פרשת השבוע - פינחס

בהשתתפות: גלעד שדמון, משה אדמוני

שיעור 26.06.13 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה.

גלעד: שלום. אנחנו בתכניתנו "פרשת השבוע", והפעם בפרשת "פינחס". שלום לך, הרב לייטמן, שלום משה אדמוני.

שלום.

גלעד: פרשת "פינחס" מתחילה בכך שהבורא משבח את פינחס, ומודיע לו דרך משה על "ברית שלום"¹ בינו לבין פינחס ומבטיח לו ולזרעו "ברית כהונת עולם"².

בעקבות ציווי הבורא, בני ישראל מתכוננים למלחמה נגד מִדין על הרעה שגרמו להם. נערך מִפקד של כל בני ישראל לפי משפחות, "ובאלה, לא היה איש, מפקודי משה ואהרן, במדבר סיני"³. לאחר מכן הבורא מצווה למשה לחלק את נחלות הארץ.

בסוף המִפקד, מגיעות בנותיו של צלפחד משבט מנשה ומתלוננות בפני משה על כך שאביהן מת במדבר ואין לו בנים, ולכן אין להן חלק במניין הנחלות. הבורא קובע שבכדי לעשות צדק, תינתן להן נחלה בארץ על שם אביהן.

בהמשך, הבורא מצווה את משה לעבור אֶל הַר הָעֲבָרִים, לראות את ארץ ישראל, שאליה הוא לא יוכל להיכנס. ומצווה עליו למנות את יהושע בן-נון ליורשו.

בסוף הפרשה מופיע פירוט של הקורבנות שאותם צריך להקריב מדי יום, בשבתות ובמועדי השנה.

הרב לייטמן, יש הרבה מאוד הכנות לקראת כניסה לארץ ישראל.

כן, אלה תיקונים אחרונים. מה זה נקרא ארץ ישראל? הרצון של האדם שכבר קיבל כיוון, כוונה ישר לבורא, כשהוא מכוון רק לזה. מלכתחילה יש לנו רצון, כי אנחנו רצון, רצון לקבל, רצון ליהנות. אבל הטיב של הרצון נמדד לפי הכוונה.

הכוונות שלנו הן לעצמנו, והן מתחלקות לשש דרגות אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, וכוללות את כל הדרגות שיש בתוך האדם. בנוסף להן, יש עוד מדרגות אבל בינתיים לא נדבר עליהן. אנחנו מדברים על כך שכל הרצונות מתעוררים באדם, והוא צריך לתת להם כוונה נכונה.

את הרצונות אנחנו לא יכולים לשנות, אנחנו לא יכולים לקבוע ולא לנהל כך שנדע מי מהרצונות האלה ידבר בי עכשיו, או איזה רצון ישלוט בי, אלא אני צריך לעבוד עם כל רצון ורצון שמתעורר בי, כדי שתהיה לו כוונה נכונה, זאת אומרת, שאני לא משתמש בו לעצמי, אלא להשפיע.

אנחנו לומדים על התיקונים שלנו, שהם צריכים להגיע למצב של "אל תעשה לחברך, מה ששנוא עליך"⁴ ואחר כך לשלב הבא של, "ואהבת לרעך כמוך". "אל תעשה לחברך, מה ששנוא עליך" זה נקרא תיקון הטהרה, לטהר את הרצון, לנקות אותו מכל הפסולת וזה נקרא "הכוונות האגואיסטיות לעצמו". אחרי שמתקנים אותו מבחינת הטהרה, יש תיקון שנקרא "קדושה". קדושה זה התיקון השני על מנת להשפיע לזולת עד "ואהבת לרעך כמוך" ובזאת אנחנו מסיימים את הכל.

במשך הזמן כשאנחנו עוברים מרצון לרצון, מתיקון לתיקון, והתיקונים הם תמיד מהרצונות הקלים לרצונות הקשים, כך אנחנו מתקדמים. לכן אפשר לדמיין את התהליך הזה כמו עליה על סולם, שכל שלב בו יותר גבוה גם מבחינת הטהרה, זאת אומרת, בניקוי האגו, הרצון מתנקה מהאגו, מתנקה מהכוונה על מנת לקבל, להרוויח לעצמי, לנצל את כל העולם לטובת עצמי, אני מתנתק מזה, ואחר כך אני מחליף את זה לכוונה לטובת הזולת, ל "ואהבת לרעך כמוך", ואז הוא נקרא קדושה.

יש 248 רצונות שבהם אני מתקן את עצמי רק כדי לנקות, והם נקראים "דרגת חסד", "חסיד", "חפץ חסד", "צדיק שאינו גמור", "אל תעשה לחברך, מה ששנוא עליך", זאת אמצע הדרך, טהרה. אחר כך באים 365 רצונות הרבה יותר קשים, רצונות שבהם יש אגו גדול מאוד, והם נקראים "מצוות לא תעשה", ואנחנו צריכים לעשות בהם פעולות שנקראות "פעולות של קדושה". אני מרכיב עליהם כוונה בעל מנת להשפיע לזולת, עד לאהוב את הזולת, ואז האדם נקרא "צדיק גמור", זה תיקון שלם. זו הדרך.

בינתיים אנחנו מדברים על התיקונים של הרצונות שהיו בבבל. כשכל הבבלים הרגישו את עצמם כמו אחים, כמו שכתוב "עם אחד ודברים אחדים" כמו שהם היו בזמן אברהם, כשהם הרגישו את עצמם טוב ויפה, כמו בקיבוץ, כמו בכפר, כמו משפחה אחת.

אמנם זה היה תהליך של שנים, אבל פתאום התחיל להתגלות ביניהם רצון חזק, אכזרי, של שליטה, של קנאה, של תאווה, של כבוד וכולי. ואז בבל הפכה להיות בבל שעליה אנחנו מדברים היום, כשכולנו מבולבלים, כולנו רחוקים זה מזה, שונאים זה את זה, לא מבינים זה את זה. וכאן אברהם בא ואמר "למרות שהאגו שלנו עלה כל כך, אנחנו צריכים לחזור למצב הקודם".

"לחזור למצב הקודם", זה לא אומר שאנחנו הולכים עכשיו להוריד את רמת החיים שלנו, זה לא יעזור לנו. ואנחנו גם לא בעלי בתים על הרצונות שלנו. אלא על פני כל הרצונות האלו, אנחנו צריכים בכל זאת לקבוע אותה צורת הקשר שהייתה קודם, קשר של אחים, ערבות, איחוד, חיבור, עזרה הדדית וכולי. אבל הם לא יכלו לשמוע בקולו, לכן בבל נשארה בבל השבורה, ואברהם לקח את מי שהצטרף אליו ויצא מבבל.

המצב שהיה בין האנשים נקרא "בבל", והעובדה שהוא מסמל גם איזו חלקה על פני כדור הארץ, היא לא חשובה. מה שבאמת חשוב זו המהות של הקשר בין בני האדם, שהכל מבולבל, כולם נעשים זה כנגד זה. כשאברהם מעביר את התלמידים שלו, לא רק בצורה גיאוגרפית, אלא גם למצב אחר, לחיבור הראשון ביניהם, זה נקרא שהם באים לארץ כנען או ל"ארץ האבות". כי כשהם מתנתקים מבבל בצורה גיאוגרפית, הם מתנתקים גם מהאגו, ומתחילים לעבוד עליו. קודם כל לפי שיטת אברהם, אחר כך לפי שיטת יצחק, ואחר כך לפי שיטת יעקב. זאת אומרת, זאת אותה שיטה, אבל היא באה בשלושה שלבים.

לכן היא נקראת ארץ האבות, הרצון של האבות, הם ייסדו את שיטת התיקון, וכולם נעשו עד כדי כך מאוחדים, שהם מתוארים לנו כשניים עשר בני יעקב. למה שניים עשר בני יעקב? הם בעצם היו אלפים, כי מבבל יצאו כחמשת אלפים איש בערך, וכאן הם עוד גדלו והתרבו.

אבל אנחנו אומרים שבסך הכל שבעים נפש ירדו למצרים, כי שבעים זה מספר שלם, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. זה אומר על האיחוד שביניהם. ש"בנים הם"⁵, מפני שכולם תלמידים של אברהם, יצחק, יעקב, כולם קיבלו את הקשר ביניהם, את החיבור ביניהם, אז הם בנים. וגם אם יש ריב, בכל זאת יש גם קשר, וגם ריב.

כמו שאנחנו יודעים, בקבוצות מקובלים תמיד יש יחסים כאלה. הזוהר הקדוש מספר לנו שכשתלמידי רבי שמעון יושבים ורוצים לגלות את השלב הבא בתיקונים הגדולים, ממש לפתוח את העולמות, הם מרגישים שנאה ביניהם, כי חובה שיהיה יסוד, תשתית שעליה נוכל להתגבר כדי לגלות את הא-לוהות.

גם כאן, אמנם מצד אחד הם אחים, אבל מצד שני, יש ביניהם כל מיני בעיות, ויכוחים, התחלת הגלות, התחלת הפירוד. בבבל לא הייתה גלות, למרות שהייתה שנאה. כאן זה נקרא כבר גלות, כי לפני זה היה חיבור. היציאה מהחיבור לניתוק נקראת "גלות". וודאי שיש חיבור בדרגות שונות, יותר או פחות. ויש גם גלות, יותר או פחות, זה טבעי, כך זה צריך להיות לפי המבנה של הרצון לקבל שלנו.

אנחנו לומדים שמבנה הרצון מתואר בנו כה-ו-י-ה, י-ה-ו-ה, וכולל בתוכו ארבעה חלקים. וכדי לעבור ממצב למצב, בכל מצב אנחנו צריכים להיות בגאולה וגלות, גלות וגאולה. לכן יש בהיסטוריה שלנו, מעכשיו ועד סוף הדורות, סך הכל ארבע גלויות וארבע גאולות. עד היום הזה עברנו ארבע גלויות ונשארה לנו רק הגאולה האחרונה, לכן היא נקראת גאולה שלמה, ועכשיו אנחנו נמצאים בפתחה.

אז בני ישראל, היינו אותה קבוצת מקובלים עוברים, ונכנסים לביניהם מצב שנקרא "גלות מצרים", בני יעקב, יעקב נקרא ישראל, ואז הם מרגישים עד כמה שהמצרים הזה, הרצון האגואיסטי הזה שעכשיו גדל, מתחיל להפריד ביניהם או להרחיק ביניהם. זה נקרא שהם נמצאים ב"ארץ מצרים", ברצון של מצרים. אמנם גם גיאוגרפית אבל זה לא חשוב, חשובה הגיאוגרפיה הפנימית שבה הם נמצאים.

שם יש להם כל מיני מצבים, שבע שנות שובע, שבע שנות רעב. שבע זה רק מספר, לא מדובר על שבע שנים, אלא על עוצמה, זה מספר שלם, שעברו מדרגה שלמה בהתפתחות וכך הם מתקדמים. הכל כלפי היחסים ביניהם. מצרים, הם הרצונות האגואיסטים שלהם שמבדילים ביניהם. ופרעה, זה האגו שגדל ביניהם ולא נותן להם להתקשר זה עם זה.

עד שהם רואים שבצורה כזאת אי אפשר להתקיים והם מחליטים שהם חייבים להרוס את זה. מנסים להרוס, לא מסוגלים, ומגלים את עשרת המכות. זאת אומרת, שאי אפשר להינצל, אפשר רק לברוח

ואז, מתוך העבודה שלהם הם מגיעים למצב שבאמת, הם מתעלים מעל האגו, ומגלים אותו כהר של שנאה שנמצא ביניהם והם נמצאים סביבו, כל מצרים מתקבץ להר אחד גדול של שנאה, אבל הם כבר מגלים שהבורא הוא זה שמסדר זאת, והוא נמצא על פסגת ההר. גם משה, ההשתוקקות שלהם להתקדמות הרוחנית, הכוח שבעצם משך אותם מבבל, נמצא על פסגת ההר, והם בעצמם בינתיים בונים למטה את עגל הזהב, מתגלה שהמצב ביניהם הוא עד כדי כך רע.

ואז יש את הכרת הרע לעומת הכרת הטוב, זה לעומת זה, מצד אחד תורה, המאור שבה מחזירו למוטב, מצד שני, המצב הגרוע שלהם כעגל הזהב, והחזרה כביכול למצרים, בקיצור יש כאן מאמץ, זה כנגד זה. אבל הגילוי של שני הכוחות האלה, כוח הרע וכוח הטוב, כוח הטוב, זה התורה, וכוח הרע זה העגל, כבר מביא אותם למצב של הלוחות השניים שאליו הם מגיעים ביום הכיפורים.

את הלוחות הראשונים משה שובר בתשעה באב, ואז הוא מקבל את הלוחות השניים ומביא אותם. זה הכל בירור היחסים בין בני האדם אם הם רוצים להגיע לגילוי הבורא ביניהם, גילוי הבורא ביניהם, זאת אומרת, לגילוי האהבה ביניהם.

אותו כוח שנקרא "משה", שמלווה אותם, מביא אותם הלאה, דרך ארבעים שנות המדבר, שבו הם מתקנים את עצמם בלהשפיע על מנת להשפיע. הם מתנתקים, מנקים את עצמם מהאגו שלהם שכל הזמן מתפרץ, והם עוד פעם מנקים והוא עוד פעם הוא פורץ. לכן יש להם כל מיני מחלות, כל מיני תיקונים, עד שמגיע מצב שבו הם עברו כבר את כל התיקונים האלה שנקראים "להשפיע על מנת להשפיע", הם רוכשים כוח השפעה. הם כאילו מקבלים ממשה אותו כוח וצריכים ללכת הלאה. זה נקרא שמשה נשאר מחוץ לארץ ישראל, ובמקומו בא יהושע.

משה עולה על הר עברים , ומשם הוא עושה את התיקונים האחרונים, ובזה דרגת הבינה נעלמת ובמקומה מתחילים לגלות את דרגת החכמה, שזה כיבוש הארץ. בתיקון הרצונות, יש שס"ה רצונות, 365 רצונות של לקבל על מנת להשפיע, אלה רצונות של אהבה, זה נקרא שרוכשים את הרצונות האלה כרצון ישראל, ישר-אל, שבהם כבר מביעים את האהבה בחזרה לבורא.

אבל לפני שהם נכנסים לארץ ישראל, זאת אומרת, לרצון הזה, מפני שהם נמצאים בכוונות להשפיע על מנת להשפיע, הם כבר לא יכולים לגרום רע אחד לשני אף פעם, כי הם בחיבור ביניהם, אז הם מקבלים מפה. את מפת ארץ ישראל, מפת בית המקדש, זאת אומרת, הם משיגים את הרצון הזה בצורה מתוקנת, בכוח, ואז הם נכנסים, מתקנים אותו, ורוכשים אותו, בפועל.

זה בעצם התהליך והשלב של פרשת פינחס, במיוחד בזוהר זאת פרשה מאוד גדולה וחשובה. פינחס הוא משה, מוסבר בה איך הוא מגיע, ואיזה תיקון זה. עולה שוב בעיית מדיין, כרגיל, כמו כל התיקונים שאנחנו עושים בדרך, האדם שנכנס לתוך תהליך התיקון הפנימי שלו, מתחיל לגלות את התורה בעצמו, איך היא חיה, איך היא נמצאת בכל המציאות של העולם. ואפילו אם הוא אף פעם לא קרא את מה שכתוב, הוא מגלה את זה. מה זה נקרא שמשה כתב את ספר התורה? הוא קיבל את הגילוי הזה, וכתב אותו. כך גם אנחנו, אם אנחנו מגיעים לגילוי, אנחנו כמו משה, אנחנו הולכים בעקבותיו, ומגלים.

גלעד: כשמדובר על הגילוי אז התגלה משהו. אבל נראה פה שלאורך כל הדרך, כל המסלול הנפלא הזה שתיארת, שהוא גם המסלול שמקובל עובר בתוכו והוא מגלה, הכל קשור כל הזמן בהתכוננות. כל הזמן מתכוננים לשלב הבא. אי אפשר ליהנות רגע מהחיים, ממה שקורה עכשיו? למה צריך כל הזמן להתכונן למשהו שאתה עוד לא נמצא בו?

לא יכול להיות מצב שאדם נעצר במקום. אין דבר כזה, אלא אם האדם עוצר אותו בכוח, כי הרצון לקבל מתחדש כל הזמן ללא הפסקה. הוא כמו הזמן הקוסמי, שיש בו כל הזמן סיבובים, כמו כדור הארץ, השמש, הירח, ואת זה אתה לא יכול לעצור. הזמן רץ, זורם. תלוי באיזה שעון אתה מודד אותו, אבל השמש, המים הזורמים, החול, מראים שהזמן עובר.

ולכן הזמן הזה שבעולם שלנו, מסמל לנו איך כל רגע ורגע אנחנו מקבלים תוספת אגו, תוספת רצון לקבל. ולכן, אם אנחנו לא עובדים עליו בכל רגע, אנחנו בעצם מפספסים. מה זאת אומרת? אפשר להגיד כך, "אבל אני לא מסוגל כל הזמן להיות בעבודה כזו וכל הזמן לחשוב על זה, מה אעשה? התורה מספרת שזה צריך להיות בכל רגע ורגע, גם אם אני לא מרגיש, אבל כל רגע הרצון שלי הוא גדול יותר מהרגע הקודם". אני לא כל כך מרגיש שאני נמצא בזה ויכול רק להגיד, בסך הכל, היום אני רוצה משהו יותר מקודם. אבל, גם את זה אני לא כל כך מודד. למה?

כי הרצונות האלו מתגלים כשהם גדלים ומפריעים להתקדמות הרוחנית. אם אני נמצא בסביבה שדואגת להגיע להתאמה לבורא, ולגלות אותו בחיים האלה, בעולם הזה, ואנחנו נגלה את זה, ומי שלא עובד בזה, הוא לא יגלה, אם אנחנו נמצאים בקשר בינינו וכל הזמן עובדים על הקשר יותר ויותר צמוד, חזק, אחיד, ובו אנחנו מגלים את הכוח המשותף בינינו, אז יוצא שתמיד אנחנו מגלים מצבים מנוגדים. כמו רצון שדוחה את האחרים, לא רוצה להיות יחד איתם, עד כדי שנאה, עד כדי כך.

ואז יוצא שכל הזמן יש לי על מה לעבוד, אבל זה בתנאי שאני כל הזמן נמשך לחיבור עם הקבוצה שלי, וכולנו רוצים להגיע לארץ ישראל, זאת אומרת, לרצון ישר-אל, וכולנו מחוברים ומגלים בחיבור את הבורא, אז אני מגלה עד כמה אני טועה כל הזמן, עד כמה אני חוטא כל הזמן, עד כמה כל הזמן אני לא רוצה, וכן הלאה. זה מה שהתורה מספרת לנו, כל התורה מלאה חטאים ותיקונים, חטאים ותיקונים, כל הזמן. אנחנו עם קשה עורף. ולכן יש לי כל רגע ורגע עבודה, אבל זה בתנאי שאני כל הזמן משתוקק לחיבור, ואז כל רגע אני מגלה נושא לתיקון.

גלעד: אי אפשר ליהנות לרגע מהרגע, למה צריך כל הזמן להשתוקק לחיבור הזה? תן לי ליהנות רגע, לקבל את החיים כמו שהם, ליהנות רגע אחד.

אני אתן לך ליהנות כל הזמן, בלי הפסקה, אבל לא מזה שאתה לא עושה כלום, אלא מזה שאתה נמצא בהתקדמות תמידית לקראת הבורא, לקראת גילוי הרוחניות, לקראת החיים הנצחיים, השלמים. תהנה. כל הזמן. בלי הפסקה. למה אתה מדבר על רגע? אני מדבר על חיי נצח שלמים מלאים. מה הבעיה?

גלעד: כי זו עבודה.

זו לא עבודה. יש דברים בעולם שאנחנו עושים ואנחנו גם משלמים עליהם המון כסף, וגם משקיעים בהם המון כוחות, אבל הם נותנים לנו תענוג. הכל תלוי בחשיבות. אנשים מטפסים על הרים, קופצים מגבעות, עכשיו אחד התלמידים שלי שט באוקיינוס האטלנטי מחוף לחוף, כי בזה הוא מרגיש תענוג.

גלעד: אותו אני דווקא מבין.

אתה מבין כי גם אתה מלח. אבל הבעיה היא לא להשקיע כוחות, תראה איך ילדים נהנים, כמה שהם מזיעים במשחקים שלהם, ולא זקוקים לשום רגע מנוחה. מנוחה זה לא כשאני לא עושה שום דבר פיזי, מנוחה זה נקרא שאני נמצא בנחת ואז טוב לי להישאר כך.

משה: אתה מתאר את זה שהאגו תמיד גדל, תמיד הולך עוד יותר נגד החיבור. בצורה הכי פשוטה, זה נשמע שאני מכין את עצמי לקבל מכות. עוד שנייה אני הולך לקבל מכה, אז אני מכין את עצמי?

לא. למה לקבל מכות, אם אתה מכין את עצמך לחיים טובים? כל רגע אתה יכול ליהנות מכל התהליך הזה, ללכת מחיל אל חיל.

משה: בוא נוריד את המצב לשטח. קבוצת חברים שיש ביניהם יחסים והיא מכינה את עצמה נניח לכנס, והם יודעים שכל רגע שעובר, האגו גדל, האגו מתגבר, מה זה נקרא שהם מכינים את עצמם, לקראת מה? מה זו ההכנה הזאת?

ההכנה היא שכל פעם שגדל בהם יותר הרצון לקבל, זה צריך להיות כך, כי "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו"⁶, הם יודעים איך להתגבר עליו, הם יודעים איך להפוך אותו לטוב, להפוך את הרע לטוב. זאת אומרת שאת הרצון שעל ידו אני מנצל אותך, אני הופך לרצון שאנחנו נהנים ממנו, שאני עושה לך טוב על ידי זה. כשהרצון מתגלה הוא בעצם מתגלה כקשר בינינו. אבל מתגלה כקשר רע בינינו, והמטרה שלי, העבודה שלי שאותה אני חייב לבצע, זה להפוך אותו לטוב. זה הכל.

אבל טוב שהרצונות מתגלים, כי אם הם לא היו מתגלים, אז תאר לעצמך שהיינו יושבים כאן, וכל אחד מאתנו לא קשור בכלל לשני. זאת אומרת, כשאני פותח פה, אתם לא שומעים, אני עושה תנועות ואתם לא מזהים אותי בכלל.

עכשיו מתגלים רצונות, אני רוצה משהו ממנו ומשהו ממנו, אני רוצה להוציא ממנו כל מיני דברים, וממך כל מיני דברים, לנצל אותך, לנצל אותו, להשפיל אותו, להרגיש את עצמי יותר גבוה, גם אותך וכן הלאה. מתגלים רצונות גרועים, אגואיסטים. אמנם אנחנו לא מודעים להם, אבל אלה תמיד רצונות, איך אני יכול ליהנות. אם לא הייתי רוצה ליהנות ממך, לא הייתי רואה אותך, פשוט לא הייתי רואה. אתה בכלל לא היית מורגש אצלי בעין ובדמות הפנימית. עכשיו אני מגלה "או, הנה משה. מה קרה לך? אתה נמצא כאן. בוא אני אוכל אותך."

זה בעצם הרצון שמתגלה מלכתחילה. רק שעכשיו לפחות יש לי קשר אתכם. שים לב, זה שהקשר מתגלה, יש בזה שני דברים, א', התגלה הקשר בינינו, ולא חשוב באיזה טיב. ו-ב', אם הוא התגלה, הוא התגלה במידה ובצורה שאנחנו מסוגלים לתקן, מרע לטוב.

עכשיו יש לי אתגר. אם אני אוכל להפוך את הקשר בינינו מרע לטוב, אני אגלה בו א-לוהות. כי מה זו ה"א-לוהות"? זו האהבה שאנחנו יכולים לגלות בינינו, היא בעצם שורה, אבל נסתרת, זה נקרא "הבורא הנסתר".

ולכן, כל הזמן כשמתגלים בינינו קשרים של שנאה, ניצול, וכדומה, וככול שאנו עולים יותר, רשת הקשר בינינו מתגלה כעוד יותר צמודה, עוד יותר עסיסית, פועלת בצורה ממש אינטנסיבית, ואנחנו יכולים לתקן אותה עוד יותר, ואז אנחנו מגלים יותר ויותר את החיים הרוחניים שלנו, מגלים בינינו א-לוהות, בורא, העולם העליון, האור העליון.

רשת הקשר שמתגלה בינינו כל הזמן, עוברת שלבים של טהרה, ואחר כך קדוּשה. קודם "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", אלה מצוות "עשה". ואחר כך מצוות "לא תעשה", מה שנקרא "רמ"ח איברים ושס"ה גידים", אלה תרי"ג הצורות של היחסים בינינו והן נקראות "מצוות התורה", ואנחנו מתקנים אותן על ידי המאור המחזיר למוטב. יותר אין לנו מה לעשות, רק לגלות את הרשת הזו בינינו ולתקן אותה.

ואז מה שמתגלה בינינו, זה היחסים הנכונים והטובים שנקראים "הנשמה". היא משותפת בינינו, היא אחת לכולנו, לכל האנושות, לכל אדם. אין נשמה אחרת, אלא מה שכולנו מגלים בקשר בינינו, כי הבורא ברא רק רצון אחד. אבל זה נקרא "רצון", אנחנו מגלים אותו כמקולקל, מתקנים אותו ואז הוא נקרא "נשמה".

יש לפניך אתגר, חוויה, הרפתקה. בִּמקום שהחבר שלנו, רב החובל יחלום שוב לברוח לים, יש לו כאן דבר ממשי, בבקשה, תצא, תפליג.

משה: הרצונות והדברים הלא טובים שמתגלים בינינו, אותם אנחנו מכירים ומרגישים. פתאום מתעוררים רצונות וכעסים ומאוויים. מה קשורה פעולת ההכנה שאנחנו עושים בינינו כדי לתקן את זה? אילו פעולות הכנה אנחנו יכולים לעשות כדי להתגבר, להיות מעבר לזה, לגלות את הצורה המתוקנת, את הצורה של הנשמה כשאנחנו יודעים שבעוד שנייה יתפרץ בינינו משהו? גלעד: איך אתה יכול להתכונן למשהו, כשאתה יודע שכך או אחרת כשתגיע אליו, הוא יהיה חזק ממך? האגו יעלה, ואנחנו מכירים את זה מניסיון החיים, שבכל פעם הוא עולה. אנחנו מתכוננים, מתכוננים, ואז פתאום יש שנאה ויש כעס, והכל מתרחש לפי הפורמולה הזו שהצגת עכשיו. אז איך אתה יכול להתכונן למשהו שאתה יודע שכך או אחרת תיכשל בו. האם תזרז את זה כדי שהכישלון יהיה קצר, או אולי זה בכלל לא צריך להיות?

פשוט מאוד, עושים ברית, חוזה. עכשיו אני חותם איתכם על חוזה, שלא חשוב אילו מצבים יבואו, אנחנו נישאר ביחד. אולי לא נהיה חברים, באותו רגע ניקרא שנואים זה על זה, אבל אנחנו נרצה בכל הכוחות שלנו בכל זאת להימשך לחיבור.

עכשיו כתבנו את אחד מהסעיפים בחוזה, אז איך אנחנו מתכוננים לקיים אותו? כי אולי בעוד רגע אני אתחיל לשנוא אותך ואני לא אזכור כלום, אני אקרע את הברית הזאת ולא יהיה אכפת לי מכלום?

איך אני יכול להכין את עצמי כדי להישאר בברית הזאת? לשם כך אנחנו צריכים חברה כמה שיותר גדולה, כמה שיותר חזקה. אנחנו מתחילים לראות שהבורא תמיד משאיר לנו פתח, כשהוא מעורר בנו את הרצונות האלה, מסית את הכל, מביא לנו את השטן הפנימי, הנחש, את יצר הרע, האגו שמתפרץ בינינו, אבל הוא בכל זאת משאיר לנו פתח.

אם הוא היה רוצה לבלבל אותנו לגמרי, זה לא היה קורה, אבל בסולם המדרגות שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, איך שהם משתלשלים מלמעלה למטה, תמיד אח"פ דעליון נמצא בגלגלתא עיניים דתחתון, תמיד יש לך פתח. זה כמו שכתוב ב"זוהר" במאמרים "עליית התפילה" ו"עניית התפילה", תמיד יש לך פתח שאתה עולה בו ממדרגה למדרגה, והפתח הזה נשאר.

נניח, שגלעד ואני נמצאים בריב, ואתה נמצא ליד, לא נכנס לריב ורק מסתכל עלינו, אז אתה יכול לשדך בינינו, אתה יכול להחזיר אותנו למשהו. אתה יכול לחייב אותנו ללמוד, ואז המאור משפיע ופועל, ואנחנו מתחילים לחזור לתיקון.

אין דבר כזה שלגמרי מנתקים את האדם ללא שום תקווה חיצונית. פנימית מנתקים אותו לגמרי, אבל בצורה חיצונית נשארים לו כל מיני תומכים. הוא בכל זאת נשאר עם איזה סימן של ברית. כמו דוד המלך שראה שמה שנשאר לו זאת רק ברית ושום דבר מלבדה, להישאר קשור במשהו וכך מתקדמים.

תמיד זה כך, כשהולכים ממדרגה למדרגה, רק הסימן הקטן הזה נשאר, רק הנקודה הזאת, החתך הזה בין המדרגות, רק זה נשאר, ובאמת הכל נעלם. אתה שונא, אתה לא מסכים, אתה לא רוצה, אתה כמעט בניתוק, אבל כמעט, חוץ מנקודה אחת שנשארת, והיא נקראת "הנקודה שבלב".

גלעד: ואיך זה קשור לפרשה, לאותה ברית בין פינחס לבין הבורא שהוא מבטיח לו ולזרעו ברית כהונת עולם?

כי פינחס עושה סולחה, שלום בין כל העם לבורא.

גלעד: הוא הרג נשיא.

אבל מה הוא עשה? הבורא מאוד כעס על כל העם, ופינחס הפך את הכעס הזה, הוא הרגיע את המצב והביא אותו לאהבה, הוא עשה תיקונים, ומפני שהוא ידע לעשות תיקונים כאלה משנאה לאהבה, הוא יכול היה להיות בכהונה, בדרגה הגבוהה ביותר.

עכשיו דיברנו על הברית, על תיקון הרצונות, לאלו ההפוכים מהם. לכן הוא יכול להיות כוהן לדורי דורות, זאת אומרת, הוא נמצא במדרגת התיקון הגבוהה ביותר, המנותקת מהמציאות הגשמית, כי בטוח שהוא כבר לא יטעה ולא ייפול, והוא יוכל ללמד ולצרף גם את רצונות האחרים, לתקן את העם ולשרת לעם כדי להביא אותם לתיקון ולנקודה שהם צריכים, לארץ ישראל.

משה: כאמצעי להכנה אתה מדבר הרבה על המשחק. שבן האדם, אפילו בקבוצה, למרות מה שהוא מרגיש הוא מקרין מצב אחר כלפי החברים. אבל הרבה פעמים, כמו שדיברת על החוזה הזה, שעוד לא שמעתי שזה כל כך קורה בין אנשים שממש אומרים, "אם יהיה בינינו איזה מצב, אז נעשה כך", אז באותה מידה גם במשחק, הרבה פעמים אדם נתקע באיזו דמות שהוא יצר לעצמו, וקשה לו עכשיו לשחק משהו שונה. זה נראה לו לא טבעי, נראה לו שהחברים לא יקבלו את הדמות הזאת, שפתאום הוא מציג להם.

הוא לא צריך, הוא נמצא במצב שהוא לא מסוגל. אנחנו מדברים על מצב סופי, כששום דבר לא יכול להשפיע עליו לטובה.

משה: אז מתי בן אדם משחק, מתי הקבוצה מפעילה את האמצעי הזה?

הוא משחק בכל מיני מצבים, אבל לא כשהוא נמצא בהכבדת הלב, אלא בכל יתר המצבים. אני לא נמצא בזה או בזה, רוב הזמן אני נמצא באמצע. לא אכפת לי, אני באדישות, אני יכול לדבר קצת רע, או קצת טוב, כך אני מסתובב. ואז חובה עלי לכוון את עצמי כל הזמן לכיוון הנכון, לכיוון הטוב.

משה: מה זה לכוון את עצמי? לא ברור מתי אני מפעיל את המשחק הזה כלפי החברים.

"לכיוון לטוב" זה כשאני מתחיל לשחק כלפי החברים באהבה, שאני אוהב אותם, שאני מעורר אותם, שאני מלא תקווה, שאני מלא מצב רוח, שאני ממש נמצא בגילוי, כדי לעורר בהם קנאה. זה לא נקרא שאני מזמין עלי "עין רעה".

גלעד: כי אתה משחק, כי אתה לא מאמין בזה?

לא, יש כאן שמירה, כי אני עושה את זה בכוונה כדי לעורר אותם לקדושה. אמנם הם יקנאו בי ויהיו כאלה שירצו לסתור אותי ויגידו, "תראו מה שיש לו, מה פתאום מגיע לו, איך הוא מדבר, איך הוא נמצא בהתפעלות. באמת כבר יש לו משהו ברוחניות? ואיזו דרגה" וכדומה. זה בכל זאת לא יגרום לי שום ירידה, כי אני עושה את הכל כדי להעלות אותם.

גלעד: לא בשביל עצמך.

כן, אני עושה זאת כשליח מצווה, "שליחי מצווה לא ניזוקו"⁷.

משה: נניח שאני מכיר את גלעד, ופתאום יום אחד אני רואה את גלעד מתחיל לשחק כלפי, כלפי עוד חברים, הוא מציג איזו דמות צבועה ואני מרגיש "מה זה הדבר הזה פתאום?"

מה העבודה מבחינתי. עד כמה אני צריך להתייחס לזה ברצינות?

להודות, הוא עושה זאת לטובתך. הוא משרת אותך, הוא רוצה למשוך אותך קדימה. אני בטוח שאתם מסתדרים.

נסיים את פרשת פינחס, יש עליה המון חומר ב"זוהר" ובכל המקורות, "פינחס" זו דרגה מאוד גבוהה שאליה מגיע משה. זאת אומרת, אדם שמגיע דרך כל מיני מצבים לדרגת משה, וכל אחד צריך להגיע להיות כמשה רבנו, לרצות להיות כמשה רבנו. פינחס זו דרגת הכהונה, זאת אומרת הכתר של הדרגה הזאת. לכן זה מצב מאוד גבוה.

נגיע לזה פעם, בינתיים נתקדם ונצליח.

גלעד: תודה רבה הרב לייטמן, תודה רבה משה אדמוני, ולכם הצופים בבית שבת שלום.

(סוף הפרשה)

---

1. "לכן, אמר:  הנני נתן לו את-בריתי, שלום." (במדבר, פרק כ"ה, י"ב)↩

2. "והיתה לו ולזרעו אחריו, ברית כהנת עולם" (במדבר, פרק כ"ה, י"ג)↩

3. "ובאלה, לא-היה איש, מפקודי משה, ואהרן הכהן--אשר פקדו את-בני ישראל, במדבר סיני" (במדבר כ"ו, ס"ד)↩

4. "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור." ["מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו כל התורה והשאר פירוש הוא, לך ללומדו."] (תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, דף ל"א, א' גמרא)↩

5. "בנים אתם, לה' אלהיכם" (דברים, פרק י"ד, א')↩

6. כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו (סוכה נ"ב ע"א)↩

7. "שלוחי מצווה אינן ניזוקין" (פסחים דף ח', א' גמרא)↩