לוּ חָכְמו ישכילו זאת

241. כל אלו הפסוקים שכאן הם תוכחות שהוכיח משה את ישראל, חוץ מהשם הקדוש ההוא שגילה בתחילת דבריו. שכתוב, כי שם ה' אקרא, שהוא חג"ת נהי"מ. ואפילו הפסוקים שהוכיח בהם את ישראל, הם בכלל השם הקדוש, כי אין דבר בתורה שיוצא מכלל השם הקדוש. כי התורה כולה שמו של הקב"ה הם.

242. ואלו הפסוקים שביארנו עד הנה, הם ידועים לכל. אבל משום ששמו של הקב"ה רשום בפרשה זו, הוצרכנו לבאר אותם עד עתה. וכאן כתוב, לוּ חָכְמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם. זא"ת, היא המלכות. שאם ישראל יידעו, איך זא"ת נאחזת בדיניה, להיפרע מהרשעים, יבינו לאחריתם, וישמרו עצמם להיות בה, לקיים מצוותיה, כמ"ש, וארץ, המלכות, מתקוֹמָמָה לו.

243. לו חכמו ישכילו זאת. כשזא"ת מתקשרת בישראל, בעת ששומרים מצוות התורה, ויושבים עימה בשלמות, יידעו שעזרת זא"ת עימהם, להיפרע משונאיהם. וישראל, שהם המעט בין העמים, יידעו, איכה ירדוף אחד אלף, ושניים יניסו רבבה. ומי גרם להם? זא"ת, שהייתה בהם בשלמות בעת שעשו מצוות התורה, ולעולם לא תסור מהם, מלעשות להם נקמות בשונאיהם.

244. אם לא כי צוּרָם מְכָרם וה' הסגירם. כי צורם מכרם, משום שכתוב, צוּר יְלָדְךָ תֶשִׁי, שהתיקונים אינם שורים כראוי במקומם. אם לא כי צורם מכרם, זהו אברהם, שאמר, יתחייבו ישראל בגלות ואל ייכנסו בגיהינום, כי שניים אלו, גלות וגיהינום, לא יוכלו ישראל לסבול.

והקב"ה הסכים על ידו, שכל זמן שיחטאו ישראל ייפלו בגלות, ויעבדו בהם שונאיהם. ומשום זה, כי צורם מכרם, ודאי. שהוא אברהם, שמסר אותם לגלות. וה' הסגירם, שהסכים עימו.