להיענות לחיזור של הבורא

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 07.05.2019 – אחרי עריכה

שמעון: "ויש לפעמים, שהאדם בא לידי ירידה כל כך גדולה, שיש לו מחשבות לברוח מתו"מ. כלומר, שבא לו מחשבות, שאין לו חפץ להיות ברשות הקדושה.

אז, האדם צריך להאמין, שהדבר הוא להיפך. היינו, שהקדושה בורחת ממנו. והטעם הוא, כי בזמן שהאדם רוצה לפגום בקדושה, אז הקדושה מתקדמת ובורחת מקודם ממנו. ואם האדם מאמין בזה, ושהוא מתגבר בזמן הבריחה, אז מה"ברח", נעשה "ברך", כמ"ש "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה"."¹

אם אנחנו לא דוחפים כל הזמן את עצמנו לקראת החיבור בתנאים המתגברים, שחייב להיות חיבור יותר ויותר בינינו לבורא, בכוונה עוד יותר ויותר עוצמתית על מנת להשפיע לו נחת רוח, אז אנחנו מרגישים כתוצאה מהעצלות שלנו, מחוסר מאמץ, שהבורא עוזב אותנו. אנחנו צריכים לקבל את ההתרחקות שלו כהזמנה, כפלירט, שהוא מזמין אותנו להתקרב אליו.

אם אנחנו מבינים את זה, מוכנים לזה, רצים אליו ומקבלים את המשחק הזה "אני לדודי ודודי לי", שאם אני לבורא, אז הבורא אליי, ולפעמים הוא אליי בזה שמגלה חיסרון נוסף, אז כל הזמן אנחנו נמצאים ככה בטנגו, בריקוד. אם אני לא מקבל את הדברים האלה, לא מבין אותם, עובד, אז הבורא מתרחק כבר בצורה כזאת שהוא עוזב אותי, זאת אומרת הוא לא מגרה אותי להימשך אחריו, נעלם. ואז אני שוב צריך להתחיל עבודה מחדש, כך שאני נזכר בזה על ידי הקבוצה, על ידי המאמצים שלי למיניהם, עד שאני בא שוב לחיבור. זאת אומרת עלינו כל הזמן להיות בהכרה, בדו-שיח, בדו-קיום, בקשר עובדתי בינינו לבורא.

מצידנו צריכים לגלות כל הזמן חסרונות, ועל פני החסרונות להשתדל לחיבור החדש. אנחנו צריכים בזה, כמו שאנחנו נגיד אוכלים מאכל יפה וטוב ורוצים להרגיש בו כל מיני טעמים, אלפי אלפי טעמים שישנם במאכל, כך אנחנו צריכים לעבוד עם הבורא, לגלות השתוקקות המתגברת כל הזמן. ואם לא, אז הוא מתחיל לעורר אותנו קודם בצורה עדינה, ואחר כך ממש עוזב אותנו אם לא מתעוררים, עוזב אותנו לגמרי עד שאנחנו נתחיל להתעורר.

(סוף השיחה)