ב"ה ב' דר"ח כסלו ד' תולדות תרצ"ב פעיה"ק ירושלים ת"ו בב"א
כבוד היקר לי מכל. .. שליט"א
הן היום השגתי מכתבך עם בְּשׂוֹרַת הבנים, יתן ה' הברכה במז"ט [בְּמזל טוב] ובשם טוב בקרב ישראל.בדרך כלל מצאתי במכתב הזה שעה אחת של קורת רוח. הגם שלא מנעת גם מכאן את הַחֵיק הגופני מליטול חלק בראש, עם-כל-זה הנקודה אמנם רַבָּה על הַכְּתַב, כמו שכתבת בעצמך.
ומה שכתבת שֶׁאֲנָכִי בכעס, או בדאגה עליך, על שלא כתבת לי כלום, זה שנתים ימים, כי כן אתה מרגיש. הנני להשיבך: כי הגם שהרגשה זו איננה מאכזבת מִכְּלָלָה, אולם מאוכזבת היא בצורתה, כי גלוי וידוע לפני השי"ת, שלא יִקְרֵנִי ח"ו [חס ושלום] שום טוב ורע מִמַּשִּׂיגֵי הגוף, וכמאז כן עתה, אני עומד באחת, "וַוי לְהַאי שׁוּפְרָא דְבָלֵי בְּהַאי עַפְרָא [אוי ליופי זה שבלה בעפר זה]", ומכאן כֹּל שְׂשׂוֹנִי וכל יְגוֹנִי.
ואחר ההקדמה הזאת, אבוא למלא דרישתך, שכתבת לי בזה הלשון: "אבקשך מאד שתכתוב לי איזה מִלִּין חַדְתִּין דְּאוֹרַיְיתָא [דברי תורה חדשים]".
יש לנו להתבונן מאד בדברי חז"ל, שכל דבריהם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ. והנה אמרו: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". אשר לכאורה רֵישָׁא וְסֵיפָא [התחלה וסוף] סותרים זה את זה, כי לאחר שהחליטו, ששעה אחת של עולם הבא יפה מכל חיי העולם הזה, ואם כן ודאי שהכוונה על החיים הרוחניים שבעולם הזה. דהיינו, "תשובה ומעשים טובים". כי אין ח"ו [חס ושלום] לחשוד שהמשנה מדברת מחיים של תענוג המדומה, הנוהג אצל רשעים, שׁוֹטִים וְגַּסֵי רוּחַ.
כי כבר הורו לנו חז"ל: ש"רשעים בחייהן קרויין מתים". כלומר, שאותה הצורה של חיים, אשר הרשע יכול להדמות אליה, הרי הצורה הזו המות בעצמו. דהיינו, הַהֳפְכִי מהחיים והאושר, באופן שהמיתה המובנת אצל הַרָשָׁע בְּהָהֶעְדֵּר של התענוג המדומה, הרי זה מובן של שקר. כי העדר תענוג גופני, אינו הָפְכִי מהחיים, שיהיה ראוי להגדיר בשם מיתה. אלא אך ורק הַיֵשׁוּת של תענוגים הגופניים, שהרשעים מקבלים וְשָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים, הן הם, אשר נארגים אליהם למחיצה של ברזל, ומפרידם מחיי החיים, ונשקעים בְּעַלְמָא דְמוּתָא [בעולם הַמָּוֶת]. כמו"ש [כמו שכתוב]: "הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות".
ולפי זה גלוי בְּבִטְחָה שדברי המשנה: "חיי העולם הזה", מורים על חיים רוחניים שבעולם הזה, כי לשון חכמים מַרְפֵּא, ולא ידברו כזב ח"ו.
ועל זה אמרו, , שֶׁשָׁעָה אחת של קורת רוח בעולם הזה יפה ממנו. ואם-כן איך הוסיפו לומר ששעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה יפה מכל חיי העולם הבא? ואין לדחוק לחלק שענין תשובה ומעשים טובים, הוא דבר של הַטִרְחָא וסבלנות. אשר על כן עומד נבדל מחיי העולם הזה, ועל-כן אמרו בתחילה, ששעה אחת של קורת רוח של עולם הזה יפה הימנו.
אמנם, הַטִרְחָא והיגיעה הריקנית מתענוג, הוא משובח מהתענוג הרוחני שבעולם הזה, שעולה עוד יותר מכל חיי העולם הבא. אולם דברים כאלו אינם מתקבלים רק בין קטני הדעת. ולא יבואו לעולם על שולחנם של חכמים. כי כבר הגדירו לנו חז"ל בזוהר הקדוש: "אַשֶׁר בַּאֲתַר דְּאִית טִרְחוּתָא", תַּמָּן אִית ס"א, בְּגִין דְס"א אִיהוּ בִּגְּרִיעוּ [במקום שיש טרחה, שם יש ס"א, משום שהס"א בחסרון], וכן כל הכרוכים אחריה, מה שאין כן הקדושה, תַּמָן אִית שְׁלִימוּ, וכל עובדין דקדושה איהו בשלימא [שם יש שלימות, וכל מעשי הקדושה הם בשלמות], בלי טִרְחָא רק בתענוגים ואושר". עש"ה [עיין שם היטב].
בטרם נחדור לעומק דבריהם ז"ל, אֶגְדוֹר לך היטב פירוש המילות האלו: עולם הזה ועולם הבא בדברי חז"ל: והוא כמו שמובא בזוהר בשם ספר הבהיר, דְשאלו לר' [לְרָבִּי] רחימאי, מאי עולם הבא, ומאי לעתיד לבוא? והשיב להם: "בְּעַלְמָא דְּאָתִּי וּבָא [עולם הבא]". כלומר, שהשפע עומד לבוא לפנינו. ע"ש [עיין שם].
והנך רואה היטב ההפרש וְהַגֶּדֶר, בין עולם הזה לעולם הבא. אשר ענין הזה, הוא המושג לנו "בְּהֹוֶה", או שכבר השגנו "בְּיִהְיֶה" מה שאין כן ענין עולם הבא, שאותה עדיין לא השגנו כאן עכשיו "בְּהֹוֶה", אלא שראוי לבוא לנו "בְּיִהְיֶה". דהיינו, לאחר זמן. אבל שניהם מדברים במה שאדם משיג ומקבל בעולם הזה, כי המובן של שכר הנשמה המקווה בעתיד, מובא בזוהר הנ"ל - שהיא מוגדרת אך ורק במלה "לֶעָתִיד לָבוֹא". כלומר, שבטרם התיקון אין בני אדם שבעולם הזה, מוכשרים כלל לקבלו, אלא הנשמות המופשטות מגוף, או לאחר גמר התיקון, שאז עולם הזה יִתְעָלֶה בְּמַעֲלָה גדולה של עולם האצילות, ואין עתה להאריך בזה.
אִיתָא [מובא]: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם" וכו'. וצריכים להבין רצונו של בעל ההגדה, ביחס הזה של "תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם", להזכיר לנו במובחר הזמנים, זמן חרותנו?
אולם אנו מוצאים כזה גם בתורה הקדושה, שכתוב: "וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן". "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וכו'". כי הנה הסמיכות הזו מפליאה וּמַתְמִיהָ, אשר התגלות ה' בראשונה לאב הראשון, שהוא השורש והגרעין של כלל ישראל, וכל התיקון שהוא כולל כל השפע והאושר המקווה שיתגלה לנו, ושפע בעולמות לכל הצדיקים והנביאים מראש ועד סוף.
כי כן חוק הקדושה והרוחניות, אשר השורש כולל בעצמו כל הצאצאים, אשר באים ומתגלים בסבתו, כמ"ש ז"ל על אדם הראשון שהיה כולל לכל הנשמות שיבואו בעולם. וכן הבכור, כולל לכל הבנים הנולדים אחריו כנודע בספרים. ואם כן היה צריך לכאורה להפסיק בכמה כתובים בין שמו של תֶרַח, להתגלות הראשון של אברהם, שהוא שורש הכל, כאמור.
וצריך אני להסביר כאן ענין עבודה זרה בשורשה. והוא ע"ד [על דרך] שֶׁאִיתָא [שמובא] בספרים, על הפסוק: "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר", אשר המובן הוא, שהשי"ת, לא יהיה אצלך כמו זָר. כלומר, כי העבודה לאדם זָר הוא של טוֹרֵחַ, ועל כן הוא ע"ז [עבודה זרה]. אלא עבדות השי"ת צריכה להיות באהבה ובשמחה, ואז מקומה בקדושה, ולא זולת.
וכמו כן איתא [מובא] בשם הבעש"ט [הבעל שם טוב] ז"ל: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי", כי המאמין שיש כוחות אחרים (על פני) זולת כח השי"ת, המכונה "אלקים", הרי זה עובד ע"ז [עבודה זרה], והדבר עמוק. והוא משום שְׁהַעובד ה' אינו צריך לשום שינוי במערכה הגשמית, להיותה מסודרת בעין טובה (ויפה) ונפלאה. כמ"ש בשיר היחוד: "מִכָּל חֶפְצְךָ לֹא שָׁכַחְתָּ, וְדָבָר אֶחָד לֹא חָסַרְתָּ. לֹא הֶחְסַרְתָּ וְלֹא הֶעְדַּפְתָּ וְדָבָר רֵיק בָּם לֹא פָעָלְתָּ".
והמערכה הגשמית מסודרת באופן כזה: שֶׁכֹּל בני העולם יתחברו ויוכשרו לעבודתו ית', כמ"ש: "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ". וז"ש [וזה שכתוב]: "לא היה שמחה לפניו כיום שנברא בו שמים וארץ". וכן מקרא כתוב: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". אמנם מסודרת באופן הראוי לעבודה כזו, שמוכשרת לשכר הנפלא, אשר "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתְךָ". והוא ענין העבודה ושכר, המסודר לנו לעינינו בעולם הזה, בגשמיות.
וכאן אנו רואים שכל תשלום שכר, הוא לפי צער המושג לעובד בשעת העבודה. אבל המושג של היגיעה ויסורים המתגלים בשעת העבודה, נערכים ונמדדים בשיעור הרחקת התשלומים. משעת היגיעה, כי טבעי הוא, שהתשלומים מכבים ועוקרים היסורים של היגיעה משורשה. כלומר, שאינה מושגת לצער, לא מינה ולא מקצתה.
והגע בעצמך, אם אתה מחליף פרה בחמור, הרי מושג לך הקורת רוח שאתה משיג בחמור, בְּשָׁוֶה בכל רחבה והקיפה אל הפרה, ועל כל פנים לא פחות הִימֶנָה. כי אלולא כן לא היית מחליף אותה בחמור. וגם הַפּוֹעֵל, לולא בעל הבית היה נותן לו תשלומים ותמורה כזאת, אשר מעמידו בקורת רוח, לא פחות על-כל-פנים מבטרם עבודתו. הנה ודאי, שלא החליף עמו עבודתו בשכרו. כי ודאי שֶׁכָּוָנַת הפועל להרויח ולקבל נָיְיחַא דְרוּחַא [נחת רוח] בסבת החליפים, ולא להרבות עוד איזה עצב על עצביו, והוא דבר פשוט ומובן לכל.
ואמת שיש כאן פרטים יוצאים מהכלל, אבל הכוונה על רוב העולם. כי מחיר היגיעה לאמיתה, הנה מתאמתת רק ברוב בני העולם, ולא בפרטים.
והנה אחר כל האמור לעיל הרי שחוש מכחיש כי סוף סוף, נדמה כי הגוף לא יעשה חשבונות שִׂכְלִיוֹת, והוא מרגיש כְּחוֹב פחות או יותר בשעת העבודה, ואין ענין תשלומים מכבה כלל, אֵשׁ הכאב של היגיעה לשעתו.
אבל באמת החשבון צודק, כי הגוף אינו מתענג ומצטער מן הַיִהְיֶה, אלא מן הַהֹוֶה. ולפיכך אם בעל הבית היה עומד עליו ומשלם לפועל את תשלומיו, בַּהֹוֶה, כלומר, לרגעיו, בעד כל הֶרְגֵשׁ הוא (הווי) יתן לו פרוטה, בטוח הדבר שלא היה מרגיש כלל את יגיעתו, מפני שהתשלומים היו מכבים את הכאב, והיו עוקרים אותו משורשו.
אולם בעל הבית לא יעשה כן, אלא משלם לו תשלומיו והחליפין בסוף עבודתו. אחר יום, או שבוע, או חודש. ועל-כן הגוף הבהמי שאינו מתענג ומצטער מהעתיד הוא יכאב וידאג, משום שהוא באמת מפסיד כל טִרְחָתוֹ להרגשה הבהמית.
היוצא מדברנו שהגוף המקבל את התשלומים לא עבד כלום, והגוף שעבד לא קיבל כלום תמורתו, דע"כ [דְעַל כֵּן] הוא בפירודא, שאינו נהנה רק מרגע הַהֹוֶה וְהֶרְגֵשׁ העתיד, נרגש לו כגוף זר. והבן זה מאד.
בוא וראה, הסוחר בעל החנות, אשר הוא באמת מקבל שכרו בַּהֹוֶה, דהיינו, בעד כל רגע ורגע, שטורח וסובל בעת שימושו את הקונים, הריהו באמת אינו מרגיש כלל בְּטִרְחָתוֹ, אלא אדרבה הוא שש ושמח בשעת הפדיון, והיגיעה הכרוכה עם הפדיון, נעקרת אצלו משורשה, ואינו דומה לפועל שמקבל שכרו בערב, שהוא בעצב ובצער בשעת עבודתו.
וזה שאמרתי: אשר כל מושג של כאב ויסורים שישנו במציאות, הוא אך ורק בהרחקת התשלומים משעת העבודה. גם אם תעיין יותר, תמצא אשר כריחוק הזמן ביניהם, כן יתרבה הכאב של העבודה, וממש כמו שתי טפות של מים שוים זה לזה.
ועם האמור מובן הגדר של ב' השמות, "צַדִּיק" וְ"רָשָׁע", כי האדם אינו הולך בטל בעולם הזה, ובהכרח בכל רגע יש לו איזה הרגשה בסבת מציאותו בעולם, או לברכה, או לקללה ח"ו [חס ושלום]. כלומר, שענין הברכה שאנו מצווים לברך את הבורא ית', הוא ענין הנעשה מאליו. כמו שהעשיר הנותן מתנה הֲגוּנָה לעני, הוא יודע בבטחה, שהעני מברך אותו על זה, ואינו צריך להטות אליו אָזְנוֹ למה שמוציא מפיו. וכן להפך אם אדם מכה ומקלל את חברו, הוא יודע בבטחה שחברו מקלל אותו, ואינו צריך לתת דעתו על זה.
ועל דרך זה ממש, אם האדם נהנה ממציאותו בעולמו של השי"ת, הרי באותו הזמן נמצא מברך לבוראו, שברא אותו להנותו, וכמעט שאינו צריך להוציא בפיו, כנ"ל. ולהפך ח"ו, אם האדם מרגיש איזה כאב, בזמן מציאותו בעולמו של השי"ת, הרי באותו הזמן, עושה להפך ח"ו, כנ"ל.
ואף-על-פי, שאינו מוציא דבר מגונה מפיו, מכל-מקום ההרגשה היא השולטת, וזהו השם: "רשע". כי בשעה שמשיג איזה כאב, בהכרח הוא, שמרשיע ח"ו וכו'. כי התרעומת מתבטאת בהרגשה עצמה, ואינה צריכה להתגלות ברבים.
והגם שמוציא מפיו איזה ברכה, הרי זה דומה לחנופה ח"ו בדומה לבעל-הבית המכה את עבדו, והעבד אומר לו, אני נהנה מאד מהמכות, אני שש ושמח בכל לבי. על-זה נאמר: "דוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן".
ועל-פי הדברים האלו, תבין גם הגדר של השם: "צַדִּיק", שהכוונה היא על אדם השרוי בעולמו של הקב"ה, ועם כל זה הולך ומקבל תמיד הרגשות טובות ונעימות, והוא שָׁרוּי בתענוג בתמידיות. אשר ע"כ [על כן] נמצא תמיד מברך את השי"ת, שבוראו להמציא לו עולם טוב ומשמח כזה. וגם הוא, ודאי אינו צריך להוציא הדברים במוצאות הלשון דוקא, כי ההרגשות בעצמם המה הברכות שהוא הולך ומברך את השי"ת. כמוסבר במשל הנ"ל. וע"כ נקרא "צַדִּיק". שמצדיק את הבריאה ומרגישה כְּמוֹת שהיא באמת. כמ"ש [כמו שכתוב]: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". וז"ש [וזה שכתוב]: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". והוא בא ללמדנו כוחו של הצדיק, כי לכאורה הוא דבר בלתי מובן לאיש פשוט, כי איך אפשר שימצא אדם בעולם הזה, ויהיה נפלט מכאב ויסורים; ועוד יותר פליאה, שיהיה הולך ושורה בתענוג תמידי, שלכאורה הוא נגד החוש!
אבל עם האמור תבין, שכל ענין המושג של יגיעה וכאב שישנו במציאות, הוא מצוי רק בבחינת ההרחקה של התשלומים מן העבודה, אשר על-כן, אף-על-פי, שיש בערכם של התשלומים לכבות את היסורים, ולעקור אותם מעיקרם. מכל-מקום אינם פועלים עליו בשעת העבודה, ויש לו זמן להרגיש אותם כנ"ל בארוכה. וכמשל בעל החנות. - אשר כאב טִרְחָתוֹ נעקר לגמרי, והביט על מקומם ואינם כלל בשעת הפדיון ושימוש הקונים. מהסיבה שהשכר והיגיעה באים כאחד, ואין ביניהם רֶוַח של זמן שיתגלה הכאב של הַטִרְחָה. והבן היטב.
ובזה תבין בפשיטות דברי הזוהר: "אַשֶׁר בְּאַתַּר דְאִית טִרְחוּתָא תַּמָן אִית סטרא אחרא, בְּגִין דְס"א אִיהוּ בִּגְרִיעוּ, וְכָל עוֹבָדִין דִּילֵהּ הוּא בִּגְּרִיעוּ [במקום שיש טרחה, שם נמצא הסטרא אחרא, משום שהיא בחסרון, וכל המעשים שלה בחיסרון]" וכו' ע"ש [עיין שם]. והוא כי מי שזכה לאמונה שלמה, הרי הַיִּהְיֶה מְשמש אצלו בַּהֹוֶה ממש, דְּאִי לָאו הָכֵי [שאם לא כך], לא נקראת שלמה. עד"מ [על דרך משל]: - אם אדם נאמן מבטיח לי דְבַר מה, הרי אני כאלו קבלתי הדבר בידי, ואם אמנם חסר מהרגשתי איזה שיעור, כלומר, שאני מרגיש שהיה נעים לי יותר אם הייתי מקבל באמת הדבר בידי, אם-כן נחסר לי זה השעור ממש באמונתו בו. והבן זה מאד.
נמצא מובן מאליו, אשר אדם צַדִּיק שזכה לאמונה שלמה, בשעור שאמרו ז"ל: "נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך". בהכרח שמרגיש בכל קוֹרְטוֹב וְקוֹרְטוֹב של כאב טרחתו, את תשלומיו שמקבל מהשי"ת, אע"פ [אף על פי] שעדיין לא קבלם בְּהֹוֶה, אמנם בשביל זה מאירה לו אמונתו בשלמות, באופן אשר הנתינה בעצמה, אין לה מקום להוסיף אפילו חלק הקטן ביותר, של נָיְיחַא דְרוּחָא [נחת רוח].
כי אם היתה הנתינה חשובה במעט מן ההבטחה, - ואפילו שיהיה בתכלית הקטנות - א"כ [אם כן] עדיין לא הגיע לסופה של האמונה, ואם כן לא נקרא צַדִּיק. אלא בהכרח שהגיע לסופה של האמונה, שההבטחה משמשת לו כנתינה, ואין לו כל חילוק בין יִהְיֶה לְהֹוֶה, ואם כן הרי הוא דומה לבעל החנות, שלא שייך שיתגלה אצלו מקום כאב הטרחה בשעה שמשמש את הקונים, היות שהטרחא והתשלומים באים כאחד. וז"ש [וזה שכתוב]: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה".
ובזה מובן דברי הזוהר, דְ"בְּאַתַּר דְּאִית טִרְחָא תַּמָּן אִית ס"א [במקום שיש טירחה שם נמצא הסטרא אחרא]" וכו', וְאֵין הַקְדוּשָׁה שׁוֹרָה אֶלָא בִּשְׁלִימוּ [בשלימות]" וכו'. ע"ש [עיין שם]. שהרי סימן מובהק הוא, אם הוא זכה להיות דבוק בקדושה, בהכרח שזכה לאמונה שלמה. ואם כן הרגש הַטִרְחָא והיגיעה מניין לו? אלא בהכרח שהס"א [שֶׁהַסיטרא אחרא] שורה עליו, כי אמונתו אינה [עיין שם]. שלמה. ואם כן בהכרח, שהוא מקבל הרגשים של צער, שאז נקרא "רָשָׁע". כמ"ש לעיל בארוכה ע"ש.
וז"ש: ש"רשעים בחייהם קרויים מתים". שְׁהַרָשָׁע "קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רוֹגֶז ". "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". והבן.
ובזה תבין קוּשִׁיָית הפילוסופים, על תורתנו הקדושה, במצוה של אהבת השי"ת. כי לפי חוקי הטבע, אין ענין מצוה וכפיה נוהגת באהבה. אלא הוא ענין המגיע מאליו וכו'. כמו שהאריכו בשטותם.
ובהאמור, תבין כאן מקום שאלה. כי לא נתנה תורה אלא לבני-ישראל, שזכו מקודם לאמונה שלמה. כמ"ש: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". וכן הקדימו "נַעֲשֶׂה לַנִשְׁמָע" כנודע.
ועל דרך זה השגנו כל התרי"ג [הַ-613] מצוות, לעבוד אותם בהקדם האמונה השלמה כנודע, שהוא הַתְרָעָא לַדָרְתָא [שער לדירה]. ואם כן יהיה שעור הכתוב וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ, תלוי ממש בידו של האדם, דהיינו שיתאמץ בכל כוחו, לבוא בְּמַדְרֵיגָה תמידית כזו, שיהיה הולך ומקבל תמיד שפע קודש, ומטרות עוז, וכל נועם בתענוג תמידי, ואז האהבה בטוחה לו מאליו, כפי שהיא ארוכה בחוקי הטבע, באופן ששעור האהבה ומצוותה, הוא ענין הכשרתנו לקבל ממנו תענוג תמידי, נועם על נועם, כדרך הקדושה, שֶׁמַעַלִין בַּקוֹדֶשׁ.
וזהו ודאי בידינו, דהיינו, תיקון האמונה, כאמור. שאם זה ודאי אור אהבתו ית' בא מאליו, כי הרגש קבלת התענוג, היא עצמה הביטוי של אהבה וברכה לנותן. בדומה לְנֵר וְאוֹרָה, והוא פשוט.
יהודה ליב