המגפה שאחרי המגפה

18 מאי 2020

המגפה שאחרי המגפה

"יכול להיות גל שני, שלישי, אפילו רביעי", סיפר דובר ארגון הבריאות העולמי כריסטיאן לינדמייר, "קורונה זה לא משהו שאפשר לכבות, המגפה עוד לא עברה". ואני מסתכל על הציבור בכללו, איך הוא ממלא את החופים ושוטף את הרחובות, ממהר לחזור לשגרה שהתקיימה לפני כניסת הקורונה, מסתכל ומבין שישנם עובדים חיוניים ואין ברירה, הם מוכרחים לצאת מהבית אחרת מצבם הכלכלי יחמיר. אבל צריך לקחת בחשבון שלכל דבר יש מחיר, וצפויה עלייה נוספת בחולי הקורונה המאובחנים.

נגיף הקורונה לא עבר מחיינו. לא נמצא חיסון נגדו, וכנראה שנצטרך להסתגל לחיות איתו ועם המוטציות שלו עוד זמן מה. החזרה לשגרה היא לא פעולה מחושבת ורציונלית, לא במחשבה תחילה. הרבה שאלות נשארו תלויות באוויר בלי מענה כי אין לנו שליטה וידיעה מה ילד יום. החזרה לרחוב לא לוקחת בחשבון את המשתנים הנעלמים.

צריכים לחקור ברמות שונות איזה הד עשה הסגר במשפחה, בילדי בית הספר, בקשר בין הילדים. ההשלכה העיקרית היא על הקשר בין בני האדם. גם צריך לתת את הדעת על אותם אנשים שלא מוצאים עבודה ועיסוק כי אין שוק לסחורה שלהם – החל מענף הבנייה, דרך ענף התיירות והמסעדנות ועד לענפים מיוחדים אחרים. כשאומרים "המצב עבר", הכוונה היא שכולם נמצאים איכשהו על הרגליים, וממשיכים לפסוע כמו קודם. קצת צולעים, אבל הולכים ומתקדמים.

אבל המצב לא באמת כזה. עשרים-שלושים אחוזים מעובדי התעשייה והשירותים המסחריים לא יחזרו לעבוד. לכן בדיעבד החזרה לחיי היומיום הייתה צריכה להיות איטית ומחושבת יותר. לא הספקנו להסיק מסקנות משמעותיות, לא סיימנו ללקט את התובנות. בעיקר לא הספקנו לחקור מה באמת השתנה באוכלוסייה, אילו משקעים השאירה בנו הקורונה, מה התחדש בהסתכלות של החברה והיחיד על החיים, ביחס אליהם, בטעמים. מה מעניין היום את האנשים, מה הם רוצים ובאיזו צורה.

חובה עלינו להסתכל על המצב כחדש ולשאול שאלות, והרבה: איך ייראו מקומות העבודה, איך ייראו הקניות ואתרי הבילוי. הגישה המהירה של לחזור כאילו לא הייתה כאן איזו קפיצת-דרך אדירה היא פסולה בעיניי ותביא לבסוף לבעיות חברתיות רבות.

ברור לכול שהאוכלוסייה שנכנסה לסגר בבתים היא לא אותה אוכלוסייה שחוזרת עכשיו לעבודה, לפעילויות הפנאי, לבית הספר. זאת אוכלוסייה חדשה. חברה שרובה ככולה עברה בבת אחת את הטראומה הזאת של המגפה, של הבידוד. אי אפשר להתעלם מזה, להתנהג כאילו כלום לא קרה.

מה לעשות? משאל עם, למשל. להבין מה באמת רוצים האנשים. כמה הם רוצים לחזור לאותה שגרה שהיו בה קודם, האם באמת הם מעוניינים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר. להביא סטטיסטיקות, להסביר יותר על הסכנות שקיימות עדיין, ולעשות הכול בהדרגה. לא בלחץ. להפעיל יותר שיקול דעת ובדיקות ופחות פעולות לפי דחפים. נפל דבר ועלינו לעצור ולהתבונן על עצמנו כחברה, לא לתת למטרד סתם לחלוף, אלא ללמוד את עצמנו. כי הכול קשור בהכול: המצב הכלכלי של העם קשור במצב הנפשי של העם, שקשור במצב החברתי, שמשליך על המצב המדיני. הגל הראשון הוא רק נורת אזהרה אדומה לחברה שלנו. אחרת אנחנו עלולים ליפול למגפה שרודפת מגפה.