סדר כתיבת השם הוי"ה

170. מי שאינו יודע לכתוב את השם הקדוש כראוי ולקשור קשר האמונה, הקשר של אחד באחד, של ז"א ומלכות, כמ"ש, הוי"ה אחד ושמו אחד, כדי לייחד את השם הקדוש, עליו כתוב, כי דְבַר ה' בָּזָה ואת מצוותו הֵפַר, הִיכָּרֵת תיכָּרת הנפש ההיא עוונה בה. ואפילו אם גורע מדרגה אחת או ייחוד אחד, מאות אחת מהן.

171. י' שבתחילת השם הוי"ה, היא כלל הכול, סתומה מכל הצדדים, שבילים לא נפתחים בה, היא כלל זכר ונקבה, שהם או"א עילאין. י' הוא אבא, ומילוי היוד ו' ד', הן אמא. והם סתומים ובלתי נפתחים. הקוץ שעל הי' למעלה רומז על אַיִן, כתר הנקרא אין, מטעם שבו אפיסת ההשגה.

ואח"כ הוציאה ממנה הי', שהיא עדן, את אותו הנהר הנמשך ויוצא, שהוא בינה, ושתתעבר ממנו בבן ובבת, שהם ו' ד'. ובינה היא אות ה', שצורתה רומזת על ז"א ומלכות המעוברים בתוכה, שהם צורת ד' ו'. באות ה' הזו כתוב, ונהר יוצא מעדן. יוצא תמיד, ולא יצא, לשון עבר. משום זה אין ה' צריכה להיפרד מי'. ה' עם י' כשני רֵעים, שאינם נפרדים זה מזה לעולם.

172. נהר משמע אחד, וכאן יש שלושה, בינה המעוברת עם ז"א ומלכות. הי' הוציאה שלושה, ובשלושה נכלל הכול. הי' הוציאה לפניה נהר, בינה, ושני בנים, שאמא מניקה אותם ומתעברת מהם, שהוציאה אותם אח"כ. אות ה' היא כצורת ד' שבתוכה ו', שו' היא הרֶגל הקטועה שבתוך ה'. ד' ו' הם הבנים שמתחת לאו"א, שאמא מעוברת בהם.

173. אחרי שהבינה הולידה, הוציאה בן זכר, ז"א, ונתנה אותו לפניה, וצריכים לכתוב ו', הרומזת על הבן, ז"א, אחרי שכבר נולד ויצא לחוץ, למקומו. וזה, הבן, יורש נחלת או"א, שמקבל המוחין של י"ה, שהם או"א, אע"פ שאינם שייכים לו מבחינת אצילותו. אלא כיוון, ששלושה יוצאים מאחד, אחד זוכה בשלושתם, שזה נבחן כמו שבאים לו בירושה.

ז"א יורש שני חלקים, אחד לעצמו ואחד בשביל המלכות, וממנו ניזונה הבת. וע"כ צריכים לכתוב אח"כ ו"ה ביחד, בזו אחר זו. כמו שה"ר מחוברת עם י', שהם י"ה, ואין צריך להפריד ביניהם, אף כאן ו"ה ביחד ולא צריכים להפריד ביניהם.