עיקר תשומת הלב היא בעשירייה

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 24.08.2025 – אחרי עריכה

מושי: אתמול הייתה לנו ישיבה עם החברים שעוד היו בריינס, בבני ברק. אספנו את כל החברים שכבר כמעט שלושים שנה לומדים ודיברנו, והייתה שם שאלה מעניינת לגבי הערך של הקבוצה לעומת הערך של העשירייה. לכל אחד יש עשירייה, זה ברור, אבל הרבה חברים אמרו שחסרה להם הרגשה של קבוצת פתח תקווה, כמו שיש קבוצת מוסקווה, קבוצת ניו יורק, הזדהות כזאת שהיא מעבר לעשירייה. הרבה חברים אמרו, אנחנו רוצים להיפגש פעם בשבוע, פעם בחודש, חסר לנו להרגיש קבוצה. עשירייה זה נכון, זה מקום עבודה, יום יום, פעם בשבוע, אבל חסר ביטחון, סביבה יותר רחבה.

מה אתה חושב, מה היית אומר על זה? מה הערך של קבוצה, כרגע אני מדבר על קבוצת פתח תקווה שיש בה 36 עשיריות, לעומת הערך של העשירייה? איפה להשקיע? ברור שצריך להשקיע בעשירייה, לא לברוח מזה, אבל האם אתה חושב שהערך של קבוצה גדולה יותר הוא גם חשוב?

פחות.

מושי: אבל בכל זאת, כן או לא, ואם כן, במה כן?

בעשירייה הם חושבים שיש חיבור ויש כוח רוחני, ואת הכוח הרוחני הזה אתה חייב לכבד ולהעלות יותר ויותר למעלה.

מושי: ומה התפקיד של קבוצה יותר גדולה שהיא כלל של כל העשיריות? עשירייה היא כמו פרט, והקבוצה היא כלל.

זה חשבון רחב וגדול, אני לא יודע. אני לא קיבלתי על זה משהו מרב"ש.

דודי: אני שמעתי דווקא הצעה מהפכנית שאומרת, בשביל מה צריך עשיריות, נחזור להרגיש קבוצה כמו שהתחלנו. קבוצה, אני עובד עם קבוצה, למה אני צריך עשירייה?

אתה לא יכול לחייב את כולם כמו שאתה מחייב את העשירייה, לא לחשוב ולא לייצב אותם יותר, אתה לא יכול.

דודי: אז ההתפתחות הרוחנית הנכונה שלנו עכשיו היא בעשירייה ולא בקבוצה?

כן.

דודי: עוד משהו שהרגשתי בישיבה עם החברים הוותיקים מבני ברק. אני לא הגעתי משם, אבל הרגשתי אצל חלק מהחברים הוותיקים שהרבה שנים פה, שחסרה תקווה. משהו קדימה שיהיה נוצץ, שמושך אותך כל הזמן. אם הרב לא מייצר כל הזמן ציור כזה עם תקווה קדימה, מאיפה מקבלים את הציור הזה, מאיפה כל הזמן מביאים איזה כוכב צפון שמושך אותך?

צריך להוציא את זה מן האוויר? מה לעשות?

דודי: אחרי שנים יש סוג של עייפות החומר, יש משהו שכבר פועל, שגרתי, מאיפה אתה מביא איזה ניצוץ שמבעיר קדימה, שנותן דרייב? לא יודע אם כמו בהתחלה, אבל כמו שמתחברים למצבר, וזה נותן כוח?

בזה שאתה חושב יחד עם החברים בזמן הישיבה על חשיבות החיבור, אז אתה מקבל את זה.

מושי: החברים דיברו על זה שפעם בתקופה, בכנסים או אפילו בשיעורים, היית כל הזמן אומר, חבר'ה עוד מעט נגיע, עוד מעט כך וכך. אני אפילו זוכר שבסוף שנות ה-90 נסעת עם אשתך לחו"ל, כנראה לקנדה, אני הייתי אחראי בוועדת חברה, ועזבת אותנו לשבועיים בערך ואז אמרת, תוך חודשיים אנחנו מגיעים לרוחניות, אין מצב אחר. הייתי בטוח ב-100% שכך יהיה, העברתי את זה לקבוצה ואמרתי, "היום אנחנו עוברים מחסום".

היום אין בן אדם שיכול להגיד כאלו דברים שהיו נותנים תקווה, אמון, ביטחון. היום אין גוף כזה, אין מישהו אחר, אתה לא אומר, ומי אנחנו שנגיד כאלו דברים. החברים קמו ואמרו שהם פוחדים מאוד שאין מי שיוביל אותנו. את זה עשית בצורה חיצונית, אני כבר לא מדבר על מה שעשית בצורה פנימית.

אנחנו חייבים להאמין שמה שכתוב כעקרונות הרוחניים, מיום ליום זה מתקיים בנו.

רואי: העתיד הרוחני של האדם תלוי בעשירייה שלו או בעוד כל מיני גורמים?

העתיד הרוחני תלוי גם בעשירייה, וגם בכל העשירייה הגדולה.

רואי: עד כמה אדם צריך לשים לב לזה שיש קבוצה רחבה יותר מסביב?

להגיד באחוזים?

רואי: לא באחוזים, אני שואל עקרונית, עד כמה אני צריך להתחשב בזה שיש לי את קבוצת פתח תקווה, יש לי את הכלי עולמי, ויש לי את הכלי ישראלי ועוד ועוד?

הוא חייב לחלק את תשומת הלב לעשירייה שלו שאליה הוא דבוק ומשתדל כל הזמן להיות דבוק בה, ולעשירייה היותר גדולה שכוללת את כל המשתתפים והלומדים, הוא חייב להיות גם דבוק, וכל הזמן לדאוג גם להם כי ברוב עם גדלות הבורא.

רואי: אבל עיקר תשומת הלב של האדם הוא בתוך העשירייה שלו?

עיקר תשומת הלב הוא בתוך העשירייה שלו.

רואי: ואותם המעגלים שעוטפים אותו, מה הם נותנים לעשירייה של כל אחד?

הם מוסיפים אבל לא יותר מדי.

רואי: אדם יכול לפרוץ לרוחניות רק עם העשירייה שלו, או שהוא צריך עוד מעגלים שיסגרו עליו?

אני לא יודע, זה לא כתוב. יכול להיות שאין לך יותר עשיריות. הכול כתוב, עד כמה האדם מחשיב את החברים שלו שנמצאים לידו.

רואי: כשאתה מסתכל על הקבוצה, יש חלקים בקבוצה שהם יותר חשובים לך או פחות חשובים לך או כשאתה מסתכל על הקבוצה שלומדת מולך כולם שווים מבחינתך?

אני מסתכל על הקבוצה, ואני רואה מי יותר קשור אליי, חשוב לי, ומי פחות, ואני משתדל ביחס שלי לאחד אותם.

רואי: יש לך חשבונות כלפי הוותק של האנשים, כמה שנים הם הולכים בדרך?

לא.

דודי: למי שהתחיל בבני ברק יש איזו פריבילגיה?

לא נראה לי, אני לא יודע.

דודי: בכל זאת הוא נמצא פה שנים, מחזיק, שורד כנגד כל ההפרעות, לא בורח. האם יש לו איזה קרדיט אצלך?

אני לא מרגיש שאני מתייחס בשונה לאלו או לאלו.

שמעון: אתה מרגיש לפי ההתפעלות של האדם?

לפי ההתפעלות.

שמעון: גם אם אדם יהיה חמש שנים או עשר שנים, אתה מרגיש רק את ההתפעלות שלו?

כן.

דודי: ומה המקום של הוותק? הקריטריון הזה, שהאדם הוא ותיק, מה יש בזה?

זה בכל זאת מייצב אותו יותר, אבל זה לא משהו.

מושי: חגי אלול לפנינו, חודש אלול, ראש השנה ויום כיפור, סוכות שבמהלכו יתקיים כנס עוד פחות מחודשיים. איך אתה מתכוון לקדם את העשירייה לקראת האירועים שיהיו לנו, חודש אלול, ראש השנה, יום כיפור, סוכות, הכנס?

צריכים לעורר את הלב של כל חבר וחבר שהוא חייב בתורו כביכול גם לעשות את זה כך. וכך כל אחד כלפי האחר, וכך בכל עשירייה, זה מה שצריכים לעשות. זה לא רק לכוון אחד כלפי כולם, אלא כולם לכולם. ואם כולם לכולם, אז אני כבר נמצא למעלה מכולם? לא, אבל אם אני חושב ותולה זה בזה, אז זה יקרה.

מושי: "לחיים".

"לחיים".

(סוף השיחה)