תדשֵׁא הארץ דשא

75. תדשֵׁא הארץ דשא, הוא ייחוד עליון. כי עתה מגלה כוחה שבאלו המים, שנקוו למקום אחד.

פירוש. כל הכוח, המוחין, שהנוקבא דז"א קיבלה בייחוד עליון, בעת שהייתה נכללת שם, כמ"ש, ותיראה היבשה, היא מוציאה אותם, כשירדה למקומה, שמחזה ולמטה דז"א, בייחוד התחתון. אז, כלפי מה שהייתה יבשה, נעשתה עתה ארץ מוציאה פירות ותולדות. כי כשהייתה נכללת בייחוד עליון, כמ"ש, ותיראה היבשה, הייתה חרבה ויבשה, ולא הייתה ראויה להאיר ליישוב העולם.

משא"כ בייחוד התחתון, נעשתה ארץ המוציאה פירות ותולדות, כראוי ליישוב העולם. כמ"ש, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע. והמוחין נמשכים בתוכה בדרך כמוס וסתום, ויוצאות ונולדות בתוכה נשמות נעלמות עליונות וצבאות קדושים. אשר כל אלו הצדיקים בני אמונה, מתקנים וממשיכים אותם בתיקוני האמונה, במ"ן, בעבודת ה'.

ב' מיני מוחין נמשכים בייחוד התחתון בנוקבא, מכוח התכללותה בייחוד עליון:

א. בדרך כמוס וסתום, שאינם נגלים כלל לתחתונים.

ב. במוחין מגולים, שיוצאים ונולדים ממנה נשמות ומלאכים לעולמות.

76. וזהו כמ"ש, מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם. כי זוהי בהמה הרובצת על אלף הרים, ובכל יום מגדלים לה אותו החציר.

בהמה היא כינוי למלכות, בעת שמחוסרת מוחין דג"ר. רובצת, מורה שהיא מחוסרת ג' כלים נה"י, המכונים רגליים, בדומה לעוף הרובץ והרגליים שלו אינן נראות, אלא רק הגוף. כן המלכות, בעת שאין לה אלא רק שישה כלים חב"ד חג"ת בחיסרון ג"ת נה"י, מכוּנה רובצת, כי נה"י שלה נעלמים.

המספר אלף מורה על מוחין דחכמה, שספירותיה הן במספר אלף, כמ"ש, וַאֲאַלֶפְךָ חכמה.

הרים הם כינוי לג"ס חג"ת, כמו שלומדים, אין הרים אלא אבות, חג"ת. נה"י נקראים בנים, ונקראים גבעות.

חציר, כינוי למלאכים, הנולדים ממוחין דג"ר שלה, אשר הצדיקים ממשיכים לה בכל יום, ע"י המ"ן שמעלים אליה במע"ט שלהם.

ביאור הדברים. אחד מראשי התיקונים בעולם התיקון אחר שבירת הכלים היה גניזת או"א הפנימיים, אשר שימשו בעולם הנקודים, מפאת שבסיבת הארתם הגדולה התבטלה הפרסא, שמתחת לאצילות, וירדו הכלים לבי"ע, ונשברו ומתו.

ומכוח הגניזה של זיווג או"א הפנימיים, אין עוד הארת ג"ר דע"ב במוחין דאבי"ע, אלא רק מוחין דו"ק דע"ב, הנמשכים מאו"א החיצוניים דע"ב. המוחין דע"ב הם מוחין דחכמה, שהג"ר דמוחין הללו מכונים או"א הפנימיים או ג"ר דע"ב, והו"ק דמוחין הללו מכונים או"א החיצוניים או ו"ק דע"ב.

ומסיבה זו נמצאים חג"ת של כל פרצוף בחסדים מכוסים, שאין בהם אור החכמה. כי ג"ס חג"ת עד החזה הן ג"ר של הגוף, וספירות תנהי"מ שמחזה ולמטה הן ו"ק של הגוף. ומכיוון שמוחין דג"ר דע"ב מסתלקים מכל פרצוף ואינם מאירים, ע"כ נמצאות ג"ר של הגוף, חג"ת, חסרות מחכמה, אלא שהן בחסדים מכוסים. ומכיוון שמוחין דו"ק דע"ב מתלבשים ומאירים בפרצוף, לכן ו"ק דכלים של הגוף, תנהי"מ שמחזה ולמטה, מאירים בהארת חכמה, בחסדים מגולים.

ועל מוחין הללו דע"ב, כתוב, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. כי הרים הם חג"ת, שעליהם מדלגים המוחין דע"ב, שפוסחים עליהם ואינם מתלבשים בהם. כי הם צריכים לג"ר דע"ב, והם נעלמים מכל הפרצוף. אלא שהמוחין דע"ב קופצים ובאים על הגבעות, תנהי"מ שמחזה ולמטה. כי להיותם כלים דו"ק, יש להם מוחין הללו. כי ו"ק דע"ב נשארים ומאירים. הרי שמדלג ופוסח על ההרים, וקופץ על הגבעות דווקא, שהם תנהי"ם.

אמנם אין הכוונה שיצאו המוחין בזיווג ו"ק בלי ג"ר. כי במוחין דע"ב לא יכול לצאת ו"ק בלי ג"ר. אלא שמתחילת הזיווג נמשכה לכל פרצוף קומה שלמה דע"ב, ג"ר וו"ק. אלא המוחין דג"ר דע"ב חוזרים ויוצאים מחוץ לפרצוף, ונשארים מלובשים בפרצוף רק המוחין דו"ק דע"ב.

ומכל זיווג יוצאות תולדות, אפילו ממוחין דג"ר דע"ב, הנמשכים רק בתחילת הזיווג ותכף נעלמים. ולפי זה נמצאים ב' מיני תולדות מהזיווג זו"ן למוחין דע"ב:

א. היוצאים בתחילת הזיווג מהג"ר דע"ב. ונקראים חציר, שהם מלאכים השולטים לפי שעה, כי מוכרחים להתבטל תכף עם העלמת המוחין דג"ר דע"ב שמשם נולדו.

ב. המוחין דו"ק דע"ב, הנשארים בכל פרצוף, ונקראים עשב מזריע זרע.

לכן נאמר, בהמה הרובצת על אלף הרים. בהמה היא הנוקבא דז"א, שמבחינת אלף, שפירושם מוחין דחכמה, היא רובצת על ההרים, חג"ת, שמחוסרת ג"ר, כמ"ש, מדלג על ההרים.

עכ"ז, ובכל יום מגדלים לה אותו החציר, וחציר זה אלו המלאכים השולטים לפי שעה. כי הצדיקים מעלים מ"ן בכל יום לזיווג זו"ן למוחין דע"ב, שזה נבחן, שהם בכל יום מגדלים לה אותו החציר. כי בתחילת הזיווג יוצאים בהכרח גם הג"ר דע"ב, שהתולדות שלהן נקראות חציר. שפירושו מלאכים, השולטים לפי שעה.

אבל מוכרחים להיעלם תכף, משום שהג"ר דע"ב יוצאות מחוץ לפרצוף. ששליטתם נמשכת מקו שמאל, שנברא ביום שני, שבשליטתם רוצים לבטל את קו הימין, כמו קו השמאל שנברא ביום שני. והם עומדים למאכל בשביל הבהמה הזו, שמהארתם אינו נמשך כלום לתחתונים, אלא הנוקבא בעצמה נהנית מהם בעת שליטתם.

ואח"כ שורפת אותם ומבטלת אותם, משום שיש אש אוֹכְלָה אש. שליטת השמאל מכונה אש, שהם המלאכים. והנוקבא, בהארת השמאל שלה, מכונה ג"כ אש. ובעת שמבטלת המלאכים, נבחנת לאש אוכלה אש.

77. ועשב לעבודת האדם. מורה על האופנים, החיות והכרובים. אופנים הם מלאכים שבעשיה. חיות הם המלאכים שביצירה. כרובים הם המלאכים שבבריאה. אשר אלו המלאכים כולם נמשכים מו"ק של המוחין דע"ב, וע"כ הם בני קיום. ולא כמו אותם המכונים חציר, הנמשכים מג"ר דע"ב, שהם שולטים רק לשעתם ותכף נשרפים.

כולם, האופנים והחיות והכרובים, מתוקנים ומלובשים בתוך התיקונים שלהם, שהם מצד המאציל עצמו. והם עומדים עוד להיתקן יותר, בשעה שבני אדם באים לעבודת ריבונם בקורבנותיהם ובתפילה. כי זוהי עבודת האדם. ועשב זה נועד והוכן מלכתחילה לעבודת האדם, להיתקן בתיקון האדם כראוי.

78. וכשהם מיתקנים באותה עבודת האדם, יוצאים מהם אח"כ מזונות וטרף לעולם, כמ"ש, להוציא לחם מן הארץ. וכמ"ש, עשב מזריע זרע, שהוא המוחין דו"ק דע"ב, שאינו חציר, שהוא ג"ר דע"ב, שהרי חציר אינו מזריע זרע, אלא נועד לאכילת האש הקדושה של הנוקבא. אבל עשב הוא לתיקון העולם, כי הוא מזריע זרע.

79. וכל זה כדי להוציא לחם מן הארץ. כי כל התיקונים שניתנו לבני אדם, הם רק לתקן עשב זה היוצא מהארץ, שהיא הנוקבא. שעבודתם של בני אדם לריבונם, היא לכלכל על ידיהם מארץ זו טרף ומזונות לעוה"ז, ושיתברכו בני אדם מהברכות של מעלה.

אע"פ שמוחין דחציר הם ג"ר דע"ב, ומוחין דעשב הם ו"ק דע"ב, מ"מ עבודת האדם בקורבנות ובתפילה להמשיך מוחין ושפע, היא רק על מוחין דעשב ולא על מוחין דחציר.

כי המוחין דחציר, אינם מושפעים כלום לעולמות, אלא הם למזונות הנוקבא. וכל המושפע לעולמות, אינו אלא ממוחין דעשב. באופן, שכל עבודת האדם להעלות מ"ן ולהמשיך שפע מלמעלה, אינה אלא להמשכת מוחין דעשב שהם ו"ק דע"ב, ולא מוחין דחציר שהם ג"ר דע"ב.

וכתוב, מצמיח חציר לבהמה, שבחינת חציר היא לנוקבא עצמה, המכונה בהמה. הוי"ה במילוי אותיות ה', שבגי' בהמה, ב"ן (52). ועשב לעבודת האדם. ורק עשב ניתן לעבודת האדם, כדי להוציא לחם מן הארץ.

80. הכתוב, עץ פרי עושה פרי, אלה שתי מדרגות זכר ונקבה. עץ פרי, הנוקבא דז"א. עושה פרי, היסוד דז"א, זכר. ונקרא עושה פרי, כי כל אלו הפירות שמולידה הנוקבא באים אליה מהזכר. ונמצא, הזכר הוא עושה הפירות בנוקבא, וע"כ נקרא עושה פרי.

כמו שעץ פרי, הנוקבא, מוציאה הכוח שקיבלה מעץ עושה פרי, הזכר, כן מוציאה גם כוחה עצמה. יש תולדות מיוחדות לעץ פרי, הנוקבא, שאינם בעושה פרי, הזכר. מכוחה של הנוקבא עצמה באים הכרובים והתימרות, שהם באים מבחינתה עצמה.

ומהן תימרות? אלו הן העולות בעשן הקורבן, ומיתקנות עם הקורבן, ונקראות תימרות עשן. כמ"ש, מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן. והכרובים הם כנגד עשב שקיבלה מהזכר. ותימרות העשן הן כנגד חציר שקיבלה מהזכר.

בכל זמן שישראל היו צדיקים, היו הכרובים דבוקים זה בזה בדבקות פב"פ. ועשן הקורבן, בעת שישראל היו צדיקים, היה עולה באורַח יושר, שלא היה נוטה לא לימין ולא לשמאל.

ונאמר כאן, שבחינת כרובים פב"פ, שהיא פנים גדולות, וכן בחינת עשן הקורבן העולה באורח יושר בעת ההיא, הן נמשכות מכוחה עצמה של הנוקבא, ה"ת דהוי"ה, שהיא פני אדם. ולא מכוח הזכר, שהוא יה"ו, פני אריה. וכולם, הכרובים והתימרות, עומדים בתיקוניהם לעבודת האדם.

חציר אינו עומד כך, שהרי הוא נועד לאכילה. כי יש הפרש בין ריח לאכילה. כי הריח עולה מלמטה למעלה, ואינו מתפשט למטה. והאכילה מתפשטת מלמעלה למטה.

אע"פ שתימרות עשן הם מוחין, הנמשכים מג"ר דע"ב כמו החציר, מ"מ נשארים עומדים וקיימים בכוח תיקונם לעבודת האדם, ואינם מתבטלים. שהם מתוקנים ע"י עבודת הקורבנות, ששורף הקורבן באש, ומעלה העשן לריח ניחוח מלמטה למעלה, שאין מגיע מהם לתחתונים, וע"י זה מתקיימים ואינם מתבטלים.

משא"כ מוחין דחציר, שנועדים לאכילה, להתפשט מלמעלה למטה, כדוגמת האכילה. ולפיכך מתבטלים ואינם קיימים. כי המוחין הללו אינם ראויים להתפשט למטה לתחתונים.

81. עץ פרי עושה פרי. מורה על צורות זכר ונקבה, אשר דמות פניהם הוא פני אדם. עץ פרי, הנוקבא דז"א. עושה פרי, היסוד דז"א, זכר, העושה בה פירות. אלו הזכר והנוקבא אינם כמו הכרובים, המרומזים בעשב מזריע זרע. כי אלו הם פנים גדולות חתומות בזקן. וכרובים הם פנים קטנות, כמו פני תינוקות.

פנים הן ג"ר ומוחין. פנים גדולות הן מוחין דגדלות, המקובלות מי"ג (13) מידות הרחמים שבא"א, הנקרא דיקנא דא"א. ולכן הן חתומות בזקן. ונקרא ג"כ מזל. ופנים קטנות הן מוחין דקטנות.

בפני אדם כלולים כל הצורות, אריה שור נשר. משום שהם פנים גדולות. כי פנים גדולות, מוחין דגדלות וג"ר, אינן מקובלות לנוקבא, בעת שיש לה רק ו"ס חב"ד חג"ת וחסרה ד"ס נהי"מ. אלא אחר שמעלה את נהי"מ שלה מבי"ע ונשלמת בע"ס דכלים, אז מזדווגת עם הז"א ומקבלת ממנו מוחין דגדלות. ויש ב' העלאות:

א. בתחילה מעלה נה"י בחסר מלכות, ואז יש לה רק ג"ר דו"ק, שהם מוחין דקטנות,

ב. ואח"כ כשמעלה גם את המלכות, הנקראת פני אדם, אז משיגה מוחין דגדלות.

ואלו נהי"מ שמעלה מבי"ע, מכונים ד' חיות, הנושאות את הכיסא אל הז"א לזיווג. כי זולתם נמצא הכיסא, הנוקבא דז"א, חסרה מהע"ס דכלים, ואינה ראויה לזיווג. וספירת הנצח, פני אריה. הוד, פני שור. יסוד, פני נשר. מלכות, פני אדם.

פני אדם, כל הצורות כלולות בפנים האלו, מטעם שפני אדם פנים גדולות. ומצטיירות בהן צורות חקוקות כחקיקות השם המפורש, בד' רוחות העולם.

ע"י פני אדם קונים גם ג' החיות פנים גדולות, חו"ב תו"מ שבמוחין דגדלות, המרומזים בשם הוי"ה בד' אותיותיו:

י', חכמה ודרום,

ה', בינה וצפון,

ו', ז"א ומזרח,

ה"ת, מלכות ומערב.

וע"כ נבחן, שכל הצורות, אריה נשר שור, שהם נה"י, כלולות בפני אדם, מלכות. שזולת פני אדם, בהעלאת נה"י בלי מלכות, הם נמצאים עוד בפנים דקטנות במוחין דו"ק.

82. מיכאל רשם רשימה לצד דרום וכל ג' הפנים: פני אריה, פני שור, פני נשר, מסתכלות אל פני אדם. רשם רשימה, פירושו, שמַקצה מקום הזיווג. צד דרום, ימין, להמשכת אור חסדים מכוסים. מסתכלות, פירושו מקבלות בכוח הסתכלותן.

לעת גדלות, כשהנוקבא דז"א מעלה אליה את המלכות מבי"ע, הנקראת פני אדם, אז נעשה זיווג זו"ן על מלכות זו מימין, דרום, ונמשכת עליה קומת מוחין דגדלות.

ואז כל ג' הפנים, אריה שור נשר, מקבלות המוחין דגדלות ממלכות זו, המכונה פני אדם. ונמצא, שכל ג' הפנים מסתכלות אל פני אדם, מקבלות מפנים אלו. ומיכאל הוא אחד מד' המלאכים, המשמשים את הנוקבא דז"א. ולפיכך הוא רושם ומכין מקום הזיווג, והוא מלאך החסד. וע"כ רושם לצד דרום, ימין, חסד.

אדם הוא זכר ונקבה, ולא נקרא בשם אדם זולתם. המלכות לפי עצמה לבדה, כשאיננה בזיווג עם ז"א, אינה נקראת בשם אדם, להיותה בלי זכר. אלא רק בעת שמזדווגת עם הז"א, אז נקראים שניהם בשם אדם. כמ"ש, זכר ונקבה בְּרָאָם, ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם ביום הִבָּראם. הרי ששניהם ביחד נקראו אדם. אמנם כל אחד לעצמו הוא כמו חצי גוף, ואינו נקרא אדם.

וממנו, כלומר מפניו של אדם שבזיווג לצד דרום, הצטיירו הציורים, כמ"ש, רֶכב אלקים ריבותיים אלפֵי שִׁנְאָן, שהוא מרכבה תתאה, המכונה רכב אלקים. ציורים, פירושם, שיעורי קומה הנולדים מהזיווג. כי כל קומה יש לה ציור מיוחד לפי תכונת הזיווג דהכאה.

ביאור הדברים. אלו ד' החיות, אדם אריה שור נשר, מכונות בשם מרכבה, להיותן ד"ס נהי"מ, העולות מבי"ע, ומתחברות אל הנוקבא דז"א, להשלים הע"ס שלה, שתהיה ראויה לזיווג. ומתוך שזולתן לא הייתה ראויה לזיווג, ע"כ נבחן שהנוקבא רוכבת על ד' החיות הללו, והן נעשו למרכבה אליה, כי נושאות אותה אל הזיווג.

אמנם יש ב' מרכבות לב' זיווגים, המכונות מרכבה עילאה ומרכבה תתאה. ויש הפרש גדול ביניהן. כי במרכבה עילאה יש ד' חיות, אדם אריה שור נשר, ובמרכבה תתאה יש רק ג' חיות, שנ"א. ואדם אין בהן בפרטות, אלא רק בדרך התכללות.

ויש להבין, למה התחלקו החיות להיעשות ב' מרכבות לב' זיווגים. ולמה אינו מספיק זיווג אחד. וכן למה חסר פני אדם פרטי במרכבה תתאה.

והעניין הוא, כי נודע שאין בא"א דאצילות אלא רק ט"ס, וכן אחריו בכל פרצופי אבי"ע. כי המלכות חסרה, מטעם שנגנזה בראש פרצוף עתיק, ולא נמשכה לא"א. שזה אחד מראשי התיקונים שנעשו בעולם התיקון. אמנם אין הפירוש, שכל ע"ס שבמלכות חסרות, שהרי אין זיווג אלא רק במסך שבמלכות לבדה. אלא רק המלכות דמלכות לבדה חסרה, וט"ר של מלכות נשארו בפרצופים.

ולפיכך כשנבררה ועלתה אל הנוקבא המלכות שלה מבי"ע, שהיא פני אדם, לא עלו אליה אלא רק ט"ר של המלכות לבדן, כי המלכות דמלכות חסרה. והנה ט"ר שבכל פרצוף נמצאות למעלה מחזה שלו, ומחזה ולמטה נבחן למלכות של הפרצוף.

ולפי זה נמצא, שאין פני אדם, מלכות העולה מבי"ע, אלא רק מחזה ולמעלה, רק ט"ר דמלכות, המסתיימות במקום החזה. אבל מחזה ולמטה, ששם המלכות דמלכות, אין שם פני אדם, כי המלכות דמלכות נגנזה בראש פרצוף עתיק, ואינה מתגלה בעולמות.

ונודע שכל בחינה עולה לבחינה שכנגדה בעליון. ולפיכך עלתה מחזה ולמעלה של פני אדם, לבחינת מחזה ולמעלה של זו"ן, ונעשה הזיווג השלם של פני אדם רק במחזה ולמעלה שלהם.

ולכן מיכאל רשם רשימה לצד דרום, וכל ג' הפנים מסתכלות אל פני אדם. כי הזיווג שמחזה ולמעלה נקרא צד דרום, צד ימין, אור חסדים מכוסים. ומיכאל רושם מקום הזיווג רק מחזה ולמעלה, מטעם שלא עלה יותר מפני אדם, המלכות, אלא רק ט"ר שלהן, המיוחסים רק למחזה ולמעלה ולא למחזה ולמטה.

וכאן, מחזה ולמעלה, הזיווג שלם בכל ד' החיות נהי"מ, המכונות: פני אדם, פני אריה, פני שור, פני נשר. והם הנקראים מרכבה עילאה, להיותם נושאים את הנוקבא לזיווג העליון שמחזה ולמעלה, ולהיותם כולם מחזה ולמעלה של כל אחת מד' החיות.

אמנם ג' העולמות בי"ע וכן נר"ן של בני אדם, אינם יכולים לקבל השפע שלהם מהזיווג שמחזה ולמעלה, כי הם מיוחסים לספירות שמחזה ולמטה דזו"ן. ולפיכך, אחר שנעשה הזיווג השלם דזו"ן מחזה ולמעלה, במרכבה עילאה, עולה אח"כ גם מחזה ולמטה של ג' החיות, אריה שור נשר.

והן נכללות בזיווג העליון שמחזה ולמעלה דזו"ן, ומקבלות השפע מפני אדם, אשר שם. ויורדות ומשפיעות לבני ג' העולמות בי"ע. וג' החיות האלו מכונות מרכבה תתאה, בהיותן מחזה ולמטה.

ונאמר, שממנו הצטיירו הציורים, כמ"ש, רֶכב אלקים ריבותיים אלפֵי שִׁנְאָן, כי מהזיווג העליון שבצד דרום, הצטיירו ויצאו החיות של מרכבה תתאה, שהיא כמ"ש, רכב אלקים ריבותיים אלפי שנא"ן. כי החיות שבמרכבה תתאה מכונות שנא"ן.

83. השם שנא"ן כולל כל הציורים, כל החיות, שהן ש'ור נ'שר א'ריה, כי אלו ראשי התיבות של שנ"א של שנא"ן. והאות ן' של שנא"ן רומזת על פני אדם, הנכללות בהן.

ן' היא התפשטות של זכר ונקבה, הנכללים כאחד. כי פני אדם חסרות בהן עצמן, להיותן מחזה ולמטה, שהמלכות משם חסרה. אלא מתוך שהן עולות ונכללות בזיווג העליון שמחזה ולמעלה, הן מקבלות משם פני אדם.

ולפיכך הוא מרומז באות ן', ולא בראשי תיבות, כמו שאר ג' החיות. כי אין להן פני אדם פרטי, אלא התפשטות והתכללות מפני אדם שלמעלה מחזה.

כולם, כל מה שבבי"ע, יוצאים מאלו החיות, שהן שנא"ן, ומהן נולדות ומתפרדות הצורות שבבי"ע, כל אחד בבחינתו כראוי לו. כי ג' העולמות בי"ע וכל אשר בהם, מיוחסים למחזה ולמטה דזו"ן. וע"כ אינם יכולים לקבל ממרכבה עילאה, שמחזה ולמעלה דזו"ן. אלא שמוכרחים לקבל מהחיות שבמרכבה תתאה, שהן שנא"ן, המיוחסות לבחינתן, להיותן מחזה ולמטה דזו"ן.

84. ואלו החיות משולבות זו בזו וכלולות זו בזו, כדי שתהיה כל אחת כלולה בחברתה. כלומר, שד' החיות שנא"ן משולבות זו בזו, באופן שפני שור כלולות מד' החיות, ופני נשר כלולות מד' החיות, ופני אריה כלולות מד' החיות. שיש לכל אחת ארבע פנים, שנא"ן, והן י"ב (12) פנים. אבל אינן ט"ז (16), כי פני אדם בפרטות אין להן, אלא שהיא בהם מהתכללות בלבד, בשיעור שהוא כלול ומשולב בג' החיות. וע"כ הן י"ב פנים.

החיות שנא"ן מתנהגות בארבעה שמות חקוקים: האל הגדול הגיבור והנורא, שעולים אליהם להתנהג ולהסתכל. להתנהג, פירושו למוחין דו"ק. להסתכל, פירושו למוחין דג"ר.

אלו ד' השמות חקוקים בד' החיות שבמרכבה עילאה, שלמעלה מחזה דזו"ן. והחיות שבמרכבה תתאה, שלמטה מחזה, שאין להן זיווג במקומן, משום שחסרות להן פני אדם, צריכות לעלות לד' השמות שלמעלה, ומקבלות מוחין דו"ק וג"ר מהזיווג העליון אשר שם.

85. עולה להתנהג ולהסתכל השור אל פני אדם. עולה שֵׁם אחד, מתעטר ונחקק בשני צבעים, והוא השם א"ל. כי אין לאלו החיות שלמטה זיווג במקומן, מפני שחסר בהן פני אדם. אלא שצריכות לעלות למעלה למרכבה עילאה, לקבל מזיווג פני אדם אשר שם, את המוחין דג"ר ודו"ק.

הזוהר מבאר כאן עליית כל חיה לפני אדם שבמרכבה עילאה, וייחודה עם השמות אשר שם. ואומר, כשעולה השור, השמאל של החיות, אל הזיווג העליון שבמרכבה עילאה, לקבל ו"ק וג"ר מפני אדם אשר שם, אינו עולה לשֵׁם גיבו"ר אשר שם, לקו שמאל, אלא שעולה לשֵׁם א"ל אשר שם, שבקו ימין. כי אין תיקון לשמאל אלא בחסדים שבימין. ונמצא השם א"ל מתעטר ונחקק בב' צבעים, שהם צבע לבן מעצמו, וצבע אדום מהשור שנכלל בו.

אז, אחר שנכלל השור בשם א"ל, חוזר לאחור, כלומר שנשאר רק במוחין דו"ק, המכונים מוחין דאחור. והכיסא, הנוקבא דז"א, חוקק ומְפַתח אותו, ונרשם על ידו להתנהג בשם א"ל. כלומר, אע"פ שהשור שמאל, ודרכו בדינים ובגבורות, מ"מ נרשם להתנהג בחסדים שבשם א"ל, כי כבר נמתקה כל מדה"ד שבו.

86. עולה להתנהג ולהסתכל הנשר לפני אדם. עולה שֵׁם אחר, מתעטר ונחקק משני פנים ובב' צבעים, שהם פני אדם ופני נשר, וצבע הימין שהוא לבן וצבע הנשר שהוא ירוק, להתנהג ולהסתכל בדרך עלייה, בעטרה של מעלה. והוא השם גדו"ל. מתעטר, פירושו מוחין דג"ר. נחקק, מוחין דו"ק. להתנהג ולהסתכל, מוחין דג"ר ומוחין דו"ק.

כשעלה הנשר, קו אמצעי של החיות שלמטה, אל הזיווג העליון שבמרכבה עילאה, לקבל משם מוחין דו"ק ומוחין דג"ר, המכונים התנהגות והסתכלות, עולה כנגדו השם גדו"ל אשר שם, והנשר נכלל בו, ומקבל ממנו מוחין דו"ק ודג"ר.

השם גדו"ל, קומת הגדלות שבמרכבה עילאה, עומד שם בימין. ואע"פ שהחכמה, ג"ר, נמשכת ועומדת בקו שמאל בנקודת השורוק, אמנם ב' הקווים ימין ושמאל נכללים זה בזה בזיווג ע"י קו האמצעי, המכריע ומקיים הארת שניהם. באופן, שהחסדים שבימין יאירו מלמעלה למטה, והארת החכמה שבשמאל תאיר מלמטה למעלה.

ואז נכללים ב' הקווים זה בזה, כי הימין נכלל בהארת חכמה שבשמאל וקונה השם גדו"ל, וכן השמאל נכלל בהארת החסדים שבימין, ומתלבשת החכמה בחסדים. ולפיכך, אע"פ שעיקר הגדלות הוא בשמאל, מ"מ הגדלות נמשכת רק מקו ימין, להיותו מאיר מלמעלה למטה, ומגיע אל התחתונים. ולא מהשמאל, כי הוא מאיר מלמטה למעלה, ואין הארתו נמשכת לתחתונים.

ולפיכך השור לא נכלל, אלא רק בשם א"ל, ולא נכלל בשם גדו"ל, להיותו בעצמו קו שמאל, שאין המוחין שלו נמשכים אלא רק מלמטה למעלה. אלא הנשר, קו אמצעי, שיכול להאיר מלמעלה למטה, עלה ונכלל בימין, וקיבל את הגדלות אשר בשם גדו"ל, כי יכול להאיר לתחתונים. שנאמר, להתנהג ולהסתכל בדרך עלייה בעטרה של מעלה.

הזוהר מפרש, איך הנשר מקבל הגדלות מקו שמאל דרך קו הימין. ואומר, שעולה להתנהג ולהסתכל בדרך עלייה בעטרה של מעלה. כי החכמה, הנמשכת ע"י קו שמאל, היא העטרה של מעלה. כי עטרה פירושה מוחין דג"ר, כמ"ש, צְאֶנה ורְאֶינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אימו. והיא מאירה בקו שמאל רק בדרך עלייה מלמטה למעלה.

וכשמתנהג ומסתכל בעטרה, המאירה בדרך עלייה בשמאל, אז נכלל הימין בשמאל, ומקבל הארת העטרה אשר שם, וקונה אז השם גדו"ל. אז הוא חוזר לאחור, והכיסא חוקק ומפַתח אותו, ונרשם על ידו להתנהג בשם א"ל. אז, אחר ההתכללות האמורה, חוזר הנשר למוחין דו"ק, מוחין דאחור, והכיסא, הנוקבא, חוקק ומפתח אותו. והנשר נרשם להתנהג בשם הזה. כלומר, שתהיינה מידותיו של הנשר כמידותיו של השם גדו"ל, שהוא ימין וחסדים.

87. עולה להתנהג ולהסתכל האריה לפני אדם של מעלה, עולה כנגדו שֵׁם אחר, המתעטר ונחקק בב' פנים ובב' צבעים. להתחזק ולהתקשר בגבורה. והוא השם גיבו"ר. אז, אחר ההתכללות, חוזר לאחוריו, למוחין דו"ק, והכיסא, הנוקבא דז"א, חוקק ומפתח אותו. והוא נרשם להתנהג בשם גיבו"ר. כלומר, שתהיינה מידותיו של האריה, ימין, כמידותיו של השם גיבו"ר, ויתנהג במידת הגבורה.

כשעלה האריה, קו ימין וחסדים, מהמערכה תתאה, אל הזיווג העליון שבמרכבה עילאה, שמחזה ולמעלה דזו"ן, לקבל משם מוחין דו"ק ודג"ר, המכונים התנהגות והסתכלות, עולה כנגדו השם גיבו"ר, קו שמאל אשר שם. והאריה נכלל בו, ומקבל על ידו מוחין דו"ק ודג"ר.

אמנם השור והנשר לא יכלו להיכלל בקו שמאל, מטעם היותם בעצמם ג"כ ממידת השמאל, כמ"ש, ופני שור מהשמאל לארבעתן. וכן הנשר, קו אמצעי, יש בו ימין ושמאל. ואם היה נכלל בשמאל של מעלה, הייתה מידת השמאל מתגברת עליו. אלא רק האריה, שכולו מקו הימין, יכול לעלות לקו שמאל של מעלה, ששם הארת חכמה, ומקבל מידותיו ומחזיר אותן לימין של עצמו.

88. פני אדם מסתכלות בכל החיות, וכולן עולות ומסתכלות בו. כי כולן עלו לפני אדם של מעלה במרכבה עילאה. משום שלמטה לא נמצאות בהן פני אדם, אז הצטיירו כולן בחקיקות שלהן בציור זה בשם אחד, הנקרא נור"א. ציור, פירושו שיעור קומה. חקיקות, פירושן כלים. הצטייר, פירושו יציאת שיעור הקומה ע"י זיווג דהכאה המיוחס לה.

בעת עליות החיות לפני אדם, שזו המלכות, שבמרכבה עילאה, וקיבלו משם קומת הגדלות, ע"י הסתכלותם זה בזה, אז קיבלו משם את השם נור"א. כי המלכות נקראת יראה, והזכר שלה נקרא נור"א, כמ"ש, והאלקים עשה שיִירְאו מלפניו.

אז כתוב, ודמות פניהם פני אדם, כי כל החיות, שנ"א, כלולות בדמות אדם. ודמות זו כוללת אותן. כמ"ש, דמות אדם לָהֵנָה, וארבעה פנים לאחת. כי ג' החיות נכללו זו מזו, וגם נכללו מפני אדם של מעלה. הרי יש לכל חיה ד' פנים: שנא"ן. שהן י"ב (12) פנים.

89. ולכן נקרא הקב"ה, האל הגדול הגיבור והנורא. כי שמות אלו חקוקים למעלה במרכבה עילאה, הכלולה בד' אותיות של השם הוי"ה, השם הכולל כל השמות.

כי התכללות שור של מטה באריה של מעלה, הוא י' דהוי"ה, השם א"ל. והתכללות אריה של מטה בשור של מעלה, הוא ה' דהוי"ה, השם גיבו"ר. והתכללות נשר של מטה באריה של מעלה, הוא ו' דהוי"ה, השם גדו"ל. ופני אדם של מעלה הנכלל בכל החיות של מטה שעלו אליו, הוא ה"ת דהוי"ה, השם נור"א.

וסדר החיות דמרכבה תתאה הוא שונה מסדר החיות שבמרכבה עילאה. כי במרכבה עילאה הסדר הוא: אדם אריה שור נשר. ובמרכבה תתאה הסדר הוא: שור נשר אריה אדם, כמו ראשי התיבות שנא"ן.

כי מצד ימין, ששָׁם הוי"ה, כך הוא הסדר של ד' החיות, אדם אריה נשר שור. אשר שור, גבורה, אחרון. והחיות של צד האחר, שהם הנזיקין שבשמאל, כך הוא סידור שלהם, שור נשר אריה אדם, שהוא שנא"ן.

וכתוב, רכב אלקים ריבותיים אלפי שנאן, שהם שנא"ן. ונודע, שמרכבה עילאה היא ימין, ומרכבה תתאה היא שמאל. וטעם השינוי, הוא מפני שחיות של מטה, אין להן זיווג במקומן, אלא שמקבלות מזיווג של מעלה. וע"כ, מטרם שהתמתק השור בעלייתו לימין, לא תוכל שום חיה לעלות לשם. כי ריבוי הדינים שבשור מעכב עליהן.

ולפיכך עולה תחילה השור, ואח"כ הנשר, קו אמצעי, שגם בו יש שמאל, וצריכים להמתיק אותו תחילה. ולבסוף עולה האריה לשמאל של מעלה, ואז נכללים כולם בפני אדם של מעלה. ולפיכך השתנה הסדר לשנא"ן.

צורות שנא"ן אלו חקוקות ומפותחות בכיסא, נוקבא דז"א. והכיסא נחקק ונרקם בהן. כי צירופי שמות ושיעורי קומה זה בזה, מכונים בשם רקימה. בדומה לרוקם ב' צורות, שונות זו מזו, מעל ב' צידי היריעה, מצד אחד אריה ומצד שני שור, וכדומה. ומכיוון שאלו השמות והחיות יצאו בכיסא בב' הפנים והצבעים ביחד, ע"כ מכונה זה בשם רקימה, שהכיסא נרקם מהם.

ונרקמו אחד לימין ואחד לשמאל, ואחד לפנים ואחד לאחור. ורשומים לד' רוחות העולם: פני אריה נרשם לימין, רוח דרום. פני שור משמאל, רוח צפון. פני נשר מפנים, רוח מזרח. פני אדם מאחור, רוח מערב. והם ד' אותיות הוי"ה. כי י"ה, דרום וצפון, וכן ימין ושמאל. ו"ה, מזרח מערב, וכן פנים ואחור.

90. בעת שהכיסא, הנוקבא דז"א, עולה לזיווג עם ז"א, הוא נרשם בארבע צורות, שנא"ן. אלו ארבעת השמות העליונים, נושאים את הכיסא הזה לזיווג עם הז"א. ואלו ד' החיות, המתייחדות עם ארבעת השמות, האל הגדול הגיבור והנורא, הן נהי"מ של הנוקבא, שהתבררו ועלו מבי"ע, והתחברו והשלימו לה ע"ס, כדי שתהיה הנוקבא ראויה לזיווג עם ז"א.

כי בהיותה חסרה את הספירות נהי"מ, אינה ראויה לזיווג. וע"כ נבחנות החיות האלו, ד"ס נהי"מ, שנושאות את הכיסא. וכן מכונות בשם מרכבה אל הנוקבא.

ואלו ארבעת השמות העליונים, נושאים את הכיסא הזה לזיווג עם הז"א. כי זולתם הנוקבא, כיסא, חסרה מספירות נה"י שלה. וכשהם עולים אליה ומתחברים בה, הם נושאים אותה לזיווג. והכיסא, הנוקבא, נכלל בהם, בעת הזיווג.

כלומר, שנשלמת מהשמות הללו. שהרי הם נהי"מ המשלימים ע"ס שלה. עד שהכיסא מקבל ומלקט בזיווג הז"א, נפשות ותענוגים נחמדים. אחר שקיבלה וליקטה התענוגים והחמודות האלו, היא יורדת מלאה, כמו אילן המלא ענפים מכל צדדיו, ומלא פירות.

91. אחר שיורד הכיסא ממקום הזיווג למקומו עצמו, שהוא מחזה ולמטה, יוצאות אלו ארבע הצורות, ד' החיות שנא"ן, מצוירות כל אחת בציורה: חקוקות מאירות נוצצות ולוהטות. והן זורעות זרע בעולם.

חקוקות, פירושו, שיעורי כלים לבית קיבול.

מאירות, פירושו, שיעורי קומות או"י.

נוצצות, פירושו, שיעורי קומות או"ח.

לוהטות, פירושו, הארות מלמטה למעלה, כמו אש הלוהטת מלמטה למעלה, והן הארות השמאל.

והם זורעים זרע בעולם. כלומר, שבהם מושפעות כל התולדות שבג' עולמות בי"ע. אז נקראים ד' החיות שנא"ן, כמ"ש, עשב מזריע זרע. עשב, כלומר החיות, הזורעות זרע בעולם.

92. כשיוצאת צורת האדם, הכולל כל הצורות, אז כתוב עליו, עץ פרי עושה פרי. כי אדם הוא זכר ונקבה, ועץ פרי הוא נקבה, ועושה פרי הוא זכר. וכתוב, אשר זרעוֹ בו על הארץ, כלומר, שלא הוציא זרעו אלא לתועלת הארץ. אשר זרעוֹ בו, פירושו, שאסור לאדם להוציא ממנו זרע לבטלה.

93. דשא, שבכתוב, תַדשֵׁא הארץ דשא, אינו מזריע זרע. וע"כ מתבטל ואינו מתקיים כמו אלו האחרים. כי החציר הוא המלאכים, השולטים לפי שעה, שנבראו ביום שני. והם עומדים למאכל בשביל בהמה. ודשא וחציר היינו הך. שאין לו לדשא דמות, להצטייר ולהיחקק בדמות ובציור במשהו, אלא נראים ואינם נראים.

כי דמות וציור באים מהכלים. כי האורות אין להם שום שינוי מראש הקו עד סוף עשיה. וכל השינויים והצורות רק מהכלים באים. ואילו האורות, הנקראים חציר או דשא, הם ג"ר דע"ב, שאין להם כלים בעולמות אבי"ע. כי הכלי שלהם לא נגלה אלא באו"א הפנימיים דעולם הנקודים. ונודע, שאו"א אלו נגנזו ואינם מתגלים יותר בעולמות אבי"ע. וע"כ אין לג"ר דע"ב כלי במשהו.

וע"כ נראים ואינם נראים. כי נראים בהכרח, כדי לגלות המוחין דו"ק דע"ב, מוחין דחַיה, כי אי אפשר שיתגלו ו"ק בלי ג"ר. ואחר שנגלו המוחין, הם מסתלקים תכף ומיד ואינם נראים, כי אין להם כלים להתלבש שם.

וזה הכלל, כל אלו שלא הצטיירו בצורה ובדמות, בכלים, אין להם קיום, אלא נבראים ועומדים לפי שעה, ונאכלים תכף ומיד באש אוכלה אש. ושוב חוזרים ונבראים, ותכף נאכלים באש אוכלה אש כמקודם לכן. וכן חוזר חלילה, וכן בכל יום.

94. בן אדם למטה, בעוה"ז, יש לו דמות וציור, ומ"מ אינו מתקיים לנצח, כמו המלאכים של מעלה. משמע לכאורה, שאין הקיום תלוי כלל בדמות ובציור. אלא הציור והדמות של המלאכים של מעלה, הם מצטיירים בציוריהם כמו שהם, בלי להצטייר באמצעות מלבוש אחר, ומשום כך הם חיים וקיימים תמיד. הציור של אדם למטה, בעוה"ז, הנר"ן שלו, מצטיירים בציוריהם באמצעות מלבוש, ולא באופן אחר. ומשום כך הם מתקיימים רק למועד ולעת קצובים.

כי המלאכים באים מזיווג או"א. וכמו שאו"א מקבלים אורותיהם בכלים שלהם עצמם, בלי מלבוש אחר, כך גם המלאכים הנמשכים מהם, יכולים לקבל אורותיהם בכלים שלהם, ואינם צריכים לסיוע ממלבוש אחר.

אמנם נשמות בני אדם באות מזיווג זו"ן דאצילות. ונודע, שזו"ן אינם יכולים לקבל אורותיהם, זולת באמצעות מלבוש, שמקבלים מנה"י דאו"א. כי הכלים שלהם אינם ראויים לאו"י, אלא לאו"ח בלבד.

ומכ"ש בני אדם הנולדים מהם, אינם ראויים לקבל האורות בכלים שלהם עצמם, זולת באמצעות מלבוש מזו"ן. ולפיכך אינם מתקיימים לנצח, כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא. ובעת שיפְגמו המלבוש העליון עד שאינו ראוי עוד לתפקידו, תכף מסתלקים הנר"ן שלהם ומתים.

95. ובכל לילה, בעת שהאדם ישן, מתפשט הרוח של האדם מהמלבוש הזה, ועולה למעלה למ"ן לזו"ן. והאש האוכלה אש, הנוקבא דז"א, אוכלת ושורפת את הרוח. ואח"כ חוזרים הרוחות לתחייתם כבתחילה, ומצטיירים בלבושים שלהם. ומשום זה אין לרוחות קיום, כמו אלו הצורות של מעלה, המלאכים דעשב, אלא שנשרפים וחוזרים ומתחדשים. כמ"ש, חדשים לַבְּקָרים רבה אמונתך. שכתוב על רוחות בני אדם, שהם חדשים בכל יום. כי בעת שינה עולים הרוחות למעלה ונשרפים וחוזרים ומתחדשים. כי כמ"ש, רבה אמונתך, שהיא רבה, גדולה ולא קטנה.

כי ב' מיני מלאכים יוצאים מזיווג זו"ן:

א. מלאכים המכונים דשא, הנמשכים מג"ר דע"ב, שיוצאים לשעתם ותכף נשרפים בנוקבא.

ב. מלאכים המכונים עשב, הנמשכים מו"ק דע"ב, שהם בני קיום.

ואין זיווג בזו"ן אלא ע"י מ"ן שמעלים בני אדם. והנה בעת שינה, נמצאים הצדיקים מעלים את הרוחות שלהם במ"ן לזיווג זו"ן, כמ"ש, בידךָ אפקיד רוחי, פדית אותי ה' אל אמת. ולפי זה היו צריכים לצאת ע"י אלו המ"ן ב' מיני רוחות:

א. שאינם בני קיום, אלא נשרפים תכף, כמו מלאכים של דשא.

ב. שהם בני קיום, כמו מלאכים של עשב.

אמנם לא כך, כי לא נמשך להם אלא רוח אחד, שבתחילה נשרף ואח"כ מתחדש ומתקיים.

כי אלו ב' מיני מוחין, ג"ר דע"ב וו"ק דע"ב, הם כמו ב' הפכים, שאי אפשר שיבואו בנושא אחד בזמן אחד. וע"כ במלאכים, שהם למעלה מהזמן, שאי אפשר שיבואו בהם בב' זמנים, לכן הם באים בהם בב' נושאים, בב' מיני מלאכים. אבל בני אדם, שהם בעלי זמן, יכולים לבוא בהם בנושא אחד, אלא בב' זמנים.

בתחילה, כשמקבלים מג"ר דע"ב, הם נשרפים כמו המלאכים של הדשא והחציר. ואח"כ, כשמקבלים מו"ק דע"ב, הם חוזרים לקדמותם ומתקיימים. זהו שכתוב, חדשים לבקרים. כי מתוך שנשרפים מקודם, הרי הם נבחנים כמתחדשים בכל בוקר. מהו הטעם?

כי כמ"ש, רבה אמונתך, ולא קטנה. הנוקבא דז"א נקראת אמונה. ומתוך שהנוקבא צריכה בתחילה להיות גדולה, לקבל את הג"ר דע"ב, ולא קטנה, שלא תוכל לקבל הו"ק מטרם שמקבלת הג"ר. ומטעם זה מחויבות הנשמות להישרף מקודם בעת שמאירים בה המוחין דג"ר דע"ב. ובהארת הו"ק דע"ב חוזרות ומתחדשות, כמ"ש, חדשים לבקרים. מטעם, רבה אמונתך. שהנוקבא צריכה להיות גדולה ולא קטנה.

96. ודאי, שהאמונה, הנוקבא, גדולה, כי יכולה לקבל כל נשמות העולם ולכלול אותן בתוכה, נשמות העליונים ונשמות התחתונים, גם הג"ר של הנשמות, הנשרפות בתוכה, וגם הו"ק של הנשמות, שיוצאות ממנה לעולם.

הנוקבא היא מקום רב וגדול, שכולל הכול ואינו מתמלא. כמ"ש, כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא. הנוקבא נקראת ים. הנחלים, נשמות.

כל הנשמות הולכות אל הנוקבא, והיא אינה מתמלאת, כי הנשמות הולכות אל הים, והים מקבל אותן ושורף אותן בתוכו. וע"כ אינו מתמלא מהן, שהרי נשרפות ואינן. ואח"כ מוציא הים את הנשמות כבתחילה והולכות ובאות לעולם. ומשום זה כתוב, רבה אמונתך.

97. ביום ג' כתוב בו פעמיים, כי טוב. משום שיום זה נבחן בב' הצדדים, בקו ימין ובקו שמאל. ואמר לצד הזה, כי טוב, ולצד הזה, כי טוב. והכריע ביניהם. ומשום זה יש בו פעמיים, ויאמר. כי יום ג' של מעשה בראשית, הוא ת"ת, המכריע על ב' הקווים, המכחישים זה את זה, שהם חו"ג, שבמחלוקת. ולפיכך כתוב כאן פעמיים, ויאמר, ופעמיים, כי טוב. כי הת"ת אמר לקו ימין, חסד, כי טוב, וכן אמר לקו שמאל, גבורה, כי טוב, וקיים הארת שניהם.

כאן עניין השם בן ד' אותיות, י"ה ו"ה, מפותח ונחקק, העולה לי"ב (12) אותיות, בד' צורות בד' צדדים, נרשם על הכיסא הקדוש, הנוקבא דז"א. כי הכתוב, עשב מזריע זרע, פירושו על יציאת המלאכים שבכתוב, רכב אלקים ריבותיים אלפי שנא"ן. שבהם עצמם רק ג' פנים, שנ"א. וחסרות להם פני אדם.

וע"כ אין להם עצמם זיווג, אלא שצריכים לעלות לזיווג שמבחינת מחזה ולמעלה, שיש שם פני אדם, כלומר כל ד' הפנים. לכן נאמר, מיכאל רשם רשימה לצד דרום וכל ג' הפנים: פני אריה, פני שור, פני נשר, מסתכלות אל פני אדם.

ונבחן, שכל חיה מרֶכב אלקים, שעלו לזיווג העליון, קיבלה שם כל ד' הפנים, פני אריה, פני שור, פני נשר, פני אדם, שהוא שם בן ד', י"ה ו"ה. ונכלל השור מד' פנים, וכן הנשר מד' פנים, וכן האריה מד' פנים. ונחקק בשם בן י"ב אותיות, בג' החיות, שנ"א, בד' צורות, שקיבלה כל אחת ד' צורות, אריה שור נשר אדם, בעלותם לזיווג העליון, בד' צדדים אשר שם. פני אריה בימין בדרום, פני שור בשמאל בצפון, פני נשר באמצע במזרח, פני אדם במערב. והם נרשמו על הכיסא הקדוש.