"בעשרה מאמרות נברא העולם" (אבות פ"ה מ"א), דהיינו, אמירה באותיות, והעולם נברא בא"ב, פירוש, כל העולם בב' סוד ב' דבראשית, ואדם נברא בא' סוד א' דאנכי, וז"ס מב' זיווגים דכ"א אותיות שבא"ב, חוץ מא' ישר והפוך, וטפה א' מלמעלה הוא סוד הא'.
ולכן עולם עשיה הוא סוד הדומם, כי, (תהלים לג ו) "בדבר ה' שמים נעשו", דהיינו, הרקיע, כמ"ש, (בראשית א ז) "ויעש אלקים את הרקיע", (עי' ב"ר פ"ד ו) שזה אחד מן המקראות שהרעיש בן עזאי את העולם, (רקיע בחינת ש"ף, סוד בי כנישתא דש"ף ויתיב בנהרדעא) כי נברא בכ"א אותיות, לכן כל מה שבעשיה, מיחלים לתיקון האדם, שיתקן אותם ליתן בהם חיותם, דהיינו, הא' שחסר להם, שנשאר בטפה שלמעלה, ונוחל אותו האדם, וטרם כל זה נקראים מתים.
ד"מ, חכם גדול שלח למדינה אחת ספר גדול וחשוב, ששם מפורש הרבה חכמות ושכליות, ולא היה במדינה מי שיוכל לקרוא בספר, והיה הספר מושלך באשפתות בלי משים לב אליו, כי האותיות היו צריכים לזווג תלמיד חכם, שיקרא בהם, כי רק אז היו מתמלאים רוח חיות וחכמה, והיו נעשים לעטרה בראש כל חכם, אבל כל זמן שלא הזדמן לחכם, הרי הם מתים ממש בלי חיות.
וז"ע, (ישעיה כח ח) "כי כל שלחנות מלאו קיא צאה בלי מקום". כי מתוך שחלקי מציאות העולם מזדמנים לכסילים, הכל נראה מאוס כצואה, ולא יתן להם מקום לנוח באפס מה, וזה ענין זבחי מתים.
אבל סופם להזדמן לתלמידי חכמים, ואותם העצמות היבשות, כמו עומדים לתחיה, ונעשים חיל גדול, (משלי יד כח) ו"ברוב עם הדרת מלך", ותפארתו.
וז"ע (שם לא י) "אשת חיל מי ימצא". אשת, סוד, (תהלים נח ט) "נפל אשת בל חזו שמש", דהיינו, כל חלקי ועצמי הנמצאים שבעולם הזה, שהמה (בראשית ו ד) "הנפלים (אשר) היו בארץ", פירוש, שבאו למקום שאין הגון להם, כמו ספר החכמה שנשלח למדינה מלאה עמי ארץ, שבגלל זה ינחת בשפה בלי מקום, ובאמת לא נעשה בשביל זה שום פגם חלילה בספר, כי בבני המדינה מומם, ולא באותיות הקדושות הרשומות בספר, אבל מכל מקום, נחשב בנפילה, שפירושו, שינוי מקום, ממקום הראוי, למקום שאנו ראוי, כמשפט הנופלים.
וזה מאמר החכם, שנקרא "אשת חיל", פירוש ב' המדרגות 'אשת', ו'חיל', נקשרים בה, דהיינו, למימינים ומשמאילים כנ"ל, כי נמצאים במדינה, תלמידי חכמים ג"כ, שעליהם נאמר (ישעיה לד ד) "ונגלו כספר השמים", פירוש, שהמה מחיים מתים ועצמות יבשות נעשו לחיל גדול, וספר הארץ לגבי נתעלה ממש כעודו שהיה ספר השמים, דהיינו, טרם שנפלה לארץ.
ומפורש טעם הקשר בסוד, "מי ימצא", מחמת שעומד לשאלה, כי מחמת שמוזגים לו כוס שני, הבן שואל "מה נשתנה" והבן. "ורחק מפנינים מכרה". כמ"ש בזהר הקדוש, שרחוקים מפנימיות התורה האוהב נהפך לאויב להם דוקא.
ומפרש ספר הארץ, כמו שהיה קודם ספר השמים, דהיינו, (עי' קה"ר פ"ב יד) "סוף מעשה במחשבה תחילה". שהכל יוחזר לחסד, וכל מיני האורות, יסייעו אלו לאלו, בסוד (במדבר כא יד) "והב בסופה". וזה, "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר". פירוש, לא די שיתנו מה שגזלו מהקדושה, אלא עוד יותר ויותר, כמ"ש (בראשית טו יד) "ואחרי כן יצאו ברכש גדול". בסוד (יומא סח:) "יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן". יותר מספר השמים.
"גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה", פירוש, כי כל עצמי וחלקי הנבראים ישובו לתחיה על ידי האדם, שמשרה הא' על שם מ"ב דאותיות ישר והפוך, ונחלקים לג' מינים בסדר התיקון, א'. בסוד התחברות בחיות האדם ממש, כמו המלח והצמחים ובעלי חי, שנמשכים לפה האדם, ברצונו ושלא ברצונו. ומין הב'. סוד מקיפים עליו כמו בחינת מלבושים, והמה מצמר, פירוש, שנחשבים לחלק הגוף, כמו לבוש מניה וביה. ומהם בחינת פשתים מחוץ לגוף ענינו. ומין הג'. הוא מה שאינו בא לעולם לרשותו של אדם, ואפילו בבחינת מקיף, ומכל מקום שורה עליהם כח האדם, בסוד התשוקה וחפץ, כמו האדם שחושק לכל כסף וזהב שנמצא בעולם, ותשוקה זו גורמת תיקון לרחוקים ממנו, והבן.
וזה, א'. "כל ימי חייה", ב'. "דרשה צמר ופשתים", ג'. "ותעש בחפץ כפיה", והבן.