פרשת השבוע - בלק
בהשתתפות: גלעד שדמון, משה אדמוני
שיעור 19.06.13 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה.
גלעד: שלום. אנחנו בתכניתנו "פרשת השבוע" והפעם פרשת "בלק". שלום לך, הרב לייטמן. שלום משה אדמוני.
שלום לכולם.
גלעד: אנחנו בפרשת "בלק". לאחר שעם ישראל כבש את ארץ האמורי, בָּלָק מלך מואב מתחיל לחשוש לגורל ממלכתו. הוא שולח שליחים אל בִּלְעָם בֶּן-בֶּעוֹר, ומבקש שיקלל את ישראל. אחרי שבלעם מקבל עליו את התנאי לומר רק את מה שהבורא שם בפיו, הוא יוצא לארץ מואב יחד עם שרי בלק.
אתונו של בלעם, רואה את המלאך וסוטה מהדרך. בלעם שלא רואה את המלאך, לא מבין למה האתון סוטה ולכן מכה אותה. עד שהבורא פותח את פיה והיא שואלת את בלעם למה הוא מכה אותה, הרי כל השנים היא משרתת אותו בנאמנות. אז נגלה לבלעם המלאך עם חרב שלופה בידו, בלעם מרוב פחד רוצה לשוב לאחור, אבל המלאך מכריח אותו להמשיך ולומר רק את הדברים שהוא שם בפיו.
כשבלעם מגיע לבלק, בלק דורש ממנו לקלל את ישראל שלוש פעמים, אך למרות זאת יוצאים מפיו רק דברי ברכה. הוא אומר, "מה-טבו אהליך, יעקב; משכנתיך, ישראל."1 … "מברכיך ברוך, וארריך ארור."2
בלק מתאכזב, וכפיצוי בלעם נותן לו עצה, לפתות את בני ישראל על ידי בנות מואב ובכך הם יסטו מדרך ה'. ואמנם, בעקבות חטאי ישראל, מתפשטת מגיפה קשה. השיא היה כשזמרי בן סלוא, מנשיאי שבט שמעון הביא לאוהלו אישה מדיינית, ובתגובה, פנחס בן אלעזר נוטל רומח ודוקר אותם למוות ואז נעצרת המגיפה שהפילה 24,000 חללים.
הרב לייטמן, אוטוטו נכנסים לארץ ישראל, לרצון האמיתי לעבוד, וכל כך הרבה קשיים?
נכון, בלי קשיים אי אפשר להיכנס לארץ ישראל. כרגיל אנחנו חוזרים לאותה התמונה, שכל הזמן מתקנים את הרצון לקבל שלנו, הוא הדבר היחידי שנברא, ואותו אנחנו צריכים כל הזמן לשפר.
עד שהרצון הזה מסתדר כולו מסתם בבל, ויש בו כל מיני רצונות ומחשבות ודחפים, כי הכל יש בתוך האדם, "האדם הוא עולם קטן"3, בצורה כזאת שהאדם מברר חלק מהרצון לקבל הגדול הזה ואומר, זה בבל, אני לא מקבל על עצמי, לא מסוגל לתקן אותו, שיהיה בעל מנת להשפיע, שיהיה בהתאם לכוח העליון בהשפעה ובאהבה. אני לוקח על עצמי רק את החלק הקטן שאפשר ויכול לצרף לאותה שיטת התיקון, שיטת אברהם.
ואז, מהרצון לקבל הגדול שנברא, הוא לוקח את החלק הקטן. זה באמת חלק קטן, כתוב, "אתם מעטים מהעמים"4, וגם אנחנו הקטנים בעולם הזה כלפי כל האנושות, אבל אנחנו החלק הניכר, החלק הבולט, החלק המיוחד ואז האדם מתחיל לתקן את החלק הזה. זה נקרא שאברהם אבינו לוקח את התלמידים שלו מבבל, מסך כל אלה שהיו שם והצטרפו אליו, ויוצא.
כך, מהרצון לקבל הכללי שלנו, אנחנו לוקחים את החלק שעימו אנחנו יכולים להתחיל לעלות. זאת אומרת, כדי לתקן את הרצון הקטן, מסך כל הרצון הגדול, מצמצמים את כל יתר הרצונות, לא מטפלים בהם, לא משחקים בהם, אלא רק מטפחים את הרצונות שיש בהם שליטה שלי, כך אני לוקח. ואני מכוון את הרצון הזה ישר א-ל, לכן הרצון הזה נקרא ישראל, ישר א-ל.
אנחנו רואים איך אחר כך התורה מספרת לנו על כל התהליך שאנחנו, כל אחד ואחד מאיתנו צריכים לעבור. אז צריכים ללכד ביחד את הרצונות שנמצאים בתוך ישראל, אחר כך צריכים להגדיל אותם בעוצמה, לכן אנחנו צריכים להרגיש בהם כל מיני "עזר כנגדו", והבעיות שאני לא רוצה לתקן, או כן רוצה ללכת לתיקון, לתקן את עצמי משנאת חינם לאהבת אחים זה נקרא "מצרים".
ובסופו של דבר, ככל שאני נמצא כל פעם יותר ויותר בבירורים, מתגלה לי שאני נמצא מול האגו המוגבר, הגדול שלי, אני לא מסוגל להתמודד עימו. אני רואה שאני לא מסוגל להתחבר עם האחרים כמו שצריך, כדי להתעלות מעל הרצונות והמחשבות האגואיסטיים שלי.
וכאן אני נכנס למאבק האחרון שנקרא "מכות מצרים", שבאות כדי לעזור לי להתעלות מעל האגו. אז מתגלות בי כל מיני ההפרעות קשות, צרות, ואני לא מסוגל להישאר כך ולחיות במצרים, בתוך האגו שלי, כמו שאני חי עד היום. אני עד כדי כך סובל מזה, שאני מוכן לכל דבר רק לא להישאר בתוך הפרעה שלי, בתוך האגו שלי. ואז אני צועק "הצילו" ומקבל מלמעלה על הבקשה הזאת, כוח להתעלות מעל הרצון שלי.
זה נקרא שאני יוצא ממצרים, בורח ממנה בחושך, באי הבנה, עם כל מה שקורה, לא חשוב, העיקר לברוח. אני לא רוצה לחיות בחיים שמוכתבים על ידי הרצון האגואיסטי שממש הורג אותי, הורג את הכל האנושות ומביא אותנו למוות, זה "מלאך המוות". זה מתגלה לי עד כדי כך בצורה ברורה, שאני מסוגל לשלם כל מחיר, רק להיפטר ממנו, "טוב לי מותי מחיי"5, עד כדי כך.
ואז אני בורח ממנו, מתעלה מעל האגו שלי ומתחיל להרגיש שאני כאילו נמצא באוויר, יוצא ממצרים, אבל זו רק ההתנתקות הקטנה. אחר כך אני רואה בכל זאת שמתגלים בי כל מיני רצונות אגואיסטיים שרוצים לתפוס אותי מלמטה, כמו אילו כוחות הרעים, ולהחזיק אותי ברגליים, ואני בורח מהם. אני משתדל לא ליפול לתוך הרשת של הכוחות האלה, אבל הם מאוד מתוקים, הם מאוד ערמומיים, הם יודעים לפתות אותי בכל דבר.
ובכל זאת אני מצליח לברוח, לא להיכנס לכל הסיפור הזה של יציאת מצרים. כל הזמן זה אותו דבר, כל פעם האגו שלנו שוב מתעורר, ושוב מתחיל להשתדל למשוך אותי. אז באה פעולת נחשון, ואני מוצא בי כוח כזה שאני מסוגל לקפוץ לים סוף, שזה באמת כבר מבדיל אותי מהאגו שלי, ואני בורח למדבר עד שמגיע להר סיני, הר של שנאה. והשנאה הזאת מתגלה בי לא ביני לבין האגו שלי, אלא ביני לבין החברים, לבין האחים שלי, אלו שאני יוצא יחד איתם ממצרים.
כל המאבק הזה חל במיוחד ובעיקר ביחס בינינו, בין אלו שרוצים לעזוב את האגו שלהם ולהתעלות. ואז אנחנו מגלים שנמצאים בינינו והאגו נמצא בינינו, דווקא במרכז בינינו, וזה נקרא "הר של שנאה", הר סיני. ורק הנקודה שלי האחת, שהיא נקראת משה, מסוגלת לעלות מעל זה ואני נמצא למטה בתחתית ההר, אני לא מסוגל לעלות.
אבל מספיק שנקודה אחת מעלה את עצמה, כדי שאני אהיה מסוגל לפחות לאחוז בכל הכוח במשהו יותר גבוה מהאגו הזה, מהשנאה. זה מספיק כדי לקבל את ההתחייבות של הערבות, "ואהבת לרעך כמוך", ולהיות חברים זה לזה "כאיש אחד בלב אחד". אם אני הולך ללקראת כל התנאים האלה, לא שאני כבר נמצא בהם, אלא אני מתחייב ללכת ללקראתם, שהם יהיו בשבילי הכיוון, המטרה, אז אני מקבל את השיטה איך להגיע אליהם, אילו תיקונים אני צריך לעשות ובאיזה סדר אני צריך לעשות אותם וזה נקרא "תורה". זהו סדר הפעולות שאני אצטרך לעשות כדי לתקן את עצמי וכנגד סדר הפעולות הזה, כל פעם אני אקבל את המאור המחזיר למוטב, איזה כוח שיתגלה בי על פעולה מסוימת.
לכן הפעולות שאני עושה נקראות תרי"ג "עיטין", עצות, מה אני צריך לעשות והאור שנמצא בכל עצה ועצה נקרא פיקדון, "פקודין", שמתגלה האור ומתקן. זאת אומרת, אני מתקן את הרצון לקבל שלי 613 פעמים. בהתחלה אני מתקן אותו ברמ"ח, 248 פעולות שהן קלות יחסית, ובזה אני מתקן את עצמי רק בלהשפיע או "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך"6, 248 פעולות כאלה, זאת אומרת, הרצון לקבל הכללי שמתגלה יותר ויותר, אבל אני מתקן אותו רק בחסדים. זאת אומרת, לא גורם לשני רע.
ואחר כך יש תיקון עוד יותר גדול שזה 365 פעולות או הרצונות שמתגלים, אלה פעולות שבהן אני מתקן את עצמי ב"ואהבת לרעך כמוך" ושם אני צריך כבר לתקן אותן עד כדי כך, שהן הופכות להיות לפעולות שבהן אני נותן לזולת, לא רק לא גורם לו רע, אלא גורם לו טוב. מטפל בו כמו שקודם רציתי לטפל בעצמי, זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך".
וסך הכל בזה אני גומר 248 פעולות ועוד 365 פעולות, שהן סך הכל 613 פעולות על הרצון לקבל הכללי שלי, שהיה אגואיסטי ועכשיו אני תיקנתי אותו כך שעכשיו הוא פועל כולו לטובת הזולת. זה נקרא שהגעתי בפעולות האלה לאהבת הבריות. ואז הפעולה הכללית שנעשתה בזה, היא שמאהבת הבריות אני יוצא דומה לבורא ואז אני מגיע לאהבת ה'.
זה בעצם כל התהליך שקיבלנו בהר סיני, ועכשיו אנחנו צריכים לתקן אותו. בתהליך שאנחנו מתקנים את עצמנו ב"ארבעים שנות המדבר", אנחנו מתקנים את החלק הראשון, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". ובכיבוש ארץ ישראל, אנחנו מתקנים את החלק השני, "ואהבת לרעך כמוך".
ולכן התורה מסבירה לנו באיזה תהליך אנחנו צריכים להתקדם והתהליך הוא כולו בגילוי הרע. נראה לנו שבני ישראל כל הזמן חוטאים בסיפור הזה, אבל הם לא חוטאים, אלא הרע מתגלה באדם יותר ויותר, דווקא בהתאם לכוח החדש שבו, שהוא מסוגל לתקן על ידו את היצר הרע החדש שגדל ומתגלה. "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו", אז מתגלה הרע שגדל יותר ויותר, וכך אנחנו מתקדמים.
ומה שאנחנו קוראים בפרשת השבוע שלנו "בלק", זה כבר כוח מאוד חזק, גדול, זה הרע שמתגלה בנו, בלק, מלך מואב, שזה כוח רע מאוד מיוחד, זה הרצון שלי, ואני צריך לאתר אותו שהוא שלי. גם האתון שלי, וגם בלעם הוא בי, והכל נמצא בי, אלה הכוחות שלי. הכל נמצא בתוך האדם, לפי הכלל שהאדם הוא עולם קטן.
צריך להבדיל את הכוחות האלה, מי הם ומה הם, כי על ידי זה שאני מסדר אותם, אני יודע איך לעבוד איתם, אני פותח את הכלי שלי, אני נעשה פסיכולוג לעצמי, אני אדע ממה אני בנוי, ממה אני מורכב ומה אני צריך לתקן. במה מתקנים את בלק, את בלעם, את האתון, כל מיני קושיות ובעיות שמתגלות בהתאם לזה. איך אנחנו מגלים את הכוחות הרעים והטובים? שוב מתגלים המדיינית כמפריעה וכל ישראל שחוטא. עשרים וארבע אלף זה מספר מאוד מיוחד, גם תלמידי רבי עקיבא היו עשרים וארבע אלף, המספר הזה חוזר על עצמו וכן הלאה.
מה הכוונה שהוא צריך לקלל את ישראל שלוש פעמים? מה זה ג' הקווים האלו שלוש פעמים, ולמה דווקא בלק לא מסוגל לעשות זאת בעצמו, אלא הוא צריך את המכשף המיוחד, בלעם, ומה הם כל הכוחות האלו? לא חשוב לנו עכשיו בדיוק מה הסיפור, אפשר לקרוא, אבל חשוב לנו לדעת שהכוחות האלו מתגלים בתוך האדם, והאדם צריך לגלות אותם, ולתקן אותם ביחס הנכון לכל דבר ודבר. לא להרוס אותם.
למרות שאנחנו מדברים נניח על המוות, שפינחס לוקח רומח והורג אותם, אז מה זאת אומרת שהוא הורג את השניים? ואיך זה שהמדיינית נמצאת יחד עם בן ישראל, בקיצור יש כאן עוד התפתחות שתבוא אחר כך.
אנחנו מבינים ש"זה כנגד זה עשה א-לוקים", אלה כל הכוחות הטובים וכל הכוחות הרעים, והאדם צריך להיות באמצע, ביניהם, וכל פעם לסדר את שניהם שיהיו מאוזנים. שום דבר לא נברא סתם, אלא רק באיזון. זה מה שאנחנו צריכים, לתת איזון. והכוחות הרעים והכוחות הטובים שאנחנו לוקחים, שניהם נמצאים בכוח השווה וכמו במערכת נכונה, מאוזנת, הם צריכים להשלים זה את זה. אין יום בלי לילה, ואין לילה בלי יום, אור בלי חושך וכן הלאה.
גם כשאנחנו מגלים שהמטרה שלנו היא לגלות את הא-לוקות, להכיר את הא-לוקות, זה בעצם התענוג הגדול שנמצא לפנינו כמטרה, וזה התענוג הגדול שהבורא מקבל מאיתנו, שאנחנו מגלים אותו כטוב ומיטיב. ואז, כשאנחנו מגיעים לזה, אנחנו רואים שאי אפשר לגלות חכמה בלי חושך, יתרון האור מתוך החושך, ואנחנו צריכים את שני הכוחות האלה.
לכן כל הדרך היא שאנחנו אוספים את הכוחות האלה, זה כנגד זה, רק רשת הקשר ביניהם צריכה להיות נכונה. וגם אצלנו בגוף זה כך, ובכל הבריאה יש כוחות רעים וכוחות טובים והכוחות הרעים, משלימים את הכוחות הטובים. הם משלימים כי בלעדיהם אין שלמות, ומזה נעשית מערכת פלוס ומינוס שמחזיקה זה את זה, ואז הבורא מתגלה כתוצאה המושלמת ביניהם, כקו האמצעי וכך אנחנו מתקדמים. הוא כולל את שני הקווים האלו, ואז אנחנו רואים שאין שום דבר רע בבריאה, אלא הכל לא היה מסודר על ידינו. אנחנו קיבלנו הכל הרוס, שבור, זה כמו שעכשיו מתגלה המשבר, שהוא התחלת גילוי הרע, אבל המשבר הוא לא רע, אלא רע בזה שאנחנו לא יודעים לחבר נכון את הכוחות המנוגדים שבטבע. ולכן, זה מה שאנחנו לומדים.
לכן, אין מה לקלל, גם את הרע אין מה לקלל, וגם את הטוב, אלא רק להשלים ביניהם. השלמות היא מה שחסר.
גלעד: אתה כמדען או כאיש שמתסכל בצורה רציונאלית על הדברים, יכול להציע איזו נוסחה, או איזה תקנון שיכול לקחת את כל מה שאמרת עכשיו, ולעשות איזה סדר בדברים לאדם בכל מצב שהוא נמצא, בכל רגע שהוא נמצא?
לא לקלל שום דבר, כמו בלעם, אין רע ואין טוב. הרע מתגלה כשיש אי השלמה בין הכוחות המנוגדים, טוב הוא השלמה בין הכוחות המנוגדים. לכן, אין לעולם שום דבר שהוא ממש רע ומזיק, אלא רק נמצא בצורתו הלא נכונה, זאת אומרת, בשימוש הלא נכון.
גלעד: כן, אבל עכשיו נאמר, אני מרגיש רע, אני מקלל מבפנים.
אנחנו נמצאים בים של שונאים, כל העולם הוא שונא של ישראל, מפני שאנחנו, דווקא אנחנו, לא יודעים לסדר את היחסים הנכונים.
גלעד: בינינו.
אנחנו לא מסוגלים לסדר את היחסים גם בינינו וגם יחד איתם. אין להם בחירה חופשית, הם לא יודעים מה זה ג' קווים, זה יכול להיות רק לישראל. אנחנו עם סגולה. סגולה זה "סגול", זה ג' קווים, ולזה הם לא מסוגלים. ולכן אנחנו צריכים לראות את כל מה שנמצא לפנינו, כל מה שנפרס לפנינו, כמציאות, קודם כל של עמנו, ואחר כך של כל האנושות, זהו שדה העבודה שלנו, ואנחנו חייבים לדעת איך לגשת לזה, ולכך קיימת חכמת הקבלה, כדי לדעת איך לסדר, להשלים, זה את זה.
הבורא לא ברא שום דבר סתם, לא ברא שום דבר מזיק, אלא מתוך זה שאנחנו מרכיבים את כל החלקים האלו עלינו ומשתדלים להרכיב אותם נכון, וזה נקרא "תורה", אז כל ההוראה היא איך להרכיב נכון את הפאזל הזה. ובהרכבתו אנחנו מוצאים את התמונה שלו, את הצורה שלו, מגלים אותו.
משה: כשאנחנו יוצאים למגע עם העם, עם העולם, לתת חינוך אינטגרלי, באים לארגונים ותמיד מוצאים אותם מלאי בעיות, חולאים, פצעים, מפורקים, עם יחסים כל כך גרועים ביניהם, שנאה הדדית בין העובדים לבין המנהלים, פשוט מתפרסת לפנינו תמונה שלמה של חולאים, ואנחנו צריכים לבוא ולהשלים בין הניגודים. לכן, כדי להתעסק בזה, אנחנו מרגישים שצריך לפתח קודם יחס של אהבה כלפיהם, ובכלל, לבוא ביחס של אהבה.
נראה לי שקודם כל אתם צריכים, פחות לדבר, כי אנשים לא מבינים מילים, אלא לשים קליפ, או לעשות משחק, כזה שיהיה להם ברור מיד שיש לפניהם הרפתקה נעימה. אני רואה למה זה קורה, אנשים שעובדים קשה, מוכנים לבזבז אחר כך את הכסף שהרוויחו כל כך בקושי, זו הרפתקה.
לנסוע לאן שהוא, לראות משהו, לקנות משהו למישהו. ספורט, כדורגל וכן הלאה, זו הרפתקה. קח אותם לאיזה טיול שהוא קצת מפחיד וקצת מעניין, קצת תופס, הם רוצים להיות ילדים. כל אחד מוצא בזה את הזיכרונות שלו, וגם אם הם הופכים להיות לילדים, הם שומעים אותך. אני יודע שכשאני הולך אחרי מישהו שמראה לי משהו, אני מרגיש את עצמי יותר רגוע. זה מצב הכי טוב. אני חושב שצריכים להגיע לכאלה ארגונים, ולתת להם קודם כל הרגשה כזאת, בלי הרבה מילים.
במקום ההסבר, קוראים לי משה, לי קוראים לו גלעד, אנחנו באנו וכולי, "בואו נעשה משחק קטן, לא מחייב אף אחד, תראו. אבל זה צריך להיות בהתחשב שהם מאוד רחוקים זה מזה, ונמצאים בשנאה, בכל מיני בעיות, ולכל אחד יש מלא טענות כלפי השני, וכן הלאה.
זאת אומרת, לא שעכשיו אתה אומר, בואו נתחבק, זה ברור שזה בלתי אפשרי, אלא לעשות משהו מאוד פשוט שמיד מוריד הרבה לחצים פנימיים. תכניס אותם להרגשת הילדות. כבר כל אחד מסתכל על השני כמו על ילד בגן ילדים. זה לא חשוב באילו גילאים הם נמצאים, תמיד האדם הוא כך. מזה כדאי להתחיל.
משה: כדאי להתחיל מזה ולהיות מאוד רגישים למה שקורה ביניהם, כי לפעמים אם יש יחסים מורכבים, אף אחד לא ירצה להראות את עצמו כך, צריך לפתח חושים, אנטנות כאלה לגבי הקבוצה, ואני חושב שצריך לפתח יחס של אהבה כלפיהם, לראות אותם, להרגיש אותם ולא את עצמי ואני שואל, מאיפה מחנכים מפתחים יחס כזה של רגישות ואהבה כלפי הקהל, עוד לפני שמגיעים אליהם בכלל?
מחנך מגיע לקהל בהרגשת אהבה. הוא חייב קודם לחמם את עצמו מתוך חשיבות הפעולה, מזה שהוא מגיע לעשות את התיקון הגדול ביותר שיכול להיות בעולמנו. הוא שליח של השם, כדי להביא לאדם איזו הרגשת חיבור ואהבה, כי האדם לא יודע, אבל המחנך הרי יודע שבזה הוא מקרב את האדם לתיקון, את כל העולם לגמר התיקון. כולם נמצאים ברשת אחת אינטגרלית, קשורים זה לזה ואם אני מתקן איזה חלק, אני כבר אותו החלק, אני מתקן את ההתכללות שלו בכל יתר חלקים. זאת אומרת, יש כאן פעולה מאוד חשובה.
זה חייב להיות ממש מובן, מורגש במחנך. אם אתה שולח אותו לאיזה מקום, שיקליט אפילו איזו פניה שלך אליו, ש"עכשיו אנחנו נכנסים לפעולה כל כך חשובה, תיקון העולם, תיקון זה התקרבות למטרת הבריאה, ואתה שליח" וכולי. זאת אומרת שיבין עד כמה שעכשיו הוא נמצא בתיקון עצמו, כי זה עובר דרכו, כמו דרך בינה למלכות, כך גם הוא פועל. זאת אומרת, עכשיו הוא כלפיהם כמו שליח הבורא, בשליחות. חייב להיות הכיול הפנימי.
גלעד: ואם יוצאים שניים, או שלושה, או אפילו ארבעה מחנכים ביחד?
הם צריכים להכין את ההכנה ביניהם.
גלעד: איך הם עוזרים אחד לשני לעשות את זה?
שיעשו ביניהם איזה חיבור, לפני שהם נכנסים למגע עם הקהל.
גלעד: הם יכולים לעשות איזו סדנה קטנה ביניהם?
כן. אפשר לקחת חמש דקות ולקרוא משהו, להגיד משהו, לשיר כמה מילים יחד, כן וודאי. המחנכים צריכים למצוא שוב את הקשר ביניהם, כי כל פעם אנחנו נמצאים ברצון שמתחדש, לכן, על פניו אנחנו צריכים לעשות קשר חדש.
לא להתבייש שאני משתנה, ואני צריך כל רגע שוב ושוב להחזיר את עצמי למצב המתוקן.
גלעד: מה עושים אם תוך כדי הפעילות, אחד מאיתנו פתאום שם לב שאני מאבד את הסבלנות שלי ואני קצר רוח?
אז צריך קצת להרגיע אותך.
גלעד: הוא לא יכול ללטף אותי ליד כולם.
לא, לא צריך ללטף, הוא יכול להגיד לך לעשות משהו בכמה מילים באוזן. יכול להיות שצריכה להיות ביניכם איזו שפה גופנית שעל ידה הוא מזכיר לך שאתה צריך להירגע קצת יותר, להיות קצת יותר רך וכן הלאה, עד כדי כך שאם באותו יום יצאת מהכלים, יכול להיות שאסור לך לעבוד עם קהל. או רק לעזור במשהו, ואפילו זה לא. צריכים לבדוק. אבל איך אפשר בלי הכנה? ברור שהקהל מרגיש את זה.
משה: נכון, הקהל מרגיש את היחס. הסתכלתי עליך כשאתה עומד מול קהל או מול אנשים, יש רגע מסוים שבו אתה מנסה להרגיש אותם ישר דרך כמה מילים, דרך מבטים, דרך שאלות ועוד דברים שבטח אתה עושה ותופס את הקבוצה הזאת, מרגיש אותה. אתה יודע מה טוב לתת. אתה יכול לתת לנו עצות?
לפעמים זה לא הולך לי. בפעם האחרונה זה קרה לי דווקא בבנייני האומה. היה לי מסך מהשמיים. אני לא יכולתי, התחלתי באיזו מילה, משפט ולא ידעתי איך אני מסיים אותו. הסתכלתי על השעון, נדמה היה לי שאמרתי את הכל, אבל עברו שלוש דקות ואני צריך לדבר שעה וחצי. ושלושת אלפים איש יושבים באולם, הם באו מרחוק לשמוע ממני משהו, ולא הייתי מסוגל, לא יכולתי. זה היה לימוד יפה מאוד. לא יכולתי למצוא מגע, קשר, שום דבר. זה היה ממש מהשמיים.
גלעד: ומה עשית?
עברתי לדבר בצורה מאוד שכלתנית, מכאנית. עשיתי כמה שרטוטים, ברחתי לכיוון הטכני. וודאי שזה השפיע לרעה לעומת מה שהייתי רוצה לעשות והייתי צריך לעשות, אבל יצא כך. הקהל מכיר אותי ובסופו של דבר זה קצת השתפר, אבל לא כמו שצריך. אני זוכר את ההרגשה הזאת, כי זה היה מעמד מאוד חשוב, אתה אחראי כלפי קהל גדול שבא.
אין לי בעיה עם התלמידים בשיעורים הקבועים שלי. אין בעיה אפילו בכנסים כי שם רובם מוכרים לי ואני מוכר להם. בכנסים אני דווקא לא מכין כלום, ואני לא רוצה להכין, אני רוצה להרגיש את הקהל ולתת לפי הרוח שלו בלבד, וודאי שהכי טוב לעבוד כך. אבל להופיע כלפי קהלים חיצוניים, בבנייני האומה, זה לא היה קהל חיצון, זה ממש היה מהשמיים. איך יכול להיות שאני לא הרגשתי, אלה כל התלמידים שלי מכל חלקי הארץ?
אבל כשאני מופיע נניח באוניברסיטה, למשל באוניברסיטת מיאמי או בשיקאגו או כלפי קהלים באירופה, אני מכין את עצמי פחות או יותר. אני לא כותב, אני לא יכול, אבל אני פחות או יותר יודע על מה אני אדבר, או שאני אומר כמה מילים, כמה משפטים ראשונים, ואז אני מרגיש איכשהו על מה הקהל יותר מגיב והולך לפי זה. אבל חייב להיות איזה קשר פנימי עם הקהל. או שאני שואל את המארגן והולך לפני זה, או שאפשר לשאול את הקהל עצמו. אני יכול לדבר על מה שחכמת הקבלה מדברת, על הדברים הגדולים כמו מבנה המציאות, עבר, הווה, עתיד, הקשר למדע, הקשר למשבר, על מה מעניין אותם, כי החכמה הזאת כוללת הרי את כל החכמות.
משה: בכל זאת, מה קורה כשאתה או כל אחד מאתנו יוצא לארגונים? זו שאלה שעולה אצל הרבה מהמחנכים. יש לי מערך כתוב, כתבתי נקודות ועכשיו אני בא למפגש ראשון איתם. הם מסתכלים עלי, אני מסתכל עליהם. מצד אחד אני מאוד רוצה להרגיש אותם, להיות חלק מהם, שנרגיש ביחד ומהצד השני אני יודע שאני חייב ללכת לפי משהו כתוב. אם אני אכפה את המערך הזה עליהם, יכול להיות שלא תהיה בינינו בכלל הרגשה משותפת.
לא תהיה.
משה: אז מה הגבול בין כן לבוא עם משהו מדויק ומוכן, לבין להגיד, זהו, אני עוזב את זה, אני איתכם, אני זורם?
מתוך הניסיון הרב שלכם, מה הקהל אוהב לשמוע, במה הוא אוהב לעסוק?
גלעד: במה שהוא באמת מרגיש שמטריד אותו.
אבל כשמשהו מטריד, אתה לא יכול לבוא אליהם מיד.
גלעד: לא מיד. כמו שאמרת, ציינת בדיוק את התהליך, משחק, משהו, איזו הכנה, איזו הרגשה טובה, ביטחון.
ואז מתוך החיובי הזה, אתה ניגש קצת לשלילי, איך לפתור את השלילי, להפוך אותו גם לחיובי.
גלעד: והמידה היא תמיד המידה של הקצת הזה, כי לפעמים אלה מקומות מאוד טעונים וקשים.
נכון. זה מעורר דברים שאי אפשר לסחוב אותם לצד החיובי.
גלעד: כן, ואז צוללים פנימה, וצריך המון זמן כדי לעלות חזרה.
נכון. כאן בתרגיל הראשון אתם מרככים אותם, בתרגיל השני אתם מתחילים להראות להם שאם הם באים מהמצב החיובי וקצת מעוררים משהו שלילי, הוא לא נשאר שלילי. אפשר לסחוב אותם לחיובי ועל ידו דווקא להדגיש יותר את החיוב, את השמחה, את התקווה וכן הלאה, כמו החייט שתופר.
גלעד: בעדינות.
כן, ואז צעד אחר צעד, לתפור את הדברים הרעים, אתה לוקח מהם קצת, ותופר לצד הטוב, וחוזר חלילה ואז יהיה לך בסופו של דבר, קשר איתם, ולהם גם תקווה שאפשר לתקן בצורה כזאת את כל הרע, אבל בהדרגה, בעדינות, וכל כמה שאנחנו אוחזים בצד הטוב, הוא בצד הימין.
גלעד: וכאן קוראת תופעה מעניינת ואנחנו כל הזמן מתלבטים לגביה, אנחנו עושים את מה שאתה אומר, מפגש אחר מפגש, אנחנו קוראים לזה "משבר המפגש החמישי".
דווקא המפגש החמישי? מעניין.
גלעד: כך גילינו בשטח. יש משבר במפגש החמישי שבו מצד אחד פתאום יש איזו תובנה שהדבר הזה הוא אמיתי ומהצד השני גם צפים כל הקושי, כל ההתלבטות, כי בעצם אנשים מבינים שהחיבור בינינו יכול להיפתר הכל, אבל פתאום זה גם מפחיד. ואז זה צץ בכל מיני צורות כהתנגדות, "זה לא עובד", "בסדר, זה נחמד, אבל לא נגע באמת בדברים האמיתיים", באה איזו ביקורת. מכיוון שנתקלנו בזה מחדש כל פעם, קראנו לזה "משבר המפגש החמישי". אתה יכול להסביר את זה?
זה מובן לפי המבנה. זה ברור שהחמישי זה כמו העשירי, כמו שאנחנו לומדים כך זה קורה.
איך לצאת מזה? אני הייתי מעורר בהם אחריות כלפי הילדים. זה דבר שמאוד מעורר את האדם, מנענע אותו. אתה אומר לאדם שעל ידי זה אתה יכול להצליח בעתיד עם הילדים שלך. זאת אומרת, אתה מכניס משהו מיוחד.
כלים שאני נותן לך עכשיו הם לא בשבילך, כי עכשיו יש להם בעיה שהם צריכים לקבל את זה לעצמם. אלא אל תקבל את זה לעצמך, אני באמת לא התכוונתי אליך שאתה תשתנה, אני התכוונתי לתת לך כלים שעל ידם תוכל לשנות את המשפחה, ובמיוחד את הילדים, ולתת להם הכְוונה נכונה בחייהם.
אתה מוריד מהאדם את העובדה שזה לא הוא אלא אחרים, והוא צריך ללמוד כמוך, כמו שאתה מעביר להם את זה, הוא צריך להעביר את זה הלאה למשפחה ולילדים, לבן או לבת הזוג.
גלעד: זאת אומרת, אני משתף אותו כשותף בתהליך.
כן, ודאי. אתה מלמד אותם איך הם צריכים לבוא למשפחה ולתקן אותה, לתקן את הילדים, לתת את הקו היפה בחיים, אתה מלמד איך לפתור את הבעיות, והם קונים ממך שיטה בלי להתחייב לממש אותה בעצמם.
זה כבר יותר קל לי ואני מעוניין. תגיד לי מה לעשות, ותראה לי איך אני אומר לו או לה, לבעלי או לילדים וכן הלאה.
משה: בגוף שלישי?
אתה מדבר בגוף שלישי, והם כבר יותר שומעים, כי אני לא מקבל את זה לעצמי. אני דווקא חושב איך אני אשלוט על זה, איך אני אכוון אותם. אז כך אני צריך להיות וכך הם עושים.
משה:. אתה תמיד ממליץ לכולם לצאת להיות מורים, להיות מחנכים כמה שיותר.
אתה מבין מאיפה זה בא.
משה: נכון, אני גם מבין על עצמי כמובן, יש את האמרה הזאת ש"מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר"7. השאלה, על מה להסתכל. כשאנחנו יוצאים אל הקהל הרחב, אל ה-99%, יש מפגשים שאומרים לך, אנחנו יוצאים בהתפעלות ובהערכה כל כך גדולה אליהם. על מה להסתכל? את מה להעריך? מה ללמוד מהם?
אני מתפעל מהקהל בגלל שהוא סובל, מסכן, נמצא בחיים קשים ללא שאלות כל כך גדולות, ועל אחת כמה וכמה התשובות עליהן ולכן החיים שלהם קשים. כי אצלי למרות שהיו שאלות גדולות, לקח זמן עד שקיבלתי תשובות, אבל היה לי ברור שאני חייב. אצלם זה באמצע הדרך כביכול, זה מצב של סבל ללא שום פיצוי.
אני מכבד אותם, אני אוהב אותם, אני מבין שהם מחפשים בכל מיני צורות הצדקה לקיומם ומרגיש את עצמי אשם, וחייב לבוא אליהם מהר ככל האפשר ולהסביר ולספר ולהציל אותם, זה מה שנדרש ממני. זה נותן לי יחס יפה ואהבה ואחריות ודאגה, ואני חושב שהם מרגישים את זה.
אני לא מתייחס בצורה גלויה אל התלמידים שלי, אבל כאן זה צריך להיות משהו אחר, אחרת הם לא יסמכו עלי. התלמידים שלי רוצים שאני אפתור להם את הבעיות ובכלל, שאקח אותם ביד ואעביר אותם את כל הדרך, אבל הם צריכים להיות עצמאיים ולקהלים של ה-99% אנחנו צריכים לעשות את זה, הם צריכים להרגיש ביטחון. "אני באתי אליכם, עכשיו הכל יהיה מסודר, נתגבר יחד על הכל". הרגשה כזאת חייבת להיות כמה שיותר גדולה בסוף המפגש הראשון, ואז ממש קנית אותם.
גלעד: הרב לייטמן, יש לנו כמה שניות לסיכום הפרשה עם כל מה שנוצר סביבה.
לא לפחד מבלק, מבלעם ומהאתון ומכל מה שמתגלה אצלנו. כל הבעיות באות כדי כביכול, לקלל אותנו, אבל אנחנו רואים שבִּמקום קללה מגיעה הברכה, ואי אפשר להגיע לברכה אלא על ידי זה שכאילו כל העולם מקלל אותך. לא. אם אתה מסדר את כל הדברים האלה נכון, מגיעה לך ברכה.
גלעד: תודה רבה הרב לייטמן, שעם הברכה הזאת נגיע לתוך השבת הקרובה.
ודווקא מבלעם זה יקרה.
גלעד: אז תודה ושבת שלום.
שבת שלום לכולם.
(סוף השיעור)
-
במדבר כ"ד, ה'.↩
-
במדבר כ"ד, ט'.↩
-
"ומטעם זה נקרא אדם "עולם קטן בפני עצמו"" (מוזכר ב"כתבי בעל הסולם", ב"שמעתי", מאמר "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן")↩
-
"לא מרבכם מכל-העמים, חשק ה' בכם--ויבחר בכם: כי-אתם המעט, מכל-העמים." (דברים ז', ז')↩
-
"ועתה ה', קח נא את נפשי ממני: כי טוב מותי, מחיי. (יונה, פרק ד', ג')↩
-
"דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור." ["מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו כל התורה והשאר פירוש הוא, לך ללומדו."] (תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, דף ל"א, א' גמרא)↩
-
"הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי – יותר מרבותי, ומתלמידי – יותר מכולן" (מסכת תענית, דף ז', ע"א)↩