יום הלשון העברית: החייאת הלב העברי קודם להחייאת השפה

27 דצמ׳ 2018

יום הלשון העברית: החייאת הלב העברי קודם להחייאת השפה

רק כשעברתי לחיות בליטא בתחילת שנות השבעים, כתחנת מעבר בדרך לארץ ישראל, התחלתי לרכוש את השפה העברית המדוברת ובמקביל ללמוד קרוא וכתוב בעברית. עד אז הכרתי מעט את השפה העברית, דרך סבא שקרא בגמרא והתפלל בסידור. לו היית שואל אותו על משמעות המילים העבריות, היה עונה לך ביידיש, בדיוק כמו כל אותם הזקנים שחיו בוויטבסק, עיר מולדתי. על ההורים אסרו בכלל לדבר בעברית. הם דיברו ברוסית, ומדי פעם שוחחו ביניהם ביידיש.

השפה העברית היא תופעה מיוחדת, קסם של ממש, ביטוי ליחסי אהבה–שנאה. לאחר חורבן בית שני, שחרב כתוצאה משנאת חינם ומוסס לחלוטין את אהבת האחים שהייתה, נעלמה העברית כמעט לחלוטין כשפת דיבור יום-יומית של היהודים. החל מהמאה השנייה לספירה ועד תחילת המאה העשרים, רובם המכריע של היהודים דיברו בשפות המקומיות של האזורים בהם חיו, אך למדו לכתוב ולקרוא בעברית בסיסית כדי שיוכלו להתפלל ולקרוא בספרי הקודש, כמו סבא בוויטבסק.

אליעזר בן-יהודה – שיום הולדתו ה-161 חל היום, ולכבודו מצוין "יום הלשון העברית" – הוא האיש שהחיה את השפה העברית. אך במבט כולל ועמוק יותר, הסיבה שחזרנו לדבר בשפה העברית ביום-יום היא כי עם ישראל חזר בהדרגה לשורשים הרוחניים שלו: להיות עם אחד בלב אחד, אומה ישראלית שתתלכד ותיתן דוגמה לאחדות עבור כל העמים. בשתי מילים: "אור לגויים". תחייתה של השפה העברית היא הביטוי הראשון לדבק שמחבר את העם לאחד, למרות שאינינו מממשים את ייעודנו בפועל, אלא אנחנו בדרך למעמד הרוחני הזה.

על פי חכמת הקבלה, השפה העברית אינה שפה ככל השפות. עשרים ושתיים אותיות השפה הן למעשה עשרים ושניים סימני קוד. המקובלים משתמשים בסימני הקוד האלה כדי לתאר את תהליך גילוי הקשר הרוחני בין היהודים.

הקשר הרוחני משול ל"אור המופשט מכל צורה", ואת התחושה הראשונה שמרגישים עם הכניסה למציאות הרוחנית מתארים המקובלים כ"נקודה שחורה בתוך האור הלבן". נקודה קטנה זו היא שורש הנשמה שלנו. אם מצרפים לנקודה זו רצונות נוספים באמצעות אהבת הזולת, היא מתפתחת והופכת לבית קיבול שאותו אנו מכנים "נשמה". אם לא, היא נותרת כנקודה בלבד. ככל שהנשמה גדלה ומתפתחת, כלומר – מצרפת אליה רצונות נוספים על ידי אהבת הזולת – היא יכולה להתמלא לאחר מכן באור ובתענוגים רוחניים גדולים יותר.

לכל אות בשפה העברית צורה ייחודית משלה, המורכבת מקווים אופקיים או קווים אנכיים. הקווים האופקיים מבטאים את עוצמת האהבה והנתינה שבנשמה. הקווים האנכיים מתארים את האורות הממלאים את הנשמה. כך עשרים ושתיים הצורות של האותיות השונות בשפה העברית מבטאות עשרים ושניים סוגי מילויים של הנשמה באור העליון, בתענוג עילאי, שנובע מהתקשרות לבבית בין היהודים. כאשר האותיות מצטרפות למילים ולמשפטים, מתהווה השפה העברית.

למרות האגואיזם המופרז שמתגלה בדורנו ואינו מאפשר לנו להתקשר בחיבור הדדי, עלינו לשוב ולהתחבר בינינו ללב אחד. אומנם מאז התקבצנו מארבע כנפות תבל וחזרנו לדבר שוב בעברית, אך מנקודת מבטה של חכמת הקבלה, תחיית השפה העברית היא תחיית הנשמה היהודית. השלב הבא שלנו כעם הוא לא רק לדבר את השפה העברית מפה ולחוץ, אלא לדבר אותה מתוך הנשמה. כלומר, לפתח שוב את כוח הנתינה והאהבה, לקבל את האור בנשמה, ולדבר את העברית מלב ללב.

ככל שנתחבר בינינו, כך נצרף אות לאות; ככל שנתלכד ונתמוך איש ברעהו, כך מילה תתחבר למילה; ככל שנהיה ערבים זה לזה, המילים יהפכו למשפטים, וכך נשוב להיות כמו בימי בית המקדש: כאיש אחד בלב אחד, בגרון אחד ובפה אחד שמדברים בלשון קודש אחת – עברית.