ב"ה י' שבט תרפ"ה ורשה יע"א
לכבוד. .. נ"י
... ועיין היטב באלף יומין דְּחוֹל [ימי חול]! כי הם שבילי דְּנְהָר דֵּעָה, והיינו דקאמר [וזה שאמר] שמואל: "נְהִירִין לִי שְׁבִילֵי דִּשְׁמַיָּא [ברורים לי שבילי השמיים]". בבחינת שַׁבָּת, "כִּשְׁבִילֵי דִּנְהַרְדְּעָה", בְּחִינַת יוֹמִין דְּחוֹל [ימי החול]. כלומר, "מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת". ואם כן כל האורות דשבת נערכין באורות שמרויחין ביומין דחול. שז"ס [שזה סוד] "אֶלֶף יוֹמִין דְּחוֹל" [אלף ימי חול].
ובזה יובן הפסוק, "בֹּא אֶל פַּרְעֹה", וה"ס [והוא סוד] השכינה הקדושה בְּהִתְגַּלּוּת, מלשון "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה". כמ"ש [כמו שכתוב] בזוהר. והענין שבמדה שבני ישראל חשבו שמצרים מַעֲבִידִים אוֹתָם ומטרידים אותם מעבדות ה', באותה מדה היו באמת בגלות מצרים, וכל הַטִּרְחָא של הגואל, לא היתה אלא לגלות להם שאין כאן כח אחר מעורב, ו"אני ולא שליח", כי אין שום כח זולתו. שזה היה באמת אור הגאולה, כמו שמבואר בהגדה של פסח.
וזה שנתן הקדוש ב"ה [ברוך הוא] למשה בַּדִּבּוּר: "בֹּא אֶל פַּרְעֹה", כלומר, תייחד האמת, שכל הַבִּיאָה למלך מצרים, אינו אלא לסוד פרעה, לגלות השכינה הקדושה, וזה שאמר: "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וכו' לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ". כי ברוחניות אין אותיות, כמו שהארכתי מכבר בזה. וכל הפריה ורביה שברוחניות שורה על האותיות הנשאבים מהחומריות דעולם הזה, בסוד "וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ", שאין כאן שום הוספה וחדוש אלא בריאת הַחֹשֶׁךְ, שהוא מרכבה מותאמת לגלות הָאוֹר כִּי טוֹב. ונמצא שהשם ית' [יתברך] בכבודו ובעצמו הכביד את לִבּוֹ, ולמה זה? כי לאותיות אני צריך.
וזה ענין, "לְמַעַן שִׁתִי אוֹתוֹתַי וכו', וּלְמַעַן תְּסַפֵּר וכו'. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי הוי' [ה']". פירוש, שאחר שתקבלו האותיות, כלומר, שתבינו, שאנכי נתתי והטרחתי בעדכם, בסוד אַל תָּסוּרוּ "מֵאַחֲרֵי" וכו', כי תקיימו היטב את האחוריים לי לשמי. ואז תעשה השפע את שלה, ותמלא את האותיות, ויהפכו הַמִּדוֹת להיות ספירות, כי טרם המילוי נקראים מִדּוֹת, וּבְמִלוּאָם לטובה נקראים ספירות, "סָפִּירִייֹת", שמאירים לעולם. מסוף העולם עד סופו. שזה סוד "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר", וכל זה אני צריך בשביל הסוף דבר. דהיינו, "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי הוי' [ה']", "ולא שליח". שז"ס [שזה סוד] שער הנוּן [השער החמישים], שאין לו דרך להתגלות זולת בהקדם מ"ט פנים [49 פנים] טהור וטמא, בזה לעומת זה, שבהם "צַדִּיק מַ"ט לִפְנֵי רָשָׁע".
וזה ענין הכתוב: "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ וכו', כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי". פירוש, על דרך שכתוב: "לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ וכו'", והבן, אשר "מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה", הוא ענין אחד, אלא שֶעֲקָרָה נקראת בחינת החסרון והאות עצמה. וּמְשַׁכֵּלָה נקראת בחינת המלוי, שנותן הַסִּטְרָא אַחְרָא, למלאות החסרון הזה, שאין לו קיום, וּקְצַר יָמִים וּשְׂבַע רוֹגֶז. ולעת תיקון נגלה לעין, שמזו הַמְּשַׁכֵּלָה נעשית הָהֶשְׂכֵּל, ומזו העקרה נגלה בחי' [בחינת] "וְיָדוֹעַ אוֹתִי".
וזה שהורה לנו הנביא: "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ", כי כל בחינת הָיֵשוּת וּמַהוּת שאדם מרגיש בעצמו, אין בזה שום רֵוָח, לא לעליונים, ולא לתחתונים, כי בכל בחינות מהות ואורות אין בו שום חדוש, שזה סוד, "וְיוֹצֵר אוֹר", פירוש, בָּאוֹר אין חדוש, אלא היצירה כלומר, בשעה שיש להשפיע מהלכים על גב אותיות ומגלה צורות העליונים.
אבל "וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ" שברא, הוא ענין הוצאת "יש מאין", כמ"ש [כמו שכתב] הרמב”ן [רבי משה בן נחמן] ז"ל. ואין כאן חדוש אלא חשך. כמו דְּיוֹ לספר תורה. אשר בהתאמצות העובד הוי' [ה'] לעשות נחת רוח ליוצרו, ולהשלים חֵפֶץ הוי' [ה'], אז מתגרה "הַמְּשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה". ובסוד קבלת עוֹל מלכות שמיים בשלמות, שזה סוד "זאת" - זוכה ורואה הצורות האמיתיות שיוצר אור, בקושיות וטרדות, ואז זוכה להתהלל בְּהַשְּׂכֵּל וְיָדוֹעַ שזהו רווח אמיתי, הַלֵּל וְנִרְצָה במחשבה תחילה.
ובזה יובן הפסוק: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם וכו'. וַיְגָרֶשׁ אוֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה" - אשר כל התגברות פרעה מלך מצרים, לא היה אלא "בַּטָּף" כי לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף שֶׁכִּלְכֵּלָם בָּלֶחֶם לְפִי הַטָּף. וסוד הַטָּף, הוא סוד, שפע המצומצמת בשעת קטנות. בסוד מה שאמרו ז"ל: "טָּף לָמָּה בָּאִין כדי ליתן שכר למביאיהם". ולכן הראה כחו על הַטָּף, ואמר: "רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם. לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים". כי על ניצוצי הגבורות בעבודת ה', יש לו להודות שעל ידי הקדוש ב"ה [ברוך הוא] בָּאוּ. אבל על ניצוצי הָרָעָה שֶׁנֶּגֶד פְּנֵיכֶם, זה אי אפשר לומר, שמצד השי"ת הוא. ודו"ק בזה.
ולכן אמר: "כִּי אוֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים". כלומר, כל מְגַמָתְכֵם הוא להגביר ניצוצי הגבורה. ולהגביר ניצוצי הָרָעָה. ואיך תוכלו לְיָחֵד ניצוצין הָרָעוֹת להשי"ת ובזה נִגְרְשׁוּ מבחינת הפנים של פרעה ודו"ק כאן.
ובזה יובן מכת הארבה, שנאמר: "וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וכו', וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה" פירוש, כיון שראה השי"ת שכל אחיזתו של מלך מצרים (עד שגירש אותם וכו'). היה במה שבירר הגברים, ודחה את הטף (על דרך אותה אתם מבקשים כנ"ל) לכן הַמַּכָּה חַמְסָה [גזלה] מהם גם בחינת הגברים. ואִבְּדוּ גם כל ניצוצי הגבורה.
ובזה תבין הפסוק של הגאולה: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים". פירוש, במצרים היה נקרא החדש סִיוָן ע"ד [על דרך] שאמרו ז"ל בהר סיני, שמשם ירדה שנאה, כמו כללות עבודה קשה שבמצרים נקרא סִיוָן, כמו שִׂנָאן, כלומר, שִׂנְאָה שלנו כנ"ל [כנזכר למעלה], על דרך "אוֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים", וכל ההתאמצות שלהם רק למחוק האותיות, מפני ששנאו אותם. ודו"ק.
וּבְאוֹר הגאולה, כשזכו לאַלְפֵי שִׁנְאָן, נעשה הַחִדוּשׁ (החודש) הזה, לראש וראשון, ובמקום סִיוָן, נצטרפו האותיות לניסן. כלומר, נסים שֶׁעִמָנוּ. וזה שפירש רש"י על הכתוב הזה: "הַחוֹדֶשׁ הַזֶּה, מלמד שהראה הקדוש ב"ה [ברוך הוא] למשה לבנה בחדושה". והדברים עתיקין.
יהודה ליב