בענין הוויכוח בין יעקב ללבן

תשמ"ה - מאמר י"א
1985 - מאמר 11

אנו רואים, בענין הוויכוח של יעקב ולבן, הם משונות מהוויכוח של יעקב עם עשו:

אצל יעקב ולבן כתוב (ויצא ל"א) "ויען לבן ויאמר אל יעקב, הבנות בנותי, והבנים בני, והצאן צאני, וכל אשר אתה רואה לי הוא".

ואצל יעקב עם עשו כתוב (וישלח ל"ג) "ויאמר עשו, יש לי רב, אחי, יהי לך אשר לך".

ויש להבין, מדוע לבן היה טוען שהכל שלו, ועשו היה להיפך, שהוא אמר, "יהי לך אשר לך".

ואאמו"ר זצ"ל תירץ באופן זה, כי ידוע, שיש בחינת אחיזה לקליפות, ויש בחינת יניקה לקליפות. ואמר, שאחיזה נקראת, שהקליפה אוחזת אותו ואינה נותנת לעשות איזה דבר שבקדושה.

למשל, שאדם צריך לקום לפנות בוקר, ללכת לבית הכנסת לעסוק בתורה. אז באה הקליפה ואומרת לו, בשביל מה אתה מצער את עצמך, הלא אתה עייף, וקר בחוץ, וכדומה מטענת היצר, שלא כדאי לו לקום לעסוק בעבודה. והוא משיב לו, כמו שאתה אומר, אבל כדאי להתייגע בעולם הזה, בכדי לזכות לעולם הבא. אז היצר הרע משיב לו, זה שאתה חושב, שיהיה לך עולם הבא תמורת היגיעה שלך בעולם הזה, זה יכול להיות אם האדם עוסק בתורה ומצות לשם שמים. אבל אני יודע, שכל מה שאתה עושה, הכל הוא שלא לשם שמים. אם כן למי אתה עובד, רק עבורי. במשל הזה יכולים להבין את דבריו. וזהו מה שהקליפה אוחזת אותו ואינה נותנת לו לעסוק בתורה ומצות.

וזו היתה טענת לבן, "הבנות בנותי, וכל אשר אתה רואה לי הוא". זאת אומרת, שאתה עובד בשבילי ולא עבור לה'. אם כן, אין לך לקוות שיהיה לך עולם הבא. אם כן למה לך להטריח את עצמך בחינם. עם כח זה היא מחזיקה את האדם, ולא יכול לצאת מהשפעתה, ולעשות משהו אחר נגד רצונה. וזו היתה טענת לבן, כי חשב, עם הטענה הזאת, יהיה לו כח להתאחז בו, ולא תהיה לו היכולת לעסוק בתו"מ.

ולאחר שהתגבר על טענת של לבן, ואמר, לא נכון, אלא אני כן עוסק לשם שמים, אלא אני צריך להאמין, שאתה נשלחת אלי עם כל הטענות הצודקות, הוא רק כדי להדיחני מהקדושה, ואני רוצה לעבוד את ה' בפשטות, ואין לך שום אחיזה בהתו"מ שלי, לכן אני מתגבר עליך, ואני הולך לעסוק בתו"מ, ואין לך שום דריסת הרגל אלי בשום פנים ואופן.

אז באה הקליפה בצורה אחרת, וטוענת לנגדו, תראה, אם יש עוד אנשים כמוך, שיוכלו להתגבר על היצר הרע. תראה את השפלות של שאר אנשים, שאין להם שום כח התגברות. ואתה ברוך ה' גבר בגוברין, ואתה, בטח שלא כדאי שאתה תתחבר עמהם. ואז כל התעסקותו בתו"מ נכנסת אל הקליפה, משום שהיא מכניסה אותו לתוך גאוה וכדומה.

אז צריך האדם להתגבר ולומר להקליפה, לא נכון, אני לא יותר טוב משאר אנשים, אלא כל מה שעסקתי בתו"מ לא היה לשם שמים, אלא הכל היה בשבילך. אם כן אני עכשיו במצב כמו שאמרו חז"ל, "הלומד תורה שלא לשמה, מוטב שנתהפכה שלייתו על פניו". אם כן עכשיו אני יותר גרוע משאר אנשים. וזו היתה טענתו של יעקב, באומרו לעשו, "קח את מנחתי", ואני רוצה להתחיל מחדש לעסוק בתורה ומצות, ועד עכשיו כאילו עדיין לא עשיתי שום דבר לשם שמים.

אבל מה כתוב, "ויאמר עשו, יש לי רב אחי, יהי לך אשר לך". ולא רצה לקבל ממנו, עד אחרי כמה עבודות ויגיעה רבה. אז, "ויקח ממנו", כמו שכתוב "ויפצר בו ויקח".

נמצא שכאן, היינו לאחר המעשה, התהפך הענין. טענת לבן, שאמר "וכל אשר אתה רואה לי הוא", היינו שהכל שייך להקליפה, טוען כאן יעקב, שיעקב שולח לו הכל בתור מנחה, היינו שהוא אומר, שזהו רכוש הקליפה. ומה שיעקב היה טוען אצל לבן, היינו קודם המעשה כנ"ל, שיעקב היה טוען, שהכל שייך לקדושה ולא להקליפה, זה טוען עכשיו עשו, כמו שכתוב "ויאמר יהי לך אשר לך".

על פסוק "והיה המחנה הנשאר לפלטה" פרש רש"י וזה לשונו, התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה, ולמלחמה. זאת אומרת, שני דברים שייכים לעשו, שהוא דורון ומלחמה. ודבר אחד הוא לה', היינו תפילה.

הנה על דרך העבודה יש לפרש, שכל השלושה דברים הנ"ל כוונתו לה'. והוא על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על פסוק, "הנה מקום אתי ונצבת על הצור" (שמות ל"ג), שמשה אמר לה', "הראני את כבודך", על זה באה התשובה, "ויאמר ה', הנה מקום אתי". ופירוש שאת"י הוא ראשי תיבות אמונה, תפלה, יגיעה.

ואמר, בכדי לזכות לכבוד ה', צריכים להאמין בה'. ואח"כ צריכים להתפלל לה', שיקרב אותו אליו. ואח"כ צריכים לתת יגיעה, להכניע את יצרו, שירצה לבטל את עצמו לטובת ה'. ולאחר ג' פעולות אלו הוא זוכה לכבוד ה'. וזאת התשובה שה' נתן למשה, על מה שאמר משה להקב"ה, "הראני את כבודך".

והנה על דרך זה יש לפרש מה שפרש רש"י, שהתקין עצמו לדורון, לתפילה, ולמלחמה. מלחמה היינו מלחמת היצר, תפילה, שה' יקרב אותו בכדי להגיע לשלמותו, למה שהוא צריך להגיע למדרגתו. לדורון היינו אמונה, כי מי שנותן אמון במי שהוא, זה נקרא נתינה, כמו שכתוב אצל אברהם, "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית ט"ו). ופירש רש"י, הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה, שהאמין בו.

נמצא לפי זה, שכל ג' הדברים, שהם לדורון, ולתפילה, ולמלחמה, הוא הכוונה, שבאלה ג' הדברים הוא ינצח את עשו. וכל ג' הדברים הנ"ל הם בין אדם למקום. ואין צריכים לומר, שרק תפילה היא הכוונה בין אדם למקום, מה שאין כן דורון ומלחמה היא הכוונה על עשו. אלא הכל הוא מיחס לה'.

אבל העיקר צריכים לדעת, מהו בחינת עשו, שצריכים לתקן אותה. והנה זה ידוע, כי נגד הקדושה יש לעומת זה קליפה. ובאופן כללי נקרא "קליפה עשו". אבל יש הרבה מדרגות בהקליפה. ולכל בחינה יש שם בפני עצמו. וגם להקדושה יש הרבה בחינות. ולכל בחינה יש שם בפני עצמו.

ובאופן כללי נקראת הקדושה בשם ספירות, ופרצופים, ועולמות. ובאופן כללי נקראת קדושה, הבחינה שהיא בעל מנת להשפיע. וטומאה נקראת בעל מנת לקבל, שהיא בחינת אהבה עצמית.

וכשאדם מקיים תורה ומצות, בכדי לקבל תמורת זה עולם הזה או עולם הבא, שתי בחינות אלו נקראות "שלא לשמה". ורק מי שמקיים תורה ומצות מטעם "בגין דאיהו רב שליט", שפירושו, מטעם גדלותו וחשיבותו של ה', זה נקרא "לשמה" (עיין בזהר ובהסולם דף קפ"ד אות ק"צ), וזה נקרא בעל מנת להשפיע ולא לקבל שום תמורה עבור עבודתו. זה נקרא עבודה טהורה.

והעבודה בעל מנת להשפיע יכולה להיות רק לפי ערך שהוא מחשיב את המקבל עבודתו. אז יש לו חומרי דלק. מה שאין כן אם אין ביכולתו להגדיל את חשיבותו בשביל מי הוא עובד, אז אין לו כח לעבודה. כי זה אנו רואים שיש בטבע, שהקטן מתבטל לגבי הגדול, כנר בפני אבוקה. אלא כל העבודה הגדולה היא להגדיל את המקבל עבודה, היינו, שיכיר את חשיבותו. ואם אין לו במה להחשיב אותו בתוך הדעת, אז עבודה שלנו היא כנ"ל, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שפירש על הפסוק "הנה מקום אתי", שאלף של אתי מרומז על בחינת אמונה למעלה מהדעת.

נמצא, שעיקר עבודתו של אדם הוא לעבוד למעלה מהדעת, שיחשיב את ה'. כי באופן כללי הוא, המצב של כל הנבראים, מרגישים את הקדושה בבחינת שכינתא הוא בעפרא. לכן מובא בכל הספרים, שכל אדם צריך לכוון, לפני התעסקותו בתורה ומצות, לאקמא שכינתא מעפרא. כי על עבודה, שהקטן יבטל את עצמו לפני הגדול, אין מה לעבוד על זה, כי זהו נטבע בהטבע, שקטן מתבטל לגבי גדול. אלא כל עבודתו של אדם הוא, רק לעבוד שיכיר את גדלותו וחשיבותו של ה'.

ולמעשה על הכל אדם מבין, שכדאי לעבוד, היינו שמרגיש שחסר לו, חוץ מעל גדלות וחשיבות של הבורא. על זה לא מבינים, שרק זה חסר לנו. ואפשר לפרש זה על הפסוק "הצדיק אבד ואין איש שם על לב". הבורא נקרא "צדיק", כמו שכתוב "ה' הוא הצדיק". אבד את חשיבותו, ואין איש שם על לב, שצריכים לעבוד בכדי להשיג את חשיבותו.

כי בזמן שהאדם הוא מרגיש את עצמו קצת בהתרוממות, אז הוא מבין שכדאי לעבוד רק על רוחניות. וצריכים לומר, הטעם הוא, משום שמרגיש את חשיבותה של רוחניות בשיעור שכדאי להתייגע על רוחניות ולא על גשמיות, משום שהגשמיות אבד ערכה אז אצלו, והרוחניות עלה אז ערכה.

לכן הוא מחליט אז, שרק על קדושה כדאי להתייגע, ולא על גשמיות. נמצא לפי זה, כל עליות וירידות הן לא על האדם, אלא על הקדושה, דהיינו לפעמים עלה הערך של הקדושה, זאת אומרת, שנעשה אצלו יותר חשוב, ולפעמים ירד השער של הקדושה, בשפל המצב, שלא כדאי אפילו לחשוב עליה.

ובענין שהקטן מתבטל לגבי הגדול, אנו מצינו שמובא (וילקוט חדש ופר"א) כי לאחר שהבורא הגדיל את שמעו של אברהם, כי ראו כולם את גדלותו של אברהם, העניק פרעה לשרי נערה, שהיתה בתו, כדי שתהיה לשפחה בבית אברהם. הגם ששפחה היא מדרגה פחותה מאוד, כי לעבד ולשפחה לא היה אז שום זכיות של אדם, וכמו בהמות נדמו אז, מכל מקום נתן את בתו להיות שפחה לשרי, והיה מפייס אותה ואומרו, בתי, מוטב לך להיות שפחה בבית אברם הברוך, ולא להיות מטרונה בביתי.

וההבדל בין אדם עובד בעבודת הקודש מטעם שכר, או מטעם שהוא רוצה לשמש את המלך מטעם חשיבותו וגדלותו, הוא, שאם אדם עובד בגשמיות בכדי להשיג שכר גשמי, אנו רואים, שאם יש לאדם איזו עצה, שיוכל לקבל שכר ולא צריך לעבוד כל כך שעות, בטח שאם יש לו מי שיתן מציאות כזאת, הוא תיכף בוחר לו את הדרך הזו. כי אדם אוהב את המנוחה, והוא מוותר על תענוג המנוחה, בכדי שיקבל שכר.

אי לזאת, אם מצא מי שימציא לו אופן שלא יצטרך לתת יגיעה, זה הוא אצלו דבר מאושר. מה שאין כן אם הוא עובד מטעם חשיבותו של המלך, והתענוג שלו הוא מטעם שיש לו זכיה גדולה, בזה שהוא משמש את המלך, לא שייך לומר אז, שיש מציאות, שלא יעבוד ויהיה לו שכר, כי השכר שלו הוא עבודת המלך. וזה הסימן מובהק שאדם יראה את האמת, מהי מטרתו של עבודה שלו, אם מטעם שכר או מטעם גדלות הבורא.