זוהר לעם - פרשת השבוע

פרשת מטות-מסעי

פרשת השבוע 09.07.10- הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

heb_o_rav_2010-07-09_lesson_bb_parashat-hashavua-matot-masei

מנחה: שלום לכולם. פרשת השבוע הפעם היא פרשה כפולה, "מטות" ו"מסעי".

הפרשה נפתחת בחוקים שהבורא אומר למשה. חוקי הנדרים. הבורא מסביר לו איך צריכים לשמור על נדרים בין איש ואישה, בין אב ובתו, ולאחר מכן הבורא מזכיר למשה שצריך לנקום במדיינים ולהילחם בהם. משה אוסף שנים עשר אלף לוחמים ושולח אותם להילחם במדיינים. אמנם הוא מצליח להשמיד אותם ולהרוג גם את חמשת המלכים שלהם, גם את בלעם שכמובן היה זה שרצה לקלל את עם ישראל קודם לכן, אבל הלוחמים לא הורגים את הנשים, את הטף, ואת הצאן. משה מאוד כועס על כך שלא עשו זאת, ומצווה עליהם להרוג כל אישה שידעה איש ולהשאיר רק את הנשים הצעירות שלא ידעו איש.

הרב לייטמן, על מה זה, מה באמת יש שם בפנים?

התורה כאילו חוזרת על עצמה כל הזמן, על אותו סיפור שאנחנו נלחמים עם יצר הרע שלנו, כמו שכתוב "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין"¹. הרי בשביל מה ניתנה התורה? כדי שאנחנו נילחם עם יצר הרע שלנו. אנחנו לא מסוגלים להילחם עמו בעצמנו כי זה הטבע שלנו, אלא עלינו רק להיוודע שאנחנו לא מסוגלים לכך. ואז להבין מתוך החולשה, מתוך חוסר אונים שלנו, מזה ש"ויאנחו בני ישראל מהעבודה"² ואז אנחנו צועקים ומבקשים כוח מלמעלה. ואז כמו שמובטח לנו בתורה, כמו שהבורא מבטיח בהרבה מקומות, אתם תראו איך אני נלחם במקומכם. מצד אחד הוא כל הזמן מעורר את האויבים, את השונאים שלנו, ואחר כך מצד שני, ברגע אחרון, הבורא בא ועוזר לנו להילחם, ולנצח אותם. לָמה זה קורה כך? במישור העולם הזה אנחנו לא יכולים להבין בדיוק את העניין, בשביל זה צריכים להיכנס למקור שממנו באים הכוחות ההחלטות והפעולות. הכוחות האלה הם מפעילים את העולם שלנו, ואנחנו שבעולם התוצאות רק רואים את מה שקורה.

הרצון האגואיסטי שהבורא ברא בנו, בשורשים שלנו, צריך לעבור כמה שלבים. בשלב אחד הוא צריך לגדול, להיות גדול מאוד עד שיהיה בגובה, בגודל ובעוצמה כמו הבורא, להיות ממש כנגדו, כמו שכתוב "זה כנגד זה ברא א‑לוהים"³. "בראתי יצר רע", הכוונה היא שבכל אותה העוצמה שאני נמצא, אני בורא את הרצון האגואיסטי נגדי. כשהוא כולו, כולו שונא אותי, נלחם איתי אומר ה', ואני מחייה אותו, ואני רוצה את זה. לָמה? כי האדם שנמצא בין שני הכוחות האלו, בין הטוב ובין הרע, הוא יכול על ידי זה להתקדם ולהתקיים.

אנחנו לומדים את זה במאמר הנפלא של "האותיות דרבי המנונא סבא". כל האותיות, היינו, כל התכונות, מימין ומשמאל, מיצר הטוב ומיצר הרע, זאת אומרת גם מהבורא וגם מהצד כנגדו. מצד אחד פרעה, נחש, בלעם, בלק, כל הרשעים כמו המן וכולי וכולי, ומצד שני הבורא, והם נמצאים זה מול זה. כמו שכתוב, שגם בשושן הבירה, אפילו לפני גמר התיקון שמסמל לנו פורים, לא ידע עם מי הצדק. כשנמצאים בין כאלה כוחות גדולים, במערכות גדולות ולא יודעים מה לעשות, האדם אז נמצא ממש במבוכה. ואז אומר לנו רבי המנונא סבא בזוהר, שהפיתרון הוא באות ב', בברכה, בזה יש את כל ההבדל. שאין יותר הבדל בין בלעם, בלק, מדיינים, פרעה, בין כל הכוחות הרעים ובין הבורא חוץ מהברכה. מה זה ברכה? כאשר מלכתחילה יש את אותו רצון של הבורא להגיע לאהבה, לאיחוד ולחיבור עם כל הבריאה. ואפילו יצר הרע, מלאך המוות, יהיה מלאך קדוש.

כדי שנתכלל בצורה הנכונה מהכוחות הרעים ומהכוחות הטובים, וכדי שנדע איך להפוך את הכוחות הרעים לטוב, התורה מספרת לנו את זה בכל פרשה ופרשה, בכל מדרגה ומדרגה, היינו בכל מצב ומצב. כי כל ההבדל בין המצבים זה אותה מלחמה שנקראת "מלחמת ה'", אלא שהיא ברמות שונות של האגו שלנו שכל הזמן גובר וגודל. כך אנחנו נכנסים למלחמות האלה ובסופו של דבר אנחנו מנצחים. אבל אז כאילו שוב האגו מנצח כי הוא גדל בנו, ולזמן מה נכללים בו במשהו וזה נקרא שאנחנו חוטאים במשהו שם, בתורה. ואז שוב אנחנו מתחברים עם הבורא, שוב קורבנות סליחות וכל מיני הפעולות, שוב מנצחים את השונאים שלנו, את האגו שבנו, ושוב עולים עד שמגיעים. וכמו שהתורה מספרת לנו בפרשה, עד שמגיעים כבר למצב שאנחנו נמצאים מול יריחו, זאת אומרת ממש בכניסה לארץ ישראל. וכאן, לפני הכניסה לארץ ישראל, יש עוד חשבונות רבים ואנחנו באמת צריכים להילחם עם המדיינים.

המדיינים זה כאילו עם לא כל כך רע, הרי מי זה כהן מדיין? זה יתרו. יתרו הביא לנו חוקים איך לארגן את הסביבה, איך לארגן את החברה, איך לבנות את מערכת המשפט. הוא קרוב של משה, הוא כהן מדיין למרות שהוא כאילו עזב את זה והכל. אנחנו צריכים להבין שיש כאן איזה מין תהליך שלאט לאט האדם מתרחק מהרע שבו, הוא מתחיל לזהות. ובכמה שהאדם יותר ויותר מתקדם, הרע שבו הוא במידות יותר קטנות וברגישות יותר גדולה. הוא כאילו מתחיל לזהות את הרע שבו בזכוכית מגדלת שגדולה יותר, לכן המלחמה עם המדיינים היא מלחמה בשלב מתקדם.

ובכן מה הבעיה? הבעיה היא לא לקבל רצונות מהם. לא לקבל רצונות שהשתמשו בהם בצורת מדיין, בעל מנת לקבל. ובאלה שרק מותר, גם זה תלוי, זה תלוי איזה צאן ואיזה בקר. ודאי שלא את כל החפצים שלהם, הכוונה לכל הרצונות שבנו שהשתמשנו בהם בעל מנת לקבל ויש בהם רשימו. זאת אומרת יש בהם התרשמות מהתענוגים הגשמיים, היינו בעל מנת לקבל שרצינו ליהנות מהם. לכן האדם צריך ממש לארוז בתוכו את כל ההבחנות האלה. אלא שניתן רק אותם הרצונות שהם עוד לא היו בשימוש בשיטת מדיין, בעל מנת לקבל. או בתת הרצונות שהם רצונות קטנים, אלה שעוד לא היו שם בקשר עם הגברים המדיינים שכולם פעלו בנו בהתגברות האגו. את הרצונות האלה אנחנו יכולים לעתיד לתקן ולכן אפשר להשאיר אותם. וזה בעצם כל התוצאה, זה הטובה השנייה. חוץ מזה שאנחנו הורגים את המדיינים שבנו, אנחנו גם משאירים משהו מהרצונות שלהם שאפשר לתקנם, ולהשתמש בעל מנת להשפיע בצורת ישראל. כך מתקדמים, זה מה התורה מספרת לנו בינתיים.

אנחנו מדברים סך הכל על המיון של הרצונות שבנו. איך אנחנו צריכים למיין אותם בדיוק לפי אותו האור שמאיר עלינו, מה יותר טוב ומה פחות טוב. אף פעם לא חשבנו שאותו מדיין כל כך רע שנצטרך להילחם עימו, ועכשיו הגיע זמן. אנחנו עוקרים גם את בלעם שבנו, שכאן זה השורש שלו, ואז יכולים להתקדם ממש ולהתקרב לכניסה לארץ ישראל.

גם משה כאילו שנפרד מאיתנו בינתיים, זאת אומרת אותה התכונה שאיתה עברנו את כל המדבר, לאחר שכולנו תיקנו את עצמנו בזה שאנחנו עלינו ללהשפיע על מנת להשפיע. התחברנו כולנו יחד על פני האגו שלנו בזה שאנחנו לא רוצים לנצל זה את זה, אלא רוצים רק להיות מחוברים זה לזה בצורה כמו שאומרת התורה, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך"⁴. אומנם זה עוד לא "ואהבת לרעך כמוך"⁵, אבל זה לפחות "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", זאת אומרת, תתעלה מעל האגו שלך בכל וכל. וזה נקרא שעברנו מדבר, ועכשיו אנחנו נמצאים בכניסה לארץ ישראל.

שאלה: ה' מורה למשה לנקום. מה הכוונה שהבורא נוקם, מה זה הקטנוניות הזאת? הרי הוא טוב ומטיב.

"נוקם", הכוונה שאותו רצון לקבל שהיה בשימוש על מנת לקבל, צריך להפוך אותו לעל מנת להשפיע. מהשלילי ממש לחיובי, לא מאפס כמו שמדברים על בתולות, לא. מדברים על הרצון לקבל שהיה ממש בעל מנת לקבל וצריכים להרוג אותו, להרוס אותו, כי האדם לא יכול להשתמש בו באותה הצורה, וזה לא מספיק לעזוב אותו, האדם לא יכול לתקן אותו. ולכן הנקמה, זאת אומרת, היחס שלו אליו הוא כמו לשונא, הוא לא יחס ניטרלי. וזה נקרא שהציווי הוא בא בצורה כזאת חריפה.

מנחה: על הנקמה מדובר ב"כתבי רב"ש". נקרא קטע מתוך "כתבי רב"ש", מ"דרגות הסולם". "ועל פי אמת יש הרבה מידות להלחם איתם, כלומר שיש הרבה דינים, שצריכים להכניע אותם, שהם המפריעים להגיע למטרת הבריאה. לכן אם הם ילכו בדרך שצריכים רק תיקון אחד, שהוא נקמת ה', אז מבחינה זו אין יותר מדין אחד, שהוא כולל בעצמו הרבה דינים."

כי הוא הכי גדול, הכי חריף, הוא הכי מוחץ.

מנחה: "זאת אומרת, שהאדם לא צריך להלחם עם כל הדינים, היינו עם כל המידות רעות. אלא אם הוא ילך על דרך שצריכים לכוון כל הפעולות לה', היינו לשם שמים, אם זו תהיה כל כוונתו, וממילא כל המידות מתבטלות מאליהן." (רב"ש "דרגות הסולם", מטות תשל"ט)

ודאי שהשימוש ביחס הזה כנגד השונא, הוא מכסה את הכל יתר הדברים. אבל שוב, זה לא פוטר את האדם מלבדוק ולהתייחס נכון ובהדרגה, לכל ארבע דרגות העביות שיש ברצון לקבל. לכל דרגה יש משפטים משלו, יש הכוחות ואופנים משלו איך להתייחס ולתקן אותו, לכן זה לא בדיוק שנאה.

שאלה: מה העניין בזה שהחיילים חזרו, ומשה כועס שלא הרגו שם את כולם, את הנשים ואת הזקנים השאירו אותם בחיים?

כי נשארת עם הרצון לקבל שלך, אתה עדיין לא ביררת אותו עד הסוף. נדמה לך שעשית את כל המלחמה וניצחת, שאתה כבר פנוי ופטור מהכל, אבל נשארו בך עוד רצונות לקבל. והתכונות האלה שבך עדיין כאלה ערמומיות שאתה עדיין לא מזהה שזה נשאר, אתה חושב שאתה יכול להמשיך איתם. זה מחוסר בירור, זה מחוסר תיקון.

ולכן משה מאוד כועס ואומר, איך יכול להיות שהשארתם נשים ועוד את נשות מדיין, איך זה יכול להיות. זאת אומרת, זה ממש הרצון לקבל על מנת לקבל, זה הרצון שהשתמשנו בו בעל מנת לקבל, האם אתם מסכימים להשאיר אותו. את אותם הדברים שנהנית בהם קודם בעל מנת לקבל ושהיו נגד הבורא, האם אתה מסכים שזה יישאר לך. איך אתה יכול לעלות לדרגה הבאה, אתה חייב להרוג אותו, אתה חייב למחוק אותו. אתה יכול רק לקחת, וגם זה בזהירות, רק אותם הרצונות שנקראים "בתולות", אלה שעדיין לא היו בשימוש בעל מנת לקבל, ומהם לפתח שימוש בעל מנת להשפיע. אבל את הרצונות שהשתמשת, שנהנית בעל מנת לקבל, זה כבר רצון פגום, כבר נרשם בו תענוג בעל מנת לקבל. איך אתה יכול להמשיך עימו, הרי הוא תמיד יקפוץ וידרוש את המילוי ממך כמו קודם, הוא תמיד יכול להסיט אותך בחזרה שוב לאותה עבירה. לכן אתה חייב למחוק אותו, להרוס אותו בך. על ידי מה? ודאי שעל ידי האור העליון ועל ידי הפעולות. אבל ההחלטה עצמה לא הייתה החלטה נכונה, כי הם חזרו והביאו איתם משדה הקרב את נשות מדיין.

זאת אומרת, אדם שגמר פעולה רוחנית, חושב שגמר, אבל נשאר עם רצונות בעל מנת לקבל בו, וחושב שאיתם הוא יכול להתקדם. זה לא יתכן. לכן התורה מזהירה, ולא רק כאן אלא בהרבה מקומות התורה מזהירה אותנו שאסור לאדם להשאיר את הנוקבאות האלה שהיו בשימוש בעל מנת לקבל. אלא שהאדם חייב ממש למחוק את הרצונות האלו שבו. אין לו ברירה, רק בתנאי הזה הוא יכול להתקדם למדרגה הבאה.

שאלה: לאחר שהסברת את העניין זה איכשהו מובן, אבל כשקוראים על כך בתורה זה נראה כאכזריות.

כל התורה מדברת על העולם הפנימי של האדם, לכן אנחנו צריכים להתאמץ ולהעביר את כל התמונות האלה, את כל התיאטרון הזה שאנחנו יכולים לתאר בקריאה הפשוטה, לעולם הפנימי שלנו. הגברים והנשים, החיות והבהמות, החפצים למיניהם, הארצות והמלכים ועוד ועוד, אנחנו צריכים לתאר אותם, לתאר מי הם בתוך חיינו. כל אחד בתוך עצמו. האדם הוא עולם קטן. והעבודה הזאת, העבודה לרכז את כל התמונה הזאת לתוך האדם, זו עבודה של כל אחד.

בזה אנחנו מרוויחים, אנחנו קושרים בינינו שני עולמות. אני נמצא בסיפור הגשמי וגם מרכיב מעליו סיפור רוחני, ורוצה ששני הדברים האלה יהיו אצלי כאחד. בצורה כזאת אני מתחיל לראות את העולם שלי שקוף, אני רואה דרכו. דרך כל החפצים שאני מזהה בחמישה החושים הגשמיים שלנו, אני רואה כוחות שעומדים אחרי זה, את התכונות, ואז כל המציאות אצלי היא אחת. ואחרי זה אני רואה את הכוח האחד שמקרין לי גם את התמונה הרוחנית, גם את התמונה הגשמית, וגם מעצב אותי כדי שדרך כל הצורות האלה, דרך העולם הזה והעולם הרוחני אגיע אליו. וכך דרך שני העולמות האלה, הגשמי והרוחני, אני מגיע לבורא.

המשחק הזה שהבורא עושה בנו, כשמצייר לנו את העולם הזה ושממנו אנחנו צריכים לתאר את העולם הרוחני, עולם של כוחות, עולם של תכונות, זה לטובתנו. על ידי זה אנחנו לומדים מי הוא, האדם מתחיל להבין אותו. האדם מתחיל להתקדם מהחומר שלנו לצורה מופשטת. הוא מעלה את עצמו מהחומר האגואיסטי לרמה אחרת של כוחות, של פעולות שכולם הם על מנת להשפיע, שכולם הם בחיבור. הוא מתחיל לזהות שהעולם כולו עגול, כולו קשור זה לזה, כולו תלוי זה בזה.

במאמץ לחבר מהסיפור הפשוט סיפור פנימי, יש במאמץ הזה לימוד גדול כי בזה האדם בונה את עצמו. ולכן זה בצורה כזאת ניתן לנו.

שאלה: אנחנו מדברים כל הזמן על הרצונות, על הרצון לקבל. לא לנצל את החבר, לא לנצל את בני אדם, את הזולת את זה אני מבין. אבל מה זה הרצון? האם כשאני רוצה אוטו חדש או בית מרווח כדי שיהיה לי יותר נוח, זה לא בסדר?

אתה יכול לרצות את כל העולם, כי הרצון שלך צריך לגדול עד הגודל של כל העולם. אף אחד לא אומר לך שזה רע, השאלה איפה הראש שלך. הכל נקבע, "הכל במחשבה יתבררו"⁶. השאלה מה אתה רוצה מהחיים, האם אתה רוצה אוטו חדש וזה כל החיים שלך, או שאתה צריך את האוטו החדש כדי להגיע לעבודה, לפרנס את עצמך, אבל הראש שלך בהתפתחות הפנימית, בתיקון הנשמה. זה העניין. אם הראש שלך מכוון למטרה, וכדי להיות במטרה אתה מגבש לידך כל מיני דברים שעוזרים לך בזה. אתה אוכל ושותה, נח, מסדר את הבית שלך, כשכל זה בצורה שהכרחית להשגת המטרה, אז אין שום בעיה. ואז אף אחד לא עושה חשבון, ואתה לא צריך לעשות חשבון מה אתה צריך, אף אחד. אף אחד לא יגיד לך שאתה מגזים, כי כל הראש שלך שם, וכל הדברים שאתה משתמש בהם זה לצריכה ההכרחית, ואתה לא תלוי בזה.

אם עד גיל 55 בערך אכלתי אולי חמישה חפיסות שוקולד, בכל החיים שלי, אבל מגיל 55 והלאה גיליתי במקרה שאני צריך שתי חפיסות בשבוע. זה נותן לי מרץ, אנרגיה, אני מרגיש שזה חסר לי. אתה יכול להגיד שאני מגזים בזה, אבל אני מרגיש שבלי זה אני לא יכול, אני לא יכול לעבוד, משהו קרה. זה נקרא הכרחיות. כך אנחנו צריכים לחלק כל הדברים.

בפרשת השבוע שכאן האדם תקוע, איך לחלק את החיים של להכרחי ולא הכרחי. נניח שבאמת זה הכרחי להרוס את כל הרצונות שהיו בשימוש הלא נכון. "נשות מדיין", זה אנחנו, זה בתוכנו, ועכשיו גילינו שזה הרע. ומבלי להרוג את הרצונות האלה, מבלי להרוס את הרצון לקבל הזה שנקרא "מדיין" שבנו, אנחנו לא יכולים להיכנס לארץ ישראל. אנחנו לא יכולים להגיע ממש לדרגת הבינה ולהתחיל לעבוד בלקבל על מנת להשפיע שזה כבר רצון א-ל. ולכן יש כאן הכרחיות ויש לא הכרחי. לפני כן זה לא היה הכרחי, ועכשיו זה הכרחי, נניח בצורה השלילית.

מנחה: פרשת "מטות" מסתיימת בסיפור על שבט ראובן וגד שרוצים לקחת דווקא את הנחלה בעבר המזרחי של הירדן. משה כועס עליהם, כי זה עלול להצטייר כאילו שהם לא רוצים להילחם על ארץ ישראל ולהיכנס אליה. ולכן הם מצהירים שהם יצאו כחלוצים למלחמה על ארץ ישראל, ורק אחרי שכל השבטים יקבלו את נחלותיהם בארץ, הם יחזרו לעבר הירדן המזרחי ושם יתנחלו.

זה מעניין, יש כאלה רצונות באדם שעדיין הם צריכים להישאר מחוצה לארץ ישראל, ב"עבר הירדן". מ"כתבי האר"י" אנחנו לומדים שגם בעבר הירדן יש קדושה מסוימת. זאת אומרת, זה גם מצב בין הרצונות שלנו שגם הם בעל מנת להשפיע בצורה מסוימת. כמו סיני, כמו ארץ ישראל, כמו לבנון, סוריה ואפילו בבל, כי בכל הרצונות האלה שכך נקראים, יש בהם עדיין הארה מארץ ישראל, ברצונות האלה יש איזה מין קדושה. מדובר ברצונות האלה שכך נקראים. והנשמות האלה שנמצאים בכאלה רצונות, בסוג הנשמות ששייכות לתיקון הרצון שנקרא "מעבר הירדן" שזה סוג הרצון, הם נקראים "ראובן" ו"גד". הם קודם כל צריכים לרכוש את קדושת הארץ ישראל, את הכוחות האלה, ואחר כך הם כבר יכולים להתיישב ברצונות שנקראים "מעבר הירדן". אז הם יוכלו, אבל לפני זה לא.

זאת אומרת, זה לא שהם צריכים לעזור לכוחות של השבטים האחרים, כמו שמדובר בתורה לכבוש את ארץ ישראל, ואחר כך כשיחזרו ניתן לכם לחזור. לא.

העניין הוא, כשאתם, בזמן שאתם עושים מלחמה בארץ ישראל, ומקבלים כוחות שבהם אחר כך אתם יכולים להיות באמת ברצונות האלה שמעבר הירדן. וזה לא פשוט, זה אולי הרבה יותר קשה מאשר להיות בארץ ישראל, כי שם יש יותר שליטת אומות העולם. זה לא בדיוק הולך בצורה הפשוטה שנראית לנו.

קריין: נקרא עוד קטע מה"זוהר" שמדבר על, מה זה כיבוש הזה. וכך כתוב ב"זוהר-פנחס", "איזהו גבור הכובש את יצרו. כי אם כובש אותו, זוכה לכל השלמות. מי שזוכה לכבשו בשיעור מסוים, נעשה לו היצה"ר חמור לרכוב עליו, והיצה"ר אינו מצערו עוד לעולם." ("זוהר לעם", פרשת 'פנחס', מאמר: "י' דזכה פנחס – י' דשדי", אות תפז')

כל התורה מדברת על איך לכבוש את יצרו, איך לסדר את היצר הרע ואיך לא להרוג אותו. כשאנחנו אומרים "להרוג", אנחנו מדברים על הכוונות על מנת לקבל, הרצון נשאר. הבורא לא ברא שני רצונות, רצון טוב ורצון רע, הוא ברא רק רצון רע, כך הוא אומר, "בראתי יצר רע". אלא שאנחנו על ידי האור המחזיר למוטב, עושים עליו כוונה על מנת להשפיע במקום כוונה על מנת לקבל. ואז אותו רצון מקבל צביון אחר, טוב.

לכן ה"זוהר" אומר לנו שצריכים להפוך את שונאו לאוהבו. יצר הרע נקרא "שונא", כי בסופו של דבר הוא מכניס אותנו לכל מיני בעיות. הוא מנוגד לבורא ולכן הוא שולט גם בנו. ואנחנו שמנוגדים לאור, לבורא, לפי זה מגלים שהוא שונא, ואז אחר כך מתקנים.

מנחה: הפרשה הבאה, פרשת "מסעי" מתחילה בפירוט המסעות שעברו בני ישראל במדבר מאז צאתם ממצרים. היא מתחילה בתיאור כל המסעות שעברו בני ישראל מצאתם ממצרים עד שהם ניצבים בערבות מואב.

בהרבה מקרים שהתורה מספרת היא חוזרת שוב על כל הדברים. זאת אומרת, הגענו עד איזה מצב, היתה איזו מין עבירה, היה איזה תיקון, היו כרגיל צעקות מהבורא אלינו, היו צעקות שלנו לבורא, ואז הגענו לאיזה מין מצב, ומתחברים. ואז יש איזו מין חזרה על כל הדרך שעברנו מהמצרים עד כה. וכך זה חוזר כמה פעמים, כמו בפרשה שלנו. אבל כאן יכול להיות שאנחנו כבר צריכים לעשות זאת מפני שאנחנו נמצאים מול יריחו, זה כבר הכניסה לארץ ישראל.

מנחה: ובאמת הבורא מצווה כאן את עם ישראל לחסל את כל הפסלים, המקדשים והעבודה הזרה של העמים שיושבים בארץ ישראל. ועל זה כתוב בספר הזוהר בפרשת יתרו, "לא תעשה לך פסל. היינו פסולת ממקום העליון, ממקום קדוש, מצד שמאל דקדושה. פסל, היינו פסולת דקדושה, אלהים אחרים. כמ"ש, וארא, והנה רוח סערה בא מן הצפון. הצפון, שמאל דקדושה. וכל תמונה, זה שכתוב, ואש מתלקחת. כי אנכי ה' אלקיך, בשביל לעורר הלב כלפי מעלה, ולא לירד למטה, ולא לקרב לשער הבית של הס"א." (פרשת 'יתרו', מאמר 'אנכי ה' אלקיך', אות תקטז)

שוב ושוב זה חוזר לאותו מצב, מגיע אלינו התגברות יצר הרע, זאת אומרת, זה גילוי. אנחנו לא עושים שום דבר חדש. זה כאילו שיש בנו איזו מין קופסה גדולה, כמו שהבורא אמר "בראתי יצר רע", ואז הוא פותח לנו אותה בהדרגה. קודם בדרגת שורש דעביות, ואחר כך בדרגת א', ב', ג' ו-ד' (ראה שרטוט מספר אחד) ואנחנו מתחילים לגלות את יצר הרע לאט לאט. והתיקון, כמו שאנחנו לומדים גם מ"תלמוד עשר הספירות", הוא מהקל לכבד. קודם פותח בנו רצון לקבל קטן, ואנחנו צריכים לסדר אותו בעל מנת להשפיע. אחר כך פותח בנו רצון יותר גדול, ואנחנו צריכים יותר על מנת להשפיע. עוד יותר גדול, עוד יותר על מנת להשפיע. וכך עד שאנחנו מגיעים לרצון הגדול ביותר בעל מנת להשפיע שגודל בנו אחר כך, בסוף הדרך. לכן כאילו שאנחנו חוזרים על אותן הפעולות.

שרטוט מס' 1.

כל חמישה השלבים האלה זה חמישה עולמות. עולם העשיה, יצירה, בריאה, אצילות ועולם אדם קדמון, עד שאנחנו מסיימים את כל המערכות. ודאי שכתוצאה מזה מקבלים אורות נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. וודאי שאנחנו עוברים בכל עולם חמישה דרגות שנקראים חמישה פרצופים, ובכל פרצוף אנחנו עוברים עוד חמישה ספירות, שסך הכל זה מאה עשרים וחמישה מדרגות, מצבים, שאנחנו עוברים בתיקון של הרצון שלנו. כתוצאה מזה בכל פעם אנחנו מעלים אור חוזר, אור ההשפעה שלנו לבורא בדרגה יותר גדולה. קודם בדרגת מלכות, אחר כך זעיר אנפין, בינה, חכמה וכתר, והאור הישר בא מהבורא.

מכאן רואים שאנחנו עוברים על אותן התופעות, ואותו הרצון לקבל גדל. ודאי שיש לו אופנים אחרים בכל פעם שהוא מציג את עצמו, מופיע ומתעורר בנו. אומנם הוא קצת אחר, אבל בכל זאת זה הרצון לקבל על מנת לקבל שנמצא מול הבורא. או שהוא רוצה לשבור משהו, כמו ילד קטן שלא רוצה ללמוד או רוצה כל מיני משחקים וכולי וכולי. או שהוא כבר כמו ילד גדול שרוצה תענוגים אחרים לא כל כך טובים. או שהוא כמו אדם עוד יותר גדול שכבר ממש רוצה לנצל את האחרים, וכולי וכולי. כך הוא מתגדל, אבל בסך הכל זה אותו רצון, רק שהוא נראה בכל מיני צורות שונות.

וכאן בפרשה, כשאנחנו מתקדמים לארץ ישראל, זה כבר באמת דבר גדול. (ראה שרטוט מספר אחד) כשכבר עברנו את עולם העשיה, היצירה והבריאה, ונכנסים לעולם האצילות שנקרא "ארץ ישראל", שזה כבר עבודה עם הרצונות הגדולים. וזו הסיבה שקודם לכן אנחנו צריכים להצטייד בכוחות גדולים מאוד, בכוחות של הבינה הכללית. אנחנו צריכים להיות נקיים מהם במיוחד, מכל וכל. והעבודה שאנחנו עושים עם שבעה העמים שיושבים בארץ, זה שאנחנו צריכים להילחם איתם. זו עבודה על אותם הרצונות שעברנו כבר עליהם בדרגת שורש, א' וב', אנחנו עוברים איתם עכשיו בדרגת ג' ו-ד'. זה אותם הרצונות אלא שאנחנו מגלים אותם יותר, וכעוד יותר ויותר עמוקות, אגואיסטיות, רצונות שממש הפוכות מהבורא. כי הרצון הוא רצון אחד, ואנחנו כאילו יותר ויותר ויותר מכירים אותו על ידי ההסתכלות שלנו, על ידי ההיכרות שלנו. אנחנו מגלים שהוא לא עד כדי כך רע כמו שהיה נראה רע, אלא שהרע הוא הרבה יותר מזה ובכל מיני צורות שקודם לא הייתי מזהה אותם. קודם חשבתי שזה כבר קדוש, שזה כבר טוב, מתוקן, אבל אני מגלה שלא, זה הפוך. מה שנקרא, מה שפסולת בעליון זה אוכל לתחתון, וההפך, מה שהיה נראה לי שזה אוכל וגם טוב וקדוש בדרגה התחתונה, כשעליתי למעלה זה כבר פסולת, זה כבר לא טוב, זה כבר על מנת לקבל. כך זה ההבדל בין המדרגות.

אנחנו עושים כאילו אותם הפעולות, חוזרים כאילו על אותם המעשים אבל הם לא אותו דבר, הם בכל פעם בעביות ובצורה אחרת, לכן לא להתפעל מזה.

שאלה: ככל שאנחנו מגלים יותר את הרצונות, אנחנו נכנסים ליאוש יותר גדול.

ושוב מגלים עוד יותר.

תלמיד: בסדר.

זה לא בסדר, זה טוב מאוד.

תלמיד: אבל כשאני רוצה להעלות צעקה לבורא, אני פתאום מגלה שהבורא הוא הבמאי של כל ההצגה הזאת, ואז אני נכנס לייאוש עוד יותר גדול. כי הוא לא יכול לעזור לי, אני נשבר.

הוא עושה לך הצגות כאלה, כדי שתבקש ממנו שהוא יתקן אותך.

תלמיד: אבל איך אני אבקש ממנו?

איך אתה משחק עם הילדים שלך, האם אתה לא "שם להם רגל" שכנגד, כדי שהם יתגברו על זה? כל הלימוד שלנו הוא מתרגילים, מקושיות.

תלמיד: אבל אנחנו בני אדם, אנחנו נשברים, מתרסקים, זה לא צריך להיות כך.

איך אתה כאדם שעברת את כל החינוך הזה, אומר שכאן זה לא צריך להיות. ממה אנחנו לומדים? אנחנו לומדים מזה שנותנים לנו משהו שבור, לא מסודר, משהו לא מובן עם סימן שאלה ואתה צריך לפתור.

תלמיד: אבל פה אני מגלה את זה בצורה הכי קשה, לא גיליתי את זה אף פעם.

מי מכין לך את הדברים בבית או בבית הספר? ההורים והמורים שאוהבים אותך ורוצים לראות אותך גדול וחזק. אותו דבר מצד הבורא, אין כאן שום שינוי. השינוי בזה שרק עליו אתה רוצה להתפרץ בשאלה של "למה". אבל העיקרון זה אותו עיקרון, איך הוא יכול לגדל יותר אותך, לגדל אותך. אתה חושב שאתה בסדר גמור, אתה מבקש תן לי, אני רוצה. מה לתת לך? זה כמו תינוק שאומר "אני רוצה מטוס". מה זאת אומרת "אני רוצה"? אתה צריך לגדול, להבין, ללמוד. אתה רוצה להיות טייס, בבקשה, יש לפניך עשרים שנה ללמוד ואחרי זה כן תהיה.

ואתה רוצה עכשיו, מה קרה לך פתאום? עברו כמה חודשים, זהו, גמרנו. זה תלוי בך, האם עשית הכנה או לא עשית. הרי האור העליון נמצא לפניך, אם יש לך כלי, קח אותו, ואם לא, אז אין. הכל פתוח, האם מישהו סוגר אותך? לא. הבורא שם תנאי, אתה יכול לקבל את האור הזה רק בתנאי שזה לא יזיק לך. הרוחניות זה תענוג אינסופי, בלתי מוגבל, ואם אתה תקבל אותו עכשיו אתה תשתגע, אין לך בכלל כלים לזה. איך אפשר לעשות זאת? אתה צריך שיהיה לך מסך כדי שתקבל רק על במנת להשפיע, לא בצורה ישירה, וזה כדי לשמור על עצמך. בצורה כזאת הוא יפתח לך.

תלמיד: אבל בכל פעם שאדם עושה איזו עבודה ברוחניות ורוצה להשפיע, רוצה להתקדם, אז מורידים לו את הכל והוא מתחיל למצוא את עצמו למטה.

לא מורידים, מראים לו שעשה פעולה נכונה אבל נשאר לו עוד מה לעשות, הוא עוד לא גמר את הכל, יש לו עוד שכבות שהוא צריך לתקן אותם. אבל מפעם לפעם הוא בכל זאת נעשה יותר מלומד, יותר מבין, יותר מרגיש, יותר מתמצא, הוא לומד. האם ילד שלא גמר את כל כיתות הלימוד בבית הספר יכול להיות עצמאי ולהגיע לאוניברסיטה, האם הוא יכול להיות מומחה.

איך באמצע הדרך אדם יכול להגיד, זהו, מספיק, עכשיו תביא לי, אפילו לא אדם שיודע, עבר את כל החיים, נעשה אדם מלומד, אדם בעל משפחה. ברוחניות אנחנו אחרת, גם אני כך, כולם כך. גם לגדולים ביותר יש אותה חולשה, כלפי הבורא כולם אותו דבר. גם אם אדם יתקדם ואפילו יהיה כבר גדול, אחריו יש המון, גם תלמידים, אבל כלפי המדרגה הבאה הוא שוב יהיה באותה הטענה. האם התורה מדברת על אנשים כמונו? התורה מדברת על אנשים שנמצאים במדבר וכבר מתקדמים לארץ ישראל. זאת אומרת, הם נכנסים לאצילות, הם עברו כבר יותר מחצי הדרך ואיזה עוד דברים יש, וגם כשיכנסו לארץ ישראל יהיה להם עוד, "אל תאמין בעצמך עד יום מותך". מה שקורה זה טוב, זה נפלא שכך קורה, זה סימן להתחדשות.

מנחה: ובאותו עניין נקרא מכתבי רב"ש. "ענין יציאה, יציאה מהיכל המלך, כלומר שמרגיש בחינת חסרון במדרגה זו, לכן יש לו ההכרח לנסוע למקום אחר, שיש שם יותר שלימות. נמצא, שהיציאה הוא הגורם לנסיעה, כי לולא זאת לא היה עושה תנועה ממקום למקום. נמצא שמקודם הוא מרגיש את החסרון, ואחר כך הוא עושה את הנסיעה.

וסדר היציאות והנסיעות, הוא דווקא על תיקון המידות, שיהיה מסוגלים ומוכשרים לקבל את השפע, ואז תהיה המשכת השפע להכלים המתוקנים." (רב"ש , "דרגות הסולם", מאמר תשס. "מסעי בני ישראל")

רק מיציאות, "כי מציון תצא תורה"⁷. אפשר לראות זאת בפרשה שלנו, "מטות-מסעי", איך אותם האנשים שרוצים לעבור את המדבר, איך הם עוברים את המדבר לפי הסיפור. זה מדבר באמצע, וגם אתה נמצא בו. זה המדבר בין מצרים ששם יש כל טוּב, יש סירים גדולים עם בשר ובצל, מה שאתה רוצה, הכל לפניך. זה מצריים, כהכל בשפע. וגם בארץ ישראל, אומרים שיש שם חלב, דבש, וכל מה שאתה רוצה. אבל באמצע יש מדבר, מצב לא טוב. וזה עד הסוף, עד שאדם מת. כולם צריכים למות במדבר, זאת אומרת, באותה צורה שהיו במצרים עד שמגיעים לארץ ישראל. כל הרצונות עם כל הכוונות חייבות ממש למות, ורק הרצון הגולמי נשאר. זה נקרא שעוברים מדבר.

ואיך עוברים, הרי אפשר ללכת ברגל ממצרים עד לארץ ישראל כשבוע, ואם זה קשה אז אפשר ללכת במשך שבועיים,. בשביל מה ארבעים שנה. לָמה? כי אדם צריך לעצור באיזשהו מקום, ובמקום הזה הוא צריך להיות אולי כמה שנים עד שהוא מקבל חיסרון לעשות עוד תנועה קדימה במדבר לכיוון ארץ ישראל, שהיא רצון לא-לוהים. ואז אדם עומד במדבר ולא יודע מה לעשות, בא לו מצב נורא, מצב לא טוב עד שהוא בכל זאת מגבש רצון, כי אין ברירה, אין חזרה למצרים. ובמדבר האדם כל הזמן שואל את עצמו בשביל מה יצאתי, מה קרה, מה יש לי מזה ועוד כל מיני בעיות ודברים, כמו המרגלים. עד שהאדם מגבש את הרצון הנכון, שחייב להתקדם ורק לכיוון ארץ ישראל. רק לכיוון להשפיע, ישר א-ל, ואז הוא שוב עושה צעד. ולאחר איזה צעד, שוב עוצרים, פותחים את כל האוהלים, מסדרים את הנשים, את הצאן ואת השאר ושוב עומדים. כמה עומדים? כמה שנים.

כך הם התקדמו. האם הלכו ארבעים שנה, האם יש מרחק ללכת ארבעים שנה? האדם עוצר, הוא מתייבש, ובינתיים מתים. והכל באדם. כל הרצונות והחשבונות למיניהם, דרגות הדומם, הצומח והחי, הכל מת באדם, ושוב נולד. עד שהוא בכל פעם מגבש רצון חדש להתקרב לא-לוהים שנמצא בארץ ישראל. אבל בינתיים זה מדבר, ובאמצע.

אבל אין ברירה, לאט לאט האנושות נכנסת למצבים שלאנשים לא תהיה ברירה, ואנחנו צריכים להסביר שאם נעשה את זה כולם יחד, אז נעשה זאת בקלות. זאת אומרת, זה בכל זאת יהיה מדבר, יובש, טענות והכל, אבל זה בהרבה יותר קל מפני ש"צרת רבים חצי נחמה". מפני שהשפעת הסביבה על כל אחד ואחד תעשה את הדבר הזה קל, טוב, ממש כך. הכל תלוי בהפצה, הכל תלוי ברצון שלנו הכללי.

מנחה: בסיום הפרשה מדובר על כך שאלעזר הכהן ויהושע בן-נון ירשו את הארץ.

הם מקבלים פקודות איך לחלק בדיוק את הארץ, לאיזה חלקים, לנחלות וכולי.

מנחה: ואז עולה פה השאלה, בני משפחת גלעד משבט מנשה חוששים שבנות צלפחד יתחתנו עם גבר משבט אחר, והנחלות יעברו אליו. ואז יוצא חוק שזה אסור.

זאת בעיה. יש כאן שאלה. כי הדומם, הצומח, החי והמדבר נמצאים זה מעל זה כמו בפירמידה. כל הרצונות צריכים להיות ממש אחד מעל השני, כי אסור להעביר מרשות לרשות. זאת אומרת, יש י"ב שבטים, יש חלוקה מסוימת, זה חייב להישאר. לכן כל החוקים האלה מדברים רק לפי מה החוק, האם לפי הרצון או לפי הכוונה. ה"זוהר" מדבר על זה הרבה, ובתורה רק נותנים לזה איזה כיוון ולא יותר. ולכן הבנות האלה חייבים להינשא רק בשבט מנשה.

שאלה: השבת בפתח, מה הכיוון שהפרשה הזאת מכוונת אותנו, שאיתו נמשיך את השבת הקרובה?

"שבת" זה מעין עולם הבא, כשאנחנו מתקנים את עצמנו לגמרי. אנחנו צריכים לראות מה עברנו עד כה, יצאנו מבבל, יצאנו ממצרים, עכשיו יוצאים ממדבר סיני והולכים לקראת, לעבר ארץ ישראל דרך יריחו. לפנינו מלחמות קשות עם שבעה עמים שנמצאים בארץ, עד שמגיעים לכיבוש הארץ.

כל התהליך הזה הוא תהליך של מלחמות נגד הרצון האגואיסטי שלנו, ואנחנו יכולים להינצל רק אם אנחנו יחד. כי האור העליון משפיע עלינו במידה שאנחנו מחוברים בינינו.

ולכן אנחנו צריכים פשוט לזכור את העיקרון, רע לי, להתחבר עם האחרים. כמה שיותר רע, יותר להתחבר. ובכמה שאני רוצה להתקדם בלי הרע, אני צריך יותר להתחבר. כמה? עד בלי די, "כאיש אחד בלב אחד"⁸. כולם? כן כל העולם, "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"⁹. ואז לפי עוצמת החיבור ולפי כמות החיבור, גם בכמות וגם באיכות, לפי זה נתחיל להרגיש שהבורא נמצא בינינו.

מה זה נמצא בינינו? לפי חוק השתוות הצורה. אם נגיע למצב שאנחנו באמת רוצים להיות יחד, להיות קצת בהשפעה זה לזה, אז לפי הקצת הזה אנחנו מתחילים להרגיש את הבורא ששורה בנו. כי הכלי שלנו, הרצונות שלנו שממש מוכנים ללכת זה לקראת זה, יהיו בהתאמה עימו ואז נגלה אותו.

לכן היציאה מכל הגלויות, מכל המדבר, מכל המלחמות, זה אך ורק כדי יותר ויותר ויותר להגיע לחיבור. המלחמות האלה לא כדי להרוס סתם את רצון לקבל, אלא זה להרוס את הרצון לקבל שמפריע לי להתחבר עם האחרים. ואם אני מצליח בזה אני מגיע לרצון א-ל, לארץ ישראל.

ושם, בארץ ישראל המלחמה היא יותר נקודתית, כי אני מגלה בחיבור בינינו עוד ועוד, בכל פעם, עוד הפרעות ואותם אני מנקה. זה נקרא "שבעה העמים" שאני חייב לתקן אותם, להילחם נגדם. אבל זה כבר כשיש לי נכונות לחיבור, כשאני נמצא כבר מעל האגו שלי ומוכן להתחבר.

קודם עולים לדרגה שמעל המדבר, במידת הארבעים, בינה, כשאני כבר נמצא במצב "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", אז מתחילים להתחבר ב"ואהבת לרעך כמוך". שם כבר המלחמות הם עם העמים שנמצאים בארץ ישראל, המלחמות הם ברצונות האלה, בדרגה שהולכים להתחבר בינינו. המלחמות בינתיים היו כדי לעלות מעל האגו שלנו, כאילו להתפטר ולזרוק את הבבל, את הפרעה, את כל הנחשים ועקרבים, לזרוק את כל מה שיש במדבר ולהתפטר מהם. המלחמה הייתה כדי לעלות ולהיות מנותקים מהם. ואז כשעלינו לגובה הזה, ואנחנו רק רוצים להתחבר אבל עדיין לא מגלים את הכוחות לזה, אז המלחמה היא בלהתחבר בינינו נגד הרצון לקבל, אבל כשהוא כבר נמצא בינינו.

לזה כבר נגיע בפרשיות הבאות. זו הדרך שהתורה מספרת לנו, הדרך שכל אחד צריך לעבור.

שבת שלום לכולם.

(סוף השיעור)

---

1. "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל, ע"ב)↩

2. "ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה, ויזעקו" (שמות ב, כג)↩

3. "גם את זה לעמת זה, עשה הא-להים" (קוהלת ז', י"ד)↩

4. "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" (דעלך סני לחברך לא תעביד, שבת לא, ע"א)↩

5. "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח)↩

6. "הכל במחשבה אתברירו" (כתבי בעל הסולם, סוד הכף דאנכי)↩

7. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים." (ישעיהו, פרק ב', פסוק ג')↩

8. "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י על שמות יט, ב)↩

9. "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיהו לא, לג)↩