האידרא רבא קדישא

כלל האדם

[כללא דאדם]

334. כל אלו התיקונים שלמעלה, שבגוף הקדוש, שהוא כלל האדם, נמשכים זה מזה ונאחזים זה בזה, ומשקים זה את זה, כמו הדם, הנמשך בקילוח הגידים לכאן ולכאן, ממקום זה למקום אחר, והם משקים את הגוף. אף כאן, משקים זה לזה ומאירים זה לזה, עד שמאירים כל העולמות ומתברכים בזכותם.

335. כל הספירות שלא נכללו בגוף, בקו האמצעי, אלא שנמשכות מקו שמאל, כולן מתועבות, וטמאות, ומטמאות כל מי שיתקרב אליהן, לדעת דברים מהן.

336. מהי תאוותן של הקליפות לתלמידי חכמים? משום שרואות בהם גוף קדוש, ורוצות להתכלל, לינוק מהגוף ההוא. א"כ, האם תלמידי חכמים הם מלאכים קדושים, שאינם בכלל גוף? לא, אם היו מחוץ לכלל הגוף הקדוש, הקו האמצעי, לא היו קדושים, ולא היו מתקיימים. הרי שכולם בכלל אדם, בקו האמצעי, חוץ מאלו שאינם בכלל הגוף, אלא מקו שמאל, שהם טמאים ומטמאים כל מי שיתקרב אצלם.

337. כולם נמצאים מרוח שמאל, שאינו נמתק באדם, קו אמצעי, ז"א, ויצאו מכלל הגוף הקדוש, ולא התדבקו בו. ומשום זה כולם טמאים, והולכים ומשוטטים בעולם, ובאים בנקב התהום הגדול, ששם השקיע את קין, להתדבק בדין הראשון, הנקרא קין, שיצא מכלל הגוף למטה, כי היה שמאל בלי ימין.

והם מעופפים ומשוטטים בכל העולם, ופורחים ואינם מתדבקים בכלל הגוף, בקו האמצעי. ומשום זה הם מחוץ לכל המחנות שלמעלה ושלמטה, והם טמאים. בהם כתוב, מחוץ לַמחנה מושבו.

338. וברוח הנקרא הבל, שהוא יותר מבוּשׂם בכלל הגוף הקדוש, יוצאים רוחות אחרים המבושמים יותר, והם מתדבקים בגוף ולא מתדבקים. כולם תלויים באוויר. והם יוצאים מכלל הרוחות הטמאות. ושומעים מה ששומעים למעלה, ומהם יודעים הרוחות שלמטה, כי הם אומרים להם.

339. כיוון שהתבשם למעלה הכלל של אדם, הגוף הקדוש, זכר ונקבה, שז"א ונוקבא שלו התחברו פעם שלישית, ויצאה התבשמות הכול, שהיא שֵׁת, והתבשמו העולמות העליונים והתחתונים.

ומכאן השתכלל העולם שלמעלה ושלמטה, זו"ן מצד הגוף הקדוש, שהוא קו האמצעי. ומתחברים העולמות ונאחזים זה בזה, ונעשו גוף אחד, שת. ונמשך רוח ונכנס בגוף ההוא. ובכולם אינו נראה אלא אחד. כמ"ש, קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, מְלוֹא כל הארץ כבודו. שהכול הוא גוף אחד. כי ג"פ קדוש הם ג' קווים שנעשו אחד.

340. כיוון שהתבשמו ז"א ונוקבא שלו זה בזה, נקשר הדין ברחמים, והנוקבא מתבשמת בזכר, ז"א. ומשום זה אינם עולים נקבה בלי זכר. מי שמוציא עצמו בעוה"ז מכלל אדם, מקו האמצעי, כשיוצא מהעוה"ז, אינו נכנס בכלל אדם, הנקרא גוף קדוש, ז"א, ובי"ע דקדושה, אלא שנכנס באלו שאינם נקראים אדם, בי"ע דטומאה, שיצאו מכלל הגוף, שהוא קו אמצעי.

341. כתוב, תורֵי זהב נעשֶׂה לָך עם נקודות הכסף, שדין זהב, הארת החכמה שבשמאל, יתבשם ברחמים, נקודות הכסף. שהתלבשה החכמה בחסדים, ואין דין שלא יהיה בו רחמים, כי נכללו זה מזה.

ועל זה כתוב, נָאווּ לְחָיַיִךְ בתוֹרים, צווארך בחרוזים. בתורים, תורי זהב, משמאל. בחרוזים, עם נקודות הכסף, ימין, חסד. צווארך, בכלל הנוקבא, המטרוניתא, מלכות. כי בצוואר נמצא המקדש שלמעלה, יסוד דמלכות. וירושלים של מטה, המקדש שבו, נקרא ג"כ צוואר. וכל זה אחרי שהנוקבא מתבשמת בזכר, ונעשה כלל אדם. וזהו כלל האמונה, שבכלל אדם, נמצאת כל שלמות האמונה.

342. מי שנקרא אדם, והנשמה יצאה ממנו, ומת, אסור להלין אותו בבית, לעשות לו לינה על הארץ, משום כבוד הגוף הזה, שלא יהיה נראה בו הביזיון, שהוא גוף בלא נשמה. כמ"ש, אדם בִּיקָר בל ילין, נמשל כבהמות נִדְמוּ. אדם, שהוא יָקָר מכל יְקָר, בל ילין אחר מיתתו, משום שאם יעשו כך, נמשל כבהמות נדמו, שלאחר מיתתו נמשל לבהמה.

כמו שבהמות לא היו בכלל אדם, שע"כ לא נראה בהם רוח קדוש. אף אדם המת הוא כבהמה, גוף בלא רוח. וע"כ הגוף הזה, שהוא מכובד מכל, לא יהיה נראה בו ביזיון.

343. מי שעושה לינה לגוף הקדוש כשהוא בלא רוח, עושה פגם בגוף שבעולמות, באדם העליון, כי משום זה אסור לעשות לינה במקום קדוש, בארץ אשר צדק ילין בה, בארץ ישראל. משום שגוף מכובד זה נקרא צורת המלך. ואם עושה בו לינה, נראה כאחת מהבהמות, בלא רוח כבהמה.

344. כתוב, ויִראו בני האלקים את בנות האדם. שהתרחקו מהקדושה ונפלו בנקב התהום הגדול. את בנות האדם, שהוא ז"א, שהן מבחינת הבל, שהוא יותר מבושם בכלל גוף הקדוש. וכתוב, וילדוּ להם, הֵמה הגיבורים אשר מעולם, אנשי השם. עולם, ימי עולם, ז"א.

אלא שהם מס"א, שפעם מתדבקים בז"א ופעם לא. והם מתדבקים בגוף ולא מתדבקים. כולם תלויים באוויר. אנשי השם, ממלכות, הנקראת שם, ואינם מז"א, שנקרא עולם. והם הרוחות משמאל, שלא מתבשם באדם. וע"כ מהם יוצאים רוחות ושדים לעולם, להתדבק ברשעים.

345. כתוב, הנפילים היו בארץ. בא להוציא האחרים שלא היו בארץ, שאינם ממלכות, ארץ. הנפילים, עזא ועזאל. היו בארץ, שהם הרוחות דשמאל, שאינם מתדבקים בז"א, אלא במלכות, ארץ, שמאל. בני האלקים לא היו בארץ, במלכות. אלא שהם מתדבקים ולא מתדבקים בגוף הקדוש, בז"א.

346. כתוב, ויִינָחֶם ה', כי עשה את האדם בארץ. בא להוציא אדם שלמעלה שלא היה בארץ. שאינו ממלכות, ארץ. כי כל דין המבול לא היה אלא במלכות, ארץ, ולא למעלה ממנה. ויינחם ה', כתוב בז"א.

וכתוב, ויתעצב אֶל ליבו, שמעשי התחתונים מגיעים לז"א, להוציא ממי שאינו מתעצב ממעשי התחתונים, כי התחתונים אינם פוגמים בהם. וזהו למעלה מז"א. אל ליבו, כי הראה זה ללב של כל הלבבות, א"א, המלובש בפנימיות ז"א.

347. ויאמר ה', אמחה את האדם אשר בראתי, מעל פני האדמה. מעל פני האדמה, בא להוציא אדם ממלכות, אדמה. האם אדם שלמטה בלבד, ואדם שלמעלה לא נפגם כלום מחמת זה? אלא אין להוציא ולחלק בין זה לזה כלל, משום שאינו עומד זה בלא זה, וכשנמחה אדם שלמטה, נפגם גם אדם שלמעלה.

348. ואם החכמה הסתומה מהכול, חכמה דא"א, הייתה מאירה אל המלכות, היה הכול מתוקן כבתחילה, ולא היה מבול. כמ"ש, אני חכמה שָׁכנתי עורמה. אל תקרא שכנתי, אלא שיכנתי. שחו"ס אומרת על המלכות, שנקראת עורמה, שהיא חכמה תתאה. אני חכמה שיכנתי וייסדתי העורמה, שהיא המלכות. וכיוון שהיה מבול על הארץ, על המלכות, בהכרח שחו"ס לא האירה בה.

349. ולולא תיקון אדם לא היה העולם מתקיים. כמ"ש, ה' בחכמה יסד ארץ. וכתוב, ונוח מצא חן בעיני ה'. בתיקון אדם נמשכת החכמה. ובחכמה יסד ארץ, ע"כ, לולא תיקון אדם לא הייתה הארץ מתקיימת. ונוח, שהיה בו תיקון האדם, התקיימה על ידו הארץ. כמ"ש, ונוח מצא חן בעיני ה', שהציל אותו, ועל ידו התקיים כל העולם.

350. כל המוחין תלויים בחו"ס. והחכמה היא כלל הכול. חו"ס בה התחזק ונתקן תיקון אדם, שיתיישב הכול על תיקונו, כל אחד במקומו. כמ"ש, החכמה תָעוֹז לחכם מעשרה שליטים, ע"ס, שהם התיקון השלם של אדם. ואדם הוא תיקון שבפנימיותם. כי המוחין, שהם בפנימיות, מכונים אדם, שממנו מתקיים הרוח.

351. ובתיקון של אדם נראית שלמות אמונת כל אותו העומד על הכיסא, כמ"ש, דמות כמראֵה אדם עליו מלמעלה. אשרי חלקו של מי שיודע ומסתכל בדברים הסתומים, ואינו טועה בהם. כי דברים אלו לא ניתנו אלא ליושבים על כיסא הדין, ולקוצרי השדה שנכנסו ויצאו. כמ"ש, כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים ייכשלו בם.

352. בכה רבי שמעון ואמר, אם בדברים שהתגלו כאן, היו נגנזים החברים, והיו מסתלקים מהעוה"ז, טוב ויפה היה, משום שלא נגלו עוד לאחד מבני העוה"ז. חזר ואמר. אני מתחרט על דבריי, אלא שיזכו להתקיים עוד בעוה"ז. כי גלוי לפני עתיק, כי לא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבי, ולא לכבוד החברים האלו, אלא כדי שלא יטעו בדרכיו, ולא ייכנסו בביזיון לשערי היכלו, ולא ימחו בידם מלהיכנס. אשרי חלקי עימהם לעוה"ב.