תכנית טלוויזיה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן
"עכשיו אני"
הצלחה
בהנחיית: ארקדי דוכין
heb_o_rav_2010-12-29_program_ahshav-ani_hatzlaha
תכנית 29.12.10
ארקדי: שלום לך, הרב ד"ר מיכאל לייטמן.
שלום ארקדי.
ארקדי: הנושא שאני רוצה לדבר עליו היום מאוד מציק לי ומאוד מעסיק אותי, גם בגלל המקצוע שלי וגם כי כל האנושות מתעסקת איתו. רציתי לדבר על הצלחה, לָמה דווקא בגיל צעיר, נמשכתי הרבה יותר לבני אדם, לא יכולתי להיות בלעדיהם אפילו לרגע אחד, תמיד חיפשתי להיות עם בני אדם. בזכות המשיכה הזאת אני מרגיש שהצלחתי הרבה יותר במה שאני עושה. תמיד הייתי מוקף במוסיקאים, עשינו דברים ביחד והצלחנו הרבה יותר, מאשר כל אחד בנפרד. היום החיבור עם בני אדם מאוד קשה לי, אני יודע מבפנים שבזכות קשר שלי לקבוצה מוסיקלית, אני אפרח ואצליח הרבה יותר, אבל אני לא מסוגל לעשות את הצעד הזה, ואני בוחר לעשות לבד.
בגילאים שבין 15 לגיל 40, ודאי שהאדם שונה. אם פעם היית מוותר על כל מיני דברים ולא היו לך עמדות מוצקות כמו שיש לך היום, אז היית מתחבר לכל קבוצה. היית מקבל מהם התרשמויות, היית פורח ופונה לכל מיני כיוונים והיית שמח כמו ילדים שמתפרצים בחצר, העיקר להיות ביחד, ולא כל כך חשוב במה. אחר כך כשאנחנו גדלים, אז אנחנו בוחרים סביבה בהתאם לְאיך שגדלנו ולְמה שהגענו.
ואתה כיום אדם שחושב מבפנים, חושב עמוק, יש לך כיוון בחיים, פילוסופיה, תוכנית מסוימת שלפיה אתה מסתכל על הדברים, ולכן קשה לך להתחבר עם כל מיני מוסיקאים, שרובם כליזמרים ולא מוסיקאים. אלה לא אנשים יצירתיים שרוצים ממש להביע את עצמם, את מה שהם מרגישים, אלא את מה שהקהל דורש, העיקר לנגן עוד כמה שירים.
ארקדי: אבל עדיין כשזה קורה ביחד, אני מרגיש שזה מצליח לי הרבה יותר, אפילו אם הם פחות טובים, או יותר טובים. עצם העניין שאני יוצא לאנשים, זה קורה יותר טוב. אני מוכן אפילו להיות בלי כסף ולא להתקשר למישהו ולהגיד "בוא ניפגש".
אני מבין אותך, כך זה גם בחכמת הקבלה. האדם מורכב משני חלקים, מצד אחד הוא מאוד סגור, במיוחד כשהוא רוצה למצוא את עצמו, אז הוא מרוכז יותר ויותר עמוק בפנים ועדיין לא מוצא את עצמו, כי שם בפנים במקום שהוא מוצא את עצמו, הוא מוצא גם את הבורא. ומצד שני, יש מין התפתחות החוצה לקהלים גדולים, למָסות, לדעת הרוב, לקבל מהם תמיכה, להרגיש שאתה נמצא בעולם.
ושני הכיוונים הללו, למרות שהם מנוגדים זה לזה ומבטלים זה את זה, הם גם מחזיקים זה את זה. אנחנו רואים שכך אנחנו קיימים. שני כוחות בטבע הם תמיד מנוגדים, בכל דבר קיים פלוס ומינוס, משיכה ודחייה, חום וקור. והמגמה בתוך האדם גם היא בפנים וגם בחוץ.
איך להגיע הרמוניה בין הפנימיות שלי עם החיצוניות של הקהלים הגדולים, שינגנו יחד? גם אנחנו בחכמת הקבלה מאוד רוצים להגיע לזה. אנחנו רוצים שבפנימיות שלנו שבה אנחנו מגלים את הבורא, העולם הרוחני יפַתח דרכינו לעולם החיצון, לאנשים החיצוניים. שהם ירצו את מה שאנחנו גילינו וגם הם ירצו לגלות, ואת מה שאנחנו מרגישים נוכל להעביר להם, הם יקבלו ויגלו את זה, ולא יסתכלו עלינו כעל יצור מוזר.
ארקדי: הנושא שבחרתי, מהצד הפסיכולוגי, הייתי רוצה להוסיף לו את הצד הקבלי. כי למשל "החברים של נטאשה" קבוצה שהייתי איתה, התפרקנו בשיא ההצלחה, מה שהחזיק אותנו ביחד זה הכישלון. כשהיה לנו קשה והיינו צריכים להשיג משהו, היינו יחד. כשבאה ההצלחה, התחלנו למלא את היכל התרבות ואת קיסריה ואפילו כשהתחיל לזרום כסף, כי לא היה כסף בהתחלה, זו הייתה התקופה שהתפרקנו, לא יכולנו להכיל את ההצלחה, כאילו תחושת הכישלון הייתה יותר מוכרת לנו.
לא יכולתם להתעלות מעל הכסף לאומנות. כן, כי גם באופי שלכם הייתם כאלה.
ארקדי: כן. אבל לָמה זו תכונה של רוב בני האדם, למה אנשים רוצים להצליח וכשבאה הצלחה הם עושים הכל בשביל להרוס את זה? מה זה?
נכון. לאדם יותר קל למצוא את עצמו במסגרת אי הצלחה, כי היא ברורה לו, היא סוגרת אותו, הוא יודע שאסור לפרוץ לכאן ולכאן, הוא מוגבל. מה שאין כן אם אתה נותן לו הזדמנות בלתי רגילה, אז נעלמים הגבולות, הוא לא יודע מה לעשות. תן לאדם להרוויח מיליון דולר במפעל הפיס, אנחנו רואים מה קורה לו?
ארקדי: כן, אנשים מתבלבלים.
כל אחד שהצליח בהגרלה וקיבל פתאום הרבה מאוד כסף לחשבון הבנק שלו, אתה רואה איך הוא גומר, אף אחד לא גמר טוב.
ארקדי: לָמה?
כי אנחנו לא רגילים מהטבע שלנו בעולם הזה, לפעול ללא גבולות. אתם מקבלים פתאום המון כסף, המון קהל, המון הצלחה, כולם כותבים עליכם הכל, כאילו אין מה לעשות. אני תמיד עבדתי כנגד זה שאסור ואני סגור מכל הצדדים ואני מחפש איך לפרוץ, ויחד אנחנו כולנו, כן נצליח, כי היה בשביל מה. וכאן פתאום הרווח וודאי שהורס. מה קרה לביטלס? כמו לכל הקבוצות הגדולות המצליחות, רק יחידים נשארו.
ארקדי: איך זה משתלב עם הרצון לקבל, אם בן אדם רוצה לקבל, לָמה הוא לא נשאר שם?
לא, כי הרצון לקבל הורס אותנו. אם באמת היינו מצליחים ברצון לקבל שלנו להשיג מילוי, כולנו היינו נעלמים מעל פני כדור הארץ. זה שאנחנו לא מצליחים ומקבלים עוד מכות, זה הכי טוב, כי זה מחזיק אותנו. בתהליך ההתפתחות אנחנו חייבים להתפתח כדי להצליח, אחרת אף פעם לא היינו מתפתחים.
אני זוכר את עצמי כסטודנט רחוק מהבית, לפני כן בשבילי כיכר לחם הייתה גדלה כאילו על העץ. הכל היה מובן מאליו. פתאום אני מוצא את עצמי לבד, ואני צריך לשרת את עצמי, למדתי לבשל, לכבס, להכין אוכל, למצוא מקום שיתנו לי שירותים.
לכן אתם לא יכולתם לכלול את ההצלחה שלכם, לקבל אותה נכון, בהגבלה. לכן חכמת הקבלה אומרת כך, "אתה רוצה להגיע לעולם הרוחני, לעולם העליון, העולם האין סופי, הבלתי מוגבל בתנועה, במקום, או בגודל, והעיקר שהוא נצחי". אנחנו לא מבינים מה זה נצחי, אנחנו חושבים ש"אם אני נצחי, עכשיו אי אפשר להרוג אותי". עד כמה שזה משנה לי את החיים, ועד כמה שאני מרגיש את עצמי כבר חופשי מכל דבר, לא איכפת לי מכלום.
אז לכן כשאנחנו מגיעים לתפיסת המציאות, לאמת, אנחנו צריכים להצטייד בהגבלות מאוד מאוד מעשיות, כאלה קשות. זה נקרא "מסך", שאנחנו מגבילים את עצמנו, ואז בהגבלה לאט לאט אנחנו מתחילים לפתוח את עצמנו ללא הגבלה בכל דבר, בזמן, בתנועה, במקום, בתענוגים, באפשרויות. כשהכול פתוח, אפשר להשתגע, אנחנו לא מסוגלים לזה.
לכן אומרים לנו, עד שלא יהיה לך מסך, כוח שאתה מחזיק את עצמך בידיים ומקבל הכל בהגבלה, בחשבון, במסך הזה, לפני זה אסור לך לפתוח את הרוחניות, זה פשוט ישרוף לך את הכלים, לא תוכל להתקיים בו מרוב העוצמה שפתאום תמלא אותך.
ארקדי: לָמה אנשים זוכרים לך יותר את הכישלון מאשר את ההצלחה? וגם אני מרגיש על עצמי, הזיכרונות שלי יותר סביב הכישלונות מאשר סביב ההצלחה.
אנשים אוהבים יותר עצבות. כאילו יש בעצבות יותר רצינות. יצירה מוסיקלית רצינית היא יותר עצובה, היא לא קלה, זה לא ג'אז, זה לא מארש, וזה לא וַאלס. היא יותר כבדה, היא יותר עמוקה, היא יותר עצובה, היא מזכירה לנו את הבעיות שלנו בחיים. ביצירות בלט, כמו אופרה, יכול להיות אולי סוף טוב, אבל בכל זאת זה מאבק, והישרדות.
ארקדי: אני מדבר על תכונה של רוע. נניח אני מופיע באולם של אלף איש, והבאתי רק מאה אנשים, ולפני כן היו לי עשר הופעות שכל האולם היה מלא, לָמה אני אזכור דווקא את הכישלון?
זה מפני שאנחנו אגואיסטים. אני חושב על עצמי כמה נותנים לי, כמה מגיע לי. אבל אם מישהו פגע בי, אני לא יכול לשכוח, אני רותח, אני לא יודע מה לעשות. אנחנו מלכתחילה נולדנו באגו "יצר האדם רע מנעוריו"1, "לפתח חטאת רובץ"2, ולכן אנחנו כאגואיסטים מלידה, בשבילנו פגם באגו זה מוות.
מה שאין כן, אם מישהו אומר לי "הצלחת היום, יופי, טוב", אני בקלות עובר על זה, נעים לי ושכחתי. זה בגלל שהאגו כל הזמן דורש רק שלא יפגעו בו, רק לשמור על עצמו להיות עטוף בביטחון, זו בעיה. עד שאדם רוכש מסך מול התענוגים הגדולים שבאור, אותו מסך עוזר לו לא להסתכל על האגו שלו כעל שלו, ואז לא חשוב לו מה מדברים, לא חשוב לו מה עושים, כי "אני, למעלה מזה, זה בכלל לא אני". ואם יש לי כאלה תכונות ואם יש לי כאלה יצרים, אז "זה לא אני, הוא ברא אותי, מה אתה רוצה ממני, כך זה אני". ואז כדאי לקבל את הדברים לא לחשבון עצמי.
ארקדי: ממה מתחילים בשביל לבנות את המסך הזה, מה צריך לעשות?
קודם כל צריכה להיות הסכמה, ש"זה מה שאני". בפועל זה הגיע אלי כשהתחלתי קצת להתפרסם. לפני 35 שנה, בשנת 84-85 התחלתי להוציא את הספרים הראשונים שלי. ואז התחילו לדבר "כן זה טוב, ולפעמים כן זה רע", ואת הרע קיבלתי בצורה מאוד מאוד עמוקה, "איך זה יכול להיות, שלא כתבתי נכון, שכן כתבתי נכון". ואז חושבים ש"אני פתאום רוצה להיות גדול, שאני רוצה לנצל את האחרים, שאני רוצה להראות לכולם בעולם שאני כזה מיוחד ושאני רוחני וגורו חדש שבא לעולם" וכולי. היו הרבה מאוד דיבורים כאלה. עכשיו קצת פחות, כי אנשים כבר התרגלו ויש לי דרך שאני הולך בה בכל זאת כבר הרבה שנים, אני נמצא בזה.
ואני זוכר שהגעתי למסקנה, "איך אני אגיב על זה"? ומצאתי לעצמי תשובה מאוד ברורה, "זה אני". הם התחילו להגיד "אתה לא מבין כלום בקבלה, ומה שכתבת כאן זה לא בדיוק נכון, ואיך אתה מסובב את הדברים", כל מיני דברים. בהתחלה חיפשתי "איך זה נכון, לא נכון, אולי אני אענה להם כך, אולי אני אתווכח איתם". אחר כך חשבתי, "לא, זה אני. אולי אני טועה, אולי אני לא מוצלח, אבל זה מה שיש לי". "אתה תנסה בשלך, ואני אנסה בשלי", לכל אדם יש מקום תחת השמש.
ובזה נרגעתי. לפני כן היה לי כל כך קשה לשמוע תגובות, כי רציתי מטוּב לב להגיע לאנשים, לספר להם מה שמצאתי, שיש איזה חכמה גדולה, נסתרת מהאנושות, ואף אחד לא יודע עליה, ואני מצאתי אותה. וקיבלתי כזאת תגובה, שאחר כך החלטתי, "לא, אני עושה מה שאני מסוגל". וכך עד היום, "זה אני וזה מה שאני מסוגל. אתה יכול לצעוק מה שאתה רוצה, ואני לא יכול להיות יותר טוב, זה מה שאני יכול לעשות ואני עושה".
ארקדי: זאת אומרת, זה לקבל את עצמך כמו שאתה?
כן, כן. זה מאוד עוזר. זה לא שאני מסתפק בזה, אני כל הזמן בברור.
ארקדי: ומזווית קבלית יותר, מה זה מסך?
אני נמצא בשלום עם הבורא, הוא ברא אותי בצורה כזאת, נתן לי כאלה אפשרויות עד כמה שאני יכול אני מממש אותן ונותן לעולם.
ה"מסך" על פי הקבלה זה כוח להיות למעלה מהאגו, למעלה מהטבע. לרחף מעל פני כל העולם הזה הדומם, צומח, חי ובני אדם. "לרחף" זאת אומרת, שאתה בכלל לא רוצה להיות איתם בחשבונות אגואיסטים, אלא להיות למעלה מהם, ב"אור החסדים" מה שנקרא בחסד, בהשפעה. ואז אף אחד לא יכול להגיע אליך, לגעת בך, בכלום. במה? "מה תעשה לי"? גם אתה מתחיל לקבל אנשים אחרים כמו שהם, אגואיסטים. אם הוא רוצה לעקוף אותך בכביש, הוא רוצה לעשות לך כמו ילד קטן, עזוב אותו, תן לו לעשות את זה.
ארקדי: זאת אומרת, לעשות ולא להתעסק? "אני עשיתי את שלי".
כן, כן. מה אתה נלחם כל הזמן עם כל מיני אנשים כמו דון קישוט. בשביל מה זה? לא. מאז, אני עושה חשבון רק עם עצמי, מה אני מסוגל לעשות בצורה הטובה ביותר וכך אני עושה. זה מפנה לך את הראש ואת הלב מכל מיני חשבונות לא יפים עם כל מיני אנשים, עם קהלים. אני מרגיש את עצמי, אני והתלמידים שלי. ואם יש לי דרך התלמידים צורך להגיע לעולם הרחב, אני מגיע.
ארקדי: אבל היום אם אתה חווה סוג של כישלון במה שרצית לעשות ולא הצלחת, אתה לא מרגיש שום צריבה בנשמה?
מצד אחד אני מרגיש צריבה, ומצד שני אני אומר לעצמי "זה מה שאני יכולתי לעשות". חוץ מזה, יש השגחה עליונה, אז הייתי צריך לעבור את זה. בדרך הקבלה, בהתפתחות שלנו, אנחנו כל הזמן מרגישים כישלונות, וזה כדי לקדם אותנו יותר ויותר. איך אנחנו יכולים לצאת מהאגו שלנו ולהתקדם בדרגות הרוחניות? רק על ידי לחצים שלוחצים עלינו שנצא, לוחצים עליך משני הצדדים ואז אתה קופץ ב"על כרחך" למעלה. לכן אני מקבל את השלבים האלה כמובנים מאליהם.
ארקדי: עד איפה ניתן למתוח את הגבול על מנת לנצח מבפנים את התכונות השליליות שאדם רוכש בילדות אפילו מההורים, שזה מה שיעכב לו את ההצלחה. למשל אבא שלי אמר לי תמיד "מוסיקאי אין סיכוי שיֵצא ממך. אין מצב, אתה לא יודע תווים" ולפעמים כשאני עולה להיכל התרבות, באולם של 3000 איש, אני שומע את זה בראש שלי ואני אומר לעצמי "מה אתה עושה פה? מוסיקאי בחיים לא יֵצא ממך". אז מה ההסתכלות של הקבלה על השפעה עמוקה של ההורים על הילדות של ילד שמרגיש כישלון?
אתה כבר אדם אחר, לא עליך מדובַּר, את זה הוא לא אמר לך. כך אתה צריך להגיד לעצמך, "זה לא עלי. עכשיו אני לא אותו אדם. אני מתלבש במשהו אחר".
ארקדי: תן לי תשובה פחות פסיכולוגית ויותר קבלית, איך בזכות הקבלה אנחנו מתנקים מכל ההפרעות האלה שקיבלנו בילדות.
אנחנו קיבלנו את זה במכוון מלמעלה. זה לא אבא שלך עשה ולא הוא אשם, אלא מלמעלה נתנו לך את ההרגשה היסודית הזאת של כישלון ושל תחושת האפסיות.
ואתה צריך כל הזמן להשתדל להבין שבזה הבורא מגרה אותך, הוא נותן לך אפשרות לעלות למעלה מזה. כמו שאנחנו מנענעים ילד קטן בצורה כזאת " אתה בטח לא מסוגל, בוא תראה לי". אני לא חושב שיש בנו איזו תכונה, איזה זיכרון, איזו נוסטלגיה על משהו שאנחנו זוכרים, אילו דברים נוכחיים או לפנינו לעתיד. הכל מכוון כדי שאנחנו נגיע לצורה המושלמת שלנו.
ואז אני לא זורק שום דבר ולא מתפעל משום דבר, אני פשוט לוקח את הדברים כפי שהם. אני נמצא בתוך מחשבות ורצונות, חשבונות וזיכרונות מהעבר וציפיות לעתיד, הכל יחד, ובפנים אני נמצא, זה לא מפריע לי. אבל אני משתדל לעשות את מה שאני מסוגל. אני לא מוותר, אלא רק מה שאני מסוגל.
ארקדי: אתה מודע לכך שיש הרבה אנשים שלא מנצחים את התכונות שרכשו בילדות, והם מתים עם אותן תכונות?
אז מה? כרגע הם לא מסוגלים לזה, אבל יבוא הזמן שהם כן ישתדלו, וכן יעשו. מצד אחד חכמת הקבלה מעוררת את האדם להיות הרבה יותר חד עם עצמו ולעשות כל מיני חשבונות, ומצד שני היא נותנת לו כלים שיתייחס לכל הדברים האלה מלמעלה. אין שום אפשרות לברוח מהטבע שלנו, זה מה שקיבלתי ועם זה אני מתקדם.
נכון, יש מוסיקאים יותר גדולים ממך. יש שירים כאלה שאולי יותר טובים משלך, אבל יש לך מקום בין כולם, מקום שנקרא "ארקדי דוכין". כשאני טס לחו"ל, אני רואה את הפרצוף שלך משדה תעופה, ומקנא. אני רואה פרצוף גדול כך עומד, אני הולך למטוס והוא מסתכל עלי, "לָמה אני לא במקום הפרצוף הזה"? למה אתה? זה אוכל אותי.
ברצינות, אני מסתכל על הפוסטר, "זה ארקדי, החבר שלי, תלמיד שלי כך נמצא, ולמה אני לא נמצא, במה אני פחות ממנו"? ואז אני מרגיע את עצמי ואומר " מה לעשות, אתה לא כל כך מוצלח כמוהו".
ארקדי: לָמה ההצלחה הרבה פעמים היא התניה לאושר? לָמה אי אפשר להרגיש אושר גם בלי להצליח, בלי סיבה, אלא רק אם אנחנו מצליחים זה גורם לנו להנאה אפילו זמנית?
אושר, הצלחה, אילו דברים כל כך אישיים, איך אתה יכול למדוד אותם? יש אנשים שמספיק שהם נזכרים באיזה ניגון ושרים אותו, הם כבר מאושרים. יש אנשים שמצפים להרוויח משהו גדול, ואפילו שהרוויחו הם לא מאושרים.
ארקדי: מה אני צריך לעשות כל יום בשביל באמת לא להיות תלוי בזה? מה העבודה?
להיות מאושר? לרצות להרגיש שאתה מאושר, לא יותר מזה. אני קם בבוקר, ואני רוצה להיות מאושר, הפסיכולוגים אומרים תתחיל לצחוק תנסה כך כמה דקות, נראה אותך, ואתה תתחיל לצחוק מכל הלב.
ארקדי: אמרת שצריך להיות מאושרים בלי קשר לשום דבר, אז איך אנחנו מנתקים את הקשר בין האושר להצלחה?
יש לי תמיד סיבה לָמה להיות מאושר, אני נמצא בידיים טובות מלמעלה, הוא מנהל אותי, הוא בטוח מביא אותי להצלחה, כי גמר התיקון שהוא הדבר הכי טוב עוד לפנינו, אנחנו מתקדמים אליו מרגע לרגע. אני גם מסייע לתהליך הזה כל הזמן. אני מרגיש עד כמה אני מתקדם אליו, לפעמים יש עליות, לפעמים יש ירידות, הכביש לא סלול חלק. אבל בכל זאת, זה מה שאני מרגיש וזה נותן לי כזאת הרגשה טובה שאנחנו כל הזמן נמצאים בתנועה לקראת זה.
העולם אמנם מרגיש את עצמו בכזה אִיום גדול, אבל אלה גם אותם הלחצים על כל העולם כדי שהוא יפרוץ קדימה. אז כשאני רואה את כל הדברים האלה איך שהם מסתדרים בדינאמיקה כזאת יפה מאוד, אני שמח. אני רואה, ואני מאוד שמח שאני חי בזמן הזה שיש שינויים כל כך גדולים בעולם. ואני שמח כי בשבילי יום יום זה כמו להיות ילד קטן, אני קם עם עיניים כאלה גדולות.
אני חושב שזה גם עניין של הדרכה פנימית. אתה צריך להסביר לעצמך "לָמה אתה קיים, בשביל מה אתה קיים, מה יש בקיום שלך, מה יש בקיום העולם, לאן הוא מתקדם"?. ולעלות למעלה ממצב הרוח. מצב הרוח תמיד ימשוך אותך פנימה לתוך זה שתאכל את עצמך, "אין לי כלום ובשביל מה אני, וכל העולם?", אתה בסך הכל נכנע לתופעות פיזיולוגיות פנימיות. חסר לך סרטונין במוח, ובגלל זה אתה לא מרגיש שמח, אם יתנו לך עכשיו איזו זריקה אתה תתחיל לשמוח, אתה תלוי בכמה מיליגרמים של החומר הזה, תתחיל מעל החומר הזה לעשות משהו.
תשיר.
ארקדי: השיר שבחרתי נקרא "סביבה", אני מקווה שהוא מתאים.
אני אעזור לך. עם הזיוף שלי, לא ירגישו את הזיוף שלך.
ארקדי:
מה שיש לבחור זה רק סביבה זה יכול להיות טוב זה יכול להיות רע
בסופו של דבר כל מה שסביב מרגיש שלך אבל שייך לאחרים
עוד מלידה אתה שונא ובכלל לא מזהה שבזה שממולך יש חלקים מתוכך
ורק האור קטן מאוד בימים ובלילות אם תבחר נכון תזיז עולמות
מה שיש לבחור זה רק סביבה זה יכול להיות טוב זה יכול להיות רע
בסופו של דבר כל מה שסביב מרגיש שלך אבל שייך לאחרים
אני שונא אותך למרות שאתה זה אני אני שונא אותי למרות שאני זה אתה
אותו החלק שבך זה ששנים ושכחה כבר גורם לי למבוכה
אני שונא אותך אבל לא יכול בלעדיך
מה שיש לבחור זה רק סביבה זה יכול להיות טוב זה יכול להיות רע
בסופו של דבר כל מה שסביב מרגיש שלך אבל שייך לכולם
ארקדי: תודה רבה.
אתה מאוד מצליח, באמת אם היה לי כישרון כזה, מבוקר עד לילה הייתי מעביר את כל חכמת הקבלה לשירים וכך שופך אותם לעולם, אולי היו מקבלים אותם בלי כל התנגדות כמו שמקבלים את זה ממני. הייתי עוטף את כל האנושות וכל אדם במה שמתאים לו בשירים, שיתרגש.
ארקדי: יכול להיות שאתה נוגע באמת בנקודה, כי יכול להיות שהסיבה שאני מדי פעם מפסיק להתעסק עם זה, זו גם התניה שאני אומר "טוב זה לא מצליח לי, אז לְמה לעשות?".
מה זה "לא מצליח"? כמה אנשים שרים את זה, שומעים את זה, נכללים מזה, מקבלים את זה, זה נכנס ללא התנגדות לאדם והופך להיות כבר פילוסופיה של החיים שלו, וזה כבר מפרמט את הנשמה שלו, את הגישה שלו בחיים, אתה משפיע כאן על הדרך הנצחית של האדם.
ארקדי: תמשיך לעשות את זה.
ואתה יושב כך ובוכה.
נקווה שאנחנו נשמע שירים חדשים.
ארקדי: תודה רבה.
תודה לך.
(סוף התכנית)