אמא השאילה בגדיה לבִתה

[אמא אוזיפת לברתא מאנהא]

16. אמר רבי שמעון, ע"כ השמיים וצבָאם נבראו במ"ה, המלכות. כי כתוב, כי אראה שמֶיך מעשה אצבעותיך. ומקודם לכן כתוב, מ"ה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תְנָה הודךָ על השמיים. הרי השמיים נבראו בשם מ"ה, המלכות. ופירוש הכתוב, על השמיים, המורה על הבינה, הנקראת מ"י, שמעל ז"א, הנקרא שמיים, שמלכות עולה בשם אלקים.

פירוש. מ"ה, מלכות, עולה ונכלל בבינה, אלקים, אחַר שברא אור חסדים ללבוש כבוד אל אור החכמה שבשם מ"י, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלקים, שהוא שם הבינה, שהמלכות נכללת בה. וע"כ כתוב, בראשית ברא אלקים. האלקים העליון, בינה ולא מלכות. כי מ"ה, מלכות. ולא נבנה במ"י אל"ה.

פירוש. כיוון שהעולם התחתון, מ"ה, ממשיך המוחין בשם אלקים בעולם העליון, ע"כ הייתה היכולת שייבראו שמיים וצבָאם ע"י מ"ה, כי אין תולדות בלי מוחין עילאין, שהם מוחין דחיה.

וזה אמר רבי שמעון, משום שגם העולם התחתון, מ"ה, מתקיים בשם אלקים מהעולם העליון, השמיים וצבאם נבראו במ"ה, במלכות, היה כוח למ"ה להוציא תולדות אלו השמיים וצבאם.

ולכן כתוב, אשר תְנָה הודךָ על השמיים. להשמיענו, שהמוחין נמשכים משֵם אלקים דישסו"ת, ע"י השיתוף של מ"י באל"ה, שמ"י הן ממעל השמיים, ז"א. ע"כ נאמר, על השמיים, שמלכות עולה בשם אלקים. כלומר, שההוד, המוחין, על השמיים, מעל לז"א, הוא ישסו"ת, שבו עולה השם אלקים, והוא מ"י ברא אל"ה. אבל בשמיים עצמו, ז"א, אין שָם מ"י אלא רק מ"ה.

אחר שנמשכה קומת החכמה מחמת הנקודה, שחזרה ויצאה מתוך מחשבה, חזר ועשה זיווג דו"ק להמשכת אור חסדים, והתלבש אור חכמה באור חסדים, ואז מ"י האיר באל"ה. אחר שברא אור חסדים אל אור החכמה, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלקים, והתלבש אור החכמה באור החסדים, ע"כ הגיעו המוחין ממ"י לאל"ה, והתחברו אותיות אלו באלו, והמלכות עלתה בשם העליון אלקים. בשם העליון, מעל השמיים, ישסו"ת, שבהם מ"י, אבל לא בשמיים, שהוא מ"ה.

מ"ה, מלכות, ולא נבנה במ"י אל"ה, כי מ"י בינה, אשר מעת צמצום א' (צ"א) לא היה בה שום צמצום כלל, כי הצמצום היה שם על הנקודה האמצעית, המלכות, שהצטמצמה, שלא לקבל בה אור, ונתקנה בזיווג דהכאה, להעלות או"ח. אבל ט' ראשונות (ט"ר) היו נקיות מכל צמצום, והיו ראויות לקבל אור החכמה. אלא רק בצ"ב, כדי להמתיק המלכות במדה"ר, עולה המלכות לאבא, ואבא נתקן בה כעין זכר ונוקבא, וקיבלה המלכות מקום בינה. והנקודה, מלכות, עלתה להיות מחשבה, בינה.

ומאז הצטמצמה גם הבינה, ונתקנה במסך, שלא לקבל אור החכמה בתוכה, כדי לקבל הזיווג דהכאה ולהעלות או"ח. הרי שהבינה ממקורה ראויה לקבל חכמה בלי שום צמצום, ומה שקיבלה בתוכה הצמצום והמסך, לא היה אלא להמתיק המלכות.

ולפיכך ע"י העלאת מ"ן מתחתונים, נמשך אור חדש מע"ב ס"ג דא"ק, המוריד בחזרה את הנקודה ממקום בינה למקומה, למלכות, כמו שהיה בצ"א, ויוצאת הנקודה ממחשבה. שע"י זה נטהרת הבינה מכל צמצום, וחוזרת ומקבלת אור חכמה. ואחר שקומת החכמה מתלבשת בחסדים, מאירה מ"י באל"ה, ומתגלה שֵם אלקים.

והנה כל הבניין הזה של שם אלקים לא ייתכן כלל במ"ה, כי מ"ה היא קצה השמיים למטה, המלכות עצמה, שעליה היה הצמצום ממקורה גם בצ"א, ואינה ראויה לקבל בתוכה שום הארת חכמה. ולכן מ"ה, מלכות, ולא נבנה במ"י אל"ה, כי רק במ"י שייך כל הבניין של שם אלקים, ע"י חזרה ויציאה מתוך מחשבה, ולא במ"ה.

17. אלא בשעה שאותיות אל"ה נמשכות מלמעלה, מבינה, למטה, למלכות, כי האֵם משאילה בגדיה לבת ומקשטת אותה בקישוטיה, אז נמשך השם אלקים מבינה, האם, למלכות, הבת. ומקשטת אותה בקישוטיה, בשעה שנראה לפניה כל זכר. שאז כתוב עליה, אל פני האדון ה'.

כי אז נקראת המלכות אדון, לשון זכר. כמ"ש, הנה ארון הברית, אדון כל הארץ. הרי הכתוב קורא את המלכות, המכונה ארון הברית, בשם אדון כל הארץ, שם זכר. משום שקיבלה את הכלים המכונים בגדים, והמוחין המכונים קישוטים, מהאם, בינה. כי אז יוצאת אות ה' ממ"ה, ובמקומה נכנסת י', ונקראת המלכות מ"י, כמו בינה. ואז היא מתקשטת בבגדי זכר, בגדים דבינה, כנגד כל ישראל.

ביאור הדברים. לאחר שעשה בראש א"א נקודה אחת, וזו עלתה להיות מחשבה, כי החכמה נתקנה בה כעין זכר ונוקבא, הנה אז צייר בה כל הציורים, שכל הקומות של חמשת פרצופי אצילות הצטיירו בה. באופן, שאין יותר מכ"ח כל קומה, בא"א ואו"א וזו"ן.

וחקק בה כל החקיקות, שבכוחה נפרדו ג"ס בינה וז"א ומלכות, מכל קומה למדרגה שמתחתיה. כי בינה ז"א ומלכות דא"א נפלו לאו"א, ובינה ז"א ומלכות דאו"א נפלו לזו"ן, ובינה ז"א ומלכות דזו"ן נפלו לבי"ע. ואלו ב"ס שנשארו במדרגה, כו"ח, נקראות מ"י. ואלו ג"ס שנפרדו מכל מדרגה, נקראות ג' אותיות אל"ה.

ואותיות אל"ה נמשכות מלמעלה, מבינה, למטה, למלכות, בעת שנקודה עלתה להיות מחשבה, שאז נפרדו ג' האותיות אל"ה מאו"א ונפלו למדרגה שמתחתיהם, זו"ן. כי אז נבחן שאל"ה דאו"א, שהן בזו"ן, נמשכו מלמעלה למטה והתלבשו בתוך הזו"ן. כי אל"ה דאבא, שהוא ישראל סבא, נמשך לז"א, ואל"ה דאמא, שהיא תבונה, נמשכה לנוקבא.

ואמא משאילה בגדיה לבִתה ומקשטת אותה בקישוטיה. בעת ביאת המוחין דגדלות, שנמשך חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, בניין עמוק היוצא מתוך המחשבה. כלומר, שהנקודה חזרה ויצאה מתוך מחשבה למקומה, למלכות, שבזה הוחזרו ג' הכלים בינה וזו"ן למדרגה, ונמשכו ג' האורות דכח"ב, הנקראים קודש קודשים.

ותדע, כי בעת שהוחזרו הכלים בינה וזו"ן מהגוף לראש דא"א, נמשכו עימהם גם או"א, המלבישים עליהם. ועלו גם הם לראש דא"א, וקיבלו שם אותם המוחין של קודש קודשים שבראש א"א. כי זה הכלל, העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו, וכן התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ולפיכך במצב הקטנות, שבינה וזו"ן נפרדו מהראש דא"א ונפלו לגוף שלו, שהם מלובשים באו"א מפה ולמטה, נעשו הבינה וזו"ן דא"א לבחינת או"א ממש. וע"כ במצב הגדלות, שחזרו הבינה וזו"ן דא"א למדרגת הראש שלו, הנה לוקחים עימהם גם את או"א.

כי כבר נעשו למדרגה אחת בשעת הקטנות, ונמצאים משום זה גם בגדלות, שאו"א עלו עתה עימהם לראש דא"א, שנעשו ג"כ שווים כמוהו, ומקבלים אותם המוחין שבראש דא"א, הנקראים קודש קודשים.

ועד"ז ממש עלו הזו"ן לאו"א. כי אחר שאו"א קיבלו המוחין שבראש א"א, יצאה גם בהם הנקודה מתוך מחשבה למקום המלכות, שבזה הוחזרו הבינה וזו"ן שלהם אל מדרגתם דאו"א. והנה בה בעת שהכלים בינה וזו"ן חזרו ועלו לאו"א, לקחו עימהם גם את זו"ן המלבישים עליהם, ועולים גם זו"ן לאו"א, ומקבלים המוחין של קודש קודשים אשר שם.

ואמא משאילה בגדיה לבִתה ומקשטת אותה בקישוטיה. כלומר, כיוון שג' אותיות אל"ה דאמא נמשכו אל הנוקבא במצב הקטנות, שזה נבחן שאמא משאילה בגדיה לבתה. כי ע"י זה שג' הכלים בינה וזו"ן, שהם אל"ה, נפרדו מאמא ונפלו לנוקבא, הרי הן נעשו לבחינת נוקבא ממש. כי העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו.

ונבחן, שאמא השאילה כלים אל"ה שלה לבת, הנוקבא, כי עתה משמשת עימהם הנוקבא. ועם זה נמצא ג"כ שמקשטת אותה בקישוטיה. כלומר, לעת גדלות, שג' הכלים אל"ה, בינה וזו"ן דאמא, חוזרים לאמא, הנה אז עולה עימהם גם הנוקבא לאמא. ואז מקבלת הנוקבא המוחין של קודש קודשים שבאמא, כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ונמצא עתה, שמתוך שאמא משאילה בגדיה אל"ה לבת בעת הקטנות, ע"כ מקשטת אותה בקישוטיה, במוחין, בעת הגדלות, ונמצאת מתקשטת בקישוטים דאמא. ומתי מקשטת אותה בקישוטיה כראוי? כי יש ב' מיני קישוטים מאמא אל הנוקבא, שהם המוחין דג"ר:

א. מאמא תחתונה, תבונה, העומדת מחזה ולמטה דא"א,

ב. מאמא עילאה, העומדת מחזה ולמעלה דא"א.

וכשהנוקבא עולה לתבונה, והתבונה מקשטת לה בקישוטים שלה, נבחן שעדיין הקישוטים האלו אינם כראוי. משום, שאז עוד נמצאת הנוקבא בבחינת עומדת לשאלה, כמו התבונה, שמטרם עליית מ"ן. וע"כ אינם כראוי. אלא בעת שהנוקבא עולה למקום אמא עילאה, שמחזה ולמעלה דא"א, ואמא עילאה מקשטת לנוקבא בקישוטים שלה, אז נבחן שהקישוטים הם כראוי.

ומקשטת אותה בקישוטיה, בשעה שנראה לפניה כל זכר. שאז כתוב עליה, אל פני האדון ה'. כי אז נקראת המלכות אדון, לשון זכר: בעת שהנוקבא עולה לתבונה ומקבלת המוחין ממנה, עוד הקישוטים אינם כראוי, כי היא עוד עומדת לשאלה, שצריכה עוד להעלאת מ"ן מן התחתונים, כדי להשתלם לגמרי. ואז נבחן, שהזכרים שבישראל מקבלים מז"א, שעלה לישראל סבא.

אבל בעת שנוקבא עולה לאמא עילאה, היא נשלמת לגמרי, ואינה קיימת עוד לשאלה, לקבל מ"ן, ואז נחשבת לדכורא, והזכרים שבישראל מקבלים ממנה.

לכן נאמר, בשעה שנראה לפניה כל זכר, שכל הזכרים בישראל מתראים לפניה ומקבלים ממנה. כי אז נקראת המלכות אדון. שאינה נקראת בשם אדנ"י, נקבה, אלא בשם אדון, זכר, מפני שאינה עומדת לשאלה. כי אין עניין עליית מ"ן נוהג עוד בה, וע"כ נחשבת לזכר.

כמ"ש, הנה ארון הברית, אדון כל הארץ. ארון נקרא הנוקבא. כי היסוד דז"א, הנקרא ברית, נכנס בה. הרי שהכתוב מכנה את הנוקבא בשם אדון כל הארץ, זכר.

כי אז יוצאת האות ה' ממ"ה, ובמקומה נכנסת י', ונקראת המלכות מ"י, כמו הבינה: ה' דמ"ה יוצאת ממנה, כי ה' דמ"ה מורה שעומדת לשאלה: מ"ה ידעת? הרי שה' דמ"ה מורה על שעומדת לשאלה. וה' זו דמ"ה יוצאת ממנה, ונכנסת י' במקום ה', ונקרא מ"י, כמו אמא. ואז נבנית בשם אלקים, כמו אמא.

18. והאותיות האחרות, אל"ה, ממשיכות להם ישראל מלמעלה, מבינה, אל מקום זה, אל המלכות, הנקראת עתה בשם מ"י, כמו הבינה. כמ"ש, אלה אֶזְכְּרָה ואֶשְׁפְּכָה עליי נפשי, כי אעבור בסָך אֶדַדֵם עד בית אלקים בקול רינה ותודה המון חוגג.

אל"ה אזכרה. פירושו, הנני מזכיר אותיות אל"ה בפי. ואני שופך דמעות ברצון נפשי, כדי להמשיך אותיות אל"ה מבינה. ואז אדַדֵם מלמעלה, מבינה, עד בית אלקים, המלכות, כדי שהמלכות תהיה נקראת אלקים, כעין הבינה, אלקים. ובמה אמשיך אותן? בקול רינה ותודה המון חוגג.

אמר רבי אלעזר, השתיקה שלי בנתה את המקדש של מעלה, בינה, ואת המקדש של מטה, מלכות. ובוודאי, כמו שאומרים, מילה בסלע, והשתיקה בשניים. מילה בסלע, שאמרתי, והערתי עליו. שתיקה בשניים, השתיקה ששתקתי, ששווה פי שניים, כי נבראו ונבנו ב' עולמות ביחד, בינה ומלכות. כי אם לא עמדתי מלדבר, לא השגתי הייחוד של ב' עולמות אלו.

פירוש. אחר שיוצאת אות ה' ממ"ה, ונכנסת י' אל המ', ונקרא מ"י, אז ממשיכים לה ישראל ע"י עליית מ"ן אותיות אחרות, אל"ה, אל מקום זה, מ"י, והנוקבא עולה בשם אלקים. כי אל"ה דעליון נופלות לתחתון בעת קטנות, וע"כ הן נמשכות לתחתון בעת הגדלות.

כי בעת שהבינה ותו"מ דעליון, אותיות אל"ה, חוזרים לראש דעליון, הם לוקחים עימהם גם התחתון. והתחתון קונה את אותיות אל"ה ואת המוחין שבהם, מחמת היותו עימהם יחד בראש דעליון. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

והאותיות האחרות, אל"ה, ממשיכות להם ישראל מלמעלה, אל מקום זה, כמ"ש, אלֶה אזכרה. להמשיך אותיות אלו, הוא העלאת מ"ן, שישראל מעלים מ"ן, כדי להמשיך המוחין דגדלות, ע"י המשכת אותיות אל"ה דאמא עילאה אל הנוקבא. וכמ"ש, אל"ה אזכרה, להמשיך אותם. לכן הנני מזכיר אותיות אל"ה בפי, ואני שופך דמעות ברצון נפשי. התפילה בשערי דמעות, שאינן חוזרות ריקם.

ואז, אחר שהועלה המ"ן אדַדֵם מלמעלה, אמשיך לאותיות אל"ה מלמעלה, מאו"א, עד בית אלקים, עד הנוקבא, שנקראת בית אלקי"ם. ואחר המשכת האותיות אל"ה, היא נקראת בעצמה אלקים. וע"כ נאמר, שהמלכות תהיה נקראת אלקים כעין הבינה, כמו אמא.

ואמר, מילה בסלע והשתיקה בשניים. כי מאמר דרבי אלעזר העלה את הנוקבא עד התבונה, שלמטה מחזה דא"א, שאז עוד נקרא, עומדת לשאלה, ונקרא סלע. ע"כ אמר, מילה בסלע. אבל במה ששתק רבי אלעזר ונתן מקום לרבי שמעון, שיגלה המוחין דחיה, שהיא ע"י עליית הנוקבא לאמא עילאה, הרי נבנו ב' עולמות ביחד.

כי העולם התחתון, הנוקבא, נעשית אחד עם העולם העליון. שאמר, השתיקה ששתקתי, שווה פי שניים, כי נבראו ונבנו ב' עולמות ביחד. כי הנוקבא עלתה לאמא ונעשית זכר כמו אמא עילאה.

19. אמר רבי שמעון, מכאן והלאה שלמות הפסוק, שכתוב, המוציא במספר צבאם. כי שתי מדרגות הן, מ"ה ומ"י, שכל אחת מהן צריכה להיות רשומה, כלומר, מצוינת. מ"י עליונה, ומ"ה תחתונה. המדרגה העליונה רושמת ואומרת, המוציא במספר צבאם. אשר ה' הידיעה של המילה המוציא, רומזת על אותה שנודעת ואין כמוה, מ"י.

כעין זה, המוציא לחם מן הארץ. הנה ה' הידיעה של המוציא, רומזת על אותה שנודעת, שזו המדרגה התחתונה, מ"ה. והכול אחד. ששתיהן במדרגה אחת, מלכות. אלא העליונה היא מ"י דמלכות, והתחתונה היא מ"ה דמלכות. המוציא במספר, כי מספר שישים ריבּוא (600,000) הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר.

ביאור הדברים. כי אחר שהכתוב רמז לנו, בשְׂאו מרום עיניכם וראו מ"י ברא אל"ה, להתבונן על בניין הנוקבא בשם אלקים, שהיא ממשיכה מאו"א עילאין, שע"י כך אמא עילאה מקשטת לה בקישוטים שלה, הוא ממלא ומשלים את הביאור הזה בהמשך של הכתוב, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרָא, מרוב אונים ואמיץ כוח, איש לא נעדר.

ונאמר, כי שתי מדרגות הן, שכל אחת מהן צריכה להיות רשומה, מצוינת בה' הידיעה. שב' מדרגות מ"י ומ"ה צריכות להיות מצוינות בנוקבא.

א. אשר המוחין דג"ר, שמקבלת ע"י עלייתה והלבשתה לעולם העליון, שאז נעשית הנוקבא כמו העולם העליון עצמה, זוהי הנקראת מ"י. כי יוצאת ה' דמ"ה ונכנסת י' במקומה. ונקראת גם הנוקבא מ"י בעולם העליון, שמתקשטת בכלי זכר.

ב. אמנם יחד עם זה, אין מדרגתה הקודמת, שהיא מ"ה, נחסרת ממנה, אלא גם מ"ה צריך להימצא בה כמקודם לכן, אשר מדרגת מ"י נחוצה, כדי להמשיך השלמות ובחינת קודש קודשים אל התולדות. אבל הולדת הבנים ופרייה ורבייה תלויים רק בשם מ"ה. ולפיכך, אם תחסר מדרגה אחת מהן לנוקבא, אינה ראויה להוליד.

המדרגה העליונה רושמת ואומרת, המוציא במספר צבאם. מדרגת מ"י, שהנוקבא יורשת מהעולם העליון, עליה נאמר, המוציא במספר צבאם. כי ה' הידיעה של המוציא, רומזת על המוחין השלמים, שמקבלת מאו"א עילאין, שהם הקישוטים בכלי זכר, שיוצאת ה' ונכנסת י'.

אשר ה' הידיעה של המוציא, רומזת על אותה שנודעת ואין כמוה, מ"י. כי אלו הם תכלית גובהם של המוחין, הנוהגים בנוקבא במשך 6000 שנה.

כעין זה, המוציא לחם. שזו המדרגה התחתונה, מ"ה. והכול אחד. שגם ה' הידיעה של המוציא לחם, רומזת על מוחין דג"ר הנודע, אלא הם מוחין דישסו"ת, שהנוקבא מקבלת ונודעת בהם, מדרגת מ"ה. כי גם מדרגה זו צריכה להיות רשומה בנוקבא. והכול אחד. שהן שתיהן, מ"י ומ"ה, כלולות יחד בנוקבא לבחינת פרצוף אחד, זו עליונה וזו תחתונה.

ואין לשאול ממה שאומר הזוהר, שבכל מקום שכתוב ה' הידיעה, היא מהעולם התחתון, מלכות, שהתגלה יותר. וכאן אומר, שהיא מהעולם העליון. כי גם כאן הכוונה על העולם המגולה, הנוקבא דז"א.

ומה שקורא לה עילאה, הפירוש על מדרגת מ"י של הנוקבא, שאינה מקבלת אותה, זולת בעת שעולה ומלבישה את העולם העליון, אמא עילאה. וע"ש זה קורא לה עילאה. ולמדרגת מ"ה של העולם המגולה, קורא תתאה.

ונאמר במקום אחר, שכל הדברים שהם מהעולם העליון הנסתר, בינה, מסתתרת האות ה' משם. הכוונה היא, בעת שהעולם המגולה אינו עולה ומלביש לעולם העליון, שאז העולם העליון נסתר, ואיננו מאיר לתחתונים. וע"כ אינו כתוב בה' הידיעה, כי נסתר הוא.

ונאמר, כי במספר שישים ריבוא (600,000) הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. מספר, תכלית השלמות. מספר מורה על הארת השלמות הגמורה. וההארה הבלתי שלמה נבחנת לבלי מספר, או שאין לו מספר, להורות שהם מחוסרי השלמות, הנקרא מספר.

ותדע שאלו המוחין דאו"א עילאין, שהז"א משפיע אותם לנוקבא, הוא כמ"ש, השמיים מסַפרים כבוד אל. כי השמיים, ז"א, כבוד אל, הנוקבא דז"א, מספרים הם שפע המוחין דאו"א עילאין. ומוחין אלו נבחנים לשישים ריבוא. כי מדרגות של נוקבא נבחנות ליחידות, של ז"א לעשרות, של ישסו"ת למאות, של או"א עילאין לאלפים, ושל א"א לרבבות.

ויש לאו"א עילאין ב' הבחנות:

א. מבחינתם עצמם הנבחנים לאלפים,

ב. מבחינת מוחין דחכמה, שמקבלים מראש דא"א, שאז נבחנים גם הם לרבבות כמוהו. אלא רק לו"ק דא"א, להיותם מלבישים מפה ולמטה דא"א. וע"כ הם ביחס הזה רק ו"ק דא"א, שהיא רבבות, וו"ק הם שישים, וע"כ שישים ריבוא.

ולפיכך בעת שהנוקבא עולה ומלבישה לאו"א עילאין, היא מקבלת מספר שלם, שהם שישים ריבוא. שישים, פירושם ו"ק. כי עדיין חסרה גם אז לבחינת הראש דא"א, וריבוא מורה על מדרגות דא"א, המאירות בתוך או"א, בתוך הו"ק שלו, המתלבשים באו"א. וע"כ יש לנוקבא מספר שישים ריבוא.

ובמספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. כי התבאר, ששתי מדרגות מ"י ומ"ה רשומים בנוקבא:

א. מ"י שבנוקבא. הם או"א עילאין, המתלבשים בנוקבא, ונעשית בזה לבחינת העולם העליון. ואז יש לה מבחינה זו מספר של שישים ריבוא.

ב. מ"ה שבנוקבא. הם ישסו"ת, המתלבשים בנוקבא בבחינת עומדת לשאלה מ"ה. ומבחינה זו הם העולם התחתון.

ואלו ב' מדרגות, מ"י ומ"ה, נעשות בה פרצוף אחד. אשר מחזה ולמעלה שלה היא מלבישה לאו"א עילאין, ומחזה ולמטה שבה היא מלבישה לישסו"ת. והם פרצוף אחד בה. ולפיכך נבחנות גם בתולדות של הנוקבא אלו ב' מדרגות.

כי מצד העולם העליון מ"י שבה, הוא המוציא במספר צבאם, במספר שישים ריבוא. ומצד העולם התחתון מ"ה שבה נבחנות התולדות, שהן מבחינת בלי מספר. שנאמר, והם מוציאים צבאות למיניהם, שאין להם מספר. כלומר, שמוציאה התולדות למיניהן לבלי מספר, שאין בהן אותן המוחין דמספר מאו"א עילאין, אלא מישסו"ת, שהם בלי מספר.

א"כ, נמצאות התולדות שלה מחוסרי השלמות, להיותן בחיסרון של המספר. לזה נאמר, במספר שישים ריבוא הם הכוכבים העומדים יחד, והם מוציאים צבאות. כלומר, שאלו ב' מדרגות שבה, מספר ובלי מספר, נמצאים בה יחד, שמחוברות בה במדרגה אחת ממש, וע"כ נמצאות גם בתולדות שלה. והם שתי מדרגות יחד, שמצד אחד נבחנות התולדות שלה, שהן במספר שישים ריבוא, ומצד שני הן בלי מספר. וכיוון שכן, נבחנת בהן בלי המספר, לתוספות שלמות בלבד, ולא כלום למשהו חיסרון.

וטעם הדבר, כי ברכה ופרייה ורבייה של זרע תלויות לגמרי בעולם התחתון מ"ה, הנבחנת לבלי מספר. שזו ברכת הזרע, המובא בכתוב, הבט נא השמיימה וספור הכוכבים, אם תוכל לספור אותם. ויאמר לו, כה יהיה זרעךָ. הרי שברכת הזרע באה רק בבלי מספר, משֵם מ"ה.

ולפיכך, אחר כל השלמות של המוחין דמספר, שהשיגה מאו"א עילאין מ"י, יש לה תוספת לברכה ממ"ה בלי מספר, שאין להם מספר, ויש לה גם ברכה, ושתיהן נכללות בנשמות ובתולדות.

20. לכולם, בין לשישים ריבוא אלו, ובין לכל צבאותיהם, שאין להם מספר, בשם יקרָא. מהו, בשם יקרא? הרי אינו קורא להם בשמותיהם, כי אם היה כן, היה צריך לומר, בשמו יקרא? אלא בזמן שמדרגה זו אינה עולה בשם אלקים, אלא נקראת מ"י, אינה מולידה, ואינה מוציאה את הגנוזים בה, למיניהם, אע"פ שכולם היו נסתרים בה, כלומר, אע"פ שכבר עלו אותיות אל"ה. אלא, שעוד הן חסרות לבוש הכבוד של חסדים, שאז הן נסתרות, ואינן עולות בשם אלקים.

כיוון שברא אותיות אל"ה, ועלו בשמו, שהתלבשו בלבוש הכבוד דחסדים, שאז מתחברים אל"ה עם מ"י, ונקרא אלקים, אז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות. וכמ"ש, בשם יקרא, באותו שם שלו קרא והוציא כל מין ומין, שיתקיים בשלמותו.

ואז כתוב, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא. בשם השלם אלקים. כמ"ש, רְאֵה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, שפירושו, אני מזכיר את שמי, כדי שבצלאל יתקיים במלוא קיומו.

ביאור הדברים. השלמות הגדולה של המוחין, שם אלקים, שורה על הנשמות והתולדות שלה בב' מדרגותיה יחד, על מדרגת ריבוא שבה, ועל מדרגת כל צבאם, שאין להם מספר, על שתיהן שורה השם. כמ"ש, לכולם בשם יקרא.

אלא בזמן שמדרגה זו אינה עולה בשם אלקים, אלא נקראת מ"י, אינה מולידה, ואינה מוציאה את הגנוזים בה, למיניהם, אע"פ שכולם היו נסתרים בה. כיוון שברא אותיות אל"ה, שאז מתחברים אל"ה עם מ"י, ונקרא אלקים, אז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות. כי ברכת הזרע תלויה לגמרי בשם מ"ה, שאין להם מספר.

כי המוחין דמספר הם הארת החכמה, השם השלם, וכל בחינותיה הן בתכלית השלמות. והמוחין שבלי מספר, הבאים דווקא משם מ"ה, הם המוחין דחסדים. והארת החכמה אינה מתקבלת בלי לבוש כבוד דחסדים, שמטרם זה, אע"פ שאותיות אל"ה עלו למ"י, מ"מ לא עלה בשם אלקים, שזה עניין מ"י ברא אל"ה. שאחר שברא אור חסדים ללבוש כבוד אל אור החכמה שבשם מ"י, שאז התלבשו זה בזה, והמלכות עלתה בשם העליון אלקים.

ומ"י אינה מולידה, ואינה מוציאה את הגנוזים בה, למיניהם, אע"פ שכולם היו נסתרים בה. שאע"פ שכבר יצאה הנקודה מתוך מחשבה למקומה למלכות, והייתה חקיקה של ציור סתום אחד, קודש קודשים, כי חזרו בה בינה וזו"ן דכלים וג"ר דאורות, ועכ"ז כולם נסתרים בה, ועוד נשארים אל"ה עמוק וסתום בשם אלקים, מטעם שהם אינם יכולים לקבל הארת חכמה בלי חסדים.

אלא, כיוון שברא אל"ה, כלומר אחר שהוסיף והזדווג על מסך דמ"ה, העולם התחתון, והוציא עליו קומת מוחין של חסדים, הנקראים בלי מספר, והשפיע אותה לאל"ה, שזה ברא אל"ה, כלומר שנתן בהם הלבוש של חסדים, הנקרא ברא, הנה אז עולה בשם ונקראת אלקים.

כי עתה, אחר שהשיגו קומת חסדים, יכולים לקבל הארת חכמה, שהם המוחין של מספר שישים ריבוא. ואז התחברו אותיות אלו באלו, והמלכות עלתה בשם העליון אלקים. ואז בכוח השם הזה, הוציא אותם בשלמות.

לכן גם על הנשמות והתולדות, שיצאו משם אלקים, נמצאת בהן אותה השלמות של השם, שהיא התלבשות החכמה בחסדים. וכמ"ש, לכולם בשם יקרא. שהשם נקרא על התולדות. באותו שם שלו קרא והוציא כל מין ומין שיתקיים בשלמותו. שבשם הזה הוציא התולדות, הן במין של שישים ריבוא, והן במין שאין בו חשבון, כדי שיתקיימו בשלמותו של השם, שיתלבשו זה בזה, כמו שהם מלובשים בשם. וכמ"ש, ראה קראתי בשם. ראָיה, שהמילים, קריאה בשם, מורות על קיום ושלמות.

21. כתוב, מרוב אונים ואמיץ כוח איש לא נעדר. מהו, מרוב אונים? זהו ראש המדרגות, שכל הרצונות עולים בו, ומתעלים בו בדרך סתום. אמיץ כוח, העולם העליון, מ"י, שהתעלה בשם אלקים. איש לא נעדר, מאותם שישים ריבוא, שהוציא בכוח השם הזה.

ומשום שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא, ע"כ בכל מקום שמתו ישראל ונענשו בחטאותיהם, נמנו אח"כ, ולא נעדר מאלו שישים ריבוא אף אחד, כדי שיהיה הכול בצורה אחת, הן למעלה הן למטה. וכמו שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא למעלה, כך לא נעדר איש ממספר זה למטה.

ביאור הדברים. מרוב אונים, רומז לכתר דאו"א עילאין, ראש המדרגות של המוחין הללו, בינה דא"א שנעשה כתר לאו"א, ששם כל הרצונות עולים, שכל המדרגות מקבלות ממנה. ועכ"ז מתעלים בו בדרך סתום, כי הוא אויר שלא נודע, שהי' לא יוצאת מאויר שלו, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, וע"כ הוא בתכלית השלמות. וע"כ נקרא אוירא דכיא.

ואע"פ שקומת החסדים המכונה אוויר, היא יוצאת על בחינת העולם התחתון, מ"ה, מ"מ היא בתכלית השלמות, משום שהאור הזה נמשך מג"ר דבינה דא"א, ראש כל מדרגות האצילות, שהן או"א וישסו"ת וזו"ן. ולפיכך נבחנת גם קומת החסדים שבה לבחינת אוירא דכיא, כמו בג"ר דבינה דא"א.וכמ"ש, ואמיץ כוח, זהו העולם העליון: מ"י שבנוקבא, שמשם נמשך המספר של שישים ריבוא. כי היא מלבישה לעולם העליון, שהוא או"א עילאין. וע"כ נאמר, איש לא נעדר מאותם שישים ריבוא, שהוציא בכוח השם הזה, כי משם משיגה המוחין של מספר שישים ריבוא.

וכמו שאיש לא נעדר ממספר שישים ריבוא למעלה, כך לא נעדר איש ממספר זה למטה. כיוון שהנוקבא הלבישה לאו"א עילאין, אמא שהשאילה בגדיה לבִתה וקישטה אותה בקישוטיה, ע"כ נעשית לגמרי כמו או"א עילאין. וכמו שמוחין דאו"א עילאין הם שלמים במספר שישים ריבוא, ואיש מהם לא נעדר, כך הנוקבא שלמה במספר הזה, ואיש לא נעדר.