שיעור 7

מסמך "דיסלדורף" י

(עיקרי דברים לנאומו של הרב בפני הפורום הבין-לאומי, דיסלדורף

בתאריך 24.03.06)

פסקה 20

(עמ' 4)

שיעור בוקר 05.04.06 – לאחר עריכה

"20. על פי חוכמת הקבלה, תכנית הטבע היא שהאגואיזם שלנו יגדל עד אשר נכיר במצבנו. כיום, הגלובליזציה מראה לנו שמצד אחד כולנו קשורים יחד, ומצד שני, האגואיזם שלנו, המנופח לממדים עצומים, הוא הגורם לניכור בינינו.

הסיבה שבגללה היה עלינו להיווצר בתחילה כנברא היחיד, ולאחר מכן להיות מופרדים לפרטים אגואיסטיים, מרוחקים ומנותקים זה מזה, היא שזו הדרך היחידה שבה נוכל לראות את ההפכיות המוחלטת שלנו מן הבורא, ולהכיר בתכונת האגואיזם האבסולוטי שלנו. במצב זה נכיר בחסרונות האגואיזם, באופיו המוגבל ובחוסר התקווה שבו, ונגיע לכך שנשנא את הטבע האגואיסטי שלנו, המפריד אותנו זה מזה ומהטבע, ונפתח רצון להתאחד, לשנות את הטבע שלנו להופכי ממנו, לטבע אלטרואיסטי. על ידי כך נמצא באופן עצמאי את הדרך לשנות את עצמנו לאלטרואיסטים, ולהתקשר מחדש עם האנושות כולה כשלם יחיד ומאוחד."

כל מה שנברא, נברא על ידי האור העליון. כל מה שנברא הוא בסך הכול רצון - רצון ליהנות, רצון לקבל. רצון לקבל תענוג מהאור.

הרצון ליהנות מתפתח בהתאם להשפעת האור עליו, אבל נישאר אותו הרצון. ההבדל בין בחינה ד' לבחינה א' הוא שבבחינה ד' יש הרגשה של המאציל, של בעל הבית. אדם יכול לעמוד ליד השולחן ולהרגיש שכל הכיבוד מוגש בשבילו או לעמוד מול השולחן להרגיש שיש בעל בית והוא חייב להתייחס אליו. כך כותב בעל הסולם במשל בעל הבית והאורח.

אם יש לאדם רצון לתענוג בלבד, אין לו שום בעיה. בצורה טבעית הוא יודע כיצד להסתדר. אולם אם התעוררה בו הרגשה שיש בעל בית, עליו להתפצל והוא אינו יודע כיצד להסתדר עם בעל הבית ועם התענוג. מדוע? כי הכיבוד שעל השולחן שייך לבעל הבית.

ברוחניות הבעיה בולטת עוד יותר כי בעל הבית והתענוג נעשים כאחד וכיוון שכך איננו יודעים כיצד להתייחס אליהם. איננו יודעים האם להתייחס לבעל הבית כמקור התענוג שאנו רוצים "לבלוע" ולנצל, או שעלינו להתייחס לתענוג לחוד ולבעל הבית לחוד, עד שנגיע להכרה ש"ישראל, אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא". הבעיה היא שעד אז, איננו מוצאים אותם כאחד כלל.

כך או כך, אם הנברא אינו דומם, צומח או חי, כלומר אם הנברא מדבר, יש בו את שני הנתונים האלה. יש לנו תענוג, רצון לתענוג - התענוג נמצא לפנינו - ויש לנו בעל בית. החי, לעומת זאת, אינו מרגיש את בעל הבית, מכל שכן הצומח והדומם. ליתר דיוק, הדומם הצומח והחי מרגישים את בעל הבית אבל אינם מרגישים בושה. לכן אנו אומרים כי הם אינם מרגישים את בעל הבית. גם אדם שאינו מפותח דיו מרגיש את עצמו כשייך לבעל הבית, לטבע, לבורא, ואין לו שום בושה. כאלה הם המסורים לדת או האדם הפשוט.

לעומת זאת בחכמת הקבלה האדם מבדיל באמצעות האור המאיר מלמעלה. אדם הלומד הקבלה נמצא ברצון שלו בעולם שלנו. באמצעות הלימוד מתחיל להאיר עליו אור מקיף מהדרגה העליונה וכתוצאה מכך הוא מתחיל להרגיש את הבעל הבית. עם זאת, בטרם מאיר עליו אור מקיף בהארה שדי בה כדי לעורר בהם את הרגשת בעל הבית, הוא נמצא בדרגות דומם, צומח וחי.

רק לאחר שהאור מאיר עלינו ופועל את פעולתו אנו מתחילים להיות "מדבר", לא לפני כן. לפני כן אנו בדרגת "ידע שור קונהו", כלומר שייכים לכוחות הטבע המפעילים אותנו. גם אם יש בורא, גם אם יש מי שמנהל ומפעיל, אין לנו את ההרגשה הנקראת "בושה". הבושה היא תחילת הכרת הרע, קרש קפיצה לתיקונים.

אנו עוברים מגוון של מצבים בחיינו. אנו מסתובבים בעולם הזה, בטבע האגואיסטי שלנו, בכל מיני אופנים, בהרבה גלגולים, מחולקים לעמים ונפרדים. המקור לחלוקה הזו הוא העובדה כי בסופו של דבר אנו כתוצאה משני הנתונים - תענוג ובעל הבית. עלינו להגיע לכזו דרגה של התפתחות והכרת הרע בעולם הזה, כך שנשיג בחזרה את הבעל הבית, את האור העליון.

לכן כל הצורות שאנו מקבלים בעולם הזה - החברה האנושית, האני, המשפחה, העולם, הטבע - הן כולן אותה צורה של הרצון לקבל בדרגתו האחרונה. האור הולך ומביא את הרצון לקבל לדרגה האחרונה כדי שיכיר את עצמו ממנה ויעלה לדרגת בעל הבית.

לכן, גם אם נדמה לנו כי אנו מתקיימים ומקבלים צורות שאין בהם תועלת, אין זה כך. כל הצורות מצטברות ומתוכם אנו מכירים את הבורא. עלינו לעבור דרך כל הצורות האגואיסטיות. השאלה היא כיצד לזרז את הדרך ולמהר את ההתפתחות.

בהארת האור מקיף נוכל לזרז את ההתפתחות, להתקדם ולהגיע לתכלית.

שאלה: אני לא מרגיש בושה. מתי בהתפתחות שלנו אנו מרגישים בושה?

האנושות אינה מרגישה בושה ולא תרגיש בושה כי היא אינה מושכת אור מקיף. חסרה לה הארה מהבורא כדי להרגיש בושה לעומתו. העובדה כי אנו נמצאים בעולמו של הכוח העליון אינה מעוררת בנו את הרגשת הבושה. רבים הם האנשים החושבים כי הם נמצאים תחת השגחתו ושליטתו של הכוח העליון ובכל זאת הם אינם מרגישים בושה. זאת משום שהם מרגישים את עצמם כשייכים לכוח העליון.

דומה הדבר להרגשת השייכות של ילד לאימו. ילד אינו מתבייש מאימו. רק במידה שיקנה עצמאות ממנה יתבייש. עד אז, כל מה שיש לאימו הוא שלו. כך אנו מרגישים.

מי שלא מעורר על עצמו אור מקיף - בעיקר על ידי לימוד במקורות אמיתיים - לעולם לא יוכל לדעת מהי בושה. הבושה היא כלפי הבורא, על שאין לנו את תכונתו, ולא בושה על הרג, על גנבה, על שקר או על ניצול אדם לרעה. בושות כאלה הן בבחינת בושות אנושיות שנמצאת בכל אחד; בושה שבעזרתה אפשר להשפיע פסיכולוגית על האדם, לשחק עם האגו שלו, להראות לו שהוא נבזה יותר מחברו. לכן אין לה תיקון. עובדה היא כי הטפות המוסר למיניהן, בתי הסוהר ומנגנוני הענישה אינם מועילים.

האגו שלנו מתגבר מרגע לרגע. לכן אם קיבלנו החלטה להימנע מאיזה מעשה, ברגע הבא נעשה אותו. רק כלפי הבורא - כשמאיר האור מקיף ואנו מתחילים להכיר כי הרצון לקבל שלנו גרוע כי הוא מפריע לנו להיות באותה התכונה כמו העליון, תכונת ההשפעה - רק אז מתחילה להתעורר בנו הבושה הנכונה.

שאלה: איזה "משחק" אפשר לשחק כדי לזרז את הרגשת הבושה?

רב: כדי לזרז את הרגשת הבושה עלינו לעבוד בחברה על מנת להתחבר. ומתוך שאנו רואים כי אין ביכולתנו להתחבר, עלינו לבוא ללימוד ולבקש כוח התגברות על הרצון לקבל שלנו כדי להתחבר עם החברה על מנת להגיע להשתווּת הצורה לבורא. אין שום דבר אחר פרט למשולש: אני, חברה, בורא.

הלימוד מספק כוחות, אבל העבודה עצמה היא העבודה שלנו בחברה כדי להשיג את הבורא על ידי כוח השפעה שאנו מולידים ומוצאים ביחס שלנו לחברה. אין שום דבר אחר. זה המשחק.

"21. בדיוק כשם שתאים אגואיסטיים שנאספים לגוף אחד מבטלים את האגואיזם הפרטי שלהם למען קיום הגוף, וכתוצאה מכך מרגישים את חיי הגוף כולו, חייבים גם אנחנו להגיע לקשר כזה בינינו. ואז, במידת הצלחתנו בהתאחדות, נרגיש את הקיום הנצחי של הטבע, במקום לחוש את קיומנו החומרי הנוכחי.

העיקרון העתיק של "ואהבת לרעך כמוך" קורא לנו לעשות זאת. עיקרון זה היה תקף עד לבניית מגדל בבל, ושולב לאחר מכן ביסודותיהן של כל הדתות שנבעו מחוכמת בבל העתיקה, אחרי הרס מגדל בבל והתחלקות העם האחד לעמים ולמדינות. על ידי ביצוע החוק הזה, האדם כבר לא נשאר כאגואיסט מבודד וריקן, אלא מרגיש את חיי האורגניזם כולו, "אדם", בהידמות לבורא. במילים אחרות, במצב הזה אנחנו מרגישים את קיומו המושלם והנצחי של הטבע."

הרצון לקבל שנברא בעולם אין סוף, הוא נברא אחד. כך הוא נראה לנו בנה"י דגלגלתא כשהרצון להשפיע של ס"ג בא להזרים לתוכו ניצוצי השפעה, מנסה, לא מצליח ונעשית שבירה.

נה"י דגלגלתא הוא כל המלכות דאין סוף. לאחריו יוצאים פרצוף ע"ב וס"ג. ס"ג הוא רצון להשפיע שיורד למטה כדי להשפיע אור חסדים למלכות ולקבל ממלכות רצון. ס"ג נותן למלכות השפעה ומקבל ממלכות כוח קבלה. כתוצאה מכך הוא מצטמצם ומתחברים בינה ומלכות בפרצוף אחד של נקודות דס"ג.

פרצוף נקודות דס"ג מתחיל לעבוד. בראש הס"ג נעשה זיווג על שילוב בינה ומלכות. תחילה זיווג על מלכות בבינה, זיווג הנקרא "זיווג בנקבי עיניים", ולאחר מכן זיווג בינה במלכות, במלכות עצמה. הזיווג בנקבי עיניים נקרא "קטנוּת" והזיווג במלכות נקרא "גדלוּת". מהקטנוּת יוצא עולם הניקודים בקטנות עד למקום שבו נעשה צמצום ב' ובגדלות נעשית שבירה. בינה ומלכות מתחברות יחד ומהחיבור הזה נעשית שבירה.

השבירה דווקא עוזרת בהתכללות הבינה במלכות והמלכות בבינה. לאחר השבירה יש כלים של בינה לחוד הנקראים גלגלתא ועיניים, כלים של מלכות לחוד הנקראים אח"פ, כלים של התכללות המלכות בבינה הנקראים אח"פ בגלגלתא עיניים וכלים של התכללות הבינה במלכות הנקראים גלגלתא עיניים באח"פ. ארבע סוגי כלים.

מהכלים של גלגלתא עיניים נבנה עולם האצילות. כנגד הראש של עולם הניקודים יוצא הראש של עולם האצילות. כנגד זו"ן דגלגלתא עיניים של עולם הניקודים, יוצא זו"ן דגלגלתא עיניים של עולם האצילות. אח"פ הוא ל"ב האבן. מהתכללות גלגלתא עיניים באח"פ יוצאים עולמות בריאה יצירה עשייה ומהתכללות אח"פ בגלגלתא עיניים יוצא אח"פ דעלייה.

כלומר, דווקא שבירת הכלים והתערבבות וכל התהליך שאנו עוברים בעולם הזה כהעתקה מהעולם הרוחני, עוזרים לקשר בין שתי התכונות, "תכונת ההשפעה" ו"תכונת הקבלה" ולהביאנו לתיקון.

שאלה: מה הקשר בין ההסבר הזה על השבירה לבין הדברים שקראנו ממסמך דיסילדוף?

נקרא שוב " בדיוק כשם שתאים אגואיסטיים שנאספים לגוף אחד מבטלים את האגואיזם הפרטי שלהם למען קיום הגוף, וכתוצאה מכך מרגישים את חיי הגוף כולו, חייבים גם אנחנו להגיע לקשר כזה בינינו"

מחקרים מדעיים מוכחים כי כל תא או איבר בגוף האדם ובכל גוף חי, מבטל את עצמו כלפי הגוף. אולם אם נבודד את התא מחוץ לגוף נמצא כי הוא אגואיסט. בתוך עצמו דואג התא רק לדבר אחד, כיצד לקחת מבחוץ ולהתרבות ולהתקיים. החדרת תאים לגוף מהווה בעיה, שכן הגוף מפעיל את כוח הדחייה. כאן נכנס עניין המסך שמחבר את התאים יחד לגוף אחד. אולם תאים שנוצרו והתפתחו כמחוברים בגוף אחד, גדלים תחת התכנית של הגוף.

התכנית של הגוף מחייבת כל תא. כך גדל הגוף מלכתחילה בבטן אימו. כל תא מבוטל על ידי הכוח העליון כלפי התוכנית של הגוף והתא בעצמו זניח. הראש למשל מחליט שכל יום הגוף שלנו צריך להמית חמישים מיליון תאים. ולמרות שלכל תא יש כוח הגנתי והוא גודל וסופג, התא מקבל את הפקודה של הגוף וממית את עצמו.

אין שום התנגדות או משא ומתן. הטבע פועל כך שההחלטה בדרגה העליונה יותר מחייבת ללא תנאי ובכל דבר את הדרגה התחתונה. זאת למרות שהדרגה התחתונה בפני עצמה, היא אגואיסטית. רק הכרחיות להתחבר לגוף אחד למען הקיום הכללי, מחייבת את התאים לחיות לפי התוכנית של הגוף ואפילו למות בעבורה.

לפלא הדבר, שכן מצידו של התא הבודד לא הגיוני לבטל את עצמו ולוותר על חייו כדי להיות שייך לחיי הגוף. הרי הגוף חי והוא מת. אלא שהביטול לטובת הגוף הכללי אינו מוות. בביטול עצמו כלפי החוק של הגוף משייך התא את עצמו לחיים בדרגה עליונה יותר. הוא מת בדרגה תחתונה ושייך לדרגה עליונה.

ביטול עצמי כלפי הגוף הוא חוק. אלמלא חוק זה שום גוף חי לא יכול היה לחיות. חוץ מתאים בודדים, פרימיטיביים, פשוטים ביותר, לא היה קיים דבר. וגם בהם, החלקים שבהם היו מצטברים לפי אותו כוח אלטרואיסטי. לפלא הוא הדבר, בניגוד לכל מה שחשבנו עד כה בעולם שלנו לא יכול להיות איזשהו קיום, אפילו בפרט הקטן ביותר, שלא לפי החוק האלטרואיסטי.

נמצא כי העולם שלנו מופעל כולו על ידי תוכנה אלטרואיסטית. יוצא הדופן היחידי הוא האדם שבדרגת האדם, ביחס שלו לזולת.

אם כל החוקים אלטרואיסטים, נשאלת השאלה כיצד יתכן שהטבע אגואיסטי, הרי חומר הבריאה רוצה רק ליהנות. אמנם חומר הבריאה רוצה רק ליהנות, אך כדי להתקיים עליו להתחבר ולהיות בין כולם תוך התחשבות באחרים כאלטרואיסט. בדרגות הלא מפותחות מתגלה החוק האלטרואיסטי כך שכל אחד לוקח מהחיים את מה שהוא צריך. אמנם נראה לנו כי החיות טורפות אחת את השנייה, אולם התוכנה הכללית היא שמחייבת אותם לעשות כן. בכך הן עוזרות זו לזו ומשלימות זו את זו. איננו רואים זאת בטבע בברור ובגלוי. אבל כשאנו מתערבים בטבע עם הכוח האגרוף שלנו כדי להשמיד איזה פרט בטבע, מתגלה לנו כי פגענו והרסנו חלקים אחרים בטבע שכביכול אינם קשורים לפעולתנו. הטבע הוא מנגנון אחד. מנגנון שפועל באיזון ובהרמוניה וכולו כולו מיוסד על החוק של ההשפעה ההדדית.

ואם מישהו יבוא ויטען כי הטבע אכן מאוזן אבל פועל בלא הכרה לפי חוקים המגדירים את מבנהו, הרי שהצדק עימו, אך זוהי המציאות. יתרה מכך, בימינו יותר ויותר מדענים מניחים כי כל העולם שלנו הוא מחשבה אחת וכל הטבע הוא טבע אחד שכּוּלו חוק ההשפעה. הבעיה היא שאנו מדברים על הטבע כאילו אנו מתבוננים בו במבט לא משוחד ולמעשה אנו חוקרים אותו בעיניים האגואיסטיות שלנו.

אילו ראינו את הטבע במבט לא משוחד - למרות שמבט כזה לא יתכן - היינו רואים תמונה אחרת. אנו רואים באמצעות חמשת החושים שלנו, באמצעות המוח, השכל והזיכרון המקולקל, האגואיסטי שלנו. לכן איננו יכולים לראות החוקים הנכונים. יחד עם זאת, עד כמה שאנו יכולים לתאר אותם במבט אובייקטיבי מתגלה לנו כי הם חוקים אלטרואיסטים, מחוצה לנו. לאט לאט גם המדע מגיע לאותה המסקנה.

שאלה: אם כך מה ההבדל בין האדם לטבע, הרי גם האדם הוא אגואיסט שפועל ללא מודע לפי חוק אלטרואיסטי?

נכון מאוד, כל בני האדם עושים מעשים טובים, כולנו חלק בלתי נפרד מהטבע. אי אפשר לבוא לאדם בטענה על מעשיו. "כך נולדתי", הוא יאמר. כדברי הכתוב "לך ואמור לאוּמָן שעָשָׂנִי" (תענית כ, עב). בסופו של דבר האדם אינו אשם - או שבורא עשה אותו כמו שהוא או שהחברה חינכה אותו כך. זה הכל.

אולם, אלה האנשים שמתחילים להכיר את עצמם לעומת הכוח העליון, בהכרת הרע, בהבדל בינם לבין הבורא, איתם כבר יש חשבון אחר. והחשבון הוא לפי חוק הטבע האלטרואיסטי. לכן חכמת הקבלה אינה באה בטענה לאיש, אלא מציעה לו שיטה להטיב את חייו.

שאלה: אם האדם מתנהג כמו הטבע, במה מתבטא הקלקול שלו?

הקלקול של האדם אינו מתבטא בשום דבר.

יש ארבע דרגות: דומם, צומח, חי ומדבר. בדרגת ה"מדבר" יש רצון לתענוגים גופניים כגון אוכל, מין ומשפחה - תענוגים שאנו רוצים אותם לפי טבענו. בנוסף לכך יש בדרגת המדבר רצון לתענוגים תלויי חברה ויכול להיות שיש בו גם נטייה לאלוקות.

אם האדם מפריז בתענוגים הגופניים, ניחא. כי כל האגו של האדם נמצא בתענוגים תלויי החברה. אולם אם האדם משתמש באגו ללא הכרת האלוקות, גם השימוש בו בתענוגים תלויי חברה הוא בחזקת טבע - הטבע שלו מפעיל אותו. רק במידה שאנו מתחילים להתעסק בחכמת הקבלה, באלוקות, ולהזמין על עצמנו אור מקיף, אנו מתחילים להכיר את האגו.

כתוצאה מכך מתגלה בינינו לבין האלוקות הבדל שנקרא "הכרת הרע". ביחס אליו אנו מתקדמים ומשפרים את עצמנו. לפני כן חכמת הקבלה אינה מתייחסת לאדם כמי שזקוק לדבר-מה. אין כפיה ברוחניות. המקובלים רק ממליצים לנו להזמין על עצמנו אור מקיף. בהתאם לכך נרגיש במה אנו אגואיסטים. האגו שלנו אינו נמדד כלל ביחס לבני אדם - לא ביחס לשקרים, לא ביחס לגנבות או למעשים הרעים שנדמה לנו שעשינו.

מתוך משיכת האור מקיף נתחיל להרגיש מהי באמת הכרת הרע. אין זו הכרת הרע מתוך הטפת מוסר של החברה, כי אם הכרת הרע כלפי הבורא. כתוצאה מכך נתקן את האגו שלנו על ידי המסך בהידמות לבורא. לפי חכמת הקבלה זהו תיקון האגו וזוהי הכרת הרע באדם. להיות אדם טוב יותר בחברה;, לא אגואיסטי, אדיב וכו', זה לא תיקון. זוהי דרך "לקשט" את עצמנו ולהשתמש ביתר ערמומיות במה שיש. חכמת הקבלה אינה מתעסקת בכך.

האדם נבדל מכל הטבע - מהדומם מהצומח מהחי ומכל הטבע עליון - ברצונות האגואיסטים שבו. אמנם גם כלפי החברה אנו פועלים ברצונות אגואיסטים, אלא שרצונותינו תלויי החברה אגואיסטים רק כדי שנתחיל להכיר כי אנו שונים מהבורא. למעשה, לא את הרצונות האלה נצטרך לתקן, כי אם את רצונותינו ביחס לבורא.

יש אור ויש כלי. הכלי חייב להגיע להידמות לאור. אבל כיצד ידע הכלי על כך וכיצד יעשה זאת? לשם כך הוריד הבורא את הכלי למצב שנקרא "אנושות", שבר את הכלי לחתיכות ונסתם - אין יותר אור, איננו מרגישים את הכוח עליון.

כך, לאחר אלפי שנים שבהם האגו של האנושות התפתח שלב אחר שלב, נותן הבורא הזדמנות לכל אדם להכיר בכך שהאגו שלו רע כלפי הזולת. הגלובליזציה למשל מביאה אותנו בהדרגה לידי הכרה שכולנו קשורים זה לזה ושונאים זה את זה. מתברר כי אין ביכולתנו להשוות עוד בין שני קצוות האלה ועלינו לעשות מעשה. אנו מרגישים שהאגו שלנו מרע לנו.

האגואיזם שלנו סובל מהיותו אגואיסט. כאגואיסטים כדאי לנו להתפטר מהאגואיזם שלנו. אם נתפטר מהאגו לא נסבול. עדיין אין זו "הכרת הרע", שכן מאין ברירה אנו מחפשים כיצד להרגיש טוב, אבל זה נקרא "לא לשמה".

כך, לאט לאט, מתוך המצבים האלה, אנו מגיעים לחכמת הקבלה. האגו דוחה אותנו ודוחף אותנו לחכמת הקבלה. כתוצאה מלימוד חכמת הקבלה אנו מזמינים אור מקיף שמעורר בנו את הרגשת הבורא. כשיש בנו הרגשת הבורא והרגשת ה"אני", ההפרש בין שתי ההרגשות האלה הוא הרע באמת. זוהי הכרת הרע האמיתית.

כשאנו מדברים על הרע בין בני אדם, אנו מצרים על תכונותינו הרעות. במובן הזה דומים אנו לגנב שהחליט כי לא כדאי לו להמשיך לגנוב כי שוב ושוב הוא נתפס ונענש. לו רק יכול היה לגשת לרופא ולבקש כדור שידכא את רצונו לגנוב, היה עושה זאת. זהו חשבון שנעשה מתוך הסבל, חשבון על האגו שסובל. אם האגו לא היה סובל, האדם לא היה מתפטר ממנו, אלא ממשיך לגנוב.

מה שאין כן בחכמת הקבלה. בלימוד חכמת הקבלה איננו בורחים מהאגו בגלל הסבל, אלא מתוך הימשכות לאור. בחכמת הקבלה הכרת הרע היא בפער שבין הטבע שלנו לטבע של הבורא. לעומת זאת, החשבון שכדאי להיות פחות אגואיסט ולהגביל את האגו, הוא מעבר מאגו אחד לאגו אחר. לכן אין זו הכרת הרע האמיתית.

יחד עם זאת השפעה לזולת מביאה לתיקון. לכן עלינו לעשות את כל המאמצים ולבדוק כיצד נבנה את החברה האנושית בצורה נכונה, כמו כל חוקי הטבע. רק האדם, ביחס שלו לאחרים, הוא תא אגואיסטי והיחס האגואיסטי שלו הוא שמשפיע על החברה, עליו, על האקולוגיה ועל הטבע כולו. ככל שנכיר ברע הזה, נתקרב להבין כי מתוך יסודה של חברה דומה ל"גופו של אדם הראשון", בהתאם למעשינו, מתוך שמאין ברירה נתקשר זה לזה בקשר טוב, נזמין על עצמנו מלמעלה, מהמערכת של "אדם הראשון", אור מקיף. נעשה זאת אפילו ללא לימוד, לפי המעשים. לפי התאמתנו למערכת של אדם הראשון, נכנס לתוכה.

ולא חשוב שרע לנו ומשום כך אנו מתאימים את עצמנו למערכת. לא חשוב שאיננו חושבים על רוחניות או על בורא. אם אנו משתדלים לעשות פעולות בעולם הזה על מנת לברוח מהצרות, מהרע, מהאגו שלנו; אם מאין ברירה אנו מתחברים עם האחרים, שכן אחרת נמות ונשמיד יחד איתנו את האנושות כולה; אם מכל החשבונות האגואיסטים האלה נניע תהליך של התחברות, הרי שבהתאם לכך יאיר עלינו מיד אור מקיף ממצבנו העליון שבו אנו מחוברים בנשמותינו, להתחברות שלנו במישור שלנו.

מתוך כך נתחיל להבין את הכרת הרע בדרגה גבוהה יותר. כלומר, שלא כדאי לנו לברוח מצורה אחת של האגו שלנו לצורה אחרת, אלא להתעלות מעל הטבע שלנו, לטבע אחר. זוהי פעולת האור מקיף.

אנשים כמונו, עם נקודה שבלב, באים ללמוד קבלה. הם מצטרפים לקבוצה ובאמצעות הלימוד והפעולות בקבוצה מזמינים על עצמם אורות מקיפים. לאנושות צריך לגשת אחרת. לאנושות אין נקודה שבלב. האנושות תעבור את התהליך מתוך בריחה מרע, מסכנת השמדה, ומתוך העיסוק בחיבור תזמין אור מקיף וכתוצאה מהארתו תתחיל להכיר את הכרת הרע האמיתית. תהיה זו הכרת רע אחרת - לא בגלל שהאגו כזה או אחר ולא בגלל שיש או אין אגו, אלא בגלל שאיננו דומים לעליון.

"21. בדיוק כשם שתאים אגואיסטיים שנאספים לגוף אחד מבטלים את האגואיזם הפרטי שלהם למען קיום הגוף, וכתוצאה מכך מרגישים את חיי הגוף כולו, חייבים גם אנחנו להגיע לקשר כזה בינינו. ואז, במידת הצלחתנו בהתאחדות, נרגיש את הקיום הנצחי של הטבע, במקום לחוש את קיומנו החומרי הנוכחי."

אמנם לחיבור בינינו קודם תהליך מורכב, אבל במידה שהאנושות תתחבר בדומה למבנה של "אדם הראשון", נרגיש את עצמנו כנמצאים ברמה הרוחנית של "אדם הראשון". נרגיש נצחיות ושלימות ללא גבול.

"העיקרון העתיק של "ואהבת לרעך כמוך" קורא לנו לעשות זאת. עיקרון זה היה תקף עד לבניית מגדל בבל, ושולב לאחר מכן ביסודותיהן של כל הדתות שנבעו מחוכמת בבל העתיקה, אחרי הרס מגדל בבל והתחלקות העם האחד לעמים ולמדינות."

שאלה: האם הכרת הרע היא עצם התיקון או שנדרש עוד משהו?

הכרת הרע אינה עצם התיקון, אבל היא קרש קפיצה למצב הבא שהוא התיקון. הכרת הרע יש בכל דבר. אם משהו מפריע לך בשעה שאתה יושב, תסתובב. כשמסתבר לנו כי אנו יכולים ליהנות יותר במצב אחר, סימן שאנו מכירים את מצבנו הנוכחי כרע ביחס למצב אחר, טוב יותר.

כל דבר מתחיל מהכרת הרע. בכל רגע בחיינו מתחילות בתוכנו אין ספור פעולות מהכרת הרע. הן בפעולות הגשמיות שבהן איננו מרגישים את הכרת הרע והן בפעולות הכרתיות, שכליות. הכול פועלים לפי העיקרון של הכרת הרע. כשהרצון לקבל מרגיש את עצמו ריק, לא מסופק, לא מלא, נבזה, סובל, זוהי "הכרת הרע" במצב הנוכחי לעומת המצב הבא שנראה לנו כטוב יותר.

זהו חוק ההתפתחות שעליו כותב בעל הסולם. איש, בכל דרגה שהיא, אינו עוזב את מצבו אלא אם כן הוא רוצה לברוח מייסורים או להגיע לתענוגים. ההפרש בין הכרת הייסורים במצב הנוכחי לבין הכרת התענוגים המשוערת במצב הבא, בין הייסורים לתענוגים, בין שני מצבים בהרגשת האדם, נותן לו מרץ, חומר דלק ודחף לבצע את התיקון. מהו התיקון? להגיע למצב טוב יותר.

השאלה היא מה האדם מתאר לעצמו כטוב יותר: להרוויח, לגנוב, להתחבר עם אחרים, לאהוב את הבורא או לרכוש תכונת ההשפעה? התמונה של הטוב תלויה בהתפתחות שליד הרצון לקבל. יש סוגים שונים של הכרת הרע, יש דרגות. זהו עניין המדרגות. כך או אחרת, העיקרון של התנועה הוא עיקרון אחד. הרצון לקבל הוא החומר ותמיד הוא רוצה לראות את מצבו הבא רווחי יותר מהנוכחי.

שאלה: מה צריך לעשות כדי לעבור למצב הבא שנראה לי טוב יותר?

אם אנו מכירים שבמצב הנוכחי רע לנו ובמצב הבא יכול להיות טוב יותר, כל שעלינו לעשות הוא לעבור למצב הבא. אולם, מה פירוש לעבור למצב הבא? בגשמיות התמונה מורכבת ואיננו מבינים כיצד עוברים למצב הבא. ברוחניות המצב הבא פירושו לפעול לפי הדוגמה של העליון.

דומה הדבר לתהליך הגדילה של ילד. בתחילה מספקים לו את כל הדרוש, העולם מסודר בעבורו והשגחה העליונה דואגת בכללות לכל צורכי התפתחותו. אלא כשאנו מתבוננים בסדרי הטבע מרגע שהילד סיים להתפתח והלאה מתגלה לעיננו מלחמה נוראית. את הניגוד הזה, איננו מסוגלים להבין. מדוע הכינו לאדם מקום יפה כל כך להתפתחות ולאחר שסיים את התפתחותו הוא נקלע לצרות כל החיים. הסיבה לכך היא שבמקום ההורים שהבורא הכין לאדם בצורה טבעית לצורכי התפתחותו, האדם אינו מוצא את ההורה שיוביל אותו הלאה מדרגה לדרגה.

התפתחות היא תמיד עלייה מדרגה לדרגה. מהי הדרגה הבאה, איננו יודעים. עלינו לקבל דוגמה של הדרגה הבאה. עלינו להכיר שרע לנו בדרגתנו הנוכחית כי אין לנו את הדרגה הבאה. עלינו לקבל כוחות כלשהם ואפילו דוגמא מהעליון. כמו ילדים קטנים העליון צריך לומר לנו "תעשו ככה". זה בדיוק מה שקורה ברוחניות.

נה"י דאמא או אח"פ דבינה יורדים לתחתון. אח"פ דעליון יורדים לתחתון ונותנים לו צורות, ערכים, ושכל. לתחתון נותנים הכול. התחתון רק צריך לרצות להתרומם מעל דרגתו אל העליון. להכיר שעליון נמצא בדרגה עליונה, טובה יותר.

למה ילד רוצה להיות גדול? כי הטבע מחייב אותו. אנו איננו רוצים להיות גדולים, כי זו הבחירה החופשית שלנו. הטבע לא מחייב אותנו להיות גדולים. אלמלא כן היינו כל הזמן כבהמות. אדם הוא מי שמרגע הגיעו לבגרות והלאה בוחר בבחירה חופשית מה זה בשבילו להיות גדול. העליון מביא לו את הדוגמאות.

הבעיה היא שלאחר גיל הנעורים כבר איננו מוצאים את עצמנו מחוברים לכוח עליון. עד להתבגרותנו הייתה לנו דמות של עליון: אבא, אמא, משפחה, גן ילדים, בית ספר - לא עוד. האדם יוצא לחיים ולא יודע מה לעשות, איכשהו הוא מסתדר. אלה הם חיינו.

עלינו להמשיך ולגדול כמו הילדים הקטנים שרוצים לגדול ומבקשים ורוצים ודורשים מהעליון "תעשה לי". ראו כמה מרץ משקיעים בכך הילדים.

את הדחף הזה עלינו להמציא בעצמנו.

שאלה: האם יש אור מקיף שאומר למי שיש לו נקודה שבלב ולמי שאין לו נקודה שבלב?

אור מקיף אינו שונה במי שיש בו נקודה שבלב ובמי שאין, הוא תלוי בדרישה של האדם. "אור מקיף" פירושו לדרוש את תכונת ההשפעה, את הבורא, את העליון. אור מקיף הוא חלק ממצבנו המתוקן, העתידי. אור מקיף הוא הרגשת המדרגה העליונה יותר, זהו ה"אור" בעבורנו. לעולם איננו מרגישים אור, אלא רק את התפעלותנו ממנו. הכלי העליון יותר ביחס אלינו הוא שנקרא "אור מקיף".

שאלה: האגואיזם שלנו הוא הרצונות האנושיים שבעזרתם אנו רוצים לנצל את הזולת. אם כך, מדוע האגו מוערך בחברה האנושית?

הקניינים האגואיסטיים נחלקים באדם לכמה צורות הנקראות כסף, כבוד ומושכלות. הם מוערכים על ידי החברה כי חברה כולה אגואיסטית.

שאלה: האם זה נכון שככל שיותר אנשים מיתקנים במערכת, הפעולות הנדרשות על מנת למשוך אור מקיף נעשות קלות יותר?

ככל שהאדם קשור יותר למערכת, כל פעולה שלו בתוך המערכת, אפילו הקטנה ביותר, מזמינה אור גדול יותר.

שאלה: מה זה פעולה בתוך מערכת?

פעולה בתוך מערכת היא פעולה בתוך החברה. ככל שהאדם קשור יותר לחברה, ההשפעה שלו על החברה חזקה יותר. אפילו פעולה קטנה, מביאה לתוצאה משמעותית יותר.

קבלה מדיה

קבלה מדיה

איזור אישיכדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

מי ינצח במלחמה?

מי ינצח במלחמה?

מי ינצח במלחמה?

קבלה מדיה© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם

איזור אישי
כדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

קבלה מדיה
© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם