הקדמה
בריאת העולם במדת הרחמים
צדיא וריקניא - 1
מעשה בראשית
צדיא וריקניא - 2
נעשה אדם
בנין האדם ויצירתו
תולדות השמים והארץ
מלך לשדה נעבד
בריאת אדם הראשון
חטא עץ הדעת
ויחל נח - ויטע כרם
ענין חטא דור המבול
עניין הסתלקות הקדושים
זכו אחישנה לא זכו בעתה
וירא
דבר אמת
וגם לגמליך אשאב
תולדות
שמש ולבנה - עשו ויעקב
נמרוד החל ועשו כלה
ויאהב יצחק את עשו
ויצא
לא עת האסף המקנה
שם המקום מחנים
וישלח
יעקב שהתקין עצמו לדורון לתפילה ולמלחמה
ענין בקש יעקב לגלות את הקץ
תבת משה
סוד שובבי"ם ת"ת
ומשה היה רועה את צאן יתרו
שאלות משה במראה הסנה
ארץ מתגלגלת, ומזלות קבועים
אהי' שלחני אליכם
שלשת האותות
גשמיות ורוחניות
לחם מן השמים
וידי משה כבדים
ויסעו מרפידים
מצות עשה, אנכי הוי' אלקיך
לחפשי חנם
שכינתא בתחתונים
ביום השביעי שבת וינפש
ושמרו בני ישראל את השבת
כבוד המלך
אור המנורה
אלדד ומידד
האיש משה ענו
תיקון המרגלים
ענין ציצית
סוד ציץ ופרח ושקדים
קרח
קרח ועדתו
יום הביכורים
היום נמשך אחר הלילה
בכור ופשוט - הלילה אחר היום
תכלית הידיעה
את ה' אלקיך תירא
ענין בשר תאוה
בנים אתם להוי' אלקיכם
סוד זווג קוב"ה ושכינתיה
ספריית כתבי מקובליםchevron_left
בעל הסולם/פרי חכם - על התורה
chevron_left
ויסעו מרפידים
 

ויסעו מרפידים

בשעת הנפילה האדם רואה בשני עיניו שאפס כל תחבולה, וישועתו לגמרי למעלה מהטבע, ובעת שנושע מיד רואה סדרי הטבע בפשיטות שגרמו לו ישועתו.

והטעם, כי האדם במצבו נמצא כחומר ביד היוצר, ועיקר נפילתו הוא בדעת ישועתו, נפלאו מעיניו, (תמורה כה:) ו"גיטו וידו באין כאחת". שהידיעה מנפילתו זו היא נפילתו, והרגש הריחוק מסדרי הטבע הוא מדת גדלות שבנפילתו.

ולהפך בהתקרב לו ישועתו, הרי סדרי הטבע התקרבו לו, וכפי קרבת סדרי הטבע כן גודל הישועה, כי במציאה וירושה אין הצלחה, וגם כאן, "גיטו וידו באין כאחת". ממש.

וז"ע, (שמות יט ב) "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני". באותו היום נסעו באותו היום באו. כלומר, "גיטו וידו באין כאחת". בלי הפרש רגע כי הנסיעה מרפיון ידים היא הביאה למקום קבלת התורה.

וז"ע, (שם יז יג) "ויחלש יהושע את עמלק" וכו'. וקשה למה לא הרגו לגמרי? אלא התורה היא נצחית, והתבאר, כי הביאה תלויה ומתיחדת בנסיעה מרפידים, וא"כ אם היה הרגו היתה נפסקת הביאה, ומתוך יגדיל תורה ויאדיר. ע"כ נשאר נחלש כפי אמת מידת הנסיעה. וז"ס, "כתוב זאת בספר ושים באזני יהושע". תורה שבכתב ותורה שבעל פה. (עי' מגל"ע אופן פו) כי כ"ח עתים יד לטובה, יד להיפך, ויד שלהיפך המה על כסא הוי' להשלימה, שה"ס, א' דכסא, ו"ה דהוי', (וז"ס אתה הו'א', א' דכסא, ה"ו דהוי') שאינם מתגלים, אלא ע"י י"ד שמאל, י"ד עתים דלהיפך, וה"ס, (רמב"ם ה"ת פ"ד ה"א) "מפני היד שנשתלחה במקדשך". אשר ע"י הרפיון ידים, הנמשכים מי"ד שמאל, יתכן, "ויסעו מרפידים". בכל הדורות, כדי לקבל כל חלקי נשמות ישראל. וז"ס, "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר". דהיינו כנ"ל, שבמלחמה זו, ונסיגה מרפידים הנשאר לדורות, מתגלה א' דכסא, וה"ו דהוי'. וז"ס, (סוכה פ"ד מ"ה) "אני והו הושיעה נא".

וז"ס, (שם כ ב) "אנכי הוי' אלקיך". ודרשו חז"ל, (שבת קה.) "אנכי נוטריקון, אנא נפשי כתיבת יהבית". שהוא פלא, ויובן עם האמור, כי במעמד הקדוש נתקן לשעתו, הא' דכסא, שה"ס א' דאנכי. וה"ו ה"ס, "הוי' אלקיך". ששמעו בשלימות.

ועיקר התיקון הוא בא' דכסא, בסוד 'אני'. כמ"ש, (דברים לב לט) "ראו עתה כי אני, אני הוא". כלומר, אני כולל שני התיקונים, 'אני' 'והו'.

וזה שנגלה להם במעמד הקדוש, אני בעצמי "כתבית יהבית". דהיינו, "כתב זאת זכרון בספר". בתורה שבכתב 'יהבית'. ה"ס, "ושים באזני יהושע". בסוד תורה שבעל פה, כל זה, "אנא נפשי". כולל הכל.