עשרת הדיברות כנגד ע"ס

24. כשנתן הקב"ה התורה לישראל, רשם אותה בשם הקדוש, ואמר, אנוכי ה' אלקיך, בחסד, שאברהם אחוז בה, וכנגדו הן רמ"ח (248) מצוות עשה. שמצווה ראשונה שציווה הקב"ה לאברהם, מצוות עשה הייתה, כמ"ש, לֶך לְך מארצך. ומשום זה מספר מצוות עשה הן רמ"ח, כחשבון אברהם.

25. לא יהיה לך אלוהים אחרים, הוא בגבורה, שיצחק אחוז בה, כי כל אלוהים אחרים אלו והשרים הממונים האלו שעל האומות, יונק מצידו, מצד שמאל. וכן עשיו וכל הממונים שלו. כי יצחק אחוז במצוות לא תעשה, ומצווה ראשונה שלו, מצוות לא תעשה הייתה, כמ"ש, אל תרד מצריימה. ומצוות לא תעשה באה מצד הדין. כי מענישים את האדם העובר עליה.

26. משום זה חשבון מצוות לא תעשה, במדרגה שלו, הוא מספר שס"ה (365), כנגד שס"ה ימות החמה, המאירה מצד הגבורה. כמ"ש, כצאת השמש בגבורתו.

27. לא תישא, הוא בת"ת, שנקרא אמת, שאחוז בה יעקב השלם. ויונק שני חלקים, חסד ודין, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כמ"ש, ויעקב איש תם יושב אוהלים, ב' אוהלים, דין וחסד. ומשלים לכל הצדדים, לחסד ולדין, למצוות עשה ולמצוות לא תעשה, לכן נקרא תם.

וכנגדו, לא תישא, משום שהשבועה באה לעשות שלום, כי יעקב קו האמצעי, העושה שלום בין ב' הקווים ימין ושמאל. וע"כ הוא עשֵׂה ולא תעשה, כי כמו שהמצווה, לא תישא, היא מצוות לא תעשה, כשהיא לשֶׁקר, שכתוב, לא תישא, כך היא מצוות עשה, כשהיא בֶּאמת. כמ"ש, ונשבעתָ חי ה' בֶּאמת. וכתוב, ובשְׁמו תישָׁבֵע.

28. זָכוֹר את יום השבת לקדשו, הוא ברית, יסוד, שיוסף אחוז בו. וע"כ נקרא שבת, כי יוסף נקרא כל, וגם שבת נקרא כל, משום שכל עונג ומעדן יוצאים ממנו, לקיים כל העולמות. וע"כ שבת כלול מֵעשה ומלא תעשה, שהם זכור, ולא תעשה בו כל מלאכה.

משום שגם יוסף בכור, כמו יעקב, ז"א, הנקרא בכור, שלוקח ב' חלקים, חסד ודין. כמו שיעקב, ת"ת, קו אמצעי, הכולל ימין ושמאל, שהם חו"ג, כך יוסף, יסוד, כולל ימין ושמאל, שהם נו"ה.

29. וזכרתָ, כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציווך ה' אלקיך לעשות את יום השבת. אותו צדיק שנמכר לעבד למצרים, וחיללו אותו, כנגדו הוא, זָכוֹר את יום השבת.

ומשום זה אמר הקב"ה לישראל, בבקשה מכם, הֱיו זוכרים אותו צדיק שנמכר על ידיכם, והיה לעבד במצרים, שבאותו חטא נגזר עליכם להשתעבד במצרים, ולכפר אותו חטא שמכרתם אותו, שִׁמרו את יום השבת, ויתכפר לכם, כי יום השבת הוא כנגדו.

30. יום ראשון מששת ימי בראשית כנגד אברהם, חסד. כמ"ש, חסד אל, כל היום.

יום שני כנגד יצחק, גבורה. ומשום זה יושב בו הקב"ה לדון העולם.

יום שלישי כנגד יעקב, קו האמצעי. משום זה כתוב בו במעשה בראשית, ייקָוו המים אל מקום אחד. כי קו האמצעי מייחד את קו הימין ואת קו השמאל, ועושה אותם אחד.

31. יום רביעי כנגד דוד, מלכות. שכתוב בו, יהי מְאׂרׂת, חסר ו', משום שכנ"י, המלכות, אין לה אור משלה, אלא מה שניתן לה ע"י הצדיק, יסוד. כך דוד, עני ואביון, שאין לו חיים, אלא מה שניתנו לו ע' שנים מימיו של אדה"ר.

32. יום חמישי כנגד משה, נצח. היום השישי הוא כנגד אהרון, הוד. ואלו ששת ימי בראשית שלמטה כנגד ששת ימי בראשית שלמעלה, הרמוזים בכתוב, לךָ ה' הגדוּלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמיים ובארץ, לך ה' הממלכה. והם חלקם של הצדיקים.

הגדולה, חסד, אברהם. הגבורה, יצחק. התפארת, יעקב. הנצח, משה. ההוד, אהרון. כי כל, יוסף, יסוד, הנקרא כל. הממלכה, דוד.

יוסף נקרא שבת למטה, יום השבת, כנגד צדיק חי העולמים, ונקרא שבת למעלה, יסוד, הנקרא כל. ומשום זה כתוב, על כן ציווך ה' אלקיך לעשות את יום השבת, לכפר על עוון מכירת יוסף.

33. כשרצו ישראל לכבוש את ארץ כנען, הקיפו את יריחו שישה ימים, פעם אחת בכל יום, כנגד אלו שישה צדיקי אמת, שעליהם מתקיים העולם, אברהם יצחק יעקב משה אהרון דוד.

וביום השביעי שבע פעמים, כנגד יום השבת, כנגד צדיק, יסוד, הזן את כולם ומקיים אותם. כמ"ש, חָצְבה עמודיה שׁבעה. וכתוב, וצדיק יסוד עולם. הוא היסוד והעיקר של כל הצדיקים האלו.

ואם לא זכותם של כל הצדיקים האלו, לא היו יכולים לכבוש אותה. כמ"ש, לא בצדקתךָ וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, ולמען הָקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב.

34. כבד את אביך, זה הנצח, שמשה אחוז בו ויונק אותו. כי משה היה מכבד את הקב"ה בתורה. אם לא התורה שניתנה ע"י משה, הנביא הגדול, לא היו יודעים בני אדם את הקב"ה, ולא היו מכבדים אותו. כי ע"י התורה לומד האדם עבודת אדונו, ומכבד את הקב"ה. ומשום זה, כבד את אביך ואת אימך, כנגד משה.

35. כבד את אביך, זו תושב"כ, ז"א. ואת אימך, זו תשבע"פ, מלכות. כי כמו שהאב נותן שפע לאם, כך נותנת התושב"כ שפע לתשבע"פ.

36. לא תרצח, כנגד מדרגת הוד, אהרון. כי כשהורגים אדם, לוקחים ממנו הזיו וההוד העליון שעליו. כמ"ש, והודי נהפך עליי למשחית. ומשום זה הזהיר הקב"ה את בני האדם, שאותו היופי העליון שנתן להם, לא ייקחו אותו מהם, שלא ירצחו.

ויש בזה עניין השלום, שע"כ עומד אהרון לכפר על ישראל, ולזבוח זבח קודשים. ועל פיו, כפֵּר לעמך ישראל אשר פדית, הכתוב אצל הרוג, שלא ידוע מי הרג אותו.

37. לא תנאף, מלכות, שאוחז בה חכמה, כי כנ"י אינה מתחברת אלא במי שראוי לה, שהוא צדיק יסוד עולם.

כַּבֵּד, כנגד כנ"י, מלכות. לא תרצח, כנגד מדרגת נצח. לא תנאף, כנגד מדרגת הוד.

38. כבד, כנגד, יהי מאורות, שבמעשה בראשית. לא תרצח, כנגד, ישרצו המים שרץ נפש חיה. משום זה, נפש חיה לא תרצח. לא תנאף, כנגד, תוצֵא הארץ נפש חיה למינה. משום זה לא תנאף באישה, שאינה בת זוגך.

39. לא תגנוב, לא תַענה, לא תחמוד, זה הסוף של עשרת הדיברות של התורה, והם כנגד עתיקא דעתיקין, ג"ר, כח"ב, שהם ראשית הכול לייחד הסוף בראש, ושיהיו הכול אחד.

ומה שלא התחיל בהם בתחילת עשרת הדיברות, הוא ללמד סוד עליון, עד איזה מקום ניתנה רשות למשה להסתכל, ומאיזה מקום קיבל התורה, מז"א.

40. ומשום זה אמר שבע דיברות, שהן כנגד שבע מדרגות עליונות, חג"ת נהי"מ. ועד אותו מקום, עד החסד, הסתכל משה, כמ"ש, פנים בפנים דיבר ה' עימכם. פנים, הם הבן הקדוש, ז"א, הכולל ו"ס חג"ת נה"י. בפָנים, הם הבת, מלכות.

41. פנים הם ברית, יסוד, הכולל חג"ת נ"ה, בפָנים הם ארון, מלכות. וכיוון שהתחברו פנים בפנים, אז דיבר ה' עימכם. כשהתחברו שבע דיברות, שהן כנגד חג"ת נהי"מ, בג' מדרגות עליונות, כח"ב של עתיקא קדישא, ואז נאמרו כנגדם ג' דיברות אחרונות, ועלו מלמטה למעלה.

42. לא תגנוב, כנגד אמא עילאה, בינה, היונקת מחכמה. מי שיש בו בינה, נקרא מֵבִין דבר מתוך דבר, כמי שגונב ולוקח מה שיש בלב החכם, שלימד אותו חכמה, ולימד אותו תורה. ואע"פ שהוּתרה לו בינה, כדי לינוק מחכמה, יש גנבה, שהיא מס"א, שלא על דרך הקדושה, שהיא אסורה. ואמר, לא תגנוב, סתם.

יש סודות התורה, שהלב אינו מעלה אותם לפֶה. אלא הזוכה לבינה, שמֵבין דבר מתוך דבר, יוכל לקחת הסודות מלב החכם, אע"פ שאינו אומר לו בפיו. ונבחן כעין גנבה, מי שלוקח מהחכם את מה שמסתיר ואינו רוצה להשפיע לו, כי הגם שזה מותר בדרכי הקדושה, אם היא אינה בדרכי הקדושה, נחשבת לגנבה שהיא אסורה. ואמר, לא תגנוב, סתם, שסובב גם על סודות החכמה.

43. לא תַענה, כנגד המדרגה העליונה של החכמה, הנקראת עדוּת. כי אדם אינו יכול להשיב דבר, אם שואלים אותו, אלא בזכות שיש בו מדרגה של הרוח העליון של החכמה. כמ"ש, החכם יַענה דעת רוח. שזה גילוי רוח החכמה שבו. ודעת, מלשון עדות.

ואע"פ שענייה זו, שכתוב, יענה דעת, שהוא עני, יש בה קיום העולם, ויש בה עזרה עליונה לדעת את אדונו, והיא בעניין האמונה. יש ענייה מס"א שהיא אסורה. כמ"ש, לא תַענה ברֵעך עֵד שקר.

המשכת החכמה מותרת רק במלכות, הנקראת עני, ובדעת, שהיא הקו האמצעי. אבל בדרך אחרת אסורה. ועל זה כתוב, לא תענה ברעך עד שקר.

ואע"פ שענייה זו, שהוא עני, שעליה כתוב, החכם יענה דעת רוח, יש בה קיום העולם, שממנה כל המוחין שבעולמות. יש ענייה מס"א שהיא אסורה, ההמשכה מקו שמאל בלבד, שלא ע"י קו האמצעי, שאסורה. שעל זה כתוב, לא תענה ברעך עד שקר.

44. לא תחמוד, כנגד מדרגה סתומה עליונה, שכל המחשבות תלויות בה ואין בעולם מי שיידע המדרגה ההיא, משום שהיא סתומת הסתומות, כתר. שעליה אמרו, כשעלה במחשבה עליונה לברוא העולם, העולם העליון והעולם התחתון, הכול היה ברגע אחד, עמדו יחדיו. והמחשבה ההיא היא סתומה.

45. והאדם למטה, יש לו מחשבה סתומה, שאין מי שיידע בה אלא רק הקב"ה לבדו. ונתן אותה לאדם שיחשוב בה דברי תורה ודברי מצווה. משום שהמחשבה העליונה, נמשכים המעיינות שלה למקום החכמה ואינה מתגלה כלל. ומחכמה עליונה יוצאת התורה, ז"א. ונמשך השיקוי העליון עד מקום חכמה תחתונה, שנקראת מצווה, המלכות.

46. ע"כ מי שחושב לעשות מצווה, הוא כאילו עושה אותה, משום שבמחשבתו גרם שיבוא שפע רב של ברכות מהמחשבה העליונה למקום שנקרא מצווה, למלכות. וע"כ כאילו עשה אותה, את המלכות. כמ"ש, ועשיתם אותם. מחשבה היא ודאי ראש הכול. ואע"פ שמצד המחשבה העליונה ניתנה לו רשות לחשוב, דברים של מצווה מותר, דברים שאינם מצווה אסור, כמ"ש, לא תחמוד.

מחשבה סתומת הסתומות זהו כתר, שמשם נמשך אור החכמה. אבל חכמה זו אינה מתגלה במקומה, אלא אחר שהתפשטה למלכות, ובמקום המלכות היא מתגלה ולא במקום אחר.

משום שהמחשבה העליונה, כתר, נמשכים המעיינות שלה, החכמה, למקום החכמה. ואין החכמה מתגלה כלל במקום החכמה, אלא מחכמה עליונה יוצאת התורה, ז"א, הנאצל מחו"ב, ומקבל החכמה ממקום החכמה, וגם בו אינה מתגלה. אלא נמשך השיקוי העליון, שפע החכמה נמשך, למלכות שנקראת חכמה תחתונה ונקראת מצווה, ובמקום המלכות החכמה מתגלה.

ואע"פ שמצד המחשבה העליונה ניתנה לו רשות לחשוב, שמותר לו לאדם להמשיך החכמה ממחשבה עליונה, מותר לו להמשיך משם רק דברי מצווה, לצורכי המלכות, הנקראת מצווה. אבל מה שאינו דרך המלכות, שנקראת מצווה, אסור להמשיך ממחשבה עליונה, ועל זה כתוב, לא תחמוד.

47. מהו הטעם שהדיברות, שהן כנגד ז"ת חג"ת נהי"מ, יש כנגד כל ספירה מצוות עשה במקום הראוי לו, ומצוות לא תעשה במקום הראוי לו. כלומר, או מצוות עשה או מצוות לא תעשה. ואלו ג' הדיברות האחרונות שכנגד ג"ר, הן לא תעשה מכלל עשה, כמו שביארנו בכולן, שזה מותר וזה אסור. שמצד הס"א אסור, ובדרכי הקדושה מותר. הרי שיש בכל אחת עשה ולא תעשה.

אלא משום שהם כנגד עתיקא דעתיקין, ג"ר, שחסד ורחמים גדולים שורים בו, ואינו ראוי אלא למצוות עשה. ומשום זה מדייק מהם, ממצוות עשה, שמצווה לקיים אותן בדרך הקדושה, ומדייק שלא יפנה האדם בהן לס"א, ורשם אותן ע"כ במצוות לא תעשה.

48. והזהיר לבני אדם בלָאו, על הדיברה האחרונה, הכלל האחרון שבתורה, לא תחמוד. ומי שעובר על זה, הוא כאילו עבר על כל התורה. משום שלמעלה היא ראשית הכול, כלל הכול, שהמלכות קשורה בכתר. ואם האדם עובר על זה, ומסיר מחשבתו מדרכי התורה, אז מתדבק בס"א, בצד השקר. ואז בא לידי, לא תענה ברעך עד שקר. כמו באחאב, שחמד הכרם של נָבוֹת היִזְרְעֵאלי, ואז העידו עליו שקר. ומזה בא האדם לעבור על כל הדיברות.

49. אבל כשהולך בדרכי התורה וחושב במצוותיו, אז מתפשטת המחשבה ההיא בכל המדרגות מצד האמת, הקו האמצעי, צד האמונה העליונה, המלכות.

50. כל הדיברות, הספירות, מעוכות, סופן בתחילתן ותחילתן בסופן. כי כל ספירה כלולה מע"ס. ומלכות דספירה עליונה היא כתר לספירה תחתונה.

ונמצא, שסוף כל ספירה מעוכה בתחילת כל ספירה, כי סוף כל ספירה היא מלכות, וכן תחילת כל ספירה היא מלכות דעליון. וכן תחילתן בסופן. כי תחילת כל ספירה כתר, וסוף כל ספירה היא כתר לתחתון. והוא כדי לדעת את הקב"ה במחשבתו, בסוף.

כלומר, שימשיך החכמה ממחשבתו, שהוא כתר, עד הסוף, שהיא מלכות. ולא להטות מחשבתו ורצונו לס"א, מחוץ למלכות. וכשהאדם מתדבק בזה, להמשיך אל המלכות, אז מתמלאים כל העולמות ברכות עליונות, הנמשכות מעתיקא הסתום מכל.