ערוות אישה ובתה
393. ערוות אישה ובתה לא תגלה, את בת בנה ואת בת בתה לא תיקח לגלות ערוותה. בתיקוני המלכה התבארו אלו העריות, אע"פ שהם בגילוי ובסתום, ושָׁם בת בנה ובת בתה. כי העולם צריך להם, והם יישוב העולם. ומי שמגלה ערווה אחת מהם, אוי לו אוי לנפשו, כי מגלה בגלל זה עריות אחרות.
אישה ובתה, בינה ומלכות. בינה סתומה מהארת חכמה, ומלכות בגילוי, שהארת החכמה מתגלה בה. המלכות עצמה מתחלקת ג"כ לב' בחינות סתומה וגלויה. מחזה ולמעלה היא סתומה, ורק מחזה ולמטה מתגלה בה הארת החכמה. ועד"ז גם ז"א סתום וגלוי, שמחזה ולמעלה הוא סתום, ומחזה ולמטה הוא גלוי, שהארת חכמה מתגלה שם. משום שמחזה ולמטה מאיר אור נקבה, מלמטה למעלה. והחכמה אינה מאירה אלא מלמטה למעלה. ע"כ הן בז"א והן במלכות. אין החכמה מתגלה, אלא רק מחזה ולמטה, ששם אור נקבה.
ומשום זה מכונה בחינת מחזה ולמטה בשם בת, אור נקבה. הן בז"א והן במלכות. ונמצא שבחינת מחזה ולמטה של המלכות, נבחנת לבת בתה של הבינה. כי אישה ובתה, היא בינה ומלכות. ומחזה ולמטה, שהיא בחינת בת של המלכות, והיא בת בתה של הבינה. ומחזה ולמטה של ז"א, נבחן לבת בנה של הבינה. כי בינה וז"א, הם אישה ובנה. ומחזה ולמטה דז"א ששם בת ז"א, היא בת בנה של הבינה.
בתיקוני המלכה התבארו אלו העריות, אע"פ שהם בגילוי ובסתום, שאע"פ שאישה ובתה, בינה ומלכות, נמצאת הבינה בסתום, והמלכות בגילוי. וא"כ היה אפשר לחשוב שאין נוהג גילוי ערווה במלכות, אלא רק בבינה בלבד, להיותה סתומה ונעלמה. ומכ"ש בת בנה ובת בתה, שהם מחזה ולמטה דז"א ומחזה ולמטה של המלכות, ששם עיקר מקום התגלות החכמה. א"כ לא שייך האיסור של גילוי ערווה, משום שהעולם צריך להם, לגילוי החכמה אשר שם, שזהו כל יישוב העולם. כי אם לא הייתה מתגלה שם הארת החכמה, לא היו נולדות הנשמות. כי אין הולדת נשמות, אלא אחר שהתגלתה שם הארת החכמה. וא"כ היה אפשר לחשוב, שלא שייך שם גילוי ערווה.
ולכן נאמר, מי שמגלה ערווה אחת מהם, אוי לו אוי לנפשו. כי מגלה בגלל זה עריות אחרות. גילוי ערווה, פירושו, שממשיך הארת החכמה מלמעלה למטה כדרך הס"א, שהוא בחינת אור זכר, המשפיע מלמעלה למטה. ונמצא, שהמגלה ערווה אפילו מחזה ולמטה של ז"א ומלכות, שממשיך משם מלמעלה למטה, הרי הוא מגלה ערווה במקום מחזה ולמעלה ובמקום בינה, ששם אור זכר הנעלם והמכוסה. שהרי הוא המשיך אור זכר, בחינת מחזה ולמעלה.
ונמצא, אע"פ שנאחז במקום המותר, שהוא אור נקבה, אמנם אם ממשיך מלמעלה למטה, הרי הוא מגלה אור זכר, ומתגלות העריות במקום האסור. אמנם אם אינו ממשיך מלמעלה למטה, אלא מלמטה למעלה, אינו מגלה ערווה, אלא להיפך, שהוא יישוב העולם. כי אין הולדת נשמות, אלא בגילוי החכמה מלמטה למעלה.
394. המילה האחרונה של עשרת הדיברות של התורה, היא, לא תחמוד אשת רעך. משום שזהו כלל כולם. ומי שחומד אישה אחרת, כאילו עבר על התורה כולה. אמנם אין דבר שעומד בפני התשובה. וכש"כ אם קיבל עונשו כדוד המלך. כל מי שחטא ונבדל מהחטא ההוא, התשובה מועילה לו ביותר. ואם לא נבדל, אין התשובה עולה בידו, ואינה מועילה לו. א"כ, דוד, איך לא נבדל מבת שבע אח"כ? אלא, בת שבע שלו הייתה, ושלו לקח, כי בעלה מת.
395. מוכנה הייתה בת שבע לדוד מיום שנברא העולם. ומה שעיכב אותו, שלא לקח אותה, הוא משום שלקח בת שאול המלך. והיום ההוא לקח אותה אוריה ברחמים, אע"פ שלא הייתה שלו. ואח"כ בא דוד ולקח את שלו. ומשום שדוד דחק את השעה לפני הקב"ה להרוג את אוריה ולעשות כך, חטא לפניו. והעניש את דוד. כי הקב"ה רצה להשיב את בת שבע לדוד, כדי לקיים לו מלכות הקדושה העליונה. כי בת שבע הייתה מרכבה למלכות. וכשחשק, אל שלו חשק.