שלוש נשמות

[תלת נשמתין]

740. שלוש נשמות הן. והן עולות במדרגות עליונות. ועל שהן שלוש, הן ארבע. נשמה ראשונה, היא הנשמה העליונה שאינה נתפסת, ולא העיר בה הגזבר העליון ומכש"כ התחתון. וזוהי נשמה לכל הנשמות, והיא סתומה ואינה נגלית לעולם, ואינה נודעת, וכולם תלויים בה.

741. וזו התעטפה במלבוש מזוהר הכרמל, בתוך הזוהר הנוטף טיפות מרגליות. ונקשרות כולן כאחת, כקשרי איברים מגוף אחד. והנשמה העליונה נכנסת בהן, ומגלה על ידיהן את מעשיה, כמו גוף המגלה מעשי הנשמה. היא והן אחת, ואין ביניהם פירוד. זוהי נשמה עליונה, הנסתרת מכל.

נשמה, פירושה, אור הבינה. ט"ס דא"א הן שורשים לכל הספירות שבעולמות. ונמצא ששורש כל הנשמות הוא אור ספירת הבינה דא"א. וע"כ היא נקראת נשמה עליונה.

והנה מחמת עליית המלכות לראש דא"א, יצאה בינה דא"א מראש דא"א, ונעשתה לו"ק בלי ראש, שפירושו אור חסדים בלי חכמה. ונשארו בראש דא"א ב"ס כו"ח, כי המלכות שעלתה, נעשה בה מקום הזיווג, המכונה יסוד, לראש דא"א, והסתיימה בה ספירת הראש.

ומסיבת יציאת הבינה מראש דא"א, נחלקה הבינה לב' בחינות נבדלות. ג"ר שלה או"א עילאין. ו"ק שלה ישסו"ת. מטעם, כי הפגם של יציאת הבינה מראש, אינו נוגע כלום בג"ר דבינה, להיותה בעצם רק אור חסדים, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, ואינה מקבלת חכמה לעולם.

וע"כ אין שום שינוי באור הזה, מעת היותו בראש א"א לעת יציאתו מראש א"א. וע"כ נבחנות ג"ר דבינה, כמו שלא יצאו מראש דא"א. ואפילו אחר יציאת הבינה לחוץ, עוד מאירה חו"ס דא"א בהן, אלא בהעלם גדול, מטעם שאינם מקבלים חכמה אלא אור חסדים בלבד.

וג"ר דבינה הללו נתקנו לפרצוף או"א עילאין, שהם בזיווג שלא נפסק לעולם, כי הם תמיד ג"ר ואין בהם מיעוט לעולם.

אבל ז"ת דבינה הוא התכללות זו"ן בבינה, ע"כ צריכים לחכמה. וכיוון שאחר יציאת הבינה מראש, נשארו חסדים בלי חכמה, נבחן שנפגמו, מחמת עליית המלכות לראש א"א, ונשארו חסרי ראש. ולעת גדלות המלכות יורדת מראש דא"א למקומה, והבינה דא"א חוזרת לראש, ומשיגה שוב הג"ר שלה מחכמה דראש א"א. וסדר יציאת הג"ר הוא בג' נקודות חולם שורוק חיריק. וז"ת דבינה הללו נתקנו לפרצוף ישסו"ת.

נשמה עליונה, ג"ר דבינה דא"א, או"א עילאין, שחכמה דא"א מאירה בהם בהעלם גדול, משום שאינם מקבלים חכמה. וע"כ אינה נתפסת ולא העיר בה הגזבר העליון, היסוד, מקום הזיווג, שכל האורות מתקבצים שם. המלכות שעלתה לראש דא"א, ונעשתה למקום זיווג בראש, מכונה הגזבר העליון, שמטעם זה נעשתה לסיום ראש דא"א, והבינה יצאה לחוץ.

גזבר העליון לא העיר כלום בנשמה זו, שלא פגם אותה, מחמת הוצאת הבינה לחוץ, מטעם שאפילו בהיותה בראש אינה מקבלת חכמה. וכש"כ הגזבר התחתון, בעת גדלות, שיוצא קו אמצעי על מסך דחיריק, ששוב ממעֵט הקומה מג"ר דג"ר לו"ק דג"ר. כלומר, שגם הגזבר התחתון אינו נוגע במשהו לג"ר דבינה אלו, או"א, מטעם שאינה מקבלת חכמה לעולם, וע"כ אינה גדלה מהארתה, ואינה מתמעטת מצמצומה.

ונאמר, וזוהי נשמה לכל הנשמות, כי בינה דא"א היא שורש לכל הבינות שבעולמות. וע"כ האור שבה הוא שורש לכל הנשמות. והיא סתומה ואינה נגלית לעולם, שהחכמה דא"א, המאירה בה, היא סתומה ונעלמת בה, ואינה מתגלה לעולם. ולא נודעת, כי י' אינה יוצאת מאויר שלה. וכל הנשמות תלויים בה, להיותה שורש כל הנשמות.

וזו התעטפה במלבוש מזוהר הכרמל, בתוך הזוהר הנוטף טיפות מרגליות. ג"ר דבינה, או"א, מתלבשים במלבוש של זוהר הכרמל, ז"ת דבינה, ישסו"ת. ומכונים זוהר הכרמל, כמ"ש, ראשךְ עלייך כַכרמל. כי ישסו"ת ראש של הנוקבא, ומכונה כרמל מלשון כר מלא, מכל טוב.

בגדלות ישסו"ת, המוחין שלו ג' טיפות, חולם שורוק חיריק. ובתוך הזוהר הזה של ג' טיפות, מתלבשים או"א עילאין, ונקשרות כולן כאחת, כקשרי איברים מגוף אחד, שג' טיפות מתקשרות זו בזו, שכל אחת אינה יכולה להאיר בלי חברתה. והנשמה העליונה נכנסת בהן, ומגלה על ידיהן את מעשיה, כמו גוף המגלה מעשי הנשמה.

או"א עילאין מתלבשים בישסו"ת, ופועלים ע"י ישסו"ת המלבישם. או"א וישסו"ת הם אחד ואין בהם פירוד. אע"פ שאו"א באור חסדים וישסו"ת באור חכמה, מ"מ הם אחד ואין בהם פירוד.

כי אפילו ישסו"ת אינם מקבלים החכמה לצורכם עצמם, אלא רק כדי להשפיע לנוקבא דז"א, ועצמם מאירים בחסדים מכוסים, כמו או"א עילאין. וע"כ הנשמה העליונה נסתרת מכל, שג"ר דבינה, או"א, והז"ת דבינה, ישסו"ת, שניהם נסתרים מכל, כי אפילו ישסו"ת מאיר לצורך עצמו רק בחסדים מכוסים.

742. נשמה שנייה היא הנוקבא, המסתתרת בתוך צבאותיה, והיא נשמה אליהם, ומהם מקבלת גוף, שמתלבשת בהם כמו נשמה בגוף, לגלות מעשיה על ידיהם לכל העולם. כמו גוף שהוא כלי לנשמה, שעושה על ידו כל פעולותיה. והם קשורים ומיוחדים זה בזה, כמו שקשורים הנסתרים של מעלה או"א וישסו"ת.

743. נשמה שלישית היא נשמותיהם של הצדיקים למטה. נשמות הצדיקים באות מאלו הנשמות העליונות, מנשמת הנוקבא, ומנשמת הזכר ז"א. ומשום זה נשמות הצדיקים הן עליונות על כל אלו צבאות ומחנות המלאכים של מעלה, כי המלאכים באים מחיצוניות הנוקבא, אבל הנשמות באות מפנימיות הנוקבא ומפנימיות ז"א, כלומר, מנשמות שלהם.

והנה התבארו שלוש הנשמות:

א. בינה דא"א, או"א וישסו"ת,

ב. נוקבא דז"א,

ג. נשמות הצדיקים.

אמנם הן ארבע נשמות, כי בינה דא"א נחלקת על ב' נשמות, שיש ביניהם הפרש, כי או"א מקור החסדים וישסו"ת מקור החכמה, וא"כ הן ארבע: או"א, ישסו"ת, נוקבא, נשמות הצדיקים. אלא משום שגם ישסו"ת לצורך עצמם הם בחסדים מכוסים כמו או"א, ע"כ נחשבים לנשמה אחת. והזוהר אינו מחשיב נשמות ז"א, להיותו חסדים מכוסים, כמו או"א עילאין, וע"כ אין בו חידוש.

744. הרי עליונות הן הנשמות מב' צדדים, מז"א ומנוקבא, ובאים מפנימיותם, וא"כ למה יורדות לעוה"ז, ולמה מסתלקות ממנו? זה דומה למלך שנולד לו בן, ושלח אותו לכפר אחד לגדלו. ולגדל אותו עד שיגדל, וילמדו אותו דרכי היכל המלך. שמע המלך שבנו גדל, מתוך אהבתו אל בנו שלח את אימו, והביאה אותו להיכלו, ושמח עם בנו.

745. כך הקב"ה הוליד בן עם אימו, שהיא הנשמה העליונה הקדושה, שהן תולדות זו"ן, שלח אותו לכפר, לעוה"ז, שיתגדל בו וילמדו אותו דרכי היכל המלך. כיוון שהמלך ידע שבנו גדל בכפר הזה, והגיעה העת להביאו להיכלו, מתוך אהבתו, שולח אימו, ומביאה אותו להיכלו. הנשמה אינה מסתלקת מעוה"ז, עד שבאה אימו בשבילה, ומביאה אותו בהיכל המלך, ויושבת שם לעולם.

746. ועכ"ז, דרך העולם היא, שבני הכפר בוכים על פרידת בן המלך מהם. חכם אחד היה שם, אמר להם, על מה אתם בוכים, האם אינו בן המלך, שאינו ראוי שידור ביניכם יותר, אלא בהיכל אביו? כך משה, שהיה חכם, ראה בני הכפר, שהם בוכים, ע"כ אמר, בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קורְחָה בין עיניכם למת.

747. אילו היו יודעים זה כל הצדיקים, היו שמחים בהגיע להם היום להסתלק מעוה"ז. האם אין זה כבוד עליון, שהמטרוניתא באה בשבילם להוליכם להיכל המלך, שישמח בהם המלך בכל יום. כי הקב"ה אינו משתעשע אלא בנשמות הצדיקים.

748. התעוררות האהבה של כנ"י, הנוקבא, אל הקב"ה, ז"א, נשמות הצדיקים למטה מעוררים אותה, משום שהם באים מצד המלך, ז"א, מצד הזכר. הרי התעוררות זו מגיעה לנוקבא מצד הזכר, ומתעוררת האהבה.

נמצא, שהזכר מעורר החביבות והאהבה לנוקבא. ואז הנוקבא מתקשרת באהבה אל הזכר. ומיושבת השאלה, שאין זה שבח אל הנוקבא לרדוף אחר הזכר. ועתה מבואר, שנשמות הצדיקים, דכורין, מעוררים בה אהבה הזאת לז"א.

749. כעין זה תשוקת הנוקבא, לירות מים תחתונים נגד מים עליונים, אינה אלא בנשמות הצדיקים. אשריהם הצדיקים בעוה"ז ובעוה"ב, שעליהם עומדים עליונים ותחתונים. וע"כ, צדיק יסוד עולם, שאפשר לפרשו על צדיק העליון, יסוד דז"א, ואפשר לפרשו על נשמות הצדיקים. ושניהם אמת.

750. והסוד של כל זה הוא, צדיק. הוא יסוד שלמעלה, יסוד דז"א, והוא יסוד למטה בנוקבא ובנשמות הצדיקים. וכנ"י, הנוקבא, נכללת מהצדיק של מעלה ומלמטה.

צדיק מצד זה שהוא יסוד דז"א, וצדיק מצד זה שהוא נשמת הצדיק שלמטה, יורשים את הנוקבא. כמ"ש, צדיקים יירשו אָרץ, הנוקבא. הצדיק, יסוד דז"א, יורש הארץ הזו, הנוקבא, ומשפיע לה ברכות בכל יום, ונותן לה תענוגים ומעדנים בהמשכה עליונה מבינה, שמושך אליה.