משואה לתקומה, מפירוד לאיחוד

27 ינו׳ 2019

משואה לתקומה, מפירוד לאיחוד

כ-150 אלף ניצולי שואה יציינו היום את יום השואה הבינלאומי. לצידם עוד אלפים ברחבי העולם יחקקו את זיכרון מיליוני בני עמנו שנספו, אך לא באותה עוצמה כמו הניצולים ששרדו את התופת של מחנות ההשמדה, ראו בעיניהם את מלחמת העולם השנייה, עלו לישראל, הקימו משפחות, והפכו סמל לדור שלם שקם משואה לתקומה. 

"בעוד שנים ספורות כבר לא יהיו ניצולים שיוכלו לספר על רצח העם הנורא ביותר שידעה האנושות" אמר מי ששרד את מחנה ההשמדה באושוויץ, העיתונאי נח קליגר ז"ל, שהלך לעולמו לפני כחודש. "הגיע הזמן שהאו"ם יאמץ החלטה שמעודדת את מדינות העולם ללמד את הדור הצעיר את הפרק הנורא בהיסטוריה האנושית, כדי למנוע ממנה לקרות שוב".

אולם משנה לשנה נדמה כי דבר לא משתנה במודעות היהודית-ישראלית שלנו. ריבוי המאבקים הפוליטיים בחברה הישראלית מטשטשים את המסר העיקרי שצריך לעבור ביום כזה. ריבוי ההתנצחויות התפלות משתקות את הקול הייחודי של עמנו. במקום ללמוד לקח מן העבר, אנחנו צועדים בחזה מורם קדימה. אטומים לסכנה האנטישמית שבדרך. ביום כזה צריך כל יהודי להטות אוזן לזעקתם המהדהדת והרלוונטית של גדולי המקובלים, להבין היטב את הסיבה שהובילה לשואה, ולו רק לשמוע מה עלינו לעשות כדי לשים קץ לשנאה כלפינו.

אולי חלקנו יתפלאו לשמוע, אך המקובלים מסבירים שאנחנו, היהודים, מכריעים את גורל העולם. בספר הזוהר נכתב: "כמו שאיברי הגוף לא יוכלו להתקיים רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל" (פרשת פנחס).

ספרי הקבלה העתיקים מתארים בהרחבה מדוע התרחשה השואה בתקופתנו, מי אשם בה וכיצד ניתן היה למנוע אותה. מי אשם? היהודים. "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל", כי "הם הגורמים במעשיהם עניות וחרב וביזה ושוד והריגות והשמדות, בעולם כולו", כך נכתב כבר לפני אלפיים שנה בתלמוד (יבמות ס"ג) ובספר הזוהר (תיקון ל').

את הדברים החדים והמבעיתים האלו הפיצו גדולי ישראל, חכמי הקבלה וענקי הרוח של העם היהודי. בכל שפה ולשון הם ביקשו לא רק להזהיר מפני הסכנה המתקרבת, אלא בעיקר להזכיר לנו את כוח החיבור שנמצא בידינו ויכול לשמש לנו ככוח מנטרל כנגד כל איום מצד אומות העולם כלפי העם היהודי היושב בארץ ישראל ובתפוצות.

הרב קוק הכריז כי "בישראל שורה סוד האחדות של העולם" ("אורות הקודש ב'"), רבי נחמן מברסלב חזר ואמר כי "עיקר יסוד התיקון הוא שיהיה אחדות, אהבה ושלום בין ישראל" ("ליקוטי הלכות"), ובמדרש תנחומא מובא כי: "אין ישראל נגאלים עד שיהיו כולם אגודה אחת".

ככל שמעמיקים בכתבים – החל בספר התורה, דרך הגמרא ועד ספרי החסידות והקבלה – מתבהר מסר אחד ופשוט העובר כחוט השני בין כולם מאז ומעולם: ואהבת לרעך כמוך – אהבת אחים, ערבות הדדית, כל ישראל חברים.

על פי חכמת הקבלה, כאשר אנחנו מתאחדים מעל לסכסוכים, לניגודים ולחילוקי הדעות, מתפשט בעולם כוח חיובי שביכולתו לחולל פלאים. לעומת זאת, כאשר אנחנו מפורדים ומרוחקים זה מזה, אנחנו מעוררים את הכוח השלילי בעולם, שחוזר אלינו ומכה בנו בפרץ של אנטישמיות.

השנאה הלא-רציונלית שהולכת ומתחזקת היום, מזכירה לנו בדרך הקשה שיש לנו תפקיד, ואף-על-פי שהיינו שמחים להתנער ממנו, זה בלתי אפשרי. אנחנו עם שנושא בקרבו רעיון, אידיאל חברתי של אהבה לאדם, לעם ולעולם. הפכנו לעם ישראל על בסיס אהבת הזולת שבאה לידי ביטוי באמצעות הכלל ''ואהבת לרעך כמוך'', ורק החזרה לחיים על פי הכלל הזה יכולה למגר את השנאה של העולם כלפינו. 

על ידי האיחוד בינינו אנחנו מחייבים את העולם להתאחד, ושפע רב מתחיל לזרום לאנושות כולה. ואילו מצב של פירוד בינינו מפלג גם את יתר אומות העולם, "סותם" את צינורות השפע ומעורר באנושות מלחמות ושנאה. התוצאה הישירה והעקיפה של התהליך הזה דוחפת את אומות העולם לפגוע בשורש הרוחני שנקרא "ישראל" ולנסות להשמיד אותו, כי הוא נתפס כ"מקור כל הרוע" בעולם.

לכן יום השואה הבינלאומי נועד לא רק להנציח את העבר, ללמד לקח ולהתריע מפני הבאות, אלא גם כדי לחולל שינוי תודעתי. להסביר ליהודים ולאומות העולם כאחד את הסיבה לשנאה של אומות העולם כלפי היהודים, מהי המחויבות האמיתית של היהודים כלפי האנושות וכמה כוח חיובי העולם מפסיד כאשר ישראל לא מתאחדים. 

יום כזה הוא גם הזדמנות מצוינת להודות שיש בידינו השיטה לחיבור – חכמת הקבלה. ביכולתה לחבר בין הלבבות שלנו מעל הדחייה ההדדית, ולמנוע את האסון הבא; לבנות עם מלוכד ומחובר, להוות דוגמה ולהיות "אור לגויים"; להביא לשלמות בישראל, ולרוגע ושלווה בעולם.