, שנקרא יעקב, מכונה בשם ספיר. ולכן נאמר, שיעקב ספיר, נמצא תחת הכיסא, והיא מדה"ד של בחינתו. כי מסך זה ממעט אותו לבחינת ו"ק.

ומביא ראיה לזה מהכתוב, ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל, והוא צולע על ירכו. כי הוא אור המאיר לרפואה, לרפא אותו מִפּנות ערב שבשמאל. והיות שהאור הזה אינו יוצא אלא על מסך דבחינה א', מסך דנקודת חיריק, ע"כ נעשה צולע על ירכו.

נשמע מהכתוב, שיעקב ראה לבחינתו מדה"ד, שהוא המסך דבחינה א', כדי לרפא אותו מפנות ערב שבשמאל. וכתוב, אוי לנו כי פנה היום. כי מכוח התכללות השמאל ביעקב פנה היום, שהסתלקו האורות, וע"כ היה צריך למדה"ד, שזה המסך דבחינה א', כדי לחזור ולהמשיך אור השמש. ואע"פ שנעשה ע"י כך צולע על ירכו. ולפיכך אמר הכתוב, לא יעקב ייאמר עוד שמך, שיש שם מדה"ד, כי אם ישראל, שיש שם גם מדה"ר, ג"ר מאו"א עילאין, אוירא דכיא.

13. כשגלו מירושלים והוסר התמיד, והאויב טימא את ההיכל, בעת ההיא לא יכלה המלכות, הנוקבא דז"א, לסבול את בני ישראל על עוונותיהם, אלא מדרגת השם ישראל, סבלה אותם, משום שהיא בשני צדדים: רחמים ודין. והדין הוא סיבה לגילוי הרחמים, וע"כ גם הדין נחשב לרחמים.

14. כאשר מתבאר בהבנה הכתוב, לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל, נמצא ישראל יעקב, עליון זה מזה. שישראל חשוב יותר מיעקב, שע"כ בירך אותו המלאך בשם, ישראל. ובגללם היה מטֵה משה חקוק משני צדדיו בשמו הקדוש, אחד רחמים בדין, מדרגת ישראל, ואחד דין בדין, מדרגת יעקב.

15. וזה כמ"ש, לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, שמשמע, שביעקב לא ראה אוון. אבל עמל ראה. משא"כ בישראל אפילו עמל לא ראה, משום שהדין נחשב בו ג"כ לרחמים. מתוך שאנו נדחקים בגלות בין האויבים, והשכינה הסתלקה מהמלך, ז"א, והתרחקה ממנו, נעשה זה לסיבה, שלבסוף הוא ישרה השכינה בינינו ויגאל אותנו. כי הדוחק מביאנו לתשובה, והתשובה לגאולה.

לפיכך, גם הדין שבמדרגת ישראל הפך לרחמים. וע"כ כתוב, כי לא ראה עמל בישראל. אלא כולו רחמים. אבל במדרגת יעקב אינו כן. וע"כ נמצא בו עמל. ולפיכך בירך אותו המלאך, לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל, שיש בו דין ורחמים, גלות וגאולה, וכולו רחמים.

וע"כ כתוב, כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות, ויחי, חי. כי, מלך, הוא הדין שבשם ישראל. גואלו, הוא הרחמים שבשם ישראל. ושניהם נכללים בצבאות, נו"ה. נצח הרחמים שבו והוד הדין שבו. ומכונים, ויחי, חי. כי הנצח, רגל ימין, מאיר רק מלמטה למעלה, ע"כ מכונה ויחי, לשון עבר. וההוד רגל שמאל, מאיר גם מלמעלה למטה, וע"כ מכונה חי, לשון הווה. וכל זה הוא במדרגה העליונה ישראל.

אבל למטה ממדרגת ישראל כתוב, כה אמר ה' השמיים כיסאי והארץ הֲדוֹם רגליי, משום שלמעלה במדרגת ישראל, שתי הרגליים חי, שרגל ימין, נצח, ויחי, ורגל שמאל, הוד, חי. אבל כאן הם נקראים הדום רגליי, מלשון דממה, ההיפך מהחיים.

16. במדרגה העליונה, ישראל, שתי הרגליים, נו"ה, הם חי. הנצח ויחי והוד חי, ושניהם נכללים במילה ויחי. לי' הגדולה, הפשוטה, יש במילואה י' קטנה, ו"ד, שהוא בגי' י'. לח' יש במילואה ת'. ו"י יש במילוי הו'. ו"ד יש במילוי הי'.

כי ב' הבחנות יש באותיות: פשוט ומילוי. למשל כשמבטאים א', נשמעות עימה האותיות ל"ף, כלומר אל"ף. וכשמבטאים ב', נשמעות עימה האותיות י"ת, כלומר בי"ת. האותיות א' ב' נקראות פשוטות, והאותיות ל"ף, י"ת הנשמעות עימהן, הן המילואים של הפשוטות. ולפי זה כאשר ד' אותיות ויחי נמצאות במילואן, הן: וי"ו, יו"ד, ח"ת, יו"ד. ונבחן בהן שתי חלוקות:

א. ד' אותיות הפשוטות ויחי,

ב. ז' אותיות המילואים י"ו, ו"ד, ת', ו"ד, שהן בגי' גָלֻת (433) עם ג' כוללים כנגד ג' האותיות וי"ח.

והם ב' רגליים נו"ה, שחלוקה א', ויחי, נצח. וחלוקה ב', שבגי' גָלֻת, הוד. ושתיהן חי, שכלולות במילה ויחי. כי היות שהגלות היא סיבת הגאולה והתחייה, נחשבת גם הגלות לתחייה.

17. אלו ב' החלוקות כלולות באבן הטוב ספיר, שמתחת כיסא הכבוד, שבארץ מצרים. כמ"ש, ונגף ה' את מצרים, שזו חלוקה ב', אותיות המילוי, המרמזות על הגלות. והכתוב, כי טל אורות טַלֶךָ, שפירושו טל תחייה, זו חלוקה א', אותיות הפשוט, המרמזות לתחייה.

18. ע"כ מתחברות יחד חלוקה ב', הרומזת על הגלות, עם חלוקה א' הראשונה, הרומזת על התחייה והגאולה. כמ"ש, בית יעקב לכו ונֵלְכה באור ה'. שפירושו, האותיות הרומזות על הגלות שנגזר עליהם, על עוונותיהם, באמת ובדין, יש להם תקנה בתורה, שבקיומה, תצאו מהטיט והרפֶשׁ, שהיא הגלות, ותלכו לאור ה'.

ולכן כתוב, בית יעקב לכו, בגלות, וע"י זה שתתחזקו שם בתורה, תזכו, כמ"ש, ונלכה באור ה', שהוא התחייה והגאולה. ונמצא שהגלות היא סיבה לגאולה. הרי שב' החלוקות באות כאחד.

19 אותיות א' ר"ץ הן בארץ הנעצבת ובאה בגלות, בגזרת ספר התורה, ב-400 שנה שבגזרת בין הבתרים, והן מתחלקות בארץ לאותיות א' ר"ץ. בגזרת ספר התורה ר"ץ מתחברים בגלות, שגלות מצרים הייתה ר"ץ (290) שנה. והמילוי ל"ף מאות האל"ף של ארץ הוא בגי' 110. 110 ו-290, הם 400 שנה.

מהי גלות מצרים? הלוא 400 שנה נאמר לאברהם שיהיו בניו בגלות, ואם סופרים אותם היו רק 290 שנה?

הזוהר מחשב התחלת ימי הגלות בפועל מזמן מכירת יוסף למצרים, והוא היה אז בן 17, ועד שנעשה למלך היה בן 13 שנה, כי בשעה שעמד לפני פרעה היה בן 30 שנה. ועד שבאו יעקב ובניו למצרים כבר היה יוסף בן 39 שנים, כי כשבא יעקב למצרים כבר עברו 7 שנות השובע ושנתיים ימי הרעב. ויוסף חי אחר שבא יעקב למצרים, עוד 71 שנה, כי יוסף חי 110 שנים. וכל זמן שיוסף היה חי, לא התחיל השעבוד.

קהָת היה מיורדי מצרים, וימי חייו היו 133 שנה. ועמרם בנו חי 137 שנה. וימי משה בעת גאולתם ממצרים היו 80 שנה. ואם נאמר, שעמרם נולד בסוף ימי קהת, וכן משה נולד בסוף ימי עמרם, הרי הם ביחד 350 שנה. ומזמן מכירת יוסף עד שנעשה למלך היו 13 שנה, שזה נכנס בחשבון הגלות, הרי הם 363. הוצא מהם 71 שנים, שמָלך אחַר ביאת יעקב למצרים, שבזמן מלוכתו לא השתעבדו, נמצא 292 שנים. והזוהר מחשב רק 290 שנים, כי שנתיים מחשב למובלעות, כי לא נולד עמרם בסוף ימי קהת ממש, או משה לא נולד בסוף ימי עמרם ממש.

20. כתוב, וַיָמָת יוסף בן מאה ועשר שנים. וכתוב, הנה העלמה הרה ויולדת בן, וקראת שמו עימנו אל. ונמצא בפסוק הזה, הריון ולידה שהתמלאו לגלויות ולצרות רבות ולזמנים רעים, כמ"ש, כי בטרם ידע הנער מאוֹס ברע ובחוֹר בטוב, תיעזב האדמה, יביא ה' עליך ימים אשר לא באו.

ואע"פ שהקב"ה יהיה עימנו באלו השנים, כי כן מורה שֵם הילד עימנו אל, שם השכינה, אמנם השכינה הזדעזעה והתרחקה מבעלה, ז"א, ונמצאת עימנו בגלות. אע"פ שהשכינה נמצאת עימנו, היא בצער בגלות ובלי זיווג.

התבאר מהכתוב, שיש הריון מוקדם ללידת הגלות, ובן מאה ועשר היא החקיקה הנוספת, הנבחנת להריון אל מציאות הגלות. והכתוב ירצה לומר שכבר עבר מגלות מצרים 110 שנים לבחינת הריון, אשר עם 290, שהיו בגלות ממש, הן 400 שנים. שאמר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים, ולא נמנית הגלות של יעקב אלא כשמת יוסף, ועל 110 שנים אלו של הריון הגלות, מרמז המילוי ל"ף של האל"ף שבארץ, שהוא בגי' 110. ועל 290, שהיו בגלות ממש, מרמזות ר"ץ שבארץ.

וכל זה כמ"ש, ומעת הוסר התמיד ולתת שיקוץ שומֵם ימים אלף מאתיים ותשעים. אשר הכתוב אומר אלף על גבי מאתיים ותשעים. והוא כמבואר, שהגלות מתחלקת להריון ולגלות ממש. ואלף הוא הריון, שבגי' של ל"ף הוא 110, ומאתיים ותשעים הם גלות ממש. והם אותיות אר"ץ, אל"ף ר"ץ.

21. ויהיה ימי יעקב שנֵי חייו שבע שנים וארבעים ומְאַת שנה. כאן ב-147 שנה של חיי יעקב, המספר לתיקוני הגלות, שיהיו לבנים שגלו במדה"ד, בשלוש גלויות. התיקון הראשון הוא למצרים, שנמשל בשבע שנים. כמ"ש, השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתֶחְפץ. אף כאן מספר שבע של חיי יעקב לשון שבועה, שלא לעורר את האהבה, הגאולה, עד שתחפץ.

22. מכאן נשמע ביאורו של מספר שבע. שכתוב, מרחוק ה' נראה לי, ואהבת עולם אהבתיךְ. מרחוק, בגלות, והיה זה מפני האהבה הגדולה, שאינה מתגלה אלא רק ע"י הגלות. הגלות היא התיקון, שיהיו בני ישראל משתחררים מהגלות, ויתגלה אהבת ה' אלינו. וירצה הכתוב לומר במספר שבע שבחיי יעקב, שהבנים הקדושים, שגלו על עוונותיהם, יהיו בדין שנים רבות, עד שיהיו כמ"ש, שֶׁבע כחַטאותיכם.

וכן כתוב, כל הורג קין שבעתיים יוּקָם, שהמספר הזה מתקן הקלקולים, שעשו ומגלה את אור הגאולה. וזהו בגלות ראשונה של מצרים, שהיא הקטנה שבשלוש גלויות.

23. הגלות השנייה היא גלות בבל, שנמשל לארבעים שנה שבחיי יעקב, ביחס השבע של מצרים, שהם גדולים מהם. כי לגלות מצרים באו כהדיוטות ולא היה צערם רב, אבל לגלות בבל באו, כמו בני מלכים שנשבו, כי כבר היה להם התורה והארץ וביהמ"ק. ע"כ היה צערם גדול, ונבחן לארבעים שנה בערך השבע של מצרים.

24. הגלות השלישית היא הגלות הארוכה, שאנו בה, שנמשל למאה שנים שבחיי יעקב, ביחס אל הארבעים שבגלות בבל.