הימים בהם ישראל המסוכסכת צריכה להיות אופטימית מתמיד

11 אוג׳ 2019

הימים בהם ישראל המסוכסכת צריכה להיות אופטימית מתמיד

במקום לבכות על מר גורלנו בימי בין המצרים, עלינו למקד את הצער אל חורבן היחסים בינינו ולהתאבל רק על כך. הרב ד"ר מיכאל לייטמן סבור שהוויכוחים והקרעים בין הקהילות והמגזרים בחברה הישראלית, מוכיחים כי דווקא עכשיו הסיבה לימי אבל אלה אקטואלית עבורנו

סיפור ידוע על רבי עקיבא ושלושת חבריו שעלו יחד לירושלים הבירה. כשהגיעו לעת ערב אל הר הבית, נגלה לעיניהם מחזה מחריד - בית המקדש עמד שומם וחרב. כאשר התקרבו אל מקום קודש הקודשים, נדהמו לראות שועל בורח מבין ההריסות. השלושה הצטערו עד מאוד ופרצו בבכי מר, אך רבי עקיבא החל לצחוק. "מדוע אתה צוחק?", שאלו החברים. "ומדוע אתם בוכים?", שאל רבי עקיבא. "ואיך לא נבכה, הרי בית מקדשנו חרב?". צחק רבי עקיבא וענה: "כל עוד הוגשמה נבואת הגלות, ומקום החורבן והשבר נגלה, תתקיים גם נבואת הגאולה. כעת בטוח אני כי התקומה בפתח, ובקרוב ייבנה בית המקדש השלישי". הצער שאחז בשלושה התחלף בשמחה, ופה אחד אמרו: "עקיבא, ניחמת אותנו!" (תלמוד בבלי).

דרך ארוכה עשה רבי עקיבא מרועה צאן פשוט ועד היותו מורה דרך, מנהיג ומקובל ענק בדורו. "ימי בין המצרים", שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב, הם ימי אבל המסמלים את חורבן הבית שחזה בו בימיו. ממרום השגתו הרוחנית הוא חזה את העתיד הטוב המובטח לאנושות, כמו שכתב השל"ה הקדוש: "כל הגלויות והצרות יבואו לטובה באחרית הימים". חורבן הבית והיציאה לגלות שבאה לאחר מכן, היו בעבור רבי עקיבא סימן משמח מאוד - שלבים הכרחיים לגילוי הגאולה, שהופיעו בתזמון מושלם לפי תוכנית ידועה מראש. אילו גם אנחנו היינו מכירים את התוכנית הכוללת, היינו רואים את החיים בפרספקטיבה רחבה יותר, ומעל כל צער הייתה רוכבת תחושת השמחה מהעתיד לבוא.

כרוניקה ידועה מראש

התוכנית המדוברת היא למעשה הסיפור ההיסטורי של עם ישראל. לאורך כל המסע עובר העם ארבע גלויות וארבע גאולות. לפי ההגדרה של גדולי ישראל, "גלות היא פיזור האומה - שאין התאחדות כלל. וגאולה היא ההפך, כשיש קיבוץ והתאחדות בין אלה שהיו פזורים ומפורדים" (המהר"ל מפראג).

כל גלות מסמלת שלב חדש של התפתחות אגואיסטית בקרב עם ישראל, שמעצבת בכל פעם מחדש את פני ההיסטוריה. ההתפרצות הראשונה שהובילה לפירוד, התרחשה בתקופתו של אברהם אבינו לפני כ-3,500 שנה בבבל העתיקה. האגו שדחף את הבבלים להתפתח, גרם להם להיות מרוכזים בעצמם והפריד ביניהם. הבבלים החלו לחשוב שבכוחם לשלוט בכוחות הטבע המנהלים את העולם. מכוח האגו המופרז הם רצו להגיע אל מעבר לשמיים, ובנו את מגדל בבל המפורסם כסמל לכך. אז הופיע אברהם והציע להם את אהבת הזולת כשיטה להתעלות מעל האהבה העצמית. לימים נקראה שיטת החיבור שלימד "חכמת הקבלה", והמרכיב המרכזי שבה חיזק את היחסים בין אדם לחברו. המעטים שהתקבצו סביב אברהם, אבי האומה, היו לקבוצת המקובלים הראשונה בהיסטוריה, שעם השנים התרחבה לעם ישראל.

ההתפרצות השנייה של האגו התרחשה עם גלות מצרים בתקופתו של משה רבנו. בארץ מצרים מתגלה לישראל שליטת האגו ביתר עוז, וכדי להתעלות מעליו נדרשת שיטת תיקון עדכנית. משה כלל את השיטה שגילה אברהם, והצפין אותה ב"ספר הספרים" הקבלי - התורה. "עיקר קיום התורה הוא על ידי האחדות", כתב רבי נחמן מברסלב, "ועל כן בשעת קבלת התורה בוודאי נעשו מיד ערבים זה לזה". משה דיבר על ערבות הדדית והוביל את העם אל מעבר לפירוד שאיים לאחוז בו תחת מתקפת הרהורי השנאה - "הר סיני".

האחדות בקרב עם ישראל הביאה הצלחות אדירות לאורך דורות, ביניהן כיבוש הארץ ושגשוג בתקופת ממלכת ישראל המאוחדת של דוד ושלמה, אז היו מאוגדים שנים-עשר שבטי ישראל תחת שלטון אחד. בשני רגעי השיא קמו שני בתי המקדש - אשר היו תולדה חיצונית לקשר פנימי יותר בינינו, לרצון משותף לאהבה ששכנה בלב העם. האחדות פרחה עד כדי כך, אבל אז התחיל השבר.

עומק השנאה הוא עומק האהבה

שוב פרץ האגו הסורר, לפי אותה התוכנית ממש, אלא שהפעם לא היה מי שידריך את העם איך להתעלות מעליו. תהליך ההידרדרות התחיל, והפילוג הלך והעמיק. החורבן שבלב הוביל לחורבן בית ראשון. "כשקלקלו את המקדש שבתוכם, לא הועיל המקדש החיצוני ונהרסו יסודותיו" ("נפש החיים"). אומנם קמנו מהר מן העפר והקמנו מחדש את בית המקדש השני, אך הבקיעים שסדקו את יסודות האומה עם חורבן בית ראשון, התרחבו למכתשים עמוקים, ועם ישראל החל בהדרגה לסגת מדרגתו הרוחנית. רבי עקיבא ניסה לעצור את המפולת, אך איש לא שמע בקולו. משנתו הייחודית נשכחה, הכלל "ואהבת לרעך כמוך" איבד כל טעם, ואהבת האחים מעוררת הקנאה ששררה אז בין עשרים וארבעה אלף תלמידיו, התחלפה בשנאת חינם וגרמה למותם. "האומה הנגועה מתה, ואיבריה התפזרו לכל רוח", כתב הרב יהודה אשלג - "בעל הסולם". התפרצות האגו השלישית והגדולה מכולן, הובילה את שארית עם ישראל לצאת לגלות האחרונה ולהתפזר בתפוצות תבל.

אלפיים שנה לאחר חורבן בית שני, שַבנו ארצה והקמנו את מדינת ישראל. אין ספק כי את הצעד הראשון וההיסטורי ביצענו בהצלחה לפני שבעים שנים, אלא שעדיין ניכר חוסר התאמה בין קיומנו הנוכחי על פני אדמת ישראל לבין החוסן הפנימי שלנו כעם ישראל. "בעל הסולם" כתב ב"מאמר לסיום הזוהר": "אף על פי שהקב"ה הוציא את הארץ מרשות האומות ונתן אותה לנו, עם זאת, אנו עוד לא קיבלנו אותה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה. אבל כל עוד שלא באנו בזה, שום דבר לא השתנה, ואין שום הפרש בין נימוסי הארץ עתה, מכפי שהייתה עדיין תחת ידי זרים". על אף שהקמנו מדינה חזקה ועצמאית, אנו עדיין שבויים בתפיסה גלותית, שרויים בחורבן ומאוימים בכל עת להחריב את כל מה שבנינו, בשל אותה שנאת חינם. האגו התעצם עד כדי כך שאיננו מסוגלים אפילו להקשיב ולשמוע זה את זה, כי החורבן בימינו מבטא את חוסר הרצון שלנו להתקשר זה לזה.

הצד המואר של החורבן

הדרך היחידה להיחלץ מן המשבר ולזכות בחיים טובים ובטוחים, היא לשנות את היחס לחברה - להחליף את השנאה והאהבה העצמית באהבת הזולת. אנחנו חיים במציאות המנוהלת על ידי מערכת הנקראת "הטבע" - ערך השווה בשורשו הרוחני ל"א-להים" (86 בגימטרייה). הטבע היא מערכת ששואפת לאיזון מתמיד ופועלת על פי חוק קבוע ואינו משתנה - חוק האהבה. או במילים יותר מדויקות: "ואהבת לרעך כמוך". כדי לזכות באושר ובכל טוב עלינו להדק יותר את הקשרים בינינו. מתוכם נעורר כוחות חיוביים שיקרבו אותנו איש לרעהו, ויספקו לנו מקורות של שפע וביטחון. "כאשר יש בישראל אהבה ואחדות ורעות בין זה לזה, אין מקום לשום פורענות לחול עליהם. ומתרחקים על ידי זה כל הקללות והייסורים" ("מאור ושמש").

בימים אלה ממש, עם סיומה של הגלות האחרונה, אנחנו עומדים לקראת "הגאולה השלמה" והאחרונה. כלומר, עומדים לזכות בחיי אושר וביטחון ובהרגשה נצחית של שלמות. "חורבן הבית היה רק הכנה לבניין השלישי, ואז תהיה גאולה שלמה, שאחריה לא תהיה גלות" ("פרי צדיק").

ימי בין המצרים יכולים להיות הימים החגיגיים והשמחים ביותר בלוח השנה העברי. במקום לשבת מכוסים בעפר עד הצוואר ולבכות על מר גורלנו, עלינו למקד את הצער אל חורבן היחסים בינינו ולהתאבל רק על כך. הוויכוחים והקרעים בין הקהילות והמגזרים בחברה הישראלית, מוכיחים כי דווקא עכשיו הסיבה לימי האבל האלה היא העניין האקטואלי ביותר בעבורנו. "ואם עתה אין אנו באחדות ויש שנאת חינם, איך יתכן שיבנה בית המקדש?!" ("דברים אחדים"). הרי "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי).

לכן עלינו להכיר בטבע האגואיסטי שלנו, שמניע אותנו לנהוג באכזריות כלפי הזולת, לראות כיצד הוא מרחיק אותנו זה מזה, ולדרוש להתחבר ולהשלים את הפערים בינינו באהבה. כי בסופו של דבר, "נצטווינו בכל דור ודור לחזק בינינו את האחדות" ("ספר התודעה"). או כמו שכתב הרב קוק: "ואם נחרבנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות על ידי אהבת חינם".