זוהר לעם - פרשת השבוע

פרשת חוקת

פרשת השבוע 14.06.10- הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

heb_o_rav_zohar-la-am-chukat_2010-06-14_lesson_bb_parashat-ashavua-chukat

מנחה: ברוכים הבאים. השבוע אנחנו בפרשת חוקת, ונתחיל עם החלק הראשון של תקציר הפרשה.

עם ישראל ממשיך במסעיו במדבר בדרך לארץ ישראל, ומגיע לקדֶש שבמדבר צין. אין שם מים לעם, וכל העם מתלוננים על משה ואהרון. משה ואהרון פונים לה' שיושיע את העם, וה' הורה להם לעשות נס לפני העם. לדבר עם הסלע. אבל משה, במקום לדבר עם הסלע, הוא לוקח את המטה, מכה בסלע, יוצא ממנו מים וכל העם ניצלים. זה מעורר את חמתו של ה' והוא גוזר על משה ואהרון שלא להיכנס לארץ ולמות במדבר. והם לא יהיו אלה שיכניסו את עם ישראל לארץ ישראל.

לאחר שהאדם כבר יוצא ממצרים, זאת אומרת, כשיש לו כבר כלים, הוא נכנס לעבודה עם התורה, להשפיע על מנת להשפיע. הוא בונה את עצמו יחד עם האחרים, הוא בונה את עצמו כעם. בני האדם מתחברים כבר בקבוצה לחיבור אחד. הם משתדלים לעשות את זה, ובכל זאת, בחיבור הזה הם עדיין לא מוצאים את הקשר, את האור. ולכן בכמה שהם משתדלים להתחבר יותר ויותר, ומגיעים כבר לאיזה מקום קדוש, לקדֶש, בכל זאת התוצאה מתגלה בינתיים כ"מדבר". אין להם במה להחיות את עצמם, אין מים. זאת אומרת, אור דחסדים לא ממלא אותם, והם לא יכולים לעשות שום דבר.

כל העם, זאת אומרת כל הרצונות של האדם, כאילו מתחילים כבר לפנות שוב לאלוה-ים אחרים בשאלה מה לעשות. הדרך נראית כלא נכונה, מדבר, אין לאדם במה להחיות את עצמו. אי אפשר להתחבר בלי תמיכה הנראית לעין. ואז אותן התכונות של האדם שנקראות "אהרון" ו"משה", שהם כמו זעיר אנפין ומלכות, נצח והוד, פונים לבורא, לכוח העליון, לכתר, בשאלה מה לעשות. כי אי אפשר להתקדם, לזה אין כוח. האדם צועק, פונה, העניין שהבעיה כאן זה עם הסלע, עם ל"ב האבן, שצריכים לעבוד איתו על ידי זה שישכנע את עצמו, ישכנע את הטבע שלו שהוא מסוגל וחייב ללכת למעלה מזה, ללכת באמונה למעלה מהדעת.

"אבן" זה נקרא דעת, ובמקום לבקש מלמעלה, במקום לרצות את הכוח המשפיע מלמעלה, האדם כאן טועה. כל אחד ואחד עושה אותו המעשה, וכל אחד ואחד טועה בזה. התורה מספרת לנו על הדרכים, על זה שהאדם חייב לעשות כאן פעולות מוגדות, בטוחות. אבל במקום שכוח ה"משה" שבו ילך עם המטה קדימה, יפנה לל"ב האבן ועל ידו ישתדל להגיע לתפילה אמיתית לבורא, הוא הולך בכוח.

. "מטה" זה נקרא, מעלה בחשיבות ולא מטַה בחשיבות, כמו שכתוב על המטה של משה, "פרח המטה", וכן "פרח מטה אהרון"¹ וכולי. ועם אותו מטה, עם כוח הקדושה שיש בו, הוא כאילו לא משתמש כאן לכבוד כוח ההשפעה שנקראת "מטה" על שם הכוח הזה, אלא הוא משתמש בו ומכה את הסלע. הוא כאילו מקצר את כוח הבינה וכוח המלכות, ואז יוצא מים. מצד אחד ודאי שהכל נרגע. מצד שני הוא שוב גילה אותו מגע שהיה קודם ואחר כך התנתק, הוא כאילו חידש עכשיו אותו מגע של בינה ומלכות.

ולכן אותו דור, זאת אומרת כל אותם הרצונות שהשתתפו במגע הזה שבין בינה ומלכות, חייבים עכשיו להתרחק מבינה למלכות, שזה ארבעים שנות המדבר, ולמות. זאת אומרת אלה הם אותם הרצונות שלא יכולים להגיע לדרגת להשפיע על מנת להשפיע, הם כולם חייבים להיתקן וזה נקרא שהם "יצטרכו למות".

אף אחד כאן לא מת ואף אחד לא חי במובן של העולם שלנו. אלא אותו רצון שקיבל עכשיו מגע על ידי המכה של משה, המלכות שקיבלה מגע עם הבינה. זאת אומרת אותם הרצונות במלכות שקיבלו את המגע עם הבינה בלהשפיע על מנת לקבל, שזה מה שכאן נעשה, כל הרצונות האלה עכשיו יצטרכו למות בצורה כמו שהם, ולהפוך לרצונות להשפיע על מנת להשפיע. וזה נקרא שהם כולם "מתים המדבר". אי אפשר אחרת, כי המגע שנעשה הוא לא כשר.

לכן הבורא מאוד מתרגז עליהם וקובע את פסק הדין הקשה. זאת אומרת, לפניכם ארבעים שנות מדבר ואתם, כל הרצונות האלה, חייבים כולם למות עד שלא תתקנו את עצמכם. כי פגעתם עכשיו בקשר עם כוח ההשפעה, קיבלתם אותו על ידי המטה, מטַה בחשיבות לכוח הקבלה, ולכן אף אחד מכם, כל מי שנמצא כאן לא יבוא. אתם הגעתם מקדֶש ולא תוכלו לבוא לארץ ישראל, כי השתמשתם בכוח הקודש של הבינה לטובת המלכות.

כל הפעולות האלה שקורות הם לטובה, ובסופו של דבר בלי זה אי אפשר לבוא לתיקון. כל מיני ניצוצות דקדושה חייבים להיכנס הרבה פעמים לתוך הרצון לקבל, ואחר כך להיתקן בעל מנת להשפיע. בלי ניצוצות האלה הרצון לקבל לא מסוגל לתקן בעל מנת להשפיע, הוא חייב אותם ככוח, כהבחנה, כהכוונה.

שאלה: האם כל התהליך הזה שהאומה עברה במעמד הר סיני, זה משהו שגם אנחנו צריכים לעבור לפני המחסום, או אחרי המחסום?

אנחנו צריכים לעבור מאברהם, מבבל, והלאה דרך כל הסיפור הזה עד ימינו, ועד גמר התיקון. זה הכל. אין לנו שום אפשרות לברוח מאיזה חלק. אלא שישנם חלקים שאנחנו כבר עברנו בהיסטוריה, בהתכללות של הנשמות וזה כבר נרשם במלכות הכללית, זה כן. אבל בסופו של דבר כל אחד, בכל מיני צורות, בכל מיני התכללויות עם הנשמות האחרות, חייב לעבור את כל התהליך מהתחלה עד הסוף.

שאלה: אם כך, מה התועלת מזה שהתורה מספרת לנו על התהליך הזה?

כדי שנדע מה אנחנו צריכים לעשות, כדי שנקרא. ועל ידי שקוראים נרצה שזה יקרה לנו, ונבקש המאור המחזיר למוטב. התורה לא מספרת לנו על זה כדי שנקרא את הסיפור כרומן, או על מה שיקרה לנו כמו שפותחים בקלפים וקוראים על העתיד. התורה מביאה לנו כוח שעל ידו אנחנו נשתפר ונעבור את כל התהליך הזה מהר ובצורה קלה.

שאלה: אם הבורא נותן לנו את הנקודה שבלב ומאיר אותה, מוביל אותנו מלקבל על מנת לקבל ללהשפיע על מנת לקבל, ואחר כך גורם להשפיע על מנת להשפיע. אז לָמה הוא כועס?

ודאי שמלכתחילה הבורא עושה לנו את כל הבעיות. הוא "שם לנו רגל" בכל צעד ושעל, אין מישהו אחר. קודם עושה רע בצורה אכזרית, אחר כך צועק, מעניש, ואחר כך אומר, טוב, אולי תעשו אחרת, אז יהיה לכם יותר טוב. וגם במצב היותר טוב, הוא שוב עושה לנו יותר גרוע, ועוד מעניש. מצידו זה רק כך. ואתה שואל לָמה?

שאלה: לָמה הוא כועס בין השלב של להשפיע על מנת לקבל, לשלב של להשפיע על מנת להשפיע, כשהוא נותן לנו את זה?

הכעס הזה זה תיקון. הכוונה שהאדם שמרגיש בתוכו כך את התנהגות הבורא, זה מפני שכך האדם בנוי. אנחנו לא יכולים ליחס את זה לכוח העליון ולמה שקורה בו. בו לא קורה כלום, הוא נמצא במנוחה מוחלטת. זה אנחנו, מפני שאנחנו עדיין לא נמצאים בתיקון השלם, ולכן המציאות שלנו מתחלקת לאני ומחוצה לי. אני והעולם החיצון הזה שלנו, אני והעולם הרוחני, אני והבורא. אבל כל מה שמחוצה לי, זה בעצם אני, ורק בינתיים נראה לי שזה מחוצה לי.

ולכן כל התנהגות הבורא שמצטיירת בי בכל מיני צורות זה בעצם התכונות שלי, שכך אני מתאר אותו. אם אני אתקן את עצמי, אני אראה שמצידו אין כלום חוץ מאהבה. אבל בינתיים, כל עוד שהכלים שלי החיצוניים לא מתוקנים, הם מביאים לי או את הרגשת העולם הרע, או את הרגשת הבורא הרע.

שאלה: האם האדם צריך לדרוש חיבור רק בקבוצה, או גם בזמן שהוא בנפרד מחברים?

זה לא חשוב אם הוא נפרד או לא נפרד, פיזית זה לא חשוב. הוא צריך לדרוש חיבור. החיבור הוא בנשמות ולא פיזית. יכול להיות שאני אמצא מאה קילומטר מכאן, או אלף קילומטר משם, ובכל זאת אני נמצא בחיבור עם אחרים. תמיד לדרוש.

מנחה: נקרא כעת קטע מתוך כתבי רב"ש, "מהו אסור ללמוד תורה לעכו"ם, בעבודה", שמדבר על החוקה.

"מלכות שמים נקרא "חקה". אבל היא חק התורה ולא התורה עצמה. כלומר, בכדי לזכות לתורה, צריכים לקבל על עצמו את החוקים, מה שהתורה נתנה לנו. אחרת אי אפשר לקבל את התורה. ובזמן שהאדם מקבל על עצמו מלכות שמים, אז הוא נקרא בחינת "ישראל"."²

ההוראות, הכיוון שהאדם מקבל זה נקרא הרי אנחנו כולנו רצון לקבל. הרצון לקבל זה מין הר, זה כמו גבעה מחול שאין לה שום צורה, ומהחול הזה אנחנו צריכים, כמו בחוף הים על ידי המים, חסדים, לבנות צורה הדומה לבורא. זה העבודה שלנו.

התהליך שאנחנו בונים את הצורה הזאת מהחול שאין בו שום צורה, כשאנחנו לומדים את הצורות מהבורא ומעתיקים אותן על החול ובונים, התהליך נקרא "חוקה". הצורות שאנחנו מקבלים הם נקראות "חוקה". עד בסופו של דבר גם סיבה ומסובב, גם הצורות של ההשפעה עצמם, הצורות שאנחנו בונים זה על פני זה, כולם מתחברים. שום דבר לא נעלם "אין היעדר ברוחניות", וכך עד שזה הופך להיות לדמות הבורא שאנחנו בעצמנו עשינו.

יוצא שהנבראים עושים את הבורא. כך הזוהר כותב. ולכן אותם החוקים הגדולים שאנחנו מקבלים מהאור, שאנחנו מגלים על ידי הופעת הבורא, הם כולם כדי שאנחנו ניישם אותם על עצמנו.

מנחה: נמשיך עם תקציר הפרשה. עם ישראל ממשיך בנדודיו לארץ ישראל, והפעם הוא צריך לעבור דרך ארץ אדום. משה שולח למלך אדום שליחים ומבקש רשות לעבור בארצו. מלך אדום לא מסכים ואפילו מאיים לצאת למלחמה. משה מנסה להפציר בו עוד פעם, מלך אדום שולח צבא עד הגבול, ועם ישראל נאלץ לעבור בדרך חלופית. אחרי האירוע הזה מגיעים למקום שנקרא "הֹר ההר". שם הבורא מודיע למשה שאהרון יצטרך למות. משה עולה עם אהרון ועם אלעזר בנו של אהרון אל ההר. שם פושט אהרון את בגדי הכהונה שלו, מעביר אותם אל בנו ואז הוא מת. בנו אלעזר מחליף אותו בתפקיד הכהן גדול, והעם מתאבל על אהרון משך שלושים ימים.

ודאי שהתורה מדברת בגוף אחד. כל הסיפור הזה הוא סיפור יפה, אבל אנחנו מתרחקים ממנו לגמרי. אנחנו רוצים לראות אותו בצורה האמיתית, בתיקון הנשמה, כי זה כל מה שקורה. וכל העולם שלנו זה רק העתקה לכל התהליך שקורה בנשמה.

על שבירת המלכים כתוב שהם שבעת המלכים שמלכו בארץ אדום. "אדום" זה נקרא קשר המלכות עם הבינה. ולכן אנחנו חושבים באיזו צורה אנחנו יכולים לעבוד עם שבעת המלכים האלה, כדי שהם יעזרו לנו להשתמש בהם בלהשפיע על מנת להשפיע, או בלקבל על מנת להשפיע.

הם מסכימים יותר או מסכימים פחות, אבל וודאי שבסופו של דבר הם לא מסכימים. ואז מאין ברירה, אם כבר מדברים על התיקון, אז אנחנו צריכים להרוס אותם. אנחנו צריכים לעבור דרכם ולקנות את הכל הרצונות שלהם, את כל האדמה שלהם, ולהתיישב בתוך האדמות שלהם.

זו צורת התיקון שהתורה מספרת לנו עליה, ואדום זה הראשון מתוכם, אבל ישראל לא נכנסת איתם למלחמה. הבורא לא נותן שום פקודה כי התיקון עדיין קל מאוד ואחר כך יהיו כבר שבירות. לכן משה עוקף את ארץ אדום והולך להר הֹר, וכאן אהרון נפטר.

זאת אומרת, הגיע הזמן שאותה תכונת ההשפעה שנקראת "אהרון" צריכה כבר להחליף את העביות שלה. ולכן במקום אהרון, בנו אלעזר ממשיך דרכו.

לכן על ההרהורים האלה, על העביות החדשה הזאת, תכונת אהרון שבאדם מתה, ועל פני העביות הזאת, הבן, הפרצוף הבא, הוא זה שממשיך דרכו. הוא מקבל את הלבושים שלו מהאור חוזר, וגם את העביות הזאת כשהם נמצאים בהר הֹר. וכך משה עם אלעזר ממשכים דרכו, ואהרון נשאר בהר. עד שאותו דבר קורה עם משה, אלא שלמשה אין מי שמחליף וגם אין מי שמכיר איפה זה נמצא.

לאחר "שלושים יום", זאת אומרת, ראש, תוך וסוף של הפרצוף החדש, כל התכונות האדם נכנסים לפעולה החדשה. וכך האדם מתקדם הלאה עם שני הכוחות האלה שמובילים אותו עכשיו, עם אלעזר ומשה שזו דרגה חדשה.

שאלה: לָמה דווקא אהרון נפטר? ומה ההבדל בין בנו אלעזר לעומת משה?

זה דרגה חדשה. זה "אבות ובנים", זה עביות שמתחלפת. זה נקרא שהפרצוף הקודם מזדכך והפרצוף החדש מתחיל לעבוד במקומו. זה רגיל, זה כמו שאנחנו אומרים גלגלתא שמזדככת באה במקום ע"ב, זה נקרא שאחד מחליף את השני.

שאלה: מה הוא עניין האבל של בני ישראל?

זה תיקון. כל הדברים שאנחנו מדברים עליהם כאן, "קבורה", "אבל", זה תיקון. זה הסתלקות הפרצוף הקודם בראש תוך סוף שלו, וביאת הפרצוף הבא והפעולה הבאה, לכן צריכים לעבור מה שנקרא "שלושים יום".

שאלה: האם בעולם שלנו זה עצוב בגלל שזה יגיעה? לָמה זה לא שמחה? יש מצב חדש וכאילו יש עצב, משהו עצוב?

בעולם שלנו אנחנו לא מתנהגים נכון. גם אצל רב"ש לא ראיתי עצבות, פלא. כשבועיים לאחר שהגעתי ללמוד אצל רב"ש נפטרה אימו של אחד החברים שהייתה עוד מזמן בעל הסולם. וכשהגעתי לנחם ראיתי שהם יושבים מדברים והכל בסדר. כאילו שום דבר, הם לא הצטערו בכלל. הרגשתי כבר שזה יחס חדש, זה לא היה סתם זלזול. ישבו שם כארבעה בנים חזקים ומאוד רציניים, כולם כבר בעלי משפחות. הם אמרו כן אמא נפטרה, לא היה בזה זלזול אלא יחס אחר. צריך להבין שהחיים זה תיקון, ולהיות קשור עם תהליך יותר עליון מעל הגוף הגשמי, אין בזה משהו שיש להצטער לעליו. אלא אם אדם נמצא ברמה יותר גבוהה, אז בשבילו זה דבר טבעי ונכון. הכל תיקונים, בקבורה יש כל מיני דברים שעושים ואלה מנהגים, תיקונים. צריכים לעשות כי כך נהוג לפי ענף ושורש, זה הכל.

גם הרב"ש, שעבד אז כפקיד במס הכנסה אמר "שמעתי שאבא נפטר, הודעתי בעבודה שאני מתפטר ושאני לא עובד שם יותר ". באותו ערב נערכה ההלוויה וההתייחסות הייתה מאוד פשוטה. כי על מה יש להצטער? על זה שאדם חי בעולם הזה, זה הצער? העולם הזה הוא צער. מה הרווח בזה שאדם חי, ואם לא עשה את התיקונים אז עוד יותר.

זאת אומרת, אנחנו מתייחסים לדברים האלה בצורה מאוד פשוטה, עניינית. לאדם שמכוון למטרה יש לו כך וכך תפקיד וזהו. לפי התהליך הרוחני צרכים לעבור מפרצוף לפרצוף, מתפקיד לתפקיד של הפרצוף החדש שלושים ספירות. ראש תוך סוף כפול עשר ספירות בכל אחד, ככה זה נהוג. "שבעה" זה שבעה ואחר כך שלושים. כל החוקים האלה הם באים לנו מהקבלה, מהתנהגות הפרצופים, מהעברת הפרצופים זה לזה.

שאלה: לָמה נראה שהעם מכבד הרבה יותר את אהרון? העם נשאר שם שלושים יום, זה נראה שהם מכבדים אותו יותר מאשר את משה.

מה שנראה לנו זה לא חשוב. אין לנו יותר גדול ממשה, משה זה כל היסוד שלנו. זה הכוח העיקרי שמביא אותנו דרך כל הדרך, הוא מושך אותנו ממצרים, מעביר אותנו עד הכניסה לארץ ישראל, ועל ידו אנחנו קונים את כוח ההשפעה. התכונה הזאת שבנו היא שמובילה אותנו, היא העיקרית, ואם כוח משה שבכל אחד ואחד מתגלה זה הצלה לאדם.

אנחנו לא אומרים שזה יותר חשוב וזה פחות חשוב, אי אפשר בלי אף אחד מכוחות הנפש האלה. אבל ודאי שמשה הוא בכל זאת הכוח העיקרי, ואחריו מצטברים כל יתר הכוחות.

מנחה: נמשיך ונקרא קטע מתוך "זוהר פרשת חוקת", מאמר "ויסעו מהֹר ההר".

"ויסעו מהֹר ההר דרך ים סוף. תורה שבעל פה, שנקרא הר ההר, משום שמשם יוצאת הוראה לעולם. שכתוב, אשר כתבתי להורותם. וזו היא תורה שבעל פה, שמשם יוצאת הוראה.

סוד החכמה יש כאן. המקום הזה, שנקרא הֹר ההר, הוא דרך לים סוף, דהיינו סוף המדרגות, המלכות, שהיתה הולכת לפניהם במדבר, ולימדה אותם דרכי החיים. משום שהיא, הדרך, לבא על ידה לעולם הבא."³

מההוראות האלה, מהכיוון שאדם מקבל זה נקרא "הֹר", "הר הֹר". ו"ים סוף" זה כל המלכות דאין סוף שרק אליה אנחנו צריכים להגיע אחרי כל התהליך. אלא שהיא תמיד נמצאת כיסוד במדרגות שלנו.

מנחה: נחזור לתקציר של הפרשה.

בהמשך הפרשה עם ישראל מותקף על ידי הכנענים, אבל הם פונים לעזרת ה' ובעזרתו הם מנצחים ומחריבים את הערים של הכנעני. העם ממשיך בדרכו לארץ ישראל, ומקיף את ארץ אדום. ושוב, כמו אחת מאותם הפעמים העם מתלונן לפני משה ואהרון, לָמה הוצאת אותנו מארץ מצרים. בתגובה ה' מעניש אותם ומשלח בהם את הנחשים הרבים, נחשי השרף שממיתים המונים, חללים, מעם ישראל. העם מבקש ממשה שיתפלל לה' ויעצור את הפגע הזה. משה מתפלל בעבורם, ה' מורה לו ליצור נחש מנחושת וכל מי שרואה אותו מתרפה וכך נעצרת המכה.

בתהליך הזה, בכל המקום הזה ששם קיבלו הוראות, כיווּן, ולאחר שעברו את אֶדום ובמקום אהרון יש לנו כבר את אלעזר, זאת אומרת הם התחדשו. הם התחילו להיכנס יותר נכון, יותר פנימה עד ים סוף שזו מטרת ההתפתחות שלהם. וכאילו שהכל צריך להיות בסדר, אבל שוב יש כאן בדרך עיכוב וקלקול גדול, כ הכנעני יושב בארץ. תמיד היה פחד ממנו, בני ישראל מאוד מפחדים ולא יודעים מה לעשות. זאת אומרת, האדם לא יודע מה לעשות, הוא נמצא במבוכה ומאוד קשה לו. הוא חשב שכבר הגיע בצורה ישירה ליישום מטרת הבריאה, אבל זה עדיין לא מתקדם. העם פחות מוכן לזה, ואפילו הוא בכלל לא מוכן, והנה פתאום מתגלה לו שהוא צריך להילחם.

ואז הבורא אומר, שכאילו מזה שהרצונות האלה, דווקא מהכוחות האלה שיתנפלו על האדם, בזה האדם נעשה יותר מוכן לעזרת ה'. ואז מתוך זה שהעם נמצא במבוכה, מתוך זה שלא יודע מה לעשות, יש לו דווקא יותר קשר עם הבורא, כי הוא לא עומד בכוח הגאווה שלו. ואז הבורא מגיע מהר לעזרתו, ומה שנקרא "מוסר את הכנעני בידי ישראל". זה כאילו שהעם נלחם עם הכנעני והולך סביב ארץ אדום כדי לא להילחם בצורה ישירה, ואז יוצא ששוב המדבר גובר.

רואים כאן עד כמה שאנחנו צריכים כל הזמן חיזוקים בדרך, האדם שוב נמצא בסימני שאלה ולא יודע מה לעשות. הוא עד כדי כך נכנע לקושי שהוא מזמין את הנחשים האלה, זאת אומרת, הרצון לקבל היסודי, הבסיסי, מתחיל להתעורר. ומה עוזר לו? זה שכביכול הוא בונה את הנחש מנחושת זה מה שעוזר לו. זאת אומרת האדם מבין ומרגיש שסך כל מה שנמצא לפניו, זה פסל ולא משהו חי. אם הנחשים האלה באים מבחוץ הם נראים כאיזה כוח עליון. אבל כאשר האדם בונה אותו דבר מעצמו אז ברור לו שזה לא הכוח העליון, אלא שהכל נדמה לו, הכל בא כאיזו מין הפרעה שטותית שבתוכו נמצאת. ואז כשהוא בונה את הפסל מהנחושת נפסקת כל הבעיה, וכך הם מתפטרים מהצרה הזאת.

אפשר לראות מכאן את צורות ההגנה וצורות התיקון שהתורה מראה לנו. פעם זה לעקוף את האדומים, פעם זה להילחם עם הכנענים ופעם אחת זה לבקש מים מהסלע ולא על ידי מכה. וכל הזמן הם מבקשים מ"ן, הרי הם נמצאים במדבר.

המדבר זה לא מדבר שהולכים בו כך סתם ולא יודעים, או שוכבים על הקרקע. הם נמצאים שם בצורה מאוד מסודרת, הם עומדים במקום אחד ואחר כך במקום שני. הרי היה להם אפילו כסף במדבר, במהלך ארבעים שנה הם אפילו הרוויחו כסף לעצמם, זאת אומרת, הם קיימו ביניהם כל מיני צורות קיום. זה מאוד מעניין, התורה מספרת לנו על הדברים שקורים לאנשים שצורת העבודה שלהם, צורת הקיום שלהם זה נקרא "מדבר". כמו שאנחנו רגילים להיות בעיר או במקום הקבוע, גם אצלם המדבר היה מקום קבוע, הרי כמה תחנות היו להם משך סך כל הארבעים שנה.

כל התהליך הזה שעוברים, הם עוברים אותו בכמה אופנים. השיטה להתגבר על היצר רע היא דווקא שיטה מאוד מעניינת, האדם בונה כנגד יצר הרע אותו דבר והוא מבין שמה שנמצא לפניו זה דמות, על ידי זה שהוא בונה את הפסל בעצמו. זה אולי כמו ריפוי בעיסוק, אני לא יודע איך לקרוא לזה במילים של היום, אבל כך הם מתפטרים מהבעיה של התעוררות הנחש שבהם. כך האדם עושה, וודאי שכל הפעולות האלה הם כולם פעולות פנימיות.

שאלה: מצד אחד אנחנו אומרים "לא תעשה לך פסל ומסיכה", ופה דווקא הבורא אומר להם תעשו פסל. איך זה מסתדר?

זה כמו שאנחנו עושים לפעמים עם הילדים, כשאנחנו בכוונה מראים להם מה לעשות כדי שיפסיקו לפחד. אנחנו אומרים לילד, בוא נעשה, בוא נלך יחד לכלב, ותראה שהוא לא יעשה לך כלום. זאת אומרת, יש לפנינו צורה ואנחנו חושבים שהיא באה מלמעלה, מאלו-הים, והנחש זה ממש משהו שמסמל את הכוח העליון ששולט עלינו.

הבורא אומר, לא, תעשה אותו דבר אתה, ותראה ששמה אתה עשית זה בדמות שלך, ואתה מצייר אותו כנמצא לפניך. אין לפניך שום דבר, זה רק נראה לך. ואם אתה תעשה, אז אתה תראה שאין בזה כלום. אתה תראה שכל הנחשים האלה, העקרבים וכל הרעלים שכאילו באים ומפחידים אותך, אין בהם יותר ממה שאתה עשית אותם. אתה בנית אותם ולא מלמעלה. תבנה ותראה שזה כך, זאת אומרת, הנחש הזה מנחושת זה צורת הריפוי, איך לחייב את עצמי להתנהג נכון לאגו, לרצון האגואיסטי.

מנחה: מתוך הזוהר, פרשת חוקת. "וישראל נסעו, והלכו אחר נחש עקלתון, השולט בארץ אדום. ע״כ נאמר, ויסעו מהר ההר. אז, ותקצר נפש העם בדרך, משום שסרו מן דרך החיים. על הכל הלינו, על התורה שבעל פה, ובתורה שבכתב. כי אין לחם, תורה שבעל פה. ואין מים, תורה שבכתב. ודבר התורה שבעל פה היה קל היה בעיניהם."⁴

מה לעשות, זה מדבר. קודם ללכת אחרי נחש עקלתון, למה? עקלתון זאת אומרת הוא לא ישר, הוא כמו הנחש, יש לו צורה מאוד יפה, הוא מתקדם בצורה מיוחדת.

לָמה זה צריך להיות כך? אדם לא יכול לעבור מדבר, להגיע לארץ ישראל, לרכוש את שבע העמים, זאת אומרת את הכלים והאורות המתאימים לכיבוש הארץ, אם אתה לא מגלה את כל הנחש הגדול האחד. פרעה זה לא מספיק. יש מתאם בין מצרים לישראל בזה שאדם עובר בסיני, בכל המדבר הזה ארבעים שנה, בזה הוא צריך להתעלות.

אנחנו כל הזמן מתעלים. פעם ממגדל בבל, אחר כך לארץ כנען, אחר כך למצרים, חוזרים למדבר סיני, וממדבר סיני אנחנו עולים לארץ ישראל. זה אותו רצון שבכל פעם מתגלה בעביות שונה, ביותר עביות ובעוד יותר עביות. יוצא שעכשיו הם כבר הגיעו לשלב די מתקדם, והשלב שהם צריכים לעשות, לגלות מהי דרך הנחש במדבר וללכת אחריו.

רק בצורה כזאת הם יכולים לעבור, לעקוף ולשלוט בסופו של דבר בארץ אדום. לכן כל העבודה שלהם עכשיו זה עבודה בעקיפין, זאת אומרת, זה אותו נחש אבל הם לא מסוגלים לתפוס אותו ולעבוד עליו בצורה ישירה. הרי זה ל"ב האבן, זה היסוד של כל האגו, ולכן הם יכולים לעשות עליו רק עבודה בחלקים קטנים, בעקיפין. אבל בזה האדם נשחק, הוא לא מסוגל להרבה פעולות כאלה, להתארכות הזאת ולכן מתחילה אצלו תרעומת, מה קורה, לָמה זה צריך להיות בצורה כזאת.

כאן כבר יש בעיה גם במה שאומרים בתורה שבכתב וגם בתורה שבעל פה, זאת אומרת גם זעיר אנפין וגם מלכות לא נמצאים על ידי העלאת המ"ן מהנשמות, מהחיבור בין הנשמות, מתוקנים בצורה מספקת.

"זעיר אנפין" נקרא תורה שבכתב, ו"מלכות" נקרא תורה שבעל פה. יוצא שגם למעלה מחזה, וגם למטה מחזה דזעיר אנפין, או זעיר אנפין ומלכות, שזה תורה בכתב ותורה שבעל פה, לא נמצאים ביניהם בזיווג ולכן לא מחדשים זה את זה. ולכן מחוסר הזיווג בזו"ן, אין לאדם, לנשמות, במה להחיות את עצמם. זה בעצם הבעיה.

אנחנו רואים עד כמה הבורא סיבב את עם ישראל, את כל אחד ואחד מאיתנו, בדרך לרוחניות, וזאת כדי לספק לכל אחד ואחד כלים ואורות בצורה עקבית שמתקדמת באהבה גדולה. כי אם לא היה עובר איתנו בדרך הזאת, כמו הנחש הזה, הנחש מהנחושת, ולפני זה כל הבעיות שהיו קודם, עם הסלע וכולי. אם לא היה מסובב לנו את הדברים האלה, לא הייתה לנו התעלות מעל מצרים. כי מצרים הפכה להיות למדבר סיני, והמדבר הופך להיות עכשיו לארץ ישראל. זה אותו רצון רק בדרגות יותר ויותר גדולות. אם לא כל זה היינו נשארים ממש קטנים, לא היינו מגיעים לאיחוד. כי איחוד זה רק בארץ ישראל, שם זה הדבקות.

שאלה: יש כאן ריטואל קבוע שחוזר על עצמו, העם מתקדם אחר כך מתלונן, חוטא, נענש, מתחרט, ופונה למשה וכולי.

אתה לא מכיר את זה על עצמך, כך זה קורה. אין אפשרות לעשות שום דבר חוץ מלזרז את המצבים בזה אחר זה. בלי לשנות את הסדר ובלי לקפוץ, כלום, רק להאיץ את הזמן.

שאלה: האם אין כאן ניסיון מצטבר שמלמד אותי?

ודאי שכן. לכן כל בעיה הבאה היא הרבה יותר גדולה מהקודמת, כי יש לך כבר ניסיון להתמודד איתה.

שאלה: ואז אני כבר יודע איך לגשת למצב הזה בצורה נכונה?

לא. "צדקת הצדיק לא יעזור לו ביום פשעו". מתגלים פשעים יותר ויותר גדולים, ואתה לא מאמין שזה קורה. אחרי ההצלחה קודמת אתה גיבור, אתה מתפרץ ורוצה את כל הנחש העקלתון הזה או לא חשוב מי. ואז פתאום כולך רועד, חלש וגם בשיעור אתה לא שומע כלום. מה זה, מה קרה לך, הרי אתמול הייתה "בוער".

שאלה: עושה רושם שיש לעם ישראל איזשהו מצפן פנימי שבכל זאת מכוון אותם לעם ישראל. הם כאילו צריכים לעקוף כל מיני דברים, מאיפה זה?

מטרת הבריאה וסוף הבריאה היא משבירת הכלים, יש לך את כל הרשימות בפנים. אתה לא יכול שלא לממש אותם, כולם חייבים לצאת. כל שרשרת הרשימות חובה שזה שיקרה.

שאלה: הקבלה מדברת רק על העתיד. היא לא מדברת על ההווה ולא על העבר, אבל העתיד הוא נסתר, איך זה יתגלה לי?

מסביר לנו בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שניסתר זה תמיד נסתר, כלפי כל אחד ואחד. ועניין ניסתר ונגלה זה, שכל דבר שאני לא יודע זה ניסתר ממני, וכל דבר שאני מגלה נעשה נגלה. ושוב, יש ניסתר הבא, ואם אני עובד עליו, מגלה אותו הוא נעשה נגלה. ושוב אחר כך, זאת אומרת, אחר כך יש לפניי עוד נסתר וכך אני כל הזמן פוסע. איך התקדמנו משך אלפי השנים? תמיד היה ניסתר שהתגלה ואחריו היה ניסתר חדש שהתגלה, וכן הלאה.

השאלה היא אחרת, האם אנחנו יכולים להגיד אותו דבר על חכמת הקבלה? לא. אנחנו לא יכולים. לָמה? כי כדי לגלות מה שחוכמת הקבלה אומרת, אנחנו קודם כל צריכים לגלות בנו, בתוכנו חושים חדשים. כאן זה כבר משהו אחר, כאן המציאות נסתרת. במשך ההיסטוריה היה רק חסר לנו לגלות עוד טיפה ועוד טיפה מאותה המציאות, אבל ברוחניות אנחנו צריכים לתפוס מציאות בסגנון אחר, באופן אחר. במקום בקבלה ובספיגה, בהשפעה ובנתינה. אבל בהחלט אנחנו גם הולכים מהסתרה לגילוי.

ההגדרה של חכמת הקבלה זה "גילוי הבורא לנברא שבעולם הזה"⁵. היא לא מסתירה מאיתנו, אלא היא רק מגלה את הכל, והמטרה שלנו זה לגלות.

תלמיד: אמרת שאין בכוחו של האדם לגלות, אלא האור יכול לעזור.

נכון. נקווה שיבוא עליך אור. כשתגלה את אור ה' יתגלה לך הכל. אתה יושב כאן כי אתה מצפה כמו כולם לאור.

מנחה: בחלק האחרון של הפרשה בני ישראל יחד עם משה מגיעים לגבול ארץ האמורי, והם צריכים לעבור דרכו. משה שולח שליחים לסיחון מלך האמורי והוא יוצא מיד למלחמה עליו. אבל משה ועם ישראל מביסים אותם במלחמה ויורשים את ארצו. כתגובה עוג מלך הבשן נחרד וגם יוצא למלחמה על משה. ה' מבטיח למשה שהוא ינצח את עוג מלך הבשן, וכך באמת הם עורכים מולו מלחמה ומביסים אותו ואת ארצו. בסוף הפרשה מסופר איך הם מתיישבים בארצו של עוג מלך הבשן.

אנחנו רואים שהאדם לא יכול להסתדר עם אף רצון שלו. אבל בסופו של דבר, עד כמה שהוא חושב שהרצונות שלו האגואיסטיות יכולים לעזור לו, והוא יוכל להתקדם איתם יחד, ובאיזו מין צורה אולי הוא גם ירכוש על ידם רוחניות, והם יהיו בכפיפה אחת עימו. הוא צריך לראות שזה רק אחרי שהוא הורס אותם והורג אותם, רק אחרי שהוא חונק אותם, קובר אותם, ועושה עליהם את כל ארבע מיתות בית דין. ורק אחרי זה הוא יכול לבוא אליהם, רק אחרי שממית אותם הוא יכול להשתמש בהם נכון ולהגיע לארץ ישראל.

אף רצון שלנו לא נמצא אצלנו בצורה שאפשר לעבוד איתו בצורה ישירה, כמו לקחת ולהמשיך. אלא תמיד חייבים להוריד ולהפוך אותו מהצורה הנוכחית לצורה אחרת. זאת אומרת, להמית אותו מכוונה על מנת לקבל, להביא לו כוונה על מנת להשפיע ואז להמשיך. זה נקרא ש"עם ישראל רוכש את כל העמים", את כל שבעה העמים שנמצאים בארץ. ובכמה שהוא רוצה לעקוף אותם, ואולי להשתדל איתם, לא, אי אפשר. כל הרצונות האלה חייבים להיות ממש מתים.

קריין: נקרא שוב מהזוהר, פרשת חוקת: "ישראל כשחזרו בתשובה, אמרו שירה. ואלו שבע מדרגות שחזרו לאחוריהם, החזירו אותם עם השירה שלהם, והעלו הבאר העליונה, מלכות, למעלה, לבינה, כי ממלכות עד בינה יש ז׳ מדרגות. ונפרד הנחש מן העולם. ז״ש, אז ישיר ישראל, עלי באר ענו לה. כי הבאר, מלכות, עלתה למעלה למעלה, לבינה, ונתחברה האם התחתונה, מלכות, בעליונה, בינה."⁶

בינה ומלכות זה שני כוחות, כוח קבלה זה מלכות, וכוח השפעה זה בינה. וכשהם מתחברים, מלכות נותנת לבינה את החיסרון שלה, ובינה נותנת למלכות את הכוח ההשפעה שלה. ואז שניהם שמתחברים, מביא האור לכל העולמות.

(סוף השיעור)

---

1. ספר המדבר, פרשת קורח, פסוקים ט"ז, י"ז↩

2. מאמר ל"א תשמ"ט, "שלבי הסולם".↩

3. זהר חדש - פרשת "חוקת" מאמר "ויסעו מהר ההר", אותיות א'-ב'.↩

4. זהר חדש - פרשת "חוקת" מאמר "ויסעו מהר ההר", אות ג'↩

5. "גילוי אלוקותו ית' לנבראיו בעולם הזה" ("מהותה של חכמת הקבלה")↩

6. זהר חדש- פרשת "חוקת", מאמר 'וישלח - הנחשים השרפים', אות י"ב.↩