תוכן עניינים
יהודה ליב הלוי אשלג (בעל הסולם)/מאמרים
גילוי טפח וכיסוי טפחיים
אהבת ה' ואהבת הבריות
אחור וקדם צרתני
בנין החברה העתידית
גוף ונפש
גילוי טפח וכיסוי טפחיים
דבר אמת
ד' עולמות
הבהיר - שיר
הגלות והגאולה
הדור האחרון
החומר והצורה בחכמת הקבלה
הסתר וגילוי פנים של השי"ת - א
הסתר וגילוי פנים של השי"ת - ב
הערבות
הפתרון
השלום
השלום בעולם
וזאת ליהודה
זכו אחישנה, לא זכו בעתה
חכמת הקבלה והפילוסופיה
חכמת ישראל בערך חכמת חיצוניים
ירושת הארץ
כל המצטער עם הציבור
לא עת האסף המקנה
מאמר החירות
מאמר לסיום הזוהר
מבשרי אחזה אלוקי
מהות הדת ומטרתה
מהותה של חכמת הקבלה
מצווה אחת
מתן תורה
נבואתו של בעל הסולם
סגולת זכירה
סוד הכף דאנכי
סוד העיבור - לידה
עיתון "האומה"
עת לעשות
פעולות האדם ותחבולותיו
צדיקים ורשעים
שופר של משיח
שישים ריבוא נשמות
שכל הפועל
שפחה כי תירש גבירתה
תולדות חוכמת הקבלה
תורת הקבלה ומהותה
תכונתה של חכמת הנסתר בכללה

גילוי טפח וכיסוי טפחיים

מרגלא בפי הגדולים אנשי השם, במקומות שבאים שם לגלות איזה דבר עמוק, שמתחילים המאמר: "הנני מגלה טפח ומכסה טפחיים".

והנה הקדמונים שלנו נשמרים מאד ממלה יתרה, כמו שהורונו ז"ל, "מלה בסלע, שתיקא בתרין [בשניים]" (מגילה יח ע"א; הקדמת הזוהר ע"פ הסולם אות י"ח). פירוש, אם יש לך מלה יקרה בפיך, ששויה סלע, תדע, שהשתיקה ממנה שויה שני סלעים.

והכונה על אותם, המפליטים מלות יתירות, שאין בהם תוכן ושימוש להענין, רק לשפר את הלשון להנאותה לעיני המעיין. והיה זה בעיני קדמונינו לאיסור חמור, כמפורסם להמסתכל בדבריהם. וכמו שאוכיח זה בקונטרסים הבאים. ואם כן צריכים אנו לתשומת לב, להבין מליצתם זאת, שהיתה שגורה בפיהם כל כך.

ג' מינים בהסתר החכמה

והענין הוא, כי יש ג' חלקים בסודות התורה, אשר בכל חלק וחלק יש טעם מיוחד לההסתר שבו. ונקראים בשמותם:

א. האינו נחוץ,

ב. האי אפשר,

ג. משום סוד ה' ליראיו.

ואין לך פרט קטן בחכמה זו, שאין נוהג בה ביאורים מג' חלקים אלו האמורים. ואבארם אחת לאחת.

א. האינו נחוץ

פירוש, שלא יצמיח למי שהוא שום תועלת על ידי התגלותם. וכמובן, אשר אין בזה משום הפסד כל כך. כי רק ענין של נקיות הדעת יש כאן, דהיינו כדי להזהר מן אותם מיני מעשים, המוגדרים בשם "מה בכך". דהיינו, מה בכך שעשיתי זה, כיון שאין הפסד בדבר.

ותדע, אשר "המה בכך" נחשב בעיני החכמים למשחית היותר נורא בין המשחיתים, שהרי כל מבלי עולם, שנבראו ושעתידים להבראות, אינם יותר רק סוג אנשים של "מה בכך". דהיינו, שעוסקים בדברים, שאין בהם צורך, ומעסיקים לזולתם בדברים שאין בהם צורך. ולפיכך, לא היו מקבלים שום תלמיד, בטרם ישיגו ממנו בטחון, שיהיה משומר בעסקיו, שלא לגלות מה שאינו נחוץ.

ב. האי אפשר

פירושו, כי אין השפה שולטת בהם, לדבר באפס מה מתכונתם, לרוב דקותם ורוחניותם. ולפיכך, כל התגברות להלבישם באיזה מלות, אינה עשויה, אלא להטעות בהם את המעיינים, ולהטותם לדרך שוא, שזה נחשב לעון היותר גדול מנשוא. ועל כן, לגלות מה מענינים כגון אלו, צריכים רשות מן השמים, שזהו חלק הב' מהסתרת החכמה. אולם גם דבר רשיון הזה צריך ביאור.

רשות מן השמים

הנה דבר זה מבואר בספר "שער מאמרי רשב"י" להאר"י ז"ל (בפרשת משפטים, זוהר ד' ק', בדיבור המתחיל "בריה דיוחאי ידע לאסתמרא"). וזה לשונו:

"דע, כי נשמות הצדיקים

יש מהם שהם מבחינת אור המקיף,

ויש מהם שהם מבחינת אור פנימי"

(פירושם תמצא בספרי "פנים מאירות" בשער המקיפין, ענף מ"ח).

וכל אותם, שהם מצד אור מקיף, יש בהם כח לדבר בנסתרות וסודות התורה, דרך כיסוי והעלם גדול, כדי שלא יבינו, אלא מי שראוי להבינם.

והנה, רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום, היתה נשמתו מצד אור המקיף. ולכן היה בו כח להלביש הדברים ולדורשן, באופן שאף אם ידרשם לרבים, לא יבינם, אלא מי שראוי להבינם.

ולכך ניתן לו "רשות" לכתוב ספר הזוהר. ולא ניתן "רשות", לרבותיו או לראשונים אשר קדמו לו, לכתוב ספר בחכמה הזאת, עם היות שודאי היו יודעים בחכמה הזאת יותר ממנו. אבל הטעם הוא, שלא היה בהם כח להלביש הדברים כמוהו. וזהו מה שכתוב "בריה דיוחאי ידע לאסתמרא ארחוי [בנו של יוחאי ידע לשמור דרכיו] וכו'". ובזה תבין גודל העלם ספר הזוהר, אשר כתב רשב"י, שאין כל מוח ומוח יכול להבין דבריו. עד כאן לשונו.

תמצית דבריו: אשר ענין ביאורי דברים בחכמת האמת, אינו תלוי כלל בגדלות וקטנות של החכם המקובל, אלא הוא ענין הארת הנשמה המיוחדת לדבר זה. אשר הארת נשמה זאת, היא בחינת נתינת "רשות" מהשמים, לגלות חכמה העליונה.

ונמצינו למדים, אשר מי שלא זכה לרשות הזה, אסור לו לבאר ביאורים בחכמה זו, משום שאינו יכול להלביש הדברים הדקים ההם, במלות המתאימות לדבר, אשר המעיינים לא יכשלו בה. שמשום זה, לא מצינו שום ספר מסודר בחכמת האמת, מלפני ספר הזוהר של רשב"י. כי כל הספרים, שקדמוהו באותו החכמה, אינם מוגדרים בשם "ביאורים" בחכמה, אלא רק "רמזים" בעלמא. וגם בלי סדר של קודם ונמשך, כנודע למוצאי דעת. עד כאן הבנת דבריו ז"ל.

ויש להוסיף, כפי מה שקבלתי מפי סופרים ומפי ספרים, אשר מזמן רשב"י ותלמידיו, בעלי הזוהר, עד זמנו של האר"י ז"ל, לא היה אף אחד מהמחברים, שיבין דברי הזוהר והתיקונים כמו האר"י ז"ל. וכל החיבורים אלו שקדמוהו, אינם אלא בבחינת בעלי "רמז" בחכמה זו. וגם ספרי החכם הרמ"ק ז"ל בכללם.

וגם על האר"י ז"ל עצמו, ראוי להאמר אותם הדברים, שאמר על רשב"י. דהיינו, אשר לקודמיו של האר"י ז"ל, לא ניתן רשות מהשמים, לגלות ביאורי חכמה. ולהאר"י ז"ל ניתן רשות הזה. באופן, שאין כאן להבחין משום גדלות וקטנות כלל, כי יכול להיות שמעלת הקודמים לו, היתה לאין ערך גדולה ממעלת האר"י ז"ל. אמנם להם לא ניתן הרשות לדבר זה. ולפיכך נשמרו מלכתוב הביאורים, השייכים לעצם החכמה. רק הסתפקו ברמזים קצרים, בלתי נקשרים זה בזה כלל.

ומטעם זה, מעת שנתגלו ספרי האר"י ז"ל בעולם, כל העוסקים בחכמת הקבלה, הניחו ידיהם מכל ספרי הרמ"ק ז"ל, ומכל הראשונים והגאונים שקדמו להאר"י ז"ל, כמפורסם בין העוסקים בחכמה זו. וכל חיי רוחם הדביקו רק בכתבי האר"י ז"ל בלבדם. באופן, אשר עיקרי החיבורים, הנחשבים בבחינת ביאורים בחכמה זו כראוי להיות, אינם רק ספרי הזוהר והתיקונים, ואחריהם ספרי האר"י ז"ל.

ג. סוד ה' ליראיו

פירושו, שסודות התורה מתבארים רק ליראי שמו ית', השומרים על כבודו ית', בכל נפשם ומאדם, שלא יצא מתחת ידיהם חס ושלום, שום חילול השם של משהו, לעולם.

והוא חלק הג' מהסתרת החכמה. וחלק הזה, הוא היותר חמור בענין ההסתרה, כי רבים חללים הפילו הגילויים ממין הזה, כי מבטנם יצאו כל בעלי השבועות והקמיעות ובעלי קבלה מעשית, הצודים נפשות בערמתם, וכל מיני בעלי המסתורין, המשתמשים בנובלות חכמה, שנפלו מתחת ידיהם של תלמידים דלא מעלי, להפיק מהם תועלת גופני בעדם עצמם או לאחרים, אשר העולם סבלו הרבה, ועדיין הם סובלים מענינים ההם.

ותדע, שכל עיקר ושורש ההסתר מתחלתו, היה לגמרי רק משום זה החלק.

ומכאן לקחו להם החכמים חומרות יתירות בבדיקת התלמידים, על דרך שאמרו ז"ל (חגיגה יג ע"א): "אין מוסרים ראשי פרקים, אלא לאב בית דין, והוא שלבו דואג בקרבו". וכן "אין דורשין במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד" וכמותם תמצא רבות, אשר כל זה הפחד הוא, מהמבואר לעיל.

ומטעם זה, מועטים המה היחידי סגולה, שזכו בחכמה זו. ואפילו אותם, שיצאו כל חובתם בשבע בדיקות וחקירות, נמצאים מושבעים בשבועות חמורות ונוראות, מבלי לגלות, בכל אותם הג' חלקים הנ"ל, ולא כלום. (ועיין מזה בהקדמת הר"ר משה בוטריל ז"ל לספר יצירה).

ואל תטעה בדברי, במה שחלקתי כאן ג' חלקים בענין הסתרת החכמה, אשר כונתי, שחכמת האמת מתחלקת בעצמה על ג' חלקים כגון אלו. אלא כונתי על כל פרט ופרט, שבכל מרחבי החכמה. אשר אין לך מלה קטנה בכל מרחבי החכמה הזאת, שלא יסתעפו ממנה ג' חלקים ההם, כי המה רק ג' אופני הביאור, הנוהג תמיד בחכמה זו. והבן.

אולם יש לשאול כאן: אם אמת הוא, אשר תוקפה של הסתרת החכמה הגיעה לידי מדה כזאת, אם כן מהיכן נלקחו כל אלו אלפי החיבורים, שנתחברו בחכמה הזאת?

והתשובה היא, כי יש הפרש בין ב' חלקים הראשונים ובין החלק האחרון. כי עיקר כובד המשא מוטלת רק על חלק הג' הנ"ל, מטעם המבואר לעיל. אולם ב' חלקים הראשונים אינם תחת איסור קבוע. כי מחלק "האינו נחוץ", מתהפך לפעמים ענין אחד, ויוצא מגדר "האינו נחוץ", משום איזה סיבה, ובא לבחינת נחוץ. וכן מהחלק "האי אפשר" נעשה לפעמים בחינת "אפשר", שהוא מב' סיבות:

א. או מבחינת התפתחות הדור,

ב. או על ידי נתינת רשות מהשמים, כמו שקרה לרשב"י ולהאר"י ז"ל. ובשיעורים קטנים גם לקודמים אליהם.

ומבחינות הללו יוצאים ומתגלים כל הספרים האמיתיים שנתחברו בהחכמה.

ולדבר זה נתכוונו במליצתם "גיליתי טפח ואכסה טפחיים". שכונתם, כי קרה להם ענין, לגלות דבר חדש, שלא שערוהו הקודמים לו. ועל כן מרמז, כי רק טפח אחד, כלומר, חלק א' מג' חלקי ההסתרה הנ"ל, הוא מגלה שם. וב' חלקים הוא משאיר בהסתר. והוא להורות, כי קרה לו איזה ענין, שהוא סיבה לדבר גילוי ההוא: או ש"האינו נחוץ" קיבל לצורת "נחוץ", או ש"ניתן לו רשות מהשמים" על דרך שביארתי לעיל. וזהו שמתבטא בהמליצה של "גיליתי טפח".

וידעו המעיינים בקונטרסים האלו, שדעתי להדפיסם במשך השנה, אשר כולם המה חדשות, שאינם מובאים בטהרה ובתוכנם המדויק לאמיתו, בשום ספר מהקודמים אותי. ואני קבלתי אותם פה אל פה ממורי ז"ל, המוסמך לדבר. דהיינו, שגם הוא קבל מרבותיו פה אל פה וכו'.

והגם שקבלתי אותם בכל התנאים של כיסוי ושמירה כנ"ל, אולם מתוך ההכרח, שהבאתי במאמרי "עת לעשות" הנ"ל, נתהפך לי חלק "האינו נחוץ", ויצא והיה לבחינת "נחוץ". ועל כן "גליתי טפח" זה בהיתר גמור, כמו שביארתי לעיל. אמנם ב' הטפחים, אותם אשמור, כמצווה עלי.