פרשת הַמָן

364. בשעה שאדם שוכב בבית חוליוֹ, הוא נתפס לשליטים של המלך, ראשו בשלשלת, רגליו באזיקים, כמה חיילים שומרים אותו מצד זה ומצד זה שלא יברח, איבריו כולם במֵצַר, ולוחמים אלו באלו, אכילה הוסרה ממנו.

365. בזמן ההוא פוקדים עליו מֵליץ, ללמד עליו זכות לפני המלך. כמ"ש, אם יש עליו מלאך מליץ אחד מִנִי אלף. בשעה ההיא, אשרי חלקו של אדם, שנכנס אליו ומלמד אותו דרך להציל אותו מהדין. כמ"ש, אשרי משכיל אֶל דָל.

366. ואיך יכול להציל את החולה? שילמד אותו דרך החיים, לשוב לפני אדונו. אז נעשה מליץ עליו למעלה, והוא ניצל. מה שׂכרוֹ? הוא כמ"ש, ביום רָעה יְמַלטהו ה'. ומפני שגדול מאוד הוא השכר של העוזר לדל לפני הקב"ה, כתוב, אשרי משכיל אל דל.

367. כתוב, כי שומע אֶל אביונים ה'. ולמה אל אביונים שומע ולא לאחר? משום שהם קרובים יותר אל המלך, כמ"ש, לב נשבר ונִדְכֶּה אלקים לא תִבְזֶה. ואין בעולם לב שבור כמו אביון. כל בני העולם נראים לפני הקב"ה בגוף ובנפש. ועני אינו נראה לפני הקב"ה, אלא בנפש בלבד, כי גופו שבור. והקב"ה קרוב לנפש יותר מלגוף.

372. בכל יום ויום נוטף טל של עתיקא קדישא לז"א, ומתברך כל שדה התפוחים הקדושים, מלכות, ומהטל ההוא נמשך לאלו שלמטה. והמלאכים הקדושים ניזונים ממנו, כל אחד לפי אוכלו. וכתוב, לֶחֶם אבירים אכל איש. כלומר, הטל הוא לחם מלאכים. ומהמזון ההוא, שהוא הַמָן, אכלו בני ישראל במדבר.

373. כמה בני אדם ניזונים בזמן הזה ממנו, ומי הם? אלו הם החברים העוסקים בתורה ימים ולילות. והייתכן שמהמזון ההוא ממש, שישראל אכלו במדבר? לא. אלא כעין המזון ההוא ממש, ששקול פי שתיים, על המן שאכלו ישראל במדבר.

374. ישראל, כשבאו והתדבקו במלך הקדוש, בשביל הגילוי של הרושם הקדוש, של המילה, זכו אז לאכול לחם אחר עליון יותר, ממה שהיה בתחילה. בתחילה, כשיצאו ישראל ממצרים, באו בלחם שנקרא מצה, שהוא מלכות.

ועתה זכו ונכנסו לאכול לחם אחר, עליון יותר, ממקום עליון, כמ"ש, הנני ממטיר לכם לחם מִן השמיים, שהשמיים הוא ז"א. ובזמן ההוא נמצא לישראל מהמקום הזה.

החברים העוסקים בתורה, ניזונים ממקום אחר עליון יותר. כמ"ש, החכמה תְחייה בעליהָ, שהוא מקום עליון יותר, מז"א.

375. א"כ, למה נחלשה נפשם של העוסקים בתורה יותר משאר בני העולם, שהרי שאר בני אדם נראים שנמצאים ביותר כוח ועוצמה מהעוסקים בתורה?

376. כל מזון של בני העולם בא מלמעלה. המזון ההוא שבא משמיים ומארץ, הוא מזון של כל העולם, והוא מזון הכול, והוא מזון גס ועבה. והמזון ההוא, שבא ממקום עליון יותר, והוא מזון יותר דק, בא ממקום שהדין נמצא, ממלכות, וזהו מזון שאכלו ישראל בצאתם ממצרים, מצה.

המזון שנמצא לישראל בזמן ההוא במדבר, ממקום עליון, הנקרא שמיים, ז"א, הוא מזון יותר דק, שנכנס לנפש יותר מכל מזון אחר, ונפרד יותר מהגוף, ונקרא לחם אבירים, מן.

377. המזון העליון יותר מכל, הוא מזון החברים שעוסקים בתורה, שאוכלים מזון של הרוח והנשמה ואינם אוכלים מזון הגוף כלל, ממקום עליון המכובד מכל, הנקרא חכמה. משום זה חלש גופם של החברים יותר מבני העולם, שהרי אינם אוכלים מזון הגוף כלל, ואוכלים רק מזון הרוח והנשמה, מהמקום הרחוק העליון המכובד מכל, שהוא חכמה.

החכמה היא רחוקה, כמ"ש, אָמרתי אֶחְכָּמָה והיא רחוקה. ומשום זה המזון ההוא הוא דק מן הדק יותר מכל, אשרי חלקם. וכתוב, החכמה תחייה בעליה. אשרי חלקו של גוף, שיכול להיות ניזון במזון הנפש.

378. אבל בזמן הזה איך נמצאים מזונות אלו? המזון הראשון הוא מזון של כל העולם, ההוא שבא משמיים ומארץ. והוא מזון הגוף.

379. המזון העליון ממנו שהוא יותר דק, בא מהמקום שהדין שורה, הנקרא צדק, שהיא מלכות, מזון של עניים, מצה, הנקראת לחם עוני. מי שהשלים את העני, משלים לו אות אחת על צדק, ונעשה צדקה. וזהו שכתוב, גומל נפשוֹ איש חסד, גמילות חסדים מורה, ששוֹרה בדין, והשלים אותו עם חסד, אז הוא רחמים.

380. מזון עליון יותר מאלו, הוא מזון עליון ומכובד משמיים, מז"א, כלומר מָן, שאכלו ישראל במדבר. והוא דק יותר מכולם, והוא מזון של חולים. משום שאלו החולים אינם ניזונים, אלא במזון ההוא של הקב"ה ממש, ז"א.

381. מזון עליון קדוש ומכובד, הוא מזון של הרוחות והנשמות, מזון של המקום הרחוק העליון, בינה שחזרה להיות חכמה. שעליה כתוב, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. מהמקום ההוא שנקרא נועם ה'.

382. ומכובד מכולם הוא המזון, שהחברים העוסקים בתורה אוכלים אותו, והוא מזון הבא מחכמה עליונה, חכמה ממש. משום שהתורה יוצאת מהחכמה העליונה. ואלו העוסקים בתורה, נכנסים בעיקר השורשים, וע"כ המזון שלהם מהמקום העליון הקדוש בא.

383. אשרי חלקם של הצדיקים, העוסקים בתורה ימים ולילות, שמזכה אותם בעוה"ז ובעוה"ב. כמ"ש, כי הוא חייךָ ואורך ימיך.

384. כתוב, פותח את ידיךָ ומשׂביע לכל חי רצון. וכתוב, עינֵי כל אליךָ יְשַׂבֵּרוּ. כל בני העולם מצפים ונושאים עיניהם אל הקב"ה. משום זה, כל אלו בעלי האמונה, צריכים בכל יום ויום לבקש מזונם מהקב"ה, ולהתפלל תפילתם עליו.

385. מהו הטעם? משום שכל מי שמתפלל תפילתו אל הקב"ה על מזונותיו, גורם שיתברך על ידיו כל יום, האילן ההוא שמזון הכול בו. ואע"פ שנמצא עימו מזון, צריך לבקש עליו לפני הקב"ה, ולהתפלל תפילתו על מזון בכל יום, כדי שיימצאו על ידיו ברכות למעלה, בכל יום ויום. וזהו כמ"ש, ברוך ה' יום יום.

386. וע"כ, אין אדם צריך לבשל מזונות מיום ליום אחר, שלא לעכב מיום ליום אחר. כמ"ש, ויָצא העם ולָקטוּ דְבר יום ביומו. יום ביומו, הוא מדויק, חוץ מערב שבת לשבת. ואז נמצא הקב"ה מלא ברכות בכל יום.

ואז כתוב, פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. מהו רצון? הוא הרצון ההוא שנמצא מעתיקא קדישא, שהוא כתר. ויוצא ממנו רצון, שיהיה נמצא מזון לכל. ומי שמבקש על מזון בכל יום ויום, ההוא נקרא בן נאמן. בן, שבשבילו נמצאות ברכות למעלה.

387. רוצה ה' את יראיו, את המייחלים לחסדו. כמה יש לבני אדם ללכת בדרכיו של המלך הקדוש, וללכת בדרכיה של התורה, כדי שיימצאו ברכות לכולם, לעליונים ולתחתונים.

388. כתוב, ישראל אשר בךָ אתפָּאָר. משום שבשביל ישראל למטה, שמעלים מָן, הקב"ה מתפאר למעלה. ומה הפאר שלו? שמניח תפילין. ע"י המן, שישראל מעלים, יוצאים מוחין לז"א, שנקראים תפילין, שמתחברים בהם צבעים להתפאר. כי ד' פרשיות הם ג' צבעים לבן אדום ירוק, המתחברים לג' קווים, להאיר בכל השלמות.

389. רוצה ה' את יראיו. הלוא רוצה ה' ביראיו, היה צריך לומר? אלא, הוציא הרצון הזה, ורצה בו את יראיו היראים ממנו. ומי הם היראים, שהוציא להם הרצון הזה? את המייחלים לחסדו. כלומר, אלו המצפים ומחכים בכל יום ויום, לבקש מזונם מהקב"ה. זה משמע, מה שכתוב, המייחלים לחסדו.

390. לא יתקין סעודתו בכל יום, עד שיתפלל תפילתו לפני הקב"ה על מזונות. לא נתקנת הסעודה, עד שתהיה נתונה מבית המלך. אחרי שיתפלל תפילתו לפני הקב"ה, יחכה שעה אחת, ויאמר, כבר הזמן שניתנה מבית המלך. מכאן והלאה יתקינו הסעודה. וזו הדרך של יראי הקב"ה, יראי חטא.

391. אלו הרשעים, ההולכים עקלקלות בדרכי התורה, כתוב בהם, הוֹי משכימֵי בבוקר שֵׁיכָר יִרדופוּ. ועל זה כתוב, רוצה ה' את יראיו המייחלים לחסדו. ובזה ניכרים אלו בני האמונה בכל יום ויום. כמ"ש, ויצאו העם ולקטו דבר יום ביומו. יום ביומו כתוב, ולא, דבר יום ליום אחר.

392. וכל כך למה? כמ"ש, למען אֲנַסֶנו היֵלך בתורתי אִם לא. באכילה ניכרים אלו בני האמונה, שבכל יום ויום הם הולכים בדרך הישר בתורה. מכאן שכתוב, צדיק אוכֵל לשובַע נפשוֹ. אחר שהשׂביע נפשו בתפילה ובקריאה בתורה, הוא אוכל.

393. כל עוד שלא נתן הקב"ה התורה לישראל, הבחין בין אלו בני האמונה ובין הרשעים שאינם בני אמונה, ואינם רוצים בתורה. ובמה הבחין אותם? במן. כמ"ש, אנַסֶנו. וכל אלו הנמצאים, שהם בני אמונה, רשם אותם הקב"ה ברושם של ספירת החסד. כמ"ש, המייחלים לחסדו. וע"כ כתוב, למען אנסנו.

וכל אלו שאינם נמצאים בני אמונה, הסיר מהם ספירה עליונה זו. והַמָן הכריז ואמר, ובטן רשעים תֶחסר. ועכ"ז כתוב, לא הֶעדיף המַרבה והממעיט לא החסיר.

394. בשעה ההיא נשלמו ישראל למטה כעין של מעלה, כמ"ש, ויבואו אֵילִימָה, ושָׁם שתים עשרה עֵינות מַים ושׁבעים תמרים. שהתחזק האילן הקדוש, ז"א, בי"ב גבולים, בד' צדדי העולם, חו"ג תו"מ, בג' קווים בכל צד מד' צדדי העולם חו"ג תו"מ. והם י"ב גבולים, שהם שתים עשרה עינות מים. והתחזק בשבעים ענפים, שהם שבעים שרים, שבעים תמרים. והכול כעין של מעלה.

395. בשעה ההיא נוטף הטל הקדוש. כלומר, שפע, המכונה טל, מעתיקא הסתום, שהוא כתר. וממלא את ראשו של ז"א, המקום שנקרא שמיים. ומהטל ההוא של אור העליון הקדוש, היה נמשך ויורד המן למטה. וכשהיה יורד, היה מתפזר, כמו קרומים, ונקרש למטה. כמ"ש, דק ככְפוֹר על הארץ.

396. כל אלו בני האמונה יוצאים ולוקטים ומברכים עליו את השם הקדוש. והמָן ההוא היה מעלה ריחות של כל הבשמים שבגן עדן, כי בו נמשך ויורד למטה. כששׂם אותו לפניו, כל טעם שהיה רוצה לטעום, טעם אותו. ומברך למלך הקדוש העליון.

397. ואז המן מתברך במֵעיו, והיה מסתכל וידע למעלה, וצפה בחכמה עליונה. ועל זה הם נקראים דור דעה. ואלו היו בני אמונה. ולהם ניתנה התורה להסתכל בה, ולדעת דרכיה.

398. ואלו שלא נמצאו בני אמונה, כתוב בהם, שָׁטוּ העם ולָקטו. מהו שטו? שטוּת היו לוקחים לעצמם, משום שלא היו בני אמונה. כתוב בהם, וטָחנוּ בָרֵחַיִים או דָכוּ בַּמְדוֹכָה. מי הטריח אותם כל כך? אלא שהם לא היו בני אמונה.

399. כעין זה אלו שאינם מאמינים בהקב"ה, אינם רוצים להסתכל בדרכיו. והם רוצים להטריח עצמם כל יום אחַר מזון. ימים ולילות. מִפחד, שאולי לא תעלה בידם פת לחם. מי גרם להם זה? משום שאינם בני אמונה.

400. אף כאן שטו העם ולקטו, שטו בשטות של עצמם, ורצו להטריח עליו. כמ"ש, וטחנו ברחיים. ואחר כל הטרחה הזאת, לא עלה בידם, אלא כמ"ש, והיה טעמוֹ כטעם לְשַׁד השָׁמֶן. ולא יותר. מי גרם להם זה? משום שלא היו בני אמונה.

401. מהו לשד השמן? יש אומרים שנילוֹשׁ בשמן. ויש אומרים, כמו שהשָׁד משתנה לכמה אופנים, אף המן משתנה לכמה טעמים. כלומר, כל טעם שהיו רוצים, היו טועמים בו. לשד השמן, פירושו יניקה של שמן.

402. איש לפי אוֹכלוֹ לָקָטוּ. והאם מי שאוכל מעט לקט מעט, ומי יותר לקט יותר? והרי כתוב, לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, אלא לפי האוכלים לקטו. זה משמע מהכתוב, אוכלו. כלומר, מי שאוכל אותו, ומשום זה לא כתוב, איש לפי אכילתו.

403. האם כל אחד לקט לפי האוכלים? אם אחז בעבד או באמה, ואומר ששלו הוא, וחברו בא ואמר, שלי הוא, קָרבוּ לפני משה לדין. אמר להם, כמה נפשות בביתך וכמה נפשות בביתו של זה? אמר כך וכך. ואותה שעה, אמר להם משה, לִקטוּ מחר, וכל אחד יבוא אצלי.

למחרת יצאו ולקטו ובאו לפני משה. שׂמו לפניו כלי והיה מודד אותו. אם העבד ההוא של זה, נמצא העומר של העבד באותו כלי, כי היה עומר אחד לכל נפש ונפש מביתו. מדד לזה, ונמצא חסר האוכל של העבד בכלי שלו. והיה עומר אחד לכל נפש מביתו. אז אמר, העבד הוא של זה. כמ"ש, איש לפי אוכלו לקטו. וכתוב, עומר לגולגולת מספַּר נפשותיכם.

404. כתוב, עֶרב וִידעתם, כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים, ובוקר וראיתם את כבוד ה'. ערב וידעתם, במה ידעו? אלא בכל יום ויום נמצאו מנהגי הקב"ה. בבוקר מתעורר החסד בעולם, ובזמן ההוא שנקרא ערב תלוי הדין בעולם.

יצחק תיקן תפילת המנחה. ויצחק הוא גבורה. וע"כ כתוב, ערב וידעתם. כשיתעורר הדין בעולם, תדעו, שבדין הזה הוציא ה' אתכם ממצרים. ובוקר וראיתם את כבוד ה', כי בזמן ההוא החסד מתעורר בעולם, וייתן לכם לאכול.

405. אלא שכתוב, מי ייתן מוּתֵנו ביד ה' בארץ מצרים, בשִׁבתנו על סיר הבשר, כי הוצאתם אותנו אל המִדבר הזה, להמית את כל הקהל הזה ברעב. בה בשעה התעורר הערב, הדין. ובזמן ההוא שהתעורר הדין, התעורר גם החסד בעולם. כמ"ש, וידעתם, כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. תדעו את החסד ההוא, שעשה עימכם בזמן הדין, והוציא אתכם מארץ מצרים. ובוקר וראיתם את כבוד ה', היא המלכות. וכל כך למה? כי כתוב, בשְׁמוע ה' את תלונותיכם.

406. לא שינה הקב"ה מנהגיו, שיאיר החסד בערב, מלבד שאלו רשעי עולם משנים אותו, ומהפכים הרחמים לדין.

407. מהמָן ההוא, עתידים הצדיקים לאכול לעוה"ב. והאם באופן ההוא שאכלו ישראל במדבר? לא, אלא יותר מהם, שלא היה בשלמות ההיא לעולם. מהי? היא כמ"ש, כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. וכתוב, עין לא ראתה אלקים זולתך.

408. שיר המעלות. ממעמקים קְראתיךָ ה'. למה כתוב שיר המעלות סתם, ואינו מפורש מי אמר אותו? אלא שיר המעלות, פירושו, שעתידים כל בני העולם לומר זה, כי השיר הזה עתידים לאומרו לדורות עולם.

409. ממעמקים קראתיך. פירושו, כל מי שמתפלל תפילתו לפני המלך הקדוש, צריך לבקש בקשותיו ולהתפלל מעומק הלב, כדי שיימצא ליבו שלם בהקב"ה, ויכַוון ליבו ורצונו. כמ"ש, ממעמקים קראתיך. והאם אמר דוד כך, והרי כתוב, בכל ליבי דְרשתיךָ? ופסוק זה די, להתפלל בכל לב, ולמה צריך ממעמקים?

410. אלא כל אדם שמבקש בקשתו לפני המלך, צריך שיכוון דעתו ורצונו לשורש השורשים, להמשיך ברכוֹת מעומק הבוֹר, כדי שייזלו ברכות ממעיין של כל. שהוא המקום, שיוצא ממנו אותו הנהר, שהוא חו"ס. כמ"ש, ונהר יוצא מעדן. עדן הוא חכמה. נהר היא בינה, שיצאה מחוץ לראש א"א, שהוא חו"ס.

וכתוב, נהר פְּלָגָיו, ישַמְחוּ עיר האלקים. וזהו נקרא, ממעמקים. עומק כל, עומק הבור, שמעיינות יוצאים ונמשכים ממנו לברך כל. וזוהי ההתחלה להמשיך ברכות מלמעלה למטה.

411. כשעתיקא הסתום מכל סתומים רצה לזמן ברכות לעולם, הִשרה הכול והכליל הכול בעומק העליון ההוא, חו"ס דא"א, מבחינת מה שהבינה יוצאת ממנו לחוץ. ומכאן שואב ונמשך נהר, בינה. שנחלים ומעיינות יוצאים ממנו, שהם המוחין. ומושְקים הכול ממנו, שכל המוחין של זו"ן ובי"ע נמשכים משם. ומי שמתפלל תפילתו, צריך לכוון ליבו ורצונו, להמשיך ברכות מהעומק של הכול הזה, כדי שתתקבל תפילתו וייעשה רצונו.

412. בכל יום ויום מתברך העולם מהיום ההוא העליון, כי כל שישה ימים מתברכים מהיום השביעי, וכל יום נותן מהברכה, שקיבל ביום שלו.

413. וע"כ אמר משה, איש אַל יוֹתֵר ממנו עד בוקר. משום שאינו נותן ואינו שואל יום זה לחברו, אלא כל אחד שולט לבדו ביום ההוא שלו, כי יום אינו שולט ביום של חברו.

414. משום זה, כל אלו חמשת הימים שולטים ביומם. ונמצא בהם מה שקיבלו. וביום השישי נמצא יותר, כמ"ש, ביום השישי לָקטו לֶחם מִשְׁנֶה שְׁנֵי העומר. יום השישי עם אות ה', מה שלא כתוב כן בשאר הימים. מורה שהתחברה בו המטרוניתא, הנקראת ה', מלכות, לתקן שולחן אל המלך. ומשום זה יש בו שני חלקים, מעצמו, ומתיקון שמחת המלך במטרוניתא.

415. והלילה ההוא, שמחת המטרוניתא במלך והזיווג שלהם, ומתברכים כל ששת הימים, כל אחד לבדו. משום זה צריך האדם לסדר שולחנו בליל שבת, משום ששורה עליו ברכה מלמעלה. וברכה אינה נמצאת על שולחן ריק. משום זה, תלמידי חכמים, שיודעים הסוד הזה, זיווגם הוא מערב שבת לערב שבת.

416. רְאו, כי ה' נתן לכם השבָּת. שבת הוא יום, שבו נחים שאר הימים, והוא כלל של כל אלו ששת הימים האחרים, וממנו הם מתברכים. וכן גם כנ"י נקראת שבת, שהיא בת זוגו של שבת.

וזוהי כלה. שכתוב, ושמרתם את השבת, כי קודש הוא לכם. לכם, ולא לשאר העמים. כמ"ש, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. וזוהי נחלת ירושת עולמים לישראל. וע"כ כתוב, אם תשיב משַׁבת רגְלך.

417. אל ייצא איש ממקומו ביום השביעי. ממקום שראוי ללכת, כלומר מחוץ לכל העיר. שכתוב, ברוך כבוד ה' ממקומו, שהוא המלכות. וזהו מקום, שכתוב, כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא. הוא מקום ידוע, שקוראים לו מקום, שנודע בכבוד העליון, מלכות.

418. ומשום זה, אזהרה היא לאדם, המתעטר בעיטור הקדוש שלמעלה, ביום השבת, שלא ייצא מפיו דיבור של חול. משום שאם ייצא ממנו דיבור של חול, הוא מחלל יום השבת. חילול שבת בידיו, הוא בעשיית מלאכה. ברגליו, הוא ללכת יותר מאלפיים אמה.

419. אל ייצא איש ממקומו. זהו מקום מכובד של הקדושה. כי מחוץ לו, אלוהים אחרים הם. ברוך כבוד ה', זהו כבוד שלמעלה, מלכות שמחזה ולמעלה. ממקומו, זהו כבוד שלמטה, מלכות שמחזה ולמטה, העטרה של שבת, שנקראת מקום. משום זה כתוב, אל ייצא איש ממקומו. כי מחוץ לו אלוהים אחרים. אשרי חלקו מי שזכה לכבד השבת. אשרי הוא בעוה"ז ובעוה"ב.