משה ויעקב

148. כמו שימין ושמאל שלמעלה מחזה, משה ואהרון, נאחזים ומתייחדים בימין ובשמאל שלמטה מחזה, שהוא שמואל, כך נאחזים ומתייחדים הקו האמצעי של מעלה, ת"ת, יעקב ומשה, עם הקו האמצעי שלמטה מחזה, יסוד, יוסף.

הרי שכל הו"ק נכללו והתאחדו זה בזה. ד' קצוות של משה אהרון ושמואל, וב' קצוות של יעקב ומשה עם יוסף. יעקב ומשה שניהם ת"ת דז"א, פנימיות ת"ת היא משה, חיצוניות ת"ת היא יעקב. קודם נאמר, שמשה ואהרון הם ימין ושמאל של מעלה, וכאן נאמר, שמשה ת"ת, כי יש הרבה בחינת משה.

יעקב הוא בעל הבית. מת יעקב, לקח משה את הבית ופקד עליה בחייו. כי אין דבר, שאין בו פנימיות וחיצוניות. כי כל מדרגה נחלקת לכלים דפנים, כו"ח ושליש עליון דבינה עד החזה, ששם הפרסא, ולכלים דאחוריים וחיצוניות, בינה ותו"מ שמפרסא ולמטה.

אמנם הכלים דפנים והכלים דאחוריים נכללים זה מזה. ואפילו בכלים דפנים של איזו מדרגה לבדם, יש להבחין גם בהם פנימיות וחיצוניות. אשר הפנימיות היא עיקר מדרגתם, הכלים דפנים, כו"ח או חג"ת, וחיצוניותם היא רק התכללות מהכלים דאחוריים, בינה ותו"מ או תנהי"מ.

ועד"ז בכלים דאחוריים לבדם, גם בהם יש פנימיות וחיצוניות, שהתכללותם מכלים דפנים שלמעלה, נבחנת לפנימיות שלהם, כו"ח עד החזה, ובחינתם עצמם, בינה ותו"מ שלמטה מחזה, הם חיצוניותם. ועד"ז כל מדרגה וכל ספירה.

והנה משה ויעקב שניהם מרכבה לז"א דאצילות, אלא משה הוא מרכבה לפנימיות הז"א, כלים דפנים שמחזה ולמעלה דז"א, ויעקב מרכבה לחיצוניות הז"א, כלים דפנים הנכללים בכלים דאחוריים דז"א, העומדים מחזה ולמטה.

והנוקבא דז"א כולה רק מאחוריים שמחזה ולמטה דז"א, ומכונה בית. ונמצא, שמשה, המרכבה לפנימיות הז"א שמחזה ולמעלה, אינו בבחינה אחת עם הנוקבא דז"א, שכולה מחזה ולמטה דז"א. וע"כ רק יעקב, חיצוניות הז"א, כלים דפנים הנכללים מחזה ולמטה דז"א, יש לו השוואה עם הנוקבא דז"א, הכלים דאחוריים שמחזה ולמטה.

וע"כ נחשב יעקב לבעל הבית, ולא משה, כי הוא ממדרגה גבוהה מהנוקבא דז"א. וזכר ונוקבא מחויבים להיות מבחינה אחת, כי זיווג פירושו השוואת הצורה.

ולכן נאמר, שיעקב בעל הבית. כי להיותו מרכבה לחיצוניות הז"א, יש לו השוואה עם הנוקבא דז"א, המכונה בית. ונבחן יעקב לבעל שלה. אחר שיעקב מת, לקח משה את הבית, הנוקבא דז"א, ופקד עליה בעודו בחיים בעוה"ז.

ואע"פ שמבחינת הרוח שלו, הוא מרכבה אל פנימיות הז"א, ואין לו השוואה עם הנוקבא, מ"מ כל עוד שרוחו היה מלובש בגוף בעוה"ז, וכל גוף הוא כולו מכלים דאחוריים, ע"כ הייתה לו השוואה עם הנוקבא דז"א מצד גופו, והיה גורם זיווג ז"א עם הנוקבא, במשך ימי חייו בעוה"ז, לאחר שמת יעקב.

יוסף היה צדיק, ע"י יעקב וע"י משה. כי יעקב ומשה היו שניהם מרכבה לכלים דפנים דז"א, כו"ח או חג"ת. אלא זה למעלה מחזה, וזה למטה מחזה. ונודע, שאין זיווג אלא ע"י קו אמצעי דנה"י, יסוד צדיק. ולפיכך, לא יכלו יעקב ומשה לבדם לגרום לזיווג ז"א עם הנוקבא, זולת אם היו מתחברים ביוסף, שהוא מרכבה ליסוד דז"א. ואז יכלו לגרום לזיווג זו"ן. באופן, שיוסף שימש ליסוד צדיק, הן למשה והן ליעקב.

149. יעקב לקח הבית, הנוקבא דז"א, ע"י יוסף, כמ"ש, אלה תולדות יעקב יוסף. שזה מורה, שהיו מחוברים זה בזה. וכן משה לא גרם זיווג לנוקבא, עד שלקח והתחבר עם יוסף. כי בעת שהשכינה יצאה מגלות מצרים, לא יכול משה, פנימיות הז"א, להזדווג עם השכינה, אלא ע"י יוסף, כמ"ש, וייקח משה את עצמות יוסף עימו. כתוב, וייקח עימו, כי גוף אינו ראוי לזיווג, אלא אם הגוף מזדווג מקודם עם הברית, יסוד.

כלומר, משה, המרכבה לגוף דז"א שמחזה ולמעלה, אין לו השוואה, המכונה זיווג, עם הנוקבא, אלא שמוכרח להזדווג מקודם עם יוסף, המרכבה ליסוד דז"א, ברית. וע"כ לקח משה את יוסף עימו. כיוון שיוסף היה מחובר עימו, היה הז"א משמש בנוקבא שלו כראוי להיות. ומשום זה נבחן, שיעקב משה ויוסף באים כאחד. כי הן יעקב והן משה צריכים להתחבר עם יוסף.

150. יעקב מת, והעלו את גופו לארץ הקודש. יוסף מת, ולא נקבר גופו בארץ הקודש, רק עצמותיו בלבד. משה לא זה ולא זה, כי הן גופו והן עצמותיו נקברו בחוץ לארץ.

יעקב היה בעלה הראשון של הנוקבא. כי יעקב הוא מרכבה לחיצוניות הז"א, לכלים דפנים שמחזה ולמטה. ויש לו השוואה עם הנוקבא, שכולה מחזה ולמטה דז"א. וע"כ הוא בעלה האמיתי והראשון של הנוקבא. אלא אחר שמת יעקב, הזדווגה הנוקבא עם פנימיות הז"א, משה. ובעוד שהיה משה מלובש בגוף בעוה"ז, שמשום זה הייתה לו עימה השוואה, פקד אותה כראוי, והוא היה הבעל השני של הנוקבא.

151. ולפיכך יעקב, העלו אותו לארץ הקודש בכל גופו, משום שהוא גוף. כלומר, בגלל שהוא מרכבה אל הגוף של הז"א, לת"ת, הכלול במחזה ולמטה שלו, להיותו כלים דפנים, הכלולים בכלים דאחוריים. ויוסף, העלו רק עצמותיו לארץ הקודש, ולא גופו, משום שהעצמות הם צבאות ומחנות של מעלה.

כי אין דבר שאין בו פנימיות וחיצוניות. ואפילו בחינת יוסף, יסוד דז"א, שכולו מחזה ולמטה דז"א, יש בו ג"כ פנימיות וחיצוניות. כי התכללותו מכלים דפנים שמחזה ולמעלה, היא פנימיות שבו, ובחינתו עצמו חיצוניות שבו.

ע"ס כח"ב תו"מ שבגוף מכונים: מוח, עצמות, גידים, בשר ועור. ונמצא, שמוח ועצמות, כו"ח, הם פנימיות הגוף דיוסף, ממה שכלול מחזה ולמעלה דז"א. גידים בשר ועור, חיצוניות הגוף דיוסף מבחינתו עצמו, שמחזה ולמטה דז"א.

ומטרם גמה"ת, יש אחיזה לקליפות בכלים שמחזה ולמטה דז"א. ועכ"ז באותם הכלים דפנים, הכלולים בכלים דאחוריים, אין להן אחיזה. ולפיכך יעקב, שכולו מרכבה לגוף הז"א, לכלים דפנים הכלולים באחוריים, בחג"ת שמחזה ולמטה דז"א, ומבחינת אחוריים עצמם יש לו רק התכללות. ע"כ אין שום אחיזה לקליפות בכל גופו, ואפילו באחוריים הכלולים בו, ונקבר כל גופו בארץ הקודש.

משא"כ יוסף, להיותו מרכבה למחזה ולמטה דז"א, רק ליסוד, ע"כ אינו שמור מאחיזה אלא רק בכלים הפנימיים שלו, מוח ועצמות. אמנם בכלים דחיצוניות שלו, גידים בשר ועור, יש אחיזה לקליפות. ולפיכך, רק עצמותיו נקברו בארץ הקודש, כי הן שמורות מכל אחיזה לטומאת הקליפות. אבל גידים ובשר ועור שלו, לא נקברו שם, מחמת שיש בהם אחיזה לטומאה.

ולכן יוסף נקברו עצמותיו בארץ, ולא גופו, משום שהעצמות הם צבאות ומחנות של מעלה. כי מוח ועצמות הם מהתכללות מהכלים שמחזה ולמעלה דז"א, שאין שום אחיזה לטומאה בהם. ע"כ נקברו בארץ הקודש. משא"כ חיצוניות הגוף, גידים בשר ועור, שיש בהם אחיזה לטומאה, לא יכלו להיקבר.

וכולם יוצאים מאותו צדיק. שגם הבחינות שמחזה ולמעלה דז"א נכללים ויוצאים מיוסף, יסוד צדיק דז"א. ויוסף הצדיק נקרא צבאות, משום שהצבאות והמחנות שלמעלה מחזה דז"א, יוצאים ממנו. הרי שגם הבחינות שלמעלה מחזה כלולות ביוסף. והן המכונות מוח עצמות שלו. ומשום זה העצמות של יוסף, שהם צבאות שמחזה ולמעלה, העלו אותן לארץ הקודש, שהם מוח ועצמות, שאין בהם אחיזה לטומאה. משא"כ גידים ובשר ועור, שיש בהם אחיזה לטומאה, לא יכלו להיקבר שם.

152. משה היה בחוץ לארץ, ולא נכנסו לשם לא גופו ולא עצמותיו. אלא השכינה נכנסה בארץ, אחר שמת משה, וחזרה לבעלה הראשון, יעקב. כי היות שמשה מפנימיות הז"א, הייתה לו השוואה עם הנוקבא רק בחייו ולא אחר פטירתו.

מכאן, אם נקבה הייתה נשואה לב' אנשים בעוה"ז, חוזרת לאחר פטירתה לבעלה הראשון. ולפיכך נקבר משה בחוץ לארץ, משום שבעלה הראשון, יעקב, היה בארץ, והנוקבא שייכת רק לבעלה הראשון.

153. משה זכה בחייו, מה שיעקב לא זכה בחייו. כי יעקב גרם זיווג ז"א בנוקבא בעולם העליון רק לאחר פטירתו. אבל משה גרם לזיווג ז"א עם הנוקבא בעודו בחיים בעוה"ז, אבל לא לאחר פטירתו. והאם זהו היה חיסרון של משה, שלא יכול לגרום זיווג זו"ן לאחר פטירתו? לא כך, אלא כשיצאו ישראל ממצרים, מצד היובֵל הייתה גאולתם, שהוא בינה.

וכל אלו שישים ריבּוא (600,000) של דור המדבָּר, היו מעולם העליון, בינה. ובאותה הצורה, בבינה, הלכו במדבר. ואפילו אחד מאותו הדור לא בא לארץ. אלא הבנים שלהם, הנולדים מהם, באו לארץ, להיותם בתיקון הלבנה, הנוקבא. וכל עובדי הארץ, בחרישה ובזריעה, זה תיקון הלבנה.

כי נשמות ישראל נמשכות מזו"ן. ומתוך שהנוקבא דז"א ממותקת בבינה, שנבחנת לעולם העליון, ע"כ יש לנשמות ישראל שורש גם שם בבינה. וכדי להוציא בני ישראל מארץ מצרים, שבדרך הטבע מצד זו"ן לא היו ראויים להיגאל, המשיך הקב"ה לכל אותו הדור נשמות גבוהות מעולם העליון, מבינה, לבדה.

ומכוח שורשם הגבוה הזה גאל אותם הקב"ה. כמ"ש, וּגְאָלוֹ מיד חזק ממנו. כי משורשן הישר של נשמות ישראל, הייתה הטומאה של מצרים חזקה מקדושת ישראל, אלא שהאיר להם נשמות גבוהות מבינה וגאל אותם.

ולכן, כשיצאו ישראל ממצרים, היה זה מצד הארת הבינה, הנקראת יובֵל. וכל שישים ריבוא נשמות ישראל מאותו הדור, היו נמשכות מעולם העליון, מבינה. כי ע"כ היה להם כוח להתגבר על טומאת מצרים, ולהיגאל מהם. ובאותה הצורה, בהארת הבינה, הלכו במדבר. ואפילו אחד מהם לא נכנס לארץ. כי ארץ ישראל היא נוקבא דז"א. וכיוון שלא הייתה להם הארת נוקבא תתאה, לא יכלו להיכנס לארץ.

אלא הבנים של דור המדבר, הנולדים מהם, שהם נמשכו כראוי להיות מתיקון הלבנה, שהיא הנוקבא דז"א, הם נכנסו לארץ ואכלו מתבואתה.

וכל עובדי האדמה זה תיקון הלבנה. כי דור המדבר, שהיו נמשכים מעולם העליון, לא היו עובדי אדמה, ואכלו לחם מן השמיים. והבנים שלהם, שנמשכו מהנוקבא, הם עסקו בעבודת האדמה. כי עבודת האדמה היא תיקון הנוקבא דז"א, אשר דור המדבר לא שייכים אליה.

154. משה המשיך זיווג ז"א בלבנה, הנוקבא, בעוד שהוא בגוף בעוה"ז, ופקד עליה כרצונו, שנבחן לבעלה של המטרוניתא. אבל כשנפטר מעוה"ז, התעלה רוחו הקדוש בעלייה העליונה, וחזר הרוח ליובֵל העליון, לבינה. ושם, בעולם הבינה, התדבק משה בשישים ריבוא נשמות של דור המדבר, שהיו שלו, מבחינתו.

מה שלא היה כן ביעקב. כי הוא לא עלה לאחר פטירתו לבינה, ליובל, כמו משה. אלא שחזר רוחו למטה, לנוקבא דז"א, לשמיטה. מה שלא היה בעודו בחיים. בחייו לא היה דבוק בנוקבא דז"א, כמו לאחר פטירתו, משום שבחייו היה לו בית אחר, נוקבא אחרת. כלומר, שהייתה לו אישה בעוה"ז בחייו, וע"כ לא היה יכול להידבק לגמרי בנוקבא דז"א, כמו לאחר פטירתו.

155. והארץ הקדושה, בתיקונה התחתון נתקנה בכוח הנוקבא של מעלה. כלומר, שהנוקבא של מעלה, אמא, שורה על הארץ הקדושה, הנוקבא התחתונה, מפאת התיקונים של הצדיקים התחתונים. וע"כ, אי אפשר שיהיו כולם ביחד.

אי אפשר, שיהיו משה ודור המדבר ביחד עם יעקב ובָאֵי הארץ. כי אלו הנמשכים מעולם העליון, בינה, הם כולם רוח בייחוד. ואלו הנמשכים מעולם התחתון, הנוקבא דז"א, כולם גוף בייחוד.

כי ערכה של הנוקבא כלפי הבינה, הוא כמו גוף אל רוח. וע"כ גם הנשמות, הנמשכות מהן, הן כך. ואינו ראוי שיהיו אלו ואלו בתוך הלבנה, הנוקבא, אלא אלו בתוך הלבנה ואלו מחוץ לה, שיקבלו הארה אלו מאלו. שאלו הנמשכים מהנוקבא, צריכים לקבל הארה מאלו הנמשכים מבינה, כמו גוף הצריך להארת הרוח.

ולפיכך, אלו הנמשכים מהנוקבא, יעקב ובאי הארץ, הם בתוך הנוקבא, הארץ הקדושה. ואלו הנמשכים מהבינה, משה ודור המדבר, הם מחוץ לארץ הקדושה, והם מאירים לנשמות שבארץ הקדושה.

156. וכל אלו שנכנסו לארץ, היו רק צלם מהראשונים, מדור המדבר, אבל לא היו במדרגה עליונה כמוהם. משום, שלא יהיה עוד דור, ולא היה דור מקודם לכן, כמו אלו הראשונים, כדור המדבר, אשר נראה להם זיו כבוד ריבונם פב"פ.

157. יעקב שימש נשותיו בחייו בגוף. ולאחר פטירתו עלה רוחו והתדבק ברוח הנוקבא. משה נבדל מאשתו שבעוה"ז, ציפורה, והתדבק בעודו בגוף באותו הרוח הקדוש, בנוקבא דז"א. לאחר פטירתו, התדבק רוחו של משה ברוח הנסתר העליון שלמעלה, בבינה.

וכל המדרגות כולן היו מתדבקות להאיר כאחת, המאירות זו לזו. אותן הנמשכות מבינה, שיש להן ערך רוח, אל אותן הנמשכות מהנוקבא, שיש להן ערך גוף.

הרוח של משה מיובֵל, מבינה, והגוף שלו מלמטה, משמיטה, מנוקבא. רוחו של יעקב להתדבק בשמיטה, בנוקבא דז"א, וגופו היה שייך לנשותיו שבעוה"ז.

ולפיכך יעקב בחייו לא היה יכול להתדבק בנוקבא דז"א, אלא לאחר פטירתו. ומשה להיפך, כי הגוף שלו היה בהשוואה לנוקבא דז"א, וע"כ היה דבוק בנוקבא דז"א בחייו. ולא לאחר פטירתו, משום שהרוח שלו דבוק בבינה, ואין לו שום השוואה אל הנוקבא דז"א.

158. כל אלו אורות עליונים נמצאים בצורתם בארץ של מטה, וכולם תלויים ברקיע השמיים, שעל ידו הם מאירים לארץ של מטה. כמ"ש, וייתן אותם אלקים ברקיע השמיים להאיר על הארץ.

המאורות הגדולים, הם ב' שמות כלולים כאחד, והשכלול שלהם הוא בשלושה, וחוזרים לאחד, זה מול זה. ב' שמות כלולים כאחד, הם מצפ"ץ מצפ"ץ, מטעם שהנוקבא סתומה בשֵׁם, בעת שכלולה עם הז"א בקומה שווה, שאינה צריכה לקבל אורותיה מז"א.

והשכלול שלהם הוא בשלושה. כי אינה מאירה בהיותה בקומה שווה עם הז"א, מחוסר לבוש החסדים. כי עוד לא נגלה הזיווג דקומת החסדים שעל מסך דחיריק, הקו השלישי, המכריע על ב' הקווים ימין ושמאל, ומלביש אותם זה בזה.

הרי שהשכלול שלהם הוא בשלושה, בג' קווים. ואחר שהשתכללו בג' קווים, חוזרים שניהם לאחד, זה מול זה, כמ"ש, ה' אחד ושמו אחד. כי אז נמשך שמש ו-12 שעות של היום, י"ג (13) מידות הרחמים, שהוא אחד. וכן הלבנה ו-12 שעות של הלילה, י"ג מידות הרחמים, שהוא אחד.

והוא שֵׁם מפותח וחקוק, וכלולים באמונה. כי השם אחד נחקק ונכלל ע"י התיקונים בנוקבא, הנקראת אמונה. שהוא רק הכנה, שבגמה"ת יגולה השם אחד גם בנוקבא לבדה. כי ב-6000 שנה עוד לא מגולה זה בנוקבא לבדה, אלא כלולה בה, שפירושו, שעתיד להתגלות אבל לא מגולה עוד.