איך להיות מורה, ומה הסיבה לאנטישמיות בימינו

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 08.11.23 – אחרי עריכה

אילן: תמיד שאתה שם את זה, מעצבנים אותך.

זה חלק מהתפקיד. זה נקרא "צער גידול בנים", אין מה לעשות.

רואי: על מה הצער? למה זה צער?

כי זה לא בדיוק לפי הרצון של המחנך ושהולך עם הרצון של המתחנך.

אילן: כמחנך, איך אתה יודע לשים את הקו בין "אין עוד מלבדו", לבין איפה הצער, למה צער?

הצער הוא מזה שזה לא מצטרף זה לזה, לא מתאחד.

אילן: בין מה שהמחנך יודע שנכון לבין המתחנך?

כן.

דודי: איפה התענוג מגידול בנים?

תענוג מגידול בנים הוא מזה שאתה רואה שהם גדלים, ויש להם גם בנים וגם הם הולכים וגדלים.

רואי: ממה המחנך מרוצה שהוא מחנך תלמידים?

מחנך תלמידים, זו בעיה. אנחנו חיים בתקופה שהיא מאוד שונה מכל התקופות הקודמות, ולכן לתת דוגמה ממה שהיה זה כמעט בלתי אפשרי.

רואי: היום כשסיימת את השיעור אמרת, "עברנו הרבה, היה טוב". מה גורם למורה להיות מרוצה?

מזה שהוא רואה שהתלמידים גדלים והופכים להיות גם מורים.

דודי: האם כל התלמידים צריכים לנסות להיות מורים?

לא, זה לפי הרצון.

דודי: במה מיוחדת התקופה הזאת מתקופות אחרות?

אני חושב שבגלל כלי התקשורת, אנחנו נכנסנו לשלב שהעולם נעשה קטן.

אילן: הכול מהיר, כל העברת האינפורמציה היא מהירה.

כן. לכן אין מה לעשות, אנחנו צריכים להתאים את עצמנו.

דודי: האם המהירות, כלי התקשורת והקישוריות הזאת, מזרזים את ההתפתחות הרוחנית של האנושות?

כן. אנחנו נמצאים במערבולת מאוד גדולה של הזמן, יש הכנות מאוד גדולות בטבע.

אילן: גם אנחנו שונים ממה שהיה פעם.

כן, ודאי.

רואי: מי הופך את המורה למורה? איך מורה נהיה מורה?

קודם כל זה אופי, האדם נולד עם זה. רואים את זה במיוחד אצל בנות.

רואי: האם מקובלים הם מורים?

כן, יחסית.

שמעון: מה שכולם מרגישים היום, זה ששום דבר לא ברור. לא יודעים מה יהיה, פתאום מלחמה, כמה זמן זה ימשך, כמה זמן נהיה בעזה. הכול כל כך מעורפל.

אנשים צריכים להיות מוכנים בעצמם לרצות שינוי.

ולאד: אתמול בחדשות אמרו שאין מקום בטוח בעולם ליהודים, לא נשאר מקום אחד.

זה נכון, כן. שיעלו למעלה, שיפנו לבורא.

שמעון: איך זה יכול להיות שאחרי אלפי שנים של אנטישמיות, לאורך כל השנים, בכל העולם ובכל המדינות, עדיין רוב האנשים לא קולטים מהי הסיבה לאנטישמיות? לא יכולים לקלוט את זה, לא יכולים להבין. כל פעם מוצאים אלף סיבות ותירוצים למה יש אנטישמיות.

לא שואלים, כמעט ולא שואלים. השנאה לא מחייבת סיבה, תירוץ.

דודי: למה אדם לא שואל שאלות, מאיזו תשובה הוא מפחד? למה אנשים שרואים שהאנטישמיות גוברת פעם אחר פעם לא שואלים?

זה לא כואב לו.

דודי: אבל למה הוא לא שואל "למה זה ככה"? איפה הפחד הקיומי שלו? איפה השכל הישר? למה מוחקים את זה מהאדם? הוא יכול לחקור, להבין, לתכנן קדימה אלף שנה, אבל להבין שיש פה איום על החיים שלו, זה לא.

אז מה?

דודי: למה לא מתעוררת באדם שאלה כזאת שתוביל אותו בהדרגה לתשובה, לא משנה איזו תשובה.

התשובה ישנה.

דודי: יש תשובה, אני מדבר על התשובה שלנו, של חכמת הקבלה.

לא. זה לא נכנס ישר ללב ולראש.

שמעון: ישראלים לא חווים אנטישמיות, אנחנו חיים בארץ ולא חווים אנטישמיות, כי אנחנו לא גרים באמריקה, אבל אנחנו רואים שיש אנטישמיות בכל העולם. ואחרי מה שעשו החמאס כאן, כולם עדיין מתנגדים לנו ולא מתנגדים לחמאס. אנשים לא יכולים לקלוט שיש כנראה שורש אחר, סיבה אחרת לגמרי לאנטישמיות. זה לא בגלל שעכשיו אנחנו עושים משהו בעזה, כי לא משנה מה עשינו בעבר, תמיד הייתה אנטישמיות, תמיד הייתה התנגדות, במשך אלפי שנים.

אתה לא יכול בצורה ישירה לשנוא ערבים מפני שבפנים בתוכך יש לך אמת שזה מגיע מהבורא. לכן מה פתאום שתשנא איזה בן אדם, הרי זה הבורא מכוון אותו כנגדך. אז מה השאלה? אתה צריך להסתדר עם הבורא.

דודי: כלפי מה יש לך שנאה?

שנאה, אי אפשר להגיד שיש לי.

(סוף השיחה)