ללמוד להתפעל משאלות החברים

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 18.12.23 – אחרי עריכה

מושי: כשאני מלמד אני נכנס עם כל הלב לכל שאלה, נניח תלמידה פיליפינית שואלת, או תלמידה מיפן, או תלמידה ערבייה. אני בשיא ריכוז, הלב שלי בתוך השאלה שלהן, ברור שאני גם צריך לענות לפי השכל, הכול כמו שאתה מסביר. איך לעשות ככה בשיעורים שלנו? איך להתרגש בכל שיעור מכל שאלה של חבר? אני לא יכול, אין לי סיבה, אני לא חושב שזה אפשרי אם אלה לא התלמידים שלך.

זה נכון. כמו שרב"ש היה אומר, שחיסרון לא קונים בבית מרקחת. אין תרופה לחיסרון. אם אין לבן אדם חיסרון, מה תעשה לו?

מושי: זו שאלה אחרת. כשאני מלמד, אני מאוד מתרגש מהשאלות של התלמידים, כי משהו פה בלב רוצה לענות. אבל כאשר החברים שואלים, אני לא מרגיש את אותה אחריות כמו שאתה מרגיש, כמורה, ולא יכול להיות באותה תשומת לב למה ששואלים.

למה?

מושי: איך לעשות את זה, או שזה פשוט לא אפשרי?

אני משתדל לענות על כל השאלות של תלמידים וזהו. מה כאן הבעיה?

מושי: כתלמיד אני שואל את המורה שלי מה השיטה? אתה מצליח, אני לא מצליח, אז מה השיטה להצליח, תלמד אותי.

אתה רואה מה אני עושה.

מושי: כן, אני רואה, אבל אני לא מצליח בזה. אולי אני עושה משהו לא נכון. מה כן צריך לעשות?

דודי: אם אני מבין את השאלה של מושי, הוא שואל איך להתפעל משאלות החברים בשיעור כמו שאני מתפעל משאלות התלמידים שלי כשאני מלמד?

אני פשוט דואג שיהיו להם שאלות, שאנחנו נתחבר סביב השאלות, שיהיה לנו אכפת.

דודי: כשתלמיד בקמפוס שואל אותי שאלה, אני מתפעל מהשאלה שלו, אני מתרשם מהשאלה שלו, וזה ממלא אותי.

כי הוא התלמיד שלך, כן?

דודי: נכון, בדיוק, והוא חדש, והוא שואל אותי. אבל כשחבר בשיעור שואל שאלה אני פחות מתפעל ומתרשם. איך להגיע למצב שאני מתפעל משאלה של החבר כמו שאני מתפעל ומתרשם מהשאלה של התלמיד שלי?

אני לא יודע, אני מאוד מצפה שכולם יתחברו, שכולם ידעו, שישאלו. באף שאלה לא הייתי מזלזל, באף שאלה.

דודי: אבל יש הבדל בין שאלה ששואלים אותך, ואתה עונה עליה, לבין שאלה שאתה שומע מישהו אחר שואל, ועונים לו.

כן.

דודי: כשאתה שומע מישהו שואל אותך, זה מעורר בך חיסרון, ואתה רוצה לענות לו, ואתה מתמלא מזה, אז איך להגיע לאותה התרגשות גם משאלה של מישהו אחר, ששואל ומקבל תשובה. כשזו לא השאלה שלי, וזו לא התשובה שאני הולך לענות עליה.

אבל כל שאלה ושאלה זה כלי, שאם אתה ממשיך אותה, אתה כאילו בונה משהו. כי מישהו הכין חיסרון, ואתה ממלא אותו.

מושי: זה אתה ממלא כמורה.

אז מה?

מושי: כשאני מלמד, גם אני ממלא.

תשתתפו עם השאלה, תשתתפו עם התשובה, ותראו עד כמה אתם נמצאים בזה. סך הכול זה להכניס את עצמנו למשחק הזה.

מושי: אם זה היה משהו בר ביצוע לא הייתי שואל, והייתי משתתף. אני מבין שאני צריך להשתתף. זה לא שלא שמעתי את זה, אבל אני לא מצליח להשתתף. אז אני אומר, עם התלמידים שלי אני מצליח להשתתף. עם החברים שאנו יושבים ביחד אני לא מצליח. ואז אני שואל, איך אני עובר מזה שאני לא מצליח, לכן מצליח? אני מוכן להשקיע בזה כוח, ואנרגיה.

אתה צריך להשקיע מחשבה בזה שאתם צריכים להיות קבוצה אחת.

אילן: לחלק מהחברים כן יש רגש כזה, אני ממש רואה, יש כאלה שאפילו מגיעים כמעט לבכי, ויש כאלה שהם כמו קיר, משהו לא נוגע בהם.

אם אתה מדבר יום יום, בפרט במקום שינה, על איזה דבר שקצת מנותק מהחיים, שלא מדאיג אותך בכל רגע, אז ודאי שזה קורה. יש שחיקה, והתרופה לזה זה ההרגל, כמו בחיי משפחה.

(סוף השיחה)