זוהר לעם - פרשת השבוע

פרשת וזאת הברכה

פרשת השבוע 24.09.10 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

heb_o_rav_2010-09-24_lesson_bb_parashat-ashavua_vezot-abraha

מנחה: שלום לצופים בבית, לחברים באולפן, ,ושלום גם לרב לייטמן.

שלום.

מנחה: אנחנו בפרשת השבוע "וזאת הברכה". פרשה שמתחילה במילים "וזאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל לפני מותו".

משה מברך את כל אחד משניים עשר שבטי ישראל, ואחר כך את כל העם שנאספו כולם ביחד. משה מסיים את הברכה ואומר, שאין כבורא אצל אף אחד מהעמים, הוא המגן והמושיע, המקור היחיד שלהם.

הרב לייטמן, מה זאת "ברכה"?

גם בספר הזוהר, במאמר "אותיות דרב המנונא סבא", מסופר לנו שכל שורת האותיות, מת' עד א' עוברת כביכול מול הבורא ושואלת אותו, לָמה אי אפשר לברוא את העולם באות ת', זאת אומרת מהסוף להתחלה , ת', ש', ר', ק', וכן הלאה.

לכל אות ואות הבורא נותן תירוץ לָמה הוא לא יכול לברוא את העולם עם התכונה שלה. כי האותיות זה תכונות, זה תבניות שבהן בונים כל מיני צורות שבעולם בכל תכונה ותכונה. אבל לאף אות אין צורה מתאימה, כי בכל צורה יש דבר והיפוכו, יש שני כוחות מנוגדים, כל העולם וכל המציאות נבראו מכוחות מנוגדים. מחושך ואור, מבורא ונברא, מרצון לקבל ורצון להשפיע.

כך עד שמגיע התור של האות ב', ואז הבורא אומר, כן, בך אני בורא את העולם. כי באות ב' יש כוח של ברכה, ולכן המילה ברכה מתחילה באות ב'. ב' זה כוח הבינה, כוח השפעה, תכונת הבורא עצמו. וכאשר הכוח הזה יורד מלמעלה על הנבראים, אז הנבראים מקבלים את הכוח הזה ומשתנים, מגיעים לתכלית הבריאה. זה נקרא "ברכה".

ברכה זה כשאנחנו מקבלים מלמעלה את כוח ההשפעה, מאבא ואמא העליונים, מאמא עילאה, מבינה, והוא מתפשט בתוך הרצון לקבל שלנו. ואם אנחנו רוצים לקלוט את הכוח הזה, להיות גם משפיעים הדומים לבורא, אז משם מגיע אלינו מה שנקרא "האור המחזיר למוטב", כוח ההשפעה שפועל עלינו. כוח ההשפעה מוסיף לאדם כוונה, הוא לא משנה לו את הרצון. הרצונות של האדם הם רצונות שנשארים, וכוח ההשפעה מוסיף לאדם כוונה על הרצונות. האדם משתמש בכל הרצונות שלו, בכל רצון ובשילוב ביניהם, ובכל מידה שבכל רצון אך ורק אם הוא יכול להשפיע לזולת. אם האדם משפיע למישהו, אם בזה יהיה למישהו טוב, אז האדם פועל, ואם לא, הוא לא פועל.

היכולת לעשות חשבונות שהם רק לטובת הזולת, היכולת להפעיל את עצמו רק בצורה כזאת וכלפי כל זולת וזולת. וכאשר האדם ידע, ירגיש אותם וכך יפעיל את עצמו, אז הכוח הזה שמגיע אליו מלמעלה הוא נקרא "כוח הברכה".

המצב הזה הפוך לגמרי ממה שאנחנו היום. גם בתת ההכרה וגם בהכרה האדם היום מסתכל על כולם ואומר לעצמו, מזה אפשר קצת ליהנות בצורה כזאת, כאן קצת לגנוב, איתו להחליף, אני לו והוא לי. הוא כל הזמן חושב איך לעשות ובמה. איך ובאיזו צורה להסתובב ואיפה להניח את עצמו. הכל לטובת עצמו בצורה אוטומטית. זו התוכנה הפנימית שלנו, מה לעשות. וכך כל אחד ואחד.

"ברכה" זה נקרא כשמגיע לאדם כוח מיוחד, אור מיוחד. כשעושים לו מין שדרוג פנימי ומכניסים בו תוכנה אחרת, תוכנה שמתחילה להפעיל את האדם רק לטובת הזולת. ואז הוא לא חושב, הוא לא צריך לחשוב פעמיים אם כך צריך להיות בעצם אהבת חברים, או אם אהבת הזולת זה כמו שכתוב "ואהבת לרעך כמוך"¹, ועוד כל מיני דברים כמו לא נעים שעשיתי כך או כך.

זה לא עולה לו במחשבה, בכלום. הוא לא נמצא במאמץ. אם הוא רואה שמאיזשהו מקום אפשר לקחת הוא לוקח, אין לו שום מאמץ אלא ההפך, הוא מרגיש התפעלות, התרחבות, הוא מרגיש התעלות מזה שהוא נותן למישהו. הוא מתפעל מהמילוי, איזה יופי, איזה תענוג, חופש.

לכן תכונת הבינה, תכונת ההשפעה נקראת גם "ארץ חופשייה". "ארץ חופשית", להיות עם חופשי בארצנו זה להיות חופשיים ברצון שלנו. כשאדם משתמש בצורה כזאת ברצון הוא לא מוגבל, מפני שעכשיו כשאנחנו כולנו חושבים רק איך ומאיפה למלא את עצמנו ולקבל, בזה אנחנו מוגבלים. אף אחד לא רוצה להשתתף עם אדם שרוצה למלאות את עצמו. מי ייתן לו את זה, הרי אף אחד לא חושב לתת למישהו מה שהוא רוצה, לכן נקרא זה שהאדם מוגבל. מה שאין כן בלהשפיע לכולם האדם חופשי, רק תשפיע.

כאשר אדם מגיע למצב שרק זה הרצון שלו, לא רק שהוא לא מרגיש מוגבל, כי אנחנו לא מבינים עד כמה שהרצון לקבל שלנו סוגר אותנו ואנחנו נמצאים בהרגשת החיים המוגבלים. הרי שבעים שנותינו עולים לנו כל כך ביוקר, כל ההגבלות, כל המתח, כל היגיעה עבור כל פרט וכל טיפה, כל צעד שהאדם עושה, הכל כרוך ביגיעה רבה. מה שאין כן בהשפעה, כאשר מגיעה היכולת הזאת אל האדם הוא חופשי, הוא בלתי מוגבל, מלאך, ילך לאן שרוצה ובכל מקום מוצא תענוג ומילוי.

ולכן ודאי שזאת ברכה. זו ברכה מאוד גדולה שאנחנו יכולים להגיע אליה, רק אם באמת נרצה להגיע למצב שהוא מעל האגו שלנו, מעל האגו שבינתיים שולט עלינו ולא נותן לנו לעבור לחופש, להשפעה ולקבל את הברכה. וזו בעיה, מפני שהאגו אומר לנו "אני אלך יחד איתך וביחד נקבל ברכה. אתה רוצה להיות חופשי ולהגיע לכל דבר, להיות בילתי מוגבל, גם אני". האגו שלנו אומר " בוא ונעשה כך". זאת אומרת, האגו של האדם מעוניין להיות במצב שיוכל להיות בלתי מוגבל, יוכל להשפיע לכולם, לתת ולמלא את כולם, אבל כדי להרוויח.

הבעיה כאן מי מרוויח בסוף, האם כאשר האדם משרת, ממלא את האחרים ומנותק מהאגו שלו, או כאשר האדם עושה את הכל למען כולם ולכולם, אבל לאחר מכן חושב מה יש לו מזה. זאת אומרת החשבון הוא האחרון והוא הקובע, הוא החותם את טיב הפעולה. ולכן זה לא כל כך פשוט להגיע למצב שאנחנו נרצה לקבל ממש את הברכה מלמעלה, מההשפעה החלוטה של הבורא וגם להיכנס לזה בצורה השלימה.

ודאי שמשה מברך ברכה אמיתית את ישראל, כי "משה" זה דרגת בינה, זה אמונה שלימה. הוא בעצמו מבטא את כוח הברכה, את כוח הבינה שבעולם הזה, ולכן אין לו שום דבר בארץ ישראל, ברצון. משה כולו מעל הרצון, הוא כולו בתכונת הבינה ולכן נקרא "רעיא מהימנא", הרועה הנאמן שלוקח את כולם רק דרך הבינה, דרך האמונה, דרך ההשפעה.

בזה שמשה מברך את כל שנים עשר השבטים ונותן להם את הכוח של הבינה, בזה הוא מסיים את תפקידו. כי לכל הרצון לקבל שרוצה להיות ישר א-ל, ישראל, משה מוסר את התיקון האחרון, ולכן מעכשיו והלאה הם מצטיידים בכל כוחות ההשפעה ויכולים להיכנס כבר לארץ ישראל. הם יכולים להתחיל לעבוד עם כוח השפעה, עם הברכה כנגד הרצון לקבל שלהם. הם יכולים לכבוש את הרצון לקבל שלהם כדי שיהיה כולו בלקבל על מנת להשפיע.

"וזאת הברכה", הברכה היא בזה שרק ההשפעה לזולת תהיה כל כוונת האדם בכל פניה, בכל מצב, בכל מעשה.

מנחה: נקרא קטע מספר הזוהר, פרשת ויחי, מאמר "כל הברכות למדרגה הזו". "כל הברכות העליונות נמסרו למדרגה הזו, למלכות, לברך לכל. ואע"פ שאין לה אור מעצמה, כל הברכות, וכל חדווה, וכל טוב, כולם נמצאים בה, וממנה הם יוצאים. וע"כ נקראת כוס של ברכה. ונקראת ברכה ממש, כמ"ש, ברכת ה' היא תעשיר, שברכת ה' היא המלכות."

דרגת הבינה זה א-לוהים. לכן כל הכוח שאנחנו מקבלים מהבורא, מהא-לוהים, כל הכוח הזה עובר דרך מערכת מיוחדת שהיא נקראת "זעיר אנפין שבעולם האצילות", שנקרא "הקדוש ברוך הוא". כי הוא הפרצוף העליון, הוא המנגנון העליון מאיתנו ואנחנו נמצאים איתו בקשר. ואז אנחנו, אלה שרוצים לתקן את עצמנו נכללים במלכות דעולם האצילות שנקראת "שכינה". זאת אומרת אותם הנשמות שרוצות לתקן את עצמן עולות מעולמות בי"ע, מהמקום השבור שלהם, מרצונות השבורים, ואנחנו שרוצים להתחבר בינינו בזה אנחנו נכללים בשכינתא, בשכינה, במלכות דאצילות. ואז מלכות דאצילות, לפי הרגשת החסרונות המשותפים שלנו מתחברת לזעיר אנפין דאצילות, ל"קדוש ברוך הוא " על ידי זה שאנחנו גורמים לקשר ביניהם שזה נקרא "זיווג קודשא בריך הוא ושכינתא". אנחנו גורמים לזה ששניהם עולים למעלה, לא-לוהים, ואז נעשה גם זיווג בין א-לוהים שזה בינה, וגם לזעיר אנפין שהוא ה-ו-י-ה. ה-ו-י-ה, זיווג, ה-ו-י-ה, א-לוהים. ואז האור העליון מגיע מעולם אין סוף דרך המערכות של בינה שזה א-לוהים, ושל זעיר אנפין שזה "הקדוש ברוך הוא" לשכינה, למלכות.

כאשר אנחנו נכללים במלכות שהזמנו על ידי הקשר בינינו, כשרצינו לבטל את האגו שלנו ולהתחבר, בזה אנחנו מקבלים את כל האור. כי הוא מגיע בשבילנו כדי לתקן אותנו, כדי שבצורה כזאת אנחנו, כולנו, נחבר את כל הגורמים האלה מלמעלה עד למטה וכך יופיע השפע הרב בכל העולמות.

קורה כאן מעמד מאוד גבוה, מאוד יפה, מאוד מרגש. ואז בהחלט משה עם כלל ישראל, עם כל הנשמות, או תכונת משה שבכל נשמה ונשמה, מתחברים כולנו יחד ונמצאים ברכישת כוח הבינה הגדול. ואחר כך יחד איתו אנחנו יכולים להגיע כבר לגמר התיקון.

את התהליך של המִדבר אנחנו מסיימים בפרשה שכאן "וזאת הברכה". אנחנו מסיימים בזה תקופה מאוד מיוחדת שנקראת "יראה", "להשפיע על מנת להשפיע", תכונת הבינה, תכונת חפץ חסד. בזה אנחנו הופכים את עצמנו מרשעים לצדיקים. זה עדיין לא צדיק גמור, כי צדיק גמור יהיה לנו אם נרכוש ארץ ישראל. אבל בינתיים זה דרגת הצדיק, כאשר אנחנו מצדיקים את הבורא בכל הפעולות שעשה עד כה. ואז כל הזדונות והשגגות שלנו הופכים להיות בצורה יותר מתוקנת. השגגות לזכויות, והזדונות לשגגות. כבר במצב הזה אנחנו נמצאים בדרגה יפה, בדרגה מאוד מיוחדת שנקראת "דרגת יראה", "תשובה מיראה". דרגת יראה היא המאפיינת את "וזאת הברכה".

שאלה: בפרשה זו מסתיימים חמישה חומשי תורה.

נכון.

שאלה: אחר כך בני ישראל נכנסים לארץ ישראל ומתחילים לכבוש את הארץ. זאת אומרת, התהליך לא מפסיק שם, יש עוד תהליך.

התהליך עוד ארוך, הוא עד ימינו. ומימינו עד לגמר התיקון.

שאלה: האם גמר התיקון הוא לא בזה שנכנסים לארץ ישראל?

גמר התיקון הוא בזה שכל העולם נכנס לדרגה שנקראת "ארץ ישראל", ולא רק הקבוצה הקטנה שהתנתקה מהבבל וקיבלה על עצמה את החוק "ואהבת לרעך כמוך" ברשותו של אברהם. לא רק אותה קבוצה שעברה את כל התיקונים, נכנסה לארץ ישראל, הגיעה לדרגת ארץ ישראל, הגיעה לבנין בית המקדש, כשמלכות מתחברת עם בינה, ולא הייתה יכולה לעמוד בזה.

לָמה לא יכולה הייתה לעמוד בזה? כי יש עוד רצון לקבל גדול מאוד וחיצון גם בהם, וגם מחוצה להם, באנושות כולה. כי גם בכל איש ישראל יש חלק מהאנושות, וגם בכל האנושות יש עוד חלק מישראל, ואנחנו צריכים להגיע למצב להיות אור לגויים, "וכולם ידעו אותי מקטן ועד גדלם"². ולכן אפילו לא בית המקדש בארץ ישראל, לא בית המקדש הראשון ולא השני זה סוף הדרך. זה לא סוף התיקון, כי כל בבל צריכה להגיע לתיקון.

שאלה: אם כך מדוע מפסיקים בסוף הפרשה ומתחילים לקרוא שוב מבראשית? מדוע לא ממשיכים לקרוא על מה שקורה בארץ ישראל, איך כובשים את הארץ עם כל המלחמות ועל כל התהליך?

גם את כל יתר הספרים אנחנו לומדים, הם מחוברים לחומש כהפטרות, כחלקים הכרחיים שאנחנו מוסיפים אותם. אנחנו לא לוקחים כך סתם איזה חלק מספרי הנביאים וקוראים, המקובלים הרכיבו את כל החיבורים האלה. כל יתר הדברים מדברים על תיקון הרצון לקבל, ועל הקלקול ברצון לקבל שכבר שייך לשלב שאותו אנחנו נצטרך לעבור יחד עם אומות העולם בבניית בית המקדש השלישי. וזה יתגשם אז כשאנחנו חוזרים לארץ ישראל.

את השלב של מצרים והמדבר אנחנו עברנו אותו. זה השלב שלנו, זה השלב ששייך רק לבני ישראל, רק לאותו חלק באדם ששייך לדרגת הבינה. זה השלב ששיך רק לאותו חלק באנושות ששייך לדרגת הבינה והוא חייב בזה לעבוד, כמו שכתוב, "ותהיו לממלכת כהנים וגוי קדוש"³. מה שאין כן הכניסה לארץ ישראל, הכניסה לרצון והפיכתו לישר א-ל, את זה אנחנו נצטרך לעשות. נצטרך קודם להישבר כמו שהיה בבית המקדש הראשון והשני, ואחר כך להיכנס שוב. כמו שיצאנו מארץ ישראל לגלות הראשונה, לגלות בבל וגם לגלות השנייה, אנחנו חייבים עכשיו לחזור לארץ ישראל, אבל זה כבר עם כולם יחד.

אנחנו, עם ישראל מהעבר, העם שעבר את כל השלבים והחורבנות כביכול חוזרים עכשיו בינתיים לבד, אבל אנחנו עושים את זה רק כדי שבסופו של דבר נמשוך לזה את כל העולם. "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"⁴, אנחנו נצטרך לכבוש את ארץ ישראל למטרת התיקון של כל העולם, ויחד איתם. גם בישעיהו הנביא כתוב, שאומות העולם ייקחו בני ישראל על כתפיהם ויביאו אותם לירושלים. כי דווקא התיקון הזה, תיקון בית המקדש השלישי, יהיה רק בעזרת אומות העולם ובתמיכה המלאה שלהם. כי בלי זה אנחנו אפילו לא יכולים להגיע לירושלים, אלא רק על כתפיהם.

לכן לימוד חכמת הקבלה, הפצת חכמת הקבלה, החיבור עם כולם יחד, וכמו שכותב בעל הסולם שהפצת חכמת הקבלה בכל העולם זה נקרא שופרו של משיח⁵. זה התהליך, הכניסה לארץ ישראל שאז הייתה זה היה רק כדי להיכנס ולהישבר.

ולכן אנחנו לא לומדים על כל מה שמעבר ל"וזאת הברכה" אלא עד "וזאת הברכה" כי כך אנחנו צריכים לתקן את עצמנו גם היום. אבל התיקון שכנגד הרצון לקבל והכניסה לבניית בית המקדש, הוא רק עם אומות העולם. ולכן היום אסור לנו לחכות עד שניתקן, אלא אנחנו גם צריכים לפזר את ידיעת חכמת הקבלה בכל העולם.

מנחה: במאמר תע"ג של רב"ש שנקרא "כשרונות קטנים" יש שאלה, "ענין בחירה: אם האדם נברא עם כשרונות קטנים, איך שייך אצלו לומר שיהיה תלמיד חכם? הלא המוח שלו קטן להבין דברי תורה?"

והתשובה "כמ''ש "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו". ופרש על זה בהקדמה לתע"ס וזה לשונו, הרי שאין צריכים כאן לשום הצטיינות מוקדמת, אלא רק בסגולת יראת השם וקיום המצוות בלבד זוכים לכל חכמת התורה. וזהו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". שרק על יראת שמים צריכים בחירה, והשאר נותן הקב''ה."

בינתיים, בזמן ההכנה אנחנו מגלים את הזדונות והשגגות שלנו, ועל ידי המאור המחזיר למוטב, על ידי זה שאנחנו נמצאים בקבוצה ובלימוד כמו שאומרים לנו המקובלים, אנחנו הופכים את השגגות לזכויות ואת הזדונות לשגגות בעלייה הראשונה שלנו שנקראת "תשובה מיראה", וזה על ידי האור שמאיר עלינו ושנקרא "אור מקיף" (ראה שרטוט מספר אחד).

כשאנחנו מגיעים ועולים למעלה מהגבול שנקרא "מחסום", אנחנו מקבלים אור שהוא כבר האור הפנימי. אם אדם שנמצא בזמן ההכנה ומאיר עליו אור, אז מבחוץ כלפיו זה אור מקיף, אבל כשעל ידי אותו האור הוא עלה למעלה, וקיבל אותו, אז הוא כבר נמצא בתוכו כאור הפנימי, ואז הוא עושה תשובה מיראה. זאת אומרת, האדם מגיע לדרגת "חפץ חסד", הוא כבר לא רוצה לעצמו כלום, הוא רוצה רק להיות מנוטרל מהאגו שלו. ואז בדרגה הזו הוא נקרא "צדיק שאינו גמור", שזאת דרגת בינה. דרגת הבינה היא דרגה מאוד גבוהה, זו דרגת אמונה, אבל אמונה פשוטה.

מה שאין כן כאשר האדם ממשיך לעבוד ומתקן גם את השגגות שלו שהופכים להיות לזכויות, ואז הוא נקרא כבר "צדיק גמור". ז זה כבר דרגת כתר, "תשובה מאהבה". לכן דרגה יראה ודרגת אהבה, אלו שתי דרגות שאנחנו צריכים לרכוש.

שרטוט מס' 1.

האור העליון ברא בבריאה רק את הרצון לקבל, זאת אומרת יש אור וכנגדו יש רצון. בדרגה הראשונה של התיקונים, הרצון לקבל נעשה רק להשפיע על מנת להשפיע, השפעה בלבד. זאת אומרת, האדם לא עושה כלום לאף אחד, לא רוצה לגעת באף אחד, הוא רוצה שלכולם יהיה טוב, ויותר מזה הוא לא יכול לעשות כלום. הוא כאילו לא משתתף עם אף אחד בשום דבר, הוא לא מסוגל, אבל הוא גם לא לקבל מאף אחד וכך הוא שומר את עצמו, לכן זה נקרא "חפץ חסד". כמו בדוגמא של הרב"ש, שחפץ חסד שגר ביער אין לו אפילו חולצה, הוא לא זקוק לכלום.

אבל כאשר האדם מגיע לתשובה מאהבה, הוא כבר מגיע למצב שהוא כבר מקבל על מנת להשפיע. זאת אומרת, הוא מתחבר וגם מחבר לעצמו את כולם, ממש את כולם, כך שכל עולם האין סוף הוא שלו. ואז את כולו, ממש את כל כולם הוא ממלא מתוך עצמו. דרגת אהבה היא דרגה הסופית, לכן "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". זאת אומרת, זה כולל את כל האור שיש. כל האור שבדרגת אהבה ממלא לגמרי את הנשמה, ואז האדם נמצא בשימוש של כל הבריאה, של כל הרצון לקבל שלו. (ראה שרטוט מספר אחד) האדם שעבר את שני השלבים האלה הוא לגמרי דומה לבורא, הוא נמצא בהשפעה. וכמו שהבורא נותן גם האדם נותן. ואז אנחנו נמצאים ממש, הוא ואני, ב"אני לדודי ודודי לי". המצב שבינינו, כשאנחנו מתחברים וממלאים זה את זה נקרא "דבקות", וזה בעצם מטרת הבריאה. כך אנחנו מגיעים.

כל התהליך הוא על ידי זה שאדם מגיע לקבוצה, ללימוד, ומתחיל בצורה שיטתית לחפש איך הוא יתקן את עצמו על ידי האור המחזיר למוטב. ודאי שבעצמו הוא לא מסוגל, וכמו שאנחנו רואים כאן בפרשה בכל אחד ואחד יש כוח המשה שטמון בנו ונקרא "משה רבנו". "הרועה הנאמן" שמושך אותנו למטרה ומברך אותנו, נותן לנו כוח שעל ידו אנחנו מתקדמים. ואם בדרגת בינה אנחנו היינו רק בדרגת "אמונה", אז בדרגה הבאה אנחנו כבר נמצאים ב"אמונה שלימה". ההבדל בין אמונה ואמונה שלמה זה, שאמונה זה אור חסדים, ואמונה שלימה זה אור חסדים בהארת חכמה.

"אמונה שלימה", "אמונה" זה חסדים, ו"שלימה" זה חכמה, כאשר שני האורות יחד מתלבשים זה בזה. ואז גם הרצון לקבל כבר עובד בעל מנת להשפיע, גם היצר רע נעשה הטוב, מלאך המוות הפך להיות מלאך הקדוש.

לאחר שרוכשים אמונה, עם כוח האמונה אנחנו גומרים "וזאת הברכה", עם כוח הזה אנחנו נכנסים לארץ ישראל כדי לרכוש אותה עם כוח הברכה, עם כוח הבינה. זאת אומרת, בתחילה היה לנו זמן ההכנה, אחר כך בדרגת "תשובה מיראה" תיקנו את עצמנו בחפץ חסד המלא, השלם, בדרגת משה. ואז מהדרגה הזאת והלאה אנחנו נכנסים כבר לארץ ישראל. (ראה שרטוט מספר אחד).

נקווה שאנחנו נגיע לזה עם כל העולם, עם כל הרצונות, עם כל הבבלים, ונממש את מה שמוטל שנממש עלינו, את מה שנקרא "להיות אור לגויים"⁶. "גויים" זה אותם כל הרצונות דלקבל, גם בנו וגם בכל העולם שעדיין לא מתוקנים.

קריין: וכמו בהסבר של הרב לייטמן, בסיום הפרשה מדובר על סיום תפקידו של משה. משה עולה על הר נבו והבורא מראה לו את כל הארץ. כמו שכתוב "לאמר זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב אתננה; הראיתיך בעיניך, ושמה לא תעבר. וימת משה, בן-מאה ועשרים שנה. ומאז לֹא-קם נביא עוד בישראל, כמשה."

נקווה שאנחנו נגיע למצב ונזכה שיתגלו בנו הכוחות האלה. כי כוח המשה הוא כבר חי, הוא קיים. הוא מימש את עצמו, את כולו, ולכן הוא נמצא בנו, אבל אנחנו צריכים עוד להמשיך הלאה.

הכוח שבא אחריו זה המשיח, זאת אומרת, הכוח שלוקח את כוח ההשפעה ומראה לנו איך אנחנו צריכים לעבוד כבר בלקבל על מנת להשפיע, בכיבוש הארץ, בתיקון הרצון האגואיסטי שלנו. נקווה שאנחנו נגיע לזה בקרוב, וכמו שאומרים לנו המקובלים הכל תלוי בהפצת חכמת הקבלה.

שאלה: האם אתה יכול להסביר מה זה אומר "שזדונות הופכות לשגגות"?

זדונות ושגגות זה מצבים בתוך המבנה שלנו, באדם. האדם הוא כולו רצון, הבורא לא ברא שום דבר חוץ מרצון. האדם בנוי מרצון והרצון הזה מתחלק לרצונות שנקראים "רמ"ח איברים ושס"ה גידים". הם לא חלקים מהבשר והעצמות של האדם, אלא כך האדם מחלק את הנשמה שלו, את הרצון הכללי שלו.

יש באדם רצון כללי, מי הוא כולו? מה המהות שלו? זה הכל רצון. (ראה שרטוט מספר שניים) האדם דומה לאיזו מין קופסא שכולה רצון, וברצון הזה יש לו רמ"ח רצונות ושס"ה רצונות, שסך כולם יחד זה תרי"ג רצונות. זה לא מצוות כמו שחושבים ולא כלום, אלא כל זה רצונות.

שרטוט מס' 2.

שס"ה הרצונות זה שס"ה רצונות לקבל, אלה רצונות אכזריים שבהם האדם רוצה לקבל ומלבד זה שום דבר. ורמ"ח הרצונות הם רצונות של השפעה אבל גם הם אגואיסטיים, אבל האדם מבין שבהם הוא יוכל להרוויח על ידי ההשפעה, ולא על ידי זה שהוא סתם מקבל.

ברצונות שס"ה האדם הורג וגונב, ואילו ברצונות רמ"ח הוא יכול להתחשב, הוא מבין. זה סוג רצונות כאלה שבהם האדם מבין שלבד הוא לא יכול למלא את עצמו, כי לזה הוא צריך עוד איזו קומוניקציה, איזה קשר עם האחרים. כל הרצונות, גם רמ"ח וגם שס"ה, הם כולם בעל מנת לקבל ובעל מנת ליהנות כשהחשבון הסופי הוא רק בשביל אותו אדם, ומהאחרים מה בכלל אכפת לו, כאילו שכל העולם יישרף. כך בנוי כל אדם ואדם בפנים, אין בזה לא רע ולא טוב, זה הטבע. ועל זה הבורא אומר "בראתי יצר רע"⁷. הבורא אומר שכך הוא עשה. וגם אם אדם לא מבין או כן מבין, הוא צריך לקבל את הדבר הזה כהנחה.

אבל אם הוא עדיין לא מגלה את זה, אם הוא עדיין לא מבין ולא רואה, אז הוא לא רואה, הוא עדיין עיוור. אבל אם הוא יגלה את המהות שלו שכולו רק ליהנות ולא אכפת לו מכלום, לא מאבא, אמא, ולא מהילדים שהם הקרובים ביותר. אם כולנו נגלה את המהות שלנו אז נגלה עד כמה אנחנו מוכנים לזרוק את הכל, ויש רק את ה"אני". כמו שכתוב בנביא "נשים רחמניות יאכלו ילדיהם"⁸, בישלו ואכלו כי זה הטבע.

זאת אומרת שבשני החלקים, בשני הרצונות האלה, (ראה שרטוט מספר שניים) רצונות רמ"ח הם רצונות של שורש ורצון א' שהוא רצון יחסית קטן, ובחוכמת הקבלה הם נקראים "גלגלתא ועיניים". ואילו רצונות שס"ה הם רצונות ב' ג' וד', אלה הם רצונות יותר אכזריים, יותר גדולים ונקראים "אוזן חוטם פה", "אח"פ". וכך אנחנו מחלקים את הרצונות שבתוכנו, לשתי קבוצות שבהם חמישה חלקים.

כאשר אדם מפעיל את הרצונות של "גלגלתא עיניים" בצורה רגילה הם נקראים "שגגות". כי מה שאדם עושה בהם זה כאילו לא כל כך נורא, וכך כולם מין כאלה אגואיסטיים, אבל ברצונות של אח"פ האדם עושה בהם זדונות. ודאי שלא מדובר על העולם שלנו, אלא מדברים כאן על האדם כלפי הבורא. כשהאדם מתחיל לעלות על המדרגות העליונות, שם הוא פותח את כל הרצונות האלה, שם הוא מתגלה ביחס לזולת.

האדם בודק את ה"אני" שלו כלפי הקבוצה, כלפיה הוא יכול לבדוק מי ומה הוא. (ראה שרטוט מספר שניים) כדי לתקן את עצמו באור המחזיר למוטב שנקרא "אור מקיף", הוא בודק את עצמו כלפי הקבוצה ואז הוא מגלה עד כמה הוא שלילי כלפי הקבוצה, עד כמה הוא ההפך ממנה ונורא. ואז במידה הזאת הוא דורש את המאור המחזיר למוטב, וזה נקרא "בראתי יצר רע", כשהוא מגלה את שלילי שבו. ואז "בראתי תורה תבלין", אז הוא דורש את התורה. "תורה" זה "המאור שבה מחזירו למוטב".

לכן בלי קבוצה, בלי לימוד שבו אדם מתחיל לראות עד כמה הוא רע, הוא לא מגיע לתורה. התורה ניתנה לרשעים, כדי לעשות מרשע צדיק. לפי השלילי שבו האדם מגלה בכמה הוא כלפי החיבור עם אחרים, לכן זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול לתורה". כי מבלי לבדוק את עצמו כלפי "ואהבת", אז הוא לא בודק שהוא רשע, וגם לא זקוק לתורה. ואם הוא מגלה, אז הוא מגלה זדונות ושגגות. וכאשר הוא מגלה אותם הוא כבר מגיע צעקות "איפה האור, אני חייב אותו, אני חייב שיתקן", כי האדם לא יכול לסבול בכמה שהרע מתגלה לו. ואז זה מגיע. הכל סגור, ופשוט.

ואז הוא כאילו משדרג את הזדונות והשגגות, הוא מעלה אותם לדרגה יותר עליונה. את השגגות שלא היו כל כך קשות האדם מעלה אותם, ואז הם כבר בדרגה יותר עליונה, הם כבר הופכים להיות לזכויות.( ראה שרטוט מספר שניים) אבל את הזדונות, גם אם האדם מעלה אותם לאותה הדרגה, הם הופכים להיות בינתיים רק לשגגות, ומיתקנות רק אחר כך, בדרגת אהבה הן מיתקנות לזכויות. ואז האדם מגיע למצב שגם רמ"ח איברים וגם שס"ה גידים הם "כל עצמותי תאמרנה",⁹ זאת אומרת שכולם מתוקנים.

שאלה: האם סוכות זה זמן מיוחד שאפשר למשוך בו יותר ברכות? ואם כן, אז מה עלינו לעשות?

חכמת הקבלה מדברת על פנימיות האדם, וכל מה שקורה זה קורה בתוך האדם, האדם נקרא "עולם קטן"¹⁰. ולכן כל הדברים החיצוניים, כל הסמלים, כשאנחנו נמצאים בסוכה ועושים פעולות של הלולב והאתרוג, כל הדברים האלה הם מנהגים בלבד. אנחנו עושים אותם בגלל שיש להם שורש רוחני ובגלל שאנחנו רוצים להגיע, כמו שכתוב "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי".¹¹ להגיע בפועל ושיהיה קשר ביני לבין הבורא, וזה מסמל את סוכות.

הסמל הוא בזה שאם אדם לוקח לולב, שזה זעיר אנפין ושנקרא גם "הקדוש ברוך הוא", ועל ידו אנחנו מתחברים. (ראה שרטוט מספר שלוש) ובזעיר אנפין יש שלושה הדסים שזה נקרא חג"ת, חסד, גבורה, תפארת שהם ג' קווים. שניים מימין ואחד משמאל, כי אנחנו פונים קודם לימין, אחר כך לשמאל, שוב לימין ואז לאמצע, וכך בונים את הקו האמצעי. ואחר כך יש לנו נצח והוד שנמצאים לפעמים זה תחת זה. לאחר מכן כל היסוד שזה כל הלולב בעצמו, וכנגד היסוד יש לנו שכינה, מלכות, כנסת ישראל שזה האתרוג, ובה אנחנו מתחברים אם רוצים להגיע לחיבור בינינו.

כאשר כולם מחוברים, שלושה הדסים, שני ערבות, לולב ואתרוג, אז אנחנו מושכים אור מדרגת הבינה שזה אמא עילאה, למלכות. מי היא המלכות? הנשמות השבורות שנמצאים למטה, מתחת ליסוד, ורוצות לעלות ולהתחבר ביניהם כדי להיות כלי לקבלת גילוי האור, גילוי הבורא. "סכך" זה פסולת גורן ויקב, ודווקא מזה אנחנו עושים את המסך שלנו, כדי שיבוא רק צל וקצת אור, רק בכמה שהאדם מסוגל לקבל על מנת להשפיע. זה מה שמסמל לנו סוכות.

שרטוט מס' 3.

שאלה: אם השגתי את ההשגה של משה, עברתי את כל מאה עשרים וחמש המדרגות, אם השגתי את השתוות הצורה עם הבורא, אז לָמה שאני לא אכנס לארץ ישראל?

"ארץ ישראל" זה נקרא, כשאדם מתחיל לעבוד עם רצון לקבל שלו והופך אותו בעל מנת להשפיע. התיקון הראשון זה כשהאדם נמצא עם הרצון שלו ועליו עושה צמצום, הוא לא רוצה להשתמש ברצון לקבל שלו. מעל הרצון הוא שם מסך ולא רוצה בכלל לעשות משהו עם הרצון לקבל שלו (ראה שרטוט מספר ארבע).

התיקון השני זה כשהאדם רוצה להגיע לחפץ חסד, זאת אומרת, הוא רוצה להשפיע לכולם, שיהיה לכולם טוב. "חפץ חסד" נקרא שנותן יחס טוב לאחרים סתם כך, הוא לא זקוק לכלום, לא רוצה לקבל מאף אחד שום דבר, ועוד יותר מזה הוא שמח שלכולם טוב. גם אין לו יכולת לתת להם כלום, כי אין לו שום דבר, הוא סך הכל נברא. מה יש לנברא כדי לתת לאחרים, אין לו אור, הוא לא בורא הוא לא ספק של האור. זה נקרא "חפץ חסד", זה דרגת משה. זה תיקון גדול כי האדם לא רוצה להשתמש באף רצון שלו. אני. אבל התיקון הזה הוא לא הסוף, כי במה האדם עושה משהו, זה לא אהבה, זה לא השפעה. זה לא יחס, זה לא מילוי.

שרטוט מס' 4.

אבל בדרגה השלישית שנקרא "אהבה", האדם נכנס למצב שהוא משתמש ברצון שלו. הוא כבר לא דוחה, אלא הוא רוכש עם הזולת יחס של אהבה. האדם אוהב את הזולת, והזולת אוהב אותו. ואז במצב הזה האדם יכול לעשות פעולות מיוחדות עם הזולת, הוא נהנה כדי למלאות אותו.

לאדם אין מה לתת לזולת, אין לו מה לתת. בעולם שלנו אנחנו כאילו יכולים לתת אחד לשני משהו, אבל בעולם הרוחני כשמתגלה האמת, מה הוא ייתן? האור עליון עובד. הוא יכול להיות המעביר לכולם את האור העליון. מה זה "מעביר"? האדם מוכן ליהנות מפני שהוא נמצא באהבה עם כולם, והם נהנים בגלל זה שהוא נהנה. זה נראה לנו מאוד מוזר שהאדם נהנה כשאחרים נהנים. האדם נהנה אך ורק בתנאי שהוא יכול ליהנות בזה לאחרים. וזה מה שבעל הסולם אומר לנו בתחילת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", הוא שואל מה הטעם בחיי? מי נהנה מהם, או למי אני מהנה?¹²

כאשר אנחנו מדברים על תכלית הבריאה, הדבר נראה לנו מאוד מוזר. (ראה שרטוט מספר חמש) האדם נמצא ליד השולחן ולידו בעל הבית, אז איך הוא יכול לעשות נחת רוח לבעל הבית? אם יש בניהם אהבה, אז בכמה שהאדם מקבל יותר הוא נותן יותר, אבל זה בתנאי שקודם לכך אהבה, התנאי הוא אהבה. ואז בזה שהאדם נהנה הוא מהנה לאחרים. כי אין לו שום סיכוי, שום אפשרות לתת למישהו משהו.

"ואהבת לרעך כמוך" זה ההפך ממה שקורה כאן בעולם שלנו. זאת אומרת, האדם חייב להגיע קודם כל לאהבה, להגיע קודם לקשר כזה שאם האדם נהנה אז הזולת נהנה. וזאת בעצם המטרה של האדם כי אין לו אפשרות אחרת להַנות לזולת. מה ייתן לו? הוא יכול לתת לו רק בתנאי שהם אוהבים זה את זה, והוא נהנה כי בטוח שהזולת נהנה. האדם לוקח את כל התענוגים רק בתנאי, אך ורק בשביל לעשות לזולת טוב, כמו בדוגמת האורח ובעל הבית.

לכן ודאי שיש כאן קודם תיקונים כדי שעל בטוח האדם הולך רק בשביל אהבה, רק בשביל למלאות את הזולת. יש שוני לעומת מה שקורה כאן בעולם שלנו, תארו איזה עולם שונה הוא. אם היינו מסתכלים על מה שקורה בעולם התיקון מבחוץ, דרך זכוכית, כמו באקווריום, היינו רואים שכל אחד אוכל כמה שרוצה, כל אחד נהנה, כל אחד יושן, כל אחד עושה חיים וכולם נהנים זה מזה.

שרטוט מס' 5.

שאלה: האם יש עוד דרגה יותר גבוהה מעבר לדרגת האהבה?

אי אפשר, כי אתה ממלא את כל הכלים שלך. אתה ממלא את כל הרצונות שלך לגמרי, כי אחרת אתה לא יכול להנות לבעל הבית. אתה ממלא כל הרצונות של בעל הבית, אתה מרגיש אותם. בעל הבית זה הבורא ואתה מחבר את הכל הכלים שלו, כל הרצונות שלו אליך, אתה מרגיש אותם כאחד.

וזה נקרא "ואהבת לרעך כמוך". אתה נהנה בכלים שלך ואתה נהנה גם בכלים שלו, בשניים. כשאתה מגיע לדבקות בבורא ואין הבדל ביניכם, אז ההנאה שלו והנאה שלך זה אותה הנאה. זה נקרא להיות מחוברים "כאיש אחד בלב אחד"¹³. הכל מתחבר לאותה נקודה היחידה שהבורא ברא כ"יש מאין", ואתה הפכת אותו ממש כ"יש מיש". אי אפשר יותר.

וזה מה שאנחנו מבינים שאי אפשר, האמת שמצד השני אנחנו צריכים להגיד, שמה שאנחנו לומדים, אנחנו לומדים רק תיקון. אנחנו לומדים רק איך להגיע לתיקון להיות דומים לבורא. אבל אחרי שאנחנו דומים לו, מתחברים ושווים, הכל, מה קורה אחר כך? אנחנו לא יודעים. על זה יש כמה רמזים של מקובלים בכל מיני ספרים ובמקורות שלנו, אבל מה קורה אחר כך זה נסתר מאיתנו.

זה לא נסתר מפני שהמקובלים לא רוצים להגיד, אלא בגלל שאנחנו לא יכולים להבין, זה כבר מעל השכל שלנו, זה מימד אחר לגמרי. זה לא תן וקח, לקבל ולתת, כמו שאנחנו מבינים. אמנם ברוחניות זה בצורה הפוכה, אבל לפחות אותו אוצר מילים נמצא בין עולם העליון ואצלנו. ומה שאין כן אחרי שאני נמצא יחד עם הבורא כאחד. אחרי שהגענו לאהבה והכלים שלו והכלים שלי, המילוי שלו והמילוי שלי זה אותו דבר, את המציאות משם והלאה אנחנו לא יודעים, אבל יש עוד משהו. זה כמו שאם תיקנת משהו, נותנים עכשיו לך להיכנס הלאה ללא הגבלות. ומה זה? נחיה ונראה.

קריין: על המדרגה הגבוהה הזאת שאליה הגיע משה, כתוב כך בספר הזוהר, בפרשת יתרו: "ומשה עלה אל האלקים. אשרי חלקו של משה, שזכה לכבוד הזה, שהתורה מעידה עליו כך. בוא וראה מה בין משה לשאר בני העולם. שאר בני העולם, כשעולים, עולים לעושר, עולים לגדולה, עולים למלכות. אבל משה, כשעלה, מה כתוב בו, ומשה עלה אל האלקים. אשרי חלקו."

(ראה שרטוט מספר שלוש) בינה זה נקרא "א‑לוהים", והזעיר אנפין, הקדוש ברוך הוא נקרא "ה-ו-י-ה". ואז ביחס שלנו, כשהנשמות מעלות מ"ן, כשמעלות את הבקשה שלנו שנקראת "מ"ן", "מי נוקבין", אנחנו גורמים לזיווג ה-ו-י-ה א-לוהים. וזה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".¹⁴

בכל דבר "ה‑ו‑י-ה א-לוהים" זה נקרא שלמות. כשמקבלים דרך בינה את כל האורות לתוך זעיר אנפין ומעבירים אותם למלכות. זה מצב באמת מיוחד וגבוה. בזה כל הבריאה, כל העולמות. הכל נמצא בעצם רק בנקודת החיבור הזאת.

שאלה: בשרטוטים ובהסברים הכל נראה מאוד ברור וקל. אבל מצד שני אני לא מצליח להבין ולהרגיש מה עליי בדיוק לעשות?

יש הסבר ויש מימוש. ודאי. לפעמים נותנים לאדם נוסחה פשוטה או משהו שנראה פשוט, אבל זה תלוי מה צריך לקבל בשביל זה, אולי הרבה כסף או הרבה ידע או הרבה כוח. וכאן אדם צריך להצטייד בדברים פנימיים, בתכונות פנימיות, בהבנות, ברצונות שעדיין הם נסתרות. כולם נמצאות, כולם טמונות באדם, הכל טמון בכל אחד ואחד מאיתנו. אנחנו נמצאים בעולם אין סוף, יש בנו הכל. אבל עד שאנחנו מארגנים את עצמנו כלפי הקבוצה, והקבוצה מוכנה, וכל אחד צריך רק להתחבר אליה.

כל הכוחות העליונים, זעיר אנפין, בינה, לולב, אתרוג, כל הסידור של ג' הקווים, הכל מוכן, ומסבירים לנו איפה המימוש. המימוש זה בקבוצה, ועל ידי הלימוד אדם צריך לחפש אותו מקום מגע. והוא עד כדי כך רוצה להיות מחובר איתם, עד שלא יהיה הבדל בינינו.

אבל עד כמה שאנחנו לומדים, קוראים, שרים ורוקדים ועוד, עדיין הלב שלנו לא רוצה לקבל את זה בפנים. מבחוץ כן, אנחנו כאילו משקרים קצת לעצמנו ועושים. זה עדיין קשה. לכן טיפה ועוד טיפה ועוד, כך אנחנו מתקדמים. לכן זה נקרא "זמן ההכנה". כמו שכתוב, ארבע מאות שנה צריכים להיות במצרים¹⁵, ארבע מאות זה מידה שלימה של ד' בחינות עד שמגיעים למצב, שזהו.

נקווה, אנחנו בכל זאת נמצאים בזמן מיוחד ובתקופה מיוחדת בגילוי החכמה. יש קבוצה, יש מרכז גדול שלנו בכל העולם שפועל חינם לכולם, ובהחלט על ידי הכוחות הגדולים והספרים, נגיע. יש לפנינו הכל, ונקווה שהשנה זה יתממש.

שנה טובה לכולם.

(סוף השיעור)

---

1. ירושלמי, סדר נשים, נדרים, פרק ט↩

2. "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיהו לא, לג)↩

3. "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו)↩

4. ישעיה נ"ו, ז↩

5. "ותבין רמזים האלו, שאין ענין השופר הזה, רק גילוי חכמת הנסתר בהמון גדול, שהוא תנאי מוקדם ומחוייב לבא בטרם הגאולה השלימה." (כתבי בעל הסולם, מאמר שופר של משיח)↩

6. ישעיהו מט ו↩

7. קידושין ל, ע"ב↩

8. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן" (איכה, ד,י)↩

9. תהילים לה↩

10. "ללמדך שהמשכן שקול כנגד כל העולם וכנגד יצירת האדם שהוא עולם קטן" (מדרש תנחומא פקודי פרק ג)↩

11. תנא דבי אליהו. רבה, כה↩

12. "מהו הטעם בחיינו. כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית היסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה מי הוא הנהנה מהם. או ביתר דיוק, למי אני מהנה." (הקדמה לתע"ס ב')↩

13. רש"י על שמות יט, ב↩

14. דברים פרק ו' פסוק ד'↩

15. "יאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית, ט"ו, י"ג)↩