חוברת פסח

כי מצות "אכילת מצה" ניתנה לבני ישראל עוד בטרם יציאתם ממצרים. והיינו על שם הגאולה העתידה, להיות בחפזון. נמצא, שמצות אכילת מצה ניתנה להם בעוד שהיו בשעבוד. וכוונת המצוה היתה לזמן הגאולה. דהיינו, משום שאז יצאו בחפזון.

וזהו שחביב לנו להזכיר, בעת אכילת מצה של עכשיו, ענין אכילת מצה של מצרים. משום, שאנו נמצאים גם כן בשעת השעבוד בחוצה לארץ. ואשר גם כונתינו במצוה זו, להמשיך הגאולה העתידה, להיות במהרה בימינו אמן, על דרך אכילת אבותינו במצרים.

"השתא הכא [עכשיו כאן] וכו', לשנה הבאה בני חורין".

והיינו כדאמרן לעיל, אשר בכוונת המצוה הזו, יש לנו לעורר גאולה, הבטוחה העתידה לנו, על דרך מצות אכילת מצה של אבותינו במצרים, כנ"ל.

"עבדים היינו וכו'".

שנינו במסכת פסחים (דף קט"ז ע"א), שמתחיל בגנות ומסיים בשבח. ובענין הגנות פליגי [חולקים] בה רב ושמואל: רב אומר, להתחיל "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". ושמואל אומר, להתחיל מ"עבדים היינו". והלכתא כשמואל.

וצריך להבין פלוגתייהו [מחלוקתם].

הנה הטעם של "להתחיל בגנות ומסיים בשבח" הוא על דרך הכתוב "כיתרון האור מן החושך". ועל כן צריך לזכור ענין הגנות, שמתוכו יוכר לנו ביותר שיעור חסדיו ית', שעשה עמנו. ונודע, אשר כל ההתחלה שלנו, הוא רק ענין הגנות. משום שההעדר קודם להויה. ועל כן "עייר פרא אדם יולד". ובסופו קונה צורת אדם, שזהו נוהג בכל הפרטים שבבריאה. ועל דרך זה היה גם כן בהשרשת כלל האומה הישראלית.

וטעם הדברים הוא, משום שהשי"ת הוציא את הבריאה יש מאין. ואם כן, אין לך שום הויה, שלא היתה בהעדר מקודם לכן. אמנם ענין ההעדר הזה, יש לו צורה נבדלת, בכל אחד ואחד מפרטי הבריאה. כי כאשר נחלק את המציאות לד' סוגים:

א. דומם,

ב. צומח,

ג. חי,

ד. מדבר.

אנו מוצאים, שהתחלה של הדומם יהיה בהכרח העדר גמור. אמנם התחלה של הצומח איננו העדר גמור, אלא רק מהדרגה הקודמת לו, שנחשבת העדר בערכו. והיינו ענין הזריעה והרקבון, ההכרחית לכל גרעין, שהוא קבלתו מצורת הדומם. וכן ההעדר של הויות החי והמדבר, כי צורת הצומח נחשבת העדר כלפי החי. וצורת החי, נחשבת העדר כלפי המדבר.

ולפיכך מלמדנו הכתוב, ענין ההעדר הקודם להוית האדם, שהוא צורת הבהמה. וז"ש "עייר פרא אדם יולד". אשר זהו מוכרח לכל אדם, שתהיה לו התחלה של בחינת בהמה, כאמור.

והנה הכתוב אומר: "אדם ובהמה תושיע ה'". וכמו שמזמין לבהמה כל משאלותיה ההכרחיים לקיומה ולהשלמת עניניה, כן מזמין לאדם כל משאלותיו ההכרחיים לקיומו ולהשלמת ענינו.

ויש להבין אם כן, איפה הוא יתרון צורת האדם על הבהמה, מצד הכנתם בעצמם. אמנם זה נבחן במשאלות שלהם. כי משאלותיו של אדם שונות בודאי ממשאלותיה של הבהמה. אשר כן בשיעור הזה, נבדל גם כן ישועת ה' לאדם, מישועת ה' לבהמה.

והנה אחר כל החקירות והבדיקות, אין אנו מוצאים צורך מיוחד נטוע בחפץ האדם, שלא יהיה נמצא בכל מין החי, זולת ההתעוררות לדביקות אלקית. אשר רק מין האדם מוכן אליה, ולא זולתו. ונמצא, שכל ענין ההויה של מין האדם, הוא משוער רק באותה ההכנה הטבועה בו, להשתוקק לעבודתו ית'. ובזה נעלה הוא על הבהמה. וכבר דברו בזה רבים, אשר אפילו השכל העיוני למלאכות ולהנהגות מדיניות, אנו מוצאים בתבונה רבה בפרטים רבים במין החי.

ולפי זה, נבין גם כן ענין ההעדר הקודם להוית האדם, שהוא ענין שלילת החפץ והרצון לקרבת ה', שכן הוא מדרגת הבהמה כנ"ל.

ובזה נבין דברי המשנה, שאמרה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". דהיינו כדאמרן, שצריך לזכור ולהשכיל אותו ההעדר, הקודם להויה שלנו, בדרך החיוב, כאמור. שהוא, הגנות הקודם לשבח. ומתוכו נבין את השבח, ביתר שאת וביתר עוז. והיינו דתנן "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".

וזהו גם כן ענין ד' גלויות שלנו, גולה אחרי גולה, המוקדמים לד' הגאולות, גאולה אחר גאולה, עד הגאולה הרביעית, שהיא השלימות הגמורה, המקווה לנו במהרה בימינו אמן. שהגולה היא ענין ההעדר, הקודם להויה, שהוא ענין הגאולה. ומתוך שההעדר הזה, הוא המכין להויה, המיוחסת לו, כדמיון הזריעה המכין לקצירה, כמבואר בספרים.

לפיכך כל האותיות של גאולה אנו מוצאים בגולה, חוץ מאות אל"ף, אשר אות זו מורה על אלופו של עולם, כמאמר חז"ל. והוא ללמדנו, שצורתו של ההעדר, אינו אלא בחינת השלילה של ההויה.

והנה צורת ההויה, שהיא הגאולה, מודעת לנו בכתוב "ולא ילמדו עוד איש את רעהו וכו', כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם". ואם כן, יהיה צורתו של ההעדר הקודמתו, דהיינו צורתו של הגולה, רק בבחינת השלילה של דעת השי"ת, שזהו חסרון באל"ף, שחסר לנו בגולה, והמקווה לנו בגאולה, שהיא הדביקות באלופו של עולם כאמור.

שזהו כל פדות נפשינו בדיוק, לא פחות ולא יותר. והוא שאמרנו, שכל האותיות של גאולה נמצא בגולה, חוץ מאל"ף, שהוא אלופו של עולם. והבן מאד.

ובכדי להבין הענין הנכבד הזה הנ"ל אשר ההעדר בעצמו הוא המכין אותה ההויה המיוחסת לו, נלמד זה מהויות עולם הזה הגשמי כי אנו רואים במושג של חרות שהוא מושג גבוה מאד נעלה, לא יטעמו בו רק יחידי סגולה, וגם המה רק ע"י הכנות מותאמות, אבל רוב העם אינם מסוגלים כלל לטעום בו טעם. ולעומת זה במושג של השעבוד הרי קטן וגדול שוים בו, ואפילו הפחות שבעם לא יוכל לסובלו.

(כמו שראינו בעם פולניא שלא איבדו מלכותם רק משום שמרביתם לא הבינו לשער כראוי מעלת החרות ולא שמרו אותו, ועל כן נפלו בעול השעבוד תחת ממשלת רוסיא מאה שנה. ובאותו זמן כולם נאנחו תחת עול השעבוד ומבקשים חרות בכליון עינים מקטן עד גדול. והגם שעדיין לא ידעו לשער בנפשם טעמו של החרות כדמותו וכצלמו, וכל אחד ואחד היה מדמה אותו כחפצו, אמנם בההעדר של החרות, שהוא השעבוד, נטבעה היטב סגולה זו בנפשם להוקיר ולחבב את החרות. ועם כל זה בעת שנשתחררו מעול השעבוד, אנו מוצאים הרבה מהם שמשתוממים בנפשם ואינם יודעים כלל מה הרויחו בכל החרות הזו, וחלק מהם עוד מתחרטים גם כן ויאמרו שממשלתם מכבידה עליהם מסים וארנונות עוד יותר מהממשלה הזרה והלואי שעמדנו בראשונה. כי עליהם לא פעל עוד כח ההעדר כראוי).

ועתה נבין פלוגתייהו דרב ושמואל כי רב מפרש המשנה שמתחיל בגנות וכו', כדי שמתוך כך יוכר שיעור הישועה ביותר ועל כן אומר להתחיל מזמן תרח וכו' ואינו אומר כשמואל, משום שבמצרים כבר היתה אהבתו ועבודתו ית' נטועה במקצת האומה, וענין קושי השעבוד הנוסף במצרים, אינו חסרון מחמת עצמו בהוית האומה הקרויה אדם כנ"ל.

ושמואל לא אומר כרב, מחמת שמושג של חרות האומה בידיעת ה' הוא מושג מאד נעלה שרק יחידי סגולה מבינים אותו וזה עפ"י הכנות מתאימות. אבל רוב העם עוד לא הגיעו להשגה זו. לעומת זה, ההשגה של קושי השעבוד מובן לכל אחד כמו שכתב האבן עזרא בתחילת פ' משפטים "שאין לאדם בעולם יותר קשה עליו, מהיות ברשות אדם כמוהו" עד כאן לשונו.

ומפרש המשנה מטעם שההעדר מכין ההויה ונחשב משום זה לחלק מישועתו ית' שצריך להודות גם עליו, ולפיכך אין להתחיל מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כי זמן ההוא אינו נכנס אפילו בבחינת ההעדר הקודם להויה בהיותם נשללים לגמרי מסוג הוית האדם כי היו מרוחקים מאהבתו ית' בתכלית, ועל כן מתחילים משעבוד מצרים שכבר שביבי אהבתו ית' היה בוער בלבם במקצת, אלא מקוצר רוח ומעבודה קשה היה הולך ונכבה יום יום וזהו שנחשב להעדר הקודם להויה ולכן אומר להתחיל מעבדים היינו.

הגלות והגאולה

ההרמוניה בין הדת לחוק התפתחות או אל הגורל העיוור

ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגליך (דברים כ"ח פ"ה). והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות (יחקאל כ' ל"ב).

הרי הוי' יראנו בעליל שאין כל קיום לישראל בגלות, ולא ימצאו להם מנוח - כמו שאר העמים שנתערבו בגוים ומצאו להם מנוח, עד שנטמעו ביניהם, ולא נשאר מהם זכר.

לא כן בית ישראל, - עם זה לא ימצא לו מנוח בין הגוים, עד שיתקיים בו הכתוב: "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".

אפשר לבאר הדבר מתוך ההשגחה. וגזירת הכתוב עלינו, כי התורה אמת, וכל דבריה אמת, ואוי לנו כל זמן שאנחנו מסופקים באמיתותה, ואנו אומרים על כל התוכחה שמתקיימת בנו, שהם מקרה וגורל עור ח"ו, אשר לדבר זה יש רק תרופה אחת, והיא, להחזיר עלינו את הצרות, בשיעור כזה - עד שנתבונן בהם שאינם מקרים, אלא השגחה נאמנה היעודה עלינו בתורה הקדושה.

ויש לבאר הדבר מתוך חוק ההתפתחות גופו, אשר בטבע ההדרכה הנאמנה, שהשגנו על ידי התורה הקדושה, מבחינת דרך תורה שבהשגחה (עי' מאמר ב' דרכים [מאמר החרות]) הגיעה אלינו התפתחות מהירה לאין ערך יותר על גויי הארצות וכיון שחברי האומה התפתחו היה החיוב ללכת תמיד קדימה, ולדקדק ביותר בכל מצוות התורה.

וכיון שלא עשו זאת אלא רצו לערב שם גם את האנכיית הצר, דהיינו, השלא לשמה, מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות, של עשירות והרמת הכח - על הצדק, כשאר הגוים.

וכיון שהתורה אסרה כל זה, על כן הכחישו את התורה והנבואה וקבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו להנות מהחיים, ככל שדרש מהם האנכיית. וכיון שעשו כך, התפוררו כחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן.

ובבית שני הובלט הדבר ביותר, כי תחילת הפירוד הודגש שם בפרהסיא, על ידי תלמידים דלא מעלי, שבראשם עמדו צדוק ובייתוס. שכל עיקר מרידתם בחז"ל, היה מטעם החיוב של לשמה, כמ"ש בדברי חז"ל, "חכמים הזהרו בדבריכם", כי לא רצו לפרוש מהאנכיית. ועל כן הקהילו קהלות מסוג הגרוע הזה, ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאות אנכיית, שלא כדרך התורה, והם לחמו עם הפרושים, והם שהביאו את מלכות רומא והשליטות על ישראל, והם שלא רצו לעשות שלום עם התקיפים כעצת חז"ל על פי התורה, עד שנחרב הבית ונגלה הדר ישראל.

הבחן בין אידאל חילוני לאידאל דתי

אידיאל חילוני מקורו יוצא מהאנושיות, על כן אינו יכול לרומם עצמו ממעל לאנושיות. מה שאין כן אידאה דתית שמקורה בהשי"ת, יכולה לרומם עצמה ממעל לכל האנושיות.

כי הבסיס של אידיאל חילוני הוא השוויה - והמחיר של התפארת מן האדם ומעשהו כדי להתפאר בעיני הבריות, ואף על פי שלפעמים מתבזה בעיני דורו, מכל מקום נסמך על דורות אחרים, ועל כל פנים דבר יקר הוא לו, כמו אבן טובה, המזינה את בעליה הרבה, אף-על-פי ששום בן אדם אינו יודע ממנה, ואינו מוקירה.

מה שאין כן אידיאה דתית הרי הבסיס שלה הוא התפארת בעיני ה', ועל כן בעל אידיאה דתית יכול לרומם עצמו ממעל לאנושיות.

וכן בין העמים בתוך גלותינו: כל עוד שהלכנו בדרכי התורה, היינו נשמרים, כי דבר זה ידוע לכל האומות, אשר אנו עם מפותח ביותר, וחפצים בשיתופינו עמהם, אלא שמנצלים אותנו, כל אחד לפי התאוה האנכיית. אולם כח רב היה לנו בכל האומות אשר אחר כל הניצול - נשאר לנו עדיין מנה יפה, גדולה מלאזרחי הארץ.

אולם בסיבת פורקי עול התורה, ובשאיפתם לתת חופש לזממם האנכיי, הרי אבדו את המטרה של החיים, דהיינו, עבודת השי"ת. ומתוך שהמטרה נשגבה, החליפו על מטרות אנוכיות של יופי החיים.

ממילא כל מי שזכה להון, הרי מעלה את המטרה שלו בכל הידור ויופי. ובמקום שהאיש הדתי, פיזר את העודף הכלכלי שלו, על צדקה ומעשים טובים, והעמדת ישיבות וכדומה, על צרכים כלליים. הלכו להם האנוכיים, ופיזרו את העודף שלהם. על יופי החיים: על אכילה ושתיה, הלבשה ותכשיטים והשתוו לרמי המעלה שבאותה האומה.

וכוונתי בדברים אלו, אינה אלא להראות, אשר התורה, וחוק ההתפתחות הטבעי, אפילו גם עם הגורל העור - הולכים יד ביד באחדות נפלאה. באופן אשר המקרים הרעים, במצב הגלותי, שיש לנו לספר הרבה מימי גלותינו - כולם היו מסבות המעל שמעלנו בתורה. ואם היינו נשמרים במצוות התורה, לא היה קורה אותנו כל רע ח"ו.

התאום והאחדות בין התורה והגורל העיור והתפתחות חשבון אנושי

ומתוך זה הנני להציע לבית ישראל, שיאמרו לצרותינו די, ויעשו חשבון, חשבון אנושי על כל פנים, מכל אלו הרפתקאות, ששינו ושילשו עלינו, וגם פה בארצינו, שאנו רוצים להתחיל במדיניות משלנו מחדש, שאין לנו כל תקוה להאחז על הקרקע בתור אומה, כל עוד שלא נקבל את תורתינו הקדושה, בלי שום הקלות, זולת בתנאי האחרון של העבודה לשמה, ולא לשם עצמו, בשיור אנוכיי, כמו שהוכחתי במאמר מתן תורה.

ואם לא נסדר עצמינו כאמור שם, הרי יש בנו מעמדות, אשר בלי ספק שמוכרחים אנו להתגלגל, פעם לימין ופעם לשמאל, כגלגול כל האומות. ועוד הרבה יותר. מפני שטבע המפותחים שאי אפשר לרסנם, כי כל דעה חשובה, מבעל דעה מפותח, לא תרכין ראשה מפני שום דבר, ואינה יודעת פשרות. ועל כן אמרו ז"ל: "ישראל עזין שבאומות הן", כי כל שדעתו רחבה יותר, הוא עומד על דעתו ביותר.

והוא חוק פסיכולוגי. ואם לא תבינו אותי, צאו ולמדו את הפרק הזה בין חברי האומה היום, אשר בעת שהתחלנו לבנות, כבר הספיק הזמן לגלות בנו את העזות ותקיפת הדעת, ומה שהאחד בונה השני סותר.

... וזה גלוי לכל. אלא מה שאני מחדש הוא דבר אחד, כי המה סבורים, אשר סוף כל סוף יבין הצד שכנגד את הסכנה, ואז ירכין ראשו ויקבל את דעתו. ואני יודע שאפילו נקשור אותם בכפיפה אחת לא יוותר אחד לשני כמלא נימא, ושום סכנה לא תפריע למי, מלבצע את שאיפתו.

במשפט אחד, כל עוד שלא נגביה את מטרתינו מתוך חיים הגשמיים, לא יהיה לנו תקומה גשמית, כי הרוחני והגשמי שבנו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, כי אנו בני האידיאה. ואף אם אנו שקועים במ"ט שערי החומריות, עם כל זה לא נוותר על האידיאה, ועל כן למטרה הקדושה שלשמו יתברך אנו צריכים.

ירושת הארץ

(מתוך כתב יד)

ישראל לא ישובו לארצם עד שיהיו כולם באגודה אחת.

חז"ל אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם באגודה אחת.

ב. ויש להבין מה ענין אחדות ישראל עם הגאולה.

ג. ונקדים העניין בַּמָּה אֵדַע וכו', כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וכו', וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל. וקשה איזו תשובה היא על שאלת אברהם?

ד. ויש להבין כל ענין הבריאה הזאת שהאדם סובל בה כל כך למה לי? וכי לא היה יכול להנות לנבראיו בלי כל זה?

ה. אמנם אִיתָא בספרים כי אי אפשר להנשמות לקבל את השכר הטוב שבשבילו ברא העולם והנשמות בלי שיהיה להם כלי מוכנת לקבלה והכלי ההוא אינה מושגת להאדם זולת ע"י היגיעה והטורח לקיים המצוות מתוך הדחק והמלחמות שהאדם נלחם עם היצה"ר ועם המניעות וטרדות המרובים אשר הצער והיגיעה הזאת בתורה ומצוות ממציא כלי להנשמה שתהיה מוכנת לקבל כל העונג והטוב שבשבילה ברא לכל הנבראים.

ו. ובזה מובן מאמר בֶּן הֵא הֵא במשנה אבות שאומר לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא שפירושו שהשכר נמדד במידת הצער. שקשה לכאורה מהו עניין הצער של אדם להשכר שלו?

ז. ובהאמור מובן היטב כי כל עיקר הצער והיגיעה שהוכנה בעולם הוא למציאת הכלי לקבל השכר הטוב על יגיעה בתורה ומצוות, מובן מאליו שכל שצערו בתו"מ גדול הרי שיש לו כלי יותר גדולה ממילא מוכן לקבל שכר מרובה ביותר.

ח. ועתה מובן תשובת הקב"ה לשאלת אברהם אבינו בַּמָּה אֵדַע כו' כי השאלה של אברהם אבינו היתה משום שראה ברוח קדשו גודל ההפלגה של שכר הטוב העתיד להגיע לישראל בזכות ירושת הארץ שהרי כל קיום המצוות תלוי בארץ וע"כ תָּמַהּ אברהם אבינו בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה כלומר במה אדע שבני ישראל יוכלו לזכות לְשָׂכָר גדול כזה ולהפלגה גדולה כזו כי מֵאַיִן יהיו להם כלים גדולים שיהיו ראויים לקבלה נפלאה הזו, וע"ז תירץ לו השי"ת גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אׂתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וכו' שאז יהיו להם יגיעה רבה בתורה ומצוות ואז הבין שבדרך זה ישיגו בטח כלי קבלה הגדולים והתשובה מְסַפֶּקֶת לגמרי.

ט. היוצא מדברינו שצריכים הכנה רבה לירושת הארץ משום שכל סגולת התורה והמצוות תלויים בה שעל ידיה זוכים לכל השפע והטוב שחשב השי"ת על כל נשמות ישראל בטרם שבראם אשר מטעם זה נתפלא אברהם אבינו כי לא הבין מֵאַיִן יקחו כלי קבלה כל כך גדולים לזכות לקדושת הארץ עד שהשי"ת אמר לו שהיגיעה בתורה ומצוות בגלות מצרים יכין אותם בכלים הגדולים הללו ויהיו ראויים להארץ הקדושה כמבואר.

י. וקשה על זה הָתֵינָח העוסקים בתורה אבל העוסקים בְּמִילֵיּ דְּעָלְמָא [בהבלי העולם] שאינם מוכנים כלל לעסוק בתורה במה יזכו המה לכלים הללו?

יא. אמנם התירוץ הוא כי ע"כ אמרו במדרש הנ"ל שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כולם באגודה אחת. כי הכלל ישראל המה גוף אחד ממש. שכל אבר ואבר יש לו תפקיד המיוחד לאותו האבר. למשל הראש מחשב שכל ודעת. והידים עובדות ומספיקות מזונות להראש. והראש פטור מלעבוד בעצמו, ואין לו צורך לזה כי הידים מספיקים לו. והידים אין להם צורך לחשוב שֵׂכֶל איך לעבוד, כי הראש מספיק בעדו לגמרי.

יב. אם ישראל יעשו לאגודה אחת, כמו גוף אחד, אשר בעלי עבודה שהם הידים של הגוף יספיקו להראש, אז היגיעה והצער של בעלי תורה ועבודה ישלימו בעד העובדים... ומובן היטב המדרש [אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם] באגודה אחת וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל... יהלך.

מאמרי שמעתי

מא. מהו קטנות וגדלות באמונה

שמעתי מוצאיו"ט דפסח תש"ה

הנה כתיב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

צריכים לדעת, שאורות דפסח סגולתן הוא לזכות לאור האמונה. אבל לא לחשוב, שאור האמונה הוא דבר קטן, כי הקטנות והגדלות תלוי רק בהמקבלים. כי בזמן שהאדם אינו עובד על דרך האמת, אזי הוא חושב שיש לו אמונה יותר מדי, ובשיעור האמונה שיש בו, הוא יכול לחלק לכמה אנשים, אזי המה יהיו יראים ושלימים.

מה שאין כן מי שרוצה לעבוד את ה' על דרך האמת, ובודק את עצמו בכל פעם, אם הוא מוכן לעבוד במסירות נפש "ובכל לבבך". אזי הוא רואה, שתמיד הוא בחסרון עם בחינת אמונה. היינו שתמיד יש לו גרעונות בבחינה זו.

ורק בזמן שיש לו אמונה, אזי הוא יכול להרגיש, שהוא יושב תמיד בפני המלך. ובזמן שהוא מרגיש את גדלותו של המלך, אזי הוא יכול לגלות את האהבה בב' סטרין [בשני צדדים] : בין בסטרא דטובא [בין בצד הטוב], ובין מסטרא דדינא קשיא [ובין מצד הדין הקשה].

לכן אדם המבקש את האמת, הוא הנצרך לאור האמונה. ואדם כזה, אם הוא שומע או רואה איזה סגולה להשיג את האור האמונה, הוא שומח כמו שמוציא שלל רב.

לכן אלו אנשים, שהם מבקשי האמת, אזי בחג הפסח, שאז סגולה לאור האמונה, אזי אנו קוראין בפרשה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", כי אז זמן המסוגל לזכות לזה.

נט. ענין מטה ונחש

שמעתי י"ג אדר תש"ח

"ויען משה ויאמר, והן לא יאמינו לי וכו'. ויאמר אליו ה', מה זה בידך. ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה ויהי לנחש. וינס משה מפניו" (שמות ד').

ויש לפרש, שאין יותר מב' מדרגות: או קדושה, או ס"א. ומצב של בנתיים אין. אלא, מאותו המטה בעצמו נעשה נחש, אם משליכין אותו לארץ. ובכדי להבין את זה, נקדים מאמר חז"ל, ש"השרה שכינתו על עצים ואבנים". ש"עצים ואבנים" נקראים דברים של למטה בחשיבות. דוקא ובאופן זה השרה שכינתו.

וזה ענין השאלה: "מה זה בידך ?" כי יד פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד". מטה. היינו שכל השגותיו בנויים על בחינת מטה בחשיבות, שהוא סוד אמונה למעלה מהדעת.

(שבחינת אמונה נבחן לעיני האדם לבחינת מטה בחשיבות, לבחינת שיפלות. ואדם מחשיב את הדברים שמתלבשים בתוך הדעת. מה שאין כן, אם השכל של האדם אינו משיגו, אלא שהוא מתנגד לדעתו של האדם, והאדם צריך אז לומר, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת שלו, נמצא שמשפיל אז דעתו, ואומר, מה שהוא מבין בתוך הדעת, שהוא מתנגד לדרך ה', אז האמונה נמצא אצלו למעלה בחשיבות מהדעת שלו.

כי כל השכליות, שהוא בסתירה לדרך ה', הוא שהשכל הזה כלום לא שוה, אלא "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". היינו, שמבטל את כל מה שהוא שומע ורואה. זה נקרא, שהולך למעלה מהדעת. וכך נראה להאדם לבחינת שיפלות וקטנות.

מה שאין כן אצל הבורא, אינו נבחן בחינת אמונה לשיפלות. כי אצל האדם, שאין לו עצה אחרת, ומוכרח ללכת בדרך אמונה, נראה לו האמונה לשיפלות. מה שאין כן לגבי הבורא, שהוא היה יכול להשרות שכינתו, לאו דוקא על עצים ואבנים, אלא שבחר דוקא על דרך זה, הנקרא אמונה, בטח שבחר זה מטעם, שזה יותר טוב ויותר הצלחה. נמצא, אצלו ית' לא נקרא אמונה למטה בחשיבות, אלא להיפוך, שדוקא לדרך זה יש לו מעלות רבות, אלא לעיני הנבראים נקרא זה בחינת מטה).

ואם משליכין את המטה לארץ, ורוצים לעבוד עם בחינה יותר גבוה, היינו בתוך הדעת, ומבזים את בחינת למעלה מהדעת, שנדמה עבודה זו לבחינת שיפלות, תיכף נעשה מהתורה והעבודה שלו בחינת נחש, שהוא סוד נחש הקדמוני.

וזה סוד "כל המתגאה, אומר לו הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". והטעם הוא כנ"ל, שהשרה שכינתו על עצים ואבנים. לכן, אם הוא משליך בחינת מטה לארץ, ומגביה את עצמו לעבוד עם מדה יותר גבוה, זהו כבר נחש. ואין בחינת בנתיים. אלא או נחש או קדושה. מטעם, שכל התורה והעבודה שלו, שהיה לו מבחינת מטה, הכל נכנס עכשיו לבחינת נחש.

וידוע, דאין להס"א אורות. ומשום זה גם בגשמיות, אין להרצון לקבל רק חסרון, ולא מלוי חסרון. והכלי קבלה נשאר תמיד בחסרון בלי מלוי. כי מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים וכו'. ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו. וזה נמשך מכח השורשים העליונים. ששורש הקליפה הוא סוד הכלי קבלה. ובשיתא אלפי שני [ובששת אלפי השנים] אין להם תיקון. ועליהם שורה הצמצום. לכן אין להם אורות ושפע.

ולכן הם מפתים לאדם, שימשוך אור למדרגתם. וכמה אורות, שהאדם קבל ע"י היותו דבוק בקדושה, כי בקדושה מאיר השפע, לכן כשהם מפתים לאדם, שימשוך שפע לבחינתם, אז הם מקבלים את האור הזה. ועל ידי זה יש להם שליטה על האדם, היינו שנותנים לו הספקה, בזה המצב שבו הוא נמצא, שלא יזוז מכאן.

לכן ע"י שליטה זו אין האדם יכול ללכת קדימה, מטעם שאין לו צורך למדרגה יותר גבוה. וכיון שאין לו צורך, אינו יכול לזוז ממקומו אף תנועה קלה. ואז אין באפשרותו להבחין, אם הוא הולך בקדושה או להיפוך, משום שהס"א נותן לו כח לעבודה ביתר שאת וביתר עז, כיון שעכשיו הוא נמצא בתוך הדעת. לכן יש לו מקום לעבודה לא בבחינת שיפלות, ולפי זה האדם היה נשאר כך ברשות של הס"א.

ובכדי שהאדם לא ישאר ברשות הס"א, עשה הקב"ה תיקון, שאם האדם עוזב את בחינת ה"מטה", תיכף נופל לבחינת "נחש", ותיכף הוא הולך במצב של כשלונות. ואין לו שום כח להחזק, אלא אם כן יקבל שוב את בחינת האמונה, הנקרא שופלות.

נמצא לפי זה, שהכשלונות בעצמם הם גורמים, שהאדם יקבל על עצמו שוב הבחינת מטה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת.

וזה פירוש מה שאמר משה: "והם לא יאמינו לי", שפירושו, שלא ירצו לקבל עליהם את הדרך לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אז אמר לו ה': "מה זה בידך מטה?" השליכהו ארצה. אז תיכף "ויהי לנחש". היינו שבין מטה לנחש אין מצב של בנתיים. אלא שהוא בכדי לדעת, או שהוא נמצא בקדושה, או בהס"א.

נמצא, ממילא שאין להם עצה אחרת, אלא לקבל עליהם את בחינה אמונה למעלה מהדעת, הנקרא "מטה". והמטה הזה צריך להיות ביד, ולא לזרוק את המטה. וזה ענין מה שכתוב "ופרח מטה אהרן", היינו שכל הפריחות, שהיה לו בעבדות ה', היה על בסיס מטה אהרן דוקא.

שזה ענין, שרצה לתת לנו סימן, בכדי לדעת, אם הוא הולך על דרך האמת, או לא חס ושלום. נתן לנו סימן להכיר רק בהיסוד של העבודה, היינו על איזה בסיס הוא עובד. אם היסוד שלו הוא מטה, זהו קדושה. ואם הבסיס שלו הוא בתוך הדעת, אין זו דרך להגיע לקדושה.

אבל בעבודה בעצמו, היינו בתורה ותפילה, אין שום היכר בין "עבדו ללא עבדו", כי שם הוא להיפוך. אם היסוד הוא בתוך הדעת, היינו על יסוד ידיעה וקבלה, אז הגוף נותן חמרי דלק לעבודה, ויכול ללמוד ולהתפלל ביותר התמדה וביותר התלהבות, כיון שזהו על יסוד בתוך הדעת.

מה שאין כן בזמן מי שהולך בדרך הקדושה, שהבסיס שלו הוא אמונה והשפעה, אז הוא צריך הכנה רבה, שהקדושה תאיר לו. וסתם בלי הכנה, אין הגוף נותן לו כח לעבודה. וצריך תמיד להתאמצות יתירה, כיון ששורש האדם הוא בחינת קבלה ובתוך הדעת.

לכן אם עבודתו הוא על יסוד הארציות, יכול הוא תמיד להיות בסדר. מה שאין כן אם היסוד של עבודתו הוא על בחינת השפעה ולמעלה מהדעת, הוא צריך תמיד להתאמצות, שלא יפול לשורשו של קבלה ולתוך הדעת. ואסור להסיח דעת לרגע, אחרת הוא נופל לשורשו של ארציות, המכונה בחינת "עפר", כמ"ש "כי מעפר באת ואל עפר תשוב". וזה היה לאחר חטא עץ הדעת.

ונותן בירור, אם הוא הולך בקדושה או חס ושלום להיפוך, הוא כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי". סימן זה נותן לנו הזה"ק, שדוקא על בסיס של אמונה, הנקרא בחינת מטה, זוכים לפריה ורביה בתורה, כנ"ל. וזה סוד "ופרח מטה אהרן", שהפריחה והגדילה באה דוקא ע"י המטה.

אי לזאת, בכל יום, כמו שהאדם קם ממטתו, והוא רוחץ את עצמו לטהר גופו מזוהמת הגוף, כן צריך לרחוץ את עצמו מזוהמת הקליפה. שיבדוק את עצמו, אם בחינת ה"מטה" שלו הוא בשלימות אצלו. ובדיקה זו צריכה להיות בתמידיות. ואם הוא רק מסיח דעת ממנו, תיכף נופל לרשותם של הסטרא אחרא, הנקרא קבלה עצמית. ותיכף הוא נעשה משועבד להם. כי ידוע שהאור עושה את הכלי. לכן כפי מה שהוא עובד בעמ"נ לקבל, בשיעור זה הוא נצרך רק השתוקקות לקבלה עצמית, ונתרחק מענינים השייכים להשפעה.

ובזה יובן לנו המאמר חז"ל "מאד, מאד הוי שפל רוח". ומהו הרעש הזה שאומר "מאד, מאד".

אלא כנ"ל, כיון שהאדם נעשה נצרך לבריות, על ידי זה שנתנו לו פעם כבוד, ומתחילה קיבל את הכבוד לא מטעם חס ושלום שרוצה להנות מהכבוד, אלא מטעמים אחרים, מטעם כבוד התורה וכדומה. והוא בטוח בחשבון זה, כיון שהוא יודע בעצמו, שאין לו שום תשוקה לכבוד. ולפי זה הסברה נותנת, שמותר לו לקבל את הכבוד. מכל מקום אסור לקבל, מטעם שהאור עושה את הכלי.

לכן, לאחר שקיבל את הכבוד, כבר נעשה נצרך להכבוד. והוא כבר נמצא ברשותו, וקשה להשתחרר מהכבוד. ועל ידי זה הוא נעשה למציאות בפני עצמו, וכבר קשה להתבטל לה', משום שע"י הכבוד הוא נעשה למציאות בפני עצמו. ובכדי לזכות לדביקות, אדם צריך להתבטל מכל מציאותו. לכן "מאוד, מאוד": "מאוד" הוא, שאסור לקבל כבוד לצורך עצמו. ו"מאוד" השני הוא, אפילו שאין כוונתו לצורך עצמו, גם כן אסור לקבל כנ"ל.

פו. ויבן ערי מסכנות

שמעתי מאאמו"ר זצ"ל ג' שבט תש"א

הנה הכתוב אומר "ויבן ערי מסכנות לפרעה, את פתום ואת רעמסס" (שמות א').

ויש לשאול, הלא פתום ורעמסס משמע שהם ערים יפים. וערי מסכנות משמע שהיא עניות ודלות. וגם מלשון סכנה. וכן יש להבין, במה ששאל אברהם אבינו עליו השלום: "ויאמר וכו', במה אדע כי אירשנה?" (לך לך ששי). ומה השיב לו הקב"ה. כתוב: "ויאמר לאברם, ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה".

לפי הפשט קשה להבין: היות שהשאלה היתה, שהוא היה רוצה בטוחות על הירושה. ולא נראה שום בטוחות בהתשובה, שהקב"ה השיב לו, כי זרעך יהיו בגלות. ומשמע שזה היה תשובה מספקת עבורו.

כי אנו רואים, כי אברהם, כשהיה לו וכוח עם הקב"ה בענין אנשי סדום, היה לו וכוח ארוך עם הקב"ה. וכל פעם אמר "אולי...". וכאן, כשהקב"ה אמר, שזרעך יהיו בגלות, כבר קבל זה בתור תשובה מספקת. ולא היה לו שום וכוח לומר "אולי...". אלא שקבל זה בתור בטוחות על ירושת ארץ.

ולפי זה יש להבין את התשובה הזו. וכן יש להבין מה שפירש הזה"ק על הכתוב "ופרעה הקריב". ומפרש, שהוא הקריב אותם לתשובה. היתכן, שפרעה הרשע ירצה לקרבם לתשובה?

ולהבין כל זה יש להבין את מאמר חז"ל וזה לשונם: "כדריש ר' יהודה, לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה. ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים, האיך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה. ורשעים בוכין ואומרים, האיך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה". (סוכה נ"ב ע"א).

והמאמר הזה כולו מוקשה:

א. אם כבר שחט את היצר הרע, מאיפה יש עוד רשעים?

ב. צדיקים למה בוכין, אדרבא הם היו צריכים לשמוח.

ג. איך יכול להיות שני דעות במציאות, בזמן ששניהם כבר הגיעו למצב של אמת, שהמאמר הזה המדובר הוא בעתיד לבוא, שאז בטח מצב של אמת, ואיך יכולים להיות שנוי במציאות במרחק כזה, מבין חוט השערה להר גבוה?

ופירש זה עם מה שאמרו חז"ל (שם) "אמר רבי אסי: "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא (של עכביש), ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה" (ישעיה ה').

אנו צריכים לדעת כלל גדול, שעבודה שלנו, שניתן לנו, שיהיה על בסיס אמונה למעלה מהדעת. אין זה מטעם, שאין אנו ראויים למדרגה גדולה, ומשום זה ניתן לנו, שנקח הכל בכלי של האמונה. וזה נדמה לנו לבחינת שופלות ופחיתות ערך. והאדם מצפה, מתי נוכל לפטור את עצמו מעול הזה, שנקרא אמונה למעלה מהדעת.

אלא הוא מדרגה גדולה וחשובה מאוד, שאין סוף ותכלית לרוממותה. ומה שנראה בעינינו לבחינת שופלות, הוא מסיבת הרצון לקבל שבנו. ובהרצון לקבל יש להבחין בו בחינת ראש וגוף, שהראש נקרא ידיעה והגוף נקרא קבלה. ומשום זה כל מה שהוא נגד הידיעה, נבחן אצלנו לבחינת שופלות ומעשה בהמה.

ובהנ"ל יש לפרש, מה שאברהם אבינו עליו השלום שאל להקב"ה "במה אדע כי ארשנו?" כי איך יהיה מציאות, שיוכלו לקבל עליהם עול האמונה? היות שזהו כנגד הדעת. ומי יכול ללכת נגד הדעת? אם כן איך יהיה מציאות, שיזכו לאור האמונה, היות שכל השלימות תלוי רק בזה.

ועל זה השיב לו הקב"ה: "ידוע תדע וכו', שהם יהיו בגלות". שפירושו, שהוא הכין קליפה, שהוא היצר הרע אדם בליעל, שהוא פרעה מלך מצרים, שאותיות פרעה הוא אותיות ערף, כמו שאמר האר"י ז"ל בשער הכוונות לפסח, שפרעה הוא בחינת עורף מצר-ים, שהיה מוצץ את השפע כשיורדת לתחתונים, עם השאלה שלו, שהוא בא ושואל "מי ה' אשר אשמע בקולו?" (שמות, שביעי). ותיכף עם השאלה הזאת כבר נמצאים ברשות הקליפות, כמו שאומר הרמב"ם (בהלכות דעות) מה שכתוב "אל תפנו לאלילים", עם הפניה לבד, היינו עם השאלה לבד, כבר עוברים על הלאו "דלא תפנו".

והיות שהס"א, רוצה שתוכל לינוק שפע מהקדושה. ומה היא עושית אז שתוכל לינוק שפע מהקדושה? וזה שאומר לנו הכתוב "ופרעה הקריב". ומפרש הזה"ק, שהקריב אותם לתשובה. ושאל כנ"ל: "איך שייך לומר, שפרעה קרב אותם לתשובה, הלא הדרך של הקליפות הוא לרחק את האדם מהקב"ה?"

וזה יש להבין על דרך, מה שכתוב בזהר, וזה לשונו: "אבל בך אתרשים פשע בטמירו, כגוונא דחויא דמחי ואעיל רישיה בין גופיה [אבל בָּךְ, מתרשם פשע בִּטְמִירוּ, כמו הנחש שֶׁמַּכֶּה, ומכניס ראשו לתוך גופו]". ובהסולם "כגוונא וכו', כי הפשע הזה, להיותו בטמירו, נמצא כח הנחש, דמחי לבני עלמא והביא מיתה לעולם, עודו בכל תוקפו. ואי אפשר להעביר אותו, בדומה לנחש, הנושך לאדם, ותיכף מכניס ראשו לגופו, שאז אי אפשר להרגו". (הקדמת ספר הזהר דף מא, ובהסולם).

ועוד מאמר יש בזהר, שהנחש כפף לרישא ומחי בזנביה [שהנחש כופף ראשו וּמַכֵּה בזנבו]. היינו, שלפעמים הוא נותן לאדם, שיקבל עליו את עול האמונה, שהוא בחינת למעלה מהדעת. שזה הוא ענין "כפיף לרישא", אבל מחי "בזנביה". בזנביה, אפשר לפרש, בסופו. שמה שכף לרישא, היה בכדי שבסופו יקבל בעמ"נ לקבל. זאת אומרת, מה שנתן לו מקודם רשות לקבל עליו את האמונה, היה בכדי שאח"כ יקח הכל לרשותו. כי הקליפה יודעת, שאין מקום לקבל שפע, אלא על ידי הקדושה.

וזה פירוש, שפרעה הקריב. שדרשו, שהקריב את ישראל לתשובה. וזה היה בכוונה תחילה, כדי שאח"כ יקח מהם הכל לרשותו. וזהו שכתב האר"י ז"ל, שפרעה היה יונק כל השפע, שהיה יורד לתחתונים, היה יונק מבחינת עורף ומצד הגרון, שהוא בחינת רישא דגופא [תחילת הגוף], שהיה לוקח הכל בכלי קבלה שלו.

וזהו פירוש "ויבן ערי מסכנות", היינו שזה היה לישראל. זאת אומרת, שכל כמה שהיה עובדים בזמן גלות, הכל לקח פרעה לרשותו. וממילא היו עם ישראל עניים, שנקרא מסכנא, בחינת עני.

ועוד יש לפרש מסכנות מלשון סכנה, שהם היו בסכנה גדולה, שלא ישארו במצב זה כל ימי חייהם. אבל לפרעה היה עבודתם של ישראל פיתם ורעמסס, היינו ערים יפים מאד מאד.

לפי זה יהיה הפירוש "ויבן ערי מסכנות" - לישראל, ולפרעה - את פיתם ורעמסס. היות שכל מה שעבדו ישראל, נפל לקליפות, ולא היו רואים שום ברכה בעבודתם. ובזמן שהיו מתגברים בעבודת האמונה ובבחינת השפעה, אז כן ראו פריה ורביה. וברגע שנפלו לבחינת ידיעה וקבלה, היו תיכף נופלים לרשות קליפת פרעה. ואז באו לידי החלטה גמורה ומוחלטת, שהעבדות צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ובבחינת השפעה.

אבל ראו, שאין כח בידי עצמם לצאת משליטת פרעה. לכן כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי פחדו, שלא ישארו שם בגלות לעולמים. אז "ותעל שועתם אל ה'", וזכו לצאת מגלות מצרים.

נמצא, שמטרם שראו את המצב, שבו הם נמצאים ברשות הקליפות, וכואב להם ומפחדים שלא ישארו שם לעולמים, אז אין שום צורך, שה' יעזור להם מכלי קבלה, אם לא מרגישים את ההזק והחסרון, שיש בזה, שזהו כל המפריע מלהתדבק בה'. כי אחרת אדם מחשיב יותר את העבודה בבחינת ידיעה וקבלה. מה שאין כן בחינת אמונה נחשב לבחינת שופלות. ובוחרים יותר בידיעה וקבלה, כי כך מחייב שכל החיצון של האדם.

ולכן הוכן להם הגלות, שירגישו שאין להם שום התקדמות בהתקרבות לה', כל עבודתם נשקע בתוך קליפת מצרים. ואז ראו, שאין להם שום ברירה, אלא הם מוכרחים לקבל על עצמם עבודה של שיפלות, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, ולהשתוקק לבחינת השפעה, אחרת הם מרגישים, שהם שנמצאים ברשות הס"א.

נמצא, שהאמונה שקבלו עליהם, היה מטעם, שראו, אחרת אין להם שום עצה. ומשום זה הסכימו לעבודה של שיפלות. וזה נקרא "עבודה, התלויה בדבר". מסיבת שלא יפלו לתוך רשת הקליפות, לכן לקחו עליהם עבודה זו. אבל אם בטל הדבר, בטלו אהבה לעבודה זו. זאת אומרת, אם בטל היצר הרע, שכבר אין מי שיביאו להם מחשבות דלא תפנו לאלילים, בטלו אהבה של עבודת השיפלות.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל: "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא (עכביש), ולבסוף דומה כעבותות העגלה".

ידוע, שיש בחינת אונס, שוגג, מזיד. הרצון לקבל, המוטבע באדם, הוא בחינת אונס, מטעם שאין זה בידו לבטלו. וממילא לא נחשב זה לחטא, אלא זה נחשב לעון, כמ"ש: "הוי מושכי העון בחבלי השוא". אם כן, אי אפשר לדחותו או לשנוא אותו, מטעם שאין הוא מרגיש, שזה יהיה חטא. אבל מזה יוצא אח"כ "כעבותות העגלה", חטאה. ומהרצון לקבל הזה נברא אח"כ קליפות, שיש להם מרכבה שלימה, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". ומשם נמשך היצר הרע. היינו הכל מהחוט השערה הנ"ל.

וכיון שכבר נתגלה שזהו חטא, אז כבר יודעים לשמור את עצמם מחוט השערה הזו. ואז מבינים, שאין עצה אחרת, אם רוצים להכנס לקדושה, אלא לקבל עבודה של שיפלות, היינו אמונה והשפעה. אחרת הם רואים, שנמצאים תחת שליטת קליפת פרעה מלך מצרים.

נמצא, שתועלת הגלות היה, שירגישו, שהרצון לקבל הוא חטא. וזהו סיבה, שיחליטו, שאין עצה אחרת, אלא להשתדל להגיע לכלי השפעה. וזה ענין, שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום, על השאלה, שהוא בקש בטוחות על ירושת הארץ: "ידוע תדע, כי גר יהיו זרעך וכו' וענו אותם". כי על ידי הגלות, אז הם יבואו לידי גלוי של החוט השערה, שהוא חטא. אז יבואו לידי קבלת עבודה אמיתית, כדי להרחיק עצמם מן החטא.

וזה שאמר רבי יהודה, לעתיד, שיהיה "בלע המות לנצח", דהיינו שהקב"ה שוחט ליצר הרע, וממילא לא נשאר ממנו אלא חוט השערה, שזה לא מורגש לחטא כלל (שחוט השערה הוא דבר שלא יכולים לראות זה בעין). ומכל מקום נשארים עוד רשעים וצדיקים. ואז כולם רוצים להדבק בו ית'. והרשעים, שעוד לא תיקנו את החוט השערה שלהם, מזמן שהיצר הרע היה קיים, שאז היה יכולת להרגיש, שזהו חטא.

מה שאין כן עכשיו, שאין יצה"ר לא נשאר אלא בבחינת חוט השערה, אז אין להם סיבה שיצטרכו להפוך את הכלי קבלה לכלי השפעה. כנ"ל, שחוט השערה לא מרגישים. אבל מכל מקום להדבק בו ית' לא יכולים, כיון שיש שנוי צורה ו"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". והתיקון שלהם הוא, שיהיו אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. שהכוונה הוא, היות שהיצר הרע נתבטל, נמצא שאין לצדיקים סיבה, שיצטרכו ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

אם כן, כיון שאין להם סיבה, אז מי מכריח אותם? לכן כשהם רואים, שהרשעים, שנשארו עם חוט השערה, ולא תיקנו את חוט השערה, בזמן שהיה היצר הרע, שאז ראוי היה שיוכלו לתקן, מטעם שאז היה מגולה את הרצון לקבל לחטא. מה שאין כן עכשיו לא ניכר לחטא, אלא לחוט השערה.

לכן, אם אין סיבה, אין עכשיו מקום לתקן. אבל יחד עם זה, אין מקום לדביקות, כי השנוי צורה נשארו. וכל התיקון שלהם הוא בזה, שהצדיקים הולכים עליהם. היינו, כשרואים שעכשיו כבר אין פחד מפני רשת הקליפות, שכבר נשחט היצר הרע.

אם כן, מדוע עכשיו הם צריכים לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת? אבל כשהם רואים, שאין הרשעים יכולים עכשיו להגיע לדביקות, מטעם שאין להם עכשיו סיבה, היינו יצר הרע, שיהיה ניכר להם לחטא, ויחד עם זה הם נשארו בחוץ, שסוף כל סוף נשאר שנוי צורה.

לכן הצדיקים, כשרואים את זה, אז הם מבינים מה טוב היה להם, שהיה להם סיבה לעבוד בבחינת השפעה, שהיה נדמה להם, שעסקו בבחינת השפעה רק מטעם היצר הרע. אבל הם רואים, שענין החטא, שראו אז, היה לטובתם. היינו, שבאמת העבודה זו הוא עיקר. ולא מטעם פחד, שיפלו לרשות הקליפות, עושים עבודה זו. וראיה לזה הם רואים אצל הרשעים, שלא תיקנו את החוט השערה. ועכשיו אין להם סיבה. ונשארו מבחוץ, שלא יכולים לבוא עכשיו לדביקות בה'.

נמצא, שהצדיקים מקבלים כח ללכת מחיל לחיל ע"י הרשעים. וזה שהרשעים נעשה אפר תחת רגלי הצדיקים. שהצדיקים הולכים על בחינת שנשארו בבחינת רשעים. אם כן "אגלאי מילתא למפרע [מתברר העניין מלכתחילה]", שדוקא עבודה זו הוא חשובה. ולא מטעם הכרח, כמו שנדמה להם מקודם, בזמן שהיה להם יצר הרע. עכשיו הם רואים, אפילו בלי יצר הרע, כדאי לעבוד בבחינת השפעה ואמונה.

וענין הללו בוכין והללו בוכין, כידוע, כי בכיה הוא בחינת קטנות, שהוא בחינת ו"ק. ויש חילוק בין ג"ר לו"ק. שמוחין דו"ק מאירים מבחינת העבר, היינו שהם לוקחים חיות ואור ממה שעבר עליהם. מה שאין כן מוחין דג"ר מאיר בהוה, ע"י שהוא מיחד את הזווג.

וזה פירוש, שהצדיקים בוכין ואומרין: "איך יכולנו לכבוש הר גבוה?" שעכשיו הם רואים, מה שהיה לפני שחיטת יצר הרע, שהיה שליטתו גדולה מאד, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". והיה להם רחמים גדולים מצד השם ית', שנתן להם כח לנצח את מלחמת היצר. ויש להם עכשיו ששון ושמחה מהנס שהיה להם אז, היינו מזמן העבר. וזה נקרא "מוחין דקטנות".

והרשעים בוכין, כיון שעכשיו אין להם שום עצה להדבק בו ית', אף על פי שעכשיו הם רואים, שאין זה אלא חוט השערה. אבל היות שאין עכשיו יצר הרע, אין להם סיבה, שיוכלו להפוך את הכלי קבלה להשפעה. רק רואים שהם מבחוץ, לכן הם בוכין.

אבל התיקון שלהם הוא בזה, שנעשה אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. היינו כנ"ל, שעל ידי זה שהצדיקים רואים, אף על פי שאין עכשיו יצר הרע, ומכל מקום אין הרשעים יכולים לזכות לדבקות. אז הם אומרים, על מה שהיה חושבים, שרק מטעם סיבה של יצר הרע צריכים ללכת בדרכי השפעה. אלא הם רואים, שזהו הכלי אמיתית. זאת אומרת, אפילו שלא היה יצר הרע, גם כן דרך זה הוא אמת, שדרך האמונה הוא דרך נפלאה.

ובזה נבין, למה נשארים רשעים אחר שחיטת יצר הרע. זהו מטעם כדי שיהיו אפר "תחת כפות רגלי הצדיקים". שאם לא היה נשארים רשעים, אז לא היה מי שיגלה את הענין הגדול הזה, שדרך האמונה הוא לא מטעם אהבה התלויה בדבר. היינו שלא מטעם יצר הרע צריכים ללכת בדרך האמונה, אלא זהו אהבה שאינו תלויה בדבר. היות שעכשיו כבר אין יצר הרע, ומכל מקום רק בדרך האמונה יכולים לזכות לדביקות ה'.

ושמעתי פעם אחרת: הנה מה שאנחנו צריך דוקא לאמונה, הוא מסיבת הגאות שיש בנו, שאז קשה לנו לקבל האמונה. זאת אומרת, שאף על פי שהאמונה הוא בחינה גבוה, ומדרגה נפלאה, שאין התחתון יכול להשיג ולהבין את יקר ערכה ותכלית רוממותה, הוא רק מסיבת הגאות שבנו, דהיינו הרצון לקבל, נדמה לעינינו שהוא בחינת שופלות ומעשה בהמה. אשר לסיבה זו הוכן לנו אדם בליעל.

ושמעתי פעם אחרת: אשר אנחנו רואים, שבזמן שאנו לא רוצים לקבל את האמונה אנחנו נופלים ממצבנו. ובכל פעם ופעם אנחנו עולים ויורדים, עד שנקבע בליבנו שאין לנו עצה אחרת אלא לקבוע את האמונה. וזהו היה בכדי לקבל את האמונה. וזה ויבן ערי מסכנות (לישראל) לפרעה.

קמא. ענין חג הפסח

שמעתי

ענין חג הפסח הוא על מוחין דחיה. וענין הספירה הוא מוחין דיחידה. לכן, בזמן הספירה יש הסתלקות המוחין, משום שענין הספירה הוא בחינת עליית מ"ן. וידוע, שבזמן עליית מ"ן יש הסתלקות האורות. אבל לאחר הספירה חוזרת המוחין למקומה. כי ענין הקטנות שבזמן הספירה, הוא קטנות דבחינת יחידה. אבל יחד עם זה יש מוחין דחול, שהוא ישסו"ת. ומוחין דשבת שהם מוחין דאו"א.

קנא. וירא ישראל את מצרים

שמעתי בשלח

בפסוק "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

יש להבין: מה שייך כאן לומר ענין "ויאמינו", שמובן, שהנס של יציאת מצרים וקריעת הים, הביא את ישראל לאמונה גדולה יותר ממה שהאמינו קודם? והלא אמרו חז"ל על פסוק "זה אלי ואנוהו", שראתה שפחה על הים יותר מיחזקאל הנביא. אם כן, משמע שיציאת מצרים היה ענין של ניסים גלוים, המביאים לידיעת ה', שזהו היפך מהמובן של "אמונה", כי אין פירושו למעלה מן הדעת. וכשרואים נסים גלוים, קשה מאד להיות אז באמונה. כי אדרבה, אז הוא התפשטות הדעת. אם כן מהו הפירוש של כתיב "ויאמינו בה'"?

רק יש לפרש על דרך הפירוש של "וכל מאמינים, שהוא אל אמונה". והפסוק מספר בשבחן של ישראל, שאפילו אחרי שראו הנסים הגלוים, לא נגרע אצלם העבדות ה', שהוא על דרך האמונה ולמעלה מן הדעת. וזה הוא עבודה גדולה, לאחר שזוכים ויכולים לעבוד את ה' בדעת, ואז לאחוז בדרך האמונה ולא לזלזל בו כלום.

קנז. אני ישנה וליבי ער

שמעתי ט' ניסן תש"ח

בזוהר (פרשת "אמור", צ"ה ע"א, ד"ה "ובחודש"): "אמרה כנסת ישראל, אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני בשעבודה דקשיו [אמרה כנסת ישראל, אֲנִי יְשֵׁנָה, בגלות מצרים שהיו בָּנַי בַּשִּׁעְבּוּד הקשה]". שהמוחין היו בבחינת שינה. כמו שדרשו על פסוק "ישנו", אלקיהם של אלו ישן הוא.

"ולבי ער, לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא [וְלִבִּי עֵר, לשמור אותם שלא יִכְלוּ בגלות]". היינו בזמן שמקבלים המוחין דאחוריים, הם נשמרים על ידיהם, אף על פי שעדיין אינם מאירים בה, והם עוד בסוד הגלות. אבל מכל מקום נקרא ער, שהוא סוד "מליבא לפומא לא גליא [מהלב לפה - לא מתגלה]". שענין לב הוא סוד ו"ק, שבבחינת ו"ק דחכמה יש שמה. עד שאפילו בזמן הגדלות אין שמה חכמה אחרת, אלא רק מבחינה שקיבלה כאן.

"קול דודי דופק", הוא סוד הכאה, בחינת מסך דחירק שבחינת ז"א.

"ואזכור את בריתי", שהוא סוד ברית מילה, שהוא בחינת דינין דנוקבא [דינים של נקבה], שהם מבטלין דינין דדכורא [דינים של זכר], שדינים הם הבחינה, שמבטלין את הג"ר, שזה בחינת חתוך.

ויש עוד תיקונים, הנקרא בחינת פריעה. "פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא, ואנא אפתח לך תרעין עילאין [פתחי לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לך שערים העליונים]". שענין פתיחת דקיקא הוא ענין אורחין דקיקין [אוֹרְחוֹת דקיקים], שחכמה בלי חסדים מאירים רק בבחינת דקיקא. ורק אח"כ כשמושכין חסדים, ונכללו החכמה בחסדים ו"ק אורחין רברבין [אוֹרְחוֹת גדולים]. וענין תרעין עילאין [שערים עליונים] הוא סוד חסדים מבחינת או"א, הנקרא "אוירא דכיא". שרק אחר שיש לו חכמה וממשיך חסדים, החסדים הללו נקראים "אוירא דכיא", יען שבוחר בחסדים מבחכמה.

מה שאין כן כשיש לו חסדים בלי חכמה, זה נקרא בחינת קטנות.

"פתחי לי", שהז"א והמלכות אחותו, בסוד חכמה, שהיא תמשיך חכמה.

"דהא פתחא לאעלא לי בך [כי הפתח לכנוס אצלי, הוא בך]". רק כשיהיה לך בחינת חכמה, אז יש לי פתח, להכנס בבחינת החסדים, שיש לי מבחינת או"א, הנקרא "אוירא דכיא".

"תא חזי, בשעתא דקב"ה הוי קטיל לבוכרי דמצראי וכו', ואחית דרגין מעילא לתתא [בוא וראה, בשעה שהקב"ה היה הורג לבכורי מצרים וכו', והוריד המדרגות שלמעלה, למטה]". שמצרים הוא סוד קו שמאל. אבל מבחינת קליפה, בלי שום התכללות מימין. וכשישראל היו במצרים, היו תחת שליטתם, שגם היו מוכרחין לקבל בחינת שמאל. ומכת בכורות, היינו שביטל את שליטת הג"ר דשמאל, שזה "ואחית דרגין מעילא לתתא, ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא [והוריד המדרגות שלמעלה, למטה, בה בשעה נכנסו ישראל בברית אות הקדוש]". שענין ברית מילה הוא סוד דינין דנוקבא, שהוא מסך דחירק, שמבטל את הדינין דדכורא. שעל ידי זה מבטלת את הג"ר דשמאל, ומאירין רק בחינת ו"ק. ונמצא, שע"י שהקב"ה הכה בכוריהם, היה להם כח לקיימא בברית [לעמוד בברית], "כדין ההוא דמא אחזיאו על פתחא [אז הראו אותו הדם על הפתח]".

"ותרין דמאי הוו, חד דפסחא וחד דמא דאתגזרו [ושני דמים היו אחד של פסח ואחד של מילה]". שענין דם פסחא, היינו התיקון דה נכלול דקו שמאל. וענין דם מילה הוא סוד התיקון דדינין דנוקבא, שהוא בחינת החירק. שדם פסח...

קנח. טעם שלא נוהגים לאכול אחד אצל השני בפסח

שמעתי בסעודת שחרית דחג פסח תש"ח

אומר טעם על מנהג, שנוהגין, שלא לאכול אחד אצל השני, מטעם כשרות. ולמה לא נוהגין כך כל השנה? וכמו כן מי שיודעין בו, ששם כשר בתכלית, אפילו יותר טוב מבאצלו בבית, ומכל מקום נוהגין שלא אוכלין, הוא מסיבת שאיסור חמץ הוא ב"משהו". ועל "משהו" אי אפשר לשמור את עצמו, אלא השם ית' יכול לשמור לו, שלא יעבור על משהו.

וזה ענין שכתוב, שצריכין להזהר על "משהו" חמץ. שהאדם מצוה על הזהירות, שצריך לשית עצות, שלא יבוא לידי "משהו" חמץ. אבל בידי אדם אי אפשר לשמור את עצמו. לכן, שרק השם הוא השומר. ובטח שהשמירה הוא באופן, שלא כל אחד שוה. שיש ה' שומר אותו יותר, ויש שלא שומר אותו כל כך. וזה תלוי כפי ההצטרכות האדם. כי יש בני אדם, שיודעים, שצריכים לשמירה יתירה. אזי הם ממשיכים שמירה יותר גדולה. ויש בני אדם, שמרגישים שלא צריכים כל כך לשמירה ממרום. וזה לא ניתן להאמר, כי זה תלוי בהרגשה. כי יש שמרגיש את עצמו בחסרון, והוא צריך לנטירותא יתירה [לשמירה יתירה].

קנט. ויהי בימים הרבים ההם

שמעתי

"ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלוקים את נאקתם" (שמות ב' כג). זאת אומרת, שכל כך היו סבלו יסורים, עד שאין באפשרות לנשוא אותם. וכל כך הפצירו בתפילה עד "ותעל שועתם אל אלקים". והלא אנחנו רואים, שהיו אומרים: "מי יתן וכו', בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשובע". וכן אמרו: "זכרנו את הדגה, אשר נאכל במצרים חנם, את הקשואים, ואת האבטחים, ואת החציר ואת הבצלים, ואת השומים".

והענין הוא, שבאמת עבודת מצרים היה חביב עליהם ביותר. וזהו ענין "ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם". היינו, שאם הישראל תחת שליטת איזה אומה, אזי האומה הזו שולטת עליהם. ואין להם באפשרות לפרוש משליטתם. אם כן היו טועמים טעם מספיק בהעבודת הזו, ואי אפשר להם להגאל.

ומה עשה הקב"ה? - "וימת מלך מצרים". היינו, שאבדו העבדות הזו. וממילא שלא היו יכולים עוד לעבוד. שהם הבינו, באם אין שלימות המוחין, אזי אין העבדות בשלימות. לכן: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". העבודה, היינו שלא היה להם הסתפקות בהעבודה, שלא היה להם שום חיות בהעבדות. שזה סוד "וימת מלך מצרים", שכל השליטות של מלך מצרים, שהוא היה זן ומפרנס אותם, מתו. לכן היה להם מקום לגלות תפילה. ותיכף ויושעו. וזה אח"כ, כשהלכו במדבר, ובאו במצב הקטנות, היו משתוקקים להעבדות, שהיה להם, מטרם מיתות מלך מצרים.

קס. טעם הצנע במצוות

שמעתי

אמר טעם, למה נוהגין שהמצות מונחים תמיד בהצנע, דהיינו במצה-טש או בדבר אחר מכוסה. כתוב: "וישא העם בצקו טרם יחמץ, משארתם צרורות בשמלתם על שכמם", שהרמז הוא מ"צרורות בשמלתם". וענין, שבפסח עדיין לא היו הכלים מתוקנים כראוי. לכן באה ענין הספירה, לתקן הכלים. שזה ענין, שאמרה "כטפת ורד ראיתי". היינו, שבליל הפסח היתה נס, שאף על פי שהיתה יכולה להיות איזה אחיזה, מכל מקום לא היתה, מטעם שהיתה מכוסה, ולא היתה ניכר לחוץ שום דבר. וזהו הרמז "צרורות בשמלתם".

קעא. זהר, אמור

שמעתי ד' דחוה"מ פסח תש"ט

בזהר פרשת "אמור": "אמרה כנסת ישראל, אני ישנה בגלותא דמצרים" (זהר, אמור, דף מ"ג, ד"ה "ובחודש הראשון").

הסתלקות המוחין נקרא "שינה".

"ולבי ער". לב הוא בחינת ל"ב נתיבות חכמה. היינו שהיה מאיר בהם בחינת חכמה. אבל היתה בלי התלבשות בחסדים, שזה נקרא "גלות מצרים". ובשביל זה נקרא "שינה". אבל יחד עם זה היו ראויים לקבלת מוחין דחכמה, אלא מבחינת אחוריים.

"קול דודי דופק". היינו קולו של ז"א, שהוא בחינת חסדים.

וזה שאמר, דא קוב"ה: "פתחי לי פתחא כחדודי דמחטא [פתחי לי פתח כחוד המחט]". היינו שבעת הגאולה, אמר להם, שימשיכו מחדש את בחינת החכמה. ובזמן שהוא בלי חסדים, נקרא הפתח שלה "כחדודי דמחטא [כחוד המחט]", משום שאינה מאירה בלי חסדים.

"ואני אפתח לך תרעין עילאין [שערים עליונים]". היינו, משפיע לה מבחינת חסדים. ואז יהיה לה הרחבה, שיהיה לה חכמה וחסדים.

"פתחי לי וכו', דהא פתחא לאעלא לי בך הוא, דלא יעלון לגבאי בני, אלא בך [כי הפתח לִכְנוֹס אצלי, הוא בָּךְ, שלא יִכָּנְסוּ אצלי בָּנַי, אלא בָּךְ]". היינו שהבנים, הצריכים למוחין דחכמה, אינו הוא יכול להשפיע להם. יען, שבחינתו היא רק חסדים. אלא כשהיא תמשיך חכמה, אז יש יכולת, שהבנים גם כן יקבלו חכמה. לכן נקרא, כי רק היא יכולה לפתוח הפתח הזה.

מה שאין כן "אני סגור דלא ישכחון [ימצאו] לי". היינו "שלא ישכחון לי בשלימות". שז"א, בזמן שיש לו רק חסדים, אזי אין לו אלא בחינת ו"ק. ונקרא "אוירא סתם". מה שאין כן כשיש לו בחינת חכמה גם כן, ואז, אף על פי שאין הוא מקבל רק חסדים, נקרא החסדים שלו "אוירא דכיא". שאז החסדים שלו מעולים מן חכמה. אבל בלי חכמה לא ישכחון אותו בשלימות. וזה שכתוב "בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין [כדי להזדווג עמך ולהיות בשלום עמך לעולמים]".

"תא חזי בשעתא דקב"ה קטיל לבוכרי דמצראי, כל אינון דקטיל בפלגות ליליא, ואחית דרגין מעילא לתתא [כדי להזדווג עמך ולהיות בשלום עמך לעולמים. בוא וראה בשעה שהקב"ה היה הורג לבכורי מצרים, כל אלו שהרג בחצות לילה, והוריד המדרגות שלמעלה, למטה]". היינו, על ידי תיקון המסך דחיריק, שגורם שני בחינות, הסתלקות הג"ר וכמו כן המשכת החסדים, שע"י התכללות הזה, יש יכולת להתפשטות המוחין מלמעלה למטה.

"ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא, אתגזרו [בה בשעה נכנסו ישראל בברית אות הקדוש, שנמולו]". שענין "מכת בכורות" וענין "דם פסח" וענין "דם מילה" הוא בחינה אחת. שזה ידוע, שאלהי מצרים היה שה. זאת אומרת, שהקרבן פסח היה מכוון לאלוהיהם. שקליפות מצרים היה, שהם רצו להמשיך מבחינת גמר התיקון, כעין חטא של עץ הדעת, שרצו להמשיך את האור דג"ר מלמעלה למטה. וע"י שחיטת הפסח, היו שוחטין את הג"ר דחכמה, שעל ידי זה היה מכת בכורות. שענין בכור הוא סוד ג"ר. שהיו מבטלין את הג"ר. וזה היה על ידי מסך דחיריק, שהוא בחינת העלאת המנעולא, שזה גורם לביטול הג"ר.

וזה "דם" מלשון "דממה", שהוא דמית דממית הג"ר. וזה ענין דם מילה, שענין איזמל הוא סוד דינין דנוקבא, שהדינין מבטלין את דינין דדוכרא [של הזכר]. וזה שכתוב "תרי דמא הוו [שני דמים היו] דם פסח ודם מילה". ועל ידי זריקת דם פסח היה ביטול הג"ר והתכללות בתיקון קוין, שהוא סוד המשקוף ושתי המזוזות.

"ובארבעה וכו', ויסתלקו ישראל מרשותא אחרא וכו', ויתאחדו במצה קשורא קדישא [וישראל מסתלקים מרשות אחרת וכו', ומתאחדים במצה קשר קדוש]". שענין חמץ הוא סוד המוחין המתפשטין מחזה ולמטה, שאז הם מאירים ממעלה למטה. ומצה הם המוחין, שמאירים מחזה ולמעלה, שמבחינה זו אין אחיזה לחיצונים. והטעם, משום שענין המנעולא שנתגלה בליל פסח, שעל ידי זה היה שחיטת הפסח ומכת בכורות, פועלת רק ממנה ולמטה. זאת אומרת, שנתגלתה בחזה.

יוצא לפי זה, כל מה שישנם ממנה ולמעלה, אינו היא פועלת עם בחינת דין הנמצא בה. מה שאין כן מחזה ולמטה, שכל התפשטות היא למטה מבחינתה, לכן נרגשת הדין שבה. לכן היו ישראל נזהרין אז בליל פסח, שיאכלו מצה ולא חמץ.

ויש מעלה למצה, שאינו בחמץ. ויש מעלה בחמץ, שאינו במצה. במצה יש מעלה, שהם מוחין שלמים מבחינת ג"ר דחכמה, הנבחנים עוד לבחינת שני מאורות הגדולים. אבל הם בבחינת אחוריים, שאינם יכולים להאיר, מסיבת חסרון החסדים.

ויש יתרון לחמץ. הגם שהם רק בחינת ו"ק, אבל כבר מלובשים בחסדים. ובבית המקדש, שהיו מוחין דחכמה, היו גם כן בבחינת מחזה ולמעלה, שהוא בחינת מצה. שלכן נאמר: "וכל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו".

קעט. ענין ג' קוין

שמעתי ב' דמב"י דחוהמ"פ תשי"א

יש ענין ג' קוין. וענין ישראל אחידן בגופא דמלכא [נאחזים בגוף המלך]. ענין גלות מצרים, שהעם ישראל היו מוכרחין לירד למצרים. וענין יציאת מצרים. וענין "האי מאן דבעי ליקדש אשה, לידכיר עם הארץ בהדיה [מי שהולך לקדש אשה, יביא איתו עם הארץ]". וענין מה ששאל אברהם: "במה אדע כי ארשנה", והקב"ה השיב לו: "ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועינו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ענין ג"ר וענין ו"ק. וענין ו"ק דג"ר.

הנה מחשבת הבריאה היתה להנות לנבראיו. ורק כדי שלא יהיה נהמא דכסופא [לחם בזיון], היה הצמצום והמסך. ונמשך מזה מקום העבודה. ומזה נמשך בחינת ג' קוין:

א. קו א' הוא בחינת ימין, הנבחן לבחינת ו"ק בלי ראש, הנבחן לבחינת אמונה.

ב. וקו ב' שנבחן לבחינת שמאל, הוא בחינת השגה. ואז שניהם במחלוקת, כי האמונה היא בסתירה להשגה, והשגה היא בסתירה לאמונה.

ג. ואז יש בחינת קו האמצעי, הנבחן לבחינת ו"ק דג"ר. או חכמה וחסדים. או קו ימין ושמאל, נכללו זה בזה. היינו, שמקבל בחינת השגה, כפי מה שיש לו אמונה. זאת אומרת, בשיעור שיש לו אמונה, באותו שיעור הוא מקבל בחינת השגה. ובמקום שאין לו אמונה, אין הוא ממשיך בחינת השגה, שישלים אותו, אלא תמיד הוא עומד ושוקל את הקוין, שלא יכריע זה יותר מזה. וג"ר נקרא (שמגלה לפניו) בחינת השגה בלי אמונה. וזה נקרא בחינת "עבודת הגויים". ו"עבודת ישראל" הוא בחינת אמונה. ובה נכללת בחינת השגה. וזה נקרא בחינת גופא דמלכא [גוף המלך], היינו בחינת אמונה והשגה.

והנה אברהם נקרא אב האמונה, היינו בחינת חסדים. אזי ידע, שכל מי שירצה להתקרב אליו ית', הוא מוכרח לקבל מקודם בחינת ימין, היינו בחינת אמונה. ואמונה הוא בסתירה להשגה. אם כן איך אפשר להם להמשיך בחינת השגה, בזמן שאין להם כלים לזה. וזה ענין שאמר לו, שזרעך יהיה בארץ לא להם. שזה ענין "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", היינו שיהיה תחת שליטת הגוים. שגם הם יהיו תחת שליטתם, שימשיכו בחינת ג"ר דחכמה.

וזה ענין גלות מצרים, שגם ישראל המשיכו בחינת ג"ר דחכמה. וזה הגלות שלהם, שנמשך בחינת חושך. ויציאת מצרים היה ע"י מכת בכורות, שענין בכור הוא סוד ג"ר דחכמה, שהשם ית' הכה את בכור מצרים. וזה ענין דם פסח ודם מילה. וזה מה שכתוב בזוהר "בשעתא דקוב"ה הוה קטיל לבוכרי דמצראי וכו', ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל [בשעה שהקב"ה היה הורג לבכורי מצרים וכו', בה בשעה נכנסו ישראל בברית אות הקדוש, שנמולו ונתחברו בכנסת ישראל]" (פרשת אמור, מ"ג).

שענין קו שמאל נקרא בחינת "ערלה", משום שסותם את האורות. לכן בעת שהרג את הבכר, היינו שביטל להג"ר, אז ישראל למטה אתגזרו [נימולו], היינו חתוך הערלה, שזה נקרא בחינת דין דדכורא [של זכר], שסותם את האורות. וכך על ידי מילה באיזמל, שהוא בחינת ברזל, הנקרא דינין דנוקבא, אזי מבטלין לדינין דדכורא. ואז נמשך להם בחינת ו"ק דחכמה.

זאת אומרת, בתחילה מוכרחין להמשיך בחינת שלימות, היינו ג"ר דחכמה. ואי אפשר להמשיך חצי מדרגה. וזה מוכרח להיות דוקא ע"י המצריים. וזה נקרא "גלות". שגם היהודיים מוכרחין להיות תחת שליטתם. ואח"כ ע"י יציאת מצרים, היינו תיקון של מסך דחיריק, אז יוצאים משליטתם, היינו שהמצרים בעצמם צועקים קומו צאו.

וזהו "אני ולא שליח": "אני" היינו המלכות, שהוא סוד מנעולא, שהיא מבטלת את הג"ר. ועל ידי זה יש התכללות שמאל בימין וימין בשמאל.

וזהו "מן דבעי לקדוש אישה [מי שרוצה לקדש אשה]". היינו בחינת חכמה, הנקרא בחינת שמאל. "ידכיר בחינת עם הארץ בהדיה [יביא בחינת עם הארץ איתו]". בשביל שהוא נמצא בבחינת ימין, שהוא אמונה. והוא רוצה בחינת השגה. אזי דוקא על ידי עם הארץ, הוא יכול להמשיך בחינת חכמה, משום שיש לו תשובה, אך לבחינת השגה, ולא לבחינת אמונה.

"קמתי אני לפתח לדודי, וידי נטפו מור, ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול". מור, היינו "ולא יכנף עוד את מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך". "וידי" היינו בחינת השגה. ואצבעות בחינת ראיה, מלשון "כל אחד ואחד מראה באצבעו, ויאמר, הנה אלוקינו זה".

"על כפות המנעול", היינו בחינת מנעולא.

קפ. בזהר, אמור

שמעתי ב' דחוה"פ תשי"א ת"א

בזוהר, אמור: "ר' חייא פתח, אני ישנה ולבי ער וכו'. אמרה כנסת ישראל, אני ישנה בגלותא דמצרים, דהוו בני בשעבודא דקשיו [שהיו בָּנַי בשעבוד הקשה]. ולבי ער, לנטרא להו דלא ישתצון בגלותא [לשמור אותם שלא יִכְלוּ בַּגָּלוּת]. קול דודי דופק, דא קב"ה [זה קב"ה]. דאמר, ואזכור את בריתי" (פרשת אמור, מ"ג).

להבין את ענין שינה. היינו בזמן שישראל היו במצרים, היו תחת שליטתם. שגם הם המשיכו בחינת ג"ר דחכמה. והיות שחכמה בלי חסדים אינו מאיר, לכן נקרא זה בחינת "שינה". וזה נקרא, שעבודא דמצרים בקשיו [שעבוד מצרים הקשה], היינו בעבודה קשה, הנקרא בחינת דינין דדכורא.

"ובכל עבודה בשדה", שהוא בחינת דינין דנוקבא.

"ולבי ער". היינו, אף על פי שהיא ישנה מבחינת קו שמאל, שאז מלכות נקראת בחינת "ב' מאורות הגדולים", ואז מלכות נקראת בחינת "רגל רביעי", והיא נבחנת, שהיא בחינת ת"ת, שהוא למעלה מחזה. "ולבי ער", ששם כבר נמצאת בחינת נקודת המנעולא, שהיא גורמת בחינת הכרעה דקו אמצעי, שתחזור לבחינת נקודה דבחינת הפנים, שעל ידי זה לא ישתצון בגלותא [לא יִכְלוּ בַּגָּלוּת].

וזה ענין "פתחו לי פתחא כחדודא דמחטא [פתחו לי פתח כחוד המחט]". היינו שז"א אומר לבחינת מלכות, שהיא תמשיך בחינת חכמה. ואף על פי שאין החכמה יכול להאיר בלי חסדים, שבשביל זה נקרא רק "כחדודא דמחטא [כחוד המחט]", "ואני אפתחה לך תרעין עילאין [ואני אפתח לך שערים העליונים]". היינו אח"כ הוא ישפיע לה בחינת החסדים. ועל ידי זה ממשיך לה המשכה בשפע.

מה שאין כן אם היא לא תמשיך בחינת חכמה, ז"א מבחינת אין המשכת החכמה, אלא חסד, נקרא "פתחי לי אחותי". היינו מבחינת חכמה, נקרא מלכות "אחות".

קצ. כל פעולה עושה רושם

שמעתי א' פסח תש"ט בסעודה

שאל, אם פועל עלינו את התֵירה של ארצנו מידי המשעבדים. שזכינו, שנעשו בני חורין מעול העמים. ואנחנו נעשו כמו כל הגוים, שאין אחד משעובד לחבירו. ואם החירות הזה פעל עלינו, שיש לנו מזה איזה הרגשה בעבדות השם ית'.

ואמר, שאל נחשוב, שזה לא פעל לנו. זאת אומרת, שבעבדות לא ניכר שום שנוי מהחירות הזו. זהו בלתי אפשרי. שהשם ית' אינו פועל בטל, חס ושלום. אלא כל מה שפעל, הוא מתרשם עלינו, הן לטוב והן לרע. זאת אומרת, שמכל פעולה, שהוא עושה, בין החיוב ובין השלילה, היינו בין האור ובין החושך, נמשך לנו כח יתירה. או שאנחנו באים לידי עליה מהפעולה. כך, כי ברוחניות אין שתמיד יש רשות וכח, שתחת הכח הזו מוכרחים להמשיך. לכן אין אדם יכול לומר, שהחירות, מה שהשגנו, לא עשה בנו שום שנוי. אלא אם אנחנו לא מרגישים שנוי לטובה, אזי אנחנו מוכרחים לומר, שיש כאן שנוי לרע, אף על פי שאנחנו לא מרגישים.

ובמוצאי יום טוב לאחר הבדלה, נתן הסבר לזה, כדוגמת סעודת שבת ויום טוב, שע"י התענוגים הגשמים, בדרך ענף ושורש, מעוררים את התענוגים הרוחנים, שהוא מעין העולם הבא. ובודאי שע"י לטעום טעם מעין העולם הבא, צריכין הכנה יתירה בששת ימי המעשה. וכפי שיעור הכנתו, כך הוא שיעור הרגשתו.

ובלי שום הכנה נכונה להמשיך את הטעם שבת הרוחניים, אז הוא להיפך. שע"י התענוגים הגשמיים, הוא נעשה יותר גרוע. שאחר סעודת גשמיות, נמשכים רק לשינה ולא יותר. שאחר אכילה באים לידי שינה. נמצא, שאכילתו הורידו יותר למטה.

אלא שצריכים להתאמצות יתירה, שע"י התענוגים הגשמיים יבואו לרוחניות. כי כך היה רצון המלך. אף על פי שהם בסתירות, שהרוחניות מונח תחת קו ההשפעה, והגשמיות תחת הקבלה, וכיון שכך היה רצון המלך, לכן נמשכים הרוחניות אחר התענוגים הגשמים, שמונחים תחת מצותיו ית', שהם תענוג שבת ויום טוב.

כמו כן, אנחנו צריכים לראות, שגם בהחירות הזו שזכינו, צריכים לכוון ולעשות הכנה הרבה, בכדי להמשיך החירות הרוחניים, הנקרא חירות ממלאך המוות. היינו זוכין אז לבחינת "מלא כל הארץ כבודו", הנקרא מוחין דאו"א. פירוש, שלא רואין שום מקום ושום זמן, שלא יוכל להיות שם מלובש הבורא ית', שלא נוכל להגיד בזמן הזה, או במקום זו, אין הוא יכול להתלבש חס ושלום. אלא מלא כל הארץ כבודו. ומטרם זה יש הבדל והפרש "בין אור לחושך, ובין ישראל לעמים". שבמקום אור שוכן ה'. מה שאין כן במקום החושך.

וכמו כן אצל ישראל, יש מקום לשכון בו אור ישראל ה'. מה שאין כן באומות העולם, אין הבורא ית' מתלבש אצלם. ו"בין יום השביעי לששת ימי המעשה". מה שאין כן כשזוכין למוחין דאו"א, אז זוכין לבחינת "מלא כל הארץ כבודו", שאין הפרש בין הזמנים, אלא שבכל המקומות ובכל הזמנים שורה אורו ית'.

וזה ענין פסח, שישראל זכו אז לבחינת חירות, היינו למוחין דאו"א, שהוא בחינת "מלא כל הארץ כבודו", וממילא, שאין מקום ליצר הרע, כיון שהוא לא מרחק ע"י מעשיו מעבדות השם. אלא להיפך, שרואין איך שהקריב את האדם לעבודתו ית'. אבל הבחינה הזו היתה רק מצד אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה]. לכן אמרו, שהשכינה הקדושה אמרה: "כטיפת כשושנה אדומה ראיתי". היינו, שראה, שיש מקום, שצריכים עדיין לתקן. שבמקום הזה אין הוא ית' יכול להאיר. לכן היו צריכין לספור את השבעה שבועות של ספירת העומר, בכדי לתקן את המקומות, שיראה ש"מלא כל הארץ כבודו".

וזה דומה למלך, שיש לו מגדל מלא כל טוב, ואין לו אורחים. לכן ברא את האנשים, בכדי שיבואו לקבל את כל טובו. והלא אין אנו רואים את המגדל מלא כל טוב, אלא להיפך, שכל העולם מלא יסורים. וזהו התירוץ, ש"יין מלכות רב". שמצד המלכות, אין שום חסרון ליין. זאת אומרת לתענוגים הנמשלים ליין. אלא החסרון הוא רק מצד הכלים, שאין לנו הכלי קבלה המתאימים לקבלת השפע. כי דוקא בכלי דהשפעה יכולים לקבל. וכפי ערך גדלות הכלים, כן ערך גדלות השפע. אם כן, כל השינוים הוא רק בהכלים ולא בהאורות. וזהו שמשמיענו הכתוב ש"כלים מכלים שונים, ויין מלכות כיד המלך". היינו כמו שהיתה במחשבת הבריאה, היינו להטיב לנבראיו, כפי יכולתו ית'.

רד. מטרת העבודה

שמעתי שנת תרח"צ

הנה, בזמן ההכנה, כל העבודה היא בהלאוין. זאת אומרת, בה"לא", כמ"ש "וענו אותם בארץ לא". מה שאין כן בענין הלשון, שהוא בחינת אנכי, צריכים מקודם לזכות לבחינת אהבה.

מה שאין כן בההכנה יש רק עבודה בבחינת "לאוין", שהוא בחינת "לא יהיה לך", שעל ידי הרבה "לא" באים לבחינת "אל" דחסד. וטרם זה יש הרבה "לא", שהוא אלוהים אחרים, הרבה "לָאוִין". יען, שמשלא לשמה באין לשמה.

וכיון שהס"א נותנת הסמיכה, לכן אפילו אח"כ, כשעובדים וממשיכים קדושה, ומכל מקום בזמן שהיא לוקחת את הסמיכה, אזי נופלין מהמדרגה. אזי היא לוקחת את כל השפע, מה שהיו ממשיכים. ועל ידי זה יש כח לס"א לשלוט אח"כ על האדם, שהאדם יהיה נגרר אליהם למלאות רצונה. ואין לו עצה אחרת, אלא שהוא יכול להרים את עצמו מדריגה יותר גבוה. ואזי הסדר עוד הפעם, כמו מקודם עם מ"ט שערי טומאה.

זאת אומרת, שהאדם הולך במדרגת הקדושה עד מ"ט שערים. אבל שם יש לה שליטה, ליקח את כל החיות והשפע, עד שהאדם נופל בכל פעם לתוך שער של טומאה יותר גבוה, כי "זה לעומת זה עשה אלוקים". וכשבאים לתוך שער המ"ט, כבר אין האדם יכול להגביה את עצמו, עד שהקב"ה בא וגאלו. ואז "חיל בלע ויקאנו ומבטנו יורישנו אל". זאת אומרת, שכל השפע והחיות, שהקליפה היתה לוקחת מכל המ"ט שערים דקדושה, לוקח עכשיו האדם. וזה סוד "ביזת הים".

וטרם שמרגישין את הגלות אי אפשר לגאול. ובזמן שהולכין בהמ"ט, אז מרגישין את הגלות. ובשער הנו"ן השם ית' גואל. ואין חילוק בין "גולה" ל"גאולה" אלא ב"א", שהוא סוד אלופו של עולם. לכן גם הגלות, אם אין האדם משיג כראוי, חסר לו מהמדרגה.

אגרות

אגרת י

שנת תרפ"ה (1925)

ו' עש"ק שמות פ"ה ורשה.

לכבוד בני הישיבה דעטור רבנים ה' עליהם יה"ו

...אצטער מאד על אברים המדולדלים שסיבות החיצוניות גברו עליהם מלהסתפח עמכם, יתן ה' שיחזקו ויוכלו להתחבר עמנו ויהי ה' עמהם.

ואני מבין שאינכם עוסקים כ"כ ביחודין דמוחא וליבא כחפצי, עכ"ז עשו כפי כחכם ותשועת ה' כהרף עין, והעיקר העומד היום לפניכם, הוא אחדות החברים והתאמצו בזה יותר ויותר כי יש בה לשלם בעד כל החסרונות.

איתא [מובא] : "תלמיד שגלה, מגלין רבו עמו". פירוש, שהיה קשה לחז"ל, איך אפשרי הדבר שישלטו קטרוגים בתורה ועבודה של התלמיד, עד כדי גירושו מלהסתפח בנחלת ה', וזאת אחר שהוא דבוק ברב אמיתי? וע"ז תירצו, כי בעת ירידת התלמיד, ידמה לו כמו שהרב גם הוא ירד ח"ו, עמו, וכיון שכן הרי באמת כן, כלומר, שלא יוכל להנות מרבו, אלא כפום [לפי] מה משער בלבו, וא"כ אין לו אלא רב שפול וירוד. בו במדה שמדד אותו ועל כן גולין את רבו עמו. וד"ל.

תחילת גלות מצרים והשעבוד מתחיל מהכתוב: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", פירוש, שנתגלה שליטה חדשה במוחם של כל אחד ואחד, שליטה חדשה מקרוב, כי נפלו ממדרגתם הקדומה, וכנ"ל "שתלמיד שגלה מגלין רבו עמו", וממילא לא ידעו את יוסף, כלומר, שלא השיגו אותו אלא כפי מה ששיערו בלבם. ולכן ציירו בלבם תמונת יוסף כמוהם עצמם, ומכיון שכן "לא ידעו את יוסף" והתחיל השעבוד, שאם לא כן, ודאי היה הצדיק מגין עליהם, ולא היה מצוייר להם כלל בחינת גלות ושעבוד.

ומפורש שעבודם "בחומר ובלבנים" "חומ"ר", ה"ס עון החמור שדנין בזה על "המחשבה" ובלבני"ם, ה"ס "התשובה" שזכו לרחמים עליונים, והשיגו לשעתם אור עליון, מאמונת האבות הקדושים, ונתלבנו מעונותיהם, אלא שלא היה לתמידות, והיו מתגלגלים ובאים מחמת זה בכל עבודה בשדה, דהיינו, המשך עבודה קשה הנוגעת בכל שאר המצוות. כמו שאמרו ז"ל: "בינונים זה וזה שופטן", ולכן נקראת קליפה זו "פרעה", אותיות "פ"ה ר"ע", פי', דבחי' מלכות שבמוחין נקרא פה, שסודו הוא בחי' הכרעה והסכמה שלא יחל דברו וכל היוצא מפיו יעשה. ובגלות מצרים היתה שליטה ל"פה רע" הנ"ל והיו חוזרים לסורם. ולכן אף על גב שזכו לאיזו הארה עליונה מט"ר, אבל היא לא יכולה להיות נבלעת בגוף, מפני ש"פה רע", שהוא לעומת "פה דקדושה", דהיינו העורף היה מפסיק השפע היורד מן הראש. ויונק ומוצץ כל השפע שהתחיל לרדת בשביל ישראל. וזה סוד "שלא היה שום עבד יכול לברוח ממצרים". כי פרעה עשה כשוף גדול על פתחי מצרים. כמו שאמרו חז"ל.

ובזה מובן הפ' "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה", פירוש, שהשי"ת הודיע על ידי משה עבדו, ששום יד חזקה, וכוחות שבעולם, לא יועילו על קליפה רעה זו, מפני שאינה נכנעת אלא מפני השי"ת בכבודו ובעצמו. שז"ס "אני ולא שליח", וז"ס "ושלחתי את ידי והכתי במצרים וכו' ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים" וכו'.

ועתה בא נבוא לפרש לכם בעזהשי"ת בשורת הגאולה ושליחות משה. כתוב: "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי, וכו' כי יאמרו לא נראה אליך ה'". פירוש, דכיון שפה דקדושה היה בגלות, בסוד "כי כבד פה וכבד לשון אנכי". לכן היה משה רעיא מהימנא [הרועה הנאמן], טוען לפני השי"ת "והן לא יאמינו לי", כי אם אפילו אקשר את ישראל עמי ואוריד להם איזה השפעה, הלא קלי' פרעה מוצצת וחומסת אותה מעמהם. ואע"ג שדביקים עמי, עם כל זה לא ישמעו בקולי. פירוש, שבעוד שיש להם שליטה לקליפת פרעה, ופה ודבור בגלות, מכל מקום אם היו מאמינים ברעיא מהימנא [ברועה הנאמן] כראוי, היו יכולים בני ישראל לשמוע בקולו של משה, שהוא למעלה מפה ודבור, ואם היו מתחזקים בזה, ודאי היו נצולים מקליפת פרעה.

ועל זה התלונן משה רעיא מהימנא [הרועה הנאמן] לפני השי"ת "כי יאמרו לא נראה אליך ה'", פירוש על דרך הנ"ל: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", שבעת ירידתם "לחומר", יכפרו גם בגדלות משה רעיא מהימנא [הרועה הנאמן] וא"כ איך אפשר שמשה יגאל אותם מתחת קליפה רעה וחזקה כזו? לכן מסר השי"ת ג' אותות, שיראה משה לפני בני ישראל, ולימד אותו לסדר אותות אלו לפניהם בזה אחר זה, והבטיח לו השי"ת שיעזור לו מן השמים, שיהיה סיפק בידו להראותם, ואחר שיקבלו בני ישראל ממנו את האותות האלו, יבואו לשמוע בקולו של משה, ואז יוכל לגאול אותם מגלות המר הזה.

ועתה אבאר סוד שלושת האותות. אות א' התהפכות המטה לנחש ונחש למטה. אות ב' שבהוצאת ידו ולא מחיקו נמצא מצורעת כשלג ובהוצאת ידו מחיקו הנה שבה כבשרו. אות ג' שבשפיכת מימי היאור ליבשה יהיה לדם.

ואפרש עכשיו איך הראה אותם לישראל: בידו של הגואל היה מטה שה"ס ר"מ, שיש "מטה" בידו "להטות" לבן של ישראל לאביהם שבשמים, ואם "משליכהו ארצה", פירוש, שבני ישראל לוקחים את מטהו, לשמש עמו כרצונם (ארצה כמו לרצון). "ויהי לנחש", שנראה להם חטאם, כמו בעלי חי, שמעיקרו טרם קרבו למטהו, היה חטאם בבחי' דומם, ואחר שקרבו את עצמם למטהו, נעשה לנחש ממש, עד "וינס משה מפניו" (פירוש, לפום מאי [לפי מה] ששיערו ישראל בעצמם ע"ד לא ידע את יוסף כנ"ל).

ואח"כ כשבא משה להצילם מנשיכת הנחש היה אוחז את הנחש בזנבו ולא בראשו. כי גואל שקר כשבא להציל לישראל, אוחז את הנחש בראשו, לפצץ את רישא דחויא [לפוצץ את ראש הנחש], שכן אורח כל תופשי הנחשים.

אבל גואל אמיתי אוחז אותו דוקא בזנבו, (ע"פ הסוד דהאי חויא כפוף לרישא, ומָחֵי בזנבו [שהנחש הזה מכופף ראשו, ומכה בזנבו] שכבר פרשתי לכם) "ויהי למטה בכפו", שאז פועל באמת בקרב לבם, להטותם לכף זכות, ואחר שמקבלים בני ישראל את האות הזה, נותן לו השי"ת רשות ויפוי כח, להראותם אות השני.

וכבר פרשתי לכם דבר חז"ל, "יקריב אותו וכו', לרצונו הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". כי לזוהמא דחויא [לזוהמת הנחש], שדנין על המחשבה, יתוקן בקרבן עולה המכפר על המחשבה.

אבל גם הקרבת הקרבן, צריכה להיות באהבה ויראה, ומי שצריך לקרבן אפשר לו להתאמץ, על בחינת יראה אבל לא באהבה כידוע. ואם כן גם הקרבן נפסל מחוסר אהבה וע"ז מתרצים חז"ל: "כופין אותו" - את השי"ת ועל דרך "נצחוני בני", כי העובד מיראה נקרא זווגו ע"ד הכפיה. והבן. "עד שיאמר" השי"ת, ויגלה לו רצונו ויאמר לו "רוצה אני" בעבודה זו, ואיגלאי מילתא [ומתגלה הענין] למפרע, שאין שום כפיה, אלא זווג ממש באהבה ורעות.

וז"ס, "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", שבפתיחת הפה מתגלה חכמה עילאה, כי בה בשעה, שנפרדת קלי' "פה רע" מקדושה, יוצא פה דקדושה לאור עולם, שז"ס, פתיחת הפה להרוחה, ואין עוד פגע רע ליחל דברו. כי "יודע תעלומות מעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד", ומיד זוכה לחכמה עילאה [לחכמה עליונה], כי גילוי חוק ומשפט באים תמיד ביחד, וז"ס "פיה פתחה בחכמה".

וכיון שהגיע לגילוי חכמה, שלא זכה בה, אלא ע"י יגיעתו הקודמת בזווגים שלו, ע"ד הכפיה, נמצא, שלולא לשון דנוקבא, שבה סגולת היגיעה, לא היה זוכה לכלום. ממילא, איגלאי מילתא [מתגלה הענין] למפרע, שאפילו זווגין דכפיה הי' ממש זווגין דאהבה וחיבה ודו"ק. וז"ס "ותורת חסד על לשונה", "על לשונה" דוקא ולא בלשון אחר.

ונשוב לענינינו שאות הא', שאחיזת משה בזנבו נהפך למטה בכפו, ה"ס "תשובה מיראה" על דרך "פיה פתחה בחכמה", שמעת הזאת שנקבעת למטה, והקליפה משולחת ואינה חוזרת, מתחיל שורש גילוי חכמה עילאה [חכמה עליונה].

וסוד אות הב', ה"ס ושורש, לתשובה מאהבה. שבהיותו מביא ובא ידו בחיקו, בהמנותא עילאה [באמונה עליונה], מתגלה התורת חסד על לשונה, ולא זולתה.

ודו"ק בדברים כי באמת צריך להוציא ידו מחיקו, כי חיק, ה"ס, "אנכי ולא יהיה לך". והוצאת יד, ה"ס "התפשטות הדעת", ואם בשעה שמוציא יד להתפשטות טעמי תורה ורזי תורה, זוכר היטב את שורשו שלא לשנות את טעמו, ויודע בטוב שמוציא ידו מחיקו. נמצא שחוק ומשפט קשורים זה בזה כב' ריעין דלא מתפרשין [כשני רעים שלא נפרדים], אז הולך השפע בדרכיו כדבעי [כראוי].

ובזה תבין הפירוש, "ויבא ידו בחיקו", שה"ס קבלת החוק "ויוציאה", שבא להמשיך התפשטות הדעת, ואינו מתחזק להיות דבוק גם בשורש, שה"ס "החיק" ואז "והנה ידו מצרעת כשלג". ומתרגמינן ביונתן בן עוזיאל "והא ידיה סגירתא" שנסגרו מבואות השפע, ואין תיקון זולת להתחזק פעם ב', "וישוב ידו אל חיקו", בקבלת החוק, ואז, "ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו", פירוש, שהחוק מתלוה ומתחבר אל הוצאת יד, וחוק ומשפט מחוברים. ואז שב מהלך החיים והשפע למקומו.

וז"ש "והי' אם לא יאמינו וכו' לקול האות הראשון" ויוציא ידו ולא מחיקו. "והאמינו לקול האות האחרון". כי יראה שבהוצאת יד מחיקו הרי שב לאיתנו.

ואות הג' הענין עמוק, כי היאור הוא אלוה של מצרים, ופרעה אלוה של היאור, שאמר: "לי יאורי ואני עשיתני", שכבר אמרנו, שפרעה חמס אליו כל השפע שיורד מעל הראש, בשביל ישראל.

אמנם תמצית של השפע שחומס, נתן לישראל. ותמצית זו הניתן על ידי פרעה, נקרא נילוס, והוא משקה לכל הדרים במצרים, ונקרא לחם עצלות, שא"צ יגיעה אחריה, ולכן היה פחד שלא יפגמו ב"י אחר גאולת מצרים בלחם אבירים, כמו שקרה במדבר, באמרם "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם", וזהו התיקון, "והי' המים וכו' לדם ביבשת", כי הכל יראו שנפסלו ממשקה ישראל, שאח"כ הגיע להם מזה דם פסח ודם מילה. וז"ס "צופיה הליכות ביתה", פי' שמימי היאור נהפכו לדם ביבשה, ואז "ולחם עצלות לא תאכל", והוא ענין עמוק והאריך במקום אחר.

יהודה ליב

אגרת יג

שנת תרפ"ה (1925)

ב"ה יום ועש"ק בא י' לחדש שבט תרפ"ה וורשה יע"א

כבוד היקר לי... נ"י לנצחיות.

קבלתי דבריך בלב מלא געגועים, כי תסתיר עצמך ממני, עכ"פ יש לך לדבר עמי מפי הכתב.

ומה שכתבת שתודיעני גלות מצרים אתמהא, "זיל קרי בי רב הוא". "ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", אז "וידע אלקים" עש"ה. ואם לא יהיה ידיעת השי"ת בגלות, אי אפשר לגאולה, וידיעת הגלות עצמו היא סבת הגאולה, ואיך תאמר להודיעני בשעת הגאולה?

והאמת יורה דרכו, שהמצטער מודיע צערו, ואי אפשר לו להסתיר ולהתאפק. אמנם כן ארגיש את כולכם יחד, אשר התחלף לכם היום למחר, ובמקום עכשיו תאמרו אח"כ. ואין לזה תרופה. זולת להתאמץ להבין הטעות והמעוות הזה, שהנושע מה', אינו נושע זולת בנצרך לישועה היום, ומי שיכול להמתין למחר ישיג שכלו לאחר שנותיו ח"ו.

וזה התהוה לכם מסבת התרשלות בבקשתי להתאמץ באהבת חברים, שהסברתי לכם בכל השבעים לשון, שדי בסגולה זו להשלים כל מחסורכם. ואם לא תוכלו לעלות השמימה, הלא נתתי לפניכם מהלכים בארץ. ולמה לא הוספתם בעבודה זו כלל?

ומלבד מהסגולה הגדולה הטמונה בזה, שאין לי לפרשו. היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאד לפי שעה מאור החיים. וכבר הארכתי בזה בכל מכתבי לחברים.

גם בקשתי שכל אחד ואחד, יראה מכתבו לרעהו, וכן תעשה גם אתה, ובחנוני נא מהיום, להבין ולשמוע אותי, על כל פנים במה שבידכם לעשות, כי אז "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב".

ול... תאמר שיעשה חשבון בעצמו. ומה היה חסר לו, אם היה בא עמי בחליפת דברים, ולמה יסתיר עצמו ממני, ואבקשו מאד שיתאמץ לראות מעלות החברים, ולא חסרונם כלל ח"ו, ויתקשר באהבה אמיתית יחד, עד - "ועל כל פשעים תכסה אהבה". ויתבונן להשכיל בכל המכתבים שאני שולח לחברים "ולחם עצלות לא יאכל עוד".

איה המה הר'... והר'... , לא שמעתי מהם שמץ דבר עד היום. ואמור להם, שעל כל פנים יחזיקו בשמלות רעיהם, ויתבוננו כל צרכם במכתבים שלהם, ולא ישכחו, כי השאלה הראשונה היא: "ציפית לישועה". ואם המה מצפים לישועה, היתכן שיאמרו, עבודה כזאת יסתגלו להם חפץ ה'. ואם הייתי צריך להציל את החיים של אחד מהם, מבני החברים, ודאי הייתי עמל ויגע יותר מכם. ומכל שכן חיי המלך כביכול. לפיכך הרבו מוהר ומתן למלכו של עולם, ואז תזכו בבת המלך ותשועת ה' כהרף עין.

יהודה

אגרת יד

שנת תרפ"ה (1925)

ב"ה י' שבט תרפ"ה ורשה יע"א

לכבוד... נ"י

... ועיין היטב באלף יומין דחול! כי הם שבילי דנהר דעה, והיינו דקאמר שמואל: "נהירין לי שבילי דשמיא [ברורים לי שבילי השמים]". בבחינת שבת, "כשבילי דנהרדעה", בחינת יומין דחול [ימי החול]. כלומר, "מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת". ואם כן כל האורות דשבת נערכין באורות שמרויחין ביומין דחול. שז"ס "אלף יומין דחול".

ובזה יובן הפסוק, "בא אל פרעה", וה"ס השכינה הקדושה בהתגלות, מלשון "ופרע את ראש האשה". כמ"ש בזוהר. והענין שבמדה שבני ישראל חשבו שמצרים מעבידים אותם ומטרידים אותם מעבדות ה', באותה מדה היו באמת בגלות מצרים, וכל הטרחא של הגואל, לא היתה אלא לגלות להם שאין כאן כח אחר מעורב, ו"אני ולא שליח", כי אין שום כח זולתו. שזה היה באמת אור הגאולה, כמו שמבואר בהגדה של פסח.

וזה שנתן הקדוש ב"ה למשה בדבור: "בא אל פרעה", כלומר, תייחד האמת, שכל הביאה למלך מצרים, אינו אלא לסוד פרעה, לגלות השכינה הקדושה, וזה שאמר: "כי אני הכבדתי את לבו וכו' למען שתי אתתי אלה בקרבו". כי ברוחניות אין אותיות, כמו שהארכתי מכבר בזה. וכל הפריה ורביה שברוחניות שורה על האותיות הנשאבים מהחומריות דעולם הזה, בסוד "ובורא חשך", שאין כאן שום הוספה וחדוש אלא בריאת החשך, שהוא מרכבה מותאמת לגלות האור כי טוב. ונמצא שהשם ית' בכבודו ובעצמו הכביד את לבו, ולמה זה? כי לאותיות אני צריך.

וזה ענין, "למען שתי אותותי וכו', ולמען תספר וכו'. וידעתם כי אני הוי'". פירוש, שאחר שתקבלו האותיות, כלומר, שתבינו, שאנכי נתתי והטרחתי בעדכם, בסוד אל תסורו "מאחרי" וכו', כי תקיימו היטב את האחוריים לי לשמי. ואז תעשה השפע את שלה, ותמלא את האותיות, ויהפכו המדות להיות ספירות, כי טרם המילוי נקראים מדות, ובמלואם לטובה נקראים ספירות, "ספיריית", שמאירים לעולם. מסוף העולם עד סופו. שזה סוד "ולמען תספר", וכל זה אני צריך בשביל הסוף דבר. דהיינו, "וידעתם כי אני הוי'", "ולא שליח". שז"ס שער הנון, שאין לו דרך להתגלות זולת בהקדם מ"ט פנים טהור וטמא, בזה לעומת זה, שבהם "צדיק מ"ט לפני רשע".

וזה ענין הכתוב: "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו וכו', כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי". פירוש, על דרך שכתוב: "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך וכו'", והבן, אשר "משכלה ועקרה", הוא ענין אחד, אלא שעקרה נקראת בחינת החסרון והאות עצמה. ומשכלה נקראת בחינת המלוי, שנותן הסטרא אחרא, למלאות החסרון הזה, שאין לו קיום, וקצר ימים ושבע רוגז. ולעת תיקון נגלה לעין, שמזו המשכלה נעשית ההשכל, ומזו העקרה נגלה בחי' "וידוע אותי".

וזה שהורה לנו הנביא: "אל יתהלל החכם בחכמתו והגבור בגבורתו", כי כל בחינת הישות ומהות שאדם מרגיש בעצמו, אין בזה שום רוח, לא לעליונים, ולא לתחתונים, כי בכל בחינות מהות ואורות אין בו שום חדוש, שזה סוד, "ויוצר אור", פירוש, באור אין חדוש, אלא היצירה כלומר, בשעה שיש להשפיע מהלכים על גב אותיות ומגלה צורות העליונים.

אבל "ובורא חושך" שברא, הוא ענין הוצאת "יש מאין", כמ"ש הרמב"ן ז"ל. ואין כאן חדוש אלא חשך. כמו דיו לספר תורה. אשר בהתאמצות העובד הוי' לעשת נחת רוח ליוצרו, ולהשלים חפץ הוי', אז מתגרה "המשכלה ועקרה". ובסוד קבלת עול מלכות שמים בשלמות, שזה סוד "זאת" - זוכה ורואה הצורות האמיתיות שיוצר אור, בקושיות וטרדות, ואז זוכה להתהלל בהשכל וידוע שזהו רווח אמיתי, הלל ונרצה במחשבה תחילה.

ובזה יובן הפסוק: "ויאמר אליהם יהי כן ה' עמכם וכו'. ויגרש אתם מאת פני פרעה" - אשר כל התגברות פרעה מלך מצרים, לא היה אלא "בטף" כי לא ידע את יוסף שכלכלם בלחם לפי הטף. וסוד הטף, הוא סוד, שפע המצומצמת בשעת קטנות. בסוד מה שאמרו ז"ל: "טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהם". ולכן הראה כחו על הטף, ואמר: "ראו כי רעה נגד פניכם. לא כן לכו נא הגברים". כי על ניצוצי הגבורות בעבודת ה', יש לו להודות שעל ידי הקדוש ב"ה באו. אבל על ניצוצי הרעה שנגד פניכם, זה אי אפשר לומר, שמצד השי"ת הוא. ודו"ק בזה.

ולכן אמר: "כי אותה אתם מבקשים". כלומר, כל מגמתכם הוא להגביר ניצוצי הגבורה. ולהגביר ניצוצי הרעה. ואיך תוכלו ליחד ניצוצין הרעות להשי"ת. ובזה נגרשו מבחינת הפנים של פרעה ודו"ק כאן.

ובזה יובן מכת הארבה, שנאמר: "וכסה את עין הארץ וכו', ואכל את יתר הפלטה" פירוש, כיון שראה השי"ת שכל אחיזתו של מלך מצרים (עד שגירש אותם וכו'). היה במה שבירר הגברים, ודחה את הטף (על דרך אותה אתם מבקשים כנ"ל) לכן המכה חמסה מהם גם בחינת הגברים. ואבדו גם כל ניצוצי הגבורה.

ובזה תבין הפסוק של הגאולה: "החדש הזה לכם ראש חדשים". פירוש, במצרים היה נקרא החדש סיון ע"ד שאמרו ז"ל בהר סיני, שמשם ירדה שנאה, כמו כללות עבודה קשה שבמצרים נקרא סיון, כמו שנאן, כלומר, שנאה שלנו כנ"ל, על דרך "אותה אתם מבקשים", וכל ההתאמצות שלהם רק למחוק האותיות, מפני ששנאו אותם. ודו"ק.

ובאור הגאולה, כשזכו לאלפי שנאן, נעשה החדוש (החודש) הזה, לראש וראשון, ובמקום סיון, נצטרפו האותיות לניסן. כלומר, נסים שעמנו. וזה שפירש רש"י על הכתוב הזה: "החודש הזה, מלמד שהראה הקדוש ב"ה למשה לבנה בחדושה". והדברים עתיקין.

יהודה ליב

אגרת לא

שנת תרפ"ז (1927)

בס"ד נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור תרפ"ז לאנדאן יע"א

לכבוד התלמידים ה' עליהם יחיה

... והנה אשיב לכם ביחד, להיות הכל נובע מרצון אחד, וקדושת החג מתקרב ובא, וכמו שידעתם שדרכי להתקבץ אל עצמי, ולא לותר זמן בימים אלו.

והגם אין לי עוד הוצאות גדולות לצרכי אוכל נפש על החג, כי ב"ה השגתי המצות והיין לנכון. אבל טרוד אנכי לקבל את הבן הנולד מכל העובר עלי במשך חדשי העבור מחודש תשרי, והבן יקיר לי מאד, ילד שעשועים, ועל כן המו מעי לו, ולכל צרכיו.

בטח שמתם לב לכתוב במכתבים הקודמים, שתכינו עצמכם לנהרות אל ה' ואל טובו בימים האלו, בטרם ביאתי אליכם, כי הזמן מוכשר לכך-אם תרצו, כי בצרכי ה', וחלק ה', אין הזמן והמקום מגבילים בינינו כלום, והקופה של גשמיות? תלו אותה לאחריכם! והננו אחד.

כבר תמהו חז"ל, "אסתר מן התורה מנין"? ואמרו: "ואנכי הסתר אסתיר", והענין, "שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ש"המאור שבה היה מחזירן למוטב", ואם כן שפיר הקשו, איך אפשר להיות הסתר לאיזה אדם? ואפילו אם תאמר שרשע הוא, שעוסק בתורה ומצוות שלא לשמה, מכל מקום המאור שבה מוכרח להחזירו למוטב, ותירצו, שיש ב' הסתרות, בסוד "הסתר אסתיר", הסתר אחד ממיעוט הירח, כמ"ש "מאורות, חסר כתוב", ונחסר הו' מהמאור שבה, מאר במקום מאור. הסתר שני, מחטא אדם הראשון, בבחינה שזרק בה זוהמא, ונתמעט ג"כ בראשון ונמצא מר במקום מאר, ובמעשי בראשית הקדים רפואה למכה, שנאמר בפסוק אור "יהי אור", "ויהי אור", דהיינו, שיהיה מספיק לב' הסתרות הנ"ל.

והנה בכח הנחש המסית, נפגם גם אור השני, ונשאר ממנו ור, ומכבר חסר באור הראשון הו' כנ"ל ונשאר סער על ראש הנחש וסיעתו, "ארור אתה מכל הבהמה", וכו'. שמראשון נשאר אר, ומהשני נשאר ור ועל כן נקצצו לו גם הרגלים, ועל גחונו ילך ודו"ק. כי אין לי פנאי להאריך. שזה סוד אור ששימש בז' ימי בראשית וכו', שגנזו לצדיקים לעתיד לבוא והבן.

אולם כל התיקונים המה במקבלי האור, שבהיותם אינם כדאים לקבל האור העליון, הנם ח"ו במורדי האור כי אור ה"ס, השפעה. וכשמגיע לכלל קבלה, נקרא מאור, שה"ס, פנימיות המחזירו למוטב, המתלבש בכלי קבלה, ואור העליון מתלבש באותיות כל התפילות, והוא ושמו אחד, שה"ס שהיו אבותינו משוקעים בטיט ובלבנים, מגלולי מצרים בשער מ"ט דהטומאה, ואז נגלה עליהם, מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, והטעם, שהיו צריכים לגלות כל אותיות התפילה, ועל כן המתין להם הקב"ה. אמנם כשכלו התפילות מהר עליהם לגאלם, ו"גיטו וידו באין כאחד" ממש.

ומרדכי הצדיק באמנו את ה"דתא" (הדסה) זכה בה מצד שהיתה בת דודו אביחיל, ואע"ג "ומראה כבוד אש ה' כאש אוכלת בראש ההר", מרעה טוב ושמן היה לה אצלו, כמ"ש "מימינו אש דת למו". שהבין באור צדקתו, והמשיך עליה חוט של חסד, ובהמשכה זו המשיך מדת ה"קו" לקדושה י"ד יום (דמדת קו ה"ס חסד) מסיבת ב' המעוטין הנ"ל בסוד "ואביה ירק ירק בפניה", עד שזכה "ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה", אפילו לאומות העולם ממש.

ומתחילה תקנה באחורים, דהיינו "שעומדת מחיקו של אחשורוש, וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי הצדיק", שה"ס הטהרה, בסוד "ומתרגמינא מרי דכיא", (וזה שתירצו שמרדכי הו"ס התרגום של תורה). דהיינו, ה"מר" מסטרא דחויא [מצד הנחש] הנ"ל. שהטיל בה זוהמא, (וזה סוד לרוב אחיו, ולא לכל אחיו והבן היטב) ופרח ממאור שבה הא' ד"אין אני והוא יכולים לדור בעולם" כי "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". וזכה וטיהרה לה, כי המשיך לה אלופו ומיודעו: אבל, עדיין מארת חסר כתיב, דהיינו, הו' מצד מיעוט הירח כנ"ל.

אך בעבור זה זכה אחר כך "בלבוש מלכות וכו', ועטרת זהב גדולה". כמ"ש "את שני המארת הגדולים". ואז "מרדכי מן התורה", כמ"ש "מר דרור", דהיינו, "חירות ממלאך המות". והיינו בלשון הקודש ממש. כי כל הטהרה באחורים שה"ס תרגום, וחירות גמורה בלשון הקודש. דמ"ט פנים טהור, ומ"ט פנים טמא, מסיטרא דמיעוט הירח הוא [מצד של מיעוט הירח הוא]. ועל כן תיקון א' יוצאים הכלים בטהרה, ותיקון ב' הוא "שם חדש, אשר פי' הוי' יקבנו", "הויה שמה" "ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי".

והארכתי עד פה להטעימכם מרור של מצוה אם תרצו, שסוד "וימררו את חייהם" - בחוסר ב' אלפין דתוהו, הגם דזוהמא דחויא [שזוהמת הנחש], לא היה אלא באור א' כנ"ל. אבל תלה הקלקלה בעליונה שחוסר הואו דמיעוט הירח הדיח (הוכיח) שא חסר גם שם ח"ו, והלביש אותם כמו אור וכלי, שמן המאר ואור, נטל א דמאר (דהו' כבר חסר) וא דאור, והרכיבן זה בזה, ועשה מר ור והיינו מלאך המות, שב' רישין נעשין לת', וכשזוכין "במר דרור" כנ"ל, אז "ואתא קב"ה ושחט למלאך המות" - הנעשה שוב פעם מלאך קדוש. ואין כאן מ"ט ומ"ט, כף זכות, וכף חובה, שהם כף ב אותיות אלא "הוא ושמו אחד", כי "לא ישיא אויב בו, ובן עולה לא יעננו", "הפוך רשעים ואינם" וכו'.

ועל כן מתחילה צריכים לאסור את אלוה של מצרים, באסור (בעשור) לחודש, להיות נתלים בתורה, "לא יוכל לבכר (לבקר) את וכו', כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים", שז"ס, הכנה למכת בכורות, בן השנואה.

ובזה שאסרו את אלהי מצרים לכרעי המטה, המשיכו עליהם אור יקרות, במקום הכרות, ו"יקיר כמו יכיר", ואין ביקור, ויש ביכור, כי אין מום, כמו שנאמר "הבן יקיר לי אפרים ילד שעשועים", וכו'. כי "שכל את ידיו", וישם יד ימינו על ראש אפרים, וה"ס... "שה לבית אבות", מידי אביר יעקב כנ"ל. ובארבעה ימים של ביכור, שחטו אותו בארבעה אסור (עשור) והפה שאסר, (שהו"ס פי שנים יכיר ויקיר) הוא הפה שהתיר ובאור לי ה', ולילה כאור תהיה. ואז "שה לבית". ו"בעצם היום הזה, יצאו כל צבאות ה'", וכו'. "אני ולא שליח" וכו'. "וטבלתם בדם אשר בסף", בשיפולי כרעא [בתחתית רגלי המיטה], "והגעתם אל המשקוף, ואל שתי המזוזות", דהיינו, התיקון אשר ממלא את ב' המיעוטין הנ"ל, ה"ס "שתי מזוזות", מלשון מז"וזה", בסוד אמונת אומן, ואמונת נאמן, והבת שאומן היא ממש אמו בנאמן, כמו שפירשתי לכם כבר, ואז "והגעתם אל המשקוף" וכו', כי "דמים תרתי משמע", ואין לי פנאי להאריך. והמשכילים יבינו.

ומה מאד כלתה נפשי לשמוע מכם בשורת הגאולה, וברכת הגאולה, אשר גאלנו וכו', כי "בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל", כלומר, "שהיה הוה" מתיחדים בפי שנים כאחד, כי רואה את אחוריו, כמו את פניו, ואל יהיו לכם לפלא, הלא קופה של שרצים, תלוי לכל אחד ואחד מאחוריו, ואיך תבא לקו המשוה עם שלפניו.

אמנם זה בסוד הוה לבד, שהנצחיות הוא סוד הוה, והמשוה יהיה להוה והיה, והיינו בזוכים לאור אמת, המתלבש רק ברצון אחד ומיוחד, וכל היותר משהו מרצון אחד, על כיוצא בו אמרו: "כל יתר כנטול דמי", שזהו ביחוד של הדביקות האמיתי מהכרת לבו, המלא מאור הויה ב"ה, על כל גדותיו.

ואפילו כשמכוון לבו לשמים, צריך להזהר מאד, באחדות הרצון, שיתיחד ביחוד אמיתית הכרה פנימית בשיעור הדביקות על גבהו של היכולת ה'... ית' כי ידו לא תקצר ח"ו, כמ"ש: "ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ".

וז"ס גאולתן של ישראל, בסוד "אני הויה, אני ולא שליח, ולא מלאך, ולא שרף", כמ"ש ז"ל.

כי מי שיש לו רצוניות הרבה, הרבה שליחים למקום, והרבה מדרגות יש, כמ"ש המקובלים, שאפילו בנפש דעשיה, יש קכ"ה מדרגות, אבל מי שאין לו אלא לב אחד, ורצון אחד, אין לו כל החשבונות, וכל המדרגות הנעשים ע"י שרפים וחיות ואופני הקודש, אלא "ואהיה אצלו אמון", ילד שעשועים, כי עבד ה' שיש לו נחת מעבדות שלו, סימן מובהק הוא שהש"י יש לו נחת מעבדו הנאמן, ולהיפך, הוא ח"ו להיפך.

ועל כן צריכים לכוון לב רק להשתעשע עמו יתברך, בשהוא השעשועים לו לעצמו לבדו, ולא להעציב ח"ו, בכל אופן שלא יהיה; וכן בן חכם, מביט תמיד בפנים של אביו, אם יש לו שמחה הימנו, להיות לו מגמה אחת, לשמח האב ותו לא מידי. וז"ס "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל", שפירשו ז"ל: שמלאכים ושרפים לומדים ידיעת השי"ת מישראל, וז"ס "כי טוב מאד, זה הס"ם", להיותו פורח באחת, וכשנוטלין ממנו זה הכח לקדושה, אז מקויים בנו ובכל מאודך. וז"ס שמתחית המתים זוכין לגילוי אליהו, שפורח בארבע, ואז מתתקן בנו הכח הזה לעבוד ולעדוד באחת, דהיינו טוב מאד כנ"ל, המקוה לנו בב"א אכי"ר.

מכתבי זה ערכתי בקיצור לשון מסיבת קוצר הזמן; אבל ברצות הוי' יספיק שתכינו את עצמיכם, ותזכו לכל הנ"ל, בטרם ביאתי אליכם, ואז "באתרא דליעול "ירקא" ליעול בשרא וכוורא [במקום שעולה ירק על השולחן יעלה בשר ודג]", כי אחר כל הזכיה הנ"ל, תתחילו להיות מוכנים, לקבל אורו ית' ע"י, כחפץ ה' מכל מראש, והגם שהוא פלא בעיניכם, להשקפתכם. אבל על כל פנים תאמינו לי שאין כוונתי ח"ו להתפאר, כי טובת ה' היא טובתכם, ואם קטנים אתם בעיניכם, תביטו על בעל מלאכתכם שפעל אתכם, כי אומן נפלא, אינו פועל דברים שפלים ונמוכים. ורעיון רוח הזה, הוא הפגם מסטרא דחויא [מצד הנחש] שהטיל בה זוהמא, לחשוב את עצמו לנמוך ושפל, ולא ירגיש כי הויה עומד לימינו, גם ורק בעת תחתית שפלותו, ואני מה שאני רואה, אני אגיד, אולי ימצא השי"ת חן בעיניכם בימינו בקרוב.

יהודה ליב

אגרת נד

שנת תרפ"ח (1928)

ב"ה יום א' שמות תפר"ח

לידי"נ מה"ר... נ"י

היום קבלתי מכתבך, עם כל הני הרפתקאי דעדו עלוך [כל ההרפתקאות האלו שקרו לך], ומה שכתבת מליל ד' ויחי: "אשר אם היה האור מקיף לכל גופך אז כבר היית מוצל מכל מלחמותיך". עכ"ל.

הנה לפי זה נראה, שעדיין לא נבלע באבריך, את אשר אמרתי לך בטרם נסיעתך. "כי אין ישועה אחרת זולת השגת התורה, ואשר כל מרכבת הס"א, אינו אלא להשטות האדם בענינים אחרים, בכדי למנוע הימנו האמת הזה", שה"ע גלות מצרים בחומר ובלבנים וכו', והתפארות מלכם: "לי יאורי ואני עשיתני".

וראה מש"כ בפרשה זו: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", פי', שהשי"ת ברצונו לאמת לו את המעמד הקדוש שזכה אז, (כמו שמפורש בכתובים) האמית לו "באות הזה", ששוב יזכה בלי ספק "לקבלת התורה באותו המקום" עש"ה. והבן זה היטב, שאפי' למשה שהי' פני השי"ת מתגלה אליו בתכלית הבהירות, עד כי ירא מהביט אל האלקים מ"מ היה צריך להבטחת התורה, דאי לאו הכי [שאם לא כך], ודאי לא היה השי"ת הבט אותו, והבן זה.

וז"ש "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" וכו'. פי', "בקשו את ה' בהמצאו", דהיינו, במקום שנמצא, ולא תכשלו בהס"א, המטה תמיד את האדם לבקשהו ית', במקום שלא נמצא. ונמצא מפזרת יגיעתו של אדם לריק ולבטלה, וע"כ מזהיר הנביא "דרשו ה' בהמצאו". דהיינו, במקום תורה, ולא במקום שאין שם תורה, כי לא נמצא כלל וכלל שמה.

ואומר עוד "קראוהו בהיותו קרוב" פי', בו בשעה שהשי"ת מאיר פניו עליכם, היא העת לקרוא אותו, כלומר, להגות ולעיין ברזי ובטעמי תורה שהיא הקריאה. כנ"ל, אולי יתעשת ה' ויפתח לבו של אדם לזכות בברכת התורה. והבן זה מאד ומאד. כי ז"ס "קב"ה אורייתא וישראל חד הוא", ובזה תוכל להתבונן גם בענין הצורך שהיה לו להשי"ת תיכף במעמד הנבואה הראשונה למשה רבנו ע"ה, להבטיחהו נאמנה באות הזה של קבלת התורה כנ"ל דו"ק ותשכח [התבונן היטב ותמצא].

וזה שיעור הכתוב: "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קודשו. נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי, ולא נשבע למרמה" וכו'.

איתא [מובא] אשר בטרם יציאת האדם ממעי אמו משביעין אותו: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע" והענין צריך פירוש: כי כבר אמרו ז"ל: "ואל תהי רשע בפני עצמך", ומכל שכן כל העולם עדיו שצדיק הוא, יחזיק את עצמו לרשע, אתמהא, ועוד צריך להבין הלשון "היה בעיניך כרשע", שמשמע, אבל בלבו יוכל לידע האמת שהוא צדיק.

והענין שיש ב' עבודות: א' בלבא, ב' במוחא. כלומר, להפך הכלי קבלה שבשניהם ע"מ להשפיע כנודע.

והנה בעת וברגע שאדם מטהר הכלי קבלה דבחי' ליבא, תיכף ראוי לאורו ית', ההולך ושופע תמיד ואינו נפסק. ואור זה נקרא נפש, ע"ש גילוי הנפישה בכל האברים.

וז"ש הכתוב: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום וכו'", פי' שיהיה לו קומה לנצחיות, ולא יחזור ויפול. והיינו דוקא "אשר לא נשא לשוא נפשי", כלומר, אחר שפנה אליו השי"ת, וקרבהו מעט, צריך מאד להתחזק, ולקחת את האור הזה, לעיון התורה, למצוא רזיה ולהרבות הכרתו בהשי"ת, אשר ה"ס הגבהת עיינין דשכינתא קדישא, עד"ש "כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה", ואם האדם אינו שם לבו להגביה העיינין. נמצא שנושא אור הנפש לשוא בלא תועלת. ועוד גרוע מזה, "נשבע למרמה".

כי בעת הלידה השביעו אותו "ואפילו כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה", פי', אפילו יזכה לאור הנפש אשר כל אברים וגידין דעולם קטן שלו, מרגישין שצדיק גמור הוא, ומוטל בגן עדן, מ"מ לא יתן שום אמון בזה, בטרם שמגביה עיינין דקדושה.

וז"ס "מי יעלה" "ומי יקום", היינו דוקא "נקי כפים", כלומר, שזכה לנקות ב' בחינות קבלה שלו, דמוחא, ודליבא "ובר לבב" היינו שזכה להשיג טעמי תורה וכל סודותיה כמ"ש "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלקים וכו' אין עוד", "אשר לא נשא לשוא נפשי". כלומר, שהבין איך לעבוד ולשמש באור הנפש שהאיר לו השי"ת. "ולא נשבע למרמה". אלא הגביה העיינין כנ"ל; ודו"ק היטב בכל האמור פה כי היא העצה הישרה האמיתית שלא להלכד בעצת הס"א ההולכת ומשטת תמיד לדרוש ה' במקום שלא נמצא. כנ"ל. וע"כ צריך בכל יום להזכיר את עצמו בזה. וד"ל.

ומה אעשה לך אם לא תחשיב את דברי כראוי. ועל כן אתה מפזר כוחות בחנם, והלואי תשמע אותי מעכשיו, כי דברי תמיד בלא תוסיף ולא תגרע, וע"כ עדיין עומדים ומחכים אחר לב שומע ומי יתן!

והנה דברי אלו נאמרים בעתם כי עבודה המדויקת הנזכרת, מסוגלת ביותר בימים אלו שנקראים בספרים תקון "שובבי"ם ת"ת".

ואגלה לך ענין זה, כי בספרים נמצא אך רמזים בלתי מובנים כלל ועיקר לההמון, אמנם סימנו "שובבי"ם ת"ת", "ת"ת ר"ת תלמוד תורה, ואין תקון אחר זולת "ת"ת". ו"מאן דלא ידע ציוויה דמארי" וכו'.

והענין ע"ד הנ"ל, כי אור העליון המתקרב אל האדם להטותו לתחיה נק' נפש, ע"ש קבלת בחי' נפישה באברים כל חד לשיעורו בעתו, אבל אין לו זכות קיום כלל בלי רוח, דהיינו השגת התורה כנ"ל.

וע"כ נקרא אדם זה "שובב", כמו נער קטן הנותן שתי ידיו בשק מלא דינרין, ומפזז ומכרכר, ואינו יודע מה לעשות בדינרין הללו, כי אינו יודע בצורתא דזוזי [בצורת הזוזים], ובטוב מקח וממכר. ונמצא מי שנותן מתנה שק דינרין לנער קטן, אינו עושה לו בזה טובה, אלא אדרבה הוא משובב ומשגע אותו ביותר, וזה שיעור הכתוב "נפשי ישובב", וכו'. כלומר, באם השי"ת אינו נותן הרוח, אלא נפש לבד, נמצא שהוא משובב ומשגע אותו, אבל "מתוך שלא לשמה בא לשמה", כנודע, והיינו, דקמסיים "למען שמו" פירוש, שמתוך זה יזכה לשמה. והבן.

וזה שאמר "שובו בנים שובבים" וכו', היינו, אותם שעוד לא זכו לרוח. שה"ע השגת התורה כנ"ל, וכמו שדברתי אתך טרם נסיעתך, שהוא ענין קליפת פרעה מלך מצרים, שהיתה קליפה קשה כזו, ששום עבד לא היה יכול לברוח ממצרים מפני האורות שהי' ברשותם ליתן לכל אלה שנפלו ברשותם, עד שלא היה יכול לפרוש מהם. בסו"ה. "לי יאורי ואני עשיתני", כמו שפרשתי לך בעודך פה.... אשר ע"כ בפרשת שמות, מתחיל השעבוד מגלות מצרים ומסתיים לא לפני פרשת יתרו בקבלת התורה. בסו"ה "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" כמו שפירשתי לעיל.

ולפיכך מסוגל מאד לכל אדם הרוצה להשלים את החפץ הנדרש הימנו, שבאלו הסדרות "שובבי"ם תרומה תצוה" יפשפש במעשיו ויתקן דרכיו לקבלת התורה.... וכל נצוצי אור נפשו שנשבו בקליפת מצרים, יקבץ אותם למקום תורה ובגעגועים ובכסופים גדולים. ובלימוד בשכל החיצוני על דרך "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", כנודע, עד שנזכה שיפתח לבנו בתורתו ובעמקי סודותיו ונזכה לקבלת התורה כמפורש בפרשת יתרו, והמשך הסדרות משפטים תרומה תצוה ה"ע שמורה מעשיית העגל ושבירת הלוחות.

והנה בספרים מרומז תקון שובבי"ם על ענין הוצאת שז"ל הנקרא קרי כל, אמנם הוא ענין אחד: ע"ד שפירשתי, שמי שלא טיהר את הכלי קבלה דבחי' לבא, בהכרח שגם כלי קבלה דמוחא מטונפים הם, ואמונתו פגומה, כי לא יכול להאמין מה שאין עיניו רואות וכו'.

עד"ז ממש, מי שכלי קבלה דלבא מטונפים, בהכרח שמהרהר איזה פעם ביום, יבוא לידי קרי בלילה.

גם יחד עם זה ממש, בהכרח שיבוא לו מחשבה של מינות ח"ו הנק' "חמת קרי" כי כלי קבלה דלבא, וכלי קבלה דמוחא עולים ממש בקנה אחד, שאז "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו", ונמצא כל אורות שקבל נופלים ברשת הס"א ודו"ק בזה! כי קצרתי, וכ"ז נמשך ר"ל עד שזוכים להמשיך רוח עם הנפש היינו קבלת התורה.

לא אוכל להמשיך בזה עוד וכבר בא העת שתקח דברי אל לבך אולי יתעשת ה' לנו ויערה עלינו רוח ממרום עד אשר חפץ ה' בידך נצליח...

יהודה ליב

אגרת נו

שנת תרצ"ב (1932)

ב"ה כ"ג כסלו וישב תרצ"ב

לכבוד החסיד וכו' מהר'... נ"י

מכתבך קבלתי היום והבנתי אותו. - אולם אמצא לנכון, כי תדע גם את דעתי בדברך זה, הגם שלפי השערתי, אין לך עדיין כל קבלה עליהם. ועל כן לא יהיו הדברים משמחים אותך, ולא יהיו חביבים כ"כ בעיניך - ועל-זה האמת יורה דרכו.

הנה רבים אומרים "מי יראני טוב", ועם כל זה, מיעוטא דמיעוטא מוצאים את זה. וצריך אם כן להבין, איה טמון המכשול הגדול הנמרץ הזה, המכשיל את הרבים בלי חמלה.

כבר העירותיך כמה פעמים, על החוק המפורסם בספרים הקדושים: שאין שום דבר ניתן אלא "בזכות". דהיינו, על ידי יגיעה, המכונה בכל מקום: "אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]". שזולתה לא יארע לעולם בשום פנים, כל השפעה מלעילא המכונה: "אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה]".

הדברים והחוקים הללו מפורסמים לכל, אולם שעורם לא ידוע, או לא ירצו לדעתם, ובגלל זה, יש בנין גדול של הס"א, העומד ומיקל בדבר - אשר א"צ יגיעה למעלה מכח אנושי. ובשעת הדחק, יש לו תורה שלמה מפי סופרים וספרים, להראות טובו ורחמנותו של הנהגתו ית', עם האדם שאינו מקפיד כל-כך. ויש לו מן המוכן אלף ראיות על זה ברגע אחד, כמ"ש: "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", וכדומה.

ועל זה וכיוצא בזה, אמרו ז"ל - שהתורה נקראת ס"ם. משום שאם לא זכה נעשה לו התורה עצמה סם המות, משום שלומדים תורה מפי ס"ם הרשע ר"ל, וממנו המה מבינים, ודברי תורה שלו מתקבלים מיד על הלב, גם שמורים בזכרון תמיד, שהוגים בהם יומם ולילה - ר"ל ממנו ומהכרוכים אחריו.

ומה נעשה לאלה ואיך נוכל להושיט להם ידינו, או להזיזם בשעור מה ממקומם, באותה שעה שאינם מוכנים כלל לאתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה] ? רצוני לומר, אפילו אם נצליח על-ידי רחמי שמים, להמשיך עליהם התעוררות הגדולה ביותר של הגוף, לנהום ולחשוק אליו ית'. עם-כל-זה לא ירצו, או לא יוכלו עם כוחם זה, לתת את שעור אתערותא דלתתא המשוער לאתערותא דלעילא [שעור ההתעוררות מלמטה המשוער להתעוררות מלמעלה]. אשר הקב"ה לא ותר על-זה מימות עולם עד היום הזה, ותמיד. כי "חוק נתן ולא יעבור".

ועל-זה נאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה", אשר הקב"ה מודד לאדם סאה בסאה. וכן מקרא כתוב: "כי לא שלם עון האמרי עד הנה", שהכונה גם-כן על הנדון שלנו. כי עון האמורי הוא ענין הקליפה השומרת ומסבבת על הפרי, הנקראת "אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה]", או ארץ ישראל. והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה, בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שעור "אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]", המחוייב שנקרא "זכות". דהיינו, היגיעה ועמל למעלה מכח אנושי.

כי כל שבכחו לעשות נקרא עבודה סתם, ואינו נקרא עוד יגיעה, וכשבאים ישראל עד לנקדה זו, אז משלימים שעורם, ואז מכונה : "כי שלם עון האמורי". כלומר, שניכר לכל, שאין ארץ-ישראל וכבוד ה', שה"ס השכינה הקדושה, שייכת להם. ואז שוברים אותה הקליפה שנקר' "אמורי", ומקימים שכינה מעפרא, ולא קודם לזה אפילו רגע כמימרא. שז"ס, המספר המפורש "ד' מאות שנים", המראה לנו בדיוק הגדול, השייך בענין הזה, שאין ענין ויתור נוהג כאן כלל וכלל. וכמו שאמרו ז"ל, שענין דילג את הקץ, שהיה מחויב ומוכרח בשביל כלל ישראל, הנה, הדילוג הזה, גרם לכל הגלויות עד הנה, כנודע.

ונודע גם-כן, שכלל ופרט שוה, כי גם לכל פרט מישראל, בנוגע לנשמתו, נוהג בו ענין ביאת הארץ, וכל האמור בכלל ישראל. וכי באתערותא דלתתא [בהתעוררות מלמטה] שלו יש לו גם אותו המספר "ת" שנים, שה"ס "ת" מות, "ת" חיים. שאמרו ז"ל עש"ה - שענין ת' שנים של השעבוד, הוא ענין המקום שנותנים לו לפרוע שעור היגיעה שלו, בדיוק, שבזה אין ויתור אפילו כחוט השערה, כאמור.

מכאן אמרו ז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן". וכן: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". וכן: "הרוצה לחיות ימית את עצמו". ועוד כהנה רבים.

וכנגד זה אמרו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן", כי ידעו ז"ל שאותו ס"ם הרשע שתורתו בידו להראות כי אפשר למצוא את ישועת השי"ת, בלי יגיעה למעלה מכח אנושי, שבו מרפים ידיו מ"מאתערותא דלתתא [מהתעוררות מלמטה]", ודוחים אותו יום יום לתהום רבה.

הנה אחר-כך, כשחוזר ומכיר בשקרו, ומוצא אמונתו בדברי חז"ל - אשר חסרון היגיעה ואתערותא דלתתא הורידו אותו לטמיון, ועל-כן רוצה להתחזק ולמסור נפשו בעבודת ה', - הנה אז מיד חוזר עליו בכפירה חדשה. אשר גם יגיעה אינה מועלת כלל, כי ח"ו אינו שומע תפלת כל פה. דהיינו, שיש לו ראיות מן המוכן, להראות שישנם מתיגעים ואינם מוצאים כלל ח"ו. ועל-כן הזהירו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן" ח"ו.

הנה הראיתי לך את הרשת שבו נדונים נשמות העשוקות שאין להם מנחם. דהיינו, הטעות הזה, בפירוש המלה של יגיעה, אבל אמת הכתוב "ומשחרי ימצאנני".

עוד רעה רבה אראה בעולם, אשר הנלכדים ברשת הס"א, נמצאים שמתיגעים שלא לצורך, שהוא רק ציור של עונשים. כלומר, שאינו מצטרף כלל בחשבון "ת" שנים. ועל-זה לבי דאבה יותר מהכל. ועל כיוצא בזה צריך אדם להתחזק בתפלה: "יהי רצון וכו', שלא ניגע לריק" ח"ו. כי צריכים הצלחה גדולה בדבר הזה.

גם תדע שענין היגיעה והעמל המתגלה בלב האדם בשעת תפלתו, היא היותר נאמנה ויותר מצלחת ומגיעה למטרתה מכל הענינים שבמציאות.

יהודה ליב

אגרת נז

שנת תרצ"ב (1932)

ב"ה ראש לחדשים נשיא לבני יהודה תרצ"א פעיה"ק ירושלים תובב"א

לכבוד האברך המפורסם החסיד בנש"ק מו"ה... נ"י.

מכתבך קבלתי, ובמקום שאתה מצטער על מה שאינו חסר, מוטב לדאוג, על מה שחסר. וזה הכלל, כל מה שתלוי ביד השי"ת, הוא מצוי בשפע גדול. ורק על כלי קבלה שאי אפשר שיותפעלו זולת על ידי התחתונים. כי ליגיעתם בקדושה וטהרה. הוא יתברך עומד ומצפה. ועל זה אנו דואגים, איך לזכות לרבוי יגיעה. והמוסיף על זה ודואג ללא צורך, נמצא גורע. ומלבד שאין לו צורך כלל, נמצא גם כן למזיק. והבן זה היטב.

ובשאלת חבר שאתה שואל - אין לי ברגע זה במה להתנגד "וכל הערום יעשה בדעת" וכו'. וביתר השאלות שאתה רוצה תשובות ממני. אענה לך תשובתי האחת על כולנה.

אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת.

ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.

ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.

כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה.

היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.

ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.

ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.

לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה.

יהודה ליב

פרי חכם על התורה

זכו אחישנה לא זכו בעתה

"זכו אחישנה לא זכו בעתה" (סנהדרין צח.,ירושלמי תענית פ"א ה"א). נראה, כתוב, (ש"ב יד יד) "לבלתי ידח ממנו נדח". וכן, (איוב לה ו') "אם חטאת מה תפעל בו" וכו'. כי כבר ניתן כח יחודו ית' בבריאה הזאת לרגעיה שבו תשתלם מאליה ומעצמה, בסוד (שיר היחוד ליום ו) "מכל חפצך לא שכחת ודבר אחד לא חסרת". וכן "ולא קדמה למלאכתך מלאכה". כי הכל עשה יפה בעתו וערוכה מכל לראש.

אלא מה שהשאיר ית' לעבדיו מקום להתגדר הוא ענין, "זכו אחישנה". וז"ע, ארבע מאות שנה שנאמר לאברהם אבינו בין הבתרים, ויצאו לרד"ו שנים, כי זה גרם עבודתם וחלף משכורתם. וז"ע, כבר נשתקעו במ"ט שערי טומאה והיה הפחד משער הנ' וחס עליהם הקב"ה וגאלם, כי שם מקום הגאולה לישראל, והבן מאד. וזה חלף עבודתם, וז"ס שאמר, שדלג עליהם הקץ מחמת קושי השעבוד ע"ש, והבן.

וז"ס, (עי' תוספתא סנהדרין פי"ג מ"א) ימי משיח ועולם הבא, שרשעים נעשים אפר ומונחים תחת רגלי הצדיקים. בסוד, (דניאל יב ב) "אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם". וז"ע, (חגיגה טו., ילק"ש ירמיה פי"ז רצט) "נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע". כי הגם שבאמת, (ש"ב יד יד) "לבלתי ידח ממנו נדח". אבל זה כשיושלם כל הזמנים של השיתא אלפי שני, שבסוף הכל מצויה אותה השעה של הקץ, שסגולתה לגלות אותו המאור של תוקף היחוד שמתקן הכל ומחזירו לשלימות היחוד, אבל בכח הצדיקים ומעשיהם שמיהרו את הקץ, דהיינו, שאותו האור שהיה ראוי לצאת מעצמו בעתה, המשיכו בזמן מוקדם בכח מעשיהם, לכן, כל העולם המתוקן בזמן הזה שייך דוקא לצדיקים בעצמם, ולא עוד, אלא שזוכים בחלק חבריהם שלא זכו במעשיהם, וא"כ אין להם שום עניין להמצא בזמן הזה, כי העולם כבר מתוקן, (תהלים קד לה) ו"יתמו חטאים מן הארץ". וקימים אז בסוד, האפר ולדראון עולם דוקא, והבן.

וז"ס, ק"ץ רד"ו הם ארבעה מאות, וק"ץ שנים הוא זכות הצדיקים, וכן סוד גאולה העתידה.

וז"ע, (ברכות יז.) "עולמך תראה בחייך". כי בראות הס"א שהנשמה מתגברת בתקונים, אז היא שופכת כל חמתה עליה, עד שנופלת ברשתה לפעמים, ויש לה רשות לדחוק את הנשמה עד שער המ"ט, אבל הס"א מצפה לדחוק אותה גם בשער הנון, אבל שמה מפלתה לגמרי, בסוד, (תהלים ז טז) "ויפל בשחת יפעל". (פסחים כח.) "מדויל ידיה משתלים". כי הקב"ה בכבודו ובעצמו כביכול מתגלה עליה וגואלה.

לא עת האסף המקנה

"לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו" (ויצא כט ז), ידוע שכל דברי הצדיקים דיבורם פונה לעילא, וזה שנאמר לו, ונתגלה על ידי רועי חרן, כי אי אפשר להגלות (לגלול) את האבן, מעל פי בארה של גילוי רחל, עד שנאספו כל העדרים וגללו את האבן, מעל פי הבאר.

ולענ"ד אפשר לומר, ידוע שלפני כל גילוי מוכרח בחינת כיסוי, בסוד, קדרותא דצפרא, ולפיכך כיון שהגיע יעקב לבארה של גילוי רחל ליעקב, לא הרגיש כל כך אהבת רחל, כמו בכל הדרך, אשר עבר במקלו את הירדן אחריה.

ועל כן, שם לבאר העליון פניו, כי הבין, שנסתם הבאר בהאבן, ובחינת יעקב הוא, לעלות את החיצוניות, ועל כן שם לחצוניות פניו. (וזה סוד, וישב על הבאר, דהיינו בחינת ישיבה.)

ומיד עמד בתפילה, ושם לרועי צאן אדם פניו, (מדוע וכו') "לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו", דהיינו, בסוד (שה"ש א ז) "איכה תרעה" ו"איכה תרביץ", ובא אליו המענה, "לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים", דהיינו, עד שלא הגיע יעקב, לבחינת זווג בחיצוניות, היה כלל ישראל כולו, גם ארבע אמהות, תלוי ונכלל בו לבדו, ולכן היתה עבודתו, עד הנה, ביחידות, שלא בציבור, שלא היה צריך לשום סיוע מאחרים, והיה חזק בכח העבודה, בלי עייפות לעולם.

אבל באותו רגע, שהגיע זמנו לזווג רחל, להוציא שבעים נפש, מיד הרגיש בעצמו בחינת תשות כח, וזה שדבר והתפלל כל זה. (ובאמת ידע) וזה שלא גלל יעקב האבן מעל פי הבאר, טרם גילוי רחל. אבל בגילוי רחל לו, נשלם בחינת זווג עינים. לכן באותו זמן, כלל ישראל נכללו בו. ואם כן נאספו באמת כל העדרים שבאותו זמן. על כן, "ויגל את האבן מעל פי הבאר".

אבל מכאן והלאה, כשנתפשטו שבעים נפש דיעקב, לששים רבוא נשמות, חזר הדבר לקדמותו, שצריך אסיפת כל העדרים לגלול האבן, מעל פי הבאר, ובהחסר כח מחלק אחד, גורם תשישות כח בכל הקומה. וזה סוד, (ברייתא דרבי ישמעאל) פרט שצריך לכלל, וכל דבר שהיה בכלל ויצא מהכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא על הכלל כולו יצא כי, (תהלים קג טו) "אנוש וכו' כציץ השדה כן יציץ", וכל נקודת הציצים, עולה לפרח אחד, כלל דיעקב ושבטים, מִטָה שלימה. וזה נותן גבול מיוחד לכל נפש ונפש, בבחינת קבלת אור מלעילא בעולם הזה, בסוד העבודה, וזה גדול מזה, וזה לעילא מזה, ואין פרצוף דומה לחבירו. ואותם הגבולים בציורם, דומה ממש, לדמות קוי וניצוצי נקודות הפרח, שהגבולים שבכל חלק ונקודה מהפרח מעמידים היופי של הפרח, ובהעבור נקודה וחלק מהפרח גבולו, במעט, או בהרבה, יגרם כיעור לכללות הפרח, ואין אפשרות לקחת חלק מפרח בפני עצמו, ולהסתכל בו בפרטות, כי אז לא תאר ולא הדר לו לאותו חלק.

וזה סוד שהמשיל הזוהר, (נשא הסולם אות יט, ויק"ר פ"ד י) לשנים שבאו בספינה, והיה אחד קודח תחתיו, גער בו חבירו, למה אתה קודח, ואותו שוטה ענה לו, מה איכפת לך, הלא תחתי אני קודח, כי באמת מקלקל היחיד יופי כל הדמות.

ומזה יובן שבחורבן בית ראשון, לא הצילו החרש והמסגר את בית המקדש מלהחרב, מפני רוב דורם שקלקלו היופי, הגם שבהם לא היה שום פגם, כי אין הנבואה שורה במקום פגום, אפילו מעט מהמעט.

וזה סוד תפילה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי זה לא יתכן, להרחיב גבולו, ושאר גבולי של ציצי הפרח ישארו על מקומם, כי כמו הקוטן יפגום היופי, כן הגודל. כי כל קוי ועיגולי הפרח, צריך שיהיה להם ערך בין גבולם כנ"ל.

וזה סוד, (תהלים כב כא) "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי", כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, בסוד (ויק"ר פ"ז ו) "כל המתגאה" וכו'. כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. כי הנוטל חלק מהפרח, לא די שמגנה יופי הפרח בכללו, שיש פגם בערך שבהם, אלא גם לאותו חלק, אין תאר והדר כלל, ושום גוון שבעין לא יחשבהו. ועל כן מחריב נפשו, ועוד גורם, שמוסר בחינת יחידה שלו לכלב, דהיינו, סוד ב"ן הוא פירוד הנקודות, וסוד מ"ה הוא חיבורם לפרח אחד, וסוד יחידה היא המקבלת אור מ"ה, ולכל אדם, נמצא יחידה, בסוד התפשטותו בפני עצמו.

וזה שגורם כל גבול, בסוד הרגשת האדם את עצמו, לאני מיוחד, דהיינו, יחידה. ובאמת בשורש נקרא יחידה, מפני ששם כל נשמות ישראל יחידה וכלל אחד. ובסוד מונה מספר, ואין מספר. בסוד כלל ופרט. בסוד הבחירה. וכל אדם תכלית הנרצה מעבודתו, להמשיך עליו, אור יחידה, שתשלם רק באסיפת כל העדרים כנ"ל. וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות כנ"ל על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו, שהוא מחזה ולמטה, בסוד התגלות והתפרטות הנפשות כנ"ל, ולא עוד, אלא שגם בשורש יחידה הוא ממסיר לכלב, סוד, התפשטות שם ב"ן, לבחינת (ישעיה נו י) "כלבים אלמים לא יוכלו לנבח". שלא תעלה כלל שועתם השמימה, לזווג מ"ה לב"ן, דהיינו ליחד, אלא ח"ו מסירא לכלבא, דהיינו הפירוד חלילה, בסוד הב הב דבנות גיהנם.

וזה סוד, (בא י כג) "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם", דהיינו, מקום מושב על הכסא, שהוא מחזה ולמטה, מקום שהחסדים מגולים ומתפשטים, (דבנה"י אין הפנימיות מתעלם ואין שם בני מעים) וגם "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (שם יא ז), דהיינו, שלא היה אפילו התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, בסוד הב הב. כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כחם לצאת ממצרים ביד רמה, והבן.

וצריך כל אדם להאסף בכל כחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה. כי העזה וחרפה גדולה, לגלות ערותו בפני וכו'.

וזה סוד, (יתרו כ כג) "לא תעלה במעלות על מזבחי", פירוש, בבחינת פרט, שזה למעלה מזה וכו'. ועוד שהוא בחינת חפץ להתנשאות, על זרע קודש, ועם קדוש לא צריכים אליו, והוא פוסע על ראשי עם קדוש ודורש גדולה עליהם. שזה חרפה, הס מלהזכיר עוד מכאן ולהלאה.

אלא יכלול את עצמו ביחידה, שורש כל ישראל, בסוד (ישעיה מד ו) "אני ראשון ואני אחרון". ואז כחו ממש ככח יעקב, ואז יוכל ביד החזקה, לגלות את האבן מעל פי הבאר וישקו כל העדרים, מבאר מים, כי הגבול הקודם, יוסר מעל כל נפשות ישראל, הן למטה הימנו, והן למעלה הימנו. ואדרבה, ציורי גבולי פרח, הנותנים פאר ויופי, לא ישתנו כלל, כי בציורם הקודם ישארו, אבל גבול כלל הקדושה יורחב מאד, וגורם לכל בני ישראל היה אור במושבתם. ואז אפילו בחינת כלב פרטי שלו ישאר אלם, כי יתגלה האור יופי, בסוד, המושב שלו, דהיינו מחזה ולמטה, כי כן טבע אור הכלל השורה על הפרט, שבטל לגבי מציאת הפרט שלו, ואינו מרגיש את עצמו.

ענין בקש יעקב לגלות את הקץ

"בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה" (פסחים נו. זהר ויחי הסולם אות תקיז), ועיין במדרש (בראשית פצ"ח). וצריך להבין מדוע אלו י"ז שנים, נחשבו למנין שעבוד של רד"ו, הלא מבחר שני חייו היו, שנשכחו ממנו כל הצרות, ונגאל מכל רע, כדאיתא בזוהר (ויחי הסולם אות קיא, קטו) ע"ש. והיה כל טוב מצרים ברשותו, והיה אוכל ומתענג כמו ישראל בצאתם ממצרים, ואם כן מדוע בכלל שעבוד הם.

אלא הענין הוא, שבאמת נגלה עליו הקב"ה בעצמו בתחילת ביאתו במצרים, כי בזה, ניתן לו הכח לאכול מטוב ומחלב כל ארץ מצרים, וכמו שכתוב, "המלאך הגואל אותי מכל רע". והבן.

ואלמלא רצה לגלות את הקץ לבניו, לא היו בני ישראל משתעבדים כלל, אלא אדרבה, היו כפוים אליהם תמיד, כמו בחיי יעקב אביהם, כי באמת יעקב לא מת, והבן.

אבל כיון שבקש לגלות נסתלקה הימנו שכינה, ונעשה שעבוד מחמת שהשליטה לא היתה שלימה אז לישראל, כי הטובה באה להם בסוד יד עכו"ם באמצע שאינו ראוי לבכורה.

כי רק (תהלים קה כ) "שלח מלך ויתירהו". כי בטלה לחכמתו, שהתחזקה, עליו, (עי' סוטה לו) שלא היה פרעה בקי בשבעים לשון, בשבעים דרגות של כסאו, חוץ מלשון הקדש, וכשבא יוסף ופתר חלומו, וראה יתרונו בלשון הקדש, התבטל בכל חכמתו אליו. (מקץ מב ו) "ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר", המוציא והמביא. בלעדו "לא ירים איש את ידו ואת רגלו", אבל פרעה התערב בענין, בסוד שאמר לו, "רק הכסא אגדל ממך", כי הגם שחק היה במצרים, שכל שיהיה מופלא בלשון אחד יעלה לדרגא אחת, על הכסא, והבקי בשבעים לשון יהיה למלך, והבקי יותר, גם המלך מוכרח להעביר אליו הממלכה לכל לראש, ואם כן היה יוסף ראוי להיות למלך על כל הארץ, אבל פרעה בקש ממנו לכסות סוד זה, והעלימו משרי מצרים, כמו שכתוב במדרש. וזה שאמר לו, "רק הכסא אגדל ממך". "וירכב אתו במרכבת המשנה", בסוד (ישעיה סא ז) "בארצם משנה יירשו", אבל לא היו שלימות, מחמת שהיה צריך לעזור באפס מה לפרעה, בסוד (תהלים קה כא) "ומשל בכל קנינו". וזה שגרם לו לכסות סוד ידיעת לשון הקודש משרי פרעה, והבן מאד.

וזה ענין, שמחמת גזרת השעבוד, בא הרצון ליעקב לגלות את הקץ, סוד ידיעת לשון הקודש, כדי לרשת גם כסא פרעה, אבל הזמן לא היה עוד מוכשר לזה, כי ברשות וכח יוסף, היה כל כח הקדושה בתפארתה, שנקרא (דה"א כט יא) "כי כל בשמים וארץ", והוא כל, והיא כלה, "והמתנשא לכל לראש", וסוד (מגילה י:) כלה צנועה מאד בבית חמיה. ובפרט, בסוד החכמה, כמו שכתוב, (משלי יא ב) "ואת צנועים חכמה". וכמ"ש, (ישעיה ד ה) "כי על כל כבוד חפה". ולכן אינה חפיצה בשום אופן לגלות את עצמה, לעיני זרים, בסוד צניעות יתירה שהיו בה, וכיון שבקש וכו', והתחיל מיד השעבוד, ונשכחה הטובה של השבעה עשר שנים, בסוד (וישב לז ב) "ויוסף בן שבע עשרה שניה". ובסוד (שמות א ח) "ויקם מלך חדש וכו' אשר לא ידע את יוסף". והבן וזכור.

סוד שובבי"ם ת"ת

גלות מצרים היא שעבוד הקליפה על הקדושה, והגאולה היא השבת היוצר על כנו, (דברים כח י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך".

התורה היא נצחית, וגלות וגאולה נוהגים בכל הדורות ובכל הזמנים. דהיינו, או בכלל ישראל, או בפרטים, כי כל פרט ופרט חשוב קמי הקב"ה כמו כל הכלל כולו. ועל כן לא יגיע למטרתו בטרם חבר עליו כל הדרכים וההארת השמות שבתורה ממש ככלל כולו.

וסידור הפרשיות שבתורה, יש בהם קדושה רבה, וסגולה גדולה לכל פרט ופרט, להנות מסדר המאורות המאירים בזמני הקריאה.

ומתוך ששובבי"ם ת"ת הם סידור שלם מתחילת השביה והשיעבוד דקליפת פרעה ומצרים, עד תכלית החופש, שהוא לוחות שניות, על כן מסוגלים המה להאיר עם כל מערכות הקדושה והאורות, שכבר הראו פעולתם בדורות שעברו. אלא ודאי להמוכנים לקבל, ועל כן מתענים עובדי השי"ת ועושים תשובות גדולות כדי לזכות בהם.

ומשה היה רועה את צאן יתרו

בפסוק (שמות ג א) "ומשה היה רועה את צאן יתרו וכו'". איתא בזוהר, (נח הסולם מאות קפב-קפח) שהעובד צריך לתפוס במדתו של משה. כשאמר לו הוי' (שם לב י) "ואעשה אותך לגוי גדול", אז מיד מסר נפשו, בסוד (שם לב) "מחני נא מספרך אשר כתבת". ונח לא היה במדרגה זו, וכשאמר לו (נח ו יח) "והקימותי את בריתי אתך", לא בקש על בני דורו, והיה מסתפק בשלו. ולכן בחר ה' במשה, ודבר עמו פנים בפנים. ואתפשטותא דמשה בכל דרא. על כן אפילו כשהאדם מוצא טעם בעבודתו, לא יסתפק חלילה בשלו, כי אין זה כבוד שמים. ועובד מאהבה, צריך להרבות הכבוד, וצריך תמיד להתחזק, ולהמשיך קדושה מלמעלה, על כנסת ישראל, בסוד, (ישעיה יא ט) "מלאה הארץ דעה", כי זה רצונו, וזה כבודו. וכשאינו עומד בזה, על כורחו אינו מהעבדים הנאמנים לאדונים.

וזה שהיה רועה צאן יתרו, דהיינו ז"ת, שנקראים, צאן אדם, אבל הם היו צאן יתרו, שיתר פרשה אחת בתורה, דהיינו, "ואתה תחזה". וזאת "עצם מעצמי", שזה היתרון, מתוך החושך, והבן, וע"כ יתרו חותנו, בסוד חתן למולות דמים, והוא כהן מדין. ובסוד זה, "וינהג את הצאן אחר המדבר", כי מקום המדבר מאחורי ארץ ישראל, שמשם כהן מדין נוהג בחזקת היד, את החיצונים. וזה, "ויבא אל הר האלקים חרבה", דהיינו (עי' שבת פט:) איהו חורב ואיהו חורבה. וידוע שאדרבה (שה"ש ג ו) "מי זאת עולה מן המדבר", בסוד מציאה, דהיינו (משלי יח כב) "מצא אישה מצא טוב". והיכן סדרם של דברים, היינו שנפקחו עיניהם, על בחינת הלבת אש מתוך הסנה, דהיינו, שנתגלה לעיניו שלבות איש ואשה הקרובים זה לזה, שכינה שרויה ביניהם באמת, אבל אם נתחממו, נעשו אש, שפרח י"ה מאיש ואשה, והם ביחד אש ולבבות שניהם נעשה לבת.

והדבקות הזו די"ה, האיר הרבה, בסוד מלאך ה' ממש, ויחד עם זה, "וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל", דהיינו, פסוק זה האיר הרבה מאד נגד עיניו, עד כמה גדול הכח, שסנה יבש נאחז באש ה' נורא מאד, ויחד עם זה איננו אוכל. אלא אדרבא, ניזון ומתגדל, עד, "ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה", ונמצא נכלל לגמרי, בסוד הארת הקשר הזה. וכל העשר ספירות שלו, כמו נכללים בהארה זו, דהיינו סוד חב"ד לגבי חג"ת.

וזה אמרו, "אסורה נא ואראה", שזה ראיית הלב, סוד הוי' פשוטה, סוד גילוי עינים שפסקה שליטתם, והלב מבין, בסוד, (ישעיה יא ג) "והריחו ביראת הוי' ", שזה הארת משיח, אבל בעוד שהיה מכין ומתעורר לבחינה זו, אז, "וירא הוי' כי סר לראות", דהיינו, שגבהו המוחין שלו, מתתא לעילא, ואז מיד, "ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני", דהיינו, מצא הארה גדולה, לב' סטרין כאחד, כי אותה הארה היתה באמת הארה של גאולה, שע"כ היה מתחזק, בסוד תיקון השלם, בסוד משיח, והבן.

אבל בא אליו הדבור, "אל תקרב הלם", סוד מלכות, שזו עדיין לא בחינה שלך, ושייך למשיח. ו"של נעליך מעל רגליך", שהרגיש עדיין בחינת הכנה באפס מה, סוד הזכר. "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא", להשפיע לקדוש, ואז עמד במדרגת עצמו, ונגלה עליו השכינה, בסוד האבות, בכח גדול.

"ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים" (שמות ג ו), דהיינו, שהשיג מדרגתו (עי' שמ"ר פ"ג בשכר שהסתיר פנים, זכה ודבר הוי' אל משה פנים אל פנים וכו'. ובשכר מהביט, ותמונת הוי' יביט. וכיון שעמד בזה היה ראוי אור הגאולה להיות נשפע על ידו, ובא אליו שליחות הגאולה לכל ישראל.

אבל היה עבד נאמן, ולא הסתפק בשלו, ורצה שתגיע הגאולה שלימה לכל ישראל, בבחינת משיח דוקא, שלא יהיה בו שום מיעוט, וזה שטען הרבה פעמים, "והן לא יאמינו לי". דהיינו, שהתחזק בתפילה על זה שלא תבא הגאולה על ידו, עד שאמר בפירוש, "שלח נא ביד תשלח". דהיינו משיח, כמו שפרש"י, "שאין סופי להכניסם לארץ". אבל משיח יכניסם, לכן שלח נא על ידו. וז"ש, "והוא אהרן", דהיינו משיחות.

עד שהיה חרון אף עליו, שאין בו רושם חלילה, כי כוונתו לתכלית, והובטח לו משמים על ידי תפילתו, "הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא", שסוף כל סוף (תהלים צח א) "הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו", וזה סוד, "וגם הנה הוא יוצא לקראתך", דהיינו, שהארתו ישלוט. "וראך ושמח בלבו", שיהיה מכיר לך טובה, על התורה שלך, כי משם יזכה לכל הכבוד, והבן. ונראה שהיה החטא של מי מריבה לנגד עיניו, וזה שטען, "כבד פה וכבד לשון אנכי", דהיינו, מלדבר אל הסלע בפיוסא, ורק משיח, ראוי לזה, והבן. וכל הדיבורים הם לתפלות ותיקונים לגאולה שלימה אכי"ר.

שאלות משה במראה הסנה

לשאלת משה, "מי אנכי" (שמות ג יא). ענה לו, "כי אהיה עמך וזה לך האות וכו' תעבדון את האלקים" וכו'. יש להבין מה ענין תשובה זו לשאלתו.

אלא שכל ימיו חשק לקרב ישראל לעבודת אלקים, ועל כן היה מחויב לחשוק להקדמת יציאתם ממצרים, כי זה תלוי בזה, (מכילתא בשלח טז) "שלא נתנה תורה אלא לאוכלי המן", ולא לטורדם לשבת על סיר בשר, ולאכול לחם במילוי כרסם לשובע.

"משה שושבינא דמלכא" (זהר שופטים הסולם אות כג), דהיינו לקרב ישראל לשמים. "אהרן שושבינא דמטרוניתא", שה"ס כללות ישראל, דהיינו, לקרב השי"ת לסיפוק צרכי ישראל.

מתחילה שאל, "והן לא יאמינו לי", בנבואת השי"ת ואחר שהורהו את האותות, שאל על כבד פה והול"ל להפך. עוד שמשמע שאינו מאמין בסיפוק האותות בלבדם, אלא שעדיין צריכים לדיבורים מוכיחים.

ובאמת קשה, הן השי"ת אומר לו, "לך ואספת ושמעו לקלך" וכו'. איך אינו מאמין, ונראה כמו שמלמד להשי"ת דרכים איך לקרב לישראל. אולם, באמת אין אתערותא דלעילא, בלי אתערותא דלתתא, וע"כ צריכים לצדיק וגואל לאתערותא דלתתא. ואתערותא דלתתא זו מהצדיק, צריכה להיות בפרטית על כל דבר ודבר בלבד שאינו נותנים לו בלי תפילה ושאלה.

ואחר שפעל רצון לגאול, היה לו לטרוח אחר הסדרים, ובקש מתחילה על אמונת הנבואה בעצם, וע"ז ניתנו לו אותות של מטה, נחש, מים ודם.

ארץ מתגלגלת, ומזלות קבועים

הנה השפעות הבורא, אין לה זמן מוגבל כמו שמבואר, (תהלים כג ו) "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". ומה שהנברא אינו מקבל שפעו ית' תמיד, הוא מכיון שאינו מסוגל לזה תמיד, דהיינו, שהצנורות שלו צריכים להיות ישרים כראוי ונרצה לשפעו ית'.

זה סוד, (שמות ג יד) "כה תאמר לבני ישראל אהי' שלחני אליכם". כי ישראל קבלו מתחילה שם אהי', וגילה להם משה שהוי' אמר, אלא שאז הצנורות שלהם לא היו מוכשרים לשם הוי', ובכוחות של משה התיישרו הצנורות, וקבלו מיד שם הוי', כמו שמבואר, "זה הדבר אשר צוה הוי'". דהיינו, פנים אל פנים, מיד ודו"ק. וזה עניין, (שם ה ד) "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בקל שד"י ושמי הוי' לא נודעתי להם".

כי עד קבלת התורה, לא הבינו סוד התשובה לשם אהי' ועוד ביתר שאת, בסוד פנים אל פנים, דהיינו, הוי' בבחינת זה הדבר, כי אינו צריך יותר, אלא לגלגל את הנברא למקומו כבתחילה, והוא מקבל שפעו כבתחילה, ועוד מתעלה שם אהי' לשם הוי' כבתחילה, והבן.

שלשת האותות

בהתפשטות הקליפה, הנחש ישופך ראש. דהיינו, בהרהורים שלא יאמין רק מה שיראה בעיניו, כי (קהלת ב יד) "החכם עיניו בראשו". אמנם שורש הקליפה הוא להפך, כמו"ש בזהר (בלק הסולם אות רעו) "כחויא דמחי בזנבא דיליה", (דכפיף לרישיה) כלומר, שנותן לו להאמין, אך בדרכים שאינם מביאים תועלת, ובאנשים שאינם ראויים, כי אז יוכר בין עובד ה' וכו'.

ולפיכך בני ישראל כשהיו במצרים, (מדרש תהלים פקי"ד ד, פסקיתא זוטרתי שמות פ"ו ו) ששמרו שמם לבושם ולשונם, שמם, הוא שם הוי' אמונה. לשונם, הוא סוד השלא לשמה, שלא היה פיהם ולבם שוה, ומכל מקום על כל פנים גברו על לשונם. ולבושם, ה"ס בחיצוניות של קדושה לא פגמו, וכיון שכן היה שולט בהם רק הנחש הכללי, דהיינו, "דכפיף רישיה ומחי בזנביה".

וזה סוד, "וישליכהו ארצה", כלומר, שניתן רשות לקליפה, "ויהי לנחש וינס משה מפניו", כלומר, שגילה להם שהסיבה שלא שמעו אליו עד היום, הוא מכח הנחש הזה דמחי בזנביה. ועל כן האמינו לאנשים המבקשים את נפשו וכו'. ועל כן, "ויברח משה מפני פרעה".

אבל עתה נתן לו השי"ת כח זה, "שלח ידך ואחוז בזנבו", כלומר, שלא יאמינו לרשעים, רק יאמינו בו. ואז, "ויהי למטה בכפו", כי יראו שישיגו אמונה שלימה וטהורה, והנחש לא יוכל להכותם עוד.

לאמונה זכה:

"הבא נא ידך בחיקך", היינו, הבריחה למדין. "ויוצאה והנה ידו מצרעת כשלג".

"השב ידך אל חיקך וכו' ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו", פירוש, שהוא האות על אמונת חכמים. כי מדרך המאמין לחסר נפשו מחכמה, ולפיכך מאמיני התוהו בנביאי השקר נעשים מצורעים כשלג. מאי מצורע סגירו דחוכמתא, ואין דעת לקליפות, כי (זהר משפטים הסולם אות קסו) אל אחר אסתרס ולא עביד פירי.

אולם, "ויוציאה מחיקו" של משה ושבה כבשרו, כלומר, שהתלמידים הדבקים בו זוכים לדעת כמו גופו של משה עצמו. וזה שבראשונה כתוב, "ויוציאה" סתם. והבן.

לידיעה:

"ולקחת ממימי היאר ושפכת היבשה", "יאר", כמ"ש נהורא דאורייתא. "ושפכת היבשה", היינו, בעת שיפרשו הימנו ומתקרבים לנביאי שקר. "והיו לדם ביבשת", דהיינו, ירגישו שני קלקולים, הא' שמתיבשים. הב' אשר התורה הישנה ששמעו הימנו מתהפך להם לדם ולא יכלו להנות כלום.

לידיעה ולדבקות תמיד:

וז"ש, "אם לא יאמינו וכו' לקול האת הראשון", כי זנביה דנחש ישלוט עליהם. "והאמינו לקול האות האחרון", כי יתאוו לידיעה.

"והיה (לשון שמחה) אם לא יאמינו גם לשני האותות", אז יהיה מקום לגלות לפניהם אות האחרון מציור הדם ביבשת.

ובאמת קשה, היתכן להשי"ת לפעול אותות בחינם או יסופק בהם ח"ו.

אלא כך דרכו של רבי אמיתי, כי מתחילה מראה אות אחד. ובלי סיפוקו דאות אחד, מביא אות שני. ובלי סיפוקו דאות שני, מביא אות שלישי. והוא המשלים. באופן ששלש אותות הם אחת, אלא שלש מדרגות.

"בי אדנ"י (מדה"ד) לא איש דברים אנכי", והתשובה, "מי שם פה לאדם וכו': ואנכי אהיה אם פיך והוריתיך אשר תדבר". וקשה, היה להשי"ת לומר לו, שיתן בידו מופתים ולא יהיה לו צורך בדיבורים, וכן למה לו לדוחק שאהרן יהיה לפה.

עוד קשה, לא מצאנו כלל בכל ההמשך של פרשת מצרים, פרט למטה ונחש, שיצווהו הקב"ה מופתים בשביל אמונת ישראל, אלא כל המופתים היו רק לפרעה.

התירוץ הוא, כי (קהלת ז יד) "גם את זה לעמת זה עשה האלקים". ועל כן לא יתכן וגם אין סיפוק במופתים להביא את האמונה, כמו שכתוב, "ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן". אפילו במכת כנים שהחרטומים אמרו, "אצבע אלקים היא", מכל מקום לא שמע פרעה אליהם, כי תלה החסרון בכח החרטומים, ולא היתרון באמונת הוי'. ואין להקשות למה לו לגמרי אותם המופתים.

שני תנאים מחויבים במופתים. א. "למען שתי אתתי אלה בקרבו", "הכבדתי", "שתי", לשון עבר, רומז על המרכבה העליונה הרשומה כך, שז"ס תורה של מעלה שקדמה לעולם.

ב. הוא "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך" וכו'. כי ענין הלעומת - שמכחישין פמליא של מעלה, פועל בהוה ולא בעתיד, דהיינו, בדור שני. וז"ס שבאי הארץ היו דור שני ליוצאי מצרים, כי קבלו ההארה הגדולה המלובשת במופתים של מצרים, שהיה חסר לדור הראשון, מטעם הלעומת.

ובזה מתורץ חטא העגל אחר נתינת התורה במופתים גדולים, ורק על דור שני נאמר, (דברים ד ד) "ואתם הדבקים בה' אלקיכם". וכל זה מטעם הלעומת, שהשי"ת נותן לו כח שוה כמו לקדושה, כדי שיהיה בחירה ורווח.

וזהו פלא, כי (שם ג) "עיניכם הראות" וכו', נאמר לדור שני, מכל מקום ההארה לא יכלו לקבל, אלא עתה לאחר ארבעים שנה. והדברים עתיקים.

אולם הגאולה לא היתה בזכות מופתים, אלא בשכר שלא שינו את שמם את לשונם ואת לבושם.

כי המקובלים אומרים שהפה ה' היה בגלות, שז"ס, "כבד פה וכבד לשון אנכי". ובאמת קשה, כי הכתוב אומר, "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". התירוץ הוא, שהם דבר אחד.

גשמיות ורוחניות

איתא בנוע"א, (שמות ו כז) "הם המדברים אל פרעה וכו' הוא משה ואהרן", שהקשה האיך אפשר שמשה ידבר אל הערל והטמא, ותירץ "הוא משה ואהרן" שהמה היו דבוקים והדבור היה יוצא מבין שניהם, וממילא שמע פרעה כי אהרן היה לו לפה ע"ש.

והכונה בסוד שחיקת מן לצדיקים, שמחליש תשוקת הגשמיות, ומאמץ ומרחיב תשוקת הרוחניות, והגם שלא נולד דבר חדש. בסוד (קהלת א ט) "ואין חדש תחת השמש". אבל ד"מ, כשנוטלים חוליא מתוך הבור ומחזירים לתוכו, יתגדל ויתרחב הרגשת השמחה, על אחת כמה וכמה מכדי הנטילה. כי תענוג תמידי אינו תענוג, ולפי התמדתו ואורך זמנו מתקרר.

וז"ע, (תהלים י טז) "תאות ענוים שמעת הוי' תכין לבם תקשיב אזנך", כי כל זה בסוד הכנת הלב, כי (זהר תצא הסולם אות קח, עי' תרומה אות תרסח, סנהדרין קו.) "רחמנא ליבא בעי", ומחמת נטילתו (ותשובתו) והחזרתו, מתגדל התענוג ומתרבה החפץ ותשוקה לדעת את קונו.

וז"ע (במדבר ה כו) "וקמץ מן המנחה", אשר מכל מנחה ומנחה הורם והוגש קומצו להוי', וזה משביע את הארי, סוד האש של מעלה הרובץ על המזבח כארי. והבור מתמלא מחוליתו, בסוד מ"ב דהוי', סוד מילוי ומילוי המילוי, בסוד מזל העליון דנוצר חסד.

ומזה נבין, שלא היה כלל חסרון באור הנשמה, בביאה א' לי"ג שנה להטותו לתחיה, כי אפילו בביאה שניה לאחר התחיה, אין מעלתה גבוהה וחשובה מלפנים, אלא לא היה הלב מוכן לכך, ולא היה לאור נשמתו מקום להתפשט.

ומטעם זה סבב שמואל לשפוט את ישראל במצפה ובגלגל ובית אל וחזרתו תמיד הרמתה, כי שם ביתו, הכנת לבו. וחוזרת כך כמה וכמה פעמים סביב סביב, ובכל פעם משלמת אור הנשמה את חלל לבו, להיות נכון בטוח לה', עד שכח התשוקה עשתה את המוטל עליה, ואז, כשחוזרת החוליא לתוך הבור, מתמלא באמת, בסוד, ומלא את ידו לה'. והטעם, שאין הנשמה בעלת החסרון, אלא הגוף, ורק על הגוף מוטל העבודה שיהיה מזוכך להתפייס עם הנשמה, ביחוד האמיתי, דהיינו, שלא יהיה באפשרות התעוררות לבו הגופני להתעורר, זולת לקדושת השם ית', ואז מתחברת הנשמה בו בקביעות, כי נעשה הקשר, בלתי לה' לבדו.

וז"ס "כי אני הכבדתי את לבו וכו' למען שתי אתתי אלה בקרבו", פירוש, אל תתמה על שאור בעיסה, שסורו רע מאד ואוטם לבו משמוע, כי כל אלה ידי עשתה בכונה נפלאה, דהיינו, "למען שתי אתתי אלה בקרבו", פירוש בסוד, (דברים לד ד) "הצור תמים פעלו". והשלחן ערוך מכבר, ואינו צריך לתקנו עוד מלמעלה, בסוד (דברים ל יב יג) "לא בשמים היא וכו' בפיך ובלבבך לעשותו". והמים התחתונים, אינם צריכים לבכות, כי כבר נתן הבורא ב"ה נשמה קדושה באדם, שסופה לזכך את הגוף כראוי. אלא הכל בחכמה אתברירו, פירוש, שזיכוך הגוף לאמיתו להעלותו לעליונים, לזה מסוגלת החכמה, והיא מתגלית מכבר בתורה שבכתב, בסוד, "לא בשמים היא" כנ"ל.

אלא צריך לגלות האותיות בתוך הגוף, בסוד החקיקה, ולפי רוב האותיות הנחקקים בקרבו, כערך הזה יורד עליהם שפע החכמה ומזכך לגוף, וז"ס (אבות ו ג, עירובין נד., ז"ח רות פג טב) "חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות", פירוש, הן אמת שמתחילה בסוד הכתב הוא חרות וחקוק, אבל בסוד הקרי הוא חירות ממלאך המות, דהיינו לפי רבוי החרות ירבה החירות והבן.

כתבי רב"ש

שלבי הסולם

אהבת חברים

תשמ"ד - מאמר ג' | 1984 - מאמר 3

"וימצאהו איש, והנה תעה בשדה. וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש. ויאמר, את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים" (וישב).

הנה, האדם תועה בשדה, הכוונה על מקום שמזה צריך לצאת תבואת השדה, כדי לפרנס את העולם. ועבודת השדה היא חרישה, זריעה, וקצירה. ועל זה נאמר "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". וזה נקרא "שדה, אשר ברכו ה'".

כשאדם תועה בשדה. פירש בעל הטורים, שהוא בחינת "אדם" תועה מדרך השכל, היינו שלא יודע את הדרך האמיתית, שהיא מובילה להמקום, ששם הוא צריך להגיע, כמו מלשון "חמור תועה בשדה". והוא בא לידי מצב, שהוא חושב, שאף פעם לא יגיע להמטרה, שהוא צריך להגיע.

"וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש". היינו, במה אני יכול לעזור לך. "ויאמר, את אחי אנכי מבקש", שעל ידי זה שאני אהיה בצוותא חדא עם אחי, זאת אומרת, על ידי זה שאני אהיה בקבוצה, שיש שם אהבת חברים, אז אני אוכל לעלות על המסילה, העולה לבית ה'.

והמסילה זו היא הנקראת "דרך של השפעה", שדרך זו היא נגד הטבע שלנו. ובכדי שנוכל להגיע לזה, אין עצה אחרת, אלא אהבת חברים, שעל ידי זה כל אחד יכול לעזור לחבירו.

"ויאמר האיש, נסעו מזה". ופירש רש"י, הסיעו עצמן מן האחוה, היינו שאינם רוצים להתחבר עמך. וזה גרם בסופו של דבר, שעם ישראל נכנסו לגלות מצרים. ובכדי לצאת ממצרים, עלינו לקבל על עצמנו לכנס בקבוצה, שרוצים להיות באהבת חברים, ועל ידי זה נזכה לצאת ממצרים ולקבלת התורה.

ענין חשיבות החברה

תשמ"ד - מאמר י"ב | 1984 - מאמר 12

ידוע, שהיות שהאדם נמצא תמיד בין אנשים, שאין להם שום שייכות לעבודה של דרך האמת, ולהיפך, הם תמיד בהתנגדות לאלו שהולכים בדרך האמת, והיות כי מחשבות של אנשים מתערבות זו בזו, נמצא, שדיעותיהם של המתנגדים לדרך האמת, נכנסים לאלו שיש להם קצת תשוקה ללכת בדרך האמת.

לכן אין עצה אחרת, אלא שיקבעו לעצמם חברה, כדי שתהיה להם מסגרת. שזה ענין של קהילה נפרדת, שאין היא מתערבת באנשים אחרים, שיש להם דיעות אחרות מבחברה זו. ובכל פעם הם צריכים לעורר את עצמם, את ענין מטרת החברה, בכדי שלא יהיו נמשכים אחרי הרבים. כי כן הוא הטבע, שנמשכים אחרי הרוב.

כי אם החברה מתבודדת את עצמה משאר אנשים, היינו שאין להם שום חיבור עם שאר אנשים בקשר לענינים רוחניים, אלא כל המגע עמהם אינו אלא בענינים גשמיים, אז אין הם מתערבים עם דיעותיהם, מטעם שאין להם שום חיבור בעניני דת.

מה שאין כן שאדם נמצא בין אנשים דתיים, ומתחיל לדבר ולהתווכח עמהם, אז תיכף הוא מתערב עם דיעותיהם. ומתחת לסף הכרה חודרים דיעותיהם לתוך מחשבתו. עד כדי כך, שהוא לא יוכל להבין, שזה הוא לא דיעותיו של עצמו, אלא מה שקיבל מאלו אנשים, שהתחבר עמהם.

אי לזאת, בעניני העבודה של דרך האמת, האדם צריך לבחינת התבודדות מאנשים אחרים. כי דרך האמת הוא דבר שצריך תמיד להתחזקות, משום שהיא נגד דעת העולם. כי דעת העולם הוא ידיעה וקבלה. מה שאין כן דעת תורה הוא אמונה והשפעה. ואם אדם מסיח דעת מזה, תיכף הוא שוכח את כל העבודה של דרך האמת, ונופל לעולם של אהבה עצמית. ורק חברה מבחינת "איש את רעהו יעזורו", אז מקבל כל אחד מהחברה כח להילחם נגד דעת העולם.

וכן מצינו בדברי הזהר (פנחס, דף ל"א, אות צ"א, ובהסולם) וזה לשונו "אף כך אדם, היושב בעיר, היושבים בה אנשים רעים, ואינו יכול לקיים מצות התורה, ואינו מצליח בתורה, הוא עושה שינוי מקום, ועוקר עצמו משם, ומשתרש במקום, שיושבים בו אנשים טובים, בעלי תורה, בעלי מצות. כי התורה נקראת "עץ". זה שכתוב "עץ חיים היא, למחזיקים בה". ואדם הוא עץ, שכתוב "כי האדם עץ השדה". והמצות שבתורה דומות לפירות. ומה כתוב בו "רק אשר תדע, כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וכרת. אותו תשחית מעולם הזה, וכרת מעולם הבא".

ומשום זה הוא צריך לעקור את עצמו מאותו מקום, שיש שם רשעים, שלא יוכל להצליח שם בתורה ומצות. ויטע את עצמו במקום אחר, בין צדיקים, ויצליח בתורה ומצות.

וכיון שהאדם, שהזה"ק מדמה אותו לעץ השדה, כמו עץ השדה סובל משכנים רעים, היינו שצריכים תמיד לגזור את העשבים הרעים שנמצא מסביבו, שהוא מושפע מהם, כן האדם צריך להתרחק מסביבות רעים, היינו מאלו אנשים, שדרך אמת אינם לפי רוחם. וצריכים שמירה יתירה, בכדי שלא יהא נמשך אחריהם.

וזה נקרא בחינת "התבודדות". דהיינו, שהוא נמצא במחשבות של "רשות היחיד", שנקרא בחינת השפעה, ולא "רשות הרבים", שהיא בחינת אהבה עצמית, שזה נקרא "שתי רשויות", היינו "רשות של הקב"ה" ו"רשותו עצמו".

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (סנהדרין, דף ל"ח) וזה לשונו "ואמר רב יהודה, אמר רב, אדם הראשון מין היה, שנאמר "ויקרא ה' אלקים אל האדם, ויאמר לו, איכה, אן נטה לבך".

ופירוש רש"י, וזה לשונו "מין היה, נוטה לעבודת כוכבים". ובפירוש "עץ יוסף" וזה לשונו "מדכתיב איכה, אן נטה לבך, והיינו מינות, כמו שאמרו, ולא תתורו אחרי לבבכם, זו מינות, שנוטה לבו לצד אחר".

וכל ענין זה תמוה מאוד, איך שייך לומר באדם הראשון, שהיה נוטה לעכו"ם. או לפי פירוש "עץ יוסף", שהיה בבחינת "ולא תתורו אחרי לבבכם", זו מינות. אלא לפי מה שאנו לומדים את ענין עבודת ה', שכל עניניה הוא בעל מנת להשפיע, נמצא, שאם האדם עובד בעמ"נ לקבל, הרי זו עבודה שזרה לנו, שאנו צריכים לעבוד רק בעמ"נ להשפיע. והוא לקח הכל בעמ"נ לקבל.

וזה ענין מה שאמר, שהוא נכשל ב"לא תתורו אחרי לבבכם". היינו, שלא היה יכול לקבל את אכילת עץ הדעת בעמ"נ להשפיע, אלא קיבל אכילת עץ הדעת בעמ"נ לקבל. וזה נקרא "בחינת ליבא". היינו, שהלב רוצה אך ורק לקבל לתועלת עצמית. וזה היה החטא של עץ הדעת. ולהבין ענין זה עיין בהקדמה לספר "פנים מסבירות".

ומזה נבין התועלת של החברה, שיכולה להביא אוירה אחרת, שיהיה רק עבודה בעמ"נ להשפיע.

וכאשר יענו אותו

תשמ"ה - מאמר ט"ז | 1984/85 - מאמר 16

הנה כתוב, "וכאשר יענו אותו, כן ירבה, וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א'). משמעות הפסוק, משמע "וכאשר יענו אותו", היינו בשיעור ש"יענו אותו", כן באותו שיעור "ירבה ויפרוץ". נראה, כאילו זה תנאי, שאי אפשר להיות פריה ורביה בעבודה, מבלי שיש מקודם התשתית של עינויים.

ולהבין את הנ"ל, צריכים לדעת את העיקר שלנו, היינו מה היא מהותינו. וכפי שמבואר בהקדמות, היא רק הרצון לקבל שלנו. ובטח מה שהרצון לקבל ממלא את מבוקשו, המילוי לא נקרא עבודה, כי עבודה נקראת מה שמקבלים עליה שכר.

זאת אומרת, עבודה נקראת פעולות מה שהאדם מוכן לוותר עליהם, והוא עושה אותם, רק מטעם אין ברירה, היות שהוא משתוקק לקבל איזה שכר. ושכר נקרא, לדבר שמשתוקק. וכל חפצו ורצונו הוא לדבר זה. והשתוקקות אמיתית נקראת, שדבר זה נוגע ללבו, עד כדי כך, שאומר "טוב לי מותי מחיי", אם לא תהיה לו האפשרות להשיג. נמצא, שאם אין לו עינויים ומכאובים, בזה שחסר לו את הדבר, למה שהוא משתוקק, אין זה נקרא השתוקקות. ובשיעור היסורים, כך היא נמדדת מידת ההשתוקקות שלו.

לכן יוצא לפי זה, אם האדם רוצה לקבל איזה מילוי, מוכרח להיות לו מקודם חסרון. כי אין אור בלי כלי, ואין יכול למלאות עם משהו, אם אין חסרון. כדוגמת, אין אדם יכול לאכול בלי תאוה, ולהנות מהמנוחה בלי עייפות.

לכן, אם אין האדם סובל יסורים, ממה שהמצרים שבתוך גופו מצערים אותו, אם הוא לא רוצה לשמוע בקולם, וללכת בדרך שהיא לא לרצונם, כי שורש הקבלה שבאדם, הנקרא "אהבה עצמית", הוא בחינת מצרים, כי הגם שיש הרבה אומות, שבאופן כללי נקראות "שבעים אומות", שהם הלאומת דקדושה, שהם ז' ספירות, וכל בחינה כלולה מעשר, זהו המספר של ע' אומות. ולכל אומה יש לה תאוה משלה המיוחדת לבחינתה.

וקליפת מצרים, היא קליפה כללית, ששם נפלו ניצוצין דקדושה, שעם ישראל, שהיה במצרים, היו צריכים לתקן אותם. ואז צריך להיות מקודם כאב ומכאוב, בזה שהם לא יכולים לצאת משליטתם, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":

א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.

ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע.

הנה בזהר (שמות דף ק"ח, ובהסולם אות שמ"א) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, בוא וראה, שכך הוא, כמו שאמר רבי יהושע דסכנין, כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמעה צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך מצרים" ומיד "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים". אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם".

ולפי זה יש פתחון פה לומר, אם אין הזמן הגיע להוריד את שרו של מצרים, אין מקום לבחירה, שיחזרו בתשובה ושיכלו לצאת מהגלות. כי (באות ש"מ בהסולם) אומר, "בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, דהיינו שהגיע הקץ, וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתוב "וימת מלך מצרים". מהו הפירוש, הוא שהורד שר מצרים ממעלתו, ונפל מגאותו. ועל כן אומר הכתוב עליו "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם".

והזהר שואל שאלה זו על פסוק "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה" (דברים ד'), שמשמע, שמטרם שיתקיימו כל הדברים אי אפשר להגיע לשלימות, נמצא, שאתה נותן פתחון פה. ומתרץ, שכל הדברים, מה שהם צריכים לעבור, יכולים לעבור זה לפי הרגשת היסורים וזה לא נבחן לא בזמן ולא בכמות היסורים, אלא בשיעור ההרגשה. (עיין זהר).

וזה יכולים להבין על דרך משל. אם האדם צריך לתת יגיעה של קילו, שהם אלף גרם יסורים, שאז בא על זה השכר, כמו שאמרו חז"ל "לפום צערא אגרא", שפירושו, שהיגיעה, מה שהאדם צריך לגלות מטרם שמקבל השכר, היא מטעם, שאין אור בלי כלי, כי אין מילוי בלי חסרון. והיגיעה, מה שהאדם נותן, זוהי הכשרה לקבל חסרון, כדי שאח"כ תהיה לו היכולת לקבל לתוכה מילוי.

ונגיד, שהאלף גרם חסרון, האדם יכול לתת אותם בשיעורים, שהם הבחנות בכמות ובאיכות. אדם יכול לתת כל יום עשר דקות יגיעה, היינו להצטער על מה שהוא מרוחק מה'. ויכול להצטער עשר דקות בשבוע על מה שהוא מרוחק מה', או עשר דקות בחודש הוא זוכר שהוא מרוחק מה', ואז הוא מצטער, וכדומה.

וכמו כן הוא באיכות היסורים, שהוא מצטער בעת שהוא זוכר, שהוא מרוחק מה'. הגם שכואב לו מזה, אבל לא נורא, יש דברים שכואב לו יותר, שהוא משתוקק להם. נמצא, שגם באיכות יש לאדם לתת חשבון, היינו מה שיש לאדם בחירה, הגם שהוא צריך לעבור כל תהליך של יגיעה ויסורים עד לבסוף, הוא מגיע לבחינת "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".

אי לזאת, יש בחירה לאדם, לקצר את הזמן של התהליך של היסורים, על ידי הוספות הזמן, כנ"ל שזה נקרא כמות. וכמו כן להוסיף באיכות, שהיא הרגשת היסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.

אבל יש לדעת, שיש הפרש גדול בין כמות לאיכות באופן בצוע. כי בכמות הזמן, אדם יכול לעשות לו סדר הזמנים, כמה זמן שהוא להקציב לעצמו, אפילו על דרך הכפיה. זאת אומרת, אפילו שהגוף לא רוצה לשבת את שיעור הזמן, שהוא הקציב לעצמו, שצריך לשבת כמה דקות או שעות, לשבת ולהצטער על זה שהוא מרוחק מה', אם יש לו רצון חזק והוא לא בעל חלש אופי, הוא יכול לשבת ולקיים את הסדר שעשה לעצמו. היות שזוהי בחינת מעשה, ועל מעשה יש בכוחו של אדם לעשות דבר בדרך הכפיה.

אבל בבחינת האיכות, זה קשה מאוד. כי אין אדם מסוגל לכוף את עצמו, שירגיש אחרת משהוא מרגיש. נמצא לפי זה, אם הוא בא לעיין את שיעור הרגשה שלו, עד כמה הוא מרגיש כאב וסבל, מזה שנתרחק מה', לפעמים הוא בא לידי מצב של לא איכפת לו. ואז הוא לא יודע מה לעשות, כי הוא לא יכול לשנות את ההרגשה שלו, מכפי שהוא מרגיש. ואז הוא נמצא במבוכה.

ומזה נמשך אורך הגלות. כי קשה לנו לתת הכמות הדרושה, ומכל שכן האיכות. ובזמן שמתחיל לתת חשבון על שיעור האיכות החסרון, ורואה שאין לו כאב, אלא שהוא בבחינת מחוסר הכרה, שלא מרגיש, שאם מרוחקים מה' זה נקרא שאין לו חיים, אבל לא כואב לו מזה שאין לו חיים, אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שיתן לו קצת חיים, שירגיש שהוא חולה מסוכן והוא זקוק לרפואת הנפש.

ולפעמים אדם בא לידי מצב, שהוא כל כך במצב של ירידה, שאפילו להתפלל על זה, גם כן אין לו כח. אלא במצב שלא איכפת לו שום דבר. וזה נקרא שבא למצב של דומם, היינו שאין לו שום תנועה.

ובמצב כזה רק חברה יכולה לעזור לו. היינו, אם נכנס לבין החברים, ואינו עושה עליהם שום בקורת, היינו לבדוק אותם, אם גם להם יש אותן הפרעות ומחשבות, והם כן מתגברים עליהם, או סתם, זאת אומרת, משום שאין להם ענין לתת חשבון נפש לעצמם, לכן הם יכולים לעסוק בתורה ומצות, ואיך אני יכול לדמות אליהם.

ואז אין הוא יכול לקבל שום סיוע מהחברה, כי אין לו שום דביקות עמהם, משום שהם קטנים יותר מדי, שהם יהיו חברים שלו, וממילא הוא לא מקבל מהם שום השפעה.

מה שאין כן אם הוא נכנס להחברים לא בקומה זקופה, שהוא חכם והחברים טפשים, אלא הוא זורק אז הגאוה שלו, שיש כלל "בתר עניא אזלא עניותא", לכן לא די שהוא במצב של ירידה, ואין לו הרגשת חסרון רוחניות, באות לו אז גם כן מחשבות של גאוה, היינו שהוא יותר חכם מכל החברה שלו.

ונחזור להשאלה הראשונה, ממה שאומר הזהר "וכיון שנשתלם קץ גלותם", מה כתוב "וימת מלך מצרים", כי הירידה נחשבת לו למיתה. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל, ושמע תפילתם. נמצא, שיש פתחון פה, שלא תעזור שום תפילה, מטרם שהגיע הזמן, אם כן אין מה לעשות דבר, כי ה' לא ישמע תפילתם.

ובהנ"ל נבין הדברים כפשוטם, שזה הוא אותו ענין שדרשו חז"ל על פסוק "אני ה', בעיתה אחישנה. זכו, אחישנה. לא זכו, בעיתה". היינו, כשיבוא הזמן, אז תבוא התעוררות מצד הבורא, שעל ידה ישראל יחזרו בתשובה. נמצא, שהבחירה היא על הזמן, כמו שאומר בהקדמה לספר הזהר (אות ט"ז).

היוצא מכל הנ"ל, שאין להאדם להסתכל על הזמן של הגאולה, שמטרם זה כתוב, "שלא נתקבלה תפילתם", הכוונה על זמן של כמות ואיכות היסורים, שיש זמן מסויים, שבזה הזמן ישתלם היסורים. אבל יכולים לקצר את הזמן, שהכוונה היא, שכל הכמות והאיכות, שבזה יתגלו היסורים, יכולים לקצר אותם, בצורה, שכל היסורים באים בזמן קצר, אבל כל היסורים נתגלו שם, כנ"ל.

בא אל פרעה - א'

תשמ"ה - מאמר י"ט | 1984/85 - מאמר 19

"בא אל פרעה". וקשה, הלא "לך אל פרעה" היה צריך לומר. ומתרץ הזהר (בא דף י"א ובהסולם אות ל"ו) "אלא שהכניס אותו את משה, חדרים לפנים מחדרים, אל תנין חזק אחד עליון, כיון שראה הקב"ה שמשה ירא, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה, ולא אחר, כמו שאתה אומר, אני ה', שדרשו, אני ולא שליח. נמצא שבא יהיה פירוש היינו, שנינו ביחד".

ולפרש את זה בעבודת ה', אז קודם כל צריכים לדעת, מהי הדרישה שלנו עבור זה שאנו עוסקים בתורה ומצות. זאת אומרת, איזו תמורה אנו דורשים עבור זה. והתמורה צריכה להיות ברורה, בכדי שנבין, שכדאי לנו לוותר על תענוגי הגוף, אם אנו מבינים, שזה הוא מפריע לנו להגיע להמטרה, שהיא התמורה שלנו, שעל ידי התעסקותנו בתורה ומצות, נקבל את המטרה הנשגבה זו, שהמטרה היא תמורה עבור ויתור על תענוגים גשמיים.

לכן צריכים לדעת, כי עיקר השכר שאנו רוצים עבור קיום תורה ומצות, הוא דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה, שהוא בחינת "ולדבקה בו", כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט"ז) "ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין". כי זה הכלי שיכולים לקבל את מטרת הבריאה, שהיא נקראת להטיב לנבראיו, שהיא נקראת בשם "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה", כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף ס"ד).

וידוע, כי עיקר העבודה הוא בעשיית הכלי. מה שאין כן המילוי, שהוא השפע הנשפע להכלי, הוא בא מצד העליון, שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובטח מצדו אין שום מניע שיפריע מלתת לנו. וכל החסרונות שאנו מרגישים, הם מסיבה שאין לנו כלים לקבל את השפע, כי הכלים שלנו באים מצד השבירה, כי מסיבת שבירת הכלים שהיתה בעולם הנקודים, יוצאו הקליפות, שהן בחינת לקבל בעמ"נ לקבל, שפירושו של "שבירה" ברוחניות הוא, כדוגמת שבירת כלי בגשמיות, כמו שכלי הגשמי, אם הוא שבור ואתה נותן בתוכו איזה משקה, אז המשקה יוצא לחוץ, כמו כן ברוחניות, אם נכנס בהכלי מחשבה של רצון לקבל לעצמו, אז השפע יוצא לחיצוניים, היינו לחוץ מהקדושה.

"קדושה" נקראת "לשם שמים" וחוץ מלשם שמים נקרא "סטרא אחרא", שהוא צד השני של הקדושה. לכן אומרים, שהקדושה נקראת "להשפיע" וטומאה נקראת "לקבל". ומשום זה, שאנחנו נולדנו אחרי השבירה, וממילא הרצון שלנו הוא רק לקבל, לכן לא יכולים לתת לנו שפע, שבטח הכל ילך לצד הסטרא אחרא.

וזו היא כל הסיבה שאנו מרוחקים מלקבל את הטוב והעונג, שהכין ה' בעדינו. כי כל שהוא יתן לנו לא ישאר זה אצלנו, אלא זה ילך לאבדון, כמו שאמרו חז"ל "איזה שוטה המאבד מה שנותנים לו". משמע מכאן, ששורש הסיבה שהוא מאבד, הוא בשביל שהוא "שוטה". ומדוע "השוטה" מוכרח לאבד, ו"החכם" נשאר אצלו מה שנותנים לו ואינו מאבד.

אלא יש לפרש ש"שוטה" נקרא, אם הוא נשאר עם הטבע שלו, שהוא אהבה עצמית, ולא עוסק עם תחבולות, שתהיה לו האפשרות לצאת מהרצון לקבל. שלמרות שיש הרבה סגולות ותחבולות לצאת מטבע שלו, והוא נשאר עירום כביום הוולדו, מבלי לבוש אחר, שהלבוש הזה נקרא לבוש של הרצון להשפיע, שעם לבוש דלהשפיע הוא יכול להלביש את הטוב ועונג מה שהוא צריך לקבל.

אבל יש שהאדם מתחיל בעבודה דלהשפיע, והוא מסביר להגוף, שזוהי כל מטרת עבודה, היינו לקבל כלי דהשפעה. אבל אחרי כל אלו הוויכוחים שיש לו עם גוף, הגוף אומר לו, שאין אתה יכול לשנות את הטבע, ממה שהבורא ברא אותו. וכיון שהבריאה נבחנת לבחינת "יש מאין", הוא רק מבחינת רצון לקבל, איך אתה מעיז לומר, שאתה יכול לשנות הטבע, ממה שהבורא ברא אותו.

ועל זה נאמר "בא אל פרעה", היינו, שנלך ביחד, שגם אני הולך אתך, בכדי שאני אשנה הטבע, ואני רוצה, שרק אתה תבקש אותי, שאני אעזור לך לשנות את הטבע, ולהפוך אותה מרצון לקבל לרצון להשפיע, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזר, אינו יכול לו".

אולם גם זה יש להבין, בשביל מה צריך הבורא, שיבקשו ממנו. זה מתאים לבשר ודם, שהוא רוצה את הכבוד, שיבקשו ממנו, בכדי שידע שהוא עזר לו. אבל איך שייך לומר דבר כזה אצל הבורא. אלא לפי הכלל "אין אור בלי כלי", זאת אומרת, שאי אפשר לתת למי שהוא מילוי, אם אין לו חסרון, כי כל זמן שאין חסרון לדבר, אם נותנים לו, אין טעם בהדבר. אם כן, הוא לא יודע להחשיב את הדבר. ואז הוא לא ישמור את עצמו, שלא יגנבו את הדבר. היינו, שיש אנשים שהם כן מבינים את החשיבות שבדבר, והם יקחו ממנו זה הדבר.

וזוהי הסיבה, שהאדם צריך לבקש עזרה מה', בכדי אם יתנו לו איזו הארה מלמעלה, שידע לשמור אותה, שלא יקחו ממנו החיצוניים, שהם כן יודעים מה הוא הערך של איזו הארה דקדושה. לכן כשהאדם מבקש מה', שיעזור לו, וענין הביקוש האמיתי מתחיל דוקא בזמן, שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעזור לעצמו, אז הוא יודע בבירור גמור, שאין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שהוא יעזור לו, אחרת הוא נשאר בפירוד מהקדושה, ואין שום עצה לצאת מהמצב דאהבה עצמית. לכן כשה' עוזר לו, הוא יודע כבר, שזה נכס חשוב וצריכים לשמור מאוד, שלא יקחו זה החיצוניים.

וזה כמו שאומר האר"י ז"ל (תע"ס חלק ז' דף תצ"ה) "וזה סוד רדיפת היצר הרע וס"א להחטיא את הצדיקים ולהידבק בקדושה, יען אין להם חיות זולתו, ובהתרבות הטובה והקדושה, יתרבו חייהם. ואל תתמה מעתה, למה היצר הרע רודף להחטיא את האדם. והבן זה".

אי לזאת, כדי שהאדם ידע לשמור עצמו, שלא יאבד מה שנותנים לו, מוכרח לתת מקודם יגיעה רבה, שדבר הבא לאדם ביגיעה, זה גורם שישמור שלא לאבד את הדבר. אולם דבר זה, היינו בזמן היגיעה, כשהאדם רואה, שרחוקה עדיין המלאכה מלהיות מוגמרת, הוא לפעמים בורח מהמערכה ובא לידי יאוש. ואז להתחזקות יתירה הוא צריך, להאמין בה', שה' יעזור לו.

וזה שהעזרה עוד לא הגיעה, הוא מסיבה שעוד לא נתן היגיעה המסוימת בכמות ובאיכות הנצרכת להכנת החסרון, בכדי לקבל מילוי, כמו שאומר (הקדמה לתע"ס דף י"ד אות י"ח) וזה לשונו, "ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להסיר היצר הרע ממנו, אין זה אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמו שכתוב "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", או יכול להיות שמילאו את כמות היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו באיכות".

לכן "בא אל פרעה" צריכים, לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים שאפשר להיות, ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה', שהוא יכול לעזור ולתת לאדם, בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא צריך עזרה גדולה. ואליבא דאמת, מי שמבין שהוא צריך שהבורא יתן לו עזרה גדולה, משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שתתקבל תפלתו, כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע".

לכן אין לאדם לומר, שהוא לא מוכשר, שה' יקרב אותו, אלא הסיבה שהוא מתעצל במלאכתו. אלא האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות ולא יתן להכנס למוחו מחשבות של יאוש. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים", שנאמר (איוב י"ג) "הן יקטלני לו איחל".

וענין "חרב מונחת על צוארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צוארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה.

אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".

וזה אנו אומרים ב"קריאת שמע", שהוא קבלת עול מלכות שמים, שאנו צריכים לדעת, שהקב"ה הוא מוציא את האדם משליטת הקבלה, שנקראת בחינת פירוד, ומכניס אותו להקדושה. ואז יקויים "להיות לכם לאלקים", שאז הוא בבחינת "עם ישראל" ולא בבחינת "עם הארץ".

וזהו כמו שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח) "אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שאמר הקב"ה לאדם הראשון "קוץ ודרדר תצמיח לך", זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו "רבונו של עולם, אני וחמור נאכל באבוס אחד". כיון שאמר לו "בזעת אפיך תאכל לחם", מיד נתקררה דעתו".

אולם יש להבין טענתו של אדם הראשון, שהקשה על מעשה הקב"ה, מדוע מגיע לו, שהוא יאכל עם החמור באבוס אחד, שהיא טענה צודקת. והראיה לזה, שהקב"ה נתן לו עצה לאכול לחם. ואם לא היתה טענה צודקת, לא היה הקב"ה מקבל טענתו. וטענה זו, שאמר "אני וחמור נאכל באבוס אחד", קשה להבין. הלא מהו היחוס שלו. הלא חז"ל אמרו (סנהדרין ל"ח) "תנו רבנן, אדם נברא בערב שבת, שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו "יתוש קדמך במעשה בראשית".

ולפי זה, שאם יתוש קודמו, אם כן מהי הטענה ש"אני וחמור נאכל באבוס אחד". אלא יש לפרש, שלאחר החטא נפל לבחינת אהבה עצמית. נמצא לפי זה, שנעשה דומה לחמור שאינו מבין רק אהבה עצמית. וזהו ש"זלגו עיניו דמעות ואמר, אני וחמור נאכל באבוס אחד", היינו מבחינה אחת, שהיא אהבה עצמית. לכן נתן לו עצה "בזיעת אפיך תאכל לחם", שלחם נקרא מאכל אדם. פירוש, על ידי יגיעה בבחינת "זיעת אפיך תאכל לחם", שהוא מאכל אדם, הוא יוצא מבחינת "עם הארציות", ונקרא אז בשם "עם ישראל", שהוא בחינת ישר-אל.

מה שאין כן בחינת מצרים, שהיה עם ישראל בגלות, שמצרים נקרא "עם הדומה לחמור", שהכוונה היא רק לאהבה עצמית, ולכן הישועה היתה אז לישראל, שהקב"ה הוציא אותם ממצרים. וזהו שצריכים לכוון בקבלת עול מלכות שמים "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים", שדוקא בכח ה' יכולים "לצאת ממצרים" ולזכות לבחינת "להיות לכם לאלקים".

מי שחיזק לבו

תשמ"ה - מאמר כ' | 1984/85 - מאמר 20

בזהר בשלח (ובהסולם דף נ"ה אות קפ"ו) כתוב שם וזה לשונו, "ואמר רבי יצחק לא מצינו מי שחזק את לבו לפני הקב"ה כפרעה. אמר רבי יוסי, הרי סיחון ועוג חזקו גם כן את לבם. אמר לו אינו כן, הם חזקו את לבם כנגד ישראל אבל כנגד הקב"ה לא חזקו את לבם, כמו שחיזק פרעה את רוחו כנגדו, שהיה רואה גבורותיו ולא היה שב", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו ההבדל שהם לא חזקו את לבם לפני הקב"ה, או שחיזקו את לבם נגד ישראל, הלא כל השנאה שיש לגויים נגד עם ישראל, הוא רק מטעם שהם עם של הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל, (שבת פ"ט) "מאי הר סיני, שירדה שנאה לעכו"ם".

ולגופו של ענין, היינו בקשר לשנאת ישראל, הנה פרעה היה שונא את עם ישראל ורצה לשעבד אותם, ומשה בא בשליחות הקב"ה, אז לא רצה לשמוע, ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", וסיחון ועוג גם להם היה שינאת ישראל. ומאי ההבדל לגבי ישראל, הסיבה, משום מה שונאים את ישראל, טוב מטעם התחזקו את לבם, סיחון ועוג, שעם ישראל לא חשוב לכן שונאים אותם, או מטעם שהתחזקו את לבם נגד ה', שה' לא חשוב בעיניו לכן יש לו שנאה לעם ישראל. אם כן מה הוא ההבדל, לגבי ישראל.

ויש לפרש המאמר של הזהר הנ"ל על דרך העבודה. אנו צריכים לדעת, שיש שני מפריעים, שעומדים נגד האדם ולא נותנים לעבור את המחסום, להגיע לאהבת ה', היות שהאדם נולד עם רצון לקבל לעצמו, ואינו מסוגל לעשות שום דבר בלי כדאיות, היינו שהאדם יכול לוותר על קבלה עצמית, בכדי להשפיע משהו, למישהו, אם זה נותן לו סיפוק נפשי, אז הוא יכול לוותר על קבלה עצמית, לדוגמא, האדם מסוגל לעבוד בשביל אדם חשוב, אם נגיד כשבא אדמו"ר מליבאויץ' לשדה תעופה עם מיזוודה, ונתן לאחד מהחסידים שלו, והוא נותן לו שכר טרחה 100 דולר. בטח שהחסיד לא רוצה לקבל שכר טרחא מן הרבי והוא מחזיר לו, אז הרבי שואל אותו, מדוע אתה לא רוצה לקבל, אם זה פחות מידי שילמתי לך עבור הטרחא, הלא סבל פשוט אם הייתי נותן לו 10 דולר, בטח שהיה שבע רצון, אם כן מדוע אתה לא רוצה לקבל. אז החסיד השיב לו, זה שיש לי זכיה לשמש את הרבי, שווה יותר מכל הון דעלמא שהרבי יתן לי.

רואים אנו, שבעבור אדם חשוב, האדם מסוגל לעבוד בלי שום תמורה. ומשום זה כשבא האדם לעסוק בתורה ומצות בעמ"נ להשפיע, בטח שהאדם יכול לוותר על אהבה עצמית לטובת הבורא. מה עושה אז המפריע לעבודת ה', שהאדם לא יוכל ללכת בדרך ה', הוא עושה אז פעולה אחת, היינו שלא נותן להאדם לצייר את גדלות וחשיבות ה'. נמצא, שכל החוזק שיש לסטרא אחרא הוא נגד ה', והוא אומר לו, אני יודע שאתה בעל כח גדול, היינו שאתה יכול להתגבר על התאוות שלך לא כמו אנשים חלושי אופי רכי הלב, אלא אתה אמיץ שבגבורים, אלא כל מה שאתה לא הולך בדרך האמת הוא, משום שלא כל-כך חשוב את המטרה, שאתה צריך לבטל את עצמך בשביל זה. ואם כח זה הוא מפריע לו להגיע להמטרה.

וזהו שאומר הזהר בשם רבי יצחק, "לא מצאנו מי שחזק לבו לפני הקב"ה כפרעה". היינו שלא החשיב את ה', ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", שזה הוא המפריע הראשון.

והמפריע השני הוא, כי בזמן שהוא רואה שהאדם התגבר על טענותיו, והולך למעלה מהדעת, ולא מסתכל מה שהוא אומר לו, אז בא בטענה נגד ישראל, זאת אומרת, זה שרוצה ללכת בדרך ה', הוא נקרא ישר-אל, שהוא בחינת ישר - לאל, היינו שכל המעשים שהוא עושה, הוא רוצה שזה יעלה ישר לאל, ולא רוצה שיהיה כוונה אחרת, לכן מה עושה המפריע השני, הוא משפיל את בחינת ישראל שבו, ואומר לו, הישראל שבקרבך הוא חלש מאוד, הן בכשרון והן בכח התגברויות, הלא אתה חלש אופי, הדרך הזה, שאתה רוצה ללכת בו, שהוא שכל המעשים יהיה רק לשם שמים, זה יכולים לדרוש מבחינת ישראל שיש בו כל התכונות המתאימות לזה, היינו שהיה לו חינוך טוב, ובעל כשרון, והוא אמיץ לב, שיכול להילחם עם הרע שבקרבו, הוא יכול ללכת בדרך הזה, ולא אתה. נמצא, במה הוא מפריע לו, הוא כבר לא מדבר עמו בקשר להחשיבות המטרה, כמו טענת פרעה, שהוא היה חולק על חשיבות המטרה. אלא שאומר לו, המטרה היא חשובה מאוד, אלא אתה לא חשוב שתוכל ללכת בדרך גבוה כזה, ועל כן לך בתלם של כל הכלל, ואין אתה צריך להיות יוצא מהכלל, ורק דרך זה שייך לך.

וכעין זה מצאנו בזהר (שלח ובהסולם דף כ"ב אות ס"ג) אצל המרגלים, וזה לשונו, "וישובו מתור הארץ, וישובו, היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה, והבית ריקם, ולעולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתת לתוכו, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך, הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, כמו שיעצת לנו. וגם זבת חלב ודבש הוא, טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה. אבל מי יכול לזכות בה. אפס כי עז העם, עז הוא העם שזכה לעולם ההוא, שלא החשיב כל העולם כלל, לעסוק בו, כדי שיהיה לו עשירות גדולה, מי הוא שיוכל לעשות כן שיזכה בה. אפס כי עז העם. ועשיר יענה עזות, וגם ילידי הענק ראינו שם, דהיינו שצריכים גוף חזק גבור כארי, משום שהתורה מתשת כוחו של אדם".

נמצא, טענת המרגלים לפי מה שהזהר מפרש הוא, של אי חשיבות של ישראל, כמו שביארנו, שהוא כמו טענת המפריע הב', זאת אומרת, שכל החיזוק הוא כנגד ישראל.

ובזה יכולים לפרש ההבדל בין טענת פרעה שחיזק לבו נגד ה', לטענת סיחון ועוג, שהחזיקו לבם נגד ישראל. פרעה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", זהו שכל כוחו היה למעט את חשיבות של ה', כנ"ל שהוא המפריע הא', וסיחון ועוג הם החזיקו לבם נגד ישראל, היינו למעט את חשיבות של ישראל כנ"ל, שהוא כנגד המפריע הב'.

ולזה, היינו לכל אלו הטענות, אין עצה אחרת אלא ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על טענות שלהם, אלא לבטוח בה' שהוא יכול לעזור לכולם ואין שום כח שיכול להתנגד לכוחו של הקב"ה, לכן לבטוח בה' שהוא יעזור.

וכעין זה מצאנו בזהר (בשלח דף נ"ה, ובהסולם אות קפ"ז) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, אמר רבי יצחק, פרעה היה חכם יותר מכל מכשפיו, ובכל הצד שלהם לא ראה שיהיה גאולה לישראל, ופרעה לא חשב, שיש קשר אחר של אמונה, השולט על כל הכוחות של הס"א, ועל כן היה מחזק את לבו".

נמצא לפי דברי הזהר, שענין פרעה הוא בתוך הדעת, שמצד השכל אין שום אפשרות לצאת משליטתם אלא רק בכח אמונה למעלה מהדעת, שכח זה מבטל כל הכוחות שישנם בעולם.

על משכבי בלילות

תשמ"ה - מאמר כ"ג | 1984/85 - מאמר 23

הזהר (תזריע דף א' ובהסולם אות א') שואל על פסוק "על משכבי". וזה לשונו "רבי אלעזר פתח, על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי. שואל, אומר, על משכבי, במשכבי, היה צריך לומר. מהו, על משכבי. ומשיב, אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה, ובקשה ממנו על הגלות, משום שהיא יושבת בין שאר העמים עם בניה, ושוכבת לעפר, ועל שהיא שוכבת בארץ אחרת הטמאה, אמרה, על משכבי אני מבקש, שאני שוכבת בגלות, והגלות מכונה לילות. ועל כן בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאני ממנה".

ידוע שכנסת ישראל היא מלכות, שהיא כוללת כל הנשמות. וידוע שכל אדם נבחן לעולם קטן, כמו שכתוב בזה"ק, היינו "שהאדם נכלל מע' אומות העולם", שזה מכוון נגד "הז' ספירות", שכל ספירה נכללת מעשר, הרי הם ע' בחינות. והם הלעומת דקדושה, שיש ז' ספירות דקדושה והע' אומות, שהאדם נכלל מהן. פירושו הוא, שיש לכל אומה תאוה מיוחדת, השייכת לבחינתה. והאדם נכלל מכל הע' תאוות, שיש באופן כללי בהאומות העולם.

ויש בחינת "ישראל" גם כן באדם, שזוהי בחינתו עצמו. אבל היא נקראת "נקודה שבלב", שפירושו של נקודה היא חושך, דהיינו שבחינת ישראל שבה אינה מאירה והיא נבחנת לבחינת אחוריים. והטעם הוא, משום שהיא נמצאת בגלות, תחת שליטת "הע' אומות" שיש בהאדם.

ובמה יש להם כח לשלוט על "בחינת ישראל" שבה, הוא שעל ידי שאלות ששואלין לבחינת ישראל, מתי שרוצה לעשות משהו להקב"ה, שזה נקרא ישר-אל, אז הם נותנים להבין, שלא כדאי לעבוד, (אלא) רק לשם אהבה עצמית, מה שאין כן לשם שמים, אז הם שואלים "מה", "מה העבודה הזאת לכם", שלמדנו, שזוהי "שאלת רשע". ואם הוא רוצה להתגבר על טענתו, אז באה לו "שאלת פרעה", שאמר "מי ה', אשר אשמע בקולו".

ואם השאלות לא פועלות על האדם בשאלה חד פעמית, אז השאלות האלו חוזרות ונשנות כל היום, כמו שכתוב (תהילים מ"ב, י"א) "ברצח בעצמותי חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלקיך". ואין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטתם. והם משפילים את "בחינת ישראל" שבאדם עד לעפר, כמו שכתוב (שם) "כי שחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו". ויש לפרש, שע"י "כי שחה לעפר נפשנו" זה גורם לנו "דבקה לארץ בטננו", שענין "בטן" הוא הכלי קבלה של האדם, והוא "שהנקודה שבלב" היא "בבחינת עפר". וזה גורם שהכלין שלנו יש להם דביקות רק עם ארציות, שהיא "אהבה עצמית".

מה שאין כן אם היתה "המלכות שמים" בבחינת "כבוד", אז "לכבוד" היה לנו בודאי אם יש לנו ההזדמנות לשמש לה' עם משהו, אפילו שיהיה שרות הכי קטן, להון רב יחשב לנו. וכדאי בשביל כבוד זה לוותר על כל התענוגים, שבאים לנו על ידי אהבה עצמית. וזהו שאנו אומרים בתפלת מוסף דשלוש רגלים "אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה", שפירושו, שאנו מבקשים מה', היות שמלכות שמים היא בשפלות, והיא בבחינת "שכינתא בעפרא", לכן אנו רוצים, שה' יגלה לנו את החשיבות והכבוד של מלכות שמים, ואז לזכיה גדולה יהיה לנו, שנזכה ע"י זה לצאת מאהבה עצמית ולזכות לאהבת ה'.

וזהו שמפרש הזהר "ועל כן בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאני ממנה". כידוע, שהאדם נכלל מג' נפשות:

א. נפש דקדושה,

ב. נפש דקליפת נוגה,

ג. נפש דשלוש קליפות הטמאות.

והנפש דקדושה היא מאירה רק בבחינת נקודה כנ"ל. אי לזאת הנפש דקליפת נוגה, שהיא צריכה להתחבר להנפש דקדושה, כמו שביארנו במאמרים הקודמים בשם אאמו"ר זצ"ל, והיות שעיקר הפועל היא הנפש דקליפת נוגה, כי הנפש דשלוש קליפות הטמאות אי אפשר לתקן, ונפש דקדושה לא צריכים לתקן, משום שהיא קודש, אלא כל העבודה היא עם הנפש דקליפת נוגה.

ובזמן שעושה (האדם) מצות, אז הקליפת נוגה מצטרפת לקדושה. וכשעושה חס ושלום עבירות, אז הנפש דקליפת נוגה מצטרפת לנפש דשלוש קליפות הטמאות. אבל הנפש דקדושה היא באחוריים, שלא מאירה, והיא נמצאת בשפלות. לכן לא רוצים להשתדל ולעשות מעשים טובים, בכדי שהקליפת נוגה תצטרף להקדושה.

לכן "על משכבי בלילות, בקשתי את שאהבה נפשי, שיוציאנו ממנה", שנפש דקדושה היא שייכת לכנסת ישראל, והיא נמצאת בארץ אחרת הטמאה, ומבקשת מאת האהבה נפשי, שיוציאני ממנה, מארץ הטמאה. פירוש, היות שנפש דקדושה היא בשפלות, לכן הנפש דנוגה עושה מעשים מה ששלוש קליפות הטמאות רוצים. נמצא אז לפי זה, שהנפש דקדושה מוכרחת לסבול את השליטה של הקליפות הטמאות, ששולטות אז. לכן הנפש דקדושה מבקשת, שיוציאני מהגלות הזה, המכונה "לילות".

שם בזהר (ובהסולם אות ט') וזה לשונו "רבי אחא אמר, זה שלמדנו, שהקב"ה גוזר על הטפה, אם הוא זכר או נקבה, ואתה אומר, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר. ואל כן לא צריכים לגזירת הקב"ה. אמר רבי יוסי, ודאי שהקב"ה מבחין בין טפה של זכר ובין טפה של נקבה, ומשום שהבחין בה, גזר עליה, אם תהיה זכר או נקבה".

והתירוץ הזה הוא בלתי מובן, מה הוא מתרץ, כיון ש"מבחין בה, אם זכר", הוא גזר. ולמה הוא צריך לגזור, הלא זה יהיה מאליו זכר או נקבה. ומפרש שם בהסולם וזה לשונו "פירוש, כי ג' שותפין באדם, הקב"ה ואביו ואמו, שאביו נותן הלבן שבו, ואמו האדום שבו, והקב"ה נותן הנשמה. ואם הטפה היא זכר, נותן הקב"ה נשמה של זכר. ואם נקבה, נותן הקב"ה נשמה של נקבה. ונמצא, שבזה שאשה הזריעה תחילה, עוד לא היתה הטפה בסופה לזכר, אם הקב"ה לא שלח בה נשמה של זכר. והבחנה זו שהקב"ה מבחין בהטפה, שהיא ראויה לנשמה של זכר או של נקבה, נחשבת לגזירה של הקב"ה. שאם לא הבחין בזה, ולא שלח נשמה של זכר, לא היתה נגמרת הטפה להיות זכר. ונמצא שב' המאמרים אינם סותרים זה את זה".

ולהבין את כל הנ"ל על דרך העבודה, יש לפרש כל "הג' שותפים" הוא באדם אחד, "ואביו ואמו" הם הגורמים שיולד בן, "אביו" נקרא "הזכר", ונקרא "איש", ונקרא "שלימות" כי זכר בחינת שלמות. ואביו נותן את הלובן, כי "לבן" נקרא "שלימות", שאין שם שום לכלוך. "ואמו" נקראת "נקבה", ונקראת "אשה", ונקראת בחינת "חסרון", כי נקב פירושו חסרון ונקרא אודם. כמו שאומרים, יש שם אור אדום, שאי אפשר לעבור שם, שזה נקרא מחסום, שלא יכולים ללכת קדימה. והקב"ה נותן את הנשמה, כי הכל יכול האדם לעשות, אבל רוח חיים זה שייך להקב"ה.

וסדר העבודה הוא, שהאדם צריך לחלק את יום עבודה לבחינת יום ולבחינת לילה. "יום" נקרא שלימות ו"לילה" נקרא חסרון. ובכדי שיולד בן, שתהיה לו "אריכות יום", הבן הזה צריך להולד על ידי אביו ואמו. כי אביו נותן לו הלובן היינו השלימות, שזהו בחינת "איש זכר". ואמו נותנת לו בחינת החסרון, שזה הנקרא "אשה נקבה". וענין השלימות וחסרון צריך להיות מטעם, היות כי האדם צריך לקבל מזון לחיות, ואז הוא יכול לעבוד. וכמו כן כאן בעבודת ה', האדם מוכרח לקבל מזונות רוחניים, ואח"כ הוא יכול לראות, מה שיש לתקן, אחרת אין לו כח לעבודה בלי מזונות. ומזונות מקבלים רק משלימות.

אי לזאת, ניתן לנו להוציא שלימות, בזמן שעוסקים בתורה ומצות, שאז אין לנו להסתכל עד כמה שאנו משתדלים בקיום תורה ומצות, שהם יהיו על צד היותר טוב בלי שום חסרון. היינו להסתכל על עצמנו ולראות, אם אנחנו בסדר או לא. אלא אז הזמן להסתכל על התורה ומצות, הם כשלעצמם, היינו תורה ומצות של מי אנו מקיימים. שאנו צריכים לחשוב על "הנותן התורה", כמו שאנו מברכים "ברוך אתה ה' נותן התורה". ובמצות אנו אומרים "אשר קדשנו במצותיו", והיינו לדעת, שאנו מקיימים מצות ה'.

ולכן אנו צריכים להסתכל על החשיבות של הנותן, ואנו צריכים לקבל מזה חיים ושמחה, מזה שאנו זכינו לקיים, מה שהוא צוה לנו, באפס מה, לומר אז, שגם העשיה, שאף על פי שזה הוא עדיין לא "קיום אמיתי", שיהיה בכל "לשם שמים", אבל מכל מקום אנו צריכים להאמין, שיש אנשים שלא עלה ברצונם ומחשבתם לקיים התורה ומצות אפילו בקטנות שבקטנות. ולנו נתן הקב"ה רצון וחשק לקיים קצת, היינו במיעוט הבנה, אבל אנו סוף כל סוף עושים משהו, מה שאין כן אנשים, גם המשהו אין להם, וכשמשימים לב לזה אז מקבלים חיים ומזונות מזה.

וזה נקרא "אביו נותן את הלובן", כנ"ל ששלימות נקרא "לבן", שאין שם שום ליכלוך, והרווח בזה הוא בשתים:

א. שע"י זה הוא מקבל התרוממות הרוח, משום שהוא דבוק בהשלם, היינו בהבורא. ומה שהוא נותן, צריכים להאמין, שהוא שלימות. ושלימות משלים את האדם, שירגיש שגם הוא שלם. וממילא הוא לוקח מזה מזונות, שיוכל לחיות ולהתקיים, שיהיה לו כח אח"כ לעבוד עבודת הקודש.

ב. לפי שיעור החשיבות, שיקנה בזמן עבודת השלימות, יהיה לו אח"כ מקום להרגיש את החסרון, מצד עבודה שלו, שאינה על צד הטהרה אמיתית. היינו, שאז הוא יכול לצייר לעצמו עד כמה שמפסיד עם התרשלותו בעבודה, שהוא יכול לעשות השואה בין חשיבות הבורא לשפלות עצמו, שזה יביא לו כח לעבודה.

אבל האדם צריך לתקן את עצמו גם כן, אחרת הוא ישאר בחושך, ולא יראה אור אמיתי, המאיר על כלים המוכשרים לכך, המכונים "כלים דהשפעה". ותיקון הכלים נקרא "בחינת נוקבא", חסרון, שעובד לתקן את החסרונות שלו. וזה נקרא "ואמו נותנת האודם", היינו שרואה אז את האור אדום, שהם המחסומים העומדים לו על הדרך, ולא נותנים לו להגיע להמטרה.

ואז בא זמן התפילה, היות שהאדם רואה את שיעורי העבודה, מה שיש לו בעניני "מוחא וליבא", ואיך שהוא לא התקדם בעבודה דלהשפיע. וגם רואה, איך שהגוף שלו הוא גוף חלש, שאין לו כוחות גדולים, שיוכל להתגבר על הטבע שלו. לכן הוא רואה, שאם ה' לא יעזור לו, הוא אבוד, כמו שכתוב (תהילים קכ"ז) "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו".

ומב' אלו, היינו מהשלימות ומהחסרון, שהם בחינת "אביו ואמו", כנ"ל, יוצא שהקב"ה עוזר לו, שהוא נותן לו נשמה, שהיא רוח חיים. ואז נולד ולד. וזהו שאמרו חז"ל "ג' שותפים באדם", כנ"ל. והולד הזה, הזה שנולד, נבחן ל"זרע של קיימא", היינו שיש לו אריכות ימים, אחרת אם אין לו מה שהקב"ה נותן לו נשמה, נקרא הולד הזה שנולד "נפל", היינו שאין לו זכות קיום, והוא "נופל ממדרגתו". ויש לדעת, שמצד הבורא הוא רוצה לתת, כמבואר בכמה מקומות, ש"אור העליון אינו פוסק מלהאיר", אלא לכלים מוכשרים לקבל אנו צריכים.

אי לזאת, שתלוי בהכנת האדם, יש להבחין בזה ב' בחינות, היות ובאדם יש שני כוחות:

א. כוחות דקבלה.

ב. כוחות דהשפעה.

וב' כוחות אלו צריכים לתקנם, שיהיו בעל מנת להשפיע. כח השפעה שבאדם נקרא "איש". וכח הקבלה שבאדם נקרא "אשה", "נקבה". וענין "זריעה" נקרא, שהאדם נותן עבודה, בכדי להשיג דבר מה. למשל, כשהאדם צריך לחטים, אז הוא זורע חטים, היינו מעבודתו ירויח חטים. ואם הוא צריך לתפוחי אדמה, הוא יזרע תפוחי אדמה. היינו, מאיזה מין שהוא רוצה, אותה עבודה הוא נותן, וזה מרויח.

כמו כן בעבודת ה', אם הוא רוצה לתקן את הכלים דהשפעה, המכונים "זכר, "איש", שזה נקרא "אם האיש מזריע תחילה", היינו תחילת מחשבתו הוא לתקן כלים דהשפעה, אז "וילדה נקבה", כידוע שיש ערך ההופכי בין כלים לאורות, ש"אור הנקבה" נקרא בחינת קטנות.

"ואם האשה מזריעה תחילה", היינו שרצונו לתקן כלי קבלה, שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז "וילדה זכר", היינו "אור הזכר", שהוא אור דגדלות. "והקב"ה הוא נותן נשמה". "והקב"ה מבחין בהטפה", היינו בעבודת האדם, מאיזה בחינה היתה "הזריעה" שלו, היינו ההכנה, זאת אומרת, אם הוא רוצה שהכלים דקבלה יהיו בעמ"נ להשפיע, אז הקב"ה נותן לו נשמה של זכר, הנקרא "נשמה דגדלות", ואם הוא מבחינת "איש", היינו שהוא רוצה רק שכלים דהשפעה יהיו בעמ"נ להשפיע, אז הוא מקבל מהקב"ה אור דקטנות הנקרא "נקבה".

הראני את כבודך

תשמ"ה - מאמר כ"ו | 1984/85 - מאמר 26

ויאמר "הראני את כבודך, והסירותי את כפי, וראית את אחורי, ופני לא יראו" (שמות ל"ג). ויש להבין, מה מרמזת לנו את השאלה של משה רבנו עליו השלום, והתשובה של הקב"ה בנוגע לעבודה שלנו.

הנה האדם, כשמתחיל להכנס לעבודת ה', הוא משתוקק לראות את כבוד ה'.

היינו, בזמן שה' מאיר לו, זאת אומרת, בזמן שיש לו טעם בתורה ובמצות ומשתוקק לרוחניות, אז הוא יכול לעסוק בעבודת הקודש, ואז הוא יודע בעצמו, שהולך בדרך ה', ומרגיש את עצמו, שהוא מרים מעם, שכל הכלל מגושם, ורק הוא יודע ומבין, מה זה רוחניות.

והיות שידוע שאמרו חז"ל (אבות פרק ד', ד') "רבי לויטס איש יבנה אומר, מאוד מאוד הוי שפל רוח". לכן יש לו עבודה גדולה, שימצא בעצמו איזה חסרון, שיכול לומר, שהוא שפל. אבל היות שמצוה לקיים מאמר חז"ל, אז לוקח את זה למעלה מהדעת, ואומר, בטח שעדיין הוא לא שלם.

וכמו כן יש זמן אחוריים, היינו, שלא מאיר לו את החשק לתורה ולמצות, ולא מרגיש חסרון בזה שאין לו תשוקה לדביקות ה'. ובמצב של אחוריים האדם יכול לראות עצמו, היינו את מצבו האמיתי, איך הוא, אם עוד הוא רואה שהוא מרים מעם, והוא צריך אז לעבוד על שפלות, לקבל על עצמו המצוה של שפלות למעלה מהדעת, ומסתכל על אנשים אחרים, שהם עומדים במצב של ירידה ברוחניות, והוא במצב עליה. נמצא, שרק בזמן אחוריים הוא יכול לראות האמת, מה שאין כן בזמן הפנים הוא יכול לרמות את עצמו.

אבל גם במדרגת אחוריים יש הרבה הבחנות. כי אם האדם כבר נכנס בעבודה של אמת, היינו בדרך שצריכים לעבוד בעל מנת להשפיע, שרק אז מתחילים להרגיש את מצבים אמיתיים של אחוריים. כי אז לפעמים באה תמונה של אחוריים, שהוא רואה הנפילה שלו, הגם שהיה לו מצב של פנים, לפני הנפילה למצב שבו הוא נמצא. אבל עכשיו, זה שהוא רואה, שאין לו שום תשוקה לא לתורה ומצות, ולא לתפילה, וכדומה, והוא מרגיש, שהוא עכשיו ככלי ריק, שאין לו שום לחלוחית מעבודת ה'. נוסף לזה, הוא רואה בעצמו, כאילו אף פעם לא עבד עבודת הקודש, ובכלל הוא לא יודע עכשיו מה זה עבודת ה'.

ולפעמים הוא בא לידי חשכות, שאם הוא מתחיל לדבר עם עצמו, שצריכים להכנס לעבודה, וזה לא תכלית, להישאר בלי שום תכלית בחיים, אז נדמה לו, שהוא מדבר לעצמו דבר חדש, שאף פעם לא שמע מענינים רוחניים. ואז הוא מתפלא על עצמו, איך אפשר להיות הרגשה כזאת, שהוא נמצא עכשיו במצב של מתחיל, שאף פעם לא עסק בעבודה, בו בזמן שנשאר קצת רשימו בזכרונו, שהיה חשב את עצמו, שהוא היה תמיד בין המתקדמים בעבודה, ופתאום הכל נשכח מלבו, והוא זוכר זה רק כמו בחלום.

נמצא, שהוא רואה את מצבו האמיתי רק בזמן של אחוריים. וזהו "וראית את אחורי ופני לא יראו". ואז יש לו כבר מקום לעבודה, היינו לבקש מה', שיקרבו אליו, ויגלה לו את הארת פנים שלו, שאז הוא בא לידי תשובה "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד".

ועיין בהקדמה לתע"ס (אות נ"ג, נ"ד) וזה לשונו, "וצריכים לדעת, שכל ענין העבודה בקיום התורה והמצות בדרך הבחירה, נוהגת בעיקר בב' בחינות של השגחה המוסתרת, ועל זמן הזה, אומר בן הא הא, "לפום צערא אגרא". שהיות שהשגחתו יתברך אינה גלויה, ואי אפשר לראותו יתברך אלא בהסתר פנים, דהיינו רק דרך אחוריו. אמנם אחרי שרואה ה' יתברך, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר מה שהיה עליו לעשות בכח בחירתו והתחזקותו באמונת ה' יתברך, אז עוזר לו ה' יתברך, וזוכה להשגת השגחה הגלויה, דהיינו לגילוי פנים.

נמצא לפי הנ"ל, שהתחלת העבודה בדרך האמת, היא בבחינת האחוריים. וזהו בכדי שהאדם יכין לעצמו כלים, ששם ישכון אור ה'. וכלים נקראים רצונות. זאת אומרת, שמטרם שהאדם עובר את בחינת האחוריים, אין הוא יודע, שצריך שה' יעזור לו, אלא חושב שהוא בכוחות עצמו יכול להגיע לשלימותו, ולא צריך לעזרת ה' באופן יוצא מהכלל.

אלא שיודע ומאמין, כנוהג בישראל, הגם שהאדם רואה, שהשכל מחייב, שהאדם הוא עושה, מכל מקום הוא מאמין, שה' עזר לו להשיג את מבוקשיו. מה שאין כן בעבודה דלהשפיע, האדם רואה, שהשכל אומר לו, שאין בידו להגיע לדרגת השפעה, אלא יושב ומצפה, שה' יעזור לו. נמצא, שרק זה נקרא, שהוא נצרך לה'. וזה נקרא כלי ורצון.

כי דרך האמת נקראת "לשמה", היינו שעושה הכל בעל מנת להשפיע נחת רוח לה'. ואז באה לו התנגדות הגוף, שטוען, שהוא מבין, שכל עבודתו היא למלאות לכלי הגוף, שהיא בחינת אהבה עצמית. ואז מתחיל האדם להבין, שאין בידו ללכת נגד הגוף. ואז הוא נצרך לעזרת ה'. וזה נקרא, שכבר יש לו כלי, היינו רצון וצורך שהבורא ימלא אותו. ואז מתקיים בו מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (זהר נח ובהסולם אות ס"ג) וזה לשונו, "אתא בר נש, אם האדם בא לטהר, עוזרים אותו עם נשמה קדושה, ומטהרים אותו, ומקדשים אותו, ונקרא קדוש".

הרי אנו רואים, מטרם שיש לו כלי, לא יכולים לתת לו אור. אלא לאחר שנקבע בלבו, שצריך עזרה מאת הקב"ה, אז הוא מקבל עזרה, כנ"ל, שדוקא בעת שבא לטהר, ורואה שלא יכול, אז הוא מקבל מלמעלה נשמה קדושה, שהוא אור, המתייחס לו לעזור לו, שתהיה לו היכולת ללכת קדימה, ולנצח את הכלי קבלה שלו, שיוכל להשתמש עמהם בעל מנת להשפיע לה'.

וזה יש לפרש מה שכתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב". כי שלום מראה על שלימות המחלוקת, כי המחלוקת היא כמו שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר הרע על יצר טוב". ופירש רש"י, שיעשה עמו מלחמה. האדם חושב, כי רק בזמן, שהוא מרגיש עצמו קרוב לה', אז הוא בבחינת השלימות, שנראה אצלו, שהוא כבר זכה לבחינת פנים. אבל בזמן שהוא מרגיש עצמו שהוא מרוחק מה', אז הוא חושב, שאינו הולך על מסלול השלימות.

אז אומרים "שלום שלום", היינו בחינת שלום שה' אומר. כמו שכתוב (תהילים פ"ה) "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו, ואל חסידיו, ואל ישובו לכסלה". המאמר הזה, צריכים להאמין כי ה' אומר "שלום" גם בזמן שהוא (האדם) מרגיש, שהוא מרוחק מה'. כי מי נתן לו להבין, שהוא עכשיו מרוחק יותר מזמן אחר. כי בדרך כלל האדם מתחיל להרגיש שהוא מרוחק, בזמן שהוא מרבה בתורה ומצות, ושרוצה ללכת יותר על דרך האמת, אז הוא רואה, שהוא יותר מרוחק. נמצא, לפי הכלל "מצוה גוררת מצוה", אם כן הוא היה צריך להרגיש שהוא יותר מקורב.

אלא כנ"ל, שהקב"ה מקרבו, בזה שמראה לו את האמת, בכדי שיתן תשומת לב לעזרת ה'. היינו, שמראה לו, שאין אדם מסוגל לנצח את המלחמה בלי עזרת ה'. נמצא, בזמן המרוחק (שהאדם מרגיש שהוא מרוחק), שהיא בחינת אחוריים, אז הוא הזמן של התקרבות לה'.

וילך משה

תשמ"ו - מאמר א' | 1985/86 - מאמר 1

זהר (דף א', ובהסולם אות א', ב', ג') "וילך משה. רבי חזקיה פתח, מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים מפניהם. ג' אחים קדושים הלכו ביניהם. ומי הם, משה, אהרון, ומרים. הרי העמדנו שאהרון הוא זרוע ימין של ישראל. היינו שכתוב, וישמע הכנעני מלך ערד, כי בא ישראל דרך האתרים. דרך האתרים פירושו, שישראל היו כאדם ההולך בלי זרוע, וסומך עצמו בכל מקום ומקום. כי אתרים פירושו מקומות. ואז, וילחם בישראל, וישב ממנו שבי, שזה היה משום שהיו בלי זרוע ימין. בוא ראה, אהרון היה זרוע ימין של הגוף, שהוא תפארת. ועל כן כתוב, מוליך לימין משה זרוע תפארתו.

ויש להבין את המשל, שנותן על הפסוק "וישמע הכנעני". ופירש רש"י, שמע שמת אהרון ונסתלקו ענני הכבוד, כאדם ההולך בלי זרוע. מה הוא הפירוש, שאהרון היה זרוע ימין. ועוד יש להבין את המשל, שמי שאין לו זרוע, כשהולך, הוא סומך עצמו בכל מקום ומקום. וצריך לדעת, כי כל דבר שרוצים לעשות, מוכרחה להיות סיבה, שמחייבת אותו לעשות את הדבר, וכפי חשיבות הסיבה, כך הוא מסוגל לתת יגיעה, בכדי להשיג את מבוקשו.

ומשום זה כשהאדם מתחיל ללכת בעבודת ה', ורוצה לעבוד בבחינת אמונה והשפעה, בטח שהוא רוצה לדעת, מה היא הסיבה, שצריכים ללכת דוקא בדרך הזו. וכל אחד מבין בדעתו, שאם העבודה היתה מיוסדת על בסיס של קבלה וידיעה, היתה העבודה יותר טובה ומוצלחת. היינו שהגוף, המכונה "אהבה עצמית", לא היה מתנגד כל כך לעבודה זו. כי הגם שהגוף רוצה מנוחה, ולא רוצה בכלל לעבוד, אלא אם היה על הבסיס של קבלה וידיעה, היה בטח יותר קל. והיו בטח יותר אנשים, שהיו עוסקים בתורה ומצות.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שהקב"ה רצה, שיהיה התנגדות מצד הגוף, בכדי שהאדם יהיה מוכרח לבוא לעזרתו יתברך. ובלי עזרה מה', לא תהיה יכולת להגיע להמטרה, וזה היה בכדי שיהיה מקום להאדם לעלות כל פעם במדרגה יותר גבוהה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעים אותו. ואמר בזה"ק "במה מסייעין אותו, בנשמתא קדישא. כד אתייליד יהבין ליה נפשא, זכה יתיר". לכן נותנים לאדם עבודה, בכדי שיהיה לו מקום לעלות במדרגות הקודש.

אבל בסדר העבודה, היינו בכדי שהאדם יבקש עזרה מהקב"ה, שם צריכים להיזהר, כי כשהאדם בא לעבודה, אז אומר לו הגוף "מה לך כי אתה מצטער כל כך, כי בין כך ובין אין אתה מסוגל להתגבר על הטבע שיש לך, הנקרא "אהבה עצמית". ואין אתה מסוגל לצאת מזה, רק לזה צריך הקב"ה לעזור. אם כן, מה אתה מתאמץ לך ולתת יגיעות גדולות לצאת מאהבה עצמית, הלא בחינם היא עבודתך. אם כן היגיעה הזאת למה לי".

ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שלפני כל עבודה ועבודה שהאדם רוצה לעשות, הוא צריך לומר, שכל הבחירה תלויה בו עצמו. ואין להגיד אז, שהקב"ה יעזור לו. אלא כמה כוחות שהוא מסוגל לתת מכח עצמו, הוא צריך לתת. ורק בכדי לגמור את המעשה, הוא צריך שהקב"ה יגמור. ואין בידו לגמור את העבודה, מטעם שהבאנו לעיל.

וזה כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ה', משנה כ"א) "הוא היה אומר, לא עליך המלאכה לגמור". אם כן אפשר לומר "ובשביל מה אני צריך לעבוד, הלא אין בידי לגמור אותה, אם כן מה תועלת מעבודתי", וזהו שממשיכה המשנה "ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".

הרי אנו רואים כאן שני דברים, כאילו הם בסתירה. כי מצד אחד אומרים לאדם, שהוא צריך לעבוד "כשור לעול וכחמור למשא". משמע שהעבודת הקודש תלויה בידי אדם, היינו שבידו לגמרו. ומצד שני אנו אומרים, כמו שכתוב "ה' יגמור בעדי".

והענין הוא כי שניהם צריכים. כי מצד אחד האדם צריך לעשות בחירה, היינו שיהיה לו רצון לעבוד לשם שמים. ואם הוא היה יכול יגמור את עבודתו, הוא ישאר כך במצבו הנוכחי, כי כבר הוא מרגיש, שהוא כבר איש שלם. היות שרואה, שכל מעשיו הם לשם שמים, ומה חסר לו עוד. לכן אין לו שום צורך להמשיך את אור התורה.

ואולם בכדי שיהיה לו צורך להתקדמות בתורה, כי ענין תורה הוא "שמותיו של הקב"ה", שהבורא רצה לגלות להנבראים, ולפי הכלל "אין אור בלי כלי", איך הוא מוכשר לקבל את אור התורה בזמן שאין לו כלי, המכונה "צורך וחסרון". ומשום זה, בזמן שהאדם מתחיל לעבוד, ורואה שאינו יכול לגמור את העבודה, אז הוא מקבל צורך וחסרון לאור התורה.

כי כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב". ואז, כל פעם שהוא רוצה להיות יותר זך, הוא מוכרח לקבל מלמעלה עזרה יותר גדולה. לכן את שתיהם אנו צריכים, ואין שום סתירה אחת להשני, כי כל אחד ואחד יש לו תפקיד מיוחד.

וכעין זה אנו רואים בגשמיות, שבטח כל מה שנהוג ברוחניות נמשך הנהגה כזאת בגשמיות. ואנו רואים, שהסדר הוא, בזמן שהאדם עומד ברחוב, ויש לו משא שק כבד, והוא מבקש מאנשים שעוברים על ידו, שיעזרו לו להרים את השק על כתפיו, אז כל אחד עונה לו, שאין לו זמן, אלא שיבקש מאיש אחר, הלא לא חסר כאן אנשים, שיכולים לעזור לך, ואין אתה כל כך זקוק לעזרתי, מה שאין כן אם אדם נושא שק עם משא כבד על כתפיו, והשק השמיט קצת מעל כתפיו, ועומד ליפול לגמרי על הארץ, ואנשים עוברים על ידו, והוא מבקש אז עזרה, שיעזרו לו לסדר את השק על כתפיו שלא יפול, אנו רואים, שאז, בזמן כזה, שעומד ליפול המשא מעל כתפיו, אין אף אחד יגיד "אין לי זמן, תבקש ממי שהוא, שיעזור לך", אלא הראשון שהוא נמצא על ידו, תיכף עוזר לו.

ויש להבין את ההבדל, בין שהשק עם המשא עומד על הארץ והוא מבקש לעזרה, אז כל אחד יש לו תרוץ אחר, שלא יעזור לו. מה שאין כן אם השק מונח על כתפיו, אלא הוא עומד ליפול, תיכף הראשון שנמצא על ידו, עוזר לו. ויש כאן להבין, שיש הבדל מי שנמצא באמצע עבודה, היינו שכבר התחיל בעבודה, ורואים שהוא מבקש עזרה, בכדי שתהיה לו היכולת להמשיך בעבודה, היינו המשא שנמצא על כתפיו עומד ליפול, אז עוזרים לו.

מה שאין כן אם הוא רוצה עכשיו להתחיל בעבודה, אז אומרים לו "זה לא בוער אצלך. תחשוב, שהרצון להתחיל בעבודה, היה בא באיחור בעוד כמה זמן. זה לא נורא כל כך". ומשום זה כל אחד רואה, שהוא לא זקוק כל כך לעזרה על המקום, אלא שיש לו זמן לחכות, עד שימצא למי שהוא, שיש לו זמן מיותר, ואז עוזר לו.

והנמשל הוא, כי בזמן שהאדם מחכה שהקב"ה יעזור לו, ואז הוא אומר "עכשיו אני יכול לעבוד. מה שאין כן מטרם שהקב"ה נותן לי רצון וחשק, אין בכוחי להתגבר על הרצונות של הגוף שלי. אלא שאני יושב ומצפה, מתי ה' יעזור לי, שאני אוכל להכנס לעבודת ה'".

זה דומה לאדם, שעומד ומחכה, שכל אדם שיעבור לפניו, יעמיס עליו את השק המלא והכבד על כתפיו. כן האדם הזה עומד ומצפה, מתי ה' יתן לו כח, ויעזור לו, ויתן לו עול מלכות שמים על כתפיו, כמו שכתוב "כשור לעול וכחמור למשא". העול והמשא הזה, הוא רוצה שה' יעזור לו, אז הוא יתחיל בעבודה. אז אומרים לו "תחכה להזדמנות, ובינתים תישאר אתה עם השק של קבלת עול מלכות שמים למטה בארץ".

מה שאין כן מי שכבר התחיל בעבודה, ואינו אומר שהוא יחכה, עד שה' יתן לו רצון לעבוד את עבודת הקודש, אז הוא יתחיל לעבוד, אלא הוא לא רוצה לחכות, כי התשוקה לעבודה ולהגיע לאמת דוחפת אותו ללכת קדימה, אף על פי שהוא לא רואה, שתהיה לו היכולת ללכת קדימה לבד, כדוגמת נחשון.

אבל הוא רואה, שאינו יכול להמשיך בעבודה זו, ומפחד שהעול מלכות שמים, שהוא עכשיו נושא בעול הזה, מתחיל ליפול ממנו, אז מתחיל לצעוק לקבל עזרה, כי רואה כל פעם, שכל המשא הזו שקבל עליו, מתחיל לנפול. זה דומה לאדם, שהשק הוא על כתפיו, ורואה שהשק מתחיל ליפול. אז אנו רואים, שהסדר הוא בגשמיות, שכל מי שהוא פוגש ומבקש ממנו עזרה, תיכף הוא מקבל על המקום. ואף אחד לא דוחה אותו על זמן של אח"כ.

כמו כן ברוחניות, מי שמתחיל לראות, איך המשא והעול מתחיל ליפול ממנו, היינו מה שקבל על עצמו מקודם את העבודה בבחינת "כשור לעול וכחמור למשא", מתחיל לרדת מעל כתפיו, והוא רואה, שעוד מעט הוא יהיה בזמן ירידה, וצועק אז לה', אז הוא מקבל עזרה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעים אותו", כנ"ל בדברי הזהר.

מה שאין כן מי שמחכה, שה' יעזור לו מקודם, ואומר שאח"כ יהיה בכוחו לעבוד, על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, כמו שכתוב (קהלת י"א) "שומר רוח, לא יזרע ורואה בעבים". שפירושו, שעומד ומצפה שה' ישלח רוח תשובה, אדם זה אף פעם לא יגיע להאמת.

ועתה נחזור לענין ששאלנו, מה הוא המשל, שמי שהולך בלי זרוע, אז הוא סומך עצמו בכל מקום, וכשמת אהרן, נסתלק הזרוע, ואז היה מקום להכנעני להילחם בישראל. צריכים לדעת, כי "זרוע ימין" נקרא בחינת חסד, שהוא בחינת כלי דהשפעה. היינו שהוא רוצה רק לעשות חסד ולהשפיע, ואהרן בכוחו המשיך הכח הזה לעם ישראל.

ומשום זה אף אחד לא היה יכול להילחם עם ישראל. כי דרך הגוף, שבא לאדם, ונותן לו להבין, שאם ישמע בקולו, אז הוא יתן לו הרבה תענוגים. מה שאין כן אם הגוף שומע, שכל רצונו הוא אך ורק להשפיע, אז הוא רואה, שאין כח לדבר עמו.

וכח השפעה קבלו מאהרן הכהן, שהוא מידת החסד, והיו דבוקים בו. לכן הם היו תחת שליטתו. לכן כשמת אהרן, נאבד לו הכח של השפעה, ואז התחילה המלחמה של קבלה עצמית, שהגוף כבר מצא בו מקום להתווכח עמו. ולכן הוא נותן משל, כאדם שהולך בלי זרוע, שצריך לסמוך עצמו בכל מקום, שמצא מקום, שיכולים לסמוך שם.

וכאן הנמשל הוא, היות שהיה חסר להם הכח של למעלה מהדעת, הנקרא בחינת "מוחא", וכמו כן בחינת כח השפעה, המכונה בחינת "ליבא", היה חסר להם. לכן על כל יגיעה שנתן, היה הגוף דורש סמיכה. היינו ששאל "על איזה סמך אתה דורש ממני, שאני אתן עבורך כוחות עבודה". והיות על בחינת חסד לא היה לו, שיהא בידו לומר, שאני הולך למעלה מהדעת, זה היה חסר, כי זה מידתו של אהרן, שהוא בחינת חסד, הנקרא "בחינת השפעה ולמעלה מהדעת".

וזה מכונה בשם "תולה על ארץ בלימה". ואאמו"ר זצ"ל היה מפרש, שאמונה למעלה מהדעת נקרא, שאין לו שום תמיכה, אלא הכל עומד באויר. ואומר "תולה ארץ", שארץ נקרא "מלכות שמים". "על בלי-מה", בלי שום תמיכה.

אי לזאת, כשמת אהרן, לא היה להם מי שימשיך את הכח הזה. אז היו הולכים בתוך הדעת, וממילא היו סומכים על כל מקום ומקום. פירוש, שבכל מקום שהיו רואים, שיכולים לקבל תמיכה, כדי שהגוף ירצה לעבוד בתורה ומצות, היו מקבלים. וזה נקרא דרך האתרים, כאדם ההולך בלא זרוע כנ"ל. וממילא היה בא הכנעני להילחם עם ישראל, כי בתוך הדעת יש להם שליטה, להילחם. מה שאין כן למעלה מהדעת, אין להם שום מקום להתווכח עם הדרך הזה, כי הוא אינו צריך לשום תמיכה.

לפי זה יוצא, כל עיקר היגיעה מתחיל בזמן, שהאדם רוצה ללכת למעלה מהדעת, והכח הזה הוא צריך לקבל מלמעלה. שזה בא להם מכח מידתו של אהרן. ועתה הוא בעצמו צריך להמשיך הכח הזה, היינו שיבקש מה', שהוא יעזור לו. ואז מתחיל שני בחינות, להבחין בין:

א. מי שמחכה, שה' יעזור לו לקבל הכח הזה, ועומד ומצפה לזה,

ב. ובין מי שאין לו סבלנות לחכות, שה' יעזור לו, אלא הוא מתחיל בעבודה, ואח"כ צועק ומבקש מה', ואומר, "כי באו מים עד נפש". וכיון שהוא כבר בא לידי ידיעה ברורה, שרק ה' יוכל לעזרו לו, ואז הוא מקבל העזרה.

וסדר התפלה צריך להיות לא משפה ולחוץ. אלא, כשהוא עומד בפני הסכנה, שלא יכנע תחת שליטת הרע, שבאים אליו עם טענות חזקות, שרוצים לבלבל אותו מהעבודה, שהוא רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים. והם עושים כל המאמצים, להפריע לו, עם כל מה שיש ביכולתם לעשות.

וזה אנו רואים, איך שהפייטן נותן לנו תמונה ברורה מהרע שעומד נגדנו. ומובא בסליחות (סליחות ליום ד' של עשרת ימי תשובה) "אליך ה' אקרא איום ונורא, אל תסתר פניך ביום צרה, בקום עלינו בעלי מארה, וכו', האומרים, אין לקבל אלוק, השתחוות לפניו לפלוח, ולבלתי הקדיש המרבה לסלוח, וגם לא לירא איום אלוקי: זאת בשמעי יחרד לבי, זאת אשיב תשובה למריבי, חלילה לשכחה ולעוזבי חטיבת אלקי אבי, וכו'".

נמצא לפי זה, שבזמן שאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים. וענין עול משמע "כמו שור לעול וחמור למשא". היינו שהן החמור והן השור, שניהם מתנגדים לקבל על עצמם עבודה, אלא שעושים עבודתם בכפיה. ולמה הם מתנגדים, בזמן שהם מרגישים, שהם עובדים. מה שאין כן כשהם נהנים מהעבודה, היינו בזמן שאוכלים, הגם שזה גם כן עבודה, אבל כשהוא נהנה בשעת מעשה, זה לא נקרא "עבודה".

אי לזאת כשאין לאדם זרוע ימין, הנקרא בחינת "כי חפץ חסד", שאז הוא נהנה מעבודה, אז אין להס"א שום נגיעה בעבודה זו, שתהיה לה היכולת להילחם. מה שאין כן "כשמת אהרן", שעוד לא זכה למידת החסד של אהרן, אז באו לו החיצונים, ואומרים לו כל מיני דברי כפירה. ואז היא עבודה בשני אופנים כנ"ל.

ענין בטחון

(קטע מתוך המאמר)

תשמ"ו - מאמר ו' | 1985/86 - מאמר 6

[...] במאמרים הקודמים הביאנו את מה שאמר אאמו"ר זצ"ל פשט בדברי הזה"ק, שאומר, "איהו שוכן ואיהי שכינה". ואמר, שהפירוש הוא, המקום שהשוכן מגולה, המקום הזה נקרא שכינה. אם כן אין זה שני דברים, אלא זהו דבר אחד. זאת אומרת, שיש לנו אור וכלי. היינו מה שמשיגים את הבורא, הוא רק על ידי הכלים, המשיגים אותו. לכן כשמדברים מהבורא, אז הדיבור שלנו הוא רק מה שהבורא מתגלה אלינו על ידי הכלים.

מה שאין כן אור בלי כלי לא מדברים כלל. היינו שאנו מכנים את מחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, בשם אין סוף, היינו המטיב, זאת אומרת, המטיב משפיע להנבראים. והכלי, שבו נתגלה השפע, נקרא מלכות, שהיא נקראת שכינה, שבה מגולה הטוב והעונג.

ולפי זה יוצא, היות שהבורא רוצה להשפיע להנבראים טוב ועונג, רק אין כלים להתחתונים, שיוכלו לקבל, מסיבת הופכיות הצורה בין המקבלים להמשפיע. וממילא אין הטוב ועונג מגולים. ואז נמצא, שיש יצר הרע בעולם, כי הוא מצייר על רוחניות, היינו להשפיע הוא דבר רע. ורק מה שהוא יכול לקבל בעמ"נ לקבל, רק זהו דבר טוב.

ומשום זה אין מקום להתחתונים, שיוכלו לעבוד משהו בעמ"נ להשפיע, כי אין האדם עושה רע לעצמו. נמצא, שאין אפשרות לאדם, שיהיה לו חומרי דלק לעבודה בעל מנת להשפיע. וממילא אין השפע העליון, שהוא הטוב והעונג, יכול להתגלות לתחתונים.

אי לזאת נמצא, ששמו של הבורא, שהוא שם כללי טוב ומטיב, נעלם ונסתר מהתחתונים. ושם הזה נקרא שכינה, שהוא שמו של הקב"ה מבחינת טוב ומטיב. וזה השם הוא בגלות, היינו במקום שמתחילים לעבוד קצת בעמ"נ להשפיע, מרגישים תיכף בחינת גלות בעבודה זו, שרוצים לברוח ממצבים כאלו. משום שכל זמן שהאדם משוקע באהבה עצמית, אין לו שום מושג בעבודה דלהשפיע. וכשהתחיל להרגיש שהולך על קו דלהשפיע ולא לקבל כלום, אז חושך נעשה בעיניו, ורוצה לברוח ממצב הזה, כמו מי שרוצה לברוח מהגלות שנתנו לו.

ודומה לאדם שחטא נגד הממשלה, ונתנו לו עונש גלות. והוא חושב תמיד איך לברוח משם. כמו כן האדם, כשמרגיש שמעבודה זו לא יהיה להמקבל שלו שום דבר, אז אין לו חשק לעבודה, ורוצה אז לברוח כלל מהמערכה. ולכן נקרא אז שמו של הקב"ה, שהוא השכינה, שהיא בגלות, היינו שהאדם טועם טעם גלות בעבודה זו.

ומשום זה אנו מתפללים להבורא, ועוסקים בתורה ומצות, בכדי "לאקמא שכינתא מעפרא", שהפירוש הוא, המקום הזה של השכינה, שהוא שמו של הקב"ה, היינו שהטוב ומטיב מתגלה בכלים דלהשפיע כנ"ל, והאדם מרגיש בעבודה זו טעם עפר, וגם זה ענין שכינתא בגלותא, שהאדם מרגיש בה טעם גלות כנ"ל, ורוצה לברוח מעבודה זו, היינו מעבודת הקודש, שענין קדושה הוא בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא.

ומשום זה אנו צריכים לבקש על הגאולה בענין הפרט, שהוא, שכל אחד ואחד ירגיש, שהוא יצא מהגלות, שפירושו, שבזמן שעובד בעמ"נ להשפיע, שירגיש אז שהוא נמצא בארץ ישראל, היינו שהרצון שלו ישתוקק רק לישר-אל, שזה נקרא ארץ ישראל.

והסימן לדבר הוא, אם הוא יכול לומר בלב שלם, מה שאנו אומרים בברכת המזון, "נודה לך ה' אלקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה". זאת אומרת, חוץ מזה שאנו צריכים להתפלל על גאולה הכללית, אנו צריכים להתפלל גם על גאולה הפרטית.

נמצא לפי זה, במקום, בזמן שהיה בגלות, היינו שהיה מרגיש טעם של גלות, בזמן שהיתה באה אליו תמונה של להשפיע רק לשם שמים ולא לתועלת עצמו, היה מרגיש גלות וטעם עפר כנ"ל. ובזמן הגאולה, היינו שיוצא מהגלות, הוא מרגיש טעם בעבודה דלהשפיע טעם של ארץ חמדה טובה ורחבה.

היינו, שארץ הגלות נקרא שמרגישים טעם יסורים, שמסתכלים תמיד איך לברוח מארץ זו. מה שאין כן יציאה מהגלות נקרא, שבא לארץ חמדה טובה ורחבה, שעל ארץ זו אנו אומרים, נודה לך ה' אלקינו. וזה נקרא, ארץ ישר-אל כנ"ל. ולגאולה זו צריכים להשתוקק להגיע אליה.

אולם השאלה מתעוררת מעצמה, מדוע האדם מרגיש טעם של עפר בעבודה דלהשפיע, ורוצה לברוח ממנה, כמו מי שנמצא בגלות.

והגם שיש על זה הרבה טעמים. יש עוד להוסיף טעם לזה. היות שיש כלל, שאין אור בלי כלי, שפירושו, שאין מילוי בלי חסרון, לכן צריכים מקודם להכנס להגלות, היינו להרגיש יסורים מעבודה זו, כי הגוף, הנקרא רצון לקבל, בועט ומתנגד לעבודה זו, כי היא נגד טבעו, ועל ידי היסורים, שהוא מרגיש בהיותו בגלות.

זאת אומרת, שדוקא אלו שעוסקים בעבודה דלהשפיע והגוף מתנגד, ולא נכנעים לטענות הגוף, וסובלים יסורי הגוף, היינו מה שהגוף מתנגד להם, והם אינם בורחים מהמערכה, אלא שהם נמצאים תמיד במלחמת היצר, פעם הוא גובר ופעם הגוף גובר, והוא נמצא תמיד בעליות וירידות, ואין שלום לנפשו.

אז ע"י היסורים שסובל, וכי הוא לא דומה לשאר אנשים, כשהם רואים שהגוף מתנגד לעבודה דלהשפיע, תיכף הם בורחים מהעבודה, הם לא סובלים יסורים, כי אינם נמצאים בעבודה זו, שיטעמו טעם גלות, בזה שהגוף מתנגד להם, כי הם נכנעים תחת שליטת הגוף, ואומרים על זה, כמו טענת המרגלים, שדברו לשון הרע על ארץ ישראל.

כמו שאמרנו במאמרים הקודמים, שהבאנו את דברי הזה"ק, וממילא אין להם כלים, שיוכלו לקבל את הגאולה, כמבואר בספר מתן תורה (דף קמ"ט) וזה לשונו, "שהגולה (היינו הגלות) היא ענין "ההעדר הקודם להויה", שהוא ענין הגאולה. לפיכך כל האותיות של גאולה אנו מוצאים בגולה, חוץ מאות אל"ף, אשר אות זו מורה על אלופו של עולם, כמאמר חז"ל. והוא ללמדנו, שצורתו של ההעדר אינה אלא בחינת השלילה של הויה".

ומשום זה, כשאנו אומרים בברכת המזון, "נודה לך", אנו אומרים "ועל שהוצאתנו ה' אלקינו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים", שזה בא ללמדנו, שבכדי שנגיע לארץ חמדה טובה ורחבה, מוכרחים מקודם לעבור את השלב של עשיית הכלים כנ"ל, היינו להיות בארץ מצרים, ולראות שהם עבדים, שעובדים לפרעה מלך מצרים, והיסורי הגלות מביאים להם צורך להתפלל לה', שיוציאו מהגלות, כמו שנאמר (שמות שלישי) "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים". נמצא, שהגלות היא בחינת כלי, והגאולה היא האור והשפע.

תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי

תשמ"ו - מאמר י"א | 1985/86 - מאמר 11

הכתוב אומר, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. ויהי, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

ויש להבין מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וכי לא היו להם יסורים יותר גדולים במצרים. וכאן משמע, שכל שועתם, היינו כל היסורים שלהם, היו רק מן העבודה. כמו כן כתוב "וישמע אלקים את נאקתם", משמע, ששמיעת התפלה היתה על נאקתם, שהוא רק על העבודה.

ונפרש זה על פי דרכינו. הנה ידוע, שמטרם שהאדם נכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא על סיבות, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם דף קפ"ה אות ק"צ, קצ"א), שיש שתי סיבות, שהן גורמות, שבשבילם יעסקו בתו"מ:

א. בשביל שיהיו לו תענוגי עולם הזה. ואם לא יקיים את התו"מ, הוא מתיירא, שהקב"ה יעניש אותו.

ב. שיהיו לו תענוגי עולם הבא. והיות שהוא מתיירא, שאולי לא יתנו לו, זאת היא סיבה שלו, המחייבתו לקיים תו"מ.

ובזמן שהסיבה המחייבתו לקיים תו"מ היא מטעם תועלת עצמו, אז אין כל כך התנגדות מצד הגוף, כי בשיעור שמאמין בשכר ועונש, הוא יכול לעבוד עבודתו, וכל יום הוא מרגיש, שהוא מוסיף והולך. וכן היא האמת, שכל יום שהוא עושה מצות ועוסק בתורה, הוא מצטרף ליום של אתמול, וכך הוא הולך ומוסיף את הרכוש שלו של קיום תו"מ.

והטעם הוא, היות שעיקר הכונה שלו היא על השכר ואינו חושב על הכוונה, היינו שתהיה כוונתו בעמ"נ להשפיע. אלא הוא מאמין בשכר ועונש, שעל מעשה שהוא עושה, הוא יקבל שכר. לכן כל כוונתו רק למעשים, שיהיו בסדר בכל פרטיה ודקדוקיה. אחרת, אם המעשים לא יהיו בסדר, בטח שלא ירצו לקבל את עבודתו ולשלם לו שכר תמורתן. ובזמן שהוא רואה, שהמעשה, שהוא עושה, הוא בסדר, כבר אין לו על מה לדאוג.

ומשום זה כל הדאגות שלו, הן רק על הכמות. פירוש הדבר, שהוא צריך להשתדל לעשות יותר מעשים טובים. ואם הוא תלמיד חכם, אז הוא יודע, שהוא צריך יותר להתעמק בענין שהוא לומד, ובמעשי המצות הוא צריך יותר לדקדק, שיהיו לפי הלכה, אליבא דכל הדעות. והוא משתדל תמיד להחמיר על הדינים, שלפי הלכה הנוהגת מקילין בה, והוא משתדל להחמיר. אבל יותר מזה אין לו על מה לדאוג.

נמצא, אלו אנשים, שהסיבה הגורמת להם לקיים תו"מ, והיא מבחינת עול מלכות שמים, כדי שיהיה להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא, אין הם נצרכים לה', שיהיה להם את הכוח, שיוכלו לעסוק בתו"מ. כי לפי שיעור אמונה שלהם בשכר ועונש, כבר הגוף מרשה כל אחד לפי דרגה דיליה, לקיים.

מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד עבודת הקודש בעמ"נ להשפיע, בלי שום תמורה, אלא שהם רוצים לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', ולכבוד גדול יהיה להם אם יתנו להם לשמש את המלך, וכמו שכתוב בזה"ק הנ"ל, וזה לשונו "יראה דאיהו עיקרא, הוא שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט העיקר והשורש".

ומפרש שם בהסולם, שיש ג' אופנים ביראת ה':

א. דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה.

ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהנום. ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף, ומסובבת מתועלת עצמו. אלא יראה שהיא עיקר, היא שירא מהשי"ת משום שהוא גדול ומושל בכל. עד כאן לשונו.

נמצא, שגדלות ה' היא הסיבה שמחייבתו לקיים התו"מ. וזה נקרא, שכל רצונו הוא רק להשפיע לה', הנקרא "להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו".

וכאן מתחילה הגלות, היינו שלא נותנים לו לכוון, שעבודתו תהיה בשלא על מנת לקבל פרס, היות שהוא נגד הטבע. והגם שהאדם יכול לכוף את עצמו, אף על פי שהגוף לא מסכים, כדרך שהאדם יכול לעשות סיגופים, אף על פי שהוא נגד הטבע, אבל זה שייך לומר על מעשים, זאת אומרת, בכדי שהאדם יעשה מעשים שלא לרצון הגוף, הוא יכול ללכת למעלה מהדעת, הנקרא נגד רצון הגוף.

אבל הוא לא יכול ללכת נגד ההרגשה והשכל שלו, היינו לומר, שהוא מרגיש אחרת מכפי הרגשתו. למשל, אם אדם מרגיש שקר לו, או שחם לו, הוא אינו יכול לומר, שהרגשתו היא אינה אמת, ולהכריח את עצמו ולהגיד, שהוא מבין אחרת, מכפי שהשכל שלו מחייב, או שמרגיש אחרת, מכפי שהוא מרגיש עכשיו. הלא אין לו עצה אחרת רק לומר את מה שהוא רואה.

נמצא, בזמן שאדם רוצה לקיים תו"מ בעמ"נ שהוא רוצה להשפיע לה', הלא מטבע של הגוף הוא לא לעשות שום תנועה, אם הוא לא רואה, שתהיה לו איזה תמורה. אם כן אין לו שום אפשרות לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

וכאן מתחילה הגלות, היינו היסורים, שכל כמה שהוא עובד, הוא לא רואה שום התקדמות. למשל, אם הוא בגיל עשרים, מצד אחד הוא יכול לומר, שכבר יש לו רכוש של עשרים שנה, שעסק בתורה ובמצות. ומצד שני הוא יכול לומר, היות שהוא כבר קיים תורה ומצות עשרים, ועוד לא הגיע, שתהיה לו היכולת לעשות משהו להשפיע, אלא הכל נבנה על היסוד של אהבה עצמית.

נמצא, שכל היסורים והמכאובים שהוא סובל, הם מה שלא יכול לעבוד עבור ה', והוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והגוף, שהוא משועבד להקליפות, לא נותן לו לכוון את הכוונה הזו. אז הוא צועק לה', שהוא יעזור לו, כי רואה שהוא נמצא בגלות בין הקליפות, והם שולטים עליו, ולא רואה שום עצה, שתהיה לו מציאות, שיוכל לצאת מתחת שליטתם.

נמצא, שאז תפלתו היא נקראת תפלה אמיתית, מטעם שאין בידי אדם לצאת מגלות הזו. וזהו כמו שכתוב, "ויוציא ישראל מתוכם, כי לעולם חסדו". להיות שדבר זה הוא נגד הטבע, כנ"ל, רק הבורא יכול להוציא את ישראל מגלות הזאת. אבל היות שידוע, שאין אור בלי כלי, פירוש, שאין מילוי בלי חסרון, וחסרון הוא הכלי המקבל את המילוי, ומשום זה, מטרם שהאדם נכנס לגלות, היינו אם לא רואה, שאין הוא בעצמו יכול לצאת מהגלות, אין שייך לומר שיוציאו אותו, כי הגם שצועק, תוציאו אותי מהמצב הזה, שבו אני נמצא, אבל אין זו תפלה אמיתית, כי מאין הוא יודע שלא יוכל בעצמו לצאת.

אלא דוקא בזמן, שהוא מרגיש את הגלות, שייך לומר כך, היינו שיתפלל מעומק הלב. כי בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:

א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.

ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב.

ובזה נבין מה ששאלנו, על מה שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.

נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית.

בא אל פרעה - ב'

תשמ"ו - מאמר י"ג | 1985/86 - מאמר 13

הזה"ק שואל: "בא אל פרעה", הלא "לך אל פרעה", היה צריך לומר וכו'. כיון שראה הקב"ה, שמשה ירא ושלוחים ממונים אחרים למעלה לא יכלו לקרב אליו, אמר הקב"ה "הנני עליך פרעה מלך מצרים", התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה ולא אחר, כמו שכתוב "אני ה'", שדרשו "אני ולא שליח". עד כאן לשונו (בתחילת פרשת בא).

וההבדל בין בא ללך הוא, שבא משמע, שנלך ביחד, כדרך שהאדם אומר לחבירו "בא".

ויש להבין ענין זה, כי הזה"ק אומר, בשביל מה היה צריך הקב"ה לילך עם משה, כי משה לבדו לא היה יכול לבדו לעשות עמו מלחמה, אלא הקב"ה בעצמו ולא אחר. אם כן בשביל מה היה צריך למשה, שילך עם הקב"ה. הלא הכתוב אומר "אני ולא שליח". אם כן איזו תועלת מביא זה שהקב"ה הלך אל פרעה, הנקרא תנים, עם משה. הלא הוא יכול ללכת לפרעה בלי משה.

ויש עוד להבין מה שאמרו חז"ל (קדושין ל' ע"ב) וזה לשונו, "אמר ריש לקיש, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו, שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו".

וגם כאן מתעוררת השאלה, אם האדם בעצמו אינו יכול להתגבר, אלא הקב"ה צריך לעזור, הכפילות הזו למה לי. היינו, או שהקב"ה יתן כח באדם להתגבר עליו בלבדו, או שהקב"ה יעשה את הכל. ולמה צריכים כאן כאילו שני כוחות, אחד של האדם ואח"כ כוחו של הקב"ה. וכאילו שרק על ידי שניהם יכולים להתגבר על הרע, וכח אחד לא מספיק.

הנה ידוע, כי שלימות האדם היא, שהוא צריך להגיע למטרת הבריאה. זאת אומרת, להשיג את המטרה שבשבילה נברא העולם, הנקראת להטיב לנבראיו. היינו, שהנבראים צריכים להגיע לקבל את הטוב והעונג, מה שחשב להנותם.

ומטרם זה, אין עוד הבריאה נקראת בריאה המתאימה להבורא, היות כידוע, שמפועל השלם צריכות לצאת פעולות שלימות, היינו שכולם ירגישו את היופי שישנו בהבריאה, ושכל אחד ואחד תהיה לו היכולת להלל ולשבח את הבריאה, ושכולם יוכלו להלל ולהודות לה' על הבריאה שבראה, ושכולם יוכלו לומר "ברוך שאמר והיה העולם". זאת אומרת, שכולם מברכים את ה' עבור זה שברא עולם טוב מלא תענוגים, וכולם עליזים ושמחים מהנחת רוח שמרגישים מרוב תענוגים שמקבלים בעולם.

אולם כשהאדם מתחיל להתבונן, אם הוא באמת שבע רצון מהחיים שלו, כמה קורת רוח הוא מקבל מעצמו ומהסביבה שבה הוא נמצא, אז הוא רואה להיפך, שכולם סובלים יסורים ומכאובים, וכל אחד ואחד סובל בצורה אחרת. והאדם צריך לומר "ברוך שאמר והיה העולם", אז הוא רואה, שהוא אומר זה רק משפה ולחוץ.

אלא כידוע, שאין הטוב והעונג יכול להתגלות בעולם מטרם שיש להעולם כלים דהשפעה, היות שכלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית המצומצמת מאוד במידתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא (פירוש, על הכלי קבלה היה צמצום הראשון, שלא יאיר שם שפע. עיין בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח בהסולם).

ובכדי להשיג את הכלים דהשפעה, כאן מתחילה המחלוקת והמלחמות, היות שזהו נגד הטבע שלנו. ובשביל זה ניתנו לנו תורה ומצות, בכדי להגיע לדרגת השפעה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" (קדושין ל').

וכמו כן ניתן לנו מצות "ואהבת לרעך כמוך". ורבי עקיבא אומר "זה כלל גדול בתורה" (ב"ר פכ"ד). כלומר, שע"י זה שהאדם עובד באהבת חברים, הוא מרגיל את עצמו לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת הזולת.

אמנם יש להבין, מה שאנו רואים לעינינו, שיש אנשים שמשקיעים כוחות באהבת חברים, ומכל מקום לא הגיעו אפילו כמלוא נימא לאהבת ה', שיכלו לעבוד בתורה ומצות מטעם אהבת ה'. זאת אומרת, באהבת חברים, הם אומרים שהם מתקדמים במקצת, אבל באהבת ה' אין הם רואים שום התקדמות. אבל צריכים לדעת, שגם באהבת חברים יש דרגות, היינו שצריכים לחשוב על החיוב של אהבת חברים.

כי זה יכולים לדמות לבנין, שיש שמה ב' קומות, וגם קומת קרקע. והמלך נמצא בקומה ב'. ואומרים, מי שרוצה לכנס להמלך, היינו שכל מטרתו היא רק שרוצה לשוחח עם המלך פנים בפנים, אומרים לו, שהוא מוכרח מקודם לעלות לקומה א', כי אי אפשר לעלות לקומה ב' מטרם שעולים לקומה א'.

וזה בטח, שכל אחד ואחד מבין שזה נכון. אבל יש סיבה לזה שצריכים לעלות לקומה א' שנקרא תיקונים, היינו שע"י זה שהאדם יעלה לקומה א', שם הוא יכול ללמוד, איך שיכולים לדבר עם המלך פנים בפנים. ויהא ביכולתו לבקש מהמלך מה שליבו חפץ. אדם הזה ששמע, שצריכים מקודם לעלות לקומה א' ואח"כ יכולים לקומה ב', הוא הבין זה טוב מאוד. אבל היות שכל חשקו הוא לקבל פני המלך, ולא דואג לשום דבר, נמצא, מה שאמרו לו, שהוא צריך לעלות לקומה א', היה עליו לעול ולמשא.

אבל אין ברירה. אז הוא עולה לקומה א' ולא מעניין לו להסתכל מה שיש שמה, הגם ששמע, שבקומה א' לומדים לאדם איך לדבר עם המלך. אבל הוא לא שם לב לזה, כי זו לא מטרתו, כי מטרתו היא המלך, ולא מה שהוא יכול ללמוד בקומה א', כי מטרתו היא לא הלימוד, אלא מטרתו היא לראות פני המלך. ומה לו לבלות זמן על דברים של מה בכך, כי הכל בפני עצם המלך כלא ואפס. אם כן מה לו להתעניין מה שלומדים בקומה א'.

ומשום זה כשעולה לקומה א', אין לו רצון להתעכב שם, אלא רוצה תיכף לעלות לקומה ב', ששם ישנו המלך בעצמו. כי זה כל חשקו. אולם אומרים לו, כי מטרם שאתה תלמד את החוקים שיש בקומה א', בטח אתה תפגום בכבוד המלך. ומשום זה אין לך לקוות שתוכל לעלות לקומה ב', מטרם שאתה תלמד כל שיש ללמוד בקומה א'.

וכמו כן באהבת חברים, כן שמענו שאי אפשר לזכות לאהבת ה', מטרם שאדם זכה לאהבת חברים, כמו שאמר רבי עקיבא, ש"אהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. אם כן בזמן שעוסק באהבת חברים, אין הוא מסתכל על אהבת חברים על איזה ערך, בעל משקל, אלא כדבר מותר.

והוא הולך לקיים את זה מטעם שאין ברירה, וכל רגע הוא מסתכל, מתי אני אזכה לאהבת ה', ואני אוכל לפטור את עצמי מאהבת חברים, שעבודה זו אצלי לעול ולמשא. כי קשה לי מאוד לסבול את החברים שלי, היות שאני רואה, שכל אחד ואחד מהם יש לו תכונות אחרות משלי, ואין לי שום השתוות עמהם, רק בעל כורחך, מטעם שאין לי ברירה, היות שאמרו לי, שבלי אהבת חברים איננו יכול להגיע לאהבת ה'. אז בהכרח אני יושב עמהם.

אבל אני יכול לומר לעצמי, מה אני מרויח מהחברים, רק דבר אחד, היינו שאני מתקן את עצמי מבחינת סיגופים, מזה שאני יושב עמהם ביחד, וסובל את הדיבורים של החברים, שאינם לרוחי ולתכונתי. אבל מה לעשות. אומרים לי, שאני מוכרח לסבול בעולם הזה, לכן אני סובל, ואני יושב ומצפה, מתי יגיע הזמן, שאני אוכל לברוח מהם, ולא להסתכל על שפלותם, שאני רואה בהם.

נמצא, שהוא לא לוקח מאהבת חברים את התרופה, שנקראת אהבת הזולת, אלא מטעם שאמרו לו, שאין ברירה, אחרת הוא לא יכול להגיע לאהבת ה'. ומשום זה הוא עוסק באהבת חברים, ועושה כל ההתחייבות מה שהחברים מחייבים אותו. אבל מה שצריך ללמוד מהם, זהו ממנו והלאה. זאת אומרת, מאהבה עצמית הוא לא יוצא, ולאהבת הזולת הוא לא מגיע. ומקיים אהבת חברים לא מטעם אהבה, אלא מטעם יראה, היות שלא נותנים להכנס לאהבת ה', מטרם שנכנסים מקודם לאהבת חברים. אם כן הוא מתיירא, שלא לקיים אהבת חברים, כי לא יתנו לו לכנס לאהבת ה'.

וזה דומה להמשל, שהיות שלא נתנו לו להכנס לקומה ב', ששם נמצא המלך, מבלי שיעלה מקודם לקומה א'. והכוונה היא, בכדי שילמד החוקים, איך להיזהר בכבוד המלך, אם כן ההגיון מחייב, שבזמן שנכנס לקומה א', שיהיה בשמחה, כי הוא לומד עכשיו, איך להיזהר בכבוד המלך, וירויח מזה, שאח"כ, כשיכנס להיכל המלך, לא יפגום חס ושלום בכבוד המלך. ולפי זה, כשנמצא בקומה א', הוא נותן תשומת לב, איך נהוגים שם כל החוקים ולהרגיל בהם, כי הוא רוצה להכנס להמלך, בכדי להשפיע להמלך, ולא חס ושלום לזלזל בכבוד המלך.

וזה שייך לומר רק במי שרוצה להכנס להמלך על מנת להשפיע נחת רוח להמלך. מה שאין כן מי שרוצה לכנס להמלך מחמת קבלה עצמית, אז הוא מסתכל על כל הדברים הנמצאים בקומה א' כדברים מיותרים, שזה לא מענין אותו. ומה שעליו לעלות לקומה א', הוא רק מפני היראה, כי הוא יודע, שלא יתנו לו לעלות לקומה ב' מטרם שיעלה לקומה א'. אבל אין לו שום צורך ללמוד חוקים, שלומדים שם שלא לפגוע בכבוד המלך. מטעם שכל מה שרוצה לכנס להמלך, אין זה רק מטעם אהבה עצמית.

אי לזאת, עלינו לדעת, כי זה שניתן לנו ענין אהבת חברים, הוא ללמוד מזה שלא לפגום בכבוד המלך. פירוש, שאם אין לו רצון רק להשפיע נחת רוח להמלך, בטח הוא יפגום בכבוד המלך, שזה נקרא שמוסר קדושה לחיצוניים. ומשום זה לא לזלזל בכבוד של חשיבות של עבודת אהבת חברים, כי ממנה האדם ילמד איך לצאת מאהבת עצמית, ולהכנס לדרך של אהבת הזולת. וכישגמור את העבודה של אהבת חברים, אז הוא יכול לזכות לאהבת ה'.

ויש לדעת, כי באהבת חברים יש מעלה, שאין האדם יכול לרמות את עצמו, ולומר שהוא אוהב את החברה, אם הוא באמת לא אוהב אותם. כי כאן ניתן לתת לעצמו בקורת, אם הוא באמת יש לו אהבת חברים או לא. מה שאין כן באהבת ה', אין אדם יכול לעשות בקורת על עצמו, אם כוונתו אהבת ה', היינו שרצונו להשפיע לה' או רצונו לקבל בעמ"נ לקבל.

אבל צריכים לדעת, כי לאחר כל התיקונים, שנתנו לאדם לעשות בלי עזרת ה', לא יזכה לשום התקדמות בעבודה דלהשפיע. ושאלנו אם כן, בשביל מה צריך האדם לעשות מעשים, בכדי שיזכה אח"כ לעזרת ה', הלא ה' יכול לעזור אפילו בלי מעשי התחתונים, כי בין כך ובין כך לא תעזור עבודת האדם לשום התקדמות בעבודה.

והענין הוא, כי אם אין האדם מתחיל בעבודה, אז האדם לא יודע, שלא יכול לנצח את מלחמות היצר. מה שאין כן כשהאדם מתחיל ללכת בעבודת ה', ועושה מה שביכולתו לעשות, אז הוא יכול לתת תפלה אמיתית, שה' יעזור לו.

אבל בשביל מה ה' רוצה, שיתן תפלה אמיתית. לבשר ודם שייך לומר, שהוא רוצה, שיבקש לו בקשה אמיתית. משום שבקשה אמיתית, שהאדם מבקש מחברו, אז חברו נותן לו תודה אמיתית. והבשר ודם, שהוא רודף אחר כבוד, התודה שהוא נותן לו, הוא כאילו משפיל לפניו, ומזה הוא נהנה. אבל לגבי הקב"ה, וכי הוא צריך להכבוד של בני אדם, שיתנו לו. אם כן בשביל מה רוצה הקב"ה, שהאדם יתן לו תפלה אמיתית מעומק הלב.

אלא הענין הוא כידוע, שאין אור בלי כלי, שאין באפשרות לתת לאדם דבר, שיהיה חשוב מאוד. ואם אין לו רצון להדבר, הוא יזלזל בו, ולא ישמור את הדבר, וזה ילך לאיבוד, משום שהצורך לדבר הוא כפי מה שחסר לו, וזה נותן את החשיבות. וכפי החשיבות, בשיעור זה הוא יודע לשמור את המתנה, שלא תלך לאיבוד, כי אחרת הכל ילך להקליפות.

וזה נקרא, שנותנים יניקה לקליפות, היינו שהכל הולך לכלי קבלה, שהם לוקחים כל מה שהאדם מזלזל בדברים של קדושה, לרשותם. ומזה אנו יודעים, מדוע צריך האדם להתחיל בעבודה. אבל מדוע ה' לא נתן להאדם הכח, שיכול לגמור את העבודה לבד, בלי עזרת ה'.

הענין הוא, ידוע מה שזה"ק מפרש על מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל "במה". ואומר "בנשמתא קדישא", היינו שמקבל הארה מלמעלה, הנקראת "נשמה", הנקראת "השגת אלקות", שזה הוא נכלל במחשבת הבריאה להטיב לנבראיו.

נמצא, בזה שיש לו כלי ורצון לכלי דהשפעה, הוא מקבל אח"כ האור, הנקרא "נשמה". אם כן לשניהם הם צריכים. היינו, שהאדם יתחיל, בזה הוא מקבל כלי. וע"י זה שהוא בעצמו לא יכול לגמור, אז הוא צועק לה', שיעזור, אז הוא מקבל האור.

ובזה נבין מה שכתוב "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו". ומקשים העולם, למה הקב"ה הכביד את לבו. הכתוב מתרץ "למען שתי אותותי אלה בקרבו". והפירוש, כי למה הקב"ה הכביד את לבו של אדם, ולא יכול לנצח את מלחמת היצר לבדו.

והתשובה, שהכוונה היא בכדי שהאדם יצעק אל ה'. וע"י זה יהיה לו כלי. ואז הקב"ה יכול להכניס בתוך הכלי את אותיות התורה בקרבו, שזהו בחינת נשמתא, שה' נותן לו בתור עזרה. וזהו בחינת "אורייתא וקוב"ה חד הוא", ש"אותותי" הכוונה על אותיות התורה מבחינת שמותיו של הקב"ה. וזו הבחינה של להטיב לנבראיו, שהיא בחינת מחשבת הבריאה להטיב לנבראיו. וזו באה להאדם דוקא שיש לו כלי. וכלי זה בא ע"י הכבדת הלב, אז יש מקום לצעוק לה', שיעזור לו. ועוזרו בנשמתא קדישא, כנ"ל.

ובזה נבין ענין "בא אל פרעה" היינו שנינו ביחד, היינו שהאדם צריך להתחיל. ואז הוא רואה, שאין הוא מסוגל לנצח אותו. וזהו הרמז, שמשה היה ירא לגשת אליו. ואז אמר הקב"ה "הנני עליך פרעה", שאז באה העזרה מהקב"ה. ובמה, בנשמתא קדישא, כנ"ל בדברי הזה"ק.

נמצא, שהכבדת הלב, מה שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו", היתה בכדי שיהיה מקום לתפלה. והתפלה הזו, אין זה כדוגמת בשר ודם, שרוצה כבוד, שיבקש ממנו, בכדי שע"י זה הוא מתכבד. אלא כאן כוונת התפלה היא, בכדי שיהיה לו כלי, היינו שיהיה לו צורך לעזרת ה'. כי אין אור בלי כלי. ובזמן שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעזור לעצמו כל שהוא, אז יש לו צורך שה' יעזור לו.

וזה הוא ענין מה שאמרו חז"ל "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים". וגם כאן מתעוררת השאלה, וכי הקב"ה צריך ההכנעה של אדם, שיבקש ממנו. אלא כנ"ל, היות שרצונו יתברך להטיב לנבראיו, אבל אין אור בלי כלי, לכן הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, שע"י זה הם מגלים כלים, שיוכל להשפיע לתוכם. היוצא מזה, שבזמן שהאדם רואה, שאין הוא יכול להתגבר על הרע שבו, אז הוא הזמן אמיתי לבקש עזרה מה'.

ובהאמור נבין מה שאמר הקב"ה "ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלקים, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (וארא).

וחז"ל במסכת ברכות (ל"ח ע"א) דרשו על זה וזה לשונם: "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". ורבנן ההוא, הכי קאמר קב"ה לישראל, כד מפקינא לכו עבדינא לכו מלתא כי היכי דידעתו דאנא הוא דאפיקת יתכון ממצרים, דכתיב "כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם". עכ"ל.

משמע מכאן, שלא מספיק מה שהקב"ה הוציא את עם ישראל ממצרים, שנשתחררו מהסבל והיסורים שסבלו שם. וכשמדברים בענין עבדות ה', מתעוררת השאלה, וכי לא הספיק. מזה שנעשו עכשיו חרות משעבוד הגלות, שלא יכלו לעבוד את ה' מסיבת שליטת פרעה, וכל מה שבנו לעצמם, איזה עמדה בעבודה, הכל נבלע בארץ, כמו שדרשו חז"ל (סוטה דף י"א) וזה לשונו "את פיתום ורעמסס. רב ושמואל, חד אמר פיתום שמה. ולמה נקרא שמה רעמסס. שראשו ראשון מתרוסס". ופירש רש"י, כשהיו בונין קצת, היה מתרוסס ונופל. וחוזרין ובונין, והוא נופל. וחד אמר, רעמסס שמה, ולמה נקרא שמה פיתום, שראשון ראשון, פי תהום בלעו.

אנו רואים בין לרב ובין לשמואל אין חולקים במציאות אלא בהדרוש. והמציאות היתה שם, כל מה שהיו בונים היה נופל. שהכוונה היא, שכל מה שהיו בונים לעצמם איזה בנין בעבודה, אז באו המצרים, היינו המחשבות זרות של המצריים, והרסו כל עבודתם. זאת אומרת, שכל עבודתם, שהיו עובדים עם כל כוחם להתגבר ולעבוד עבודת הקודש, הכל נבלע בארץ. וכל יום ויום היו צריכים להתחיל מחדש. והיה נדמה בעיניהם, כאילו אף פעם לא היו עוסקים בעבודת הקודש. ועוד יותר מזה, אלא כל פעם, שהיו בדעתם, שצריכים ללכת קדימה, אז ראו, שלא זו בלבד, שלא היו מתקדמים, אלא הלכו אחורה, כי תמיד היו מתעוררות להם שאלות חדשות בענין "מי ומה".

ולפי זה יש להבין את יציאה הזו ממצרים, היינו שכבר היתה להם היכולת לעבוד את ה' בלי מחשבות זרות של המצריים. אם כן הידיעה הזו, שכתוב "וידעתם", מה בא להשמיענו, שצריכים לדעת, כי ה' הוא המוציא אותם מארץ מצרים. ועוד יותר מזה יש לתמוה, כי מתחילים להסתכל בשעבוד מצרים, שהיו עובדים עבודת פרך, ונשתחררו מזה, ומה חסר להם עוד.

ומהי עבודת פרך. הנה חז"ל דרשו (סוטה י"א ע"ב) "את כל עבודתם, אשר עבדו בהם בפרך". אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, "שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים. ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. רבי אלעזר אומר בפה-רך".

ויש להבין את ענין "בפרך", מהו על דרך העבודה בעבודת הקודש. ויש להבחין ב' בחינות:

א. המעשה, שנקרא חלק הנגלה, מה שנגלה להאדם, שלא שייך לומר, שהוא טועה או מרמה עצמו, כי מה שגלוי לעינים, לא שייך לומר, שיש טעות בדבר. כי מעשה המצות ולימוד התורה הוא רואה, וגם אחרים יכולים לראות, אם הוא עושה מעשים של תו"מ או לא.

ב. הכוונה. וזה נקרא חלק הנסתר, כי ענין הכוונה שבהמעשה שהאדם עושה, אין אחרים יכולים לראות מה כוונתו במעשים האלה. וגם הוא בעצמו גם כן לא יכול לראות את הכוונה של העשיה, כי בכוונות יש מקום לטעות עצמו ולרמות את עצמו. כי רק בדברים שנגלו לעין, שנקרא חלק הנגלה, שם כולם יכולים לראות האמת. מה שאין כן מה שתלוי בכוונת הלב ובמחשבה של המוח אין אדם יכול לסמוך על עצמו. נמצא, שנסתר ממנו ומאחרים.

ועתה נוכל לפרש את ענין "עבודת פרך", שאמרו, ש"היו מחליפים מלאכת אנשים לנשים". כי "מלאכת אנשים" נקרא, שהוא כבר גבר, שהוא כבר יכול להתגבר על הרע שלו, ולעסוק בתו"מ בבחינת המעשה. ומשום זה, מה הוא צריך לעשות, בזמן שכבר נקרא איש, שפירושו איש מלחמה, שיש בידו להילחם עם הרע שלו בבחינת המעשה. לכן הגיע הזמן שצריך להתחיל עבודתו בבחינת ב', כנ"ל, היינו בבחינת הנסתר, שהיא הכוונה. זאת אומרת, להשתדל מכאן ולהבא, לכוון כל מעשיו שיהיו בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה ולא לתועלת עצמו.

ומה עשו המצרים, בזמן שראו, שהוא איש, המסוגל לצאת משליטתם ולהכנס לקדושה. אז החליפו את עבודתם ונתנו להם "עבודת נשים", שפירושו, שכל עבודתם יהיו בעבודת נשים, שהמצריים נתנו להם להבין, וכי מי צריך כוונות אלא, עיקר הם המעשים. וכאן במעשים אתה תצליח, כמו שאתה רואה, שאתה גבר, שאתה יכול להתגבר על הרע שבך, ולעסוק בתו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ועליך לתת כל המרץ שלך, לעשות יותר דקדוקים בתו"מ.

אבל לא לעסוק בכוונות, שעבודה זו לא בשבילך, אלא ליחידי סגולה. ואם אתה תכנס בעבודה דלהשפיע, היינו שאתה תשים לב, שצריכים לכוון בכל דבר, שיהיה לשם שמים, כבר לא יהיו לך כוחות לדקדק כל כך במעשה הנגלה, ששם אתה לא תרמה את עצמך. כי אתה רואה מה שאתה עושה. לכן שם יש לך מקום להתרחב, שיהיו כל המעשים שלך בכל פרטיה ודקדוקיה.

מה שאין כן בכוונות אין לך ביקורת אמיתית. אי לזאת, אנו מייעצים לך, לטובתך, ואל תחשוב שאנו חס ושלום רוצים להדיחך מעבודת הקודש. אלא אדרבה, אנו רוצים שאתה תעלה במעלת הקודש.

וזה נקרא, ש"היו מחליפים מלאכת אנשים לנשים". במקום שהיו צריכים לעבוד עבודה השייכת לגברים, הסבירו לעם ישראל, שיותר טוב בשבילם, יעבדו עבודת נשים, היינו מה ששייך לנשים.

ו"מלאכת נשים לאנשים" פירושו, שאלו אנשים, אין להם כח התגברות, אלא "תשש כוחם כנקבה", היינו שהיו חלשים בקיום תו"מ, שלא היה להם כח לשמור ולקיים את המצות אפילו בבחינת הנגלה, הנקראת בחינת מעשה לבד. וכל עבודת ההתגברות היתה רק בבחינת המעשה ולא בבחינת הכוונה.

באו אליהם המצרים, ונתנו להם להבין, אין אנו רוצים להפריע לכם בעבודת הקודש, אלא אדרבה, אנו רוצים שתהיו עובדי ה' אמיתיים. היינו, אנו רואים, שאתם רוצים לעבוד עבודת הקודש. לכן אנו מייעצים לכם, שעיקר עבודה היא לא המעשה, אלא עיקר היא הכוונה. לכן במקום שאתם עוסקים בהתגברות על בחינת המעשה, היינו אתם מתרגלים להתגבר על הגוף שלכם, שללמוד עוד שעה או להתפלל עוד חצי שעה. ואתם רוצים להשתדל לענות "ברוך הוא" ו"ברוך שמו" ו"אמן", ושלא לדבר באמצע "חזרת הש"ץ". ומי צריך את זה.

עיקר היא הכוונה לשם שמים. שם אתם צריכים לתת כל כח היגיעה שלכם. ולמה לכם לבלות את כוחכם על דברים של "מה בכך", הגם שמצד הלכה, מוכרחים לקיים כל אלו הדברים הקטנים, אבל זו לא עבודה בשבילכם. זה מתאים לעבודת נשים. אבל אתם צריכים לעבוד במלאכה של אנשים. וזה שאתם רוצים לעבוד רק במעשה, לא יפה בשבילכם. הלא אתם צריכים ללכת בעיקר על הכוונה, היינו, שכל כח שיש לכם לעשות משהו, תשמשו עם הכוח הזה לכוון שהכל יהיה לשם שמים. אבל אל תחשבו שאנחנו רוצים חס ושלום להפריע לכם מעבודת ה'. אלא אנחנו רוצים להיפך, שתעלו במעלות הקודש, ותגיעו לשלימות, הנקראת שכל מעשיכם יהיו רק בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו.

והיות שהם במדרגת "נשים", היינו שעדיין אין להם כח להתגבר, אפילו בבחינת המעשה, שזה נקרא בחינת "תשש כוחם כנקבה". ואז המצרים נתנו להבין, שעיקר היא הכוונה שהיא לשמה, בזה היו המצרים בטוחים, שלא יהיה להם כח ללכת ולהתגבר במלאכת הקודש.

וזה כדברי הרמב"ם, שכתב (הלכות תשובה פ"י) וזה לשונו, "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".

והמצרים הלכו לייעץ להם לאלו בבחינת נשים, שלא ללכת כדברי הרמב"ם, אלא להיפך, שאף על פי שהם במדרגת נשים וקטנים, נתנו להם להבין, שיתחילו עבודתם תיכף על הכוונה דלשמה. ובזה היו המצרים בטוחים, שישארו ברשותם, מחוץ לקדושה.

נמצא, שזאת נקראת "עבודת פרך", היינו דפירש רבי שמואל בר נחמני "בפרך בפריכה". ופירש רש"י "בפריכה ובשברון הגוף ומתנים". והטעם הוא, שאם מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים, יהיו, כמו שהסברנו, היות מלאכת אנשים היה, שהיו צריכים להתגבר וללכת קדימה, ולכוון על הכוונה דלשמה. והם החלישו אותם בעבודה זו, כי המצרים היו מתנגדים לעבודה זו. לכן, חוץ מזה שהם צריכים לעבוד עבודת התגברות, שיכלו לכוון בעמ"נ דלהשפיע, היתה להם עוד עבודה, בזה שהמצרים נתנו להם להבין, שכל עבודה זו היא עבודה מיותרת. שהעבודה דלהשפיע לא שייכת אליהם, אלא ליחידי סגולה. וממילא נקראת זה "עבודה כפולה":

א. עבודה בהתאמצות, שיכלו לכוון בעמ"נ להשפיע.

ב. ולהילחם עמהם ולומר, שלא נכון, שכן הם יוכלו להגיע לשמה, ולא כמו שהמצרים אומרים, שהם צריכים לעבוד מלאכת נשים. וזו היתה כל מגמתם של המצרים, שלא יתקרבו לעבודה דלהשפיע.

וכמו כן היו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, היינו כנ"ל, שאמרו, עבודת נשים כלום לא שווה, כי זה שמקיימים תורה ומצות רק במעשה, היינו שכל מלחמת היצר שלהם היא רק על המעשה, ולא כדברי הרמב"ם, שעבודת נשים צריכה להיות רק בעשיית מעשים ולא ללמוד אותן שצריכין לכוון לשמה.

אי לזאת, כשבאו המצרים, ואמרו להם, שהם צריכים לעבוד במלאכת אנשים, היינו על כוונות לכון בעמ"נ להשפיע, היתה להם עבודה קשה:

א. בענין לשמה, בכלל אין אתם מסוגלים לעבוד,

ב. להתגבר על הגוף ולקיים מצות מעשיות היה קשה להם יותר, מטרם שבאו המחשבות זרות של המצריים, ונתנו להם להבין, שמעשה המצות בלי כוונה, כלום לא שוה, והשפילו את החשיבות של תורה ומצות של שלא לשמה. נמצא, שעכשיו ע"י המצרים נעשתה עבודה של בחינות נשים בבחינת השפלות. וזה גרם להם עבודת פרך, כנ"ל, שהיא בחינת שברון הגוף ומותניים.

נמצא לפי הנ"ל, שיש ג' פירושים במילת "פרך". ואין שום סתירה בין פירוש אחד להשני, אלא כל אלו הג' דברים היו שם, אלא כל אחד תופס פירוש לפי ענינו.

א. הנה פירוש א' ב"פרך" רבי אלעזר אומר ב"פה-רך".

ב. רבי שמואל בר נחמני אמר ב"פריכה" (שהוא לשון שבירה).

ג. רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים.

אולם כולם מפרשים שעבודת פרך היא "פריכה", היינו שברון הגוף. והסיבה, שהיתה עבודה קשה, עד שמכנים עבודה זו "עבודה ששוברת את הגוף והמותניים". והוא מטעם שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים. וזה גורם להם עבודה קשה כנ"ל.

אמנם מדוע שמעו להדעות של המצרים. הוא משום שדיברו אל ישראל ב"פה-רך", היינו שהמחשבות של המצרים, שבאו לישראל ב"פה רך", היינו שכל מה שהם אומרים להם לעשות, אינו להרחיק אותם מעבדות ה' חלילה, אלא אדרבה, הם רוצים להדריך אותם ללכת בדרכי ה', בדרך צלחה, ושאל יבזבזו זמן בחינם, ללא תועלת, היינו שלא יראו התקדמות בעבודת הקודש. וכיון ששמעו, שמדברים אליהם ב"פה-רך", היה קשה להתגבר על המחשבות האלו.

מזה משמע, זה שאומר, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, הוא נותן הסבר, מדוע היו שומעים להמצרים. והתשובה הוא, מטעם "פרך", שהיו מדברים לישראל ב"פה-רך". נמצא, שמב' סיבות הנ"ל באו לעבוד "עבודת פרך", שהיא כמו שאומר רבי שמואל בר נחמני, "פרך" היינו עבודת פריכה, שהיא עבודה שמשברת את הגוף.

ולפי זה יש להבין, וכי לא מספיק לעם ישראל, בזה שה' הוציא אותם ממצרים, היינו שיצאו מהשעבוד שלהם, והיו יכולים לעסוק בתו"מ, כל אחד לפי השגתו, וקליפת מצריים לא היתה להם כח להתנגד לעבודה שלהם. עד כמה הוא גודל הנס. ומי יכול להעריך את החשיבות שבדבר. כי בזמן שהאדם נותן חשבון לעצמו, כמה יסורים וסבל הוא מרגיש בעת שהוא מונח בגלות בשעבוד פרעה מלך מצריים, ולפי מה שמשער בלבו שיעור החושך "את פתום ורעמסס", שהיו בונים, כנ"ל.

ועכשיו, בפעם אחת נפתחו השערים של קליפת מצריים, ויצאו לחופשי, ונכנסו ברשות עצמם. זאת אומרת, שהיתה להם עכשיו חפשיות, שיכולים לעסוק בתו"מ כאוות נפשם, בלי שום הפרעות. איזו שמחה ורוממות רוח היא מביאה לאדם, בזמן שהוא עושה השוואה, בין זמן החושך לזמן שהוא מאיר. וזהו, כמו שאומרים, "המבדיל בין אור לחושך".

ובהאמור צריכים להבין, מהו ענין הנחיצות לדעת, שרק כי ה' הוא המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, כדרשת חז"ל, "כד מפקינא לכו עבדינא, לכו מלתא, כי היכי דידעתו דאנא הוא דאפקית יתכון ממצרים", דכתיב "כי אני ה' אלקיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים".

והענין, שצריכים תמיד לזכור את המטרה שאנו צריכים להגיע אליה. והיות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, אי לזאת המטרה שלנו היא, שאנחנו נקבל את הטוב והעונג שחשב בעדינו. אולם, לצורך תיקון, הנקרא "דביקות", שענינו הוא השתוות הצורה, לכן יש לנו עבודה, בכדי להשיג את הכלים דהשפעה. אבל זה הוא רק תיקון הבריאה ולא שלימות. והשלימות נקרא "ידיעת ה'", לדעת ולהשיג את התורה, הנקראת "שמותיו של הקב"ה".

ולפי זה לא מספיק שיש לנו כבר כח לקיים התו"מ בלי שום הפרעות, כי זהו רק תיקון, ולא שלימות המטרה. ושלימות המטרה, להשיג את ידיעת התורה, מבחינת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד איהו". וזה מה שאמרו חז"ל "הכי קאמר קב"ה לישראל, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, המוציא, כי אני ולא שליח", שפירושו, שכל הכלל כולו צריך להגיע לידיעת ה', שזו נקראת "תורה" בבחינת שמותיו של הקב"ה.

מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים

תשמ"ו - מאמר י"ד | 1985/86 - מאמר 14

הכתוב אומר "דבר נא באוזני העם, וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה, כלי כסף וכלי זהב, ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים" (שמות י"א).

הנה דרשת חז"ל (ברכות ט' ע"ב) "אמרי דבי רבי ינאי, אין "נא" אלא לשון בקשה. אמר לו הקב"ה למשה, בבקשה ממך, לך אמור להם לישראל, בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, כדי שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם".

העולם מקשים, וכי אם הקב"ה רצה לקיים הבטחתו לאברהם, כמו שכתוב "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", לא היה בידו להעשיר את עם ישראל בלי שאילת כלים ממצרים, שנראה שהוא דרך רמאות, שלכאורה נראה, ששאלו תחילה בשקר, היינו על הכוונה שלא להחזיר.

עוד יש להבין, בזה שהקב"ה אמר למשה, להפציר בישראל לשאול כלים אצל המצרים, כנ"ל, שאין "נא" אלא לשון בקשה. ומה היא ההפצרה הזאת, שמשמע, שהקב"ה היה יודע, שהם יתנגדו לזה. לכן בקש ממשה, שידבר עם ישראל. אם כן יש להבין, מהי סיבת התנגדותם של ישראל לדבר זה.

עוד יש להבין מה שכתוב "ויתן ה' את חן העם בעיני המצרים". איך יכולים להבין דבר זה, שהוא מקצה אל הקצה, הגם שמצד ה' הכל יכול להיות, אבל במובן הפשוט קשה להבין את זה, במה שכתוב (שמות א' י"ב) "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל". ודרשו חז"ל, "מלמד שהיו בעיניהם כקוצים" (סוטה י"א).

נמצא, שנהפכו מ"קוצים", היינו במקום שלא היו יכולים לסבול את עם ישראל, והיו בעיניהם כקוצים, נהפך עכשיו מקצה אל הקצה, שכן מצא עם ישראל חן בעיני המצרים.

והנה בהבטחת הקב"ה לאברהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", גם כן יש להבין את כל הענין שמובא שם (בראשית ט"ו, ו') "ויאמר אליו, אני ה', אשר הוצאתיך מאור כשדים, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. ויאמר, ה' אלקים, במה אדע כי אירשנה. ויאמר לאברם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

וגם כאן יש להבין, איזו תשובה קבל אברהם על השאלה "במה אדע כי אירשנה". כי תשובת הקב"ה היתה על שאלה זו, כמו שכתוב "ויאמר לאברם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". אם כן השאלה היתה על בטיחות הירושה. והתשובה על הבטיחות היתה, שעם ישראל יהיו בגלות. וכי הגלות היא הבטיחות על ירושת הארץ.

ותירץ אאמו"ר זצ"ל, שהפירוש של השאלה היה, כי ידוע שאין אור בלי כלי, היינו שאי אפשר לקבל מילוי אם אין חסרון. וחסרון נקרא כלי. וכשראה, מה שהקב"ה רוצה לתת לבניו, אז אמר אברהם, הלא אני לא רואה, שבני, יהיה להם צורך לאותה ירושת הארץ הרוחנית. כי אמר, אם הם יקבלו איזו הארה קטנה, כבר יהיה להם סיפוק, כי מדרגה הכי קטנה ברוחניות, מביאה לאדם יותר תענוג מכל תענוגי הגשמיים, שישנם בעולם. ולפי זה, מתי שיקבלו איזו הארה קטנה, כבר יהיה להם מקום לחשוב, שאין מדרגות יותר גדולות, מזה שהשיגו. אם כן לא יהיה להם צורך לבקש עוד משהו.

ומשום זה היתה שאלת אברם להקב"ה, "במה אדע", שיהיה להם צורך לאותה ירושת ארץ הרוחנית. אם כן הוא ביקש מה', שיגיד לו, באיזה אופן יכולה להיות מציאות זו, שיהיה להם אור בלי כלי. ואברם הבין, שאור נותן הקב"ה, אבל כלים, היינו רצון לאורות יותר גדולים מכפי שכבר קיבלו, מי יתן להם להבין, שהם עוד צריכים להגיע להתעלות יותר גדולה, מכפי שהם מרגישים עכשיו.

היות שיש כלל ברוחניות, שכל דבר רוחני שבא לאדם, הוא מרגיש בו שלימות, שאין למעלה ממנו. כי כל דבר רוחני, הוא הרגשה שלימה, בלי שום חסרון, אחרת הוא לא נקרא רוחני. כי רק בדבר גשמי יכול להיות תענוג, ומכל מקום מרגישים, שיש תענוג יותר גדול, מה שאין כן ברוחניות.

אם כן היה אברהם תמה על עצמו, איך ובמה יהיה להם צורך, לבקש מה', שיתן להם מדרגות יותר גדולות, הנקראות "ירושת הארץ". ואמר, שמה שהשיב לו הקב"ה "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", זוהי תשובת הקב"ה לאברם, מכאן, היינו מגלות מצרים, יהיה להם צורך לבקש מה', שיתן להם כל פעם כוחות יותר גדולים.

והטעם הוא, כי בזמן שהאדם מתחיל ללכת בעבודת ה', והוא רוצה שכל עשיותיו יהיו בעמ"נ להשפיע, והוא רואה שאין בידו להתגבר, אז האדם מבקש עזרה מה', שיעזור לו, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל הזה"ק, "במה מסייעין אותו, בנשמתא קדישא".

אי משום זה, כיון שכל מה שהיו מתגברים בעבודה, היה הכל נשקע בארץ, כמו שאומר בענין שבנו את פיתום ורעמסס, היינו כל יום היו צריכים להתחיל עבודתם מחדש, כי כל מה שבנו, הכל נכנס לתהום, ותמיד הם היו רואים את עצמם, כמי שאף פעם לא התחיל בעבודה, כי כאן שאין הם זוכרים שום דבר תורה, מה שנוגע לעניני עבודה, ותמיד כשעושים חשבון לעצמם, איפה עבודה שלנו, מה שאנחנו הכנסנו כוחות בעבודה, ולאן הם הלכו.

ועוד יותר מזה היה קשה להבין, איך היתה היכולת לקליפת פרעה לבלוע את כל עבודתם, אשר עבדו. עד כדי כך, שהם לא מרגישים, שהיתה פעם, שעסקו בעבודת ה', ושהיתה להם מטרה להגיע לשלימותם, וידעו מה שהם רוצים. פתאום באו לידי מצב, ששכחו הכל, ולא נשארו בהם שום רשימות מעבודתם.

וזה היה הכל בכוונה תחילה, שהקב"ה הכין קליפה לצורך זה, בכדי שכל פעם יהיו במצב של התחלה. וכידוע, כל התחלות קשות. אז יהיו מוכרחים לבקש מה', שיעזור להם כנ"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". וכדברי הזה"ק, שכל פעם הם מקבלים בחינת "נשמתא קדישא", שזה נבחן כח מלמעלה, שזה אחר זה בכל פעם מקבלים תוספות נשמה. וזה מתקבץ אחר כך לחשבון גדול, כידוע ש"גמירי משמיא מיהב יהבינין משקל לא שקל" (חולין ס').

אלא כל הארה, שמקבלים מלמעלה, אף על פי שנסתלקת לפי שעה, אבל לבסוף, היינו כשגומר סכום יגיעה, מה שמוטל על האדם לגלות בבחינת "כל מה שבידך ובכוחך עשה", אז הוא מקבל בפעם אחת את כל מה שקיבל בזה אחר זה. והוא חשב, שהכל נכנס להקליפות. אז הוא מקבל הכל חזרה.

נמצא לפי הנ"ל, שכל ענין גלות מצרים היה בכדי לקבל כלים וצורך לאורות הגדולים, הנקראים "ירושת הארץ", שעל זה היה אברהם תמה ואמר, שהוא לא רואה שיהיה להבנים שלו צורך לאורות הגדולים האלו. והיות שאין אור בלי כלי, נמצא, אפילו שרוצים לתת להם, אבל אין להם כלים לקבל.

ומשום זה הוכנה להם גלות מצרים, שעל ידי השאלות והטענות של המצרים, שע"י זה יתרוקנו כל פעם ממה שכבר רכשו לעצמם קצת קדושה, והם היו יונקים מהם, ומשום זה יהיה להם תמיד צורך לבקש מה', שיאיר להם הדרך, שיוכלו ללכת קדימה. והם ראו, שכל פעם הלכו אחור. וזה שכתב האר"י הקדוש, שבזמן יציאת מצרים, היו עם ישראל במ"ט שערי טומאה, עד שנגלה אליהם מלך מלכי המלכים וגאלם.

ולכאורה זה נגד השכל. הלא ידוע, שמשה ואהרן באו למצרים ודברו עם בני ישראל, שהקב"ה רוצה להוציא אותם ממצרים. ועשו במצרים את כל המופתים, ומזה שראו את עשר המכות שקבלו המצרים, בטח שזה היה צריך לקרב את הכלל ישראל לקדושה, ולא לעשות פעולה הפוכה, שנפלו כל פעם לשער של טומאה יותר עמוקה, עד שהגיעו בזמן, שהיו צריכים לצאת ממצרים, היינו שהיתה צריכה להיות הכנה גדולה לקבל אור הגאולה, ולבסוף מה אנו רואים, באיזה מצב הם היו, בזמן קבלת אור הגאולה, במ"ט שערי טומאה, היתכן דבר כזה.

וכפי שהסביר אאמו"ר זצ"ל, שענין גלות מצרים היה, בכדי להשיג כלים של המצרים. אבל רק בהשאלה. ואח"כ להחזיר להם בחזרה. כי הוא זצ"ל פירש, שענין זה, שהקב"ה אמר לאברהם, "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", זו היתה הבטחה על הירושה. זאת אומרת, שיהיה להם צורך לקבלת השפע מהקב"ה. כי זה שרוצים לצאת מהשעבוד של המצרים, הוא יכול להיות רק על ידי עזרה עם נשמתא קדישא, כנ"ל. אז ממילא כל פעם הם יהיו זקוקים לעזרת ה'. ומזה יהיה להם צורך כל פעם להמשיך מדרגות יותר גדולות.

ובהאמור נבאר את הענין של "גלות מצרים", ואת ענין "השאלת כלים אצל המצרים". הנה אנו רואים, בזמן שמשה ואהרן באו לבני ישראל, כמו שכתוב (שמות ד' כ"ט) "וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל, וידבר אהרן את כל הדברים, אשר דבר ה', אל משה ויעש האתות לעיני העם, ויאמין העם וישמעו".

מכאן אנו רואים, שתיכף, שבאו משה ואהרן לבני ישראל, קיבלו עליהם את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה באמונה למעלה מהדעת. וכל, מה שהמצרים היו נותנים להם להבין עם כל השאלות וקשיות על אמונת ישראל, לא עלה בשם, כי הם הלכו למעלה מהדעת. ומשום זה, זה שהיו בגלות כל הזמן, לא היה יכול עכשיו לפעול בהם כלום.

היינו לאחר שבאו משה ואהרן לבני ישראל, שהקב"ה רוצה להוציא אותם מהגלות, תיכף קיבלו עליהם שלא לשמוע מכאן ולהבא את טענותיהם של המצרים, שבאו בשם פרעה מלך מצרים, שיותר כדאי להם שישארו תחת שליטתם, ורצו לתת להם להבין את אמיתיות הדרך של המצרים, ואל להם לשמוע במה שמשה ואהרן אומרים להם. שאנו רואים, שאתם צועקים לאמר "נלכה נזבחה לאלקינו". שזה נתן לכם להבין, שאתם צריכים לעזוב את מצרים וללכת אחריהם. ומה שהם אומרים לכם, מובן לנו, שאתם רוצים לשמוע את כל דבריהם בעיניים עצומות. היתכן לעשות כדבר הזה, בו בזמן שאנחנו מדברים אליכם דברים של טעם. ואין לכם שום דבר להשיב לנו, ומכל מקום אתם מתעקשים, שאתם מוכנים ללכת עד הסוף, כדברי משה ואהרן.

מזה אנו רואים, שלאחר ביאת משה ואהרן עם בשורת הגאולה, שהם יוצאים עכשיו מהשעבוד, שלא היו יכולים לעבוד עבודת הקודש, שמחו עכשיו עם הבשורה הזו, ולא צריכים לשום הפלגות של טעמי תורה וטעמי מצות. אלא הם היו שמחים בזה לבד, היינו ממה שיכולים עכשיו לקיים בבחינת מעשה לבד, מזה היה להם סיפוק גמור, והיו ששים ושמחים לעשות רצון קונם, כמו שכתוב "הם צועקים לאמר, נלכה נזבחה לאלוקינו" (שמות ה', ח').

נמצא עכשיו, כשהם יוצאים מגלות מצרים עם כלים, שלא צריכים כלום, אלא כמו שכתוב "ויאמן העם וישמעו", ואין להם שום צורך לירושת הארץ, שהקב"ה הבטיח לאברהם, כמו שכתוב "כי ידוע תדע, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", כנ"ל שענין הגלות היה בטיחות, שיהיה להם צורך לקבל את הטוב והעונג, שהיא בחינת ירושת הארץ, שהקב"ה אמר לתת לזרעיו, ועדיין אין להם כלים לזה, אלא שהם מסתפקים במיעוט.

ומשום זה "ויאמר ה' אל משה, דבר נא באוזני העם, וישאלו איש מאת רעהו, ואשה מאת רעותה, כלי כסף וכלי זהב". ולפי מה שפירש אאמו"ר זצ"ל, צריכים לפרש, שהכוונה היא, שיקחו את הכלי כסף וכלי זהב, מה שיש להמצרים. זאת אומרת, שיקחו את הרצונות והכסופים, שיש להם, היינו כל הקושיות, שהיו להם על דרך של עם ישראל.

ותמיד המצרים היו דורשים מכם, שבכל דבר שאתם עושים, צריך להיות עם דעת והבנה, ומה שאתם עוסקים בהתגברות, בכדי לצאת מאהבה עצמית, אלא לעשות הכל בעמ"נ להשפיע, זוהי דרך לא נכונה, כי הבורא הוא טוב ומטיב, וכשברא העולם, בטח שהוא להטיב לנבראיו, היינו שאנו הנבראים נהנו מהטוב ועונג. ואתם עוזבים את הדרך הנכונה ולוקחים לעצמכם דרך אשר היא ממש נגד מטרת הבריאה. ואתם אומרים לנו, שזו היא דרך אמת, שלא צריכים שום דבר בשביל אהבה עצמית, אלא לעשות הכל בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו.

ותמיד, כשעם ישראל היו שומעים את הלשון הרע של המצרים, שדברו סרה על דרך של השפעה, היו בורחים מהם, היינו שהיו בורחים מהמחשבות האלו, בזמן שהיו באים לבלבל את המחשבות של בני ישראל, ולהשפיע דעותיהם ללבות בני ישראל.

ומשום זה שהקב"ה היה יודע, שהם לא ירצו לשמוע את השאלות והקושיות של המצרים, שהיו שואלים את הקושיות מי ומה, אבל אין להם כלים, לתת להם את הרכוש הגדול, כי אין אור בלי כלי, היינו שלא יכולים לתת לאדם דבר, שאין לו רצון לזה, לכן אם ישאל את בני ישראל, מה אתם רוצים, שאני אתן לכם, בטח הם יגידו, אין אנו רוצים ממך שום דבר, אלא להיפך, אנחנו, כל שאיפתנו היא לתת לך, ולא שאתה תיתן לנו. אם כן איך הם יכולים לקבל את הטוב והעונג, הנקרא רכוש גדול, שזה נקרא, שהוא רוצה לתת להם בחינת נפש, רוח נשמה, חיה, יחידה. הלא אין להם צורך בזה.

לכן רצה הקב"ה, שהם יקחו את הכלים של המצרים, היינו השאלות והקושיות וכל רצונותיהם, שזה כלים של המצרים. אבל לא שבאמת הם יקחו את הכלים האלו, אלא שזה יהיה רק בתור שאלה. זאת אומרת, שהם יקחו הכלים של המצרים רק בכדי שיהיה להם צורך למלאות את החסרונות האלו, אבל לא שבאמת ישארו הכלים אצלם, כי הכלים, היינו המחשבות והרצונות האלו, לא שייכים לעם ישראל, אלא זהו רק שאלה לפי שעה.

ואח"כ להחזיר להם. שהמשמעות היא, שאח"כ, היינו לאחר שקבלו המילוי, מה ששייך להשאלות האלו, שדוקא על ידם יש יכולת להשפיע להם המילוי. וזה דומה, כאילו הם קיבלו האורות השייכים לכלים שלהם, שנקרא "כלי קבלה בעמ"נ לקבל". אבל תיכף זרקו את הכלים שלהם, אלא שהשתמשו עם האורות, השייכות להכלים שלהם, אבל קיבלו הכל בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו.

וזהו דומה כמו שפירש אאמו"ר בענין המן ומרדכי. הוא שאל, אנו רואים, בשעה שאחשורוש רצה לעשות איזה יקר למרדכי, כמו שכתוב (מגילת אסתר ו', ג') "ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה. ויאמר לו המלך, מה לעשות באיש, אשר המלך חפץ ביקרו. ויאמר המן אל המלך, יביאו לבוש מלכות".

ולפי זה שאל, איך יכול להיות דבר כזה, אם המלך רוצה לעשות "יקר" למרדכי, אז הוא שואל את המן, "מה לעשות באיש, אשר המלך חפץ ביקרו". ותירץ, שכאן הוא רמז לסדר השפעת השפע לתחתונים. כי בטח הקב"ה רוצה לתת יקר וגדולה לצדיק, וזה ענין מרדכי הצדיק. אבל אם הוא ישאל את הצדיק, מה אתה רוצה, שאני אתן לך, הצדיק יגיד, שהוא לא רוצה לקבל שום דבר, אלא להיפך, הוא רוצה רק להשפיע להמלך.

לכן היה צריך לשאול את בחינת המן שבו, מה שהוא מבין שכדאי לקבל. ואח"כ אמר, "ועשה כן למרדכי היהודי", היינו שיקבל את היקר וגדולה לא בכלים של המן, שנקרא "מקבל בעמ"נ לקבל", אלא ב"מקבל בעמ"נ להשפיע".

ובאותו אופן יש להסביר כאן, בענין שאילת כלים אצל המצרים, שה' אמר למשה, שיבקש מישראל, שישאלו כלים אצל המצרים. ושאלנו, מדוע היה ה' צריך לבקש מישראל דבר זה. ומדוע לא ירצו עם ישראל ללוות הכלים האלו. והתשובה היא, היות שעם ישראל, בזמן שמשה ואהרן באו בשליחות ה', שיוציאו אותם מהגלות, כתוב "ויאמן העם וישמעו", היינו באמונה למעלה מהדעת, ולא צריכים לשום דבר, ואין להם שום צורך למדרגות גבוהות, אלא מספיק להם בזה שיוכלו לעסוק בתורה ומצות בלי שום הפרעה מצד המצרים.

וזה דומה למה שאמרנו לעיל, שאמר, שאם המלך ישאל את מרדכי הצדיק, מה אתה רוצה, שאני רוצה לעשות לך איזה יקר וגדולה, אז בטח ישיב, שהוא לא רוצה שום דבר לקבל מהמלך, אלא להיפך, הוא רוצה לתת להמלך. ומשום זה המלך שאל את המן, מה לעשות באיש, אשר המלך חפץ ביקרו. והמן כן יודע מה לבקש. ומה המן אמר, "יביאו לבוש מלכות, אשר לבש בו המלך, וסוס, אשר רכב עליו המלך, ואשר נתן כתר מלכות בראשו". ומשום זה היה המלך צריך לכלים דהמן, היינו מה שהמן מבין שצריכים לקבל מאת המלך.

ומשום זה היה ה' צריך לבקש ממשה, שיבקש טובה מישראל, שהם יקחו הכלים דמצרים בהשאלה, היינו לפי שעה, שיהיה להם רצון וחשק למלאות את כל החסרונות, מה שהמצרים דורשים למלאותם. והיה מוכרח לבקש, משום שלעם ישראל היו מסתפקים במה שיש להם, ותמיד היו בורחים ממחשבותיהם ומרצונותיהם. ועכשיו אומרים, לשמוע את שאלותיהם וקושיותיהם של המצרים.

והיות שהבטיח לאברהם, שאחרי כן יצאו ברכוש גדול, לכן היה לו צורך, שיקחו את הכלים של מצרים רק בהשאלה. ואח"כ לתת להם בחזרה, היינו, שאין להם שום עסק בהשאלות שלהם, ומה שלקחו, הוא רק לפי שעה, היינו בכדי שיוכלו לקבל האורות, הנקרא "ירושת הארץ", מה שהבטיח הקב"ה לאברהם.

ובהאמור יובן לנו מה ששאלנו, איך נתהפך הענין מקצה אל הקצה, כי הכתוב אומר "ויקוצו מפני בני ישראל", שהיו כקוצים, ואח"כ "ויתן ה' חן העם בעיני המצרים". אלא בזה שראו, שרוצים לשמוע את שאלותיהם, זה נתן "חן", שחשבו, שהולכים ללכת בדרכם. "ויתן ה' חן" בזה שאמר להם, לשאול מהם הכלים, כי זה רצו המצרים.

הקב"ה וישראל יצאו בגלות

תשמ"ו - מאמר כ"ז | 1985/86 - מאמר 27

בזהר בחקותי (דף ט"ז ובהסולם אות מ"ט) על פסוק "ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם" וזו לשונו "בוא וראה, אהבה עליונה של הקב"ה לישראל, בדומה למלך, שהיה לו בן יחיד, והיה חוטא לפני המלך. יום אחד חטא לפני המלך. אמר המלך, כל אלו הימים הכיתי אותך, ולא קבלת. מכאן ואילך ראה מה שאעשה לך. אם אגרש אותך מן הארץ, אולי יקומו עליך דובים שבשדה, או זאבי השדה, או רוצחים, ויעברו אותך מן העולם. מה אעשה. אלא אני ואתה נצא מן הארץ. כך, אף אני, שכתוב, פירושו, אני ואתם נצא מן הארץ. דהיינו שנלך בגלות, ויסרתי אתכם ללכת בגלות. ואם תאמרו שאעזוב אתכם, אף אני, עמכם", עד כאן לשונו.

ויש להבין את ענין יציאת עם ישראל מארץ לחוץ לארץ, שזה נקרא "גלות בין העמים". על דרך העבודה מה פירושו. היינו, מה נקרא "ארץ", ומה נקרא "יציאה מהארץ". ומהו ענין כשחוטאים מענישים את האדם ונותנים לו גלות, שיהיה בין אומות העולם. מה זה מועיל, ואיזה תועלת מביא זה בדרכי עבודה. זאת אומרת, מהו התיקון בזה שיצאו בגלות להיות תחת שליטת אומות העולם.

ועוד יש להבין, איך שייך לומר שהקב"ה יוצא גם כן מארץ ללכת עם עם ישראל בגלות, הלא "מלוא כל הארץ כבודו" וכמו שכתוב "ומלכותו בכל משלה", שאפילו הקליפות הוא מחיה אותם, ואיך שייך לומר שיוצא לגלות עם עם ישראל וכאילו הוא לא נמצא בארץ.

ובכדי להבין את הנ"ל בדרך העבודה, צריכים לדעת מקודם, מה זה ארץ ישראל, ומה זה חוץ לארץ ולמה נקראת יציאה מארץ לחוץ לארץ גלות בין העמים. וכמו כן יש להבין, בטח שענין גלות הוא תיקון על החטאים. זאת אומרת, שע"י זה שיסבלו את הגלות יגרמו היסורי גלות לחזור בתשובה, ואז נוכל להחזירם לארץ. הלא הכתוב "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", אם כן איזה יסורי גלות הם מרגישים, שזה תהיה סיבה שיחזרו בתשובה ושיחזרו לארץ. היינו, מה הוא יכול לדעת את טוב ארץ ישראל שיחשוק לזה, והארץ הזאת תהיה סיבה שיהא מוכרח לעשות תשובה מחמת חיבת הארץ.

ידוע, שארץ נקרא "מלכות", ונקראת "שכינה הקדושה", ונקראת "כנסת ישראל", שהיא הכלל לכל הנשמות, שפירושו שהיא צריכה לקבל את הטוב והעונג, שהיה במחשבת הבריאה להטיב לנבראיו, היינו שהנשמות יקבלו טוב ועונג.

וסדר השתלשלות היה מעולם אין סוף לעולם הצמצום, ואח"כ להקו, שעליו מלבישים ה' פרצופי א"ק, ואח"כ לה' פרצופי אצילות. ואח"כ מלכות דאצילות האצילה את ג' עולמות בי"ע. ואח"כ נברא אדם הראשון וחיצוניות הגוף שלו בדומה לגוף החומרי של עכשיו, נעשה מבינה דמלכות דעשיה, כמו שכתוב בתע"ס (חלק ט"ז דף א' תתקי"ב אות מ"ג) "ואח"כ היה לו נר"ן מבי"ע ואח"כ היה לו נר"ן מאצילות".

לפי זה יוצא, שארץ, הנקרא "מלכות דאצילות", שעל עולם אצילות כתיב "לא יגורך רע", שפירושו ששם אין רע כלל, אלא רק בבי"ע יש בירורים של טוב ורע. אלא שם מגולה את הטוב והעונג, מה שחשב לתת להנשמות, כמו שאמרו חז"ל על פסוק "בראשית ברא אלקים", "אין ראשית אלא ישראל", שהכל בשביל ישראל, היינו בשביל נשמות ישראל.

ואדם הראשון, לאחר שחטא בעץ הדעת גרשו אותו מאצילות, וירד לבי"ע, ואז הוא התחיל לעשות תשובה, ולתקן מה שחטא. ועל ידי זה הוא חזר ונכנס בגן עדן, היינו באצילות. והתיקון היה בזה שגרשו אותו מגן עדן, הוא כמו שכתוב (בראשית רביעי ג' כ"ב) "ויאמר ה', ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. וישלחהו ה' אלקים מגן עדן, לעבוד את האדמה, אשר לוקח משם".

ופירוש אאמו"ר זצ"ל, מהו הפחד שבגלל זה הוציאו אותו מגן עדן, שכתוב "פן ישלח ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". ואמר, היות שהאדם חטא בעץ הדעת, ואם האדם מקבל עונש, היינו שמרגיש יסורים מהעונש שנתנו לו, היסורים האלו גורמים לו לחזור בתשובה ולתקן את החטא והפגם שגרם.

מה שאין כן אם הוא לא מקבל עונש ולא מרגיש יסורים מהחטא שעשה, ובטח שהוא לא מבין שצריכים לעשות על זה תשובה, וכמו שכותב בזהר (הקדמת הזהר דף קפ"ו ובהסולם אות קצ"ב) וזו לשונו "בכה רבי שמעון ואמר, אוי אם אומר אוי אם לא אומר. אם אומר, ידעו הרשעים איך לעבוד לאדונם".

ומפרש בהסולם וזו לשונו "רומז בזה, שאינו יכול לגלות במקום הזה את דבריו במילואם, מפני שמתירא שלא להזיק את הרשעים. והוא כי בא לגלות כאן איך להתדבק בעץ החיים ולא לנגוע לעולם באילנא דמותא, שזה יכשר רק לאותם שכבר תיקנו בחינת עץ הדעת טוב ורע. אבל הרשעים, שעוד לא תיקנו את החטא של עץ הדעת טוב ורע, אסור להם לידע זה, כי הם צריכים לעמול מקודם בכל העבודות, עד שיתקנו את החטא דעץ הדעת. ותמצא כזה גם בכתוב, פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם (בראשית ג'), שאחר שחטא אדם בעץ הדעת, גורש מגן עדן מחשש שמא יתדבק בעץ החיים ויחיה לעולם. ונמצא, הפגם שעשה בעץ הדעת ישאר לעולם בלי תיקון".

ולפי זה יוצא, זה שמוציאים את האדם מהארץ, הכוונה מבחינת מלכות שמים שהיתה לו, משום שאינו יכול להרגיש את החשיבות של הרוחניות, ממה שהיה לו קודם שהוציאו אותו מהמלכות שמים. ונכנס בגלות, היינו כמו שכתוב "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", שזה נקרא שנפלו תחת השעבוד של העכו"ם, היינו שכל התאוות שנוהגים באומות העולם שולטים על עם ישראל שיצאו בגלות. ואז אין להם שום שייכות לרוחניות, אלא רק מה שהם רגילים לקיים מחמת ההרגל, את זה הם מקיימים, אבל יותר מזה לא עולה על המחשבה שיש להם מה לתקן.

נמצא לפי זה שיש להבחין ב' בחינות בענין הגלות:

א. שיצאו בגלות תחת שליטת העמים. וכל המוח והשכל, שהיו חושבים כשהיו בארץ, היינו בבחינת מלכות שמים, שחשבו כל יום איך לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת ה'. וכשחטאו יצאו בגלות, יכולים לפרש את זה על דרך עבודה של הפרט, כידוע, שהפרט והכלל שוים. זאת אומרת, אם האדם, בזמן שהיה בארץ, חטא, היינו אם קבל איזו הארה מלמעלה הוא השתמש עם זה לתועלת עצמו, דהיינו שאמר, שעכשיו שכבר יש לי קצת טעם בתורה ומצות אין לי עכשיו צורך להיות זקוק לבחינת אמונה למעלה מהדעת, שזה נקרא "חטא", משום שפגם בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

ומשום זה גרשו אותו מהארץ ונופל תחת שליטת התאוות של אומות העולם. ולאחר שנמצא בגלות, תיכף הוא סובל על שכחה, ולא זוכר שהיה פעם בארץ, היינו שהיה במצב של מלכות שמים, והיה חושב רק איך להגיע לדביקות ה', ורוצה להמשיך כך כל החיים שלו, היינו שהוא דואג עכשיו רק איך למלאות את הצרכים מה שגוף דורש לתועלת עצמו, ושום דבר לא מעניין אותו.

וכשעובר איזה זמן, ולכל אחד ואחד יש חשבון אחר עמו (היינו שבשמים שדנין את האדם יש לכל אחד ואחד חשבון מיוחד, שעד כמה זמן משאירים אותו בגלות, עד שהוא מקבל התעוררות מלמעלה), הוא מקבל התעוררות מלמעלה, והתחיל להרגיש שהוא נמצא בגלות, ומתחיל להזכיר לעצמו איך הוא נופל "מאגרא רמה לבירא עמיקתא".

זאת אומרת, במקום, שבזמן שהיה בארץ, הוא זוכר, היה מסתכל על כל העולם כדבר מיותר, והיה חושב תמיד, בשביל מה ברא הקב"ה את הרשעים בעולם, איזו הנאה יכולים הרשעים האלו להביא תועלת להבורא. ועכשיו הוא מסתכל על עצמו, בזה שהוא נמצא עכשיו בגלות, מה הוא יכול לתת להבורא שתהיה נחת רוח למעלה. ומתחיל עכשיו להרגיש היסורים, בזה שהוא ירד מבחינת אדם לבחינת בהמה, היינו הוא רואה שיש לו עכשיו תשוקה לתאוות בהמיות, מה שלא היה לו מטרם שזרקו אותו מהארץ.

ומתחיל עכשיו להשתוקק לה', שיקרב אותו ולהכניסו שוב לארץ ולהוציאו מתאוות הבהמיות, ושיתן לו הנאות ממאכלים שמתאימים לאדם, היינו ממעשים של השפעה ולא שהפרנסה שלו תהיה ממאכלי בהמה, כמו שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח) "בשעה שאמר לו הקב"ה לאדם הראשון, קוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות, אמר, אני וחמורי נאכל באבוס אחד. כיון שאמר לו, בזעת אפיך תאכל לחם, מיד נתקררה דעתו".

משמע מכאן, כאילו שהקב"ה נתן לו את הידיעה, שאמר לו "קוץ ודרדר תצמיח לך". ומטרם שאמר לו הקב"ה, הוא לא רואה שמאכלו הוא רק "קוץ ודרדר", שהוא רק מזונות של בהמה. ויכולים לפרש כנ"ל, שבאה לו התעוררות מלמעלה שהזכיר לו מה שהיה לו לפני החטא, באיזו מדרגות הגבוהות שהיו לו, ועם היציאה מגן עדן כאילו נשכח ממנו הכל.

וזה נקרא, שהקב"ה אמר לו, היינו זה שקיבל מהקב"ה התעוררות מלמעלה, אז נזכר מה שהיה לו. אז התחיל להרגיש את היסורים, מזה שזרקו אותו מגן עדן והתחיל לבכות, מדוע הוא נמצא באותה דרגה של בהמה. זאת אומרת, הפרנסה שלו היא רק ממה ששייך לאהבה עצמית, שזה נקרא "מאכל בהמה". וזהו "שזלגו עיניו דמעות, ואמר, אני וחמורי באבוס אחד". היינו שאכילה, היינו מה שמזין אותו, תהיה דומה לבהמה כנ"ל, שהוא לא יכול להוציא הנאה רק מדברים השייכים לאהבה עצמית.

אולם, כשאמר לו "בזיעת אפיך תאכל לחם נתקררה דעתו". ופירש רש"י "בזעת אפיך", לאחר שתטריח בו הרבה, עד כאן לשונו. ויש לפרש ענין טרחא, מהו. ולפי שאנו לומדים, היות אם האדם כבר הגיע לידי הרגשה, שהוא נמצא במדרגה, שהיא דומה לבהמה, ומכאן משמע שענין הרגשה גם כן צריך להיות בשיעור עד שמביא לידי יסורים, שיוריד דמעות על מצבו הדל והשפל, כמו שאמרו חז"ל "שזלגו עיניו דמעות".

ולכן היסורים, ממה שהוא מרגיש שהוא דומה לבהמה, זה נותן לו כח שירצה לתת יגיעה גדולה לצאת מאהבה עצמית, שהיא בחינת בהמה, ולזכות לבחינת מאכל אדם, כנ"ל, שענינו הוא, שעכשיו הוא כבר מסוגל להנות ממעשים של השפעה.

ולפי זה יוצא, שיש להבחין ב' בחינות בענין הגלות, כנ"ל:

א. שהוא נמצא בגלות, אבל אינו יודע שהוא נמצא בגלות, אלא שטוב לו כך במצב שהוא נמצא. אלא הוא מחפש כמות, היינו יותר כסף, יותר כבוד, וכדומה. אבל שידע שהוא היה פעם במדרגת אדם, הנקראת "ארץ", שהיא "מלכות שמים". זה כבר נשכח מלבו. ובכלל אין שום מחשבה עולה על דעתו שצריכים להחליף את הפרנסה, אלא שהמזונות שהוא מקבל בכלי דאהבה עצמית, שנקרא "מאכל בהמה", אינו עולה על דעתו חס ושלום שצריכים להחליף, שיהיו לו מחשבות של השפעה.

נמצא לפי זה, (על) מקור הפרנסה, שהוא ניזון רק מה שבא בכלים דאהבה עצמית, את זה הוא לא רוצה להחליף, אלא הוא רוצה להחליף את הענינים שבאים בכלים דאהבה עצמית. למשל, הוא רוצה להחליף את הדירה, וזהו מטעם שכבר אינו מוציא תענוג בהדירה שבו הוא גר, ורוצה דירה אחרת, כי מדירה חדשה כן יכול להנות. וכמו כן הוא מחליף את הרהיטים, כי מהם אין הוא יכול להוציא תענוג, וע"י שיהיו לו רהיטים חדשים אז הרצון לקבל שלו יהיה לו ממה להנות וכדומה.

ב. אבל לא להחליף את מקור הפרנסה שלו, דהיינו, לומר שהפרנסה שלו תבוא ממקור המשפיע רק לכלים דהשפעה, זה חס ושלום לא עולה על דעתו, כידוע, שהמקבל לא יכול להבין איך יכולה להיות פרנסה מזה שהוא משפיע. והמשפיע, הוא להיפך, בזמן שהוא רואה שעסק בקבלה, הוא מתבייש כלפי עצמו מלעשות דבר כזה שנחשב בעיניו לשפלות. אבל באמת, צריכים להחליף את המקור של הפרנסה, כי יש פרנסה המושפעת לכלים דאהבה עצמית, שהפרנסה זו באה מהקליפות, ויש פרנסה הבאה לכלים דהשפעה, וזו באה מעולמות דקדושה.

אי לזאת, לפי ב' הבחנות הנ"ל שישנן בהגלות, נשאלת השאלה, מי הוא הגורם שכן ירגיש שהוא נמצא בגלות, שעל ידי זה הוא מרגיש יסורים, שרוצה לצאת מהגלות, כמו שנאמר בגלות מצרים "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". עלינו לומר, שזו ההתעוררות באה מה', היינו כדי שלא ישארו בגלות, היינו במצב של שכחה, אז ה' שולח ההתעוררות.

נמצא לפי זה, מה שהם מרגישים שיש רוחניות אלא שהרוחניות היא במצב של שפלות, ועל זה כואב לבם, מדוע "שכינתא בגלותא", ומדוע יש לרוחניות טעם עפר, היינו בזמן שהם רוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע, אין הם יכולים להחשיב את העבודה הזאת, כמו שצריכים להרגיש, שעכשיו הוא עובד עבודת הקודש, ולא עבודה של בני אדם הדומים לבהמות.

והדבר הוא להיפך, שבזמן שהוא עובד לתועלת האדם הוא מרגיש טעם בעבודה, אבל בזמן שעובד עבודת ה' אינו מרגיש שום טעם. זאת אומרת, אותו מעשה שהוא עושה, אם הוא רואה שהרצון לקבל שלו יש לו מה לקבל, שהשכר מאיר לו בזמן עבודה ומשום זה הוא מרגיש טעם, אבל אם הוא מחליף את הכוונה בעת העשיה, ואומר שהמעשה הזה הוא שלא עמ"נ לקבל פרס, תיכף הוא מרגיש את חולשתו, שאינו מסוגל לתת יגיעה ועבודה מתחלת תיכף על המקום ללכת בעצלתים.

נמצא לפי הנ"ל, שהקב"ה בא אליו כאילו ואומר לו, תראה את המצב השפלות שלך שאתה דומה לבהמה ממש, ומתחיל להרגיש את היסורים מזה שאין לו שום הרגש של אדם, וזה כואב לו ומרגיש את היסורים והכאב, מזה שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם. היינו, שהוא מרגיש עכשיו שיש לו תאוות רעות המתאימות לע' אומות.

ומטרם שבא אליו הגלוי הזה, שירגיש את שפלותו, הוא היה חי בעולם שכולו טוב, היינו שלא היה שום חסרון בזה שהוא נמצא במצב של שפלות. אבל לא היה מרגיש שזה הוא שפלות, אלא אדרבא הוא מתנהג כמו שאר אנשים, שכל שאיפתם היא תאוה, וכבוד, וכסף, וכדומה. אולם עכשיו, שבא לו הגלוי מהקב"ה, שהוא יראה, שהוא דומה לבהמה ולא לאדם, הוא מרגיש יסורים, היות שאם הוא היה יכול לצאת מהגלות, הוא היה שמח מהגלוי זה.

אבל היות שהוא נמצא בגלות, הוא רואה, אולם הוא לא רואה אפשרות איך יכולים לצאת מהגלות. נמצא, היסורים האלו גורמים בהאדם אי יציבות, היינו אינו יודע מה לעשות. מצד אחד, הוא רואה עכשיו, שהוא מרגיש את האמת, היינו לאיזה סוג אנשים הוא שייך, היות שיש אנשים שייכים לבהמיות, ויש אנשים ששייכים לבני אדם. ואם נדקדק יותר, יש להבחין ג' סוגים:

א. יש אנשים, שאין להם שום שייכות ליהדות.

ב. יש אנשים, שהם עוסקים בתו"מ אבל על מנת לקבל שכר.

ג. יש אנשים, שעובדים שלא על מנת לקבל פרס.

נמצא, מצד אחד הוא יכול להיות עכשיו מאושר, בזה שהוא רואה את האמת, היינו באיזה סוג אנשים הוא נמצא ולאיזה מדרגה הוא צריך להשתדל להגיע. אבל יחד עם זה הוא מרגיש עכשיו כאב ויסורים, בזה שהוא רואה איך שהוא מרוחק מדביקות ה'. היינו שהוא רואה, שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר עבור הקב"ה, אלא כל עשיותיו הוא רוצה שיהיו רק שיקבל עליהן שכר, ומבחינת רצון להשפיע, אין הוא רואה שתהיה מציאות לצאת מהם מכוחות עצמו.

ונמצא לפי זה, שהוא משתוקק להמצב שהוא היה שייך לסוג הב', שאז היה לו כוח לעבודה משום שהשכר היה מאיר לו, ולפי דעתו היה אז במצב שקרוב להבורא, שהיה מדבר להבורא תמיד, והיה מבקש ממנו שכר תמורת עבודתו, והיה מרגיש עצמו לשלם, שלא חסר לו שום דבר, היות שהיה בטוח על השכר, היות שהוא מקיים מצות הבורא. והבורא, בודאי רואה שאין הרבה אנשים, שיהיה להם חשק לקיים מצוותיו. והוא כן משתדל לקיים מצוותיו, בטח שהקב"ה יתחשב עמו ויתן לו תמורת זה משכורת גדולה.

וממילא אחר חשבון כזה, האדם מרגיש עצמו, שהוא נמצא בין עננים בשמי שמים, והם מסתכלים על כל העולם שבטח "בזכות תורתן העולם מתקיים", כדברי חז"ל "אין העולם יכול לעמוד בלא תורה" (תבא). נמצא, שאז הוא היה ממש בין האנשים המאושרים בעולם.

ועכשיו, שיצא מהמצב הב', והקב"ה האיר לו האמת, שעיקר עבודת ה' היא בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא ולא לתועלת עצמו, והוא רואה איך שהוא מרוחק מאמת, הוא מרגיש להיפך. היינו במקום שהיה חושב, אם במקום השלא לשמה היתה לי הרגשה טובה שאני בסדר עם הקב"ה, היינו שאני משתדל לשמוע בקולו עד כמה שאפשר, ואני נקרא "עובד ה'", ובטח כל השכר שהבטיח לנו הבורא בודאי מוכן בשבילו, ומה חסר לי עוד.

ומכל שכן כשאני אתחיל ללכת בעמ"נ להשפיע, תיכף אני אבוא להתרוממות. אולם אינו כן, אלא עכשיו, שהוא הגיע להרגיש את האמת, שהעיקר הוא לעבוד בשביל תועלת ה', ובודאי אני צריך להיות שמח, שברוך ה' עליתי על המסלול האמיתי, שיוליך אותי לקרבת ה', אם כן הייתי צריך להיות תמיד בהתרוממות הרוח, ולומר עכשיו, אני ברוך ה' רואה שהקב"ה מרחם עלי ולא נותן לי להתייגע בחינם, אלא כל היגיעה שלי תהיה עתה בכדי להגיע להמטרה, הנקראת "דביקות ה'".

אמנם הוא מרגיש עכשיו את מצבו להיפך, היינו שאין לו אותה השמחה, שהיתה לו בזמן שהיה עובד בעמ"נ לקבל שכר. מטעם שהוא רואה, שאין לו עכשיו סיוע מהגוף שלו, היות שעכשיו הוא אומר לגופו, תדע לך שמהיום והלאה אני לא אתן לך שום רווחים בעבודה, כי עתה אני לא עובד בשביל תועלת עצמי, אלא אני רוצה לעבוד רק לתועלת ה'. אז הגוף לא מסכים לתת כוחות לעבודה. נמצא, שהוא נמצא עתה במצב השפלות.

מה שאין כן מטרם שבא לו הגלוי של אמת, היה הוא תמיד במצב של התרוממות רוח, היות שהיה רואה איך כל יום הוא מוסיף והולך במעשים כנ"ל והשכר בטוח. אולם אז הוא זמן אמיתי, שיכול ליתן תפלה אמיתית להבורא, שיוציאו מהגלות, כי מטרם שקבל הגילוי מלמעלה, שהוא נמצא בגלות תחת שליטה של אהבה עצמית, לא היה באפשרות שהקב"ה יוציאו מהגלות, היות שעדיין לא ראה שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם, הנקרא "רצון לקבל בעמ"נ לקבל". אם כן לא היה לו חסרון, שהקב"ה ימלא חסרונו, היינו שיוציאו מהגלות. נמצא לפי זה, שהקב"ה נתן לו הכלי, דהיינו החסרון, ואח"כ הוא נותן לו האור, ושניהם באים מלמעלה, הן האור והן הכלי.

ובזה נוכל לפרש מה ששאלנו, מה שהזה"ק אומר לישראל בזמן שחטאו, הקב"ה אמר "ויסרתי אתכם ללכת בגלות ואם תאמרו שאעזוב אתכם, אף אני עמכם". ושאלנו, איך אפשר להיות שהקב"ה יוצא מהארץ לחוץ לארץ בגלות, הלא "מלוא כל הארץ כבודו". ואיך שייך לומר שיוצא לחוץ. וגם שאלנו, מה מוסיף לנו העונש שיוצאים בגלות, היות בטח שכל מה שהקב"ה עושה הוא רק לטובת האדם, אם כן מה האדם מרויח בזה שיצא בגלות תחת שליטת אומות העולם.

ולפי מה שהסברנו לעיל יוצא, שענין מה שאומרים "מלוא כל הארץ כבודו", זה בא ללמדינו, שמצד הבורא אין שום שינויים בעולם, אלא זה כמו שכתוב "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם". אלא כל השינויים הם מצד הכשרת המקבלים, היינו כפי שהם יכולים ליחס עבודה שלהם רק להשפיע להבורא, בשיעור זה מסתלק הצמצום ומתגלה האור הגנוז לתחתונים, ובזה מקבלים התחתונים את הטוב והעונג.

וזה נקרא ש"העם ישראל נמצא בארץ", היינו שמרגישים שהבורא הוא בחינת ארץ ישראל. זאת אומרת, היות ש"עם ישראל" נמצא ב"ארץ ישראל", אז הקב"ה נקרא על שם הפעולה, מה שהוא ממציא את עצמו להנבראים, שהם יכירו וידעו אותו בזמן שהם מוכשרים לזה. ואם הם חוטאים ויכולים לפגום, היינו לקבל שפע עליון ולהעבירו לקליפות, שהן בחינת אהבה עצמית, אז מוכרחים "להוציאו מארץ ישראל", היינו ששוב עולה הצמצום ומסתלק האור.

וזה נקרא שהם יצאו מארץ, ששם מקום המלכות שמים, המכונה בחינת "שכינה", ויוצאים לתוך הגלות תחת שליטת אומות העולם. והתיקון שיוצאים בגלות הוא:

א. קודם כל שלא יקלקלו את השפע,

ב. שע"י היותם בגלות אין הקב"ה עוזב אותם בגלות, כמו שביארנו לעיל, שיש לפעמים שאדם נמצא בגלות, אבל אינו יודע שזוהי גלות, שצריכים לברוח מהמקום הזה, היינו מהמצב שבו הוא נמצא ומקבל פרנסה, שהמקום הזה נקרא "אהבה עצמית", אלא אדרבה, כל מה שמרגיש יסורים, הוא מזה שלא יכול למלאות את מה שהאומות העולם דורשים ממנו, מכח שהם שולטים עליו, היינו שלא יכול למלאות את כל התענוגים ששייכים לאהבה עצמית.

וזה שהזה"ק אומר "אם אגרש אותך מן הארץ, אולי יקומו עליך דובים שבשדה או זאבי השדה או רוצחים, ויעברו אותך מן העולם". שפירושו, שיעברו אותך לגמרי מן העולם הרוחני וישארו רק בעולם הגשמי, הנקרא אהבה עצמית.

אי משום זה, כדי שלא יאבדו בגלות אף הקב"ה יוצא עמהם בגלות, היינו שהוא מתגלה אליהם בצורה של גלות. היינו כנ"ל, שהבורא נקרא "שמו", על שם הפעולה שהוא עושה. היות שהוא משפיע להם עכשיו בחינת גלות, היינו שירגישו שהם נמצאים בגלות, זה נקרא שהקב"ה יצא עמהם בגלות. והוא, היינו למה שהוא השפיע להם את הרגשת הגלות, הוא כנ"ל, בכדי שלא יאבדו לגמרי בגלות, בזה שאין הם מרגישים שזרקו אותם מהארץ והם נמצאים עכשיו תחת שליטת אומות העולם.

ועכשיו נבין מה ששאלנו, מהו התיקון שהוציאם מארץ:

א. שלא יקלקלו את מה שהשיגו, הנבחן כמו היודע את רבונו ומכוון למרוד, שפירוש, הוא מכיר את רבונו אבל לא יכול להיות במצב אך ורק להשפיע.

ב. שבזה שהם יהיו בגלות, הם ירגישו את הצורך להיות רק במצב של השפעה, שעל ידי זה יזכו לדביקות ה', שיסורי הגלות יחזירו אותם למוטב. ומה ששאלנו, מהו הפירוש "שה' יצא בגלות", צריכים לפרש, היות שה' משפיע להם טעם של גלות, לכן נקרא "שה' יצא מבחינת ארץ חמדה טובה" ומשפיע להם בחינת, שזהו לטובתם.

לשמה ושלא לשמה

תשמ"ו - מאמר כ"ט | 1985/86 - מאמר 29

אנו מוצאים ד' סוגים במקיימי תו"מ:

סוג א'. יש לפעמים שהאדם שומר שבת, משום שבעל הבית מחייבו. דהיינו, שהדין הוא, אם יש לאדם פועל, שהוא מחלל שבת, ואם הוא יגיד להפועל, אם אין אתה תפסיק מלחלל שבת, אני מפטר אותך מעבודה, הדין הוא, שהוא צריך להגיד, שישמור שבת, אחרת הוא יפטר אותו מהעבודה. ובמקום שאין עבודה בנמצא, אז הוא מבטיח לבעל הבית, שישמור את השבת. נמצא, שהוא שומר שבת מטעם שבעל הבית מחייבו.

ואז נשאלת השאלה, שבת של מי הוא מקיים. שבת, מה שהקב"ה צווה לשמור שבת. ולפי זה יוצא, שהוא מקיים מצות ה', או שהוא מקיים מצותיו של בעל הבית, היינו מה שבעל הבית צווה אותו לשמור את השבת, אחרת לא תהיה לו פרנסה. אבל לפי הלכה הוא נקרא "שומר שבת".

וכן הדין לשאר המצות. נגיד בצורה אחרת, אם האב יודע, שאם יגיד להבן, שהוא מוכרח לשמור תו"מ, אחרת לא יתמוך בו. היות שהאב יודע, שאם הוא לא יתמוך בו, לא תהיה לו פרנסה. ובטח לפי ההלכה, האב מחויב לדאוג שהבן ישמור תו"מ. וגם כאן מתעוררת השאלה, תו"מ של מי הוא מקיים, של הקב"ה, שצווה לנו לקיים את התו"מ, או שמקיים את התו"מ של האבא שלו.

אבל בין כך ובין כך הוא שייך לאנשים, ששומרים תו"מ. וזה לשון הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ו') "המוכיח את חבירו תחילה, לא ידבר לו קשות, וכו'. במה דברים אמורים, בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו. עד שיחזור למוטב, וכו'".

וגם כאן מתעוררת השאלה, מצות של מי הוא מקיים, של הקב"ה או של אנשים שמחרפים אותו. אבל גם כאן אנו רואים, שסוף כל סוף הוא נקרא "שומר תורה ומצות". היינו, כשאנו מסתכלים על המעשה שהוא מקיים, נמצא שאין על המעשה מה להוסיף. רק כל השאלה היא על הכוונה. היינו, מהי הסיבה, שמחייבו לשמור את תו"מ. וזהו סוג א' בשמירת תו"מ.

סוג ב'. מקיים תו"מ מצד החינוך, שנולד בסביבה חרדית. או מי שנולד בסביבה לא חרדית, ואח"כ נקלע לסביבה חרדית, והם השפיעו עליו לקיים תו"מ. והסיבה, שבשביל זה הוא מקיים תו"מ, נותנו לו לדעת, שע"י זה יהיה לו חיי עולם הזה, וגם יהיה לו חיי עולם הבא. ואח"כ התחיל לראות, איך שמכבדים את האנשים, המדקדקים בתו"מ. ומעריכים אותם. ורואה באיזה יחס מדברים לאלו אנשים, המתפללים ביותר התלהבות, ומוסיפים זמן יותר ללמוד התורה. והכבוד הזה, מה שהם מקבלים, נותנים לו כח דחיפה, להיות לו לחמרי דלק, שגם הוא מתחיל להתפלל ביותר התלהבות, ומדקדק יותר על כל מצוה ומחוה. וע"י זה יש לו כח להוסיף זמן בלימוד התורה.

זה כבר סוג ב' בשמירת תו"מ, היות שרוצה לקיים תו"מ מצד בחירה, שמבין, שע"י זה יקבל שכר מה', בזה שמקיים מצות ה'. אבל נוסף לזה הוא משתתף שם אחר להסיבה, שיחייבו את קיום של תו"מ. היינו, הכבוד, מה שרואה, שיש לאלו שמקיים תו"מ ביתר שאת מאנשים אחרים. או חוץ מהכבוד, שיש להמדקדקים בתו"מ, יש עוד דברים, שהכלל מחייבים אותו לעבוד יותר. יכול כסף, וכדומה, לא חשוב מה, אלא שבאה לו עוד סיבה, שבשבילה הוא צריך לקיים תו"מ.

נמצא, מצד אחד הוא יותר גבוה מסוג הא', היות שכאן הוא מקיים תו"מ של ה', היות שהוא מאמין בה'. מה שאין כן סוג הא', הוא לא מאמין בה', אלא מקיים תו"מ מצד הידיעה, היינו ידיעת העונש, מה שבעל הבית רוצה לפטר אותו מן העבודה כנ"ל, זו היא הסיבה מה שקבל על עצמו להיות שומר תו"מ.

מה שאין כן סוג הב', הוא קבל מהחינוך להיות מאמין בה' ולשמור תו"מ, מטעם שה' צוה לנו לקיים תו"מ. והשכר והעונש אינו בידיעה, אלא הוא צריך להאמין בשכר ועונש, שה' הוא המשלם שכר, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק שני, כ"א) וזה לשונו "ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעלתך, ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא". עד כאן לשונו.

הרי שהוא צריך להאמין בשכר ועונש. מה שאין כן כנ"ל בסוג הא', הוא לא צריך להאמין בשכר ועונש, אלא השכר ועונש הם מגולים. זאת אומרת, שבאם שהוא לא ישמע לבעל הבית, לשמור תו"מ, הוא בטח יקבל עונש. היינו, שהוא יפטר אותו מהעבודה ולא תהיה לו פרנסה.

וכמו כן לדברי הרמב"ם הנ"ל, שצריכים לבזות אותו וכדומה. גם כאן אין הוא צריך להאמין בשכר ועונש, היות שמרגיש יסורים, בזה שרודפים, שיקבל על עצמו, שישמור תו"מ. זהו דבר אחר, משום שהוא מקיים למעשה את הצווי של בעל הבית ולא משום צווי ה'. לכן נבחן רק לסוג א' בעבודת ה'.

מה שאין כן בסוג הב' הוא מקיים מצות ה', אלא שמשתף גם דבר אחר, היינו מקבל עוד סיבה, שיהיה לו חמרי דלק לקיים תו"מ. היינו כנ"ל, כבוד או כסף, או שאר דברים. היינו, שיש לו עוד סיבות שבשבילם הוא מקיים תו"מ. וזה נקרא בדברי חז"ל (סוכה, מ"ה ע"ב) "כל המשתף שם שמים ודבר אחר, נעקר מן העולם. שנאמר בלתי ה' לבדו".

ויש לפרש, מהו הפירוש שמשתף עם ה' עוד דבר אחר. לפי דרכינו יש לפרש, אם הוא מקבל עוד סיבה, שיחייבו לקיים תו"מ, זה נקרא "שנעקר מן העולם", מטעם שהסיבה והגורם לקיום תו"מ צריך להיות "בלתי ה' לבדו", היינו שמטעם מצות ה' מקיים תו"מ ולא בשיתוף עוד סיבה.

נמצא לפי זה, שעיקר החסרון בהמעשה, מטעם שהוא פוגם בהלשמה. כי קיום המצות צריך להיות משום שהוא עובד ומקיים מצות ה', ומשום שהוא עובד ומשרת את ה', ומשום זה הוא הולך אח"כ לבקש, שה' ישלם לו שכר תמורת עבודתו. אז אומרים לו "הרי עבדת בשביל אחרים גם כן, שהרי היה לך עוד מי שיחייבו לך לעבוד בשבילם. לך אליהם, שהם ישלמו לך עבור העבודה, שעבדת בשבילם".

וזה דומה למשל, לנהג שעבד אצל חברת דן, והולך לבקש משכורת מחברת אגד. והם לא רוצים לתת לו שכר עבודה, היות שלא עבד בשבילם. כמו כן כאן, שהאדם תובע, שה' ישלם לו שכר תמורת עבודתו, אז אומרים לו, הלא עבדת עבור אנשים, שיתנו לך כבוד, או כסף, וכדומה. לך אצלם והם ישלמו לך שכר. ובאמת הם משלמים לו כפי ערך עבודתו, כך מכבדים אותו, וכו'.

נמצא, בזה שהוא משתף עם ה' גם דבר אחר, היינו שגם הבריות מחייבים לו לעבוד, נמצא, שהוא עושה בזה פגם בהלשמה. לכן נחשב זה רק לסוג ב', ועדיין עבודתו אינה עבודה תמה, שלימה ונקיה.

סוג ג'. שהוא עובד רק לשם שמים ולא עבור הבריות. שהוא עובד בהצנע לכת, ואין אף אחד יודע כמה שהוא מתפלל, וכמה זמן שהוא לומד. אי לזאת, לא יכולים לומר, שהוא עובד משהו עבור אנשים מבחוץ, שיתנו לו משהו עבור עבודתו. אלא הוא עובד בלתי ה' לבדו. היינו, שכל הסיבות, שמחייבים אותו להיות מקיים תו"מ, הוא, שהוא רוצה לקיים רצון ה'.

ורק מה הוא עובד לשם שכר. כמו שאמר הרמב"ם כנ"ל, "כדי שלא יגיע לו פורענויות, וכדי לקבל שכר בעולם הזה". היינו, שהקב"ה יתן לו בריאות, ופרנסה, ונחת מהילדים, וכדומה. או כדי שיתן לו עולם הבא. זוהי הסיבה שנותן לו חמרי דלק, שיוכל לעבוד עבודת הקודש. ומשום זה נבחנת עבודה זו עבודה לשמה. היות שהסיבה, הגורמת לו לקיים תו"מ, הוא ה' לבדו, כנ"ל, שהוא עובד בלתי ה' לבדו, ואינו משתף דבר אחר.

היינו, שאין לו עוד סיבה אחרת, שיגרום לו לקיים תו"מ. וזה כבר נבחן לסוג ג', היות שאין לו שום רצון לעבוד בשביל מישהו, רק לשם ה'. אבל הסיבה, שמחייבת אותו לקיים מצות ה', היא מחמת יראה, מפחד העונש, או מאהבה, היינו מאהבת שכר.

וזה כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזהר, אות קצ"א) וזה לשונו "יש אדם, שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או ירא מעונש גופו, או מעונש כספו. ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. ויש אדם, הירא מהקב"ה משום שהוא ירא מעונש העולם ההוא, ומעונש של הגיהנום. שתי מיני יראות האלו, דהיינו היראה מעונש עולם הזה, והיראה מעונש עולם הבא, אינן עיקר היראה ושורשה". עד כאן לשונו.

ומשום זה, היות שאינן עיקר יראת שמים, אנו מבחינים זה לסוג ג'. נמצא, עבודה זו נקרא "לשמה", היות שעבד אצל הקב"ה ולא עבור אחרים גם כן, כנ"ל. היינו, שלא לקח עוד לשם מי לעבוד, היינו גם בשביל אחרים, שאחרים יתנו לו כבוד וכדומה. אלא שהוא בא בטענה להקב"ה "היות שעבדתי רק אצלך, ואין אף אחד יודע ממה שאני עבדתי בקיום תו"מ, בגלל שעבדתי בהצנע לכת, אם כן מצד הדין אתה צריך לשלם לי שכר תמורת עבודתי.

ועל דרך זה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "הנותן סלע לצדקה עמ"נ שיחיו בניו, הרי זה צדיק גמור". והטעם הוא כנ"ל, היות שמקיים מצות ה'. היות שהקב"ה צוה לנו לתת צדקה, לכן הוא נותן. נמצא, שמצד הנתינה אין כאן שום חסרון. כי הוא מקיים מצוה לשמה, היינו לשם שמים, ולא שיש מי שהוא אחר, שמחייב אותו לתת הצדקה.

אלא שהוא מבקש שכר מהקב"ה, שישלם תמורת המצוה שלו, שהוא מקיים. וישלם לו את התמורה עבור היגיעה, שנתן רק בשביל הקב"ה, ולא בשביל מישהו אחר. היינו, לא כדוגמת סוג הב', שהיה משתתף גם אחר, היינו אנשים מבחוץ, שגם הם גרמו לו לקיים ולדקדק את שמירת תורה ומצות.

וזהו כנ"ל, שאמרו (פסחים ח, ע"א) וזה לשונם "והתניא, האומר, סלע זו לצדקה, בשביל שיחיה בניו, או שאהיה בן עולם הבא, הרי זה צד צדיק גמור". ופירש רש"י "הרי זה צדיק גמור" בדבר זה. ולא אמרינן שלא לשמה הוא עושה. אלא קיים מצות בוראו, שצוה לעשות צדקה. ומתכוון אף להנאת עצמו, שיזכה בה לעולם הבא, או שיחיו בניו". עד כאן לשונו.

משמע מכאן, אף על פי שהוא מבקש שכר עבור קיום המצוה, דהיינו עמ"נ שיחיו בניו, או שרוצה שכר עולם הבא עבור מצוה זו, הרי זה צדיק. וזה שרוצה עולם הבא, גם כן נקרא שרוצה שכר. דוגמת עמ"נ שיחיו בניו. כדברי הזה"ק הנ"ל "בין שרוצה עבור המצות שכר בעולם הזה או בעולם הבא, לא נקרא עיקרא דיראה", מטעם שתועלת עצמו הוא הגורם לקיום המצות, ולא הבורא. מכל מקום אמרו חז"ל כאן "הרי זה צדיק גמור". וזה כמו שמפרש רש"י "משום שהוא מקיים מצות בוראו, שצווהו לעשות צדקה, ומתכוון אף להנאת עצמו, לכן נקרא "צדיק גמור".

וזהו כמו שהסברנו, היות שהוא עובד מטעם, שהקב"ה צוה אותו לקיים תו"מ, ואין לו עוד מי שיחייבו לקיים תו"מ, זה נקרא "לשמה", כמו שפירש רש"י לעיל. וזהו כדוגמת המשל דלעיל, היינו שעובד אצל ראובן, והולך לבקש שכר משמעון, שזה ודאי נקרא "שלא לשמה", הלא הוא היה עובד גם כן אצל אחרים באותו זמן, שזה נקרא "שלא לשמה", וזה נקרא סוג ב'.

(שמעתי, שיש שרוצים לתרץ את החז"ל, שאמרו "האומר, סלע זו לצדקה עמ"נ שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור". הלא הוא נותן תנאים בעשיית המצוה. לכן הם רוצים לומר, שהיה כתוב בראשי תיבות, הרי זה "צ"ג". ואח"כ שכתבו זה במילים מפורשות, עשו מצ"ג צדיק גמור. אבל הם טעו בפירוש הראשי תבות, כי צ"ג פירושו צדקה גדולה, ולא צדיק גמור. אבל כנראה שזה לא אמת. משום שלא יכולים לתרץ את המאמר השני, שאומר שם "או שאהיה בן עולם הבא". הלא גם "עולם הבא" נקרא מתכוון להנאת עצמו, כמו "שיחיו בניו", כדברי הזה"ק הנ"ל).

אולם סוג ג' נקרא, שעובד לשם צווי של הבורא, מה שהבורא צוה לנו ע"י משה רבנו ע"ה לקיים תו"מ, ואנו מבקשים שכר ממנו, היות שעבדו רק בשבילו, כנ"ל, משום צווי ה' ולא משום גורמים אחרים, לכן נקרא זה, לשמה. אבל זה רק סוג ג'.

סוג ד'. מקיים תו"מ שלא על מנת לקבל פרס. כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק א', ג') וזה לשונם "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר, אל תהי כעבדים, המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים, המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם". עד כאן לשונו.

משמע, שדוקא שלא עמ"נ לקבל פרס, זהו נקרא "לשם שמים", כמו שמסיים ואומר "ויהי מורא שמים עליכם". משמע מכאן, שיראת שמים אמיתית הוא דוקא בלשמה בלי שום תמורה. היינו, שלא מתכוון להנאת עצמית, אלא כל כוונתו, שיהיה נחת רוח להבורא. וזה נקרא "לשמה נקיה", בלי שום התערבות של הנאת עצמו. וזה נקרא סוג ד'.

אבל ידוע השאלה, וכי הקב"ה בעל חסרון, שהוא צריך שהנבראים יעבדו רק בשבילו ולא עבור עצמם כלום, רק שיהא כולו לה', בלי שום תערובת של הנאת עצמו. ואם הם רוצים גם כן להנאות, להנות מעבודתם, הרי עבודה זו פסולה ולא נתקבלה למעלה בתור מצוה, הראויה להתקבל לפני המלך. וכי מה איכפת ליה להקב"ה, שגם האדם נהנה קצת מעבודה.

אולם התירוץ ידוע, מטעם שצריך להיות השתוות הצורה, שלא יהא נהמא דכסופא. כי הכלל הוא, כי הענף רוצה להדמות לשרשו, וכמו שהבורא הוא המשפיע, ומשום זה בזמן שהאדם צריך לקבל ממי שהוא, נמצא בזה אי נעימות. נמצא, שהצמצום וההסתר, שנעשה על כלי קבלה שלנו, שלא לעבוד עמ"נ לקבל תמורה, זהו לטובתינו.

אחרת לא היתה שום מציאות על בחירה. היינו, שאף פעם האדם לא היה יכול לעשות ולקיים תורה ומצות בעמ"נ להשפיע. כי לא היה באפשרותו של האדם להתגבר על התענוג, שהיה טועם בתורה ומצות, אם לא היה צמצום והסתר. כידוע, שכל שהתענוג גדול ביותר, קשה לוותר עליו.

אי משום זה, ניתן לנו תענוגים גשמיים, ששם ניתן רק אור דק מאוד, הנקרא בשם הזה"ק "נהירו דקיק", שזה נפל להקליפות בעת שבירת הכלים. ועוד נתוספו בהם נצוצין קדישין לאחר חטא דעץ הדעת, בזה שחטא אדם הראשון. שעל התענוגים האלו רודפים כל הנבראים, איך להשיגם. שכל המלחמות והרציחות והגנבות, וכו', שישנם בעולם, הוא מטעם, שכל אחד שואף לקבל תענוג.

וניתן לנו להתגבר על אלו התענוגים, ולקבל הכל לשם שמים. ואדם רואה, איך שהוא קשה לצאת מאהבה עצמית, ולוותר על תענוגים קטנים. ומשום זה, אם לא היה צמצום, והיה מגולה התענוג האמיתי, שישנו בתו"מ, בודאי שלא היתה שום אפשרות לוותר על התענוגים, ולומר, שהוא שומר תו"מ מטעם שהוא רוצה לעשות נחת רוח להבורא.

אבל האדם לא יכול להסכים לזה, היינו לקיים תו"מ בלי שום הנאה ותענוג, מטעם הטבע שלנו, שאנו נולדנו עם הכלי, הנקרא "רצון לקבל הנאה ותענוג", אם כן איך אפשר לעבוד בלי שום תמורה.

ואולם ניתן לנו מקום אחד, שעל זה אנו יכולים לעבוד בלי שום תמורה. היינו, אפילו שאין לנו עוד טעם בתורה ומצות, מסיבת הצמצום, אבל יש עצה אחת, שהוא, לעבוד בגדלות ה', איך שיש לנו זכיה גדולה לשמש את המלך.

ולדבר זה כן יש לנו בטבע, שהקטן מתבטל להגדול. ויש לו כח וחמרי דלק לעבוד בשביל הגדול, המקובל בהדור, שהוא חשוב ומקובל בהעולם. לפי שיעור חשיבותו, כן יש לו הנאה, בזה שהוא משמש אותו. והנאה זו כן מותר לקבל. כי קבלת הנאה מזה שהוא משפיע, אינו נקרא "משפיע על מנת לקבל". כי "משפיע עמ"נ לקבל" נקרא דוקא שהוא רוצה תמורה, שיתן לו עבור שירותו, שהוא משרת אותו. או שעובד בבית חרושת, ויודע שהבעל בית יש לו הנאה, מזה שכל אחד נותן תוצרת. וכל מי שנותן תוצרת יותר מהרגיל, הבעל בית נהנה ביותר.

אי לזאת, הוא משתדל להוציא יותר תוצרת, מכפי שפועל אחר מוציא, כדי שיהיה לבעל הבית הנאה. אבל לאחר זה הוא רוצה, שבעל הבית יתן לו תמורה, עבור זה שהוא השתדל להנותו. זה נקרא, מצד אחד הוא משפיע, ומצד השני הוא רוצה תמורה. זה נקרא "משפיע בעמ"נ לקבל תמורה".

מה שאין כן אם אדם משרת את המלך, ואומר להמלך "אני לא רוצה שום תמורה עבור השרות, כי אני נהנה מהשרות לבד, ולא חסר לי שום תמורה לקבל. כי כל מה שאתה תתן לי עבור השימוש שאני משמש אותך, אני מרגיש שזה יפגום בהשרות שלי. אלא אני רוצה רק השרות לבד. ואל תתן לי שום תמורה. וזו היא הנאה שלי. מטעם שזה לי לכבוד גדול, שזכיתי לשמש את המלך".

בודאי איננו יכול לומר, שהוא משפיע על מנת לקבל, הלא הוא לא רוצה עבור זה שום תמורה, ומדוע הוא לא רוצה, משום שיש לו הנאה גדולה בזה שהוא משמש את המלך. נמצא, שזה נקרא, משפיע בעל מנת להשפיע לאדם חשוב, והחשיבות של המלך נמדדת אצל האדם משיעור שהוא נהנה מהשרות המלך. כי כל שהמלך חשוב ביותר, אז הנאה שלו גדולה ביותר. כי אינו דומה מי שמשמש את גדול העיר, או גדול המדינה, או גדול העולם.

וזה נקרא "השפעה אמיתית". היינו שיש לו הנאה מהנתינה בעצמה. כי עיקר ענין של השפעה היתה מטעם השתוות הצורה. היינו, כמו שהבורא הוא המשפיע, כמו כן הנבראים רוצים להיות משפיעים. ובטח שאנו צריכים לומר, שיש להבורא הנאה, מזה שהוא משפיע.

נמצא לפי זה, אם הנבראים משפיעים להבורא ואין לו הנאה, בטח שעדיין אין כאן השתוות הצורה. כי להבורא יש הנאה, בזמן שהוא משפיע להתחתונים. זאת אומרת, מהמעשה של השפעה מושפע הנאה. ואם צריכים משהו לקבל עבור המעשה שהוא עשה, נמצא שהוא פגם בהמעשה, ואומר, שבהמעשה אין שלימות. אלא בכדי שיהא שלימות צריכים להוסיף משהו, היינו קצת תמורה לקבל עבור המעשה, והמעשה שלעצמו אינו לו כל כך חשיבות.

והאמת הוא, שאם רוצים שהמעשה דלהשפיע, מה שהאדם עושה איזה מעשה עבור הבורא, צריכים להשתדל שתהיה לו הנאה ביותר, כי הנאה של מעשה דלהשפיע מחשיבה את המעשה. היות, כי כל דבר ודבר, מה שהאדם רוצה לעשות, מה שחשוב לו ביותר, הוא נותן לו זכות בכורה לעשות אותה מקודם. ומה שהאדם בוחר להיות לו לדבר חשוב ביותר, המודד הוא, ממה שהאדם נהנה ביותר.

נמצא לפי זה, אם האדם רוצה להחשיב את המעשה, שעושה להבורא, הוא יכול להחשיב אותו רק ע"י קבלת הנאה ביותר. זאת אומרת, אם האדם יכול להשתדל, שתהיה לו הנאה גדולה, אז הוא יכול לדעת, שהוא עושה עכשיו נחת רוח גדול להבורא, עם זה שהוא משפיע להבורא, שמקיים מצותיו.

היינו, שיש לאדם רצון לעשות נחת רוח להבורא. אבל אינו יודע ממה שהבורא יכול לקבל הנאה, שיתן להבורא. ומשום זה כשהבורא גילוי לנו, שהוא נותן לנו תו"מ, ואם אנו נקיים את זה, יש לו הנאה, בטח שאנו שמחים, בזה שיש לנו עכשיו ידע מה לעבוד בשבילו. ואנו רואים, שניתן לנו ברכה, לעשות בעת עשיית תו"מ. היינו, שאנו אומרים "ברוך אתה ה', נותן התורה".

וכמו שכתוב במצות, שאנו נותנים לו תודה, בעבור זה שנתן לנו, דוגמא, מצות סוכה. למשל, כולנו שמחים בזה, שהוא מורה לנו מה לעשות, שמזה יהיה לו הנאה. ואין אנו צריכים ללכת לחפש דברים, שמהם יהיה להבורא הנאה. אבל השאלה היא, איך אנו יכולים להגדיל את הנאה שלנו בעת עשיית המצות.

תשובה, רק עצה אחת יש לנו, שהיא להשתדל איך להשיג גדלות ה'. זאת אומרת, כל מה שאנו עוסקים בתו"מ, אנו רוצים, שהשכר שלנו יהיה להרגיש גדלות הבורא. וכל התפלות, שאנו מתפללים, צריכות להיות "לאקמא שכינתא מעפרא", היות שהבורא נסתר מאתנו מחמת הצמצום שהיה, ואין אנו מסוגלים להעריך את חשיבותו וגדלותו.

לכן אנו מתפללים לה', שיסיר מאתנו את הסתרתו, ושירומם קרן התורה. וכמו שאנו אומרים בתפלת "שמונה עשרה" דראש השנה "ובכן תן כבוד לעמך", שפירושו, שיתן כבוד ה' לעמך, שהם ירגישו את כבוד המלך.

ומשום זה האדם צריך להשתדל ולא לשכוח את המטרה בעת לימוד התורה, שיהיה תמיד לנגד עיניו, שהוא רוצה לקבל מהלימוד, שהלימוד ישפיע גדלות וחשיבות הבורא. וכמו כן בעת קיום המצות, גם כן לא לשכוח הכוונה, שע"י זה שמקיים את המצות, בסגולה זו הבורא יעביר ממנו ההסתרה, השורה על רוחניות, אלא שיקבל הרגשה של גדלות ה'.

אולם העבודה לקיים תו"מ על הכוונה, שע"י זה יזכה להתקרבות ה', שישיג גדלות ה', בכדי שיוכל לעשות לו נחת רוח מטעם חשיבות ה', שזה יהיה שכרו, ואין לו שום השתוקקות לשכר אחר עבור העבודה שלו, היא עבודה קשה, שאין הגוף מסכים לעבוד על הכוונה זו.

הזה"ק (נשא, דף ל', ובהסולם אות ק"ג, ק"ב, ק"ד) אומר וזה לשונו "ואנשי חיל מסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו. והערב רב מחרימים אותם ביניהם. ובמקומות רבים אין נותנים להם רק דבר קצוב. באופן, שלא תהיה להם תקומה לנפילה שלהם. ואפילו חיי שעה. וכל החכמים ואנשי חיל ויראי חטא, נמצאים בצער בדוחק וביגון, ונחשבים ככלבים, בנים המסולאים בפז, איכה נחשבים לנבלי חרש בראש כל חוצות, וכו'. ואינון ערב רב הם עשירים, בשלוה, בשמחה, בלי צער ובלי יגון כלל, גזלנים בעלי שוחד, שהם דיינים ראשי העם, וכו'".

אנו רואים כאן בדברי הזהר, שמחלק בין חכמים ואנשי חיל ויראי חטא, לבין דיינים וראשי העם, שהם בחינת ערב רב. ואומר, שהחכמים ואנשי חיל ויראי חטא נמצאים בצער ובדוחק, וכו'. מה שאין כן הדיינים וראשי העם הם עשירים, ויש להם שלוה, והם בשמחה. מדוע. משום שהם בחינת ערב רב.

ויש להבחין, מהו הפירוש של "הערב רב". שמשום שהם בחינת "ערב רב", לכן יש להם שמחה ושלוה, וכו'. אנו רואים בויכוח, שהיה יעקב עם עשו, שעשו אמר ליעקב "יש לי רב". ויעקב השיב "לי יש כל". ויש להבין, מהו ההפרש בין רב, לכל.

ידוע שספירת היסוד נקרא "כל", שהוא בחינת יסוד צדיק, כמו שאנו אומרים בתפילה "לך ה' הגדולה, והגבורה, והתפארת, והנצח, וההוד", כי כל, הוא יסוד, שענין צדיק, הנקרא "יסוד", הוא רק משפיע, שספירת היסוד הוא המשפיע למלכות, כידוע, כמו שכתוב בזה"ק. זאת אומרת, שדרגתו של יסוד היא צדיק, שלא לוקח שום דבר בשבילו, אלא כל המעשים שלו הם רק כדי להשפיע.

ובטח בזמן שהאדם מתחיל עבודתו, להיות בחינת צדיק, היינו שלא לקבל שום שכר לעצמו, ולעבוד הכל רק בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הגוף לא מסכים, ונותן לו הפרעות. וכל, מה שהוא יכול לעשות, שיפריע לו מעבודתו, הוא עושה. ואז אדם הזה הוא תמיד בצער, ואין לו שלוה מהמצב שבו הוא נמצא. כי רואה, שעוד לא הגיע להיות משפיע לה', אלא כל מעשיו שהוא עושה, אין לו עוד היכולת לכוון אותם בעמ"נ להשפיע.

ועל זה הוא תמיד בצער, מטעם "צער השכינה", הנקרא "שכינתא בגלותא", שכואב לו, מדוע על אהבה עצמית יש לו כח לעבוד, ובמקום שהוא רואה, שלא יהיה שום דבר עבור הרצון לקבל שלו, הוא מתרשל בעבודה.

נמצא, שאחר כמה זמן שהשקיע בעבודה, ורוצה לראות קצת התקרבות לה', הוא מרגיש כל פעם יותר את האמת שלו, שהוא באמת מרוחק מדביקות ה'. היינו, שמבחינת השתוות הצורה "מהו רחום, אף אתה רחום", הוא להיפך. שמקודם הוא חשב, שהוא רוצה לעשות נחת רוח לה', וגם שיהיה גם כן קצת הנאה בזה. והיה מקוה, שיקבל תמורת עבודתו, הן שכר עולם הזה והן שכר עולם הבא. אבל עכשיו הוא רואה, שאין לו שום כח לעשות לתועלת ה', אלא הכל בעמ"נ לקבל לעצמו, ולא להשפיע כלל.

ומזה הוא רואה עתה, איך שהוא יותר גרוע, מעת שהתחיל בעבודה. שבעת שנכנס לעבודה בבחינת סוג הג', כנ"ל, היתה לו שמחה ושלוה. כי היה יודע ומאמין, שבכל יום ויום הרכוש שלו מתוסף לחשבון גדול, היות כי כל יום ויום, שעושה מעשים טובים, כן נרשם לפקודתו את השכר של כל מצוה ומצוה. והאמונה הזאת בטח שגורמה לו שמחה ושלוה, היות שהוא ראה, שהוא מתקדם בעבודה, היינו שהרכוש שלו מתרבה אצלו בכל יום ויום.

מה שאין כן עכשיו, שעבר מהסוג ג' להכנס ולהתחיל בעבודה של סוג ד', שהיא עבודה "שלא על מנת לקבל פרס". הוא נמצא בצער ובדוחק, כי הוא בודק עצמו עם כלי דהשפעה, עד כמה שהוא כבר רכש מהכלי זו.

אז הוא רואה להיפך, שכל יום, שהוא משקיע כוחות ורוצה להגיע להתקרבות ה', היינו שיהיה לו רצון להשפיע, אז הוא רואה את האמת, איך שנעשה כל יום מרוחק יותר ויותר. ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, מדוע האדם רואה, איך שהוא נעשה יותר מרוחק. הלא כל יום הוא עושה מעשים טובים, ולפי זה, המעשים היו צריכים לקרב אותו.

כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". אם כן מדוע מי שמתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, הוא רואה, איך שנעשה כל יום יותר גרוע. אז אמר שזה לא נכון. שבאמת הוא לא הולך כל יום אחורה, כמו שהוא חושב. אלא כל יום הוא הולך קדימה. ומה שהוא רואה, שנעשה יותר גרוע, זה הוא שמקודם אדם צריך לראות את השקר והרע. ואח"כ יכולים לתקן אותם.

מה שאין כן שהאדם הולך לסתום נקב ובקיעה באיזה בנין, שהוא חושב, שהחור והבקיעה הוא עשרים סנטימטר. ועבד ומשקיע יגיעה, ולבסוף הוא רואה, שיש לו עוד מה לסתום עוד עשרים סנטמטרים. נמצא, שכל זמן שאינו רואה את החסרון האמיתי, הוא עובד בחנם, היינו שלא מתקן כלום.

הנמשל. אדם חושב שיש לו רע, על דרך משל קילו אחד. ורוצה לתקן אותו. ומתחיל לתקן. ואח"כ הוא רואה, שיש עוד קילו רע. נמצא, שעוד לא תיקן כלום. מה שאין כן אם הוא רואה את כל מדת הרע שבו, ואז שהוא מתקן, נקרא זה "תיקון גמור".

ומשום זה אמר זצ"ל, שכל יום ויום, שעוסק בעבודה דעמ"נ להשפיע, הוא מתקרב יותר להאמת, היינו לראות את גדלות הרע שבקרבו. כי בבית חשוך לא רואים שיש שם לכלוך ופסולת. אלא שאם מכניסים שם אור, אז יכולים לראות, שיש לכלוך ופסולת.

כמו כן כשהאדם מתחיל לעסוק בתו"מ על דרך השפעה, אז התו"מ מאירים לו כל פעם יותר ויותר, לראות את האמת, מה גודל הרע שבקרבו. נמצא לפי זה, שכל יום ויום הוא הולך קדימה, עד שמגיע להרע הגמור, הנמצא בקרבו. ואז, כשמתחילים לתקן, נעשה תיקון גמור, שיכול אח"כ להכניס להכלים שלו את הטוב והעונג, מה שחשב הבורא לתת להנבראים, כמו שכתוב, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו".

וענין זה אנו מצאנו ביציאת מצרים. כמו שאמר האר"י הקדוש, שעם ישראל בעת יציאת מצרים היו הם במ"ט שערי טומאה. עד שנגלה אליהם מלך מלכי המלכים, וגאלם. וכולם מקשים על זה, היתכן שעם ישראל, ששמעו מפי משה ואהרן את שליחותו של הקב"ה, ששלח אותם להוציא מגלות מצרים, כמו שהאר"י הקדוש מפרש, גלות מצרים נקרא שדעת דקדושה היה בגלות. ומשה ואהרן הבטיחו לעם ישראל, שיצאו מגלות להכנס להקדושה. וזהו כמו שאנו אומרים ב"קריאת שמע", "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".

ולפי זה השכל מחייב, שכל יום ויום הם היו צריכים לעלות מדרגה לדרגה בקדושה. ובפרט שהם ראו את הי' מכות, שהיה במצרים. ובכל זאת אומר האר"י הקדוש, שבזמן יציאת מצרים, היו עם ישראל במ"ט שערי טומאה.

אלא כנ"ל, שבכל יום ויום הם עלו בדרגת האמת, והתקרבו יותר לראות את שיעור הרע, שיש להם בכלי קבלה. היינו, שמטרם שבאו משה ואהרן, לאמר להם, שצריכים לצאת מגלות מצרים, שהיא הקליפה, היונקת מהקדושה, כמו שאומר האר"י הקדוש, ועם ישראל התחילו להתרחק מהם, אז קליפת מצרים התחילו להלחם עמהם עם כוחות חזקים.

היינו, שקליפת מצרים נתנה לעם ישראל להבין, שאינו כדאי לצאת מקבלה עצמית. ובענין לעבוד בעבודה דלהשפיע, היו נותנים להם להבין, שזה קשה ואינו כדאי לעבוד בחנם. שבין כך ובין כך אתם לא תזכו לזה, כי לזה צריכים כוחות מיוחדים. וכל כמה שעם ישראל קבלו חיזוק ממשה ואהרן, בא קליפת מצרים והחלישה אותם.

עד כדי כך, שבכל פעם שהם התגברו על טענת המצרים, שבאו לתוך מוחם, שהם יבינו, שזה לא טענת מצרים, אלא שעם ישראל יחשבו, שהמחשבות האלו זהו של ישראל עצמם. וזה נקרא "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו".

פירוש, כפי כח התגברותם בקדושה, במידה כזו התגברו הקליפות כנגדם. כפי כח שרוצים לברוח, בשיעור הזה מוכרח הצד השני לתת כוחות יותר גדולים, להחזיק אותו ברשותו, שלא יברחו.

נמצא לפי זה, שבאמת עם ישראל התקרבו להקדושה בכל יום ויום ביתר שאת, והראיה לזה, שאם אומרים שהם היו במ"ט שערי טומאה, הסיבה היא, משום שכבר עלו במ"ט שערי קדושה, לכן היה מוכרח להיות הלעומת דקדושה, גם כן מ"ט שערים דטומאה.

אולם מטרם שאדם גומר את העבודה, ויוצא מרשות הקליפות, אין רואה את שיעור שהוא נכנס בהקדושה, אלא הוא רואה רק כל פעם שהוא יותר רחוק, מטעם הלעומת דקדושה מגלה את הרע שיש בו. ומטרם שיש אור דקדושה, אין האדם מסוגל לראות את צורת הרע האמיתית, שיש בו. כי דוקא במקום שיש אור, אז יכולים לראות את הלכלוך, הנמצא בבית, כנ"ל.

ובהאמור יוצא, שאין אדם יכול לדעת מה נקרא אצלו מצב טוב. היינו, שיכול להיות שהאדם מרגיש, שהוא נמצא בירידה. זאת אומרת, שהוא רואה, שאין לו שום תשוקה לתורה ולמצות. ורואה, עכשיו שיש לו תשוקה לאהבה עצמית יותר, למשל יותר מאתמול. אז בטח שהאדם צריך לומר, שאתמול היה במצב, שהוא היה מסתכל על אנשים שדואגים על צרכי גשמיות, איך למלאות את הרצון לקבל שלהם, אז הוא היה מתרחק מהם, לא היה יכול לראות, איך אנשים מבוגרים בעלי שכל משפילים את עצמם, להיות מצוי במצב שפלות כזה.

ועכשיו הוא רואה, שהוא אחד מהם, ואין לו שום בושה להרגיש את שפלותו. אלא זהו אצלו דבר רגיל. היינו כאילו שאף פעם לא היה חושב על רוחניות. ואם יותר להבין, נקח לדוגמא, לפעמים לפנות בוקר, כשאדם צריך לקום, כשמעוררים אותו ע"י שעון מעורר או אדם מעורר אותו, הוא מרגיש, שהוא צריך לקום לעבודת הבורא. ומתחיל להרגיש את החשיבות שבהדבר. ומשום זה תיכף קם בזריזות, היות ההרגשת החשיבות של עבודת ה', נותנת לו כח לקום בזריזות.

ובטח אז הוא נמצא במצב העליה. היינו, שלא הגשמיות נותנת לו כח עבודה, אלא אצלו הרוחניות, בזה שהוא מרגיש, שעכשיו יהיה לו קשר עם הבורא, באיזו צורה שהיא, זה מספיק לו, בכדי שיהיה לו כח לעבוד. ואינו חושב אז על שום דבר, רק על הבורא. ומרגיש, שעכשיו נקרא שהוא חי. מה שאין כן בלי רוחניות, הוא נחשב למת. וממילא הוא מרגיש, שנמצא במצב העליה.

ולפי האמת, אין אדם יכול לקבוע המצב שלו, שהוא מרגיש, שהוא מרוחק. היינו, אם הוא אדם, שרוצה ללכת בדרכי השפעה, אז הוא צריך להבין, שמן השמים נותנים לו טיפול מיוחד, שהורידו אותו ממצב הקודם, בכדי שיתחיל לחשוב באמת על המטרה, היינו מה רוצים מהאדם, ומה האדם רוצה מהבורא, שיתן לו. מה שאין כן כשהוא נמצא במצב עליה, היינו שיש לו חשק לתורה ולמצות, אז אין לו שום צורך לדאוג על רוחניות. אלא שהוא רוצה, שישאר כך כל ימי חייו, היות שטוב לו כך.

נמצא לפי זה, הירידה, שקבל, הוא לטובתו, כנ"ל שיש לו טיפול מיוחד, שהורידו ממצבו, שהיה חושב, שיש לו קצת שלימות. וזה ניכר, מזה שהוא מסכים להשאר כך במצב הנוכחי כל ימי חייו.

מה שאין כן עתה, כשהוא רואה, שהוא מרוחק מרוחניות, כנ"ל, אז הוא מתחיל לחשוב "מה באמת רוצים ממני, ומה עלי מוטל לעשות, ולאיזה מטרה אני צריך להגיע". ורואה את עצמו, שאין בידו שום כח לעבודה. ומוציא עצמו במצב של "בין שמים וארץ". ורק האדם יכול להתחזק, שרק הקב"ה יכול לעזור, מה שאין כן הוא מצד עצמו, אבד.

ועל זה נאמר (ישעיה מ', ל"א) "וקוי ה' יחליפו כח", היינו אלה אנשים המקווים לה'". פירוש, שהם רואים, שאין אחר בעולם, שיכול לעזור להם יחליפו כח חדש בכל עת. נמצא, שהירידה זו היא דוקא עליה. היינו, שעל ידי ירידה זו, שמה שהם מרגישים, זה נותן להם לעלות בדרגה, היות ש"אין אור בלי כלי".

נמצא, כשהוא היה חושב, שנמצא במצב עליה, אם כן אין לו שום חסרון, שהקב"ה יתן שם משהו, כי הכלי שלו הוא מלא, ואין שם מקום שיכנס משהו. מה שאין כן עכשיו, שהוא מרגיש, שנמצא במצב ירידה, לכן הוא מתחיל עתה לראות את החסרונות שלו, ומה הסיבות העיקריות, המפריעות לו להגיע לדביקות ה'. ואז הוא יודע מה לבקש מה', שיעזור לו. כי הוא רואה אז האמת, המפריע האמיתי.

נמצא לפי הנ"ל, שאין אדם יכול לומר, שה' ריחק אותו מעבודת ה'. והוכחה לזה, שהוא נמצא במצב של ירידה. היינו, שה' זרק אותו מעבודה, ואינו רוצה שהוא יעבוד אצלו. זה לא נכון. אדרבה, היות שה' רוצה לקרב אותו, ובזמן שהיה מרגיש שהוא בבחינת עליה, לא היה יכול לקרב אותו, משום שאין לו כלים.

ובכדי לתת לאדם כלים היה מוכרח הקב"ה להוציא אותו ממצבו. ולהכניסו למצב, שירגיש בעצמו בחינת חסרון. ואז הקב"ה יכול לתת לו עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו. ושואל הזה"ק, במה. והשיב, בנשמתא קדישא". היינו, שנותנין לו להרגיש, שהנשמה היא חלק אלקי ממעל. ואז הוא נכנס להקדושה. ואז הוא יכול ללכת מדרגה לדרגה, עד שמשלים נשמתו מבחינת מה שחסר לה לתקן.

ובהאמור יוצא:

סוג א' - הסיבה והגורם לקיום תו"מ הוא אנשים מבחוץ.

סוג ב' - ה' ובשיתוף אנשים מבחוץ הם הגורמים המחייבים אותו לתו"מ.

סוג ג' - רק ה' הוא המחייב לקיום לתו"מ. ואין לו אנשים מבחוץ שיחייבו. אלא האדם בעצמו הוא גם כן גורם לתו"מ.

סוג ד' - רק ה' הוא הגורם לקיים תו"מ. ואין שום שותף, שישתתף לחייבו תו"מ. וזה נקרא "בלתי ה' לבדו". וזה נקרא "ערב רב בתוך הקדושה".

מהו מצות שאדם דש בעקביו

תשמ"ו - מאמר ל"ג | 1985/86 - מאמר 33

בפרשת עקב כתוב "והיה עקב תשמעון, ושמרתם ועשיתם אתם, ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבותיך". ופירוש רש"י "והיה עקב תשמעון, אם מצות קלות, שאדם דש בעקביו תשמעון ושמר ה' וכו': ישמור הבטחתו", עד כאן לשונו.

ויש להבין את התנאי הזה שהתנה ה'. היינו, שאם תשמעון את מצות קלות, אני אקיים ההבטחות שהבטיח להאבות, אחרת לא יכול לקיים. כי בטח התנאים, מה שה' רוצה, אינם דומים למלך בשר ודם, שהתנאים שהוא הציג הם לטובת הנותן, ובודאי כאן הם לטובת הנבראים, היינו אחרת הם לא יכולים לקבל את הבטחתו. אם כן יש להבין, מהו התנאי של מצות קלות.

ובכדי להבין את התנאי, צריכים קודם כל להבין, מהי ההבטחה שהקב"ה הבטיח להאבות. ובטח אין הכונה על גשמיות, שבודאי ההבטחה היתה, שה' יתן לעם ישראל, שיזכו למטרת הבריאה, הנקראת "להטיב לנבראיו", שהוא, שהנשמות ישיגו את שורש נשמתם, הנבחן לה' חלקי נשמה, הנקראים נרנח"י.

ובכדי שהנשמות ישיגו את המוכן להם לקבל, ויחד עם קבלת הטוב והעונג לא ירגישו עם הקבלה זו ענין של נהמא דכסופא, ניתן לנו את העבודה, הנקראת "עבודה דלהשפיע". זאת אומרת, שקודם כל מוכרח האדם להרגיל עצמו בעבודה זו. ובכדי שיהיה מקום בחירה, היינו שיהיה בידו לבחור, על איזו כוונה הוא מקיים תו"מ, היה מוכרח להיות צמצום והסתר, שאז יש מקום בחירה.

אבל אם היה מגולה התענוג, היה מוכרח לקיים תו"מ על מנת לקבל. ומה שהיה עושה, היה הכל בכדי למלאות את אהבה עצמית שלו, מסיבת, היות שאי אפשר לומר, שהוא עושה הכל בעמ"נ להשפיע. היות שבזמן שיש גילוי אור, התענוג הוא יותר גדול מכל תענוגי הגשמיים.

ובגשמיות אנו רואים כלל, כל שהתענוג קטן ביותר, וכדי לוותר על התענוג, גם העבודה יותר קטנה. והיות שאי אפשר לומר, שהתענוג שהוא מקבל, כל כוונתו הוא רק להשפיע, אם לא יכול לוותר עליו. היינו שהוא צריך להיות בטוח בעצמו, אם הוא לא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, הוא מוכן לוותר על התענוג. אי לזאת, ככל שהתענוג קטן ביותר, יותר קל לוותר עליו.

ומשום זה ניתן לנו הסתרה על הטעם של תו"מ. וניתן לנו טעם בתענוגים גשמיים. וצריכים להאמין בדברי הזה"ק, שכל הנאה והתענוג, הנמצאים בדברים גשמיים, הוא רק נהירו דקיק, שפירושו אור דק מאוד בערך אור התענוג, המלובש בתו"מ. ומשום זה יש מציאות, שהאדם יעשה תרגילים על תענוגים גשמיים, ואח"כ הוא יכול כבר לצאת מבחינת הצמצום וההסתר בשיעור מה, שהוא כבר יש לו מציאות של בחירה, היינו לומר, שהוא מקבל את הנאה והתענוג הזה רק מטעם שהוא רוצה להשפיע.

ואח"כ, אם הוא עומד בנסיון, ומקבל הבחינה הקטנה שהשיג בעבודת ה', נותנים לו מדרגה יותר גדולה, לכוון עליה בעל מנת להשפיע. וכן הוא הולך מדרגה לדרגה, עד שמשיג כל בחינת הנרנח"י שלו משורש נשמתו. וענין נרנח"י, שהאדם משיג, זהו בחינת תרי"ג אורחין דאורייתא, שהם תרי"ג מצות שבתורה וז' מצות דרבנן, שבגמטריא תר"ך שמות, שזה ניתן לאדם להשיג.

ועיין בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף ס"ה) וזה לשונו "וזה שכתוב ב"עץ חיים", שלא נבראו העולמות אלא לגלות שמותיו של הקב"ה. עיין שם הכתוב ותבין. והנך רואה, כיון שירדה הנשמה להתלבש בחומר מטונף הזה, לא יכלה עוד לשוב ולהתדבק בשרשה, בבחינת עולמה עצמה. כמו שהיתה בשורשה, קודם ביאתה לעולם הזה. אלא היא מחויבת להגדיל קומתה תר"ך פעמים, כמו שהיתה מלפנים בשורש, שהוא סוד כל השלימות, כל הנרנח"י עד היחידה, שעל כן נקראת היחידה בשם כתר, לרמז על מספר תר"ך, הנ"ל".

ובהאמור, אנו יכולים לראות, מהי ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאבות, ואיך אפשר להשיג כל כך שלימות. והשאלה ההיא נשאלת מצד ב' אופנים:

א. הצורך לשלימות הגדולה כזו, כי ידוע, "כי אין אור בלי כלי, היינו אין מילוי בלי חסרון", אם כן מתעוררת השאלה, איך נוכל לקבל הרגשה כזו, שחסר לנו להשיג את הנרנח"י. ולפי מה שהסברנו, שכל התענוגים הגשמיים, שכל העולם רצים אחריהם, אין זה יותר מניצוץ דק מאוד בערך התענוג שיש בקדושה, ובטח כשהאדם יזכה לקבל אפילו הארה קטנה דקדושה, הוא ירגיש בזה סיפוק גדול. ומי יגיד לו, שהוא עדיין בעל חסרון, עד שהוא צריך להשיג בחינת אור היחידה, אחרת עדיין הוא עוד לא נבחן שבא לשלימותו, ומי יודיע לו את זה.

ב. איך האדם יהיה ביכולתו להתגבר על התענוגים כל כך גדולים, ולומר, אם איננו יכול לכוון את קבלת תענוגים האלו לשם שמים, אני מוותר על התענוגים. מאיפה הוא יקבל כוחות כאלו. הלא אנו רואים, אפילו בתענוגים גשמיים, שאמרנו, שהם רק נהירו דקיק, שהם ניצוצין, שנפלו לתוך הקליפות, איך שקשה עליהם להתגבר, ולומר, שהוא מוותר על התענוגים האלו, אם לא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע. והיות בתענוגים גשמיים, אנו רואים, שהם מתחלקים לתענוגים גדולים ולקטנים, ומכל שכן ברוחניות, שיש הרבה מדרגות והרבה הבחנות, אם כן מתעוררת השאלה, מאין יקח האדם כל כך כוחות גדולים על התגברות.

ובכדי להבין ב' השאלות הנ"ל:

א. מאין יקח הצורך לגדלות.

ב. מאין יקח כח להתגבר על ויתור התענוגים, בכדי שיהיה בטוח בזה, שמה שהוא לוקח את התענוגים, הוא רק בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו,

נקדים מה שאמרו חז"ל (קדושין ל') וזה לשונם "ואמר רבי שמעון בן לוי, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, שנאמר, אלקים לא יעזבנו בידו".

ושאלנו, שכאן קשה בשתים:

א. אם נתנו לאדם יצר הרע, למה אין בכוחו של אדם להתגבר עליו, אלא הקב"ה עוזרו. הלא בחירה משמע, שיש בידו של אדם להתגבר. וכאן משמע, שאין לאדם בחירה, שיוכל להתגבר, אלא רק בעזרת ה'. ובכוחות עצמו אין יכול לו. נשאלת השאלה, מדוע לא נתן הקב"ה לאדם כח, שכן יוכל להתגבר עליו.

ב. אם אין בכוחו של אדם להתגבר, מדוע כתוב "שהקב"ה עוזרו". היינו שהאדם מוכרח להתחיל בההתגברות, ורואה שאינו יכול להתגבר, אז הקב"ה נותן לו העזרה. ומדוע אין הקב"ה נותן לו את העזרה תיכף כשבא אליו היצר הרע. כי מה מוסיף לנו זה, מה שהאדם מתחיל בהעבודה. כי בין כך ובין כך אין בכוחו של אדם להתגבר.

אם כן מדוע הקב"ה צריך לחכות עד שיתחיל האדם בעבודה, ואח"כ באה העזרה. ומה היא התועלת מאיבוד זמן, היינו בזה שהקב"ה מחכה עד שהאדם יתחיל בעבודה. וכי מי הוא מרויח מאיבוד זמן זה. הלא תיכף כשבא היצר הרע לאדם, היה צריך הקב"ה לתת העזרה, מטרם שהאדם מתחיל בעבודה. ולמה לו לחכות עד שהאדם יתחיל בעבודה, ואח"כ יתן לו הקב"ה את העזרה.

אלא הענין הוא, כמו שדברנו במאמרים הקודמים, שענין הצמצום וההסתר היה לתיקון העולם. אחרת לא היתה יכולה להיות שום מציאות, שהאדם תהיה לו היכולת אפילו להתחיל בעבודה דלהתגברות על אהבה עצמית. כי האדם מצד הטבע, שולט בו ענין הרצון לקבל, שזהו עיקר קוטבה של הבריאה. ומה שבא אח"כ, הוא רק תיקון, לתקן את הרצון לקבל.

נמצא, שהרצון לקבל הוא העיקר. ושאר דברים הבאים אח"כ, הם רק לתקן אותו. נמצא, שהרצון לקבל נשאר, אלא נתוספים עליו תיקונים. אבל מי הוא המקבל כל התיקונים. ודאי אינו אלא הרצון לקבל.

ידוע, שאפילו מה שאנו אומרים, שיש מדרגה שרצונה היא ברצון להשפיע, גם כן הפירוש, שהרצון לקבל, שישנו בהמדרגה, היא לא משמשת עם הרצון לקבל שלה, אלא היא מתגברת על רצונה ועוסקת ברצון להשפיע. נמצא לפי זה, התיקונים, מה שהאדם צריך לעשות, הם רק על כלי קבלה שלו, היינו לתת עליה כוונה בעל מנת להשפיע. והיות שכל שהתענוג גדול ביותר, קשה לוותר עליו, ולומר, אם הוא לא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, הוא לא רוצה לקבל את התענוג.

לכן יש כאן לתקן ב' דברים:

א. עביות. היינו, רצון לקבל, שלא יהיה גדול יותר מדי. היינו, שאין באפשרותו של התחתון להתגבר. לכן מוכרחים לתת לו תאוה יותר קטנה. ואח"כ, שרואים, שיכול להתגבר על תענוג קטן, נותנים לו תענוג יותר גדול. ואם רואים, שיכול להתגבר על זה התענוג, נותנים לו יותר גדול, וכו'. אבל איך מסדרים את זה.

אי לזאת, נתנו לאדם את העבודה בבחינת אמונה למעלה מהדעת. והעבודה זו היא קלה בעיני האדם. זהו מלשון "קלת דעת". זאת אומרת, שאין האדם מכבד את העבודה זו, ונחשב אצל האדם הזמן, שהוא צריך לשמש עם האמונה, מצב של שפלות. היינו, שהוא מבין, שעבודה זו מתאימה לנשים ולילדים ולא לבעלי שכל, ולבעלי חריפי מוח.

מה שאין כן הם צריכים להבין את כל מה שהם רואים, מה שמתרחש בעולם, יהיה לפי טעמם ורוחם. ומה שהם צריכים לעשות משהו, אם הם לא רואים, שזה לא לטובתם, איך הם יכולים להסכים לעשות מעשים, שמתאימים לאנשים טפשים, היינו לאנשים שאין להם חוש הבקורת לא על מחשבותיהם ולא על מעשיהם.

ומשום זה הם משתדלים תמיד לא להכנס בענינים כאלו. ואם לפעמים שבאים להם להכנס בעבודה שלמעלה מהדעת מטעם שאין לו ברירה, הלא הדעת הוא ממנו והלאה, אבל הוא משתוקק כל הזמן, מתי אני אוכל להשתחרר ממצבים כאלו, הלא איננו מתאים לנו לחיות באויר, שאין השכל מבין כל דבר שהוא עושה, שיהיה בזה צורך, למה שהוא רוצה להגיע, הוא רוצה להגיע לדרגה, שיהיה מורם מעם.

שהוא מסתכל על הכלל, איך שהם עוסקים בתו"מ בלי שום בקורת, הוא אומר עליהם, שזהו, שיכולים לקיים הכל בהתלהבות, ולדקדק בכל פרטיה ודקדוקיה, הוא מחוסר חוש הבקורת. לכן הם מסוגלים ללכת כך בעינים עצומות. זאת אומרת, אם היה להם קצת שכל, אז הם היו גם כן כמוני. היינו, שאני מקיים תו"מ, אבל אני רואה, שעבודה זו לא מתאימה לי, אבל אין ברירה, אחרת אני, שאין לי שום קשר עם יהדות, ומשום זה הכל אצלי בכפיה ובלי רצון.

ומשום זה, כל זמן שאני שוכח, שאני הולך למעלה מהדעת, אני מסוגל לעשות הכל כמו הכלל. אבל בזמן שבאות לי המחשבות, על איזה בסיס נבנתה כל היהדות שלי, ואני צריך לענות להגוף שלי, שזהו רק על בחינת "תולה ארץ על בלימה", הוא לא יכול להתגבר ולומר, שעיקר בסיס היהדות נבנה דוקא על בחינת אמונה למעלה מהדעת. ודוקא עכשיו אני יכול לקיים את מצות אמונה, מטעם כי עכשיו הוא רואה, שאין לו שום בסיס. אבל בדרך כלל האדם נופל ורובץ תחת משאו של השאלות האלו.

שבאמת זוהי שאלת פרעה מלך מצרים, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו". ומשום זה אומר האדם, שהדרך של האמונה, שנתן ה', שנעבוד על דרך זו, הדרך הזו לא תצליח לעולם. ואם הקב"ה היה שומע בקולו, היה צריך לתת שנעבוד על בסיס של ידיעה ולא אמונה. ובטח שהיו מתוספים הרבה אנשים, שיקיימו תו"מ. מה שאין כן בדרך זו של אמונה, יש הרבה אנשים, אפילו שהתחילו בעבודה זו, אז הם בורחים מהמערכה.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, זה שהבורא יתברך בחר שנלך בדרך האמונה, אינו מטעם שהאדם הוא בנחות דרגה, לכן אי אפשר לו לנהג אותו, אלא בדרך האמונה. אלא שהיא דרך המוצלחת ביותר. לכן בחר ה' בדרך זה, שיקבלו עליהם את סדר העבודה שלהם, שעל ידי זה תהיה להם היכולת, שיוכלו להגיע להמטרה, הנקרא "להטיב לנבראיו", שהנבראים יקבלו טוב ועונג, וגם יהיו בתכלית הדביקות, היינו בהשתוות ה'. והגם שהנבראים לא מבינים את זה, אבל זהו האמת.

ובהאמור יוצא, שהגם שענין האמונה הוא דבר השפל וקל, שענין קלות פירשנו מלשון "קלות דעת", היינו שלא מחשיבים אותה, מכל מקום היא הדרך שעליה יכולים להצליח להגיע להמטרה.

ובזה נבין מה שפרש רש"י "אם מצות קלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון", היינו כוונתו אל בחינת אמונה, שהאדם דש בעקביו, על זה תשמעון, אז יהיה לכם כלים, שתוכלו להגיע להמטרה.

וזהו שפרש רש"י "ושמר: ישמור הבטחתו". זאת אומרת, שהתנאי שהתנה, אינו מטעם שהוא לטובת הבורא, כדרך בשר ודם, שנותן משהו על תנאים, שהוא לטובת הנותן. מה שאין כן לגבי הבורא, שהתנאים, אם תשמור מצות קלות, כוונתו לטובת האדם, שדוקא על ידי זה האדם יכול להגיע לשלימות, ויזכה למה שמוכן לו מצד מחשבת הבריאה.

ובהאמור נבאר מה ששאלנו:

א. מדוע הקב"ה לא נותן עזרה לאדם, בזמן שהיצר הרע מתגבר עליו, אלא הוא מחכה עד שהאדם יתחיל בעבודה דהתגברות, ואח"כ הוא נותן לו את עזרתו, כמו שאמרו חז"ל "אלמלא אין הקב"ה עוזרו". וזה הוא כדוגמא, שאדם סוחב איזה משא כבד ואין לו כח לסחוב. אז האדם מבקש עזרה, ואז באים אנשים ועוזרים לו. מה שאין כן כשאינו מבקש עזרה, אין אף אחד יבוא לעזרתו. זה שייך לומר בין אדם לחבירו. אבל אצל הקב"ה, למה לו לחכות עד שהאדם יתחיל בעבודה ויצעוק לה' שיעזור לו, בו בזמן שה' יודע, שאינו מסוגל לבד לנצח את היצר הרע, מטעם שהקב"ה לא נתן כח הזה לאדם.

ב. ומה הוא הטעם, שלא נתן לו הקב"ה את הכח, שיוכל להתגבר בעצמו, אלא כאילו אמר לו, אני נתתי לך בחירה לנצח את היצר הרע. בטח צריכים לומר, שה' נתן לו הכח להתגבר על הרע. ויחד עם זה אומרים, שבלי עזרת ה' אין האדם מסוגל לנצח אותו. אם כן הם שני דברים מנוגדים זה את זה.

וב' שאלות האלו נבין עם ב' שאלות ששאלנו:

א. כשהאדם יזכה למדרגה הכי קטנה ברוחניות, הוא מרגיש בזה יותר תענוג מכל תענוגים הגשמיים, כנ"ל בדברי האר"י ז"ל, שכל מה שאנו מוצאים טעם גדול בתענוגים הגשמיים, שאחרי תענוגים האלה אנו רואים, שכל העולם רצים אחריהם, ומקבלים מהם סיפוק בחיים, וכל התענוג שנמצא בהם נמשך מקדושה, שע"י שבירת הכלים וחטא של אדם הראשון בעץ הדעת, נפלו ניצוצין קדישין לתוך הקליפות. והאור הזה מכונה בזה"ק בשם "נהיר דקיק", שירד להחיות הקליפות. ומזה נמשך כל התענוגים הגשמיים כנ"ל. ודרגה הכי קטנה ברוחניות, שהיא קדושה, ששם עצם האור, בטח שיקח סיפוק מזה, ולא יהיה לו שום צורך לגדלות. אם כן מי יגיד לו שהוא צריך גדלות.

ב. ומאין יקח כוחות כל כך גדולים, שתהיה ביכולתו לקבל את התענוגים הגדולים בעמ"נ להשפיע, אחרת הוא יהיה מוכן לוותר עליהם.

ובהאמור, היות "שאין אור בלי כלי, היינו, אין מילוי בלי חסרון". ומשום זה מוכרח האדם להתחיל בעבודה. וכשהוא רוצה להתגבר על היצר הרע ואינו יכול, אז הוא נעשה בעל חסרון. וכשרואה, שאין הוא מסוגל להתגבר, אז הוא מבקש עזרה מה', אז הקב"ה יכול לתת מילוי, היות שכבר יש לו כלי לקבל מילוי.

והטעם שהקב"ה לא נתן לו כח להתגבר בעצמו הוא, היות שהאדם, כשיש איזה מילוי, אז הוא מסתפק במה שיש לו. נמצא, שאין להאדם צורך לזכות בנרנח"י של הנשמה, ועל ידי זה שהקב"ה עוזרו, הוא כמו שכתוב בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו. ושואל, במה מסייעין אותו. ומשיב, בנשמתא קדישא. וזכה, נותנים לו נפש. וזכה יתיר, נותנים לו רוח".

נמצא, שעל ידי זה שמקבל סיוע מלמעלה, הוא הגורם שיהיה לו צורך להמשיך את הנרנח"י שלו. היינו, שכל פעם שהוא רוצה להתגבר על הרע שלו ואינו יכול, אז הקב"ה עוזרו עם נשמתא קדישא. מה שאין כן אם האדם היה יכול להתגבר בעצמו, מאיפה היה לו רצון וצורך לבקש מה', שיתן לו איזו דרגה יותר גבוהה ממה שיש לו.

מה שאין כן עכשיו, שהוא מבקש מה', שיתן לו עזרה, אין הוא מבקש מדרגות, אלא פשוט הוא מבקש מה', שלא יהיה תחת שליטת הרע. נמצא, מה שהאדם רוצה שה' יעזור לו, שיהיה לו הכח לכוון בעמ"נ להשפיע, ולא יהיה ברשות הסטרא אחרא, רק שהוא רוצה להיות ברשות הקדושה, שפירושו, שכל חשקו יהיה אך ורק להשפיע לה', ורק זה חסר לו, ולא שום מדרגות גבוהות, אלא פשוט בתכלית הפשיטות להיות עובד ה' ולא עובד את עצמו, אבל הכח הזה שהוא מבקש מה', וכשה' עוזר לו, אומר הזה"ק, הוא ע"י סיוע של נשמתא קדישא. וכל סיוע וסיוע הוא ע"י נשמה, שה' נותן לו. לכן על ידי זה הוא הולך מדרגה לדרגה, עד שמשיג את השלימות של הנשמה, הנקראת נרנח"י.

ובזה מובן מה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר בכל יום". ומתעוררת השאלה, ובשביל מה צריך להיות התגברות של היצר הרע בכל יום, אם כבר קבל סיוע מה' ונצח אותו. בשביל מה הוא צריך לבוא עוד הפעם להאדם, ולאיזו תועלת הוא בא בכל יום.

ובהאמור מובן, שהיות שע"י העזרה שמקבל מה', הוא מקבל בחינת נשמה, נמצא שבכל התגברות, שהאדם רוצה להתגבר ולהיות יותר זך, הוא מקבל על ידי זה בחינת נשמה. לכן ההתגברויות האלו הם הגורמים שהאדם יכול להשיג את בחינת נרנח"י של נשמתו.

ושאלה הב', מאיפה הוא יקח כח התגברות, זהו לא מכוחות עצמו, אלא זהו העזרה שנותן ה', שיוכל להתגבר עליו. נמצא, שע"י דבר אחד יש תיקון לב' דברים.

ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת

(קטע מתוך המאמר)

תשמ"ז - מאמר ח' | 1986/87 - מאמר 8

[...] חז"ל אמרו (פסחים נ', ע"ב) "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה". ובעבודה דשלא לשמה, שהאדם רוצה לבוא מזה לדרגת לשמה, כאן במצב הזה, הוא עיקר מה שהאדם צריך שמירה יתירה, והבנה רבה, והדרכה מיוחדת איך לצאת מהמצב דשלא לשמה ולהגיע לשמה.

כי כאן המקום מסובך מאוד, מחמת שאין בידי אדם לברר את האמת. היינו, מה זה אמת ומה זה שקר. כי מטבע של האדם, הוא שלא לראות על עצמו שום חסרונות, מטעם, כי אדם קרוב אצל עצמו, ומשום זה הוא משוחד. ו"השוחד יעוור עיני חכמים".

ועוד יותר מזה, שאפילו הוא רואה את האמת, שהוא לא הולך בדרך הנכונה, והוא צריך לשנות דרכו, היינו לצאת מאהבה עצמית, אבל קליפת מצרים שולטת על הגוף, ואין האדם מסוגל לצאת מהשליטה זו, רק בסיוע מלמעלה. כמו שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". ומשום זה עיקר העבודה מתחילה במצב הב', המכונה "שלא לשמה".

ובהאמור יוצא, שעיקר העבודה עם הגוף, שהוא מתנגד ולא נותן לו לעבוד, היא בזמן שהאדם עובד בהצנע לכת, ואינו מצפה לקבל שום שכר מבני אדם, אלא הוא עובד רק עבור ה', היינו משום שה' צוה לנו לקיים תו"מ, ורוצה לעשות רצונו. וזוהי אצלו הסיבה של קיום תו"מ.

ורק מה חסר לו. אבל הוא מצפה לתמורה עבור זה. היינו, שהוא רואה, שאין הוא מסוגל לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס, אלא רק שיבטיח לגוף שלו, שיקבל איזו תמורה עבור היגיעה. ובשיעור שהגוף מאמין בזה, היינו שיקבל שכר, בשיעור זה הוא מסוגל לקיים תו"מ. אבל בזמן שהוא מסופק בהשכר חס ושלום, אין לו חומרי דלק לעבודה.

ובמצב כזה, היינו שהאדם משתוקק להיות עובד ה' בעמ"נ שלא לקבל פרס, אז הגוף מוחה בכל תוקף ולא נתן לו מקום מנוחה, בעת שהוא אומר לו, שאני רוצה לקיים תורה ומצות בלי שום תמורה, אלא אני רוצה לקיים מצות אמונה, היינו להאמין בגדלות הבורא, אף על פי שהגוף לא מרגיש את גדלותו וחשיבותו של הבורא, שיהיה כדאי לשמוע בקולו ולקיים מצותיו בכל פרטיה ודקדוקיה.

מטעם, כי בזה אני משמש אותו, ואני מתאר לעצמי בציור, אילו היה כאן לשמש גדול הדור, שהוא לא נותן לכולם שישמשו אותו, אלא בחר בקומץ קטן של אנשים, ואני בתוכם, איזו שמחה היתה לי אז. ומדוע כאן, אצל עבודת ה', אין אני מסוגל לעבוד בלי שום תמורה, אלא אני מצפה שיתנו לי איזו תמורה עבור השרות.

זהו מטעם, ששם אני רואה את האדם שכולם מכבדים אותו, ואומרים לי מהי גדלותו. ואני יכול להשיג את גדלותו, מה שהם אומרים עליו. אזי אני משמש אותו מטעם חשיבותו. מה שאין כן לגבי הבורא יתברך, אנו צריכים להאמין את גדלותו וחשיבותו, ובעיקר להאמין שהוא טוב ומטיב. והיות שהגוף אינו רוצה להאמין, אלא לראות בעינים, שכך הוא.

ומשום זה, כשהאדם מתגבר לפעמים על אמונה חלקית, היינו על חלקים קטנים לתת לו, הוא מאמין, אבל שתהיה לו אמונה שלימה, אין לו כח להאמין, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד).

ובהאמור נוכל להבין, מהי הסיבה שהאדם לא יכול להתקדם בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, במקום שהוא לא רואה שתהיה לו תמורה עבור עבודתו, אזל לו החומרי דלק, והגוף מתרפה מעבודה.

צריכים לומר, שאין זה אלא מסיבת חסרון אמונה. וכשאדם יודע זה, זאת אומרת, בזמן שאדם יודע את הסיבה שגורמת לו להחליש אותו, שלא יהיה לו כח לעבודה, יש אז מקום תקוה, שתהיה לו היכולת לתקן עצמו, באופן שיהיה בריא וחזק, שתהיה לו אפשרות ללכת לעבודה.

מה שאין כן כשהוא לא יודע את הסיבה האמיתית, מה שמביאה לו את חולשתו, הוא יכול ללכת ולשמוע כמה אנשים, מה שהם נותנים לו עצות להבריא. אבל כלום לא יעזור לו, כי כל אחד אומר לו, מה שהם מבינים לפי דעתם לרפאותו. ולפי שעה הוא מקבל מהם איזו תרופה. והוא מתחיל לחשוב, שהם מבינים משהו, אחרת לא היה שומע בקולם.

ועוד יותר מזה, שיותר קל להאמין להם, שהם יודעים מה שאומרים, מסיבת שהם בעצמם חושבים לעצמם למבינים גדולים. וגם התרופות מה שהם נותנים, אינו מסכן את החיים שלו, של אהבה עצמית.

ומשום זה, כל העולם שמרגישים איזו חולשה בעבודה, הולכים אליהם. והם נותנים להם תרופות, שהתרופות האלו המה תרופות להרגיע. היינו, שמי שמרגיש קצת יסורים בעבודת ה', בזה שהוא רואה, איך שהוא מרוחק מהאמת, ולא רוצה לרמות עצמו, ובשביל זה הוא הולך לבקש איזו תרופה לרפאות את חולשתו בעבודה.

וכשהוא מקבל את התרופות מה שהם נותנים, זו תרופה של אמת לפי שעה. היינו שהיסורים שהיו לו, הסתלקו ממנו ע"י התרופה שלהם. היינו, שכבר אין לו יסורים, בזה שהוא לא הולך על דרך האמת. היינו, שע"י התרופה מה שקיבל מהם, כבר אין לו דרישה להאמת. נמצא, שהתרופות מה שקיבל מהם, הם תרופות להרגיע, היינו שלא להרגיש את הכאב.

וזה דומה למי שכואב לו הראש, הוא מקבל כדורים להרגיע. ולא שהכדורים האלו מרפאים אותו, אלא זהו רק להרגיעו ולא יותר. כמו כן בנידון דידן, שכל העצות, מה שהוא מקבל מהיועצים, ששייכים להכלל, אינם יכולים לתת עצות לעשות מעשים דלהשפיע. שהוא תרופות רק להרגיע, ולא לעצם המחלה, שהיא הסיבה העיקרית, המביאה לחולשת האדם.

מה שאין כן בזמן שהוא הגיע לדעת סיבת המחלה, היינו שכל הסיבה היא רק שחסרה לו אמונה, להאמין בגדלות וחשיבות ה', ושזה נקרא בלשון הזה"ק "שכינתא בעפרא" ועבודתנו היא "לאוקמא שכינתא מעפרא". זה נותן לנו סדר אחר בעבודת ה'.

זאת אומרת, שהאדם צריך לדעת, שיש מעשה וכוונה, במה שניתן לנו לקיים תורה ומצות בבחינת מעשה, בדיבור ובמעשה. אבל לכל אלו, היינו הן לתורה והן למצות, יש גם כן כוונה, היינו לכוון מה אני רוצה עבור קיום תורה ומצות, שפירושו, מה אני צריך לכוון בעת הקיום של תו"מ.

ובעיקר הוא צריך לדעת, לטובת מי אני צריך לקיים אותם. זאת אומרת, שלגבי אנשים השייכים להכלל, בהם לא שייך לומר, שהם יכוונו כוונות, מטעם כי מתוך שלא לשמה יבואו לשמה, ויספיקו המעשים לבד. ומשום זה אינם יכולים לחייב אותם, שיכוונו כוונות.

אלא מה שהם מקיימים תו"מ בבחינת עשיה, שזה נוהג במצות התלויות בדיבור או במעשה, לא חשובה אז הכוונה. כי אפילו שאין להם שום כוונה, אלא שמכוונים, שעכשיו מקיימים מה שהקב"ה צוה לנו לעשות, זה מספיק לנו בבחינת שלא לשמה.

אבל בזמן שהאדם רוצה להגיע לשמה, שפירושו, שרוצה לקיים תו"מ "שלא על מנת לקבל פרס", אלא שרוצה לעשות נחת רוח להבורא, בכדי להגיע לזה נוהג אז ענין כוונה. זאת אומרת "המצוה הזו שאני מקיים, על איזו כוונה אני עושה זאת".

וידוע, שבלי שכר אי אפשר לעבוד. אם כן, מה יכולים לומר לאדם, שכדאי לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. הלא לשכר הוא צריך. רק דבר אחד יכולים לומר לו, שהוא, שיזכה לשמש את המלך, שאין תענוג יותר גדול מזה שהוא ישרת את המלך. ולפי גודל חשיבות המלך כך הוא נהנה. היינו, המודד של התענוג משמוש המלך, תלוי בחשיבות המלך, בשיעור שהוא מחשיב אותו.

והיות ששכינתא בגלותא, וכן שכינתא בעפרא, לכן מובא בזה"ק, שהאדם צריך לכוון "לאוקמא שכינתא מעפרא". כי ענין עפר הוא ענין שפלות, שאדם דש זה בעקביו. זאת אומרת, שבכל מעשה, שהאדם עושה בקיום תו"מ, הוא צריך לכוון, שע"י זה יזכה "לאוקמא שכינתא מעפרא". שפירושו הוא, שהוא רוצה שכר עבור יגיעתו בתורה ומצוות, שיזכה להרגיש, שהוא משמש מלך גדול.

היינו, כי בעת היגיעה הוא מרגיש, שלרוחניות, היינו בזמן שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הוא מרגיש טעם עפר בעת עבודתו. והוא מטעם שיש הסתר גדול על הרוחניות, שלא רואים ומרגישים את חשיבות הדבר. ומזה באים לו כל המכשולים.

מה שאין כן אם הקב"ה יסיר ממנו ההסתרה, וירגיש את חשיבות המלך, אז זהו כל שכרו, מה שהוא מאחל לעצמו בחיים. היות שהוא רוצה להיות משמש את המלך, כמו שכתוב, שאנו אומרים בתפלה "ובא לציון", "ברוך הוא אלהינו, שבראנו לכבודו". והאדם רוצה, שתהיה לו האפשרות ליתן "תודה" להבורא, על זה שברא אותו לכבודו. היינו, לשמש להבורא, שפירושו, שהאדם יסכים בכל אבריו, ושיהיו "פיו ולבו שוים", בזה שהוא נותן "תודה" לה', בזה שהוא ברא את האדם לכבודו, ושלא נברא האדם לתועלת עצמו, אלא שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק להשפיע נחת רוח להקב"ה.

והכוונה הזו האדם צריך לכוון בכל מעשה שהוא עושה. שבסגולת המעשה שהוא עושה, שהקב"ה יתן לו את הכוונה, שכל המעשים שלו יהיו אך ורק להשפיע, ושיבטל ממנו את הרצון לאהבה עצמית, היות שהוא רואה, שאינו יכול לצאת משליטתו, והוא נמצא בגלות אצל "אומות העולם" הנמצאים בגופו.

כידוע, מה שאומר הזה"ק "כי כל אדם הוא עולם קטן". וכמו שנאמר, שבעולם נמצאים ע' אומות וגם עם ישראל, כמו כן נמצא באדם אחד לבדו כל ע' אומות וגם בחינת ישראל. ובחינת ישראל שבו היא בגלות תחת שליטת ע' אומות שבקרבו.

וזה הוא כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (שבת ק"ד, ע"ב). ויש לפרש, מה פירושו של "הבא". יכולים לומר "הבא" נקרא "המעשה שהוא עושה". ורוצה לעשות זה לשמה. ואינו יכול, משום שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם כנ"ל. "מסייעים אותו מלמעלה", היינו שהקב"ה גואל אותו מגלות הגויים, שהיו שולטים עליו.

נמצא לפי זה, שבזמן שהאדם עושה את המעשה, והוא רוצה שהמעשה יהיה לשמה ולא מטעם אהבה עצמית, היינו שיקבל איזה תמורה עבור המעשה, היינו שכר בעולם הזה או בעולם הבא. בעיקר, הוא רוצה משהו עבור המעשה שהוא עושה. אולם הוא רוצה מהבורא, שהמעשה שהוא עושה, יתן לו סיפוק מלא, וירגיש עצמו, שהוא מאושר עכשיו יותר מכל העולם, בזה שהוא משמש את המלך.

מה שאין כן אם הוא יקבל עוד משהו, חוץ מהשרות שהוא עושה, זה מטיל פגם בהשרות של המלך. וראיה לזה, שהוא רוצה עוד משהו. אבל מה הוא כן יכול לדרוש, מדוע אין לו ההתפעלות וההרגש האמיתי בזמן שהוא מדבר להמלך.

לדוגמא, הוא מבקש מה', שהוא רוצה, בזמן שהוא עושה "ברכת הנהנין" ואומר "ברוך אתה ה', המוציא לחם מן הארץ", מדוע אין לו הדרך ארץ, שיעמוד באימה וביראה, כמו שעומדים בפני המלך. אלא שהוא מדבר לה', ואין לו שום התפעלות, שירגיש למי הוא מדבר.

וזה כואב לו. והיות שאין הוא מוכשר לתקן את עצמו, ומשום זה הוא מבקש מה', שיעזור לו, שיתן לו קצת גילוי, שירגיש לפני מי הוא עומד, לפני מלך מלכי המלכים. ומדוע הוא לא מרגיש את זה.

ועל זה אמרו בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל "במה". ומשיב, "בנשמתא קדישא". היינו, שנותנים לו מלמעלה שפע, המכונה "נשמה". וזה עוזר לו, שתהיה לו היכולת לצאת משליטת הגלות של אהבה עצמית, ולכנס לקדושה. היינו, שכל מחשבותיו יהיו אך ורק להשפיע נחת רוח להקב"ה.

היות שע"י הנשמה שהוא משיג, מסתלק ההסתר והצמצום, ומרגיש גדלות ה'. ואז הגוף נכנע "כנר בפני אבוקה" מפני אור ה'. והוא מרגיש אז, שיצא מעבדות לחירות. היינו, במקום, בזמן שהיה רוצה לעבוד בלתי ה' לבדו, תיכף באו השאלות של ע' אומה"ע שבגופו, ושואלים, היתכן לוותר על מציאות הגוף ולא לחשוב עבורו שום דבר, אלא כל הכוחות והחושים להשקיע אך ורק ב"איך יכולים למצוא עצות לעשות נחת רוח להבורא".

ועוד יותר גרוע הם השאלות שלהם, בזה שהאדם אינו חושב, שאלו המחשבות אינן שייכות לעם ישראל, אלא שהם מחשבות ע' אומות, אבל האדם חושב, שהם מחשבות שלו. היינו, שהוא שואל לעצמו אלו השאלות. ועם עצמו איך האדם יכול להילחם.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שהאדם צריך לדעת, שאלו מחשבות והרצוניות הזרים לרוח היהדות, אינם שייכים לבחינת ישראל עצמו, אלא שהם באים ממחשבות של האומות העולם הכללית, הנכנסים לבחינת אומות העולם הפרטיים, שישנם בכל אדם פרטי. ובזמן שהאדם מאמין שהוא כך, היינו שאינם שלו, אז עם גוף אחר האדם כן יכול להילחם. מה שאין כן כשהוא חושב, שהמחשבות הזרות האלו הם שלו, האדם עם עצמו אינו יכול להילחם.

ובהאמור, אין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שיעזור לו לצאת מהגלות המרה הזו אלא בעזרתו יתברך. כנ"ל בדברי הזה"ק, "העזרה שבאה מלמעלה, הוא שנותנים לו נשמה". וע"י הנשמה, שמראה את גילוי גדלות יתברך, רק אז נכנע הגוף.

ובזה יכולים לפרש מה שכתוב ביציאת מצרים (ב"הגדה של פסח") "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. אני ה', אני הוא ולא השליח. אני ה', אני הוא ולא אחר".

שזה בא לומר, שרק ה' הוא יכול לעזור לצאת משעבוד גלות פרעה מלך מצרים, שמחזיק אותו שלא לצאת מאהבה עצמית, ולעשות כל המעשים רק מה שיביא לו תועלת לאהבה עצמית. ואין לו שום עצה, שיהיה בידו לעשות משהו לתועלת ה'. אז בא עזרת ה'.

אמנם אאמו"ר זצ"ל אמר, מתי האדם יכול לומר, שאין לו שום עצה לעשות משהו לתועלת ה'. זה הוא דוקא, שהוא מצדו כבר עשה כל מה שבידו לעשות. זאת אומרת, שהוא מצד עצמו, כל העצות שישנן בעולם, שחשב שיכולות לעזור לו, הוא כבר עשה. ומכל מקום לא עזרו לו העצות שלו. אז הוא יכול לומר בפה מלא "אם אין הקב"ה יעזור לי, אני אבוד". שמבחינת מעשי התחתונים, במה שיש להם לעשות, כבר הכל עשיתי. ולא עזר לי.

וזה דומה לאדם, שהיה לו חולה בבית, שנחלה. מה עושים. הולכים לרופא, ואומרים, שהרופא יהיה שליח טוב מאת הקב"ה, ויהיה החולה בריא. ואם חס ושלום החולה עדיין לא נתרפא, מדרך העולם הוא, שהולכים לפרופסור. ואומרים, בטח שהוא יהיה שליח טוב מאת הבורא, שירפא את החולה. ואם גם הפרופסור לא יכול לעזור, אז עושים ועידת פרופסורים, אולי הם ביחד על ידי ההתיעצות שלהם ימציאו איזו תרופה להחולה. ואם גם זה לא עוזר, אז מדרך העולם הוא, שאומרים להבורא, רבונו של עולם, אם אין אתה עוזר לי, אין אף אחד שיכול לעזור לנו. היות שכבר היינו אצל כל הרופאים הגדולים, שהם השליחים שלך, ואף אחד לא יכול לעזור לי. ואין לי למי לבקש אלא ממך, שאתה תעזור לי. ואז, כשנתרפא, האדם אומר, שרק הקב"ה בכבודו בעצמו עזר לו ולא ע"י שליח.

וזהו מה שכתוב בהגדה של פסח, שיציאת מצרים היתה ע"י הקב"ה בעצמו, ולא ע"י שליח. שדרשו "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'. אני הוא, ולא השליח. אני ה' ולא אחר".

היינו, שבזמן שכל העצות ותחבולות האדם כבר עשה, שהם דומים לשליחים, כמו הרופאים כנ"ל, ולא עזרו, אז האדם יכול לתת תפלה מעומק הלב, היות שאין לו לשום מקום לפנות לעזרה, משום שכבר עשה כל העצות שעלה במחשבתו.

ואז מתחיל הענין של "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". שפירשנו, מהו מן העבודה היה הצעקות שלהם, שמן העבודה, היינו שלאחר שכבר עשו כל מה שיש לעשות בבחינת עבודה, מה ששייך להם, וראו שאין מכאן שום עזרה, אחרי כל העבודות, ומשום זה היה שועתם מעומק הלב. היינו, שראו, ששום שליח לא יכול לעזור להם, אלא הקב"ה בעצמו כנ"ל "אני הוא ולא השליח". ואז נגאלו ויצאו ממצרים.

ובזה נבין מה שאמר האר"י הקדוש, שעם ישראל היו לפני יציאת מצרים במ"ט שערי טומאה, ואז נגלה אליהם מלך מלכי המלכים, וגאלם. ונשאלת השאלה, בשביל מה היה מחכה עד זמן הזה, שיהיו בתכלית השפלות.

ולפי הנ"ל יש להבין, כי מטרם שראו את מצבם השפלות האמיתית, שחזרו אחור ולא הצליחו להתקדם לצד הקדושה, הבינו אז, שאין שום שליח יכול לעזור להם, כנ"ל במשל הרופאים. וממילא, ויצעקו אז רק לה', שהוא יעזור להם. לכן כתוב "אני הוא ולא השליח".

וענין שהוא בעצמו גאלם והוציאם מהגלות, פירושו, שהשיגו, שאין בעולם שום שליח, אלא הכל עושה הקב"ה. וזהו כמו שכתוב בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו. ואומר, במה מסייעין לו, בנשמתא קדישא". היינו, שמקבל בחינת גילוי אלקותו, הנקרא "נשמה". שבזה הוא משיג את שורשו. ואז האדם מתבטל "כנר בפני אבוקה", לאחר שהשיג את בחינת נשמה, שהוא מרגיש אז, שהוא חלק אלקי ממעל.

מדוע חג המצות נקרא "פסח"

תשמ"ז - מאמר י"ג | 1986/87 - מאמר 13

העולם מקשים, מדוע יום טוב, המכונה בתורה "חג המצות", אנו קורין אותו "פסח" (קדושת לוי, בא). תירוץ, משום שכתוב "אני לדודי ודודי לי", היינו שאנו מספרים שבחו של הקב"ה, והקב"ה מספר שבח ישראל. ולזה בתורה נקרא, יום טוב זה בשם "חג המצות", כביכול ה' מספר שבח ישראל, היינו שישראל ואנו קורין היום טוב בשם "פסח", כמו שכתוב "ואמרתם זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנגפו את המצרים, ואת בתינו הציל".

וכעין זה אנו מוצאים במלחמת מדין (מטות שני) "וידבר ה' אל משה לאמור, נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, וידבר משה על העם לאמור, החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין, לתת נקמת ה' במדין". יש להבין, מדוע ה' אמר למשה, שמלחמת מדין היא נקמת בני ישראל, ומשה אמר להעם להיפך, ממה שאמר לו ה'. והוא אמר, שמלחמת מדין היא נקמת ה'. וגם זה יש לתרץ באותו אופן, שה' דיבר בשבח ישראל, שהוא נקמת בני ישראל, ומשה דיבר לישראל בשבח הקב"ה. ומשום זה שינה את הלשון ממה שאמר לו ה'.

אולם גם זה יש להבין, מהו הפירוש שהקב"ה מדבר בשבח ישראל, ועם ישראל מדבר בשבח של הקב"ה. וכי אנו מדברים מבני אדם, שהם בשר ודם, שכל אחד נותן כבוד להשני, וכי יעלה על דעתך, שהקב"ה צריך שיכבדו אותו. וכבר אמרתי על זה משל, לאדם שנכנס ללול של תרנגולים, והיות ששמע מה שאמרו חז"ל (שבת קי"ג ע"א) רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותו (כלומר, כשאדם מתלבש בבדים נאים, מכבדים אותו). ומשום זה, כיון שהוא רוצה שהתרנגולים יכבדוהו, לכן הוא לובש לבושים יקרים. ובטח שמי שרואה אותו, שהוא עושה כך, יצחקו ממנו. וכי איזה כבוד יכולים לקבל מתרנגולים.

ולפי זה, איך אנו יכולים לומר, שהבורא רוצה שאנו נכבד אותו ונדבר בשבחו. ובטח הקב"ה אינו דומה אפילו להמשל שלנו, כי המרחק שיש בין אדם לתרנגול הוא רק מדרגה אחת, שהתרנגולים נקראים בעלי חי ואנו נקראים בחינת מדבר, אבל הכל גשמיות. אבל איזה מרחק יש בינינו לבין הבורא, שיהיה אפשרות לומר, שהבורא מתפעל מהשבח שלנו, שבשביל זה משה רבנו עליו השלום שינה את לשון הבורא, שאמר "נקום נקמת בני ישראל" ואמר "לישראל נקמת ה'".

ולהבין את הנ"ל, צריכים לזכור את מטרת הבריאה, כמו שאמרו חז"ל, שהיא להטיב לנבראיו. ובכדי שההטבה מה שהוא רוצה לתת לנבראים, תהיה בה שלימות, כלומר שלא תהיה בה בחינת בושה, נעשה תיקון, המכונה "העלם והסתר", שבזמן שהאדם עוד לא מסוגל לעשות את כל המעשים בעמ"נ להשפיע, ורק בזמן שהוא מתקן מעשיו, ויוצא מאהבה עצמית, בשיעור הזה יוצא מהחושך ונכנס להאור, שזה נקרא שיוצא מאפילה לאורה, כי אז כל קבלותיו הן רק משום שרוצה להשפיע תענוג להבורא, בזה שהוא עוזר לו, שיוכל להוציא לאור את מטרתו, שהוא הטבה בלי שום חסרונות, היינו מתנה בלי שום בושה בעת קבלת התענוג מהבורא.

ובזה נבין מה שהבורא מדבר בשבח ישראל. כלומר, שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, לכן הוא מדבר בשבח ישראל, שהכוונה היא להטיב לישראל. ומזה נברא רצון לקבל בהנבראים, שרוצים לקבל בעמ"נ לקבל, שזה נקרא שרוצים לקבל מטעם אהבה עצמית, היות שהרצון לקבל, שהבורא ברא בנבראים, הם משתוקקים לקבל טוב, בכדי להרגיע את מחסורם, מה שההשתוקקות גורמת להם. זהו הסיבה שמקבלים. וזה מכונה "עמ"נ לקבל".

אבל מזה נמשך בחינת פירוד, מטעם שינוי הצורה, כידוע. ומשום זה עם ישראל מקבלים עליהם בחינת צמצום, שלא יקבלו טוב ועונג אף על פי שמתחשק להם, מכל מקום לא רוצים לקבל, אלא אם יודעים שיכולים לכוון קבלת התענוג בעמ"נ להשפיע. זאת אומרת, היות שרצונו יתברך הוא שרוצה לתת, ומשום זה הם מקבלים את הטוב. אבל מטעם תועלת עצמם הם מוותרים על התענוגים. נמצא, שעם ישראל מדבר בשבח של הקב"ה. כלומר, על רצונם של עצמם הם מוותרים, וכל ענינם הוא בשבח המלך, היינו מה שהמלך רוצה, הם מקיימים.

ומשום זה משה שינה במה שאמר הקב"ה "נקום נקמת ישראל", כי הקב"ה מה שאומר שישראל יעשו, הוא רק לטובת ישראל. אולם משה שינה במה שאמר לו הקב"ה. וזה לא נקרא, שינה מהמטרה להטיב לנבראיו, אלא שסיבת ה"שינה" היתה גם כן להטיב. וגם שלא מטעם, שאי אפשר שיהיה טובה לעם ישראל, שיקבלו טוב ועונג, אם אין הם מכוונים במעשיהם אך ורק לטובת ה', שזה נקרא, שכל מה שהם עושים הוא מטעם שבח ה', היינו מטעם יראת הרוממות, שהוא משום גדלות וחשיבות המלך.

אבל יש להבין ענין מה שמכנים שבח של ה' בשם "פסח", על שם שפסח הקב"ה. וכמו כן כתוב "ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'". ופירש רש"י, הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדילוג, והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט.

ויש להבין ענין הקפיצה והפסיחה בדרך עבודה. ידוע, שעיקר עבודה שלנו היא להגיע לידי דביקות בה', שהוא השתוות הצורה, שע"י זה מקבלים כלים שיהיו מתאימים לקבלת השפע. וידוע שהכלים שלנו באים משבירת הכלים. "שבירת הכלים" נקרא, שרוצים לשמש עם הכלי קבלה בעמ"נ לקבל, וזהו בחינת פירוד מה', שהיה בעולמות עליונים. וגם ע"י חטא דעץ הדעת, שנפלו הכלים לתוך הקליפות, ואנו צריכים להעלותם משום שאנו באים מהכלים שלהם. וע"י זה שאנו עובדים עם הרצון לקבל שלנו, הבאים משם בעמ"נ להשפיע, ע"י זה נתקנו כל פעם חלק מהכלים האלו, הנמצאים בקליפות, ומעלים אותם להקדושה, ע"י זה שאנו רוצים לשמש רק עם הכוונה בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה.

ובכל פעם ופעם שבכל יום ויום, לאט לאט מתבררים חלקים מהקליפות, הנקראים "מקבל בעמ"נ לקבל". ומתקנים אותם, שיוכלו לשמש עמהם בעמ"נ להשפיע. והסדר הוא, שמעלים איזה חלק להקדושה, ואח"כ שוב יורדים למצב של קבלה, ושוכחים אפילו שיש ענין של השפעה. אבל אח"כ שוב האדם מקבל עליה, ושוב לוקח את חלק של הרצון לקבל שבו, ומתגבר עליו, ושוב מתקן אותו בעמ"נ להשפיע. וחוזר חלילה כל פעם, עד שמקבל שיעור מסויים של קבלה, שקבל תיקון דהשפעה, שבשיעור הזה יהיה מקום להכנס בתוכו שפע עליון. והכלי הזה נעשה ע"י זה שמצטרפות כל העליות, שהיה לו, לכלי אחד, כמו שכתוב "פרוטה פרוטה מצטרפת לחשבון גדול" (סוטה ח').

ובזה יש לפרש מה ששאלנו על ענין פסח, שאמרו חז"ל, "אשר דילג ופסח ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט". זאת אומרת, כל ירידה נקראת "מצרי", שפירושו, שמקבל הכל עבור אהבה עצמית. וישראל באמצע, היינו עליה, שהתגבר ועשה עכשיו הכל בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו. מצב הזה נקרא "ישראל". אולם אח"כ עוד הפעם הוא יורד. נמצא, שעוד הפעם הוא יורד לבחינת "מצרי". וכן חוזר חלילה. וישראל נמלט, היינו שנמלט מהמצריים ונכנס לבחינת ישראל.

ובכדי שיהיה לאדם כלי שלם, שיהיה מוכשר לקבל בתוכו שפע עליון, הקב"ה פוסח ממצרי למצרי, כלומר שהוא מקבל בחשבון רק את בחינת ישראל שיש בין מצרי למצרי, ומצרף אותם לחשבון גדול. וזה דומה כאילו אין שום הפסק בין ישראל לישראל. ודילג את המצרי, יהיה פירוש, כמו שאין המצרי במציאות, ומשום זה כל הישראלים מצטרפין לחשבון גדול, עד שיהיה לו כלי שלם.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב על שם, שפסח על בתי בני ישראל ורק המצרים נהרגו. וכמו שמפרש רש"י, שפסח, היינו שקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט, שהכוונה, שכל המצרים נהרגו, ורק כל הישראלים שהיו באמצע בין מצרי למצרי, נשארו בחיים, יהיה הפשט, שכל הירידות שהיו בין העליות, נמחקו. וממילא לא נשאר רק עליות. וזה יוצא לנו, כאילו אף פעם לא היה להם ירידות, כיון שנמחקו, שזה יהיה פירושו שהמצרים נהרגו. ויש עכשיו מקום, שכל עליות שהיו להם, נתחברו, והיו למצב אחד. שיש הרבה בחינות של רצון לקבל שנתקן בעמ"נ להשפיע, וממילא היה כלי אחת שלימה לקבלת אור הגאולה, הנקרא "יציאת מצרים", שיצאו לחירות מגלות מצרים, שהיו משועבדים לאהבה עצמית, הנקרא "קליפת מצרים", כמו שכתוב "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם".

מה שאין כן אם הירידות היו נשארות, כבר יש הפסק בין עליה לעליה על ידי הירידה, שישנו באמצע. אמנם כשהירידות נעלמו מן האופק, יש להסתכל רק על העליות, ואז כבר יש מקום לדבר מן כלי, שיהיה מוכשר לקבל את אור הגאולה.

אי משום זה יש לנו ללמוד, שאין להאדם להסתכל על הירידות, מה שהוא נופל תמיד ממצבו הרוחני, אלא יש לו להסתכל על העליות. ולכן כשהוא רואה, שנמצא במצב של שפלות, אסור לו להתייאש, אלא עליו מוטל להתגבר למעלה מהדעת, ושוב לעלות. ואין לו להסתכל על העבר, ולומר, היות שעד עכשיו חשבתי תמיד, שאני כבר הגעתי לידי הבנה, שלא כדאי להסתכל על אהבה עצמית, מכל מקום הוא רואה, שתיכף הוא מקבל ירידה. אם כן האדם שואל, מהו התועלת, שכל פעם אני עולה, אם אני מוכרח שוב ליפול, ומה אני מרויח בזה.

על זה באה התשובה "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל ה'", היינו שהיתה אתערותא דלתתא, אז הרג ה' את המצרים, וממילא נשארו הישראלים והצטרפו לחשבון גדול, שכל העליות שהיו להם זה אחר זה, ומשום זה היה להם כלי גדול, לקבל לתוכם השפע.

ובהאמור יוצא, ששום מעשה טוב שיש להאדם אינו הולך לאיבוד. ומשום זה אין לומר מה מועיל לי העליות, באם תיכף אני מאבד אותם. זה נכון, אם היה בידו להחזיק אותם מכאן ולהבא ולא לרדת. ועל זה נאמר "מי יעלה בהר ה'". זהו בחינה אחת. ובחינת שניה היא "ומי יקום במקום קדשו". על זה באה התשובה "נקי כפים ובר לבב", שפירוש, מי שכבר זכה לידים נקיות, ואין בו אהבה עצמית, אלא כל כוונתו הוא רק להשפיע, ו"בר לבב" פירושו שלבו הוא עם ה', שהאמונה קבועה בלבו, אלו אנשים אין להם ירידה במדרגת השפלות, אלא בהם נוהג עליות וירידות הכל במדרגות הרוחניות. היות שיש להשיג מדרגות שלמות, הנקראים "נרנח"י דנפש" ו"נרנח"י דרוח". נמצא, שהעליות שלהם והירידות שלהם הכל הוא בהיכל המלך, ולא חס ושלום מחוץ להיכל המלך, אבל לא שזורקים אותם למטה למקום חושך וצלמות.

אולם יחד עם זה צריכים לדעת כנ"ל, ששום עליה לא הולכת לאיבוד, אלא "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". אי לזאת, האדם צריך להיות בשמחה, בזמן שמרגיש שהרוחניות יש לו חן בעיניו, ומצפה להתקרב לה' עד כמה שאפשר, ולזכיה גדולה תחשב בזה שפתאום באה לו התעוררות מלמעלה, ומתחיל להסתכל על אהבה עצמית כדבר מאוס, שלא כדאי לחיות בשביל זה, ורק לרוחניות הוא מתחיל להשתוקק.

אבל האדם צריך לדעת, שאל יגיד "מתי שיהיה לי התעוררות מלמעלה, אז אני אתחיל לעבוד בעבודת הקודש". אלא זה שהאדם זוכר, שיש רוחניות, ואפילו שאין לו חשק לזה, כבר על זה הוא צריך לתת תודה לה', עבור זה שהוא יודע שיש רוחניות בעולם, והגם שאין לו חשק לעבודה. וזה דומה למלך גדול, שבא לעיר ולא מספרים לכל האנשים, אלא רק לקומץ אנשים סיפרו, וגם לא לכולם נתנו רשות להיכנס אלא ליחידים, וגם צריכים השתדלות גדולה בין השרים, שיהיה להם רשיון ליכנס.

ולאדם הזה נתנו רק ידיעה שהמלך בא, אבל רשות כניסה לא נתנו לו. איך האדם הזה נותן תודה, לאלו שהודיעו לו. כמו כן כאן, שיש לו ידיעה, שיש מלך בעולם, אבל הוא עוד לא קבל רשות להכנס ולשמש את המלך. היינו, שיודע ומאמין בשיעור מה, שיש בורא עולם, אבל לעזוב את עבודה שלו ולעבוד לטובת המלך עוד לא קבל רשות מלמעלה, כלומר מלמעלה לא קבל רצון לעזוב את צרכי גשמיים ולעסוק ברוחניות. האדם הזה הוא צריך לשמוח עם הידיעה הזאת, היינו שיש קצת אמונה בה'. ואם האדם מחשיב את הידיעה הזאת, אף על פי שלא יכול להתגבר ולעסוק בעבודת ה', מכל מקום השמחה מזה שנזכר עכשיו, שיש מלך בעולם, יש בכוחו להרים אותו משפלותו ולהכניס אותו לעבודה, ולהיות לו רצון להתגבר על הגוף שלו. וזה דוקא אם האדם משים לבו ומחשיב את הידיעה הזו.

וזה נמשך מהשורש, מה שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה" (שבת ל'). זאת אומרת, מהשמחה שיש לו בעת עשיית המצוה, זה גורם לו דביקות עם הבורא, כנ"ל "ברוך מתדבק בברוך". כי שמחה היא תוצאה משלימות. והיות שהוא מעריך את הנותן, את חשיבותו וגדלותו, ויש כלל, באם הנותן מתנה הוא אדם חשוב, אפילו שהוא נותן דבר קטן, גם זה לדבר גדול יחשב. ומשום זה מהידיעה, שהוא מאמין שהודיעו לו מלמעלה שהמלך נמצא בעיר, הגם שלא נתנו לו רשות ליכנס ולשוחח עם המלך, מכל מקום על ידי זה שרואים שהוא מחשיב את ידיעת מציאות המלך, תיכף נותנים לו רשות לכנס ולשרת המלך, כי רואים שהוא מחשיב את המלך, כבר מתחשבים עמו ונותנים לו כח להתגבר על המחשבות ורצונות הגוף.

לפי זה יכולים לומר בזכות השמחה. כלומר, מהשמחה שהוא מתפעל מחשיבות המלך, נותנים לו מלמעלה הארה, ששורה על הכלי של שמחה, שהוא נתן מלמטה, מבחינת אתערותא דלתתא, זה גרם אתערותא דלעילא, שנותנים לו רשות, כלומר נתנו לו רצון וחשק להתגבר על המחשבות של הגוף.

ובהאמור יוצא, שענין "פסח" נקרא על שם שהקב"ה דילג את בתי ישראל, ונשארו כל ישראל וישראל בחיים. כידוע שאין העדר ברוחניות, כי בחינה הכי קטנה שבישראל נשארה בחיים, ושום דבר אינו הולך לאיבוד. ומשום זה שהקב"ה הציל את ישראל, נקרא יום טוב זה בשם "פסח", על שם מעשיו של הקב"ה.

ומה ששאלנו בענין השבח, איך שייך לומר, שה' רוצה שישבחו אותו, וכי הוא מתפעל מהשבח של בשר ודם. על זה יש להשיב ב' תשובות:

א. מבחינת המטרה, שרצונו להטיב לנבראיו, כלומר כל מה שעם ישראל מקבלים הנאה ותענוג, הם מכוונים בעת קבלתם לשם שמים, שפירושו הוא, שהבורא יהנה מזה, משום שהוא רוצה שהנבראים יקבלו טוב ועונג, והיות שהם רוצים בהשתוות הצורה, לכן כל מה שהם עוסקים בתו"מ, הוא רק מטעם, שהם רוצים להשפיע לה', ולא מטעם תועלת עצמם. וזה נקרא, שעם ישראל מדברים בשבח הבורא, שמטעם גדלות וחשיבות המלך אנו משתדלים להשפיע לו נחת רוח.

והקב"ה מדבר בשבח ישראל, היינו שהוא רוצה לתת טוב ועונג, שזהו מטרת הבריאה. וגם רוצה שלא יהיה בחינת בושה בעת שמקבלים את הטוב והעונג. לכן הוא רוצה שיעבדו בעמ"נ להשפיע. ונמצא שהוא מדבר בשבחן של ישראל, יהיה הפירוש, שעם ישראל מוותרים על אהבה עצמית ורוצים לעבוד רק להשפיע.

לכן הוא מסתכל תמיד על השבח שלהם, כלומר הוא סופר את העבודות שלהם, מה שעוסקים בעמ"נ להשפיע, בכדי שיהיה לו מקום להשפיע שפע ולא יהיה שם שום פגם של בושה. ועל מה שהם עוסקים בעמ"נ לקבל, מזה הוא לא מדבר, את זה הוא רוצה למחוק מעל פני האדמה, כנ"ל בביאור את שם "פסח" על זה שפסח, היינו שהרג את המצרי, שהיה בין ישראל לישראל, והשאיר הישראל, שהיה באמצע. וממילא היה יכול להסתכל רק בשבח ישראל, היינו בחינת העליות שהיו להם, שזוהי שבח ישראל, כלומר, במה שעשו אז אתערותא דלתתא באפיית המצות.

ומשום זה נכתב בתורה את חג המצות ועם ישראל, היות שהבורא הסתכל בשבח ישראל באפיית מצות לתועלת ה', ועל השאר דברים לא הסתכל, כנ"ל שזה נקרא, ועל המצרי שהיה שם, הרג, כלומר שמחק אותו כאילו אינו במציאות, שע"י זה הצטרפו כל בחינות ישראל למדרגה אחת גדולה, שכבר היה שלם, שיהיה כלי לקבלת השפע. זהו נקרא שעם ישראל קראו אותו יום טוב בשם "פסח".

ובהאמור נבין את טעם הב', שעם ישראל קראו אותו בשבח של הקב"ה. טעם הא' הוא, משום שרצונו להטיב לנבראיו, והם לא רוצים לקבל, מטעם אהבה עצמית, לכן הם מקבלים את הטוב והעונג, מטעם שהוא רוצה שנקבל. וזה נקרא "בעמ"נ להשפיע", וזה שבח ה'.

טעם ב' שמדברים בשבח הקב"ה, הוא מטעם שלא חשב את הירידות ורק הסתכל על העליות, שזה נקרא "ופָסח", שכל העליות הוא לקח בחשבון, והירידות מחק אותם מעל פני האדמה. וזה השבח של פסח. וזה נקרא, שמדברים בשבח הקב"ה.

ויש להבין מה שכתוב "ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'". ומדוע נקרא פסח "חפזון". וכפי שפירש רש"י, הפסח נקרא "חפזון", משום שה' קפץ ופסח ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט. ואנו רואים, שענין דילוג את הקץ, פירושו, שמיהר את הקץ, כאילו שעדיין לא הגיע הזמן. והיות שמיהר עצמו, ועל זה נקרא פסח "חפזון". וכאילו היה צריך למהר, כדי שלא יתעוררו המצרים שהיו אצל הישראלים, והם עדיין לא הגיע הזמן שיתוקנו, לכן מיהר עצמו והציל מה שהיה יכול להציל. כלומר, שרק בחינת ישראל קבל אז תיקון, ולא המצריים. לכן נקרא זה "חפזון".

מה שאין כן בגמר התיקון כתוב (ישעיה נ"ב, י"ב) "כי לא בחפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל, הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד". האר"י הקדוש מפרש, שזה יהיה בגמר התיקון, שאז אפילו ס"מ יהיה מלאך קדוש, שגם לב האבן, שלפני גמר התיקון אסור לברר אותו, ונשאר בקליפות, גם הוא אז יתברר לקדושה. וזה ענין "טוב מאוד", "טוב" זה הוא מלאך החיים, "מאוד" זהו מלאך המות, שגם הוא יהיה מלאך קדוש, שזה מכונה "בלע המות לנצח". כך מפרש האר"י הקדוש.

ובאמור נוכל לפרש מה שכתוב "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון". לא כמו שהיה בארץ מצרים, שהגאולה היתה בחפזון, כנ"ל, שהיה קופץ ממצרי למצרי, וישראל באמצע נמלט. וזה היה מטעם, שהיה צריך למחוק את המצריים, ורק עם ישראל נשארו בחיים.

מה שאין כן בגמר התיקון, שגם בחינת המצרים יקבלו תיקון, אם כן לא צריך להיות בחפזון, כי לא צריכים לקפוץ ממצרי למצרי, וישראל באמצע הוא נשאר בקדושה, אלא כל המצרים יקבלו את תיקונם משלם. לכן לא צריך להיות חפזון, היינו קפיצה, אלא כל הבחינות שהיו בתוך הקליפות, יתוקנו אז, כמו שכתוב "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ואתן לכם לב בשר".

אי לזאת, האדם צריך להיות בשמחה. וע"י השמחה הוא יכול לצאת ממצב השפלות, שהוא נמצא. ואם האדם ישאל, במה יש לו לשמוח, בזמן שהוא רואה, שהוא בשפלות, שאין לו שום רצון לעסוק בתורה ומצוה, אז צריך לקבל השמחה שלו מזה, שהוא יודע על כל פנים, שיש מלך בעולם. מידיעה זו לבד הוא יכול לשמוח, כמשל הנ"ל, שהודיעו לו שהמלך בא לעיר, וזה נותן לו כח לעלות.

הקשר בין פסח, מצה ומרור

תשמ"ז - מאמר י"ד | 1986/87 - מאמר 14

כתוב בהגדה, "זכר למקדש כהלל, כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך פסח, מצה, ומרור, ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר, על מצות ומרורים יאכלהו".

וצריכים להבין זה על דרך העבודה. מה מרמז לנו הקשר שיש בין אלו שלושה דברים שהיה אוכל ביחד.

ובכדי להבין את ענין הקרבן פסח שהיה בזמן יציאת מצרים, שיצאו מתחת השעבוד, שהיו בגלות מצרים, צריכים מקודם להבין ענין גלות מצרים, ממה הם סבלו שם.

במרור, כתוב בהגדה, "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה, על שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר, "וימררו את חייהם בעבודה קשה, אשר עבדו בהם בפרך".

ויש להבין את ענין, "וימררו את חייהם בעבודה קשה", מהו בעבודת ה'. הנה ידוע, כי עבודת ה' היא כשעובדים לתועלת ה', שאנו זוכים להיות דבוק בחיי החיים, ודוקא בזמן שעובדים להשפיע, אז הוא הזמן לקבל הטוב ועונג שברא ה', להטיב לנבראיו, כלומר שישועת ה' באה לכלים דהשפעה.

ובענין שהשפע בא לכלים דלהשפיע, יש להבחין בזה ב' הבחנות:

א. השפע בא בכדי לעשות כלים דהשפעה.

ב. האור בא לאחר שיש לו כבר כלים דהשפעה.

פירוש הדבר הוא, כי בזמן שהאדם רוצה ללכת על דרך להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אז הגוף מתנגד בכל תוקף, ולא נותן לו לעשות שום פעולה, ולוקחו ממנו כל חומרי דלק שהיה לו משהו כח לעשות מעשים לשם שמים.

ובזמן שהאדם רואה את האמת כמו שהיא, היינו שרואה איך שהוא שקוע באהבה עצמית, ואין בו שום ניצוץ בגופו, שירשה לו לעשות משהו להשפיע, וכיון שבמצב הזה האדם כבר הגיע אל האמת, כלומר שבא לידי הכרת הרע, שאין לו אז שום עצה, שיהיה בידו כח לעזור לעצמו, אלא יש לו רק עצה אחת, שהיא לצעוק לה' שיעזור לו, כמו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה".

וזהו שאמרו, "הבא לטהר מסייעין אותו, ושואל הזהר הקדוש, במה, והשיב בנשמתא קדישא".

נמצא, שענין, "וימררו את חייהם", פירושו, שלא נתנו להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, שזה מביא דביקות בחיי החיים, אלא קליפת מצרים ופרעה שלטו על בני ישראל עם השליטה של אהבה עצמית, שלא יוכלו לעשות משהו נגד רצונם של המצרים, וזו היתה הגלות, כלומר שרצו לצאת מהגלות הזו ולא עלה בידם.

ולפי זה יהיה הפירוש, מה שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", מאיזה עבודה מדברים, הוי אומר מעבודת ה', שזה נקרא, עבודה קשה, היות שהיה קשה להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, מטעם שהמצרים, ופרעה מלך מצרים, השפיעו להם מחשבות ורצונות שלהם. כלומר היות שקליפת מצרים הוא בעיקר אהבה עצמית, לכן המצרים שלטו על עם ישראל, שגם עם ישראל ילכו בדרך שלהם, הנקראת, אהבה עצמית, והיה קשה לישראל להתגבר על מחשבות האלו, וזהו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", כלומר בזמן שהלכו על דרך המצרים, שהיא בעמ"נ לקבל, הגוף היה נותן להם חומרי דלק, ולא היה קשה להם לעבוד עבודת ה', כידוע שהמצרים היו עובדי ה', כמו שכתבו חז"ל על מה שכתוב (בשלח תנחומא), "ויקח שש מאות רכב", (ואם תשאל) מהיכן היה בהמות משל מצרים, הרי נאמר, "וימת כל מקנה מצרים", אלא מהירא את דבר ה', כמו שכתוב, "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה, הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים", ואמרו מכאן, הירא דבר ה' יעשה תקלה לישראל.

ורש"י מביא מכאן, היה רבי שמעון אומר, "כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו". ובהאמור יוצא, שהעבודה הקשה שהיתה להם, עבודה בשדה, כי שדה נקרא, השכינה הקדושה, כידוע שמלכות נקרא, שדה.

והיה קשה להם לקבל על עצמם עול מלכות שמים בעמ"נ להשפיע, אלא שהמצרים היו רוצים שיעבדו את עבודת הקודש בעמ"נ לקבל, ונותנו להם להבין כי זה נקרא, "הירא את דבר ה'".

אולם שמכאן, מבחינה זו היתה תקלה לישראל, היינו לבחינת ישר-אל, אלא הם היו רוצים שכל עשייתם יהיו אך ורק לתועלת עצמם, ומזה יצאה תקלה.

זאת אומרת, שהתקלה היתה בעיקר בזמן שהמצרים היו מדברים אל ישראל בשפת יראת שמים, ומשפה הזו יוצאות כל התקלות לישראל, מה שאין כן אם המצרים היו מדברים בשפת החילוניים, בטח שהיו עם ישראל בורחים מהשפעתם בעת שהיו באים אליהם עם המחשבות והרצונות שלהם.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (שמות), "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך". ודרשו חז"ל, ב"פה-רך", ויש להבין מהו, "פה רך", בעבודת ה'.

אלא כנ"ל, שהמצרים דברו עם המחשבות והרצונות שצריכים לעבוד ה', אלא שיהיו בעמ"נ לקבל, שזה נקרא, פה - רך, כלומר שעל הכוונה דלקבל הגוף מסכים יותר לעבוד עבודת הקודש, ולא צריכים לכוון בעמ"נ להשפיע.

נמצא, עם הדיבורים האלו, גרמו לישראל שתהיה להם עבודה קשה בזמן קבלת עול מלכות שמים, ומשום זה כל אחד מישראל היה אומר, דעבודת הקודש בעמ"נ להשפיע הוא דבר קשה מאוד.

אי לזאת, המצרים היו משפיעים להם מחשבות שיותר כדאי לעבוד בעמ"נ לקבל, בדרך הזו הם יראו שכל יום ויום הם מתקדמים במעשים טובים, מה שאין כן בעבודה דבחינת ישראל, הם בעצמם רואים שזה קשה, והראיה לזה, שלא רואים שום התקדמות בעבודה.

נמצא, ש"פה-רך", יהיה הפירוש, שיתנו לישראל להבין, שאם ילכו בדרך שלהם, זה הוא עבודה יותר קלה, וזה נקרא "רך", היינו שיותר קל יהיה להתקדם בעבודת הקודש.

ועם הטענות האלו היו המצרים ממררים את חייהם בעבודה קשה, שתמיד היו מסבירים לישראל, שעבודת ישראל נקרא, עבודה קשה, וזהו לא בשבילם.

"בחומר", כלומר שהמצרים הסבירו לישראל את חומרת דלהשפיע, מה שאין כן עבודת המצרים יהיו תמיד לבן, שלא ירגישו שום חושך בעבודה, אלא שהגוף יסכים לעבודה זו, וזה נקרא, "בלבנים", כלומר עבודת המצרים הם יהיו תמיד בבחינת לבנים, בלי כתם ולכלוך, אלא שיהיו תמיד שלמים, ועל ידי זה גורמו באמת שיהיה לישראל קשה לעבוד לשם שמים.

כלומר שהעבודה קשה נמשכה מזה, שהמצרים היו אומרים להם תמיד את ענין חומר שישנו בעבודה דלהשפיע, והלבנים שיש בעבודה זו, ויראת המצרים.

כנ"ל, שמהירא את ה' היתה נמשכת תקלה לישראל. היינו שמזה נמשכה להם את העבודה קשה בשדה, היינו בהמלכות שמים שרצו לקבל עליהם ולא יכלו.

ורבי שמעון אומר מכאן, מהירא את דבר ה', "כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו".

ויש לפרש דברי רבי שמעון, "כשר שבמצרים הרוג".

כלומר, מה שהמצרים אומרים שזה כשר, הרוג, משום שחז"ל אמרו, "הבא להורגך השכם להורגו", היינו מה שהמצרים אומרים לך שזה כשר, שהדרך הזו כשרה ללכת בה, תדע שהוא רוצה להרגך מחיים הרוחניים, לכן הרוג את המחשבות האלו.

"טוב שבנחשים רצוץ מוחו", יהיה הפירוש, אם הנחש שהוא הרע שבאדם, ומייעץ לך שדרך הזאת היא טובה בשבילך, ונותן לך להבין בהבנה גדולה ושכל בהיר, על דרך שהנחש בא אל חוה, אל תתווכח עמו, אלא רצוץ את מוחו, היינו את כל המוח השכלי שהוא מסביר, רצוץ את השכל הזה, זאת אומרת, שצריכים ללכת למעלה מהדעת.

ועתה נבאר את ענין מצה. ועל דרך עבודה יש לפרש, מילת "מצה" מלשון מריבה, "כי על מסה ומריבה, ועל ריב בני ישראל, ועל נסתם את ה', לאמור, היש ה' בקרבנו אם אין", (בשלח שביעי).

על מריבה אומר התרגום, "ומצותא על דניצו בני ישראל". נמצא, מצה מלשון מצותא, היינו שעם ישראל היה להם ריב עם ה', מדוע הוא עושה שיהיה כל כך קשה לעבוד בלהשפיע, ומדוע אף על פי שהם משתדלים לצאת משליטת מצרים, מכל מקום לא די שלא מתקדמים, אלא שהם רואים הולכים אחורה ולא קדימה.

זאת אומרת, שהם טועמים טעם מרור בעבודה, זה גרם להם שיעשה ריב עם הבורא, שמריבה מכונה, בחינת מצה. וטענה כזו, אנו רואים, שעם ישראל היו מריבים עם משה על ענין זה, היינו ממה שראו, שבזמן שהתחילו לעבוד לשם ה', הם נעשו יותר גרועים, כמו שכתוב (שמות שביעי), "ויאמרו אליהם, ירא ה' עליכם וישפוט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה".

ואת הטענות האלו שאמרו אל משה, אמר משה אל ה', כמו שכתוב, "וישב משה אל ה', ויאמר, אדני למה הרעת לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך".

שיש לפרש את הטענות שהיה להם אל משה, אשר אמרו, ירא וישפוט, פירושו, שהיה מריבים משה, היות שמשה אמר להם שיאמינו בה', אז הם יצאו משליטת הגוף, אשר בהגוף שולט פרעה מלך מצרים, שהוא מיצר להקדושה, והם התחילו בעבודת מוחא וליבא, וראו שהגוף שהוא בחינת פרעה, התחיל לשלוט עליהם, היינו שכל מה שהם רוצים לעשות בעבודת ה', הגוף מתנגד ביותר. אשר מטרם שהתחילו ללכת בדרך של משה, היה להם כוחות בעבודה, ועכשיו כל מה שהם עושים, הגוף ממאס בזה, וזה שכתוב אל משה, "אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה", כלומר הגוף שלנו ממאס את הרוח שלנו בעבודת ה', מזמן שהתחלנו בדרך דלהשפיע.

ואחר כך הלך משה אל ה' עם הטענות של ישראל, שהיו מריבים עם משה על מה שהביא אליהם את שליחות ה'. כמו שכתוב, "וישב משה אל ה', למה הרעת לעם הזה, למה זה שלחתני", (כלומר מהו הטענות), ואמר, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת".

שפירוש, "ומאז שבאתי אל בני ישראל", להגופים שלהם, הנקראים, בחינת פרעה, "לדבר בשמך", היינו שכולם יתחילו לעבוד לשם שמים, זה שכתוב, "בשמך", בטח ההגיון מחייב, היות שכל אחד ואחד רוצה רק אמת, וכי יש טיפש בעולם שיהיה לו רצון ללכת בדרך שקר, אלא בטח כל אחד רוצה אמת, כדרך עולם הוא, שאם יודעים את מישהו מדבר שקר, אין אף אחד שירצה לשמוע בדברו.

וכאן היו אומרים, מדוע כשבא משה ואמר להם שילכו בדרך האמת, הגוף הנקרא, פרעה, מבאיש את רוחנו בעת כשאנו מתחילים בעבודה זאת.

ומשום זה היתה להם תרעומת על ה', מדוע הם נעשו עכשיו יותר גרועים, משהיה טרם ביאת משה אליהם בתור שליח ה', שהוא רוצה להוציא אותם מהגלות, ומדוע הם רואים עכשיו שהם נכנסים יותר בגלות, שפרעה שולט על הגופים ביתר כח, וביותר מחשבות שכליות, נותן לנו להבין בכל פעם עם טענה אחרת. אם כן לפי זה, היה יותר טוב את המצב של בני ישראל בעבודה מטרם ביאת משה אליהם בתור שליח מאת ה'. אולם עכשיו הם רואים, שהגופים שלהם, שהם בחינת פרעה, שולט בשליטה גמורה על בני ישראל, כלומר במקום שהיה צריך להיות מצב רוח מרומם בעת שהם יודעים שהולכים בדרך האמת, ומה היה, להיפך, שבעיני הגוף הנקרא, פרעה, איזה רוח היה להם, כמו שכתוב, "אשר הבאשתם את רוחנו בעיני פרעה", שהגוף היה אומר להם, איזה מצב רוח יש בעבודה דלהשפיע.

והבאיש, פירושו, ריח רע, שלא יכולים לסבול את הריח. זאת אומרת, שלא יכולים לסבול את המצב רוח הזה, והיו רוצים לברוח כמו שבורחים מסרחון. זאת אומרת, במקום שהעבודה על דרך אמת צריך להביא מצב רוח מרומם, כלומר שהאדם ירצה להישאר במצב רוח זה בתמידיות, וכאן נעשה להיפך, דהיינו שמהעבודה דלהשפיע קבלו מצב רוח של סרחון, שפירושו, שרוצים לברוח ממצב רוח, שלא יכולים לסבול אותו אפילו רגע אחד. כנ"ל שאמרו אל משה, "אשר הבאשתם את ריחנו", ותערומות של ישראל הביא משה אל ה', ושאל משה, "למה זה שלחתני".

והשיב ה' אל משה, כמו שכתוב, "ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם".

והתשובה היא, למה הוא עושה שהעבודה של להשפיע יהיה כל כך קשה, הוא מסיבת שאני רוצה שיתגלה את היד החזקה, כמו שכתוב, "כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו".

ובאיזה אופן מוכרחים יד חזקה, זהו הוא דוקא, שהשני מתנגד בכל תוקף, אז שייך לומר שצריכים להשתמש ביד חזקה, אבל לא שייך לומר, אם השני הוא איש חלש, שצריכים ללכת עמו ביד חזקה, זהו כמשל שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהסדר הוא בעולם, ששני אנשים במחלוקת יש לפעמים שעוברים לתגרת ידיים, ומי שהוא רואה שאינו יכול להתגבר עליו, הוא לקח סכין כנגדו. והשני שהוא רואה שיש להשני סכין, הוא לוקח אקדוח, וכשהשני רואה שיש לו אקדוח, הוא לוקח רובה, וכו', עד שהשני לוקח נגדו מכונת יריה, ואם יש לו מכונת יריה, השני לוקח טנק, אבל אף פעם לא שמענו, אם מי שלוקח מקל ורוצה להרביץ, שהשני יקח טנק, ולהילחם כנגד זה שלקח מקל.

כמו כן בעבודה, לא שייך לומר, שצריכים ללכת עם פרעה ביד חזקה, אם פרעה לא מראה התנגדות גדולה. והיות שה' היה רוצה לגלות לו כאן יד חזקה, לכן היה הקב"ה להכביד את לב פרעה, כמו שכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו".

אולם יש להבין הטעם, שכתוב, "שה' הכביד את לבו של פרעה", בשביל שה' היה רוצה לתת את האותות כדי שיתוודע שמו של הקב"ה, וכי ה' הוא בעל חסרון, חס ושלום, שזה חסר לו שידעו שהוא יכול לעשות אותות ומופתים, ועוד מה זה מרמז לנו בענין עבודה, שאנו צריכים לדעת זה לדורות.

ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על ענין השאלה מה ששאל אברהם לאחר שהקב"ה הבטיח לו, כמו שכתוב (לך לך, שישי), "ויאמר אליו, לתת לך את הארץ לרשתה. ויאמר, במה אדע כי אירשנה, ויאמר לאברם, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

ושאל, מהי התשובה לשאלה מה שאברם שאל, במה אדע כי אירשנה. כלומר מהו הפירוש מה שהשיב לו ה'.

תשובה, "כי ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, וענו אותם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ושאל, כי מהכתוב משמע שהיתה תשובה מספקת, כי לא שאל יותר אברם. ואנו רואים כי דרכו של אברם להתווכח עם ה', כמו שמצינו באנשי סדום, שה' אמר לאברם, "זעקת סדום ועמורה כי רבה".

וכאן שאמר לו, ידע תדע, משמע שקיבל את התשובה בקורת רוח.

ואמר, היות שאברהם ראה את גודל הירושה שהבטיח לבניו, אז חשב אברהם לפי הכלל, שאין אור בלי כלי, היינו אין מילוי בלי חסרון, והוא לא ראה שבני ישראל יצטרכו למדרגות והשגות כה גדולות בעולמות עליונים, ובשביל זה שאל להקב"ה, במה אדע כי אירשנה, הלא אין להם כלים וצורך להירושה הגדולה מה שאתה מראה לי שאתה תיתן לבני, הלא אין להם צורך.

ועל זה השיב לו הקב"ה, אני אתן להם צורך להאורות, כמו שאני אתן להם האורות. היינו שה' יתן להם האור והכלי גם כן. שאל תחשוב שרק השפע אני משפיע, אלא אני משפיע להם, הן הצורך הנקרא, כלי, והן השפע הנקרא, מילוי וחסרון.

ועל ידי זה שעם ישראל יהיו בגלות מצרים ארבע מאות, שארבע שזהו מדרגה שלמה של ד' בחינות, שעל ידי זה שהם יהיו בגלות, בארץ לא להם, היינו שהמצרים ישפיעו לישראל רצון של קבלה עצמית, שרצון זה לא שייך לקדושה, שזה נקרא, "ארץ", מלשון רצון, וירצו לברוח מהרצון הזה, אז כשאני אעשה שלא יוכלו לצאת משליטה זו מכוחות עצמם, אלא שהם יראו, שרק הקב"ה יכול לעזור להם, ולא יהיה להם עצה אחרת, אלא לבקש עזרה ממני, וזהו כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו", ואומר הזהר הקדוש, שהסיוע הוא שנותנים להם נשמה קדישא, ועל ידי ריבוי תפילות, שיבקשו מה' סיוע, יקבלו כל פעם מדרגה יותר גדולה, שעל ידי זה יהיה להם צורך לבקש מה', וזה יגרום להם לבקש מה', ולקבל מדרגה יותר גדולה. ולאחר זה תהיה לי האפשרות לתת להם הירושה.

נמצא, שהקב"ה בכוונה תחילה עושה שלא יוכלו להתגבר, בכדי שיהיה להם כלים.

נמצא, שהכבדת הלב שנעשה לפרעה, הוא בכדי שיהיה מקום לקבל צורך על האורות העליונים, מה שאין כן אם לא תהיה להם עבודה קשה, לא יהיה להם צורך לאורות הגדולים, כמשל הנ"ל.

כי מי שהולך להילחם עם השני, עם היד או עם מקל, אין להשני צורך לקבל נגדו טנק או תותח. ומשום זה, בכדי שיהיה לתחתונים צורך לקבל אורות גדולים, מוכרחים לעמוד כנגדם קליפות חזקות, ובכדי לשבור אותם, האדם מחויב להמשיך אורות גדולים, אחרת היה מסתפק במיעוט. נמצא, ששליטת פרעה גורם על ידי הכבדת לבו, שימשיכו אורות גדולים. ובזה נבין מה ששאלנו, וכי בשביל "למען שתי אתתי", היינו בכדי שיוודע בגויים, שה' יכול לעשות ניסים ונפלאות, בשביל זה, כלומר בכדי שיכבדו אותו, עשה הכבדת הלב. וכי הקב"ה בא בטרוניה לבריותיו, היינו שעושה דבר שלא רצון הנבראים, הלא כל מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, וכאן יוצא דבר הפוך, כלומר שהוא עושה הכבדת הלב להנבראים, בכדי שכולם יראו את גדלותו, מה שהוא כל יכול.

ובהאמור נבין זה בפשיטות, היות כי ענין פרעה ומצרים, הכוונה על שליטתם של הרצון לקבל הנמצאים אצל הנבראים, ובכדי שהנבראים יצטרכו לקבל את המדרגות הגדולות שהקב"ה הוכן בעדם, וכנ"ל בדברי זצ"ל, שעל ידי זה שלא תהיה להם אפשרות להתגבר על הרצון לקבל שלהם, ובהם תהיה התעוררות לדבקות ה', וזה הגיע להם בזכות האבות, שהקב"ה הבטיח להם, שהבנים שלהם יזכו להטוב והעונג מה שהוא ברא עבור הנבראים, לכן עשה הכבדת הלב, כדי שיהיה להם צורך לבקש מה', שהוא יעזור להם, והסיוע שלו בא, כנ"ל בדברי הזהר הקדוש, על ידי שישפיע להם נשמתא קדישא.

נמצא, שכל התגברות הם ממשיכים קצת הארה מלמעלה, שעל ידי זה בסופו של דבר יהיה להם כלים, היינו צורך להירושה שהבטיח הקב"ה לאבות. נמצא לפי זה, מה שכתוב, "למען שתי אתתי אלה", אין זה עבור טובת הבורא אלא לטובת הנבראים, שפירושו, שעל ידי הכבדת הלב שהוא עושה אצל פרעה, כלומר מה שהגוף נעשה כל פעם יותר בתקיפות, שלא נותן רשות להאדם לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, והיות שהאדם משתוקק לדבקות ה', לכן הוא מוכרח להשתדל לתת כל פעם כוחות יותר גדולים, אחרת לא יהיה בידו לנצח אותו, ובכדי לקבל כוחות יותר גדולים, אין שום עצה אלא להתפלל לה', שרק הוא יכול לתת לו את הכוחות המתאימים לכך.

והכוחות של ה' הוא כנ"ל: מה שהקב"ה נותן לו כל פעם כח רוחני, הנקרא, בחינת נשמה, הנקרא, אור תורה, זאת אומרת, שכל פעם לפי ההתגברות מה שהוא צריך להתגבר, הוא מקבל "אותיות התורה", שזה נקרא, למען שתי אתתי אלה, היינו שבכדי שתתגלה אותיות התורה לגבי ישראל, הוא מוכרח לעשות להם צורך, וזה הענין שהקב"ה נותן הכבדת הלב לטובת הנבראים.

בהאמור נבין מה שאמרנו לעיל, שאנו צריכים שפע עליון עבור עשיית הכלים, כלומר שיהיה כלים מוכשרים לקבל אור עליון, והסיוע זו נקרא, שהאור בא לעשות כלים דקדושה, שירצו לעבוד בעמ"נ להשפיע. כנ"ל בבחינת, "הבא לטהר מסייעין אותו".

ולאחר שכבר השיג את הכלים שרוצים להשפיע לה', אז בא השפע, מטעם שפע, ולא בכדי לעשות כלים.

בבחינה זו, שיש לו רצון לה', כבר אינו צריך להכבדת הלב בכדי שיקבל את אור התורה, כי כפי הכלל, כשהאדם עובד לתועלת עצמו, אז באה לו מחשבה אחרת, שגם מכאן, היינו מתענוג זה הנקרא, תענוג המנוחה, גם מזה על תנח ידך. נמצא, שתענוג המנוחה גורם לו שאין לו צורך למדרגות יותר גבוהות, אלא הוא מסתפק במיעוט, ולכן היה הקב"ה צריך לתת הכבדת לב, היינו שהוא רואה שאינו יכול לעשות שום דבר לה', כלומר שכל זמן שלא הכשיר את הכלים שלו בעמ"נ להשפיע, והוא עדיין נמצא באהבה עצמית, הם נותנים לו סיפוק במה שזכה קצת לעבוד לשם שמים, היות שהוא מרגיש בעצמו שהוא עובד לשם שמים, יש לו מזה סיפוק, ואין ביכולתו להשתוקק למדרגות יותר גבוהות, נמצא לפי זה, לא היה מקום להתגלות אותיות התורה. ומשום זה, שכל פעם שהוא מקבל איזה סיוע מלמעלה, ואח"כ הוא יורד מדרגתו ושוב רוצה להכנס לקדושה, הוא מוכרח לקבל עזרה מחדש, כמו שכתוב אצל פרעה, במכת ברד, "וישלח פרעה ויקרא למשה, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", ואח"כ כתוב, "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, למען שתי אתתי אלה בקרבו".

והסדר הזה הוא נמשך עד שמתקן את הכלים שלו השייך למדרגתו, ואז מתחיל הסדר של ביאת האורות.

אולם בזמן שכבר זכה לכלים דקדושה, כנ"ל, שכל רצונו הוא להשפיע ליוצרו, אינו שייך לומר, עכשיו אני אומר שכבר נתתי לך הרבה ואני רוצה עכשיו לנוח קצת, היות שאני צריך לקבל עבור תועלת עצמי גם כן, אלא שמי שיש לו רק רצון להשפיע, לא צריכים לעשות לו הכבדת הלב, כמו בזמן שצריכים לעשות צורך בזמן שהוא עוסק בעשיית כלים דהשפעה, כנ"ל, משום שאין לו ענין זה, למי שכבר זכה לרצון להשפיע, אלא רוצה תמיד להשפיע לה'.

ובהאמור נמצא, בזמן שיש לאדם רק רצון להשפיע, ורוצה לעשות נחת רוח להבורא, אז מתחיל לחשוב, מה חסר להבורא שהוא יכול לתת להבורא מה שאין לו, לכן הוא בא לידי החלטה, שאין להבורא שום חסרון, רק בזה שברא את העולם על הכוונה דלהטיב לנבראיו, שהנבראים יקבלו ממנו את הטוב והעונג, ומשום זה הוא הולך לבקש מה', שיתן לו את הטוב והעונג, כי זה אפשר לומר, שחסר לו, זה שהתחתונים יקבלו ממנו את האורות הגדולים שהוכן עבור הנבראים, ומזה יכולים לומר, שהבורא נהנה, מה שאין כן אם אין התחתונים מוכשרים לקבל את אור התורה, המכונה, אותיות התורה, כאילו יש חסרון למעלה, וזהו ענין שאמרו חז"ל (סנהדרין מ"ו), "בזמן שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי". משמע מכאן, מתי יש נחת רוח למעלה, רק בזמן שיש להנבראים טוב ועונג.

ומשום זה אין אז מקום להכבדת לב, אלא הזמן שצריכים לתת מלמעלה הכבדת לב, הוא רק לצורך עשיית כלים דהשפעה, שיוכלו לקבל טוב ועונג, וזה למען, "שתי אתתי", יש לפרש, הכוונה על אותיות, שאותיות נקראים, כלים, כלומר בכדי שיהיה לאדם צורך המכונה כלים, לזה צריכים הכבדת הלב, כמו שכתוב, "למען שתי אתתי אלה", מה שאין כן לאחר שכבר יש לו הכלים, אין עוד צורך להכבדת הלב.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הקשר בין פסח מצה ומרור, כמו שעשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, ואמר לקיים מה שנאמר, "על מצות ומרורים יאכלוהו".

ושאלנו, מה זה מרמז לנו בעבודת ה'.

ולפי הנ"ל יוצא, שעיקר מטרת העבודה היא להגיע לדבקות ה', היות מסיבת השינוי צורה שיש בנו, מכח הרצון לקבל שנטבע בנו, שעל ידי זה נתרחקו הנבראים מהבורא, וזהו העיקר מה שמוטל עלינו לתקן, אולם השאלה היא, איך מתקנים זה.

הלא השתוות הצורה הוא ענין להשפיע ולא לקבל, ואיך יכולים ללכת נגד הטבע, הלא הגוף יש לו טבע משלו. והתשובה היא, על ידי סגולת תורה ומצות.

אמנם אם היו הנבראים מקבלים כח השפעה בקלות, היו אז מסתפקים בזה, היות שכבר הם מרגישים שהם משפיעים, ולא היה להם שום צורך לגילוי אותיות התורה, כנ"ל, "למען שתי אתתי", שהקב"ה רוצה לגלות להם את התורה בבחינת שמותיו של הקב"ה, ומאין הם יקחו צורך לזה, היות לאחר שהתגברו על הרצון לקבל, ורוצים עכשיו להשפיע לה', וכבר יש להם דבקות, ומה חסר להם עוד, וכידוע, שאין אור בלי כלי, ואין מילוי בלי חסרון, ומה עשה הקב"ה, נתן הכבדת הלב, שלא יהא בכוחו של אדם להתגבר על הרע שלו מעצמו, אלא הוא לעזרה מה', כנ"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו בנשמתא קדישא".

וענין "נשמתא", מובא בספר "פרי חכם" (חלק ב', דף ס"ה), "שיש בנשמה ה' בחינות הנקראות נרנח"י, ונרנח"י אנו מבחינים בהם ב' בחינות, א' אורות, ב' כלים. הכלים של נרנח"י משיגים על ידי קיום תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן. והאורות דנרנח"י הם עצם התורה, והאור המלובש בתורה הוא סוד אין סוף. וזה לשונו, נמצא שהתורה והנשמה הם אחד, אבל קוב"ה, הוא סוד אין סוף המלובש באור תורה שיש בתר"ך מצות הנ"ל, שזה סוד שאמרו חז"ל, כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, פירוש, שהקב"ה מהכולל והתר"ך שמות הם פרטים וחלקים, אשר פרטים אלו הם לפי פסיעות ומדרגות של הנשמה, אשר אינה מקבלת אורה בפעם אחת, זולת בדרך מדרגה לאט לאט, בזה אחר זה".

ומזה אנו רואים, שהבורא עשה שלא יוכל האדם בעצמו להתגבר על הרע, אלא יהא נצרך להבורא שיעזור לו, ויש מצב של בינתים, כלומר שזה גורם שהאדם טועם טעם מרור בעבודה, מסיבת שהגוף לא נותן לו לעשות מעשים דלהשפיע, וזה מביא לו, שיש לו ריב עם הבורא, מדוע ברא גוף שיהיה לו כל כך רע, עד שאין שום מקום שיוכל לצאת משליטת הרע, הנקרא, רצון לקבל לעצמו, כנ"ל, ומתי שנגמר כל הכלים שאדם צריך להשלמתו, שיהיה כלי להחזיק שם את הברכה, אז מתחיל להרגיש ישועת ה', כלומר שמרגיש בעצמו ההתקרבות ה'.

ובזה נבין את הקשר שבין, מצה מרור לקרבן פסח, היות שעל ידי מצה ומרור הוא משיג את הצורך האמיתי לאותיות התורה, כלומר, שרק על ידי מצה ומרור מתרקם באדם צורך לעזרת ה', ועזרתו יתברך הוא על ידי הנשמה הנקרא, "בחינת אורייתא וקוב"ה חד הוא", כנ"ל, כמו שכתוב בספר "פרי חכם".

וכשיש לו צורך, אז הקב"ה מקרב את האדם, וזה נקרא, קרבן פסח, שהקב"ה פוסח על כל החסרונות שלו ומקרב אותו לזכות למטרת הבריאה.

מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם

תשמ"ח - מאמר ה' | 1987/88 - מאמר 5

במגילה (דף כ"ט) כתוב שם וזה לשונו "תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן, שנאמר, ושב ה' אלקיך את שבותך. והשיב, לא נאמר, אלא, ושב. מלמד, שהקב"ה שב עמהם מבין הגליות", עד כאן לשונו. ויש להבין בדרך העבודה:

א. מה נותן לנו זה בעבודה, אם השכינה גם כן בגלות. כלומר, מהי התועלת מזה, שגם השכינה היא בגלות, כמו שכתוב "חביבין ישראל לפני הקב"ה, בזה שגם השכינה היא בגלות". אם כן יש להבין, מה מוסיף לנו זה בעבודה. כלומר, מהו התיקון שאנו מוצאים מזה, שגם השכינה היא בגלות.

ב. מהו זה שאמרו חז"ל "צער השכינה, בזה שהיא בגלות". וחז"ל אמרו "אדם צריך להצטער בצער השכינה". איך אפשר לומר, שיש צער למעלה, שאנו צריכים לבקש מהקב"ה "לאקמא שכינתא מעפרא". זאת אומרת, שאנו צריכים לבקש מהקב"ה, שהוא יוקים אותה מהעפר.

ג. מהו בעבודה להבין שהשכינה מונחת בעפר, שהיא בעצמה לא יכולה לקום, אלא צריכים שהקב"ה יוקים לה.

ד. בכדי שהקב"ה יוקים לה, אנו צריכים להתפלל על זה. וכאילו בלי תפלתנו, אין הקב"ה יכול להוציא אותה מעפר.

ולהבין כל זה צריכים מקודם להבין, לאיזו בחינה אנו קוראים קוב"ה, ולאיזו בחינה אנו קוראים שכינה. אאמו"ר זצ"ל אמר פשט על מה שכתוב בזה"ק "איהו שוכן, ואיהי שכינה". שיש לדעת, מה שאנו מבחינים הרבה בחינות בעולמות העליונים, זהו רק מצד המקבלים. אבל מצד הבורא כתוב "אני הויה לא שניתי". ולפיכך מבחינים את כל העולמות לב' בחינות:

א. בורא, שהוא "השוכן". ונקרא "אור", ונקרא "המשפיע", "הנותן" ו"המחיה".

ב. המקום שהבורא הוא מגולה. כלומר, המקום שמרגישים אותו, ומשיגים אותו לפי ערך הכלי, שיש לה ההשתוות הצורה. שתיקון הזה יצא לאחר הצמצום. לפי זה יוצא, הוא אמר, שהמקום, שהשוכן מגולה, המקום הזה נקרא "שכינה". אם כן אין הם שני דברים, אלא זהו אור וכלי, אור נקרא "שוכן", והכלי, ששם מלובש האור, נקרא "שכינה".

ובהאמור לפי דבריו יש לפרש את כל ענין עבודה, שיש לפנינו בבחינת תיקון הבריאה, שהוא רק תיקון הכלים. פירוש, איך שהשפע עליון, מה שרצונו יתברך הוא להטיב לנבראיו, שהכלים יתאימו לקבל השפע, והשפע לא ילך להחיצונים. רק זו היא עבודה שלנו ולא יותר.

נמצא לפי זה, השוכן רוצה להיות מגולה, כלומר שהטוב והעונג יהיה מגולה להנבראים. ומצד המאציל אנו מיחסים רק בחינת משפיע ונותן, כי זו היתה מטרת הבריאה.

אבל מצד התחתונים, שהכלי, ששם צריך להיות מגולה את הטוב והעונג, הואיל שחשקה בהשתוות הצורה לשורשו, כלומר שתהיה משפיע כמו השורש, לכן אמרה, שהיא לא רוצה לקבל בעל מנת לקבל. ועל זה עשתה צמצום.

ורק בזמן שתהיה היכולת לכוון בעמ"נ להשפיע, אז הכלי תקבל את הטוב ועונג. וזה נעשה בעולמות עליונים, שהם נקראים בחינת "השורשים להנשמות", כלומר שגם הנשמות לא יקבלו את השפע, אלא בתנאים כאלו, הנקראים "בעמ"נ להשפיע". זהו גורם עיכוב, שלא יכול להתגלות את הטוב והעונג, עד שהתחתונים יהיו ראויים לקבל השפע.

ובהאמור יוצא, שהמקום, שהשוכן צריך להיות מגולה, ואם אין התחתונים נותנים את המקום הזה, כי אין בכוחם לתת הכוונה על המתנה, מה שהשוכן יתן, שהקבלה תהיה בעמ"נ להשפיע, נמצא, שזה נקרא "צער השכינה". כלומר, שאין הקב"ה יכול להשפיע את הטוב והעונג כרצונו יתברך, שרצונו הוא להטיב לנבראיו.

נמצא, "צער השכינה" פירושו, שיש צער להקב"ה, שהוא לא יכול לגלות את הטוב והעונג, מסיבת שאין הנבראים נותנים את המקום המוכשר לקבל. כי אם יתן להם את הטוב והעונג, הכל ילך להס"א. אי לזאת נמצא, שאינו יכול להשפיע את הטוב כמו שהוא חפץ.

ובזה נבין, שהאדם צריך להצטער על צער השכינה. ושאלנו, מדוע אין הקב"ה מקים אותה מעפרא, אלא הוא צריך שהתחתונים יכוונו במעשיהם, כלומר מה שהם עושים, שהכל הוא צריך להיות על הכוונה "לאקמא שכינתא מעפרא".

והתשובה היא, כי כל מה שהקב"ה נותן, הכל הוא טוב ועונג, שזהו מטרתו להטיב לנבראיו. מה שאין כן "לאוקים השכינה מעפרא", כלומר שיהיה בידי הקב"ה ליתן שפע, והשפע לא ילך להס"א, זה יכול להיות רק בזמן שאין התחתונים רוצים לקבל לתועלת עצמם, אלא בעמ"נ להשפיע.

וזה שייך לעבודת האדם ולא להבורא. להבורא שייך לתת. מה שאין כן לא לתת, לא שייך להבורא, אלא להנבראים. כלומר, שאין הנבראים רוצים לקבל לעצמם, אלא בתנאי בעמ"נ להשפיע. וזהו כמו שאמרו חז"ל "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים".

ופירש אאמו"ר זצ"ל "הכל הקב"ה נותן". הכוונה היא "הכל", היינו כל השפעות טובות הבורא נותן. ו"יראת שמים", שהוא שלא לקבל לתועלת עצמו, זה רק האדם צריך לעשות. לכן על האדם מוטל לתקן את עצמו, בכדי שיהא בידו של הקב"ה לתת את הטוב והעונג.

נמצא בזה, מה שהאדם עובד לתועלת ה', נשאלת השאלה, איזו תועלת, כלומר מה חסר להבורא, שאנו צריכים לעבוד לתועלת הבורא, שהקב"ה מקבל מעבודת האדם. יכולים לומר רק דבר אחד, היינו מקום, שיהא בידו להשפיע שם את הטוב והעונג, מה שהיה ברצונו בעת בריאת העולם, שהוא להטיב לנבראיו.

אי לזאת, כשאנו אומרים "צער השכינה", הכוונה על זה שאין הקב"ה יכול לגלות להם את הטוב ועונג. נמצא, שיש כביכול צער על מה שהוא לא יכול להטיב להנבראים. וזה נקרא "צער השכינה", צער שאינו יכול להשפיע לתוך הכלים, כנ"ל, שהכלים נקראים "שכינה", ששם שורה השוכן.

והסיבה, שצריכים לכוון בכל מעשינו לצער השכינה, הוא, היות שאנו צריכים להגיע לידי השתוות הצורה, הנקרא "בעמ"נ להשפיע ולא לקבל לתועלת עצמו". וזה כלל, שאין האדם יכול לעבוד ללא מטרה. אם כן האדם צריך לשום לעיניו, מה הוא רוצה עם היגיעה שלו. כלומר, מה הוא רוצה לקנות בחיים, שידע אם הוא ישיג את הדבר, הוא יהיה אדם המאושר בעולם.

לכן אומרים לו, שאין דבר יותר גדול ויותר חשוב, מזה שהוא ימלא את רצון הבורא ולא הרצון לקבל לעצמו. ואז האדם צריך לדעת, מה חסר בבית המלך, שהוא יכול למלאות את החסרון הזה. כלומר, מה אפשר לומר שיש להבורא צער, שחסר לו את דבר הזה. שאם יתנו לו, תהיה שמחה לפניו.

על זה באה התשובה, שהאדם צריך להצטער על צער השכינה, כנ"ל, שיש צער להבורא כביכול, בזה שהוא לא יכול להשפיע טוב ועונג להנבראים, כנ"ל במשל המדרש, שאומר, שזה דומה למלך, שיש לו מגדול מלא כל טוב ואין לו אורחים.

ולהבין את משל המדרש יכול לומר משל, שזה דומה לאדם, שעשה חתונה לבנו, והזמין באיזה אולם חמש מאות מנות, ואף אחד לא בא מאיזו סיבה שהיא. ובקושי קיבץ מנין להחופה. איזה צער האדם מרגיש, בזה שיש לו חמש מאות מנות עבור הקהל, והקהל לא בא. ועל סיבה זו צריך האדם לעבוד, לזכות לעשות נחת רוח להבורא, בזה שהוא מקבל ממנו טוב ועונג. והאדם שהגיע לדרגה זו, הוא האדם המאושר בעולם.

מה שאין כן, אם האדם מקיים תו"מ בעמ"נ, שהקב"ה ישפיע לו טוב להכלי קבלה, בעמ"נ שהוא רוצה להנות עצמו, האדם הזה מרוחק מהשפע. כי השפע עליון יכול לבוא רק בכלים דהשפעה. לכן צריכה להיות הסיבה, מה שהוא מקיים תו"מ, הוא מטעם, שע"י זה הוא יהיה בין האנשים שרוצים להנות את הבורא, כנ"ל בהמשל.

אבל היות שהאדם נולד בכלי של קבלה עצמית, ואיך אפשר לשנות את הטבע, ולומר שהוא לא דואג עבור עצמו לשום דבר, רק מה כואב לאדם, שהוא מצטער, זהו רק צער השכינה, שפירושו כנ"ל, מה שיש כביכול צער למעלה, בזה שאינו יכול למלאות רצונו.

כלומר, היות שרצונו יתברך הוא להטיב, ואינו יכול להוציא הטבה זו לפועל, כי אין להנבראים כלים מוכשרים שיוכלו לקבלו, והיות שע"י קיום תו"מ יהיה מסוגל לעשות כלים מוכשרים, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", זוהי הסיבה שהוא עובד בכל כוחו לקיים תו"מ, שע"י הקיום של תו"מ הוא יצא מאהבה עצמית ויזכה לכלים דהשפעה. ואז יהיה ביכולתו לעשות נחת רוח ליוצר, שהוא מקבל ממנו את הטוב והעונג.

ובזה נבין שאלה הב'. מה שייך לומר, שיש צער וחסרון למעלה. התשובה היא, היות שהוא רוצה לתת להנבראים כל טוב, ואין הנבראים מסוגלים לקבל, מפאת שינוי צורה. וזה שהוא לא יכול לתת להמקום, שצריך להיות מגולה השוכן, שנקרא "שכינה", זה נקרא "צער השכינה". פירוש, צער, שלא יכול להיות מקום להשראת השוכן. ששכינה נקרא הכלי, ששם מגולה האור.

ובהאמור נבין את השאלה הג', ששאלנו, מהי בעבודה, שהשכינה מונחת בעפר. והקב"ה צריך, שרק הנבראים יכולים לאוקים אותה מעפר, כאילו כביכול הוא בעצמו לא יכול.

ובהנ"ל יש לפרש, היות המקום, שהשוכן יכול להיות מגולה, הוא שיש בהכלי הכוונה דעמ"נ להשפיע. ואצל הנבראים, שנולדו עם הרצון לקבל לעצמו, המקום דלהשפיע נקרא "טעם עפר", מסיבת שהיא נגד הטבע שלהם, לכן כל פעם שהם רוצים לעשות על הכוונה בעמ"נ להשפיע, הם מרגישים בזה טעם עפר, מטעם שענין להשפיע הוא נגד הטבע כנ"ל. לכן מוטל על הנבראים, שהם יעשו מעשים וסגולות, שיוכלו לתקן את המקום, שיהיה מוכשר לקבל את הטוב ועונג.

לכן כשמדברים בתיקון הכלים, כלומר שהתחתון צריך לתקן עצמו, שיהיה מוכשר לקבל. וזהו לפי הכלל, כל אחד צריך לראות, שהוא יהיה בסדר, ושיוכל לעשות מעשים, מה שהוא צריך לעשות. לכן מה שהמשפיע צריך לעשות שייך להמשפיע, ומה שהמקבל צריך לעשות שייך להמקבל. כלומר, שהמקבל צריך להשתדל, שיהיה לו כלים מוכשרים, דהיינו שהקליפות לא יקחו ממנו מה שהוא יקבל. זאת אומרת, שהמקבל צריך להשתדל, שיוכל לכוון בעת הקבלה, הכוונה דלהשפיע, אחרת אין אור העליון יכול להגיע להכלים האלו, מסיבת שינוי צורה. לכן מוטל זה על התחתון, לאוקים מידת השפעה, בכדי לקבל השפעה עליונה.

ובהאמור נבאר עתה מה ששאלנו, מהו הרווח מזה שאמרו חז"ל "ישראל שגלו, שכינה עמהם" בעבודה. הנה חז"ל אמרו (תנחומא, נצבים א') "ישראל, כשהיסורין באים עליהם, הן נכנעין ומתפללין. אבל אומות העולם, מבעטין בהן ואין מזכירין שמו של הקב"ה".

ויש לפרש זה על דרך העבודה. בדרך עבודה נקרא יסורים, בזמן שהאדם בא במצב של ירידה. והיסורים שלו, הם במה שאין לו טעם וחיות בתו"מ, וכל העולם חשך בעדו, ואינו מוצא שום מרגוע לנפשו.

ומתחיל להסתכל על העבר, כלומר מהי הסיבה, שבא לידי מצב של שפלות, והוא לא מוציא בעצמו שום דבר, במה לתלות הירידה הזו. ועוד יותר מזה קשה לו להבין, מדוע מטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, היה מרגיש, שהוא נמצא בעולם שכולו טוב, ועבודה גדולה היתה לו לקיים מה שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח".

ועכשיו הוא רואה, שהוא יותר גרוע מכל העולם, בזה שהוא רואה, שכל העולם חיים ונהנין מזה שהם עוסקים בתו"מ. וכשהם מתפללים, כל מילה ומילה שהם מוציאים מפה, הם מרגישים שעושה רושם למעלה. ומזה שהם מאמינים, שעושים רושם למעלה, עושה דבר זה רושם למטה. כלומר, שכל אחד מרגיש בלבו, שעשה היום דבר גדול, בזה שהוא היה מתפלל או שלומד תורה. ועל דרך זה הוא מוסיף והולך כל יום ויום.

מה שאין כן הוא רואה עצמו, שהוא גרוע מכל העולם, היות שכל העולם חשך בעדו. זאת אומרת, שהשמש שמאיר להעולם, אינו מאירה לו, ואינו רואה לעצמו זכות קיום בעולם. והאדם עומד במצב הזה בפני הדילמה:

או לומר שהוא בחינת ישראל. והוא מאמין בה', שהכל הוא בהשגחתו יתברך. כלומר, שהמצב, שבו הוא נמצא עכשיו, הקב"ה שלח לו את הירידה זו. והיסורים, מה שהוא נמצא במצב של שפלות, הכל בא ממנו יתברך. זאת אומרת, שבטח הקב"ה רצה שהוא יעלה בדרגה, שלא ישאר במצב, שכל עבודתו תהיה לתועלת עצמו, שבזה הוא נפרד מדביקות ה'.

אלא שה' רוצה, שהאדם יראה את מצבו האמיתי, איך שהוא מרוחק מלעבוד לתועלת ה'. ומשום זה ה' לקח ממנו את הטעם, שהיה מרגיש בשלא לשמה. ולכן הוא נשאר בלי חיים. נמצא, שהקב"ה מטפל בו ורוצה להכניס אותו בקדושה.

ולכן מוטל עליו עכשיו להתפלל לה', שיעזור לו. היות שיש לו עכשיו צורך לעזרתו יתברך. אחרת הוא רואה, שהוא אבוד מכל וכל. וזה נבחן, שהשיג עתה כלי וצורך לעזרת ה'. היות שעתה הוא רואה, שממש הוא נפרד מה', כי אין לו שום חיים, כי מי שדבוק בה', יש לו חיים, כמו שכתוב "כי עמך מקור חיים".

ועכשיו, בטח הוא יכול לתת תפלה מעומק הלב. שתפלה אמיתית נקראת דוקא מעומק הלב. ולפי זה הוא צריך לתת תודה לה', בזה שנתן לו מקום, שיראה את מצבו האמיתי. ועכשיו הוא רואה, שהוא נצרך לה', שיתן לו הסיוע הדרוש, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והזה"ק שואל "במה מסייעין". ואומר "בנשמתא קדישא".

אם כן, עכשיו הקב"ה נתן לו ההזדמנות, שיהיה לו להשיג בחינת נשמה קדושה. אם כן כמה הוא צריך להיות מאושר מהמצב של ירידה והיסורים, שהוא מרגיש במצב הזה. לכן עליו לומר, שאין הוא נמצא במצב של ירידה, אלא אדרבה, הוא נמצא במצב של עליה.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "ישראל, כשהיסורין באים עליהם, הן נכנעין ומתפללין". שפירושו, בזמן שבאים במצב של ירידה, הם רואים את מצבם האמיתי, איך שהם נמצאים בשפלות. זה נקרא, שהם נכנעין, מטעם שרואים את מצבם, איך שהם נפרדו מחיי החיים. כי מי שיש לו דביקות בה', הוא חי. מה שאין כן הוא מרגיש רק יסורים. לכן ברור לו, שעתה הזמן של תפלה מעומק הלב. וזה שכתוב "הן נכנעין ומתפללין".

ויש מקום לומר להיפך, שהיא טענה ששייכת לבחינת "אומות העולם" ולא לבחינת "ישראל". כלומר, שאינו מאמין שהקב"ה שלח לו את המצב הזה, שהוא רואה, שהוא נמצא במצב ירידה, שהרגשה שלו היא, שאין לו עכשיו שום טעם בתו"מ. אלא שנמצא במצב של יסורים, ובכלל אין לו טעם בחיים, והוא עתה "תוהה על הראשונות", כלומר שהוא מתחרט בזה שהוא הכניס עצמו ללכת בדרך של השפעה.

זאת אומרת, שהוא אומר, שבטרם נכנס לעבודה דלהשפיע, היתה לו שמחה מעבודה, שעסק בתורה ותפלה ובעשיית המצות. כי אז היה יודע, שהוא לא צריך לעשות שום חשבונות. וכל דאגותיו היו איך להרבות בכמות. כלומר, לתת יותר זמן לתפלה ולתורה. אבל על איכות העבודה לא היה לו צורך לתשומת לב, ולחשוב על איזו מטרה הוא עובד עבודת הקודש. והיה סומך עצמו על הכלל, כי לא עלה אז על דעתו, שיש צורך לחשוב על הסיבה, שמחייבו לעסוק בתו"מ. לכן תמיד היה מרגיש עצמו, שהוא נמצא בתכלית השלימות.

מה שאין כן עתה, כשהתחיל לחשוב על הסיבה, שבשבילה הוא רוצה לקיים תו"מ, והוא רוצה לעסוק לשם שמים, כלומר בעמ"נ להשפיע ולא בעל מנת לקבל לעצמו, אז העבודה נעשה לו יותר קשה, ויותר קשה לו להתגבר על היצר הרע שלו.

והוא אומר, במקום שרוצה ללכת על דרך האמת, אז הסברה נותנת, שהיצר הרע צריך להיות נכנע ויותר חלש. ועכשיו הוא ממש להיפך, שבכל דבר שבקדושה, שהוא רוצה לעשות בעמ"נ להשפיע, היצר הרע מתגבר עליו, וקשה לו להתגבר. והוא שואל, איפה הוא הצדק. ומרוב עבודה, מה שהוא צריך להתגבר בכל פעם, הוא בא לידי ירידה.

ואז הוא בא ל"טענת מרגלים" ואומר, שנמאס לו מעבודה זו. ובורח מן המערכה, כי הוא טוען, במקום שהוא היה צריך להתקדם, הוא הולך אחורה. לכן הוא "תוהה על הראשונות", כנ"ל, ובועט על הדרך הזו, שצריכין לעבוד על כוונות ולא מספיק מעשים, אלא עיקר הוא הכוונה, כמו שכתוב "טוב מעט בכוונה, מהרבות שלא בכוונה". והוא אומר, שעבודה זו לא בשבילו.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל "אבל אומות העולם, כשהיסורים באים עליהם, מבעטין בהן, ואין מזכירין שמו של הקב"ה". שפירושו הוא, שבזמן שבא עליו יסורים, היינו בזמן שמרגיש יסורים בעת הירידה, בזה שלא מרגיש שום טעם וחיות בתורה ועבודה, והיסורים כל כך גדולים, עד שכל העולם חשך בעדם, והוא לא מוציא בעצמו שום עצה אלא לברוח מהמערכה. שזה נקרא, ש"הם מבעטין בהן".

ויש לדעת, שהבריחה הזו נובעת רק מסיבה אחת, כמו שכתוב "אבל אומות העולם מבעטין בהן, ואין מזכירין שמו של הקב"ה". שפירושו, שעל מצב של ירידה, שמרגיש שם יסורין, "אין מזכירין שמו של הקב"ה", לומר, שהקב"ה שלח לו את המצב הזה של ירידה. בכדי שידע את מצבו בבירור גמור, עד כמה שהוא מסוגל לעבוד לשם שמים. ושירגיש, שעכשיו הוא רואה, שבלי עזרתו יתברך אי אפשר לצאת משליטת הקבלה לעצמו.

ועתה אין הוא צריך להאמין בדברי חז"ל, שאמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". כי עתה הוא רואה, שהוא זקוק לסיוע מן השמים. ועכשיו הוא הזמן, שהוא יכול לתת תפלה מעומק הלב. כי תפלה אמיתית היא דוקא מעומק הלב. כלומר, שהתפלה שלו בכל הלב, שהלב מבין, שבלי סיוע מלמעלה הוא אבוד.

והתפלה, שצריכה להיות מעומק הלב, ענין זה מפרש אאמו"ר זצ"ל בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף קס"א) וזה לשונו "אין מצב יותר מאושר בעולמו של אדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו. כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות. ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו יתברך, שהרי יודע בבטחה, שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת. וכל עוד שמרגיש איזה כח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלימה. כי היצר הרע מקדים עצמו ואומר לו, שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת".

ויש לפרש מה שאומר "כי היצר הרע מקדים עצמו ואומר לו, שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו". משמע לכאורה, שהוא מדבר כמו צדיק. ומדוע נקרא זה, שיצר הרע אומר לו.

התשובה היא, כי היצר הרע אומר לו דברים טובים. אבל מה כוונתו באלו הדיבורים היפים, שאין לו צורך להתפלל לה', שיש לו עוד זמן לבקש מה'. לכן כשכבר עשה מה שביכולתו, אין היצר הרע יכול לבוא אליו בטענה, שיש לו זמן להתפלל לה'. כי אז האדם משיב תיכף להיצר הרע "כבר אין לי עוד מה לעשות שלא עשיתי, ולא עזר לי". לכן עכשיו הזמן הכי מוכשר להתפלל לה'.

אולם בשעה שהאדם כבר עשה מה שביכולתו, ואין ליצר הרע דיבורים, להגיד לאדם שיש לו עוד זמן להתפלל, כי יש לו עוד מה לעשות, מטעם שכבר עשה הכל מה שביכולתו, אז יש ליצר הרע דיבורים אחרים יותר גרועים, והם דיבורים עם יותר רעל וסם המות.

והיינו כנ"ל "ואין מזכירין שמו של הקב"ה". כלומר, שאינו אומר, שהקב"ה שלח לו המצב של יסורים, מה שהוא מרגישים בזמן של ירידה, אלא מה הוא עשה בזמן הירידה, כמו שכתוב "אבל אומות העולם, בזמן הירידה, שמרגישים יסורין, מבעטין בהן". כלומר, שעוזבים את המערכה ובורחים מהעבודה דלהשפיע.

ובהאמור נבין את השאלה ששאלנו, מהו הפירוש "ישראל שגלו, שכינה עמהן". כמו שאמר רבי שמעון בן יוחאי "בכל מקום שגלו, שכינה עמהן". מה הרווח מזה בעבודה, שאומר על זה "כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה".

יש לפרש כנ"ל, שהאדם, בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא בגלות, כלומר שטועם טעם בעבודה טעם של גלות, ורוצה לברוח מהגלות, יהיה הפירוש, שהאדם צריך להאמין, שבכל מקום שגלו "שכינה עמהן". כלומר, שהשכינה נתנה לו לטעום טעם של גלות. "עמהן" יהיה פירושו, שהשכינה דבוקה עמהן, ואין הם חס ושלום בבחינת פירודא מהשכינה, שצריכים לומר, שזו בחינת ירידה. אלא להיפך, שהשכינה נותנת לו עכשיו דחיפה, שיעלה במעלות הקדושה, והיא מתלבשת עצמה בלבוש של ירידה.

וכשהאדם ידע זה, ויאמין שכך הוא, זה יתן לו עידוד, שלא יברח מהמערכה, שלא יאמר, שהעבודה דלהשפיע אינה בשבילו, משום שהוא רואה תמיד, שהוא נמצא תמיד במצב של עליות וירידות, ואינו רואה סוף למצבים האלו, ונופל לבחינת יאוש.

מה שאין כן, אם הוא ילך בדרכי האמונה, ויאמין בדברי חז"ל, אז הוא צריך לומר להיפך. אם שאר אנשים, הסדר העבודה שלהם, הוא כסדרן. כלומר, שהם מרגישים עצמם לשלימים. כלומר, שהם רואים, שברוך ה' הם מקיימים מצות, ומתפללין, ולומדין תורה, ומה חסר להם עוד. זאת אומרת, שאין להם מלמעלה טיפול מיוחד על כל צעד ושעל, שיגידו להם, אם דרכי עבודה שלהם הוא בסדר או לא.

וזה דומה לאנשים, שלומדים בכולל. נגיד שיש שם בהכולל מאה אנשים. ובאיזו עיר צריכים לרב. ובני העיר שולחו בקשה לראש הכולל, שישלח להם רב. אז ראש הכולל בוחר צוות, שיעשו בחינה, מי מהלומדים מסוגל שם להיות רב. והסדר הוא, שמבין המאה בני הכולל, ובוחרים המצוינים מהם. נגיד שלוקחים חמישה אנשים ומבחינים אותם. ובהבחינה שואלים שאלות, שהם צריכים לענות עליהם. אבל הם לא מוכרחים לענות על כל השאלות. אלא אם עונים תשעים אחוז, כבר נקראים, שכבר הם ראויים להיות נבחר מעם. ויש שעונים פחות מתשעים. האם אפשר לומר, אלו הלומדי כולל, שלוקחים אותם לראות את מצבם בתורה וחכמה, הם אנשים פשוטים. מה שאין כן התשעה ותשעים מהלומדי כולל שלא מבחינים אותם לראות את מצבם, האם הם בסדר בתורה וחכמה. ומטעם שהם יותר גדולים, לא צריכים לבחון אותם.

כמו כן כאן בסדר העבודה, יש כלל. נגיד על דרך משל, שהם תשעה ותשעים אחוז מעובדי ה', שלא מבחינים אותם, אם הם בסדר. כלומר, שלא מראים להם את מצבם, אם הם בסדר בתורה ועבודה שלהם. זאת אומרת, אם לא מבחינים אותם, בטח כל אחד חושב בעצמו שהוא בסדר.

אלא נגיד, אלו החמישה אחוז, שהם מוכשרים להגיע לשלימות, להכניס אותם בהיכל המלך, אלו אנשים מכניסים אותם להיבחן. והם אלו שמראים להם מלמעלה את מצבם האמיתי בתורה ומצות, בכדי שידעו מה לתקן. שהתיקונים נקראים אמונה, תפלה, יגיעה.

והוא כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על פסוק "ויאמר, הראני נא את כבודך, ויאמר ה' הנה מקום אתי. ואמרו חז"ל "אתי, ראשי תיבות אמונה, תפילה, יגיעה. כלומר, שעל ידי תיקונים אלו יכולים להגיע לשלימות האמיתי".

ובהאמור אנו רואים, מהי הדרך האמיתית בתורה ומצות. הדרך היא, להגיע לדביקות ה', הנקרא "השתוות הצורה". שע"י זה זוכים ל"חיים", כמו שכתוב "כי עמך מקור חיים". ועליות וירידות, זה נותנים להמוכשרים, שהם מסוגלים יותר להכנס בהיכל המלך.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה מוסיף לנו בעבודה הידיעה הזו, שגם הקב"ה ישוב מגלות כמו ישראל. שדרשו חז"ל על פסוק "ושב ה' אלקיך את שבותך", ואמרו "והשיב, לא נאמר, אלא "ושב", מלמד שהקב"ה שב עמהם מבין הגליות".

אולם קודם כל יש להבין, מה שייך לומר אצל הקב"ה "גלות". שגלות משמע, שיצא ממקומו שהיה, והיה מוכרח ללכת למקומות זרים, ולהיות תחת שליטתם של שאר מלכים. ואין לו שום בחירה, אלא מוכרח לעשות ולמלאות כל רצון של כל שליט, שהוא נמצא תחת שליטתו. והלא אנו צריכים להאמין, כמו שכתוב "מלוא כל הארץ כבודו". אם כן, מה שייך לומר "גלות" אצל הקב"ה.

ועוד יש להבין, כלפי מי אנו אומרים, שהקב"ה נמצא בגלות. בערך עצמו אי אפשר לומר, כי אין אנו יודעין מחשבותיו יתברך, כמו שכתוב בזה"ק "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל". אלא כל מה שמדברים מהבורא, הכל הוא מבחינת "ממעשיך הכרנוך". אם כן מוכרחים לומר, שהקב"ה נמצא בגלות כלפי ישראל. כלומר, שעם ישראל רואים, שהקב"ה הוא בגלות בין העמים. לכן יש להבין זה, במה הוא מבטא, שהוא נראה לעם ישראל, שהוא בגלות.

אולם וגם יש להבין, מהי "גלות". ואח"כ נוכל להבין, שמי שנמצא בגלות, טועם טעם של גלות. וגם יש לדעת, שבענין גלות אנו מוצאים ב' בחינות:

א. שעם ישראל היו בארץ הקודש, והיה להם בית המקדש. ובא נבוכדנצר, והחריב את בית המקדש, וגלה את ישראל מן הארץ, כמו שכתוב (אסתר ב') "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי, אשר הגלה מירושלים". נמצא, שגלות נקרא, שגלו אותם ממקום אושר ושלוה, ללכת ולסבול, להיות נע ונד, שלא יהיה להם מנוחת הנפש.

ב. אנו מוצאים בגלות מצרים, שלא גלו מאיזה מקום שלוה, אלא במקום שהיו, התחילו להרגיש שהם נמצאים בגלות. והם ראו, שהם משועבדים לפרעה, מלך מצרים. כלומר, מה שמלך מצרים היה דורש מהם, לא היתה להם בחירה חופשית, אלא היו מוכרחים למלאות את רצונו, בכל מה שדרש מהם.

לפי זה מה יהיה הפירוש, שה' גלה ממקומו. הלא כתוב "מלוא כל הארץ כבודו". אם כן, איך שייך לומר אצל הקב"ה, שגלה ממקומו למקום אחר. ולפי פירוש הב' של גלות, כדוגמת גלות מצרים, שפרעה מלך מצרים שלט על בני ישראל, בזה הרגישו גלות. ומה שייך לומר אצל הקב"ה, שחס ושלום יש מי שהוא, שהוא שולט עליו, שנוכל לומר, שהקב"ה הוא בגלות.

אלא ודאי מה שאנו מדברים גלות אצל הקב"ה, הוא רק בערך הנבראים. כלומר, שהוא לפי השגת הנבראים נוהג ענין של גלות וגאולה. שלפעמים הם משיגים את הקב"ה, שהוא מלך גדול ויושב בהיכלו, ושרפים וחיות ואופני הקודש עומדים סביביו. ולפעמים הם משיגים אותו, שצורתו הוא כמלך שגלה אותו מהיכלו, ויושב בשביה תחת שליטת מלך אחר. וזה נבחן שהמלך נמצא בגלות.

ולפי זה יש לפרש, שעם ישראל יצאו מארץ ישראל ונחרב בית המקדש. ועל דרך עבודה יש לפרש, שעם ישראל יצאו לחוץ, ואינם מרגישים טעם בתו"מ, והלב שלהם, שהיה מקום להרגשת הקדושה, המכונה "בית המקדש", המקום הזה נחרב.

והמלך השני, הנקרא "מלך זקן וכסיל", כבש את לבם. וכל הכלים דקדושה הוציא משם. שפירושו, שכל המחשבות דקדושה, שהיה בלבם, הוציא משם, והכניס לתוכה צלם בהיכל ה'. שפירושו, שמקודם לכן היה שם קדושה. והוא הוציא את כל המחשבות דקדושה, ש"קדושה" נקראת מחשבות לשם שמים, והוא כבש את לבם, והכניס ללבם מחשבות, שהם רק לתועלת עצמם, שזה נקרא, שהמלך זקן וכסיל כבש את בית המקדש, וגלה ישראל מתוכם. כלומר, שבחינת ישראל כבר לא נמצא אצלם בתוך גופם.

וזהו כמו שכתוב (תהילים ע"ט "מזמור לאסף") "אלקים באו גויים בנחלתך, טמאו את היכל קודשך, שמו את ירושלים לעיים". כלומר שבחינת ישראל יצאו מלבם ובאו במקומם גויים.

ולפי זה יהיה הפירוש, שגם הקב"ה גלה עמהן. כלומר, שיצא מהיכלו לגבי ישראל, היינו שכך הם מרגישים, שאין לו החשיבות, כמו שהיו מרגישים מטרם שהם גלו מארץ ישראל. ומהו הרווח מזה, שגם הקב"ה גלה עמהן. את זה יכולים להבין, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל, "אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".

ועל זה מקשין העולם, ומדוע נכנס רוח שטות, בכדי שיחטא. ואמר, היות שיש כלל "עין רואה והלב חומד". נמצא, שאם ראה איזה דבר רע, הן ראיה בעינים או ראיה במחשבה, הוא מוכרח לבוא לידי חמדה. לכן, הגם שעל העין אין בידו למנוע זה, כי הן במחשבה והן בהסתכלות בא בלי שום הכנה, לכן זה עוד לא נחשב לחטא. אלא מזה באים לידי חטא, שנקרא "חמדה".

ואם האדם עושה תיכף תשובה על הראיה, ממילא לא יבוא לידי חמדה, ואין חטא בידו. מה שאין כן אם האדם אינו עושה תיכף תשובה על הראיה, אז הוא מוכרח לבוא לידי חטא, הנקרא "חמדה".

ונעשה תיקון מלמעלה, בכדי שהאדם לא יפגום בהמלך הכבוד, שהוציא ממנו את רוח החכמה והכניס בו רוח שטות. ואנו רואים, שגם בבית דין של מטה, להשוטה אין נותנים אותו עונש, כמו שנותנים לאדם שהוא שפוי בדעתו. נמצא כאן, שנכנסו גויים בלבו, ואין הוא מרגיש טעם של חיים בתו"מ. נבחן אצלו, שגם הקב"ה הוא בגלות. שאין לו אז, באותו מצב, את האמונה בהקב"ה, כמו שהיה לו מטרם שקבל את הירידה. לכן אין הפגם גדול כל כך.

ויש עוד פירוש בזה, שגם ה' עמהם בגלות, בזמן שעם ישראל בגלות. שהגויים שולטים עליהם, גם הקב"ה בגלות. לכן אנו מבקשים עבור הקב"ה, שהוא יצא מהגלות. היות שאנו צריכים להיזהר, שלא יתפללו על אהבה עצמית, אלא הכל יהיה לתועלת ה'. לכן כשמבקש לה', שיוציא את עמו מהגלות. נמצא, הוא מבקש לתועלת הנבראים, ולא לתועלת ה'.

ומשום זה, שאנו מאמינים, שגם ה' בגלות, לכן אנו מבקשים לתועלת ה'. היינו, אנו מתפללים על כבוד שמים. וזהו כמו שאומרים בתחנון "חוסה ה' עלינו, למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם, למענך עשה עמנו חסד, ואל תאחר". נמצא, בזה שיודעים, שגם הקב"ה סובל מהגלות, בזה ניתן לו מקום להתפלל עבור תועלת ה', ולא לתועלת עצמו.

אולם איך אנו יכולים לומר, שגם הוא נמצא בגלות, ושהגויים כביכול שולטים עליו, כמו ששולטים על עם ישראל. התשובה היא כנ"ל, היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ועל הטוב הזה, מה שהנבראים צריכים לקבל, נעשה תיקון, שיכוונו בעמ"נ להשפיע, לכן בזמן שישראל בגלות בין העמים, שפירושו, שמונחים תחת שליטת של קבלה עצמית, לכן אין הם מסוגלים לקבל את הטוב והעונג, המלובש בתו"מ.

ומשום זה אין הם יכולים לטעום את טעם החיים, שיש בקדושה. והיות שהגלות של האומות העולם שורה עליהם, משום זה, כל מה שיקבלו, יטעמו טעם של הסתר פנים. והיות שהבורא רוצה בקיום העולם, לכן הוא מוכרח להתלבש עצמו בלבושים שאינם דקדושה, כלומר, שהוא משפיע להעולם חיות בלבושים של גשמיות. כלומר, שרק בדברים גשמיים הוא משפיע להעולם תענוגים וחיים.

זאת אומרת, שהעולם יכולים לקבל הנאה ותענוג רק בלבושים, הנקראים הקנאה, והתאוה, והכבוד. זאת אומרת, שמאיר ומחיה את העולם בלבושים דקליפות, שהם לבושים שמפרידים אותם מהקב"ה, היות שהתענוגים האלו באים מלובשים בכלים דאהבה עצמית.

נמצא, שהקב"ה סובל מזה, שהם בזמן הגלות. היינו, שבזמן שהם מונחים תחת שליטת אומות העולם, הקב"ה מוכרח להסתיר עצמו נגד הבנים שלו, ושלא יכירו אותו, שהוא המשפיע אותם טעם גלות בתורה ומצות, וכל החיים הם מוצאים בכלים דקבלה. זאת אומרת, התיקון הזה, שיהיה תענוג בכלי קבלה, ולא יוכלו להרגיש את הטעם בתו"מ, הקב"ה עשה התיקון, בכדי שלא יפגמו בקדושה, ושלא ילך הכל להקליפות. שפירוש הדבר, שהם לא יתרחקו יותר מהקדושה, ע"י זה שירגישו יותר טעם בקבלה עצמית. כי כל מקום שהתענוג גדול ביותר, מתרחקים יותר לכלי קבלה, שזה מפריד אותם מהקדושה.

נמצא לפי זה, שע"י זה שהאדם יודע, שהקב"ה הוא בגלות, שמוכרח להסתיר עצמו, וכאילו הוא בגלות, מזה יכול האדם לדעת, שאין שום קליפה בעולם, אלא על הכל האדם צריך לבקש רק מה', ואין כח אחר.

מהו הב' הבחנות שלפני לשמה

תשמ"ח - מאמר י"א | 1987/88 - מאמר 11

בזה"ק שמות שואל מה שכתוב "ואלה שמות בני ישראל, הבאים מצרימה, את יעקב, איש וביתו באו". למה מתחיל בישראל וגומר ביעקב. ומתרץ שם, בדרך המדרגות עליונות.

ויש להבין ענין ב' מדרגות גם בזמן ההכנה, עוד מטרם שהאדם זכה לבחינת לשמה, שישראל מראה על שלימות, כי ישראל הוא בחינת לי - ראש, ויעקב היא מדרגה יותר קטנה.

הנה הסדר שהאדם מתחיל בעבודת ה' הוא, כמובן, שלא לשמה. ואז העבודה שהוא עושה בבחינת המעשה, כלומר בלי כוונה, שצריכה להיות בעמ"נ להשפיע. ולכן בבחינת המעשה, האדם רואה שהוא מתקדם יפה, כל יום ויום מתרבה הרכוש שלו בתורה ומצות, האדם מרגיש עצמו במצב של עליה, היות שהוא רואה, שהוא עולה בדרגה, כלומר, שהוא רואה, שהוא קובץ על יד כל פעם ופעם.

ואז הוא מקבל חיות בעבודה שלו מבחינת אור מקיף, המאיר לכולם, כלומר האור המאיר לכלל ישראל, כמבואר (בתע"ס חלק א'), שאור מקיף מאיר אפילו לכלים דקבלה. מה שאין כן אור פנימי, זה מאיר דוקא לכלים דהשפעה. כי הצמצום א', שהיה על בחי"ד, שלא לקבל אור בתוכה, לכן נתרחק האור מהכלי, שהאור היה מאיר בפנימיות.

ובענין אור מקיף מבואר בפנים מסבירות (דף כ"ט ד"ה הד') וזה לשונו, "הד' היא בחינת אור מקיף עצמו, כי האין סוף מאיר עכשיו בחינת השפעה ממקומו בריחוק מן המקום. כלומר, כיון דנקודת הרצון של בחי"ד נתמעטה ולא היה בה שום רצון לקבל, ממילא אבדה הכלי קבלה שלה, ולא יכלה לקבל לתוכה האור אין סוף ברוך הוא כמקדם. והנקודה דאמצעיתא נתרחקה מהאור. ועל כן אנו מכנים זה בשם "הרחקת מקום לאין סוף ברוך הוא".

זאת אומרת, האור אין סוף מאיר בבחינת מקיף, אפילו למקומות שאין עדיין הכלי הראוי לקבל בעמ"נ להשפיע, אלא שנקרא "הארה מצומצמת". מה שאין כן האור פנימי מאיר השפעה רחבה ובשפע, כמבואר שם.

ולכן במצב דשלא לשמה האדם מרגיש עצמו לבחינת מדרגת ישראל. מה שאין כן אם האדם רוצה להכנס בעבודה דלהשפיע, כלומר, שיהיו לו כלים לקבל אור פנימי, שאז הוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז באים לתוך גלות מצרים. זאת אומרת, שאז רואים איך שהאדם מרוחק מלהיות דבוק בהקב"ה בהשתוות הצורה. אלא, בין במוחא ובין בליבא, שולטת קליפת מצרים.

ובמצב הזה כבר הוא רואה, איך שהוא רחוק מלהיות בחינת ישראל, אלא שהוא נמצא במצב של יעקב, מצב של קטנות, מלשון עקביים וסוף. כלומר, שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהוא רואה, שכל יום ויום הוא יותר מרוחק מהקב"ה, ואין לו אחיזה בקדושה.

וזה נקרא "גלות מצרים", שזה ענין שפרעה בא לאדם ושואל "מי ה', אשר אשמע בקולו". כלומר, שכל פעם באות מחשבות של פרעה, ושואלות לו את השאלה הזו. ואין לאדם, רק עצה אחת, שיצעק לה', שיעזור לו ממחשבות אלו, שזוהי הסתרה, שמסתיר על אמונת ה'. וזה נקרא מצר-מי, שמצריים שואלים את שאלת "מי ה', אשר אשמע בקולו". וזהו מצר-ים.

ובמצב הזה הוא נמצא תמיד בשאלות. וזה שכתוב "הבאים מצרימה", פירוש מצר-יה. "את יעקב", שבאו למדרגת "עקב", בחינת סוף וסיום של קדושה, שהרגישו שבבחינה יה, בזמן שהיו צריכים לקבל עליהם מלכות שמים, היה צר להם, שלא יכלו, מסיבת שאלות פרעה מלך מצרים, שהיה שולט עליהם עם השאלות של "מי ומה", שהם בחינת מוחא וליבא, כלומר "מי ה' אשר אשמע בקולו", ו"מה העבודה הזאת לכם".

וזה שכתוב "מן המצר קראתי יה", שהתפלה היא מזה שמגיעות להם בחינת צרות מן המצריים כנ"ל. וזה שכתוב "ויזעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יושיעם". וידוע, שענין "צר" פירושו צר מחסדים, כלומר שלא היו יכולים לעסוק בעניני השפעה. זאת אומרת, בשעה שרצו לקבל על עצמם מלכות שמים, הנקרא "יה" בעמ"נ להשפיע, היו מרגישים בחינת צרות, שאין הם מסוגלים לעשות משהו בבחינת החסד.

שההבחן בין להשפיע או שהעבודה היא בעמ"נ לקבל הוא מרחק רב. היות בזמן שרוצים להשתמש בכלים דקבלה, אז יכולים לקבל הנאה ותענוג, מזה שניתן מלכתחילה ניצוצות של אור בתוך הקליפות, שהן נקראות כלי קבלה, בכדי שיתקיים העולם. אי לזאת, כשהאדם רוצה להשתמש עם כלי הקבלה, יש לו מקום שמשם נמשכים התענוגים, הנקראים בשם "נהירו דקיק", המאיר בעולם, כנ"ל בכדי להתקיים.

מה שאין כן כשהאדם לא רוצה להשתמש עם הכלי קבלה, וכלי השפעה עוד לא השיג, נמצא אז במצב לא נח, כי אין לו עוד המקום שמשם הוא יכול להמשיך הנאה ותענוג. אי לזאת, כשרוצה לעבוד בבחינת השפעה, ולקבל הנאה ותענוג בכלים דהשפעה, והיות כלים דהשפעה עדיין אין לו, לכן, כשמרגיש את הגלות, אז צועק "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה", שענין "רחב" פירושו, כידוע, רחב בחסדים, שה' עוזר לו עם מידת חסדים, כלומר, שנותן לו כלים דהשפעה.

וזה נקרא, שיוצא מגלות מצרים, ונכנס לגאולה, בזה שעתה הוא כבר יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע, כי כבר מרגיש את חשיבות של גדלות הבורא, מזה שיש לו כלים דהשפעה, הנקראים "השתוות הצורה", היות שבזמן שהקב"ה נותן לו את ההרחבה של כלים דהשפעה, נעבר ממנו הצמצום וההסתר, שהיה לו מכח שליטת קליפת מצרים, עם השאלות והשליטות שלהם. ועכשיו הוא כבר מקבל מלכות שמים לא בבחינת "צר" כמקודם לכן, אלא "בהרחבה". וזה נקרא "ענני במרחב יה", כנ"ל. ואז נקרא שהוא זכה לבחינת עבודה דלשמה. נמצא, שיש להבחין ב' בחינות בעבודה, עוד מטרם שמגיעים לבחינת לשמה.

אחד, בחינת ישראל, שהוא מרגיש, שיש לו שלימות מבחינת לי - ראש. וזהו בעבודה מבחינת הכלל, שאז הוא מקבל מבחינת מקיף כללי, המאיר מרחוק, שפירושו, שאף בזמן שהאדם עדיין מרוחק מה', כלומר שעדיין שקוע בהרצון לקבל לעצמו, וגם בשלא לשמה הזה, ישנם גם תענוגים, מצד שהם מעורבים ביחד עם העבודה שלו, שאלו התענוגים שהוא מקבל משאר אנשים, שמכבדים אותו, ובכבוד, וכיוצא בו בשאר דברים, המקבל מאנשים בזכות שהם יודעים שהוא עובד ה'. וכאן הוא מקבל תענוג מבחינת "הנהירו דקיק", שניתן לתענוגים הגשמיים, שהם נקראים בכללות "קנאה, תאוה וכבוד". ומשום זה הם מרגישים עצמם לשלימים, לבחינת ישראל.

בחינה הב' היא בעת שמתחיל להכנס לעבודה דלשמה, אז מתחיל לרדת לגלות מצרים, ואז מתחיל הגוף לבגוד בהאדם, ולא נותן לו לעבוד עבודה זו, עם כל מיני שאלות, שאין להשיב עליהן בתוך הדעת. ולמעלה מהדעת לא תמיד האדם מוכשר להתגבר עליו. ואז הוא מתחיל להרגיש את ענין עליות וירידות, היות שכל פעם מראים לאדם מלמעלה, מה זה עבודה דלהשפיע ולא לתועלת עצמו. הגם שכל אדם מבין זה, אבל כשבא מלמעלה, כשנותנים לו להבין, הוא בא אז לידי הרגשה. ואז מתחיל סדר העבודה של "חומר ולבנים", שמרגישים קושי השעבוד של הגלות.

ובהאמור יש לפרש "וימת מלך מצרים". היינו העבודה, שהיו עובדים לתועלת עצמם, שזה נקרא "קליפת מלך מצרים", שהם כבר פסקו מלעבוד עבורו, כלומר שהרגישו, זה שעובדים לתועלת עצמו, הנקרא "שליטת מלך מצרים", היא בחינת מיתה, אלא שקיבלו עליהם לעבוד לשם שמים. אז כבר לא היה להם כח לעבוד, מסיבת מלך מצרים שלט עליהם.

נמצא, לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד. זה שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, מהו הפירוש "ויזעקו" ש"ותעל שועתם" היה מבחינת "אלקים מן העבודה". כלומר, זה שהיו רוצים, שהעבודה שלהם תהיה לתועלת אלקים ולא לתועלת עצמם, ולא היו יכולים על העבודה, זו היתה הזעקה שלהם.

וידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, שלא יכולים לתת לאדם דבר בכפיה, כידוע, אין כפיה ברוחניות. אי לזאת, כשהאדם מצטער וסובל כאב ויסורים, מזה שלא יכול לצאת מאהבה עצמית, ולעבוד רק לתועלת ה', והוא צועק לה', לעזור ולתת לו את מבוקשו. זאת אומרת, שאם הקב"ה יתן לו זה, שתהיה לו היכולת לבטל את רשותו ולהיבטל לרשותו של הקב"ה, שהוא רוצה, שתהיה רק רשות היחיד בעולם, היינו רשותו של הקב"ה, שזו כל ישועתו, זה נקרא שיש לו כלי וצורך שהקב"ה יעזור לו.

וזה שכתוב "וישמע אלקים את נאקתם". פירוש, לאחר שהיה להם כלי, שהוא רצון וחסרון שתהיה להם היכולת לעבוד לתועלת ה', אז בא הזמן של "וישמע אלקים את נאקתם". כלומר, שאז התחילה הגאולה, להוציא אותם מתחת סבלות מצרים.

אולם ידוע, שצריכים ללכת בב' קוים, היינו גם בקו ימין, שפירוש, שהאדם צריך לתת תודה לה', בזה שהקב"ה נתן לראות מה שחסר לו. כלומר, זה שהיסורים שלו, הם במה שהוא מרוחק מאהבת ה', אלו זה הן הצרות והמכאובים שלו, מה שאין כן שאר אנשים, אין הקב"ה נתן להם את היסורים האלו, אלא הצרות ויסורים שלהם, הם במה שלא יכולים למלאות עצמם בצרכים גשמיים, השייכים לאהבה עצמית, זאת אומרת, שהמה נדמו כבהמות, שאין להם מושג יותר מקבלה עצמית. ועל זה היו בשמחה ונתנו תודה לה'.

אמנם זו היא עבודה קשה, היות שקו שמאל הוא המבטל לקו ימין. אי לזאת, יש תמיד עבודה חדשה, לבנות אותו מחדש. וזה שכתוב "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים", שהעבודה שלהם היתה "בחומר", היינו בקו שמאל, שראו את חומרת מצבם, איך שהם מרוחקים מאהבת ה'. ואח"כ העבודה דקו ימין, להיות בשמחה, מזה שה' הראה להם את האמת, באיזה מצב הם נמצאים. וזה נקרא "לבנים".

מהו, רועה העם הוא כל העם, בעבודה

תשמ"ח - מאמר י"ג | 1987/88 - מאמר 13

הזה"ק (בשלח דף י"ח, ובסולם אות ס"ח) כתוב שם וזה לשונו, "ויאמר משה אל העם, אל תראו התייצבו וראו את ישועת ה'. אמר רבי שמעון, אשרי חלקם של ישראל, שרועה כמו משה הולך בתוכם. כתוב, ויזכור ימי עולם, משה עמו. ויזכור ימי עולם, זהו הקב"ה. משה עמו, כי שקול היה משה כנגד כל ישראל. ולמדנו מזה, כי רועה העם הוא ממש כל העם. אם הוא זכה, כל העם צדיקים. ואם לא זכה, כל העם אינם זוכים, ונענשים בשבילו", עד כאן לשונו.

ויש להבין זה על דרך העבודה, שלומדים הכל בגוף אחד, כלומר, הן משה והן ישראל נמצאים בגוף אחד. ועוד יש להבין, מדוע אם הוא לא זכה, היינו הרועה של העם, הם נענשים בשבילו. למדנו, אם הרועה הוא צדיק, אז העם גם כן צדיקים. אבל מדוע העם צריך להיענש בשבילו. וכי מה הם עשו, שהם אשמים, בזה שהרועה הוא לא בסדר.

ידוע שמשה נקרא בלשון הזה"ק "משה רעיא מהימנא". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהוא היה מפרנס את עם ישראל עם האמונה. ואמר, שלא חסר להאדם שום כוחות, בכדי שיהיה בידו לקיים תו"מ בכל השלימות, אלא בחינת אמונה. וכפי שיעור האמונה שיש לו, בשיעור זה הוא מסוגל לתת כוחות עבודה.

וכמו שאומר בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) וזה לשונו, "פירשתי פעם מליצת חז"ל "מי שתורתו אומנתו", אשר בעסק תורתו ניכר שיעור אמונתו, כי "אומנתו" אותיות "אמונתו". בדומה לאדם, שמאמין לחברו ומלוה לו כסף. אפשר שיאמין לו על לירה אחת. ואם ידרוש שתי לירות, יסרב להלוות לו. ואפשר גם כן שיאמין לו על כל רכושו בלי צל של פחד. ואמונה זו האחרונה נחשבת לאמונה שלימה. אבל באופנים הקודמים נבחנת לאמונה בלתי שלימה, אלא שהיא אמונה חלקית. הרי אנו רואים, שלא חסר לאדם שום כוחות, אלא רק אמונה. וזהו שנותן לאדם כוחות עבודה".

ובזה יש לפרש מה שאמר רבי שמעון "אשרי חלקם של ישראל, שרועה נאמן כמו משה הולך בתוכם", שפירושו, שיש לעם ישראל בתוכם בחינת אמונה, הנקראת "משה רעיא מהימנא". כי אז, היות שיש להם בחינת אמונה, כבר יש להם כח לעסוק בתו"מ. כלומר שיש בתוך כל אדם בחינת אמונה בה', שזה נקרא "משה רעיא מהימנא". אז יהיה כל העם צדיקים, כלומר כל האברים של האדם, דהיינו המחשבות והרצונות של אדם נקראים "אברים", וזה נקרא "עם".

וזה פירוש מה שכתוב, "ויזכור ימי עולם, זה הקב"ה. משה עמו. כי שקול היה משה נגד כל ישראל". ולמדנו מזה "כי רועה העם, הוא ממש כל העם", כי האמונה שיש באדם זהו כל האדם. כלומר, אם יש לו בחינת משה, הנקראת אמונה, כבר כל העם צדיקים. זה שאומר, אם הוא זכה - כל העם צדיקים. כי זכה נקרא, שרועה שלו הוא בחינת אמונה, הנקרא משה, כנ"ל.

וזה שאומר "אם לא זכה - כל העם אינם זוכים, ונענשים בשבילו". ושאלנו, ידוע שאם יש צדיק הוא מגן על הדור, ואם אין צדיק יכולים לומר שאין מי שיציל את הדור. אבל מדוע הם נענשים בשבילו, אם הוא לא זכה, מה הדור אשם בזה.

ובהאמור כפי הכלל, שאמר אאמו"ר זצ"ל כנ"ל, שכל הכבדות בעבודת ה' היא רק חסרון אמונה. כי כשאדם זוכה לבחינת אמונה שלימה, הוא משתוקק אז להיבטל לה' כנר בפני אבוקה. וממילא כל האברים, היינו המחשבות והרצונות שלו, הולכים לפי מה שכח האמונה מחייבת לעשות, הם עושים. וזה שאומר, אם הוא זכה כל האברים צדיקים, היות מבחינת אמונת ה' נמשכות מחשבות ורצונות של צדיקים.

ובהאמור מובן מאליו, שאם רועה העם אינו זכה, כלומר שהאמונה שלו שצריכה להיות זכה, היינו אמונה שלימה, ואין לו רק אמונה חלקית, כנ"ל (כמו שכתוב בתע"ס אות י"ד), "ממילא כל העם אינם זוכים", שפירושו, שכל האברים שלו עושים מעשים, המתאימים למי שאין לו אמונה שלימה. ונענשים בשבילו, כלומר שהם בעצמם אינם אשמים, בזמן שיש להם מחשבות ורצונות שאינם מתאימים למי שיש לו אמונה.

זאת אומרת, שאם בהרועה שלהם היתה אמונה שלימה, היו האברים שומעים לו, והיו מחשבות ורצונות של צדיקים. ולכן הם סובלים בשבילו, כלומר בשביל שאין לו אמונה שלימה. לכן נולדות מהרועה הזה מחשבות כאלו.

אי לזאת, כשהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, אין לו לומר, שיש לו מידות יותר רעות מאחרים, ושכל יותר קטן מאחרים, כלומר אין לו לפטור עצמו מהעבודה, מסיבה שהוא אדם חלש אופי או מיעוט כשרונות. אלא כל הקושי שבהדבר הוא רק מחוסר אמונה. ולכן האדם צריך לתת כל העבודה שלו ולעשות מעשים, בכדי לקנות אמונת ה', שרק זה נותן הכל.

ומשום זה, כשהאדם לומד תורה, או שהוא עוסק במצות, או כשהוא עוסק בתפלה, הוא צריך לרכז את מחשבתו, שהוא רוצה שכר עבור כל המעשים טובים שלו, שהקב"ה יתן לו אמונה שלימה. וזהו כמו שכתוב בהתפלה של רבי אלימלך זצ"ל ("תפילה קודם התפלה") וזה לשונו, "ותקבע אמונתך בלבנו תמיד בלי הפסק, ותהא אמונתך קשורה בלבנו כיתד שלא תמוט". וזה שאומר כי "הרועה של העם הוא ממש כל העם".

ובכדי להגיע לבחינת אמונה שלימה, אמרו "הבא לטהר מסייעין אותו". והטעם הוא כידוע, היות שענין אמונה צריכים לקבל סיוע מהקב"ה. ויש כלל "אין אור בלי כלי". כלומר שאי אפשר לתת מילוי במקום שאין חסרון, הנקרא צורך, שזה מכונה "כלי", כמו שאומר "אין אור בלי כלי", כנ"ל.

ובכדי להגיע להרגשת הצורך לאמונה, האדם צריך מקודם לצייר לעצמו, איזה רווחים הוא יכול להשיג ע"י האמונה, ומה הוא מפסיד בזה, שאין לו יותר מאמונה חלקית. ראשית דבר, הוא צריך לצייר לעצמו מטרת הבריאה, כלומר לאיזה צורך ברא הקב"ה את הבריאה. ואח"כ הוא צריך להאמין באמונת חכמים, בזה שאמרו, שמטרת הבריאה היא בכדי להטיב לנבראיו.

וכשהאדם מתחיל להסתכל על הבריאה בעיניים שלו, כלומר איזו צורה של טוב ומטיב הוא רואה, שהנבראים מקבלים ממנו יתברך, ומה מתראה אז להאדם - דבר הפוך. שהוא רואה, שכל העולם סובל יסורים, וקשה למצוא אדם, שיכול לומר, שהוא מרגיש ורואה איך שהנהגתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב.

ובמצב הזה, כשהוא רואה עולם חשוך, והוא רוצה להאמין בה', שהוא מתנהג עם העולם בהשגחה פרטית בבחינת טוב ומטיב, הוא נשאר עומד על נקודה זו, וכל מיני מחשבות זרות נופלות לו אז במוחו. והוא צריך אז להתגבר למעלה מהדעת, שהשגחה העליונה היא בבחינת טוב ומטיב. אז הוא מקבל צורך, שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, שיהיה בידו כח ללכת למעלה מהדעת ולהצדיק את ההשגחה העליונה.

ואז הוא יכול להבין מה זה "שכינתא בעפרא", היות שהוא רואה אז, איך במקום שצריך לעשות משהו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, תיכף בא הגוף ושואל טענת "מה עבודה הזאת לכם", ולא רוצה לתת לו כח לעבודה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא", היינו לטובת השכינה מה שהוא רוצה לעשות, הוא טועם בזה טעם עפר, ואין לו כח להתגבר על המחשבות והרצונות שלו.

ואז האדם בא לידי הכרה, שלא חסר לו שום דבר, שיהיה לו כח עבודה, אלא שהקב"ה יתן לו את כח האמונה, כנ"ל (בתפלת רבי אלימלך) שצריכים להתפלל "ותקבע אמונתך בלבנו תמיד בלי הפסק", שבמצב הזה הוא בא לידי הכרה "אם אין הקב"ה עוזרו אין יכול לו".

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (ברכות ו' ע"ב) "כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין", שנאמר "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא". ובפשטות קשה להבין זה, הלא היו הרבה נביאים וצדיקים וגדולי עולם, ומדוע לא נשמעו דבריהם, אלא עמדו ישראל באותו מצב שעומדו, ולא רצו לשמוע בקול המוכיחים. ועל דרך הפשט בטח יש על זה הרבה תרוצים.

אולם בעניני העבודה, שלומדים את התורה כולה בגוף אחד, יש לפרש מאמר הזה, כלומר שמי שרוצה שהגוף שלו, היינו כל האברים, שהם המחשבות והרצונות והמעשים, יהיה הכל על טהרת הקודש, אז העצה לזה, כלומר שהגוף יציית לו לכל מה שהוא דורש ממנו, היא להשיג בחינת אמונה שלימה, שזו נקראת "יראת שמים".

ובעניני יראה יש הרבה מדרגות, כמו שאומר בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, דף קפ"ה, ובהסולם אות קצ"א) וזה לשונו "היראה, שהיא עיקר, הוא שאדם ירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו". ביאור הדברים מלמדנו, שיש ג' אופנים ביראת ה', שרק אחד מהם נחשב ליראה אמיתית:

א. שמתיירא מהקב"ה ושומר מצותיו, כדי שיחיו בניו, ויהיה נשמר מעונש גופו או ממונו, דהיינו יראה מעונשים שבעולם הזה.

ב. שמתיירא גם מעונשים של גיהינום.

ואלו השתיים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו. ונמצא, שתועלת עצמו היא השורש, והיראה היא ענף ומסובבת מתועלת עצמו.

ג. אלא יראה דאיהי עקרא, דהיינו שירא מה' יתברך משום שהוא גדול ומושל בכל, הוא גדול משום שהוא השורש, שממנו מתפשטים כל העולמות.

ובהאמור יוצא, שעיקר יראת שמים היא להאמין בגדלות ה', דגדלות וחשיבות ה' היא הסיבה שמחייבו לקיים תו"מ, ולא לתועלת עצמו. וזה כמו שאומר שם וזה לשונו, "שישים לבו ומאווייו באותו מקום, הנקרא "יראה", שיהיה דבוק ביראתו יתברך ברצון וחשק, המותאם והראוי למצות המלך".

ובזמן שהאדם זוכה לאמונה כזו, כלומר שתהיה מורגשת בלבו גדלות ה', אז הגוף וכל האברים, היינו הרצונות והמחשבות והמעשים, בטלים נגד המלך כנר בפני אבוקה.

מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות

תשמ"ט - מאמר כ"ב | 1988/89 - מאמר 22

ההגיון מחייב, כמו שאנו רואים, מתי האדם שואל שאלות, בזמן שהוא נמצא בחסרון, הוא שואל שאלות, מדוע הוא צריך לסבול מזה שאין לו מה שהוא מבין שחסר לו. והוא בא בטענות ותביעות להבורא, ושואל, מדוע הוא צריך לסבול יסורים. אבל בזמן שהאדם נמצא במצב שיש לו כל טוב, איזו שאלות יש לשאול, בזמן שהוא מרגיש עצמו שהוא במצב החירות, שאין לו שעבוד משום דבר, שירגיש שדבר זה שאין לו יגרום לו צער, שיהיה לו מקום לשאול, מדוע.

אם כן יש להבין, מדוע דוקא בליל פסח, שהוא חג החירות, אנו שואלים שאלות. והם נקראים, ד' שאלות, היינו ד' פעמים למה. דוקא בזמן שלא חסר כלום. ולפי מה שאומר האר"י הקדוש, שליל פסח הוא יותר שלימות מבליל שבת, שאומר, בליל שבת יש עליה למלכות למוחין דנשמה, מה שאין כן בליל פסח יש עליה למלכות למוחין דחיה, כדוגמת יום שבת (ע"ש בשער הכוונות). אם כן יש להבין, למה דוקא בזמן השלימות שואלים שאלות. בטח שיש על זה הרבה תירוצים, ונפרש זה על דרך עבודה.

ידוע ענין עבודה שלנו בתורה ומצות, שניתן לנו, הוא בכדי שעל ידם נתקן את עצמנו, שנהיה ראויים לקבל טוב ועונג, כי בשביל זה נברא האדם. כידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. אלא בכדי שלא יהיה ענין של בושה בעת קבלת התענוגים, שזהו מסיבת שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, והיות שהשורש הוא המשפיע לנבראים, כנ"ל, אם כן יש שינוי צורה בין המשפיע להמקבל. וזה גורם לנו ענין בושה.

לכן כדי לתקן זה, נעשה צמצום והסתר על ההשגחה העליונה. כלומר שנעשה מקום ע"י זה שנעשה צמצום והסתר, שממקום הזה אנו רחוקים כל כך מהבורא, שזה גורם לנו מיעוט הבנה בהשגחתו יתברך על בריותיו, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות מ"ב, מ"ג), שאומר שם, שאם היתה השגחה גלויה, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא, בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי, כי אז מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע שתיכף יאבד מחמתו את חייו, או להתמהמה על תענוג גדול גשמי, הבא לידו מבלי לקבלו. נמצא, שהצמצום וההסתר שנעשה, הוא בכדי לתקן את ענין הבושה, גורם לנו את כל היגיעות וההתרחקות מהבורא יתברך.

ובהאמור, שענין צמצום והסתר נעשה לטובת התחתון, אם כן אין מקום לשאול שאלות על ההשגחה, מדוע הבורא מתנהג עימנו בצורה זו כמו שנראה לעינינו, שאין אנו רואים את הטוב, ואנו סובלים גלות, ועניות, וכדומה, היינו שכל אחד ואחד יש לו טענות על הבורא, מדוע הוא מתנהג בהשגחה בלתי גלויה לעינינו, שזהו רק טוב. לכן אסור לדבר לשון הרע על השגחתו יתברך, איך שהוא מתנהג עם הנבראים. אלא אנו צריכים להאמין באמונה למעלה מהדעת, שממש כמו שנראה לעינינו, כך צריך להיות. ועל מה שאנו מרגישים, אנו צריכים ללכת בדרכי התורה, מה שהחכמים הורו לנו איך להתנהג בכל אלה ההרגשות שאנו מרגישים, ועליהם להגיד בדרך אמונה למעלה מהדעת, שעינים להם ולא יראו, כמו שכתוב במאמר משנת תש"ג, ע"ש.

ואיסור לשון הרע ידוע, אלא שמקובל, שענין לשון הרע שהוא רע כל כך, הוא בין אדם לחבירו. ובאמת עיקר לשון הרע הוא בין אדם למקום, כמו שכתוב (שמות רבה פרק ג', י"ב), וזה לשונו, "תפש משה מעשה הנחש, שהוציא לשון הרע על בוראו, שנאמר, כי יודע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים, יודעי טוב ורע".

ובהאמור נבין, מהו כל החומר של לשון הרע יותר משאר דברים. היות שעיקר לשון הרע הוא מהנחש, שהוא דיבר לשון הרע על הבורא, ואמר לו, מה שהבורא צוה לך שלא לאכול מעץ הדעת, אלא שזה ישאר בהעלם והסתר, על זה אמר לו הנחש, שלא צריכים לשמוע מה שאמר לך, שצריך להישאר העץ הדעת נסתר מהתחתונים. אלא טענתו היתה שהכל צריך להיות בגלוי.

וזה היה ענין של לשון הרע של הנחש. נמצא, שדיבר על ההשגחה, מה שהבורא מתנהג עם הנבראים בהשגחה בלתי גלויה, זה לא בסדר. ובאמת שענין ההסתר הוא רק בכדי שיהיה היכולת להנבראים לקבל את הטוב ועונג בלי בושה. וזה יכול להיות רק ע"י זה שהנבראים יקבלו הכל לשם שמים, כלומר שכל ענין הקבלה יהיה בעל מנת להשפיע. נמצא, זה שהנחש דיבר לשון הרע, אין זה פרט, אלא דיבר על כל התיקון שנעשה על המלכות, בכדי שהתחתונים הנמשכים ממנה יוכלו להגיע לידי דביקות, הנקרא, השתוות הצורה, שבזה יהיה התיקון, שיוכלו לקבל את הטוב ועונג בלי שום אי נעימות, המכונה, בושה.

שבגלל תיקון הזה ניתן לנו תורה ומצות, שע"י יוכלו לצאת מאהבה עצמית, שהיא בחינת פירוד מה'. ויוכלו להגיע לידי השתוות הצורה, כמו שאמרו חז"ל, "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". ולפי לשון הרע שהנחש דיבר, שתהיה השגחה גלויה, שהכל יהיה מגולה. אפילו שה' אמר לו לאדם בפירוש, "מעץ הדעת לא תאכל", אלא בחינה זו צריכה להיות מכוסה, שרק בגמר התיקון תהיה היכולת להאיר בחינה זו, גם על זה אמר לו הנחש, שלא ישמע בקול ה'.

כלומר לא שה' עשה זה לטובת האדם, עשה שתהיה השגחת ה' לנבראים, שהבחינת טוב ומטיב תהיה בלתי גלויה, אלא מטעמים אחרים. נמצא, שהלשון הרע של הנחש היה ענין כללי. כלומר שכל התיקונים שאנו צריכים לעשות בסגולת תורה ומצות, הוא אמר, שזה אינו לצורך האדם.

לכן איסור לשון הרע הוא כל כך דבר חמור מכל האיסורים, היות שהוא כלל של כל התורה כולה. זאת אומרת, עם הלשון הרע הזה, כל התיקונים שנעשו, אין מקום שיתקנו. לכן היות שבין אדם למקום הוא כל כך חמור, לכן האיסור בין אדם לחבירו גם כן הוא דבר חמור, כמו שדברנו בענין, "ואהבת לרעך כמוך", שאמר רבי עקיבא, שזה הוא כלל גדול בתורה.

נמצא, המדבר לשון הרע, הוא עושה פעולה הפוכה מהכלל של, "ואהבת לרעך כמוך". לכן לשון בין אדם לחבירו הוא גם כן כלל. לכן האיסור הוא כל כך חמור.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ח), וזה לשונו, "ואמר רב יהודה, אמר רב, אדם הראשון מין היה". ופירש רש"י, מין היה, נוטה לעבודה זרה. וזה קשה מאוד להבין, בזמן שאדם הראשון היה מדבר עם הקב"ה, ואיך יכול להיות מי שמדבר עם ה', יהיה מין, שיהיה נוטה לבו לעכו"ם. הלא הבורא דיבר עמו, ואיך אפשר שתהיה לו איזו טעות, עד כדי כך להיות לבו נטה לעכו"ם.

אלא כנ"ל, שהבורא אמר לו, שהעץ הדעת צריך להיות בהסתר, ואסור לגלותו לפני גמר התיקון. ובזמן שהנחש בא אליו ואמר, לא לשמוע בקול ה', במה שה' מסתיר ממנו, התענוג הגדול הזה הנמצא בעץ הדעת, ולקח ללבו את הלשון הרע של הנחש, זה נקרא, "מין היה".

וכמו שפירש רש"י, שלבו היה נוטה לעכו"ם, כלומר שלבו היה נוטה למה שאמר לו הנחש, שיותר טוב שתהיה הנהגת העולם בגלוי, כמו שיעץ לו הנחש. וזה נקרא, "מין", שלא מוצא חן בעיניו הנהגתו יתברך. זאת אומרת, שהוא חשב לפי עצת הנחש, שאם יהיה מגולה את העץ הדעת, שכוונתו שתהיה השגחה גלויה, אז יהיה הרבה עובדים בעבודת הקודש, מטעם כנ"ל, שכולם ישמרו תורה ומצות, מטעם שהכל יהיה מלובש בשכל בתוך הדעת, ולא שהכל צריך להיות למעלה מהדעת.

כלומר, שפירושו, עץ הדעת, יהיה שהכל יהיה מגולה בתוך הדעת. ועל זה בא הציווי, שלא יאכל, היינו שענין עבודה שלנו לגבי הבורא יהיה למעלה מהדעת, ולא בתוך הדעת, אף על פי שהשכל מחייב, שאם יהיה הכל מלובש בתוך הדעת, יתרבו עובדי ה'.

וזהו ענין של לשון הרע של הנחש, שדיבר רע על ההשגחה. היות שזה שהבורא עשה שתהיה עבודת ה' בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אין הפירוש שה' לא היה יכול לעשות הכל בתוך הדעת, אלא אנו צריכים להאמין, אף על פי שאין אנו מבינים, שכך היא ההנהגה הטובה ביותר. וכך אמר אאמו"ר זצ"ל, שהבורא בחר בדרך של אמונה למעלה מהדעת, היות שהבורא יודע שזוהי הדרך המוצלחת ביותר, שע"י זה תהיה אפשרות להתחתונים להגיע להמטרה, הנקראת, דביקות ה', שהיא בחינת השתוות הצורה, הנקראת, מקבל בעמ"נ להשפיע.

והגם שענין חטא של עץ הדעת מדברים ממדרגות גבוהות, שהוא סוד האור של גמר התיקון, כמו שמבואר בהקדמה לפנים מסבירות, מכל מקום בענין מה שנוגע לנו בעבודה, יש לפרש כנ"ל, היינו מי שמדבר לשון הרע על השגחה, הוא שאומר, שאין הוא רוצה להאמין שהשגחתו יתברך על הנבראים היא בבחינת טוב ומטיב, ושזהו כך להאמין למעלה מהדעת.

אלא שהאדם אומר, אם תהיה השגחה גלויה, היינו אם הוא יראה בשכל שלו, שהבורא משפיע לכל הנבראים בבחינת טוב ומטיב, ושזה יהיה בתוך הדעת, ורק באופן כזה הוא מסוגל לקיים תו"מ. וזה בא מכח החטא דעץ הדעת, שהאדם רוצה ללכת דוקא בתוך הדעת, ולא להאמין למעלה מהדעת. לכן כשהוא לא מאמין בבחינת טוב ומטיב, נמצא שהוא מדבר לשון הרע על הבורא, ששורש הזה התחיל בעת שהנחש דיבר לאדם הראשון לשון הרע על הבורא, כנ"ל.

וזה שהאדם רוצה ללכת בתוך הדעת, זה נקרא, חטא דעץ הדעת. והחטא הזה מתגלה בב' אופנים, כלומר שמזה נמשך לנו לשאול ב' שאלות:

א. שאלת פרעה, ששאל, "מי ה', אשר אשמע בקולו", שבכלל קשה לו ללכת ולהאמין משהו נגד השכל. ומזה נמשך עוד דבר, היינו שאלה ב' מדוע האדם צריך לעבוד לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו. כי הוא שואל, מה אני ארויח בזה שאני יעבוד לשם הבורא ולא לתועלת עצמי.

ובהאמור נבין, מה שאנו רואים, שאפילו לאחר שהאדם התגבר, ואמר, שהוא מקבל על עצמו ללכת בדרך האמת, ומתחיל להאמין באמונת חכמים, והשכל מחייב, שבכל יום ויום הוא צריך להתקדם וללכת קדימה, והאדם רואה שזהו ממש להיפך, שכל יום הוא הולך אחורה. אם כן השכל מחייב לאדם לומר, שהעבודה זו, היינו ללכת בבחינת השפעה, זהו לא בשבילו. אלא זוהי עבודה בשביל יחידי סגולה. והוא מבין שיותר כדאי לו לברוח מהמערכה. ומה אומרים לו, שהוא צריך עוד פעם ללכת באמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על מה שהדעת מחייבת אותו לעשות. וכמו שכתוב במאמר "אמונת רבו" (משנת תש"ג), שאין האדם מסוגל לראות את מצבו האמיתי, אלא צריך ללכת למעלה מהדעת, ורק באופן כזה יכולים להגיע להמטרה לזכות לדביקות ה'.

אולם יש להבין, מה נותן לנו זה שהאדם מרגיש בתוך הדעת, שהוא נמצא במצב אחורה ולא קדימה. כלומר לאיזה צורך האדם צריך להרגיש שהוא נמצא במצב ירידה, מהי התועלת מזה. ואנו רואים, שבזמן של מצב עליה, היינו שיש להאדם תשוקה לרוחניות ולתענוגי עולם הזה, מה שכל העולם רוצים אחריהם, בכדי להשיג את התענוגים האלה, הוא מסתכל על זה כדבר שנברא ללא צורך, כלומר שיותר טוב היה, אם הבורא היה בורא את כל הנבראים שיהנו מדברים רוחניים. אם כן, המחשבות של ירידות האלו, מה האדם הרויח מזה, שאחרי כל עליה הוא בא לידי ירידה. לכן האדם שואל תמיד, מהו השיעור של עליות וירידות, ולמה צריכים זה בכלל, הלא יותר טוב היה, אם האדם היה נשאר במצב עליה.

אלא התשובה היא, כי אי אפשר להעריך שום דבר, אם לא יודעים את החשיבות שבהדבר. כלומר שיש כלל, שהנאה שהאדם נהנה מאיזה דבר, תלויה בחשיבות של הדבר. ויש לפעמים שנותנים לאדם איזה דבר חשוב, ואם היה יודע להעריך את זה, היה יכול לקבל מדבר הזה הנאה גדולה. והיות שהוא לא יודע את הערך שבדבר, אינו האדם יכול להנות, אלא לפי מה שהוא מבין את חשיבותו.

למשל, האדם קנה איזה חפץ, איזה ספר, שהוא לא כל כך בצורה יפה. ואותו ספר שהוא נדפס מחדש, עלה יותר ביוקר. והיות שלא היה לו הרבה כסף, לכן קנה זה הספר. וגם המוכר לא ידע את הערך החשיבות של הספר, לכן מכר לו במחיר נמוך. ולאחר זמן, בא מי שהוא לתוך ביתו, וראה את הספר, ואמר, היות שהספר הזה נדפס לפני שלוש מאות שנה, לכן הספר הזה שוה הון רב, שנמצאים רק שלושה ספרים בעולם. נמצא, עכשיו, שהוא שמע שיש להספר הזה ערך רב, הוא מתחיל להנות מהספר.

והנמשל הוא, שאין לנו השכל איך להעריך את חשיבות של עליה. כלומר שאין לנו שכל להבין, כמה שוה רגע אחד שיש לנו הכח להאמין בה', ושיש לנו קצת הרגשה מגדלות ה', שבמצב העליה יש לנו השתוקקות להיבטל אליו בלי שום שכל וסברה, אלא כנר בפי אבוקה. וממילא אין אנו יכולים להנות מזה שהבורא קירב אותנו, ונתן לנו קצת התקרבות. ומזה אנו צריכים להרגיש את השמחה וההתרוממות הרוח, מה שזה צריך להביא לנו, אולם היות שאין בנו החשיבות להחשיב זה, לכן אין אנו יכולים להנות מזה אלא לפי החשיבות, כנ"ל במשל.

לכן ניתן לנו ירידות, בכדי שיהיה לנו מקום ללמוד את החשיבות של העליות, כמו שכתוב, "כיתרון האור מתוך החושך", שדוקא ע"י הירידות האדם יכול להגיע לדעת ולהחשיב את העליות. ואז הוא יכול להנות מהעליות, ויבוא לידי הרגשה, "כי הם חיינו ואורך ימינו". מה שאין כן בזמן שאין האדם יודע את הצורך לאמונה, כי הוא חושב, בזה שעוסק בתורה ומקיים מצות, זה מספיק לו שיהיה בגדר עובדי ה', לא נותנים לו מלמעלה ירידות בכדי להעריך את העליות.

כי היות שהעבודה שלהם היא בבחינת חצוניות, כלומר שאין כוונתם שיכנסו לתוך הפנימיות, זאת אומרת, אין כוונתם שיתבטלו לגמרי לקדושה, שקדוש פירושו, פרוש ומובדל מעצמותו, כמו שכתוב, "קדושים תהיו, כי קדוש אני", שאז אין שום רשות אלא רשותו של הבורא, מטעם שהתחתון רוצה להיבטל להשורש, וכל מה שהוא מבין שכדאי לחיות, הוא רק בשביל תועלת הבורא.

ובכדי שהאדם יהיה במצב שלא ירצה לחיות רק בכדי שיהיה נחת להבורא, לזה אדם מוכרח להמציא לו אמונה גדולה בגדלות ה', בכדי שיהא כדאי לבטל את עצמו עבור תועלת ה'. ולא מספיק לו האמונה שרכש בזמן החינוך. ועל האמונה שקבל בשעת החינוך, כבר הוא מסוגל לעבוד ולקיים את התו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה. וזהו מטעם שאין הוא מוכרח לבטל את עצמו לה', אלא הוא מבקש מה', היות שהוא מקיים את התו"מ מה שה' צוה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום, בזכות זה הקב"ה ימלא את כל משאלותיו.

כי הוא מאמין בשכר ועונש. ובטח הוא, כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שני, כ"א), וזה לשונו, "אם למדת תורה הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". לכן היות שהבסיס המחייב אותו לקיים תו"מ, תלוי בהשכר, ולא בהנותן את השכר, נמצא, שאין הוא מוכרח לעסוק בגדלות האמונה של הבורא, אלא בגדלות וקטנות השכר. לכן אין שם ענין עליות וירידות, להאמין בגדלות וחשיבות הבורא, אלא שם שייך רק ענין שעוסק בתורה ומצות, או שנחלש בקיום, מטעם שלא תמיד הוא מאמין בהשכר.

וזה גורם גם לאלו שעוסקים בתו"מ עמ"נ לקבל שכר, שיש לפעמים, שנמצאים בין אנשים שאינם מאמינים בשכר ועונש, שהם יכולים להשפיע על האדם ממחשבותיהם, וזה גורם לו חס ושלום שיתרחק אפילו לגמרי מיהדות. לכן גם הם צריכים שלא יבואו במגע עם אנשים שהם חופשיים בדיעות, היות שמביאים להם מחשבות זרות בענין אמונה בשכר ועונש. אולם בדרך כלל, אלו שעוסקים בשלא לשמה, אינו נוהג בהם ענין עליות וירידות, כלומר שאין צורך שיהיו ירידות.

מה שאין כן אלו אנשים שהם רוצים לעבוד מטעם חשיבות הבורא, שהם צריכים תמיד להתגבר באמונת חשיבות וגדלות הבורא, שרק חשיבות וגדלות הבורא זהו הוא מחייב אותם לקיים תו"מ, בכדי להגיע לדביקות ה', ואלו אנשים צריכים תמיד לשער ולהעריך גדלות הבורא.

והם צריכים תמיד להעריך, שאם יש להם קצת אחיזה ברוחניות, הוא מטעם שה' מקרב אותם, והם כשלעצמם אינם מסוגלים לעשות שום דבר, אם לא רואים מזה שיצמח מזה תועלת עצמם. נמצא, שעיקר עבודה היא לבטל את עצמו, וזהו נגד הטבע, ולזה רק בישועתו יתברך יכולים להגיע.

נמצא, שבזמן עליה האדם חושב שזהו כבר טבעי, ואין לו עכשיו שום צורך שה' יעזור לו. לכן נעשה תיקון, הנקרא, ירידות, שמראים תמיד לאדם את גודל גבורתו, מה שהוא מסוגל לעשות בכח עצמו. ואיך הוא רואה את זה. אלא כשזורקים אותו מן מצבו, שהיה חושב שהוא כבר בן אדם ולא דומה לבהמות שעובדים לתועלת עצמם, ופתאום אפילו אין אדם בא לידי הרגשה שרוצים לזרוק למטה לתוך שפלות כזו, שהוא רואה אח"כ איך שהוא נמצא בשפל המצב.

אולם בזמן הירידה אין הוא רואה איך שהוא מתחיל לרדת, אלא בזמן שיורד הוא נשאר מחוסר הכרה. אלא לאחר זמן שירד, בא לו גם כן עזרה מלמעלה, ומודיעים לו, תדע, שאתה נמצא עכשיו בירידה. ומטרם שמודיעים לו שהוא נמצא במצב של מחוסר הכרה, אין הוא יודע שום דבר. אולם גם זה האדם צריך להאמין שכך הוא, היינו שענין הידיעה לא בא מאליו. אמנם האדם צריך לדעת, שהירידות האלו ניתנו לו בכדי ללמוד מזה איך להעריך את מצב העליה, רק בזמן הירידה, אין אדם מסוגל ללמוד מזה משהו.

אלא בזמן העליה, אז יש לו מקום לעשות חשבון אמיתי, ולומר, שזה שאני נמצא עכשיו בבחינת אמונה, זהו הוא בא לי מצד ה', אחרת אני תיכף ירד למצב של אהבה עצמית, ואם לא עושה חשבון זה, תיכף זורקים אותו. ולתת תודה לה' על מה שקירב אותו. נמצא, שאי אפשר להשיג הנאה אמיתית מהתקרבות ה', אם לא יודעים להעריך את זה, כנ"ל, "כיתרון האור מתוך החושך".

נמצא, שבכדי שהנבראים יקבלו את הטוב והעונג, ושירגישו זה, היו מוכרחות להיות כל אלו הירידות הנקראות, בחינת גלות. וזה מכונה, "שכינתא בגלותא", או "שכינתא בעפרא", שרק ע"י זה יהיה להאדם כלים להרגיש את הטוב ועונג.

ובהאמור נבין, מדוע דוקא בזמן החירות, שהוא ליל פסח, שהוא תכלית השלימות, כמו שאומר האר"י הקדוש, שיש למלכות אותו גדלות כמו שיש למלכות מוחין דחיה, כן הוא בליל פסח.

התשובה היא, שדוקא בזמן עליה, כשחושבים אז על איזו ירידות, היה להם אז יכולת להוציא את החשיבות של העליות. אחרת זה דומה שנותנים לאדם דבר ששוה הון רב, והוא משתמש בזה, ונהנה מזה, כמו שהיה שוה איזו פרוטות.

נמצא, שדוקא בזמן החירות, אז מקום לשאול את השאלות. זאת אומרת, אין הכוונה על השאלות, אלא צריכים את השאלות בכדי להבין את התירוצים, וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על ענין מה שכתוב, "דבר נא באוזני העם, וישאלו איש מאת רעהו". ופירש רש"י, הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום, וענו אותם, קיים בהם, ואחרי, יצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם. ומקשין העולם, וכי אם הקב"ה רוצה לתת לעם ישראל רכוש גדול, אין לו להקב"ה לתת להם, אלא הוא מוכרח לומר לעם ישראל, שיעסקו ברמאות, ולשאול כלים מהמצרים, כלי כסף וכלי זהב.

והשיב, שבזמן שה' אמר לאברהם, "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", שאל אברהם, "במה אדע כי אירשנה". "ויאמר לאברם, ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ושאל, מה אנו רואים בהתשובה של ה' על שאלת אברם, במה אדע, שע"י זה שיהיו בארץ לא להם, היינו שיהיו בגלות, אז אברם כבר יהיה בטוח שהם ירשו את הארץ.

ואמר, היות שאין אור בלי כלי, היינו אין מילוי בלי חסרון, ואברם אמר לה', שהוא לא רואה שהם יצטרכו לאורות כל כך גדולים, הנקרא, ארץ ישראל, לכן ה' אמר לו, ע"י זה שיהיו בגלות, ויבקשו מה' שיוציאם מהגלות, ובמה מוציאם, זהו רק עם אורות גדולים, כי "המאור שבה מחזירו למוטב", אם כן כבר יהיה להם צורך לאורות הגדולים.

ועל זה פירש, שלכן אמר ה', שישאלו כלים מהמצרים, כלומר שיקחו את הקשיות של המצרים, רק בהשאלה, היינו בכדי לקבל האורות, ואח"כ יחזיר להם הכלים. כלומר שלקחו קשיות בכדי להבין את התירוצים. וזהו כנ"ל, שאי אפשר להבין את האור רק מתוך החושך. לכן כל השאלות הן דוקא בזמן החירות, כנ"ל.

מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה

תשמ"ט - מאמר כ"ג | 1988/89 - מאמר 23

הנה בשער הכוונות (דף קע"א) כתוב שם וזה לשונו, "וזה סוד המרור, שהיא בגימטריא מות, שהם סוד דינים שבה, אשר בהם נאחזים הקליפות, הנקראים מות, ולמתקה ע"י המשכת החיים. וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, ואם בלעו לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב שיניים", עד כאן לשונו. ויש להבין בעבודה, מהו מרור שנקרא מות, ומהו פירושו, שע"י לעיסת שיניים, שהם ל"ב, מתמתק המרור, ואם בלעו, כבר אינו טועם טעם מרירות, איך זה מתבאר בעבודה.

ובכדי להבין זה, צריכים קודם לדעת, בשביל מה צריכים בכלל עבודה. ואנו רואים אפילו בגשמיות, אין אדם משיג שום דבר בלי יגיעה, והתשובה הוא ידוע, היות שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, והיות השורש שלנו, שברא אותנו על כוונה, רצונו להטיב לנבראיו, היינו להשפיע, לכן בזמן שהנברא הוא המקבל, הוא מרגיש בעת קבלת הטוב מחבירו, אי נעימות, לכן ניתן לנו עבודה. בזמן שהאדם מקבל שכר תמורת עבודתו, כבר אין כאן ענין של בושה, שנגיד שאין האדם מוכן לאכול לחם חסד, כיון שהוא נותן תמורת הלחם, עבודה. ונראה זה כעין חליפין, שהם מחליפין אחד עם השני, אחד נותן עבודה, והשני נותן לו לחם, היינו כסף, וכדומה.

אולם זה מובן היטב בגשמיות, היינו בין אדם לחבירו, אבל בין אדם למקום, מה שייך לומר, שהאדם עובד בתורה ומצות, ותמורת זה הוא נותן לו שכר, הלא חז"ל אמרו, שצריכים לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, אם כן מהו התועלת מהעבודה בתו"מ. בשלמא בגשמיות, אנו מבינים שצריכים לעבוד, היות ששכר בלי עבודה, נוהג שם ענין בושה, לכן כשרוצה לקבל שכר, יש תיקון על השכר, שלא יהיה בבחינת נהמא דכסופא, בעת קבלת השכר, כשהאדם נותן עבודה תמורת השכר.

לכן אנו מבינים, שהעבודה הוא תיקון על השכר, מה שאין כן בעבודה שלא על מנת לקבל שכר, בשביל מה צריכים לתת את העבודה, היינו לאיזה צורך צריכים את העבודה, הלא אין כאן מה לתקן, היות שהוא אינו מקבל שום תמורה, אם כן עבודה זו למה לי. ועוד יש להבין בענין העבודה, כי בגשמיות אנו מבינים, שהאדם צריך לעבוד, היות כי העבודה, מה שהאדם עובד לצורך השני, השני נצרך הוא להעבודה, לדוגמא, הבעל מאפיה נצרך לפועלים, אחרת הוא לא יכול להוציא את כמות הלחם, הנצרך לו, מה שאין כן לגבי הבורא, וכי הוא חס ושלום בעל חסרון, שהנבראים ישלימו את מה שחסר לו, ע"י העבודה שהנבראים יעבדו בשבילו.

אם כן השאלה היא בב' אופנים:

א. שענין עבודה ניתן לנו, בכדי שיהיה מציאות לקבל שכר תמורת עבודה, שעם זה יתוקן הבושה, שלא יהא זה כאילו אוכל לחם חסד. ובעבודת ה', לא שייך לומר כן, היות שעובדים בעל מנת שלא לקבל שכר.

ב. בין אדם לחבירו שייך לומר, שחבירו צריך להעבודה שלו, אולם בין אדם למקום, איך שייך לומר, שהבורא נצרך חס ושלום לעבודת האדם.

והתשובה היא, שבאמת יש לשאול, מדוע אמרו חז"ל, שצריכים לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. הלא כל ענין העבודה, נתקנה בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, לכן אנו רואים, שגם בגשמיות, היינו בין אדם לחבירו גם כן נוהג הכלל הזה, שלא לאכול לחם חסד, מסיבת הבושה. אם כן מדוע צריכים לגבי הבורא, לעבוד בלי שכר, הלא העבודה מתקנת את הטוב ועונג, שלא יהיה בו בושה בעת הקבלה, מכיון שכבר לא נקרא זה, מתנה או צדקה, אלא עכשיו הטוב ועונג קיבל שם חדש, הנקרא שכר. ולפי זה מדוע צריכים לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס.

ותשובה על זה מבואר בספר תע"ס (חלק א' דף ט"ז, אות ז'), שהוא שואל על מה שאמרו חז"ל, שבכדי לתקן שלא יהיה נהמא דכסופא, נעשה תיקון, שברא את עולם הזה. שישנה כאן מציאות של עבודה, "כי נוטלים שכרם משלם חלף יגיעתם וניצולים ע"י מפגם של בושה". והוא שואל שם על זה, וזה לשונו, "ותירוצם תמוה מאוד, הוא למה זה דומה, אל אדם אומר לחבירו, עבוד עימי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם, בכל ימי חייך, שאין לך מתנת חינם גדולה מזו, שהרי העבודה הוא בעולם הזה, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי", ושם (באות כ') הוא משיב, "היות שיש שינוי צורה בין הבורא, להנבראים, שזה גורם הבושה כנ"ל, וע"י עסק בתורה ומצות על מנת לעשות נחת רוח ליוצרו, מתהפכים כלי הקבלה של הנשמה, לכלי השפעה, כלומר שמצד עצמה לא היתה חפצה בשפע הנכבד, אלא מקבלת השפע כדי להשפיע נחת רוח ליוצרה, הרוצה שהנשמות יהנו משפעו יתברך".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, שבשלמא בין אדם לחבירו, מבינים שהעבודה שהאדם עובד לשם שכר, הוא בכדי שהאדם לא יאכל לחם חסד, כידוע כי זה גורם בושה, וע"י העבודה נתקן הפגם של בושה, כי כבר מקבל שכר תמורת עבודה, מה שאין כן לגבי הבורא, מהו התיקון של העבודה, אם צריכים לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. וכמו כן שאלנו, בשלמא בין אדם לחבירו, חבירו זקוק לעבודה של האדם, כנ"ל, אולם לגבי הבורא, בשביל מה הבורא צריך לעבודתו של האדם, וכי חס ושלום הוא בעל חסרון, חס ושלום, שהוא זקוק לעבודת האדם.

אלא כנ"ל, שבין אדם למקום, אין שייך לומר, שהעבודה מתקן את קבלת טוב ועונג, שלא יהיה מורגש פגם של בושה, כי רק בין אדם לחבירו, היות שהנותן עבודה משלם לו לפי עבודתו. נמצא, שהעבודה עם השכר הם כעין חליפין, שהם מחליפים זה עם זה, ואין כאן כבר שום בושה, היות כי שניהם מקבלים יחד, היינו, אחד מקבל עבודה ואחד מקבל שכר. מה שאין כן לגבי הבורא, אין כאן דבר שוה, היינו שנוכל לומר, שאחד מקבל עבודה ואחד מקבל שכר. מב' טעמים:

א. שאי אפשר לומר, שהבורא מקבל עבודה מן האדם, היות שאין הבורא חס ושלום בעל חסרון, שיהיה נצרך לעבודת האדם.

ב. כמו שאומר שם בתע"ס, שהשכר מה שהעובד ה' מקבל, אין זה בהשוה לעבודה, כנ"ל, כי העבודה בערך קבלת השכר, דומה לאדם שעובד אצל חבירו רגע, ותמורת זה הוא נותן לו, פרנסה לכל ימי חייו, היות שהעובד ה' עובד רק בעולם הזה, ותמורת זה הוא מקבל שכר בנצחיות, מה שאין כן בין אדם לחבירו, אינו נוהג זה.

לכן, כמו שכתוב שם, ענין עבודת האדם בתורה ומצות הוא לא לשם חליפין, כמו בעבודה שבין אדם לחבירו, אלא העבודה הוא, שהאדם, ע"י העבודה בתו"מ, הוא יקבל ע"י זה דבר חדש, היינו טבע שני, כלומר, במקום שנולד בטבע עם רצון לקבל לעצמו, הוא יקבל ע"י זה שהוא עוסק בתו"מ בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שכר כלל, ע"י זה הוא יקבל שכר תמורת עבודתו. אבל מהו השכר שהוא מצפה לזכות עבור העבודה שלו בתו"מ. הוא שה' יתן לו טבע שני, היינו כלים דהשפעה, במקום שהיה לו עד עכשיו כלים דרצון לקבל בעל מנת לקבל, הוא ישיג עכשיו כלים חדשים, הנקראים כלים דהשפעה. לכן בעת העבודה בתו"מ, הוא צריך לכוון שהוא עוסק בעל מנת להשפיע, כלומר שצריך לכוון כל הזמן, בזמן העבודה, לאיזה שכר שהוא מצפה, שה' יתן לו תמורת עבודתו בתו"מ.

ויש בהכוונה זו, שמכוון בעל מנת להשפיע, ב' דברים:

א. שידע לאיזה שכר הוא מצפה.

ב. שידע טעם בהשכר, כלומר שיהנה מהשכר הזה, כלומר שגודל השכר תלוי בהשתוקקות להשכר. כמו בגשמיות ישנו שכר גדול, וקטן, הנמדד בחשיבותו של הדבר, כי מדרך העולם הוא, דבר שיקר במציאות, שלא נמצא כזה אצל הרבה אנשים, היינו שזה דבר שקשה להשיג, זה נקרא "חשוב" בגשמיות.

כמו כן כל אדם חושב שיש בידו להגיע לעשות כל מעשיו לשם שמים, היות שזהו רק כוונה, היינו לכוון בעת מעשה, שהוא רוצה בעבודה שיהיה לשם שמים, והאדם חושב שרק מעשה הוא קשה לעשות, כוונה זהו דבר קל מאוד, שרק תלוי ברצונו, ואם הוא רוצה הוא יכול. מה שאין כן אלו אנשים שמתחילים ללכת בדרך זה, שרוצה שהמעשים שלו יהיו לשם שמים, האדם הזה, כל מה שמרבה במעשים ובכוונה דלהשפיע, אז מתגלה אצלו האמת, איך שהאדם רחוק מדבר זה, היינו שיש סגולה בעבודה זו, שמגלים לו מלמעלה את האמת, איך שאין להאדם שום שייכות למעשים דהשפעה. אולם מטרם שהאדם נכנס בעבודה דלהשפיע, יש תיקון, שלא יכולים לראות את האמת, איך שהאדם רחוק מדרך הזה, היות שזהו נגד הטבע.

כי האדם נברא לעשות הכל לתועלת עצמו, ובכדי שלא יהיה לו ענין של בושה, הוא מוכרח לעשות הכל לתועלת הבורא ולבטל את כל ישותו, איך הגוף יכול להסכים לזה. וזהו כמו שאומר הזה"ק על הכתוב "או הודע אליו חטאתו". שהידיעה הזו, הקב"ה מודיע לו, שפירושו, שמלמעלה כשרואים שהאדם רוצה לתקן את הרצון לקבל לעצמו, מודיעים את האמת, איך שהאדם רחוק מזה. אז הוא מתחיל לראות, שלא כל אדם יכול להגיע לשכר הזה, ומתחיל לראות את החשיבות שבדבר.

נמצא, שרק אז הוא מתחיל לראות איך שהשכר הזה, הנקרא כלים דהשפעה, קשה לזכות לזה, שרק הבורא יכול לתת לו את הכלים האלו. נמצא, שהשכר שלו, מקבל אצלו צורה של חשיבות, היות שזה דבר יקר במציאות, שלא כל אחד יכול להגיע לזה.

ובהאמור אנו רואים את החשיבות של השכר הזה, שהוא לזכות לכלים דהשפעה, שאי אפשר להבין את החשיבות שבדבר, מטרם שהאדם רואה איך שזה קשה להשיג. וכשמשיג את הכלים דהשפעה, הוא רואה אז, איך שהוא זכה לשכר גדול מאוד, שהוא דבר כל כך יקר מציאות, היות שאין זה בידו להשיג דבר גדול בכוחות עצמו, אלא שרק הבורא בעצמו, הוא יכול לתת לו במתנה הכלים האלו.

נמצא, זה שאמרו, שאסור לעבוד בעל מנת לקבל פרס, הוא משום שאם הוא רוצה שכר תמורת עבודה, אז הוא בורח ממש מהשכר האמיתי. נמצא, בזה נבין בשביל מה צריכים לעבוד, הלא אין הקב"ה צריך לעבודה שלנו, שנעזור לו מה. והתשובה היא, העבודה זו הוא רק בשבילנו, היינו שע"י העבודה, אנו מגיעים להשיג את החשיבות של השכר, וזה לא סתם חשיבות, אלא שזה ענין שאנו משיגים ע"י העבודה, שהחשיבות הוא מטעם שזהו כל החיים שלנו, כי בלי דביקות השם, אנו מרוחקים ממנו יתברך, וכל הטוב והעונג שברא הבורא להטיב לנבראיו, תלוי בזה, היינו שיהיה לנו בחינת השתוות עם האור.

וכמו שאומר האר"י הקדוש, שסיבת שבירת הכלים, היה מטעם, שהכלים לא היה ביכולתם לסבול את האור, לכן האורות נסתלקו, והכלים נשברו. שפירושו הוא, היות שיש ערך הופכי בין האור שהוא המשפיע, לבין הכלי שהוא המקבל, וכדי שיהיה להם השתוות, נעשה תיקון, שהמקבל לא מקבל מטעם תועלת עצמו, אלא מטעם שהוא רוצה לקיים רצון הבורא, שהוא רוצה להטיב לנבראיו, ורק מסיבה זו הוא מקבל את הטוב, וזה נקרא, השתוות, מטעם ששניהם שוים עכשיו, היות ששניהם נקראים, משפיעים. כלומר שכמו שהאור הוא המשפיע, עם זה שנותן להכלי, גם הכלי אינו מקבל, אלא מטעם שרוצה להשפיע להנותן.

ובהאמור נבין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב, על מה ששאל משה מה', (כי תישא, רביעי) "ויאמר הראני נא את כבודך, ויאמר ה', הנה מקום אתי".

ואמר, מהו הפירוש "הנה מקום אתי", ואמר, "אתי", הוא ראשי תיבות, אמונה, תפלה, יגיעה, כלומר שזהו המקום, שעל ידו יכולים לבוא, לזכות לכבוד ה', שענין כבוד ה', יכולין לפרש, כמו שאנו מתפללים (בתפלת שמונה עשרה דראש השנה) "וכן תן כבוד לעמיך", שפירוש, שכבוד ה' יהיה מגולה בתוך עם ישראל, שכל אחד ואחד, ירגיש גדלות ה', בשיעור שלא יהיה שום דאגות לאדם, אלא איך הוא יכול לעשות משהו, איזה נחת רוח להבורא, ושום דבר אחר לא מעניין אותו. מה שאין כן בזמן שהוא להיפך, היינו בזמן ש"שכינתא בעפרא", שגדלות ה' הוא בהסתר, ולא רואים ולא מרגישים את החשיבות של המצוה, שצוה לנו לקיים תו"מ, שזה לא מטעם שהוא צריך לעבודה שלנו, אלא שהוא רצה לזכות אותנו, ניתן לנו את קיום תו"מ, כמו שאמרו חז"ל "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תו"מ", כמו שכתוב בספר "פתיחה לחכמת הקבלה" בתחילתו. לכן בכדי להגיע לכבוד ה', שזה יכולים לפרש, שזה ענין מה שאמר "הראני את כבודך", הגם שיש בזה הרבה פירושים, ועל דרך העבודה, כך צריכים לפרש את הפסוק. ש"הראני כבודך" הכוונה, שכבוד ה' יהי מגולה.

ויש לפרש את הסדר של מקום א' ת' י', הוא, שיש לקבל על עצמו בחינת אמונה, שיאמין שכל אחד ואחד יכול להגיע, לזכות לבחינת כבוד ה' כנ"ל, וכשהוא מאמין בזה, עליו לדעת מדוע כבוד ה' לא מגולה, עוד מטרם שהתחיל בעבודה, אלא שרק ההסתר מגולה, אלא הוא צריך להאמין בדברי חז"ל, שזה הוא תיקון, שיהא יכולת לאדם לזכות לבחינת השתוות הצורה, הנקרא בחינת משפיע לה' ולא לתועלת עצמו. לכן ענין אמונה שהאדם צריך לקבל על עצמו, הוא צריך גם כן להאמין, שאי אפשר לזכות לכבוד ה', היינו שיסתלק ממנו ההעלם וההסתר, אם לא זכה לבחינת "יראת שמים", וענין יראה פירושו, כמו שכתוב, (בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח), "היינו שלא יכול להיות לו אמונה, מטרם שיש לו השתוות הצורה". ובכדי שיהיה לו השתוות הצורה, הוא צריך להשתדל, שבכל דבר שהוא עושה, שיהיה לו יראה, כמו שכתוב (שם דף קצ"א) וזה לשונו, "יראה, הוא שמפחד שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו".

נמצא, שההתחלה שהאדם מתחיל להכנס בעבודה, הוא מתחיל באמונה, אולם הגוף מתנגד לעבודה זו, אז בא מצב של יגיעה, היינו שהוא צריך להתגבר על הגוף, ולעשות כל מיני עצות, כמו שאמרו חז"ל "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היות שאין הגוף רוצה לוותר על תועלת עצמו, וכפי מה שנותן יגיעה, בשיעור הזה הוא מתחיל להרגיש, שאין בידו לעשות שום דבר, כי הוא מצד עצמו, כבר עשה לפי דעתו, כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ובא לאחר היגיעה, לידי ידיעה, שרק ה' הוא יכול לעזור, ואין זה בידי עצמו. אז בא מצב הג' של תפלה, ואז התפלה הוא בעומק הלב, היות שברור אצלו בידיעה ברורה, שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה.

אולם גם אפילו שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל.

נמצא לפי זה, הגם שאמונה, ותפלה, ויגיעה, הם ג' דברים שנוהגים בזה אחר זה, ובאמת הם ג' דברים ממש, ומכל מקום, אלו ג' דברים כלולים זה בזה, כלומר בכל דבר הוא עובד עם כל הג' ביחד, כנ"ל. היינו הגם שמתחילים בבחינת אמונה, אבל באמונה נכללו כל שאר הבחינות. כי בזמן שהוא מתחיל להתגבר, הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". כלומר שהאדם צריך לעבוד ולהגיע בכוחות עצמו להמטרה, וכשהוא רואה, שאינו יכול להתגבר ולתת יגיעה, הוא צריך להאמין, שתפלה מועלת, כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", אף על פי שהוא לא רואה שום שינוי, בזה שהתפלל לה', שיעזור לו, אם כן יש גם כאן ענין של למעלה מהדעת. אולם הסדר הכללי הוא, שמתחילים מ - א' ת' י'. אמונה, ואח"כ יגיעה, ואח"כ תפלה.

נמצא, העיקר הוא אמונה, כי עמה צריכים להשתמש בכל המעשים שהאדם עושה, כנ"ל. זאת אומרת, שכל הכלים שעמהם האדם עובד, הבסיס הוא אמונה, לכן האור המתגלה נקרא "אור האמונה", על שם הכלי. שהכלי זה בנוי על בסיס של אמונת חכמים, ועל אמונת ה', כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

ובהאמור נבין את מה שאמרו חז"ל, "אם בלעו את המרור לא יצא". ואמר האר"י הקדוש, שמרור גימטריא מות. ויש להבין, מה מרמז לנו בזה, שמרור גימטריא מות, שהם דינים שבה, אשר בהם נאחזים הקליפות. יש לפרש, שזה כמו שאנו אומרים, (בהגדה של פסח) "מרור זה שאנו אוכלין, על שום מה, על שום שמיררו המצרים, וימררו את חייהם בעבודה קשה".

שענין עבודה קשה, היה זה שעם ישראל היו רוצים לצאת משליטת המצריים, שנקרא אהבה עצמית, שבזמן שהתגברו לעשות משהו בעל מנת להשפיע, תיכף באו להם מחשבות של המצרים, ששאלו שאלת רשע, מה עבודה הזאת לכם, לעבוד לתועלת ה', וכל פעם שהתגברו, תיכף באו השאלות של המצרים, וזהו נקרא "עבודה קשה", שהיה קשה לצאת משליטתם, כי המצרים היו מררו את חייהם.

ועל זה אומר האר"י הקדוש, כי מרור גימטריא מות, כלומר שזה שהמצרים לא רצו לתת להם לצאת משליטתם, אלא שישארו כמו שהם רוצים, היינו כמו שאלת רשע, שזהו פירוש, שישארו בבחינת רשעים בחייהם נקראים מתים, נמצא, שזה לא סתם מרור, אלא זהו בחינת מות ממש. נמצא, זה שכתוב "וימררו", היינו שרצו שעם ישראל ישארו בבחינת מתים חס ושלום.

נמצא לפי זה, שענין עבודה קשה, שהיו טועמים טעם מרור, היינו שהיה טועמים טעם מיתה, בזה שהיו עובדים לתועלת עצמם. וזה שאומר, שמרור הוא בחינת מיתה, ודינים שבהם נאחזים הקליפות, שפירושו של דינים הוא, כידוע שהיו דין, שאסור להשתמש עם כלים דקבלה, וכל יניקת הקליפות הוא מכלים דקבלה, שהם רוצים לקבל בעמ"נ לקבל, וכשהאדם נמצא בבחינת קבלה, אז האדם נמצא במצב של העלם והסתר מרוחניות.

וענין תיקונו הוא, זה שכתוב "וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, ואם בלעו, לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב שיניים". יש לפרש, כי ידוע, של"ב שיניים רומזים על ל"ב נתיבות חכמה, היינו שדוקא ע"י זה שהאדם בא לידי מצב עליה, המכונה שהוא נמצא במצב של חיים וחכמה, אז הוא צריך ללעוס את המרור, בכדי שירגיש טעם מרירות, כי רק בזמן עליה יכולים להרגיש מה זה מרור, כלומר מהו הטעם של ירידה, וזהו כיתרון האור מתוך החושך. היינו שאי אפשר לטעום טעם אמיתי, בחיים, ואור, אם אין לו טעם של מות וחושך. נמצא, שהמרור נמתק ע"י העליה, שרק ע"י החושך, שהוא ירידה, הוא מרגיש טעם באור. נמצא, שהחושך קבל עכשיו תיקון, וזה שכתוב: ולמתקה ע"י המשכת החיים.

מהו "לחם רע עין" בעבודה

תשמ"ט - מאמר י"ג | 1988/89 - מאמר 13

בזהר שמות (דף ז' ובהסולם אות כ"א) כתוב שם וזה לשונו, "רבי חייא פתח, אל תלחם את לחם רע עין, משום שהלחם או ההנאה, מאותו בן אדם שהוא רע עין, אינו כדאי לאכול ולהנות ממנו. ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות במצרים, ולא היו יכולים להרע להם". (ובאות כ"ג) אומר שם וזה לשונו, "כי אין לחם רע בעולם זולת הלחם של רע עין. מה כתוב, כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים, כלומר, שלא יכלו לראות כשהעברים אוכלים. הנה לך לחם רע עין", עד כאן לשונו.

ויש להבין את האיסור של "לחם רע עין". עד כדי כך, שאם לא היו ישראל טועמים את לחם המצרים, לא היו עם ישראל נשארים בגלות. זה תמוה מאוד, מהו הקשר של "לחם רע עין" לגלות. כלומר, מדוע זה גורם, שיהיו בגלות עבור דבר זה, שמשמע, שזהו איסור חמור, האם זה בכלל מצות לא תעשה מדאורייתא או מדרבנן, שמגיע בגלל זה גלות.

ובכדי להבין זה על דרך העבודה, צריכים לזכור את ב' דברים שיש לפנינו. ואת זה צריכים לזכור תמיד:

א. הוא מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וזה מזכיר לנו, שאנו צריכים להגיע לידי שלימות, ולזכות להגיע לקבל את הטוב והעונג, שישנם במטרת הבריאה. ומטרם זה האדם נבחן לבעל חסרון, היות שלא הגיע למטרת הבריאה. והוא נמצא עדיין באמצע עבודה. וזה נקרא בלשון הקבלה, שהאדם צריך לזכות להשיג את בחינת "נרנח"י שבשורש נשמתו".

ב. הוא תיקון הבריאה. היות ששינוי צורה עושה פירוד, והיות שהאדם נברא בכדי שיוכל לקבל את הטוב והעונג, שמוכרח שיהיה לו רצון וחשק לקבל תענוג, והרצון לקבל הזה, מפריד אותו מהשורש, כי הבורא רוצה להשפיע, והנבראים יש להם רצון לקבל, וזה גורם פירוד, שמרחק את הנבראים מהבורא. לכן נעשה תיקון, המכונה "צמצום והסתר", שאין הנבראים יכולים להרגיש את השורש שלהם, כלומר "מי ברא אותם", מטרם שמתקנים את הפירוד.

וכמו שכתוב (בפתיחה לחכמת הקבלה, אות י') וזה לשונו, "והנך מוצא, איך שהנפש הזאת, שהיא אור החיים, המלובש בהגוף, נמשכת יש מיש מעצמותו יתברך ממש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי"ע, כן היא הולכת ומתרחקת מאור פניו יתברך, עד שבאה בכלי המיוחד לה, הנקרא "גוף". ואם אמנם גם האור שבה נתמעט מאוד, עד שאין ניכר בו עוד שורש מוצאו, עם כל זה ע"י העסק בתו"מ, על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא הולך ומזכך את הכלי שלו, הנקרא "גוף", עד שראוי לקבל את השפע הגדול, בכל השיעור הכלול במחשבת הבריאה בעת שבראה".

ובהאמור נבין, שהעבודה שלנו היא לצאת מקבלה עצמית, היינו שהפרנסה שלנו תהיה ממה שאנחנו מפרנסים את הגוף, שיהיו לו חיים, שיכול להנות מחיים, לא יהיה מזה, שהרצון לקבל לעצמו נהנה, שהוא נקרא "רע עין", כלומר, שלא רוצה להיות משפיע, אלא כל חשקו הוא לקבל לעצמו, שזה נקרא "רע עין", שלא רוצה לתת משהו לאחרים, אלא הוא משוקע באהבה עצמית.

וזה נקרא "רע עין". ולכן, אם המזונות, מה שהאדם אוכל, הנקרא "לחם", אסור לאדם להנות מהלחם הזה, שהוא "לחם רע עין". כלומר, שהאדם נהנה וסועד את לבו מהלחם של "רע עין". זאת אומרת, מזה ש"הרע עין" נהנה, היא תהיה הנאה של אדם. כלומר, מזה שהרצון לקבל, הנקרא "רע עין", נהנה, שמזה תהיה כל השמחה, והמצב רוח, שהאדם מקבל על זה, הוא לא מסכים לקבל, משום שהנאה הזו גורמת לאדם שיהיה נפרד מהקדושה מסיבת שינוי צורה, כנ"ל.

ובזה נבין את מה ששאלנו, מהו כל כך גודל האיסור של "אל תלחם לחם רע עין", שבגלל זה נשארו ישראל בגלות, כמו שאומר "ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות מצרים". היות שענין "גלות" נקרא בזה, שעם ישראל לא היו יכולים לעבוד בעל מנת להשפיע לה', אלא רק לקבל לעצמו. וזה נקרא "גלות מצרים", שלא יכלו לצאת משליטתם, אלא הרצון לקבל לעצמו, היה שולט. לכן אומר הזה"ק, שאם בזמן שירדו בגלות מצרים, היו נזהרים שלא יאכלו, היינו שלא יהנו מזה שהמצרים נהנין, כלומר "מרע עין", שהוא הרצון לקבל לעצמו, לא היו נכנסים תחת שליטתם, בגלות.

נמצא, שגודל האיסור של רע עין הוא, שהלחם שלו כולו בעל מנת לקבל, וזה גורם כל הפירוד מהקדושה. וזהו כל האיסור של "אל תלחם את לחם רע עין". זאת אומרת, שכל עבודה שלנו בתו"מ, היא בכדי שנצא מגלות של הרצון לקבל לעצמו. כלומר, שאנו צריכים לכוון בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שהשכר שלנו יהיה, שע"י זה נזכה לצאת מגלות והשעבוד של הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד הכל בעל מנת, שיצמח מזה נחת רוח להבורא, ושכר אחר אין אנו דורשים עבור העבודה בתו"מ.

היינו, שאנו רוצים לזכות, להרגיש בעת שאנו עוסקים בתו"מ, שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב, ושתהיה בנו בזה אהבת ה', מזה שאנו מרגישים את רוממותו יתברך. אבל כל הנאה שלנו תהיה מזה, שאנחנו משמשים את הבורא, זה יהיה השכר שלנו, ולא שהוא יתן לנו איזו תמורה עבור העבודה. אלא שנרגיש, כי העבודה בעצמה היא השכר, ואין שום שכר יותר גדול בעולם, מזה שזוכים לשמש את הקב"ה.

מה שאין כן "לחם המצרים" הוא, בדרך העבודה, ממש להיפך, כמו שכתוב "כי לא יוכלון המצרים, לאכל את העברים לחם, כי תועבה היא למצרים". "כי תועבה" הוא מלשון "תועבת מצרים כל רועה צאן", שפירושו, מבוזים היו בעיניהם הרועים. לכן הפירוש יהיה, שהמצרים היו מבזים את המאכלים של העברים, כי העברים כל הלחם היינו המזונות, היו בעל מנת להשפיע, ואצל המצרים כל הלחם הוא בבחינת "רע עין", שהוא לקבל. וכששמעו, שהלחם עברים הוא להשפיע, דבר של להשפיע הוא מאוס ובזוי, כי בזמן שצריכים לעשות בעל מנת להשפיע ולא לקבל לתועלת עצמו, עבודה זו בזויה אצלם. ולא מרגישים בזה שום טעם.

לכן בזמן שהמצרים היו רק שומעים, שצריכים לעבוד בעל מנת להשפיע, הם באים לידי הרגשה, שהם צריכים להשפיל עצמם. היינו, שכל הדעת שלהם, שהיא מחייבת, שהאדם צריך לדאוג לתועלת עצמו, ומה שאינו יצמח מזה משהו לתועלת עצמו, זה אין הם מסוגלים לעשות, לכן הגוף, בזמן שהוא נמצא תחת שליטת המצרים, בזמן שהוא שומע אפילו רק רמז קל, שצריכים לעשות להשפיע, תיכף הגוף מבזה את עבודה זו, והוא טוען, שהוא עדיין בשכל המלא שלו, ולא יכנע לאכול לחם של עברים, שאצלו הלחם הזה לחם תועבה, משום שהלחם הזה הוא נגד הדעת.

מהו, שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה

תש"ן - מאמר י"א | 1989/90 - מאמר 11

חז"ל (בשבת, דף כ"ב) אמרו "שנר חנוכה משמאל, כדי שתהא נר חנוכה משמאל, ומזוזה מימין". ופירש רש"י, מזוזה, קי"ל דבימין, דכתיב, בֵּיתֶךָ - דרך בִּיאָתֵךָ, וכי עקר אינש כרעה דימינא, עקר ברישא" (שהאדם מתחיל ללכת, הוא מתחיל ברגל ימין).

בספר "שער הכוונות" (דף שכ"ו), אומר שם "אבל ענין חנוכה ופורים הוא באופן אחר, כי תרויהו אינון בהוד. ואף על פי שבתפלת שחרית בחול ביארנו, דיעקב הוא בנצח, ומלכות היא בהוד. וכפי זה החול הוא קדוש יותר מחנוכה ופורים, אשר תרויהו אינון בהוד. אבל הענין הוא, לפי שאז מקבלת הארותיה ע"י עצמה, שלא ע"י בעלה. כי הנה בחול יעקב יונק הארתו וחלק הארה שלה מן הנצח ומן ההוד. ואח"כ נותן לה הארתה, ונמשך מן ההוד על ידו. אבל עתה בחנוכה ופורים, היא יונקת חלק הארותיה מן ההוד עצמה, שלא ע"י בעלה".

ויש להבין בענין עבודה, מהו הענין שהמזוזה היא בימין, ונר חנוכה בשמאל. מה בא זה ללמדנו. וכמו כן יש להבין, לפי מה שכתוב בספר "שער הכוונות", שחנוכה ופורים הם שניהם בחינה אחת, כמו שכתוב, ששניהם, היינו הן חנוכה והן פורים, שניהם הם בחינה אחת, הנמשכים מבחינת הוד.

מדוע שניהם יונקים משורש אחד, אם בפורים יש ענין שמחה ומשתה, שהאדם מחויב לאכול סעודת פורים, מה שאין כן בחנוכה אמרו חז"ל "הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם".

ידוע בענין עבודה לומדים, שאדם אחד כולל כל העולם כולו. זאת אומרת, שענין ישראל וע' אומות נמצאים באדם אחד. כלומר, שהאדם נכלל מכל המדות רעות, הנמצאים בע' אומות. כידוע, שענין אומות העולם נמשכים מן הלעומת דשבע מדות דקדושה, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". וכל מדה כלולה מעשר.

וזהו הענין של הע' אומות. היינו בזמן שהע' אומות שולטים באדם על בחינת ישראל, זה נקרא, שעם ישראל הם בגלות תחת שליטת העמים. כלומר, שהרצונות והתשוקות שולטים על בחינת ישראל שבו, ואין לבחינת ישראל שום אפשרות לעבוד לתועלת ה', כי אם רק לתועלת עצמו.

ולפי השכל והדעת, אין שום מציאות להבין, איך תהיה פעם אפשרות להשתחרר מן שליטת אומות העולם שבקרבו. היות עד כמה שהאדם השקיע עבודה, בכדי לצאת משליטתם, וזהו ללא הצלחה, אלא להיפך, שכל פעם הוא רואה יותר, שזהו בלתי אפשרי לצאת מהגלות שלהם. לכן אנו צריכים תמיד לזכור את ענין יציאת מצרים, כמו שכתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים". היינו, להאמין מה שכתוב "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".

זאת אומרת, כמו שה' הוציא אז את עם ישראל משליטת מצרים, וזכו לבחינת "להיות לכם לאלקים", כמו כן גם אותנו יכול להוציא משליטת ע' אומות, ולזכות לבחינת "להיות לכם לאלקים".

ואין להאדם לומר, שהוא יותר גרוע, מאלו אנשים שהיו במצרים. שרק אלו, היה בידו של הקב"ה כח להוציא מתחת שליטתם. מה שאין כן האדם, בזמן שהוא רואה את שפלותו, הוא בא אז לידי יאוש, ואומר, שבטח הוא יותר גרוע, מאלו שהיו במצרים.

על זה צריכים להאמין לדברי האר"י הקדוש, שאומר, שעם ישראל לפני יציאת מצרים היו כבר במ"ט שערי טומאה, עד שנגלה עליהם הקב"ה, וגאלם. נמצא מזה, שאפילו האדם רואה, שהוא בתכלית השפלות, לא לברוח מהמערכה, ולהאמין שה' יוציא אותו מהגלות, מה שהוא נמצא בין אומות העולם.

ובהאמור אנו רואים, שכל הבסיס נבנה רק על האמונה, שרק ע"י אמונה יכולים לצאת מהגלות. ולא להתחשב עם הדעת שלנו, הגם שעיקר האדם נמדד לפי דעת, שיש לו. אבל זה שהאדם יש לו דעת, לראות את מצבו האמיתי, זה נותן לו מקום ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שלמעלה מהדעת אין האדם מסוגל ללכת בלי עזרת ה'. מה שאין כן אם הוא רואה, שמצד השכל הוא יכול ללכת קדימה, אין נצרך לעזרתו יתברך.

ועיקר, מה שרוצים מהאדם, שהוא יבוא לשלימותו, היינו שיזכה לבחינת נרנח"י דנשמה. וזה בא דוקא ע"י זה שהאדם נצרך להבורא, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר, מסייעין אותו". ואומר הזה"ק "במה מסייעין. בנשמתא קדישא, כד אתיליד יהיבנן ליה נפש מסטרא דבעירי דכיו, זכה יתיר יהיבין ליה רוחא וכו'".

לכן דבר גדול הוא, בזה שהאדם הוא נצרך להבורא, שיעזור לו. כי ישועתו יתברך הוא בזה, שנותנים לו כוחות יותר גדולים מלמעלה. וע"י זה שמקבל כל פעם כח חדש, היינו בחינת נשמה חדשה, עד שבסופו של דבר הוא יקבל כל בחינת נרנח"י, השייכים לשורש נשמתו. נמצא, נס נקרא, מה שאינו בידי אדם, שישיג את הדבר. כלומר, שבידי אדם אין הדבר באפשרות להשיג, אלא שצריך להיות נס מן השמים, שרק באופן כזה נקרא "נס".

לכן, כשהאדם בא במצב, שהוא שכבר יש לו הכרת הרע, שאין זה באפשרותו לצאת משליטת אומות העולם שיש בו, ובחינת ישראל שבו היא בגלות תחתם, ואינו רואה שום מציאות, שתהיה באפשרותו לצאת משליטתם, לכן כשהקב"ה עוזר להם, ומוציא אותם מרשות האומות העולם, ונהפוך הוא, שעם ישראל שולט עליהם, זה נקרא "נס".

וזה נקרא, כמו שהיה בארץ מצרים, אשר ה' הוציא אותם מארץ מצרים. שפירושו, שה' הוציא אותם מתחת סבלות מצרים. והנס הזה, האדם צריך להאמין, שכמו שהיה ביציאת מצרים, כן כל אחד ואחד, שהולך בעבודת ה', הוא צריך להאמין, שה' יוציא אותו. כי זה ממש נס, שיהא מציאות לצאת משליטת אהבה עצמית, ולדאוג רק מה ששייך לתועלת ה'.

וכשהאדם מגיע לבחינה זו, נבחן, שהאדם הזה כבר הגיע לבחינת "לשמה". זאת אומרת, שכבר זכה לבחינת אמונה בה', וכבר יש לו הכח לעבוד לתועלת ה'. וזה נקרא "לשמה". וזה נקרא בחינת "ימין", שהאדם עוסק בדרך להשפיע לה'. היינו, שכל, מה שהוא עושה, יהיה לתועלת ה'. כלומר, שהוא רוצה לעשות חסד לה', היינו להשפיע נחת רוח לה'.

אולם צריכים לדעת, שזה שהאדם רוצה לעשות הכל לתועלת הבורא, זה נקרא רק "תיקון הבריאה" ולא "מטרת הבריאה". כי מטרת הבריאה היא, שהאדם יקבל טוב ועונג בכלים דקבלה. אלא, שצריכים לתת על הכלים דקבלה בחינת תיקון, המכונה "בעל מנת להשפיע".

והשפע של מטרת הבריאה נקרא בשם "חכמה", שהוא אור החיים, בסוד "והחכמה תחיה בעליה". ואור החכמה נקרא "שמאל", מטעם שכל דבר הצריך תיקון נקרא "שמאל", בסוד "יד כהה, שתשש כוחה כנקבה", שזה מכונה "שמאל".

ומהו התיקון, שצריכים לתת על אור החכמה. הוא בחינת ימין, המכונה "חסדים". כלומר, לאחר שכבר זכה לבחינת מטרת הבריאה, שהיא הטוב והעונג, המכונה בשם "חכמה", כנ"ל, צריכים עוד הפעם להמשיך אור דחסדים, היינו השפע, שבא בכלים דהשפעה. מטעם שאמרנו, כי ניתן לנו את העבודה בתורה ומצות בבחינת "נעשה ונשמע". היינו, שעל ידי זה שאנו נעשה ונקיים תו"מ בבחינת המעשה, נזכה לבוא גם לבחינת נשמע.

כלומר, שהאדם צריך לקיים תו"מ אפילו בדרך כפיה. ואין צורך לחכות, מתי שיהיה לו רצון וחשק לקיים תו"מ, אז הוא יקיים. אלא שהאדם צריך להתגבר ולקיים בבחינת עשיה לבד. אלא שהעשיה יביא לו אח"כ בחינת שמיעה, היינו שישמע אח"כ את החשיבות, שיש בתו"מ. זאת אומרת, שיזכה להטוב ועונג, שישנו בתו"מ. וזה ענין שאמרו ישראל "נעשה ונשמע". לכן בבחינת הימין, הנקרא שעוסק בחסד, היינו בכלים דהשפעה, זהו שמירה, שהאדם, יהיה בידו לעשות הכל לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו.

ובהאמור יוצא, היות שלפי הכלל "נעשה ונשמע", היא שהמעשה משפיע על הכוונה, כנ"ל, על כרחך נמצא, שבזמן שהאדם מקבל מלמעלה בחינת חכמה, אז המעשה, צריך לעשות, שהכוונה תהיה כמו המעשה. נמצא, שהמעשה של קבלה משפיע על הכוונה, שתהיה גם כן בעל מנת לקבל. אם כן, אפילו בעת מעשה, שהמשיך את אור החכמה על הכוונה דלהשפיע, ומכל מקום מתוך הכלל "נעשה ונשמע", הוא מוכרח לקבל השפעה מהמעשה.

ולכן צריכים שמירה, היינו להמשיך בחינת לבוש, שילבישו את אור החכמה, ששם נוהג "נעשה". "נעשה", הוא המעשה דלהשפיע. ונזכה גם שהכוונה גם תהיה בעל מנת דלהשפיע. וגם "נשמע" שתהא הכוונה גם כן בבחינת השפעה, כמו המעשה. וזה ישמור על הכלי קבלה, שהוא מקבל את אור החכמה, שיוכל להחזיק את הכוונה דלהשפיע, בעת קבלת הטוב והעונג, ושיהיה אצלו בבחינת מקבל בעל מנת להשפיע.

ובהאמור יש לפרש את ענין המזוזה, שצריכה להיות בימין. היות שהמזוזה, היא בחינת שמירה, ששומרת על האדם, לכן יש רמז, שהמזוזה בימין. כלומר, שענין שמירה שייך לימין, שהוא בחינת חסד, שהכלים דחסד הם בחינת ימין, שאינם צריכים תיקון, כנ"ל. מה שאין כן בחינת חכמה נקראת "שמאל", משום שחכמה באה בכלים דקבלה, ועל כלים דקבלה צריכים שמירה, כנ"ל.

וזה שמפרש רש"י דכתיב "ביתך, דרך ביאתך", שהאדם מתחיל ללכת, מתחיל בימין. שיש לפרש, תחילת ביאת האדם לעבוד עבודת הקודש, מתחילים בימין. היא הכוונה בכלים דהשפעה, שיהיו בעל מנת להשפיע. ואח"כ מתחילים ללכת בשמאל, היינו לתקן כלים דקבלה, שיהיו בעל מנת להשפיע.

וזה שכתוב, שכמו שהאדם מתחיל ללכת בגשמיות, הוא מתחיל ברגל ימין תחילה, זה מראה לנו על רוחניות, היינו שתחילת ביאת האדם בעבודת ה', הוא צריך להתחיל בימין, היינו בבחינת השלימות. כלומר, כל מה שהוא עושה בעבודה, הוא צריך לתת תודה לה', בזה שנתן לו קצת מחשבה ורצון לעבוד בעבודת הקודש, שהוא על כל פנים יש לו קצת אחיזה בבחינת תורה ומצות, בבחינת המעשה.

ואין לו עדיין אז לחשוב על בחינת הכוונה, כי גם בכוונה יש להבין בב' אופנים:

א. הכוונה היא מי הוא המחייב לעסוק בתורה ומצות. הסביבה, שבה הוא נמצא. היות שכל החברים עוסקים בתו"מ, וכולם מתפללים ומקיימים את שיעורי התורה, שיש בבית הכנסת, וכדומה. או זה שהוא מקיים תו"מ, הוא עושה רק משום שהבורא צווה לנו לקיים את התורה ומצות. והוא מאמין באמונת חכמים את כל מה שהם אמרו. ועל סמך זה הוא מקיים תו"מ.

ב. הכוונה על התמורה, מה לקבל עבור קיום תו"מ. יש, שהם מצפים לקבל שכר תמורת עבודתם. כמו שכתוב בזה"ק, שיש ג' אופנים, היינו ג' סיבות, שבשבילם עוסקים בתו"מ:

א. כדי לקבל שכר בעולם הזה,

ב. כדי לקבל שכר בעולם הבא,

ג. שלא לקבל פרס, אלא מטעם גדלות ה', שהוא מטעם ש"איהו רב ושליט".

לכן תחילת ביאת האדם לעבוד בתו"מ, הוא בכדי לקבל שכר. וגם בזה אמרנו, שיש להבחין ב' בחינות:

א. לפעמים אדם עוד לא חזק בבחינת אמונה, שיעבוד בשביל הקב"ה, שיתן לו שכר, היות מתחת סף הכרה חסר לו אמונה, שיהיה בידו לעשות מעשים טובים. אולם מחמת החברים, שהוא לא רוצה להיות מבוזה בעיניהם, אז האדם עובד. לא שה' מחייב אותו לעשות מעשים טובים, אלא מחמת בושה של החברים הוא עושה. ובודאי האדם חושב זה לשפלות גמור, היינו שהחברים מחייבים אותו לעבוד ולא ה'.

אולם גם בזה אסור לזלזל. כלומר, שגם על מעשים כאלו האדם צריך לתת תודה לה', בזה שהבורא נתן כח להחברים, שיחייבו אותו לעשות מעשים כפי רצונם, שזה נקרא, שהקב"ה משגיח עליו בבחינת הסתר. כלומר, שהקב"ה מסתיר עצמו בלבוש של חברים, שמחייב אותו לעשות מעשים טובים.

וזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות, פרק שלישי, כ') "ונפרעין מן האדם מדעתו, ושלא מדעתו". מדעתו, יהיה הפירוש, האדם מדעתו הוא רוצה לקיים תו"מ. היינו, שהאדם אומר, זה שהוא עושה מעשים טובים, זהו לדעת ה', היינו ה' מחייב אותו. ונפרעין ממנו שלא מדעת, יהיה הפירוש, שהאדם עושה מעשים טובים, וזהו שלא מדעת האדם, הוא זה שמקיים תו"מ של הקב"ה. כי הוא חושב, שהוא מקיים תו"מ של החברים, היינו שהחברים מחייבים אותו.

וזה נקרא "שלא מדעת האדם" הוא מקיים את רצון ה', הגם שהוא חושב, שהוא מקיים את הרצון של החברים. ואם הוא מאמין בזה, היינו שלא מדעתו הוא עושה רצון ה', כלומר אילו היה יודע, לא היה מקיים, כי הוא חושב, שהוא מקיים רק רצון של החברים, זה נקרא "הסתרת פנים". היינו, שהקב"ה מסתיר עצמו בלבושים של החברים, ובאופן כזה הוא עושה רצון ה'.

ב. ואם הוא נותן תודה לה', על זה שהקב"ה נתן לו עזרה דרך ההסתרה. כלומר, שיש לו עתה בחירה, לומר שהוא עובד מטעם החברים, ואין לו שום מגע עם ה'. או שהוא מאמין, שה' הסתיר את עצמו דרך לבוש של החברים, וע"י זה הוא עוסק בתו"מ, ואם הוא בוחר ואומר, שרק ה' עזר לו, שיהיה בידו לעשות מעשים טובים, ע"י זה שה' התלבש בלבוש של החברים, ונותן תודה על זה לה', דבר זה גורם לו עליה גדולה, לזכות לגלוי פנים של ה'. היינו, ה' נותן לו מחשבה ורצון לעשות רצון ה', מחמת שיש לו עכשיו איזו הארה מלמעלה, בזה שהוא הכריע למעלה מהדעת. לכן ה' עזר לו, שעל ידי אחוריים הוא זוכה אח"כ לבחינת פנים של הקב"ה, היינו שזוכה לבחינת "נפרעין ממנו מדעתו".

ובהאמור יוצא, שענין מזוזה, שהיא בחינת שמירה, היא בחינת ימין, הנקרא "חסדים", שהוא בזמן שהולכים בבחינת משפיע בעל מנת להשפיע, שזוהי בחינת תיקון הבריאה, כנ"ל. מה שאין כן חנוכה ופורים, אומר האר"י הקדוש, ששניהם הם בחינת הוד, שהוד הוא בחינת שמאל, שזה מרמז לנו על מטרת הבריאה, שצריכים תיקונים. היינו, שיוכלו לקבל על דרך התיקון את הטוב והעונג, המרומז בהשפע, הנקראת "חכמה". לכן חנוכה היא בשמאל, להראות על אור החכמה.

אולם בחנוכה היתה רק בחינת חנו-כה, שזהו כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל, ששם היתה רק חניה, ולא גמר מלחמה. כלומר, שהיה מאיר אור החמה, הנקרא "שמאל", אבל היה חסר שמה את הלבוש, שהוא השמירה על החכמה, הבא בכלים דקבלה, שבכלים דקבלה יש אחיזה לס"א, והיה שם אור דחסדים, הנקרא "ימין".

לכן היה הנס רק על רוחניות. כלומר, מבחינת האור דמטרת הבריאה, היה מאיר. אבל לא יכולים להשתמש בו, מחוסר הלבוש דחסדים, כיון שאסור להשתמש בו. זה נקרא, בחינת רוחניות, שעוד לא נתגשם הדבר, שיוכלו להשתמש עמו. לכן כתוב, שבנרות של חנוכה אסור להשתמש, אלא לראותם בלבד, מטעם שחסר הלבוש, כנ"ל.

מה שאין כן הפורים, כן היה להם הלבוש, הנקרא "חסדים", כמו שכתוב (בתע"ס סוף חלק ט"ו) "לכן שם כבר התגשם הדבר, היינו שהיו יכולים להשתמש עם האור החכמה על מנת להשפיע. לכן בפורים הוא משתה ושמחה".

מהו, שמטרם שנפל השר המצרי, לא נענו בצעקתם, בעבודה

תש"ן - מאמר ט"ו | 1989/90 - מאמר 15

הזה"ק (פרשת שמות, דף ק"ח, ובהסולם אות שמ"א) אומר: "כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמע צעקתם של ישראל. כיון שנפל השר שלהם, כתוב "וימת מלך מצרים". ומיד ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים. אבל עד אותה שעה, לא נענו בצעקתם".

ויש להבין: אם הוא אומר, שמטרם שנפל השר שלהם, לא נענו בצעקתם, מי היה הגורם שהשר שלהם יפול, בכדי שאח"כ תהיה אפשרות לשמוע את צעקתם. ועוד יש להבין: מדוע אם להשר שלהם יש שררה, אין אפשרות שהם יענו על צעקתם, וכי יש כח להשר שלהם לעכב את תפילות ישראל, וכמו כן יש להבין מה שכתוב (שמות, מפטיר): "וישב משה אל ה', ויאמר, ה' למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך. ויאמר ה' אל משה, עתה תראה, כי ביד חזקה ישלחם".

ויש להבין טענת משה, מה שאמר "מאז באתי לפרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך". שמשמע, שטענת משה היתה טענה אמיתית. היות שמשמע מתשובתו של ה', שזה נכון, מה שמשה אמר. רק ה' אמר לו: "עתה תראה, אשר אעשה לפרעה". היינו שהוא יראה, מה שה' יעשה לפרעה. ולכאורה היה צריך לכתוב: "אתה תראה", היינו שמשה יראה, היינו "אתה עם אלף". ומדוע כתוב "עתה עם עין", שמשמע, שעכשיו הוא יראה. שמשמע, שלפני זה שהוא בא לפרעה, והוא הרע לעם הזה, לא היה יכול להיות יציאת מצרים, אלא עתה יהיה מקום של ביד חזקה ישלחם ויגרשם.

ויש להבין זה, מה דוקא עתה הוא המקום של יציאת מצרים. ויש כאן להבין ב' דברים:

א. מדוע כשהוא בא בשליחות ה', נעשה המצב של עם ישראל יותר גרוע.

ב. מדוע דוקא עתה, היינו אחר שהמצב נעשה יותר גרוע, אז הוא המקום, שיוכל להיות יציאת מצרים.

ויש לפרש זה על דרך העבודה. הנה האר"י הקדוש אומר, שגלות מצרים היתה, שהדעת דקדושה היה בגלות. היינו, שקליפת מצרים היתה שולטת על עם ישראל. שיש לפרש, שענין "עם ישראל" פירושו, שכל העם רוצה לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם. כידוע, שענין ישראל פירושו ישר-אל, הכל בשביל ה'.

ו"שליטת פרעה" הוא להיפך, היינו לעבוד רק לתועלת עצמו. לכן דעת דקדושה, היינו זה שצריכים לעבוד לשם שמים, היינו להשפיע, בחינה זו היתה בגלות תחת שליטת פרעה מלך מצרים, ש"מצרים" הם אותיות מצר-ים, כידוע ש"צר" פירושו צר מחסדים.

וזהו כמו שאומרים "צר עין". היינו, שהוא יודע רק לקבל ולא לתת כלום. ש"רוחב" נקרא בהרחבה, היינו לתת הרבה. ו"צר" נקרא ההיפך, שלא לתת, שפירושו, שקליפת מצרים היתה, שכל אחד יכול לעשות מעשים רק בכדי לקבל תמורתו. אבל בלי תמורה, היינו רק להשפיע, הוא אינו נותן רשות לעשות שום פעולה. זה נקרא, שמצרים היא בבחינת מיצר לבחינת ישראל.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל: "כל המצר לישראל נעשה ראש". פירוש, מי יכול לשלוט על בחינת "ישראל". רק מי שהוא בבחינת "ראש", והוא שולט, אז הוא מיצר לבחינת ישראל, שלא נותן לעבוד עבור ה', שנקרא "לעסוק בחסד", אלא רק בתועלת עצמו, שזה נקרא "קליפת מצרים".

לכן סדר העבודה הוא כמו שאמרו חז"ל, "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה באים לשמה, כי המאור שבה מחזירו למוטב". והוא מטעם, היות שהאדם נברא עם הרצון לקבל לעצמו. לכן אם רוצים שיעשה משהו, היינו שיצא מהמצב שבו הוא רגיל לעבוד עבור פרנסה שלו.

כלומר, שאומרים לאדם, "עד עכשיו היית יודע, שכל הנאות שלך, שבזה אתה מפרנס את הגוף, שיוכל להתקיים, היו רק מדברים גשמיים, ורק בדברים גשמיים היית מוציא הנאה, שנקרא "פרנסת הגוף". תעסוק בתו"מ, ששם מלובש תענוג יותר גדול. לכן כדאי לך לעסוק בתו"מ, שע"י זה אתה תקבל הנאה יותר גדולה".

בדומה שאומרים לאדם, "תפסיק לעבוד במקום עבודה שאתה רגיל שם לעבוד. ויש כאן בית חרושת, ששם אתה תוכל לקבל משכורת פי עשר". בטח, אם הוא מאמין למה שאומרים לו, הוא יעזוב את מקום עבודה, שהיה רגיל בו לעבוד כל הזמן, והולך לעבוד במקום חדש, מטעם שיקבל תמורה יותר גדולה.

וזה נקרא "שלא לשמה". אבל "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". לכן כדאי להתחיל אפילו בשלא לשמה, מטעם שבסופו של דבר הוא יבוא לשמה. וכמו שאומר הרמב"ם "לפיכך כשמלמדין הקטנים, והנשים, וכלל עמי הארץ, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן".

וכל זה הוא מטעם שהגוף מבין רק שפת האם. היינו, אם, השפה הראשונה שהאם דברה אליו, שהוא שפת הקבלה, היינו רק לעבוד לצורך הרצון לקבל לעצמו, היינו לעשות מעשים רק לתועלת עצמו. ושפת השפעה זהו דבר חדש אצלו. והוא לא מבין אותה, וקשה מאוד ללמוד את השפה הזו. כלומר, בכדי להבין את השפה הזו, צריכים עזרה מלמעלה, שיהיה בידו לתפוס את השפה הזו של רצון להשפיע.

ועל זה אמרו "הבא לטהר מסייעין אותו", להבין את השפה הזו. וזה נקרא "דור הפלגה", שכתוב (בראשית, שביעי) "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו". היינו, שניתן להם לעבוד עבודה דהשפעה, שכל אחד יעבוד בשביל רעהו, תיכף נתפרדה החבילה.

כלומר, כמו שכתוב "ויחדלו לבנות העיר". היות בזמן שנאמר להם, שכל אחד יעבוד בשביל רעהו, השפה הזאת לא היתה מוכרת להם, ואף אחד לא רצה לעבוד בשביל רעהו. לכן תיכף "ויחדלו לבנות העיר", היות שאין חומרי דלק לעבוד לטובת הזולת.

לכן כשעם ישראל, שהיו בגלות מצרים, שהיו תחת שליטת פרעה מלך מצר-ים, ורצו לצאת מתחת שליטתו, לא היה ביכולתם. אולם עוד לא היה ברור להם כל כך, מהו הפירוש "לעבוד להשפיע ולא לתועלת עצמו", הגם שרצונם היה לעבוד לתועלת ה', וראו שלא יכולים. אבל היה להם תמיד תירוצים, על מה שלא יכולים לכוון בעל מנת להשפיע. ולא הרגישו שהם כל כך רחוקים מה'.

אמנם בזמן שמשה בא לעם ישראל, ודיבר לבחינת פרעה של כל אחד ואחד, היינו להרצון לקבל שיש בלבם. ואמר להם, שהוא רוצה, שבחינת פרעה שלהם לא תשלוט על בחינת ישראל שלהם, אלא שיתן לעבוד לשם שמים ולא תועלת הגוף. כששמע הפרעה של העם, מה שמשה אומר להם, שיעבדו רק לשם שמים, אז הבינו מה זה להשפיע ולא לקבל, תיכף נחלשו מהעבודה. כי הגוף היה מתנגד עם כל כוחו, שלא יעשו שום פעולה של קדושה.

היינו אפילו שלא לשמה נעשה עכשיו קשה להם לעשות, כנ"ל. כי מטרם שבא משה, היה להם כח לעבודה, מטעם שעוד לא ידעו מה זה לשם שמים. אבל בזמן שבא משה, והסביר להם, מה זה להשפיע ולא לקבל כלום, אז התחיל הפרעה של כל אחד ואחד לשאול שאלות:

א. כמו שכתוב, שפרעה שאל "מי ה', אשר אשמע בקולו",

ב. ואח"כ באה שאלת הרשע, ששאל "מה העבודה הזאת לכם".

נמצא, שעם ישראל, לאחר ששמעו מפי משה, שצריכים לעבוד לשם שמים, התחילה אז התנגדות האמיתית של הרע שבאדם. וזה שכתוב "וישב משה אל ה', ויאמר, אדני, למה הרעתה לעם הזה, ומאז באתי לפרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה". היינו, שהגוף הנקרא "פרעה", התחיל להתנגד לעבודה.

נמצא, ששאלת משה היתה בסדר. היינו, שמצד השכל מבינים, באם שמקיימים תו"מ, מה שה' צוה, צריך להיות הסדר, שאם עוסקים על דרך האמת, בודאי העבודה צריכה להיות יותר חזקה, היות שהולכים על דרך האמת.

מה שאין כן שלא לשמה אינו על דרך האמת. לכן כשמשה בא לדבר בשם ה', היתה צריכה העבודה להיות יותר חזקה, היינו להתגבר על הרע מבחינת האמת. אבל מה ראה משה. כתוב "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה". היינו, שהעבודה דהתגברות על הרע נעשה יותר קשה. היינו, לא שהם נעשו יותר טובים, כלומר שיהיה לו כח יותר גדול להתגבר על הרע, אלא להיפך, שהרע קיבל כח יותר גדול.

אולם האמת הוא, שמטרם שיודעים מהו לעשות הכל בעל מנת להשפיע, אין הרע שבאדם מתגלה כל כך את התנגדותו, היות שנותנים לו מקום אחיזה בעת שעוסקים בתורה ומצות. אבל בו בזמן שהגוף שומע מהו בעל מנת להשפיע לה', ולא לקבל כלום לתועלת עצמו, היינו שרוצים לבער את הרע לגמרי, ולא לתת לו שום אחיזה בתו"מ שלו, בטח שמתגבר אז בכל כוחו, ולא נותן מקום לבטלו.

נמצא לפי זה, שלא שנעשה דבר חדש בהרע. כלומר, לא שעתה קיבל את הרע, אלא הרע שהיה בו, לא היה לו מה לעשות, והיה אצלו כמעט יושב בטל. אבל בזמן שהאדם רוצה לתת כל מעשיו לה', ולא לתת להגוף שלו, המכונה "רצון לקבל לעצמו" כלום, אז הוא מתחיל להראות כוחו, ומתנגד להעבירו מהממשלה, שהוא שולט על הגוף.

כמו שכתוב בזה"ק, שהיצר הרע שבאדם נקרא "מלך זקן וכסיל". ואומר, מדוע נקרא "מלך", מטעם שהוא שולט על הגוף. ומדוע נקרא "זקן", מטעם שתיכף מיום הוולדו הוא נמצא באדם. מה שאין כן היצר טוב, בא לאדם לאחר י"ג שנה.

נמצא לפי זה, שכל זמן שהרע אינו מגולה, אין עדיין את מי לבטל. אלא לאחר שנתגלה כל כוחו, אז יכול להיות מקום לבטלו. כי אז כשמבטלו, הוא מבטל אותו לגמרי. מה שאין כן כשהרע אינו מגולה, יכולים לבטל רק חלק ממנו, ואין זה שלימות. כי מלמעלה, שנותנים לאדם, נותנים לו דבר שלם.

כי אחרת אם יתנו לאדם כח, שיהיה בידו לעשות לשם שמים, ואם ישאר באדם חלק רע, מה שעדיין עוד לא מגולה, נמצא, שנשאר באדם חלק רע שאינו מגולה עדיין, ועובד ביחד עם הכוונה דלשם שמים. וזה אינו נקרא שלימות. וזה כמו שאמרו חז"ל (סוכה, מ"ח) "כל המשתף שם שמים ודבר אחר, נעקר מן העולם".

ויש לפרש זה על דרך עבודה, שפירושו, שאם האדם מקיים תו"מ לשם שמים, אלא משתתף חלק מהעבודה גם לצורך הגוף, כלומר שיצמח מזה גם בשביל תועלת עצמו, הוא נעקר מהעולם, היינו מהעולם הרוחני, מטעם שצריך להיות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו כלום.

נמצא, שמטרם שהרע מגולה בצורתו האמיתית, אי אפשר לתת להאדם כח שיבערו, כי עדיין אין לו את שיעורו של הרע, שיתנו לו כח להתגבר, כידוע ש"אין אור בלי כלי", היינו "אין מילוי בלי חסרון".

ובהאמור נבין את תשובתו של ה', שאמר לו, עתה תראה, אשר אעשה לפרעה. ושאלנו, הלא "אתה" באלף, היה צריך לומר, היינו שמשה יראה מה שה' יעשה לפרעה. ולמה כתוב "עתה" עם עין.

אלא לפי מה שהסברנו, שאי אפשר לתת חצי דבר, אלא שמקודם צריכים לגלות את כל הרע, ואח"כ באה העזרה מלמעלה על דבר שלם. לכן לאחר שמשה אמר "למה הרעותה לעם הזה, והצל לא הצלת", אלא שהרע התגלה בכל כוחו, נמצא, שעכשיו הוא הזמן, שיבוא הישועה מלמעלה. לכן אמר ה' "עתה", היינו עכשיו תראה, שאני אתן להם את העזרה הדרושה. כמו שכתוב "כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו". כי רק עתה, היינו עכשיו הגיע הזמן, היות שכבר כל הרע מגולה אצלם.

ובהאמור נבין, מדוע כשמשה בא בשליחות ה', נעשה המצב אצלם יותר גרוע. והטעם, שזה לא נקרא, שהם נעשו יותר גרועים. אלא ע"י זה שמשה נתן להבין, מהו שצריכים לעבוד לשם שמים, כמו שכתוב "מאז באתי לפרעה לדבר בשמך", היינו שצריכים לעבוד לשם שמים, ובחינת פרעה צריכה לרדת משליטתה, אז היה מקום לגילוי הרע.

נמצא, שעל ידי מה שמשה הסביר להם את ענין לשם שמים, הם התקדמו בעבודה והגיעו לדרגת האמת, לדעת, איך הרע שולט עליהם. מה שאין כן לפני ביאת משה אליהם בשליחות ה', הם עוד לא ראו את האמת, איך שהם רחוקים מה'. נמצא, הגם במעשה הם נעשו יותר גרועים, אולם בבחינת האמת הם התקדמו, שרק עתה יש להם כלים, שה' ימלא אותם עם העזרה שלו, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

וגם נבין עכשיו שאלה ב': מדוע דוקא לאחר שהם נעשו יותר גרועים, בא הזמן, שה' יתן את העזרה. וזהו כנ"ל, שרק עכשיו יש להם כלים המוכנים לקבל דבר שלם, כנ"ל. לכן כתוב "עתה תראה" עם עין.

ובענין ששאלנו, במה שזה"ק אומר, שמטרם שנפל השר שלהם לא נשמע צעקתם של ישראל, כמו שכתוב "וימת מלך מצרים". "ומיד, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים". אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם. ושאלנו:

א. מי גרם שהשר שלהם יפול,

ב. מדוע יש כח להשר שלהם לעכב את תפלתם.

זה יכולים להבין על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, המובא בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף נ"ז) "והענין שבמידה שבני ישראל חשבו שמצרים מעבידים אותם, ומטרידים אותם מעבדות ה', באותה מידה היו באמת בגלות מצרים. וכל הטרחא של הגואל לא היתה, אלא לגלות להם, שאין כאן כח אחר מעורב, ואני הוא ולא שליח, כי אין שום כח זולתו, שזה היה באמת אור הגאולה".

נמצא, שעיקר הגלות הוא, בזה שחושבים, שיש שר של מצרים. היינו, שניתנה להשר שלהם שררה, והוא מושל על ישראל. ובזמן שהאדם חושב כך, אז השר שלהם מושל. ועם ישראל רוצים לצאת משליטת השר של מצרים. ורואים, שהם מבקשים מה', שיוציא אותם משליטתו, ואין ה' מוציא אותם מהגלות, שהם נמצאים תחת שליטתו, אז הם אומרים, שאין ה' חס ושלום שומע לתפלתם.

והראיה לזה, שאינו שומע בקול צעקתם. היות שהם רואים, שכל פעם הם הולכים אחורה ולא קדימה. היינו, שכל פעם הם רואים, איך שהם יותר רחוקים מעבודה דלהשפיע. היות שהשכל מחייב, שלפי עבודה ויגיעה, שהאדם נותן ומתפלל לה', שיוציא אותו משליטת פרעה.

והוא רואה כל יום להיפך. היינו, שכל יום הוא רואה, שפרעה מושל עליו ביותר כח. היינו שרואה, איך שיש לו יותר קשר עם הרצון לקבל, וכמו כן יותר מרוחק מהרצון דלהשפיע. לכן האדם אומר, שאין ה' חס ושלום אינו שומע תפלה.

וזהו פירושו מה שאומר הזה"ק "כי כל זמן שניתנה להשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמע צעקתם של ישראל". וזה נקרא, שהשר שלהם מעכב תפלות ישראל. כלומר, שעם ישראל אומרים כך, אחרת מדוע ה' לא שומע את צעקתם.

ומה נעשה בסופו של דבר. היינו לאחר שנתגלה להם כל צורת הרע, ולא ברחו מהמערכה באמצע עבודה, אז זכו לראות את האמת, שאין כאן שום שר שלהם, שהיה מעכב את התפלות, אלא ה' בעצמו הוא עשה את כל המעשים, כמו שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו", כלומר שה' עשה שיראו כל פעם איך שהם מרוחקים מהקדושה, היינו שה' גילה להם את הרע בכדי "למען שיתי אותותי אלה". שדוקא על ידי שיתגלה כל הרע, אז הקב"ה יכול לתת להם עזרה לדבר שלם.

נמצא לפי זה יהיה הפירוש, כי בזמן שזכו לראות "וימת מלך מצרים", שהזה"ק מכנה זה בשם "נפילת השר שלהם", הידיעה הזו, שהיו חושבים, שיש שר של מצרים, ויש לו שררה, והוא מעכב את צעקתם, שלא ישמע למעלה, הדעה הזו נפלה מעם ישראל.

אלא זכו עכשיו לראות, שלא היה שום שר של מצרים, שהיה מעכב את תפלתן של ישראל, שלא יתקבל. אלא ה' כן שמע תפלתן, וה' הכביד את לבם. היינו, שה' היה רוצה, שתתגלה את צורה האמיתית של הרע, הנקרא "רצון לקבל לעצמו".

נמצא, שכן שמע את צעקתם. ואם לא היה בחינת אתערותא דלתתא מעם ישראל, שרוצים לצאת משליטת מצרים, היינו שראו, שכל עבודתם היא לטובת הרצון לקבל לעצמו, הנקרא "פרעה מלך מצרים", ובלי ההתעוררות הזו לא היה ה' מגלה להם את צורת הרע.

כי רק לאלה אנשים, שרוצים לצאת משליטת הרע, להם ה' מגלה את צורת הרע. והם חושבים, שנעשים כל פעם יותר גרועים. והאמת הוא, שהשכל מחייב, שבכל דבר שנותנים יגיעה, מתקדמים פחות או יותר, אבל לא ללכת אחורה.

והתירוץ הוא, שלא הולכים אחורה, אלא מתקדמים לצורת האמת, עד כמה שהרע יכול לפעול בהם כנ"ל. ואז, כשיש להם כלי שלם של רע, אז הקב"ה נותן להם את העזרה, שאז כולם רואים, שה' הוא היה שומע תפלה כל הזמן.

ובהאמור יהיה מובן, מה שחשבו, שיש שר של מצרים המעכב את התפלות. ששאלנו, מדוע יש להשר הזה כח לשלוט על תפלות ישראל. והתשובה היא, שהם חשבו כך.

ושאלה הב', מי גרם שהשר שלהם יפול משררה שלו. זה שהיו עובדים כל הזמן, ולא ברחו מהמערכה, עד שהיה מקום לגילוי כל הרע, אז ממילא זכו להאמת. שגם עד כאן לא היה שר משלהם, אלא שהם חשבו כך. נמצא לפי זה, ששני דברים באו בבת אחת, הנקרא בלשון חז"ל "גיטו וידו באים כאחד".

ובהאמור צריכים להתחזקות גדולה, ולא לברוח מהמערכה. אלא להאמין "כי ה' שומע תפלת כל פה". ואין שום כח אחר בעולם, אלא כח אחד, והוא כוחו של הקב"ה. והוא שומע תמיד בכל מה שפונים אליו.

מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה

תש"ן - מאמר ט"ז | 1989/90 - מאמר 16

הזה"ק וארא (דף כ"ג ובהסולם אות ס"ה) כתוב שם וזה לשונו, "אמר רבי שמעון, מקוצר רוח פירושו, שעוד לא יצאה יובל, שהוא בינה, לתת להם מנוחה וחירות, ורוח האחרון, שהוא המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים בעולם, ועל כן היה קוצר רוח, ואיזה רוח הוא, שהוא המלכות, שהיתה קצרה ידה, מהושיע לישראל, שזה סוד מקוצר רוח", עד כאן לשונו.

ויש להבין מהו ענין "עבודה קשה", ומהו "מקוצר רוח". כלומר, מהו הקשר עבודה קשה לקוצר רוח, בעבודה. וגם יש להבין, מה שרבי שמעון מפרש קוצר רוח על מלכות, מהי השייכות לעבודה קשה.

הנה ידוע, שסדר העבודה בעבודת ה', הוא שהאדם צריך לעבוד להמציא לו כלים, שבהכלים האלו תהיה לו האפשרות לקבל את הטוב והעונג, מה שה' חשב לתת להנבראים. כידוע, שסיבת בריאת העולמות היתה מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. ובגלל זה ברא בהנבראים רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג. ובהרצון וחשק להתענוג מודדים את טעם של התענוג. כלומר, כפי גודל השתוקקות להדבר, שהוא חושב שממנו הוא יקבל תענוג, בשיעור הזה הוא נהנה. לכן קטנות וגדלות הנאה של אדם נמדדות בשיעור ההשתוקקות להתענוג שבדבר.

ולפי זה, מאין באות ההבחנות של מקבלי תענוגים. היות שכולם נבראו ברצון לקבל לעצמם, ומי הוא העושה, שאחד יקבל תענוג קטן, ואחד תענוג גדול. כלומר, מי הוא טיפש, שירצה לקבל תענוג קטן, במקום שיכול לקבל תענוג גדול. אלא, מסיבת שהבורא "רצה להוציא לאור שלימות פעולותיו", שפירושו, שענין להטיב לנבראיו יהיה שלימות הטבה, היינו בעת שיקבל את הטוב והעונג, שלא ירגישו שם אי נעימות, היינו בחינת בושה, כמו שכתוב "מאן דאכיל לאו דיליה בהית להסתכולי באפי".

לכן נתקן ענין צמצום והסתר על כלים דקבלה, שהם כלים, שהאדם נברא בהם מצד הטבע. זאת אומרת, שיש בזה ב' ענינים:

א. שלא יכולים לקבל בהכלים האלו שום שפע דקדושה.

ב. שכל זמן שהאדם לא השיג כלים דהשפעה, האדם לא רואה את הטוב ועונג שישנם בקדושה. ואין בידו להשיג טעם של עונג, רק מה שניתן נהירו דקיק להקליפות, שיוכלו להתקיים. ומהניצוצין האלו, שנפלו לקליפות, מזה יש תענוג בכל התענוגים הגשמיים. וזה מגולה לכל, כלומר שהתענוג מגולה, היינו שכל אחד יכול לטעום מהתענוגים האלו עם הכלים דקבלה, שהם רוצים לקבל הנאה לתועלת עצמם. מה שאין כן הטוב ועונג דקדושה, ששם עיקר התענוגים, שהיה ברצונו לתת להנבראים, זה נעלם מהכלים דקבלה. שזה נקרא צמצום והסתר.

לכן, היות שעל ידי התיקון הזה, שאי אפשר לקבל את התענוגים דקדושה, אלא לפי ערך שרכש כלים דהשפעה, יצא מזה ב' דברים:

א. שהאדם צריך להאמין, שעיקר טוב ועונג, שהיה ברצון ה' לתת להנבראים, נמצא בקדושה.

ב. שצריך לעבוד עבודה, שהיא נגד הטבע, שהוא שלא יקבל שום דבר לתועלת עצמו, אלא הכל לתועלת ה'.

וזה גורם הבחן מדרגות. היינו, שאין אדם דומה לחבירו. כי בערך מה שבא מצד המשפיע, כולם שוים, כמו שאומר האר"י הקדוש, שטרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון הפשוט, ממלא כל המציאות. ולא היה ראש וסוף, אלא הכל היה אור פשוט. אלא אח"כ, היינו לאחר שנעשה התיקון, שלא יקבלו רק בכלים דהשפעה, אז נעשה ריבוי עולמות, היינו הרבה בחינות, לפי ערך הכוונה, שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע, שזה מכונה ריבוי מסכים, בזה נעשה הבחן מדרגות.

וזה כמו שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב) "כל צדיק וצדיק, נותנין לו מדור לפי כבודו".

וזהו מטעם שיש הבדל מצד הכלים של המקבל, היינו הכלים מה שהמקבל צריך לעשות, שהם נקראים "כלים דהשפעה", כלומר שיקבל בעל מנת להשפיע. מה שאין כן כלים דקבלה לתועלת עצמו, זהו כלים שבאים מצד המאציל, על אלו הכלים אין האדם צריך לעבוד, כי הבורא ברא אותו עם כלים כאלו. לכן כל העבודה של הנבראים היא להשיג כלים דהשפעה.

ובהאמור אנו יודעים, מה נקרא עבודת האדם, שהיא רק עבודה איך להשיג כלים דהשפעה. כלומר, שהאדם צריך להגיע לידי מצב, שכל מה שאינו נוגע לתועלת ה', אין מעניין אותו. אלא כל רצונו הוא, איך להגיע לידי מצב, שיוכל לעשות נחת ליוצרו. לכן בזמן שהאדם מתחיל בעבודה, הוא מתחיל בשלא לשמה, היינו לתועלת עצמו.

ואח"כ הוא מתחיל להבין, זה שהוא עוסק בשלא לשמה, זוהי רק סגולה, שע"י זה הוא יגיע לשמה, כמו שאמרו חז"ל, "שמתוך שלא לשמה באים לשמה, מטעם שהמאור שבה מחזירו למוטב". והוא מאמין בזה, שבסופו של דבר הוא יגיע לשמה.

ואח"כ האדם הולך עוד שלב אחד קדימה. ומתחיל להשתדל, ועושה מעשים שיביאו אותו לשמה. כלומר, שמתחיל להבין, שצריכים לעשות מעשים, ולכוון, שהמעשים האלו יביאו אותו לדרגת לשמה. ונותן חשבון לעצמו, עד כמה שהוא כבר זכה בעניין לשמה.

אז הוא מתחיל לראות את האמת, איך שהוא כל כך מרוחק מעבודה דלהשפיע. ורואה, כל פעם יותר, איך שהוא משוקע רק באהבה עצמית. ורואה, שכל יום הוא הולך אחורה. אז מתחילה העבודה שלו, שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, בשם עבודה קשה, מב' טעמים:

א. שהוא רואה עכשיו מהו הפירוש "בעל מנת להשפיע", שהאדם צריך להאמין בחז"ל, זה שהוא רואה עכשיו, מה זה "לשם שמים", לא היה יודע את הפירוש האמיתי.

אלא כמו שביארנו על מה שהזה"ק אומר על פסוק "או הודע לו אשר חטא". ושואל "מי הודע לו". ומשיב "הקב"ה". שיש לפרש, זה שהאדם מרגיש, איך שהוא מרוחק מהעבודה דלהשפיע, אלא שמשוקע באהבה עצמית, זהו גילוי מלמעלה. ועבודה זו נעשית עתה קשה. היינו, לאחר שמלמעלה הודיעו לו את הפירוש "לשם שמים ולא לתועלת עצמו", עתה נעשית העבודה שלו יותר קשה.

אולם האדם חושב, שהוא נעשה עכשיו יותר גרוע, מבעת שנכנס לעבוד בעל מנת להשפיע, כאילו מצד עצמו הוא נעשה עתה יותר גרוע. אז האדם צריך להאמין, שאינו כך, אלא הוא כן התקדם לאמת, בזה שהקב"ה הודיע לו את מצב האמיתי שלו. נמצא, שע"י העבודה, שהתחיל לעבוד בעבודה זו, שנראה לו עתה, שהיא עבודה קשה, זהו מטעם שהקב"ה פנה אליו, מטעם שהוא עכשיו במצב יותר מעולה, מבעת שעוד לא נכנס בעבודה דלהשפיע.

אולם טעם ה-ב' שנעשה לו עכשיו יותר קשה, הוא מטעם, שמדרך העולם הוא, שהאדם רוצה ללמוד איזה מקצוע, ונכנס להאומן שלו ללמוד את המקצוע הזה, שהוא מבין, שהמקצוע הזה מתאים בשבילו. ואם האומן רואה, שהוא לא מתקדם, אחר כמה זמן שהוא לומד אצלו, אז האומן אומר לו, המקצוע הזה לא בשבילך, כי זה קשה יותר מידי, לכן לך ותחפש מקצוע אחר, משהו יותר קל בשבילך, ומזה אתה תתפרנס.

לכן בעבודת ה', בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, וחושב, לפי סדר עבודה בכל יום ויום מתקדמים והולכים קדימה, אז האדם אומר, שכדאי להמשיך בעבודה זו דלהשפיע, כי בטח הוא ילמד את המקצוע הזה, באופן לדעת איך לעשות כל דבר רק בשביל לשם שמים.

מה שאין כן כשהוא רואה, לאחר שהשקיע כמה זמן בעבודה זו, ולא די שהוא לא מתקדם, עוד הולך אחורה, אז הגוף אומר לו, חבל על הכוחות שאתה משקיע בעבודה זו, כי זה לא בשבילך עבודה זו, כי לעבודה זו צריכים בעלי כשרונות מיוחדים, ובעלי אמיצי לב, ולכן לך לפרנסה אחרת, היינו תעבוד כמו כל הכלל, ואל תהיה יוצא מהכלל.

נמצא, שזה נקרא "עבודה קשה", היות שבכל עבודה, שהוא רוצה להתאמץ וללכת בעבודה דלהשפיע, הגוף לא נותן לעבוד, בזה שעומד נגדו עם טענות צודקות. ובאמת בתוך הדעת הוא צודק מאה אחוז. נמצא, שהלשון הרע, מה שהוא שומע מהגוף שלו, זה מכביד עליו העבודה, והיא שנקראת "עבודה קשה".

אולם האדם צריך להאמין, שבאמת הוא כן מתקדם כנ"ל, אלא מה שהוא רואה, שכל פעם הוא יותר משוקע באהבה עצמית, והוא נמצא עכשיו במצב יותר גרוע, היינו שהוא נמצא במצב של שפלות, יותר ומבטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, הוא מטעם "כי אני הכבדתי את לבו".

היינו כנ"ל, שה' מגלה לו כל פעם, מהו שלא לעבוד לתועלת עצמו, אלא רק לתועלת ה'. נמצא, בזה שה' מודיע להאדם את הפירוש "שלא לעבוד לתועלת עצמו", בזה האדם רואה, איך שהוא ממש נגד הטבע. מטעם שהאדם נברא עם הרצון לקבל לתועלת עצמו. ועתה הוא רוצה לעשות דבר שהוא כנגד הטבע. לכן נקרא זה "עבודה קשה".

אולם נשאלת השאלה, מדוע ה' הודיע לו את האמת, איך שאין האדם מסוגל לעבוד נגד הטבע. וזהו מטעם, כמו שכתוב "למען שיתי אותותי אלה". כלומר, שע"י זה שיתגלה את כל הרע שבאדם, אז ה' יכול לתת עזרה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והיות מה שנותנים מלמעלה הוא דבר שלם, לכן האדם צריך להיות לו כלי שלם, היינו חסרון שלם, הנקרא "כלי שלם", שבתוכו יכול לכנס אור שלם.

נמצא, שמה שהקב"ה מגלה להאדם את הרע, הוא בכדי לתת לו העזרה. כלומר, שאין אור בלי כלי. לכן, כשאין הרע מגולה עדיין בשלימות, אין לו כלי שלם. ויש לפרש "כלי שלם" היינו רצון שלם לעזרתו יתברך. כי כל זמן שאין הרע מגולה, אז לפעמים אדם אומר, שאם הוא יתגבר, בטח יכול להגיע לעבודה דלהשפיע, ולפעמים אומר, שגם ה' לא יכול לעזור לו. לכן בזמן שהאדם משקיע כוחות בעבודה דלהשפיע, אז הכוחות שהשקיע, לא נותנים לו לברוח מהמערכה, ומקבל כל פעם צורך יותר גדול לעזרת ה'. נמצא, שהעבודה קשה בעצמה היתה הגורמת שיצעק לה', שיעזור לו.

וזהו על דרך מה שמובא בזה"ק (בראשית ב' דף ס"ד ובהסולם אות ק"ג) וזה לשונו, "ובענין היסורים הגשמיים והרוחניים, שסבל מטרם שעשה תשובה, יש בהם ב' דרכים:

א. היא "כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד". כי הוא רואה בעיניו, אשר לולא המכאובים הנוראים ההם, שסבל מכח שהיה משוקע בטבע הקבלה לעצמו, לא היה זוכה לתשובה מעולם. ואם כן הוא מברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה. כי לולא הרעה, לא היה זוכה להטובה. ונמצא, שכל מה דעביד רחמנא, לטב עביד. כלומר, גורמים להטוב.

ב. היא בחינת "גם זו לטובה". דהיינו, לא לבד, שהרעות נעשו גורמים להטובה, אלא שהרעות עצמם נהפכו ונעשו טובות. והיינו ע"י אורות גדולים מאוד, שהבורא יתברך מאיר בכל אלו הרעות, עד שנהפכו ונעשו לטובות".

ובהאמור רואים אנו, שדוקא שכל הרע מתגלה, אז יש כלי שלם, שיכול להאיר בהם אור שלם. ומהנ"ל אנו רואים, מהי הסיבה, שה' הכביד את לבו, היינו שהלב, הנקרא רצון, היה כל פעם יותר מתנגד לעבודה דלהשפיע. והטעם הוא, שאנו צריכים לעבודה קשה, שרק ע"י היסורים דעבודה קשה, היסורים האלו, הם הגורמים שיצעקו לה' עם רצון שלם, שה' יעזור לו לצאת משליטת פרעה מלך מצרים. היינו, שדוקא ממצב השפלות, שהאדם מרגיש, שיותר רע לו מכל אנשים, זה נותן לו דחיפה, שיצעק לה' בכל לבו, שיעזור לו.

אולם במצב הזה יש הרבה עליות והרבה ירידות. זאת אומרת, לפעמים אין האדם מסוגל להאמין, שהמצב, שבו הוא נמצא, בא מה', היינו שה' פנה אליו, ושומע את תפלתו, מה שהאדם מבקש, שה' יתן לו עזרה לצאת מהגלות, שבו האדם נמצא תחת שליטת אהבה עצמית.

לכן בזמן שיש להאדם אמונה זו, הוא לא בורח מהמערכה, היינו שאומר, שהוא רואה, שחס ושלום אין ה' שומע תפלתו, ולכן אין לו למי להתפלל. אלא הוא מאמין, שה' כן שומע תפלתו, וה' נתן לו הידיעה, שהוא ידע, איך האדם נמצא בשפלות כזו, שאף פעם לא עולה על דעתו, שיהיה כל כך משוקע באהבה עצמית.

לכן כל פעם הוא מתחזק, ואינו זז מלהתפלל לה', ואומר, בטח הבורא רוצה, שיתגלה אצלו הרצון אמיתי, שיוציאו מהגלות הזאת. וממילא הוא לא זז מלתת תודה לה', על זה שגילה לו את מצבו האמיתי. וכמו כן הוא עומד ומתפלל לה', הלא הוא רואה, שה' הוא שומע תפלה, בזה שגילה לו את הרע, ובטח הוא יעזור לו גם כן להוציאו מהרע, שזה נקרא גאולה. כלומר, שהוא מאמין, שהבורא נתן לו להבין, שהוא נמצא בגלות, בטח אח"כ הוא יוציאו מהגלות.

אולם יש לפעמים ירידות, היינו שקשה לו להאמין, שה' הוא שומע תפלה. כי לפי דעתו של האדם, האדם חושב, שכבר התפלל אליו הרבה יותר מדי. ובטח, אם ה' שומע, במה שמבקשים ממנו, היה צריך לעזור לי. וכיון שעדיין לא נושעתי על שהייתי מתפלל, אזי הוא אומר, שה' חס ושלום אינו שומע בקול תפלתו. יכול להיות, שלגבי אחרים הוא כן שומע, אבל מה זה חשוב, כי העיקר הוא, מה שאני מרגיש. כלומר, או שטוב לי, או חס ושלום שרע לי.

נמצא, שהירידות האלו גורמות לו מחשבות לברוח מהמערכה. ואמר, שאין זה בשבילו. ואם הוא לא בורח, באה לו עוד הפעם עליה, ומתחיל שוב לחשוב אחרת, ומכל ההחלטות שעשה, הוא שוכח, ומתחיל לחשוב אחרת. וכך הוא נמשך הסדר של העליות וירידות, עד שמתגלה אצל האדם הצורך אמיתי להתקרבות לה', היינו, שהכלי, הנקרא רצון, הוא כבר נשלם בכל צורתו הנכונה, שזה הבורא יודע מתי שנגמרה, ואין בידי האדם לדעת זאת. אז ה' נותן את העזרה ומוציא את האדם מהגלות.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, על מה שהזה"ק מפרש על הכתוב "וידבר משה כן אל בני ישראל (היינו בשורת הגאולה) ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה", שאומר "שקוצר רוח, היינו מלכות, שהיתה קצרה ידה מהושיע לישראל", שיש לפרש כידוע, שעיקר העבודה היא בבחינת מלכות, כמו שאומר האר"י הקדוש, שגלות מצרים היתה שבחינת הדעת שבקדושה היתה בגלות, היינו שמלכות שמים, שצריכים לקבל עול מלכות שמים, מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", היינו שלא על מנת לקבל פרס, אלא שצריך להיות עבודה לתענוג גדול, בזה שהאדם זכה לשמש את המלך, מטעם חשיבות המלך, זה היה בגלות.

היינו, שלא היתה מגולה חשיבות דקדושה, שזה נקרא "שכינתא בעפרא". היינו שבזמן שהאדם צריך לקבל על עצמו לעבוד לשם שמים, עבודה זו נחשבת לשפלות, כי אינו מוצא בזה טעם של חשיבות. נמצא, שבזה שהמלכות היא בעפרא, שהוא דבר בלתי חשוב, זה היה הגורם, שתהיה עבודה קשה.

וזה נקרא "קוצר רוח", היינו שהמלכות, שהיא דבר חשוב, היינו, שמי שמשמש את המלך, הנקרא בחינת "רואי פני מלך", היושבים ראשונה במלכות, אצל אנשים האלה לא נקרא זה שיושבים אצל המלך, והם מבחינת רואי פני המלך, היושבים ראשונה במלכות, שיהא נחשב זה לעבודה קשה, ושנגיד שיש להם קוצר רוח, היינו שאין להם מצב רוח מרומם.

אלא, בזמן שהמלכות היא בגלות תחת שליטת הקליפות, אז המלכות נבחנת אצלם, שהיא בחינת עפר, שהיא דבר בלתי חשוב. וזה נקרא "קוצר רוח", שאין המלכות יכולה לתת מצב רוח מרומם, כמו שצריכים להרגיש, בזמן שיושבים אצל המלך. נמצא, שקוצר רוח ועבודה קשה קשורים זה בזה. כלומר, שאם המלכות היא בעפרא, היינו בלתי חשובה, זה גורם עבודה קשה. כי בדבר, שאין בו טעם, אז כל רגע ורגע, שהאדם מתגבר ועובד, התגברות הזו היא קשה מאוד. ולא תמיד האדם מסוגל להתגבר.

וזה שאומר "ורוח האחרון, שהיא המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים". שפירושו, שהמלכות עוד לא היתה לה ממשלה, שכל אחד יראה, שכל החוקים, שישנם מצדה, הם חוקים ישרים. היינו, שיהא הכל מתישב על הלב, ושכל אחד ירגיש את המלכות, הנקראת ההשגחה, בבחינת טוב ומטיב, היות שהעולם הולך לפי הנהגתה, כמו שכתוב "ומלכותו בכל משלה". דבר זה עוד לא היה מגולה.

וזה שאומר "ועל כן היה קוצר רוח, ואיזה רוח הוא, שהוא המלכות, שהיתה קצרה ידה מהושיע לישראל". שפירושו, היות שהמלכות הזו היתה עדיין בגלות, לכן היתה קצרה ידה מלהושיע לישראל. מה שאין כן בזמן שהיא יוצאת מהגלות, אדרבה, הוא הנותנת את הרוח להאדם, שיהיה במצב רוח מרומם.

לכן, כשבא משה ובישר להם בשורת הגאולה, הם לא היו יכולים להאמין לדבר זה, היינו שיצאו מגלות מצרים, כלומר כמו שכתוב, "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם". היינו, שלא תהיה להם לאו דוקא עבודה קשה, אלא אפילו סתם עבודה, לא תהיה לכם, את זה לא היו יכולים להאמין, איך יכול להיות דבר זה.

זאת אומרת, אם היו מאמינים בדבר הזה, אז בכח האמונה היו יוצאים מהגלות. היינו, שמלכות, הנקראת רוח, היתה עולה למעלה בחשיבות, כמו שכתוב (קהלת ג') "מי יודע רוח בני האדם העולה, היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת, היא למטה, לארץ". שיש לפרש "רוח בני אדם" היינו לאחר שהוא יוצא מבחינת הבהמה שלו ונעשה בחינת אדם, כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויים אדם", אז "הרוח עולה למעלה" היינו בחינת מלכות, הנקראת "רוח" כנ"ל, עולה למעלה, בחשיבות.

מה שאין כן בחינת הרוח אצל הבהמה, היינו בזמן שהאדם נמצא במצב של בהמיות, אז אצלו הרוח יורדת למטה בחשיבות. לכן, שעם ישראל היו צריכים לגלות את הרע שלהם, כנ"ל, בכדי שיהיה להם חסרון שלם, שאז יכולה לבוא עזרה שלימה, לכן עוד לא שמעו בני ישראל.

מהו הסיוע, שהבא לטהר מקבל, בעבודה

תש"ן - מאמר י"ז | 1989/90 - מאמר 17

הזה"ק (שמות דף י"א ובהסולם אות ל"ו) שואל, מה כתוב "בא אל פרעה". הלא "לך אל פרעה" היה צריך לומר. מהו "בא". ומשה היה ירא מפניו, כיון שראה הקב"ה, שמשה ירא מפניו, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה ולא אחר, כמו שאתה אומר "אני ה'", שדרשו "אני ולא אחר", עד כאן לשונו.

זאת אומרת, התשובה היא למה כתוב "בא", היות שמשה לבד לא היה יכול לנצח לפרעה מלך מצרים, אלא שה' ערך עמו מלחמה. אם כן למה אמר למשה "בא", אם משה לא יכול לנצח אותו, רק ה'. אם כן מה עזר לנו משה בזה, ולמה כתוב "בא אל פרעה".

גם יש להבין במה שכתוב "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו למען שתי אתתי אלה בקרבו", שכל המפרשים שואלים, מדוע אחר חמש מכות הראשונות לקח הקב"ה מפרעה את הבחירה. ואם הקב"ה לקח ממנו את הבחירה, ומה פרעה אשם בזה, שלא שמע בקול ה'.

והתשובה על זה אומר הכתוב "כי אני הכבדתי את לבו". ומדוע אני הכבדתי את לבו, זה לא מטעם שהוא אשם, אלא מטעם אחר, כמו שכתוב "למען שתי אתתי אלה בקרבו". היות שהבורא היה רוצה לעשות את האותות שלו, לכן לקח ממנו את הבחירה, שיקבל מכות. זה קשה להבין, וכי הבורא, שברא את העולם להטיב לנבראיו, שהנבראים יקבלו רק טוב, איך אפשר לומר, כי בשביל שהוא רוצה להראות את אותותיו, עשה מעשה של הכבדת הלב של פרעה, בכדי שיהיה לו תרוץ, מדוע הוא נותן את האותות. וזה נראה כמו המתכבד בקלון של חבירו.

על מה שכתוב (שמות) "ויקם מלך חדש, אשר לא ידע את יוסף", אמרו (סוטה י"א) "רב ושמואל, חד אמר חדש ממש, וחד אמר שנתחדשו גזירותיו. יש להבין, איך מתפרש זה, בזמן שמפרשים זה על דרך עבודה, שפרעה הוא היצר הרע, הנמצא בגופו של אדם, איך יכולים לומר, שהוא חדש ממש, הלא היצר רע נקרא "מלך זקן וכסיל".

ואומר הזה"ק הטעם, היות שיצר הרע בא לאדם תיכף כשנולד, כמו שכתוב "לפתח חטאת רובץ". היינו, שתיכף שנולד, יוצא עמו היצר הרע. מה שאין כן היצר טוב בא לאדם לי"ג שנה. אם כן מהו שאמר "ויקם מלך חדש". חדש ממש. אלא מה צריכים לומר, שהמלך זקן וכסיל, שהוא היצר הרע, אין זה דבר חדש באדם, אלא תיכף כשנולד, הוא נמצא, כמו שכתוב "עייר פרא אדם יולד". אם כן מהו הפירוש "חדש ממש".

ובכדי להבין את כל הנ"ל, צריכים לדעת, מהי העבודה שניתנה לנו לעבוד בתורה ומצות. היינו, העבודה זו למה לי. כלומר, כי כפי שלמדנו, שמטרת הבריאה היא מטעם שרצונו להטיב לנבראיו, אם כן למה אנו צריכים להתייגע את עצמנו. וכי בכדי לקבל טוב ועונג, עשיה זו, היינו קבלת התענוג, נקראת עבודה.

אנו רואים, קבלת התענוג נקראת שכר ולא עבודה. אלא זהו כמו שלמדנו, שבכדי שהתענוג שהנבראים יקבלו, לא ירגישו את ענין של בושה, שזהו מטעם שהענף רוצה להדמות לשורשו, וכמו שהשורש שלנו הוא המשפיע להנבראים, נמצא, בזמן שהאדם עושה מעשה, מה שאינו נמצא בשורש, הוא מרגיש בזה אי נעימות, לכן בכדי לתקן את זה, היינו שהנבראים, בזמן שיקבלו, ירגישו שלמות בהנאה, שלא יהיה שום פגם בקבלת התענוג, לכן נעשה תיקון, הנקרא "צמצום והסתר", כלומר שכל זמן שהנבראים לא באו לידי השגת כלים דהשפעה, לא יקבלו ולא ירגישו את התענוג, מה שהבורא רצה לתת להם.

לכן כשעוסקים בתו"מ, הם עוד לא מרגישים את הטוב ועונג שמלובש בתו"מ. לכן נקרא זה עבודה, היות שעוד לא מגולה את החשיבות של המלך, שכדאי לשמש אותו מפני חשיבותו וגדלותו. שזה נקרא, שהשכינה היא בגלות אצל כל אחד ואחד. ולכן, אם אין חשיבות, זה נקרא "שכינתא בעפרא", היינו שאין בזה שום טעם.

וע"י חטא של עץ הדעת, שאמרו חז"ל, "בא נחש לחוה והטיל בה זוהמה". ואאמו"ר זצ"ל פירש, שהנחש, שהוא היצר הרע, הטיל בה זוהמה. פירושו, שנתן לה להבין זו-מה, שהטיל הנחש פגם בהמלכות, הנקראת "חוה", ואמר זו-מה, שאתם עובדים בשביל מלכות שמים.

נמצא, שע"י זה יצא לנו עבודה, מטרם שאנו משיגים את הכלים דהשפעה, שע"י כלים דהשפעה יכולים לקבל את הטוב ועונג, מה שהבורא רצה לתת להנבראים. נמצא, זה שאנו אומרים, שיש עבודה בקיום תו"מ, אין הפירוש, שהתו"מ לקיים אותם היא העבודה, אלא העבודה היא בזמן שמקיימים תו"מ ועוד לא יכולים לכוון אותם בעל מנת להשפיע. אז היא העבודה. מטעם שמונחים תחת שליטת הרע והנחש, כנ"ל, שהנחש הטיל זוהמה ופגם.

ומשום זה נמצאים תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, שאז אין הטוב ועונג, הנמצא בתו"מ, מגולה. וזוהי כל העבודה, איך להגיע להשיג כלים דהשפעה, שרק ע"י כלים דהשפעה מסתלק ההסתר והצמצום, שנעשה על תו"מ, שאין הטוב ועונג מגולה בכלים דקבלה.

לכן ניתן לנו אז לקיים תו"מ בבחינת עצה וסגולה. כלומר, שצריך לכוון בעת קיום תו"מ, בזמן שעוד אין בכוחו לכוון, שיהיו בעל מנת להשפיע, אלא שהתרי"ג מצות אלו, שהוא מקיים, יביא לו, שיכול לבוא לשמה. והעצה הזו נקראת בדברי חז"ל שלא לשמה, היינו שע"י קיום דשלא לשמה הוא יבוא לשמה, מטעם "שהמאור שבה מחזירו למוטב".

נמצא, כשהאדם רואה שאין בידו לעשות הכל בעל מנת להשפיע, מה עליו לעשות, שכן יבוא לבחינת משפיע. אז חז"ל נתנו לנו עצה, שילמד שלא לשמה, היינו עמ"נ לקבל. ורק זו היא העצה, שע"י זה הוא יגיע לשמה. ועצה אחרת אין. ובדברי הזה"ק נקרא זה "בחינת תרי"ג עיטין", היינו תרי"ג עצות.

וזה לשונו (הקדמת ספר הזהר דף רמ"ב) "המצות שבתורה נקראים בלשון הזהר בשם פקודין. ונקרא אמנם גם בשם תרי"ג עיטין. וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקראת אחור, ובחינת השגת הדבר נקראת פנים. ועל דרך זה יש בתורה ומצות בחינת נעשה ובחינת נשמע. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצות בשם תרי"ג עיטין. והן בחינות אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשות המצות בבחינות פקודין. והוא מלשון פקדון, כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת".

ובהאמור אנו רואים, שיש ב' זמנים בקיום תו"מ:

א. בזמן ההכנה, שהיא בבחינת עושי דברו, אז היא נקראת עבודה, היות שעדיין לא זכה לבחינת שמיעה, שאז עדיין נמצא האדם תחת שליטת המקבל בעל מנת לקבל, שעל בחינה זו היה צמצום והסתר, שהטוב ועונג מוסתר מהתורה ומצות, והאדם צריך לקיים את התרי"ג מצות בתור עצה, היינו שע"י זה הוא יכול לבוא לזכות לכלים דהשפעה.

ואז, כשיהיו הכלים האלו, אז יסתלק ממנו הצמצום וההסתר, שהיה, וישיג אז את הטוב ועונג, שזו היתה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, שאז נקראות התרי"ג מצות בשם תרי"ג פקודין, כנ"ל, שבכל מצוה מופקד אורה, השייכת לאותה מצוה.

ואז כבר אין מקום לעבודה, היות שהוא כבר זכה לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו. וזהו כמו שאומר המגיד מדובנא זצ"ל, שאמר פשט על פסוק "לא אותי קראתי יעקב, כי יגעת ישראל", שאמר, אם האדם אומר, שיש לו יגיעה בקיום תו"מ, זה סימן שאין אתה עובד בשבילי. אומר הקב"ה, שזה פירוש "לא אותי קראתי יעקב", והסימן שאין אתה עוסק לשם שמים, היות שאתה אומר, כי יש לך יגיעה בקיום תו"מ. כי בזמן שאדם עובד לשמה, אז מסתלק ההסתר והצמצום, והאדם מתחיל להשיג את הטוב ועונג שישנם בתו"מ, המכונים תרי"ג פקודין, כנ"ל.

ובזה מובן מה ששאלנו, אם מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, מאין באה לנו עבודה ויגיעה בתו"מ. התשובה היא כנ"ל, היות, שבכדי שלא יהיה ענין בושה, לכן נעשה הסתר וצמצום, נמצא, שהטוב ועונג אינו מגולה בכלים דקבלה. לכן יש עבודה:

א. מטעם שאנו צריכים לעבוד נגד הטבע שלנו, שנולדנו עם הרצון לקבל לתועלת עצמו,

ב. שעל ידי זה שנעשה צמצום, צריכים לעבוד על העיקר, היינו שצריכים לעבוד, שהאדם צריך ללכת למעלה מהדעת, והוא צריך להאמין, שיש מנהיג העולם ומשגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב.

וב' הדברים האלו גורמים יגיעה ועבודה להאדם. ולזה צריכים התגברות גדולה, בכדי שהאדם לא יברח מהמערכה באמצע עבודה. וזה מטעם, שהאדם, כשעשה איזה דבר, הוא צריך לראות התקדמות בדבר. ואם אין הוא רואה התקדמות, הוא אומר, שדבר הזה הוא לא בשבילו, היות שהוא רואה, שאין לו הצלחה בדבר, זה גורם לו שירצה לברוח מהמערכה, שבה הוא נמצא.

אולם האמת היא, שיש ב' מיני סיוע מלמעלה, היינו שבלי עזרה מלמעלה לא יכולים להשיג אותה:

א. הוא הכלי, היינו החסרון, כלומר חסרון לדעת מהו החסרון אמיתי, בכדי שידע על מה לבקש עזרה מלמעלה.

היינו, שיש הרבה פעמים, שהאדם חסר לו איזה דבר, שבגלל זה הוא חולה. והרופאים נותנים לו רפואות, אבל לא עוזר לו, מטעם שהוא לא חולה על המחלה מה שהרופאים חושבים. נמצא, שהוא בא לרופא, והרופא נותן לו תרופה, והתרופה לא עוזרת לו. וכל הרופאים כבר יאשו אותו, אלא הוא ישאר עם המחלה שלו כל ימי חייו. ולבסוף בא איזה פרופסור, ואמר, זה שהוא חולה וסובל יסורים, אין זה מטעם שחסר בגוף איזה חומר, לכן לא יכולים לרפאותו, והוא אומר שהוא סובל מאיזה דבר, שדבר ההוא גורם לו את המחלה והיסורים. לכן אני אתן לו רפואה, על מה שאני מבין, שחסר לו זה החומר בגופו. ותיכף יבריא. ואח"כ ראו שהאדם הזה נתרפא לגמרי.

נמצא, שקודם כל צריך האדם לדעת מה חסר לו, בכדי שיוכל לקיים תו"מ. והאדם יכול לחשוב הרבה דברים, ועל כל דבר הוא מקבל תרופה, ואינו עוזר לו. וזהו מטעם, שלא זה מה שהאדם חושב, זוהי הסיבה שלא יכול ללכת על דרך האמת. נמצא, כשמתפלל לה' שיעזור לו, היינו שיתן לו מילוי על מה שהוא חושב. אבל זה לא אמת, מה שהוא חושב. לכן האדם לא נתרפא משליטת היצר הרע.

לכן מקודם האדם מקבל מלמעלה סיוע לדעת מהי המחלה שהוא סובל, היינו הוא חשב שחסר לו משהו בכמות, היינו שיהיה לו יותר זמן ללמוד, ושיהיה לו יותר שכל, וכשרון, וכדומה. ועל זה הוא מתפלל לה', שיעזור לו. אבל האמת היא, שחסר להאדם באיכות, היינו לדעת שעיקר חסרון שיש בו, שאין לו חשיבות להרגיש, שנמצאת ההשגחה עליונה. זאת אומרת, שחסרה לו האמונה שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. כי אם באמת היתה לו הרגשה כזאת, אז היה האדם שש ושמח, בזה שהוא מקבל מהבורא את הטוב ועונג, ולא היה רוצה להיפרד מה' לרגע אחד. כי היה יודע, מה שהוא מפסיד בזה, אם הוא פונה מחשבתו לשאר דברים.

מה שאין כן אם הוא לא חושב שזה חסר לו, אלא שאר דברים חסרים לו, שהם אינם עיקרים בעבודה, לכן הסיוע הראשון, שהאדם מקבל מלמעלה, הוא לדעת מהו הרע שלו, שהוא המפריע העיקרי, שאינו יכול להיות עובד ה' באמת. העזרה הזו מוכרחה להיות מקודם. ואח"כ יכולים לעשות תיקונים, איך לתקן אותם. זאת אומרת, שהאדם צריך להגיע למצב, שידע, שחסר לו רק שני דברים עיקרים, שהם בחינת מוחא ובחינת ליבא. שרק את זה הוא צריך להשתדל להשיג. לכן הסיוע הראשון, שהאדם מקבל מלמעלה, הוא החסרון הזה.

אולם זה לא יכול להתגלות אצלו בפעם אחת, אלא בזה אחר זה, היינו לפי עבודת האדם, שהוא משתדל בעבודה להגיע אל האמת, בשיעור זה הוא מקבל סיוע מלמעלה. ובזמן שכבר השיג את הכלי האמיתי, היינו החסרון האמיתי, מה שחסר לו, אז הוא הזמן שמקבל את המילוי האמיתי, המתאים להכלי. נמצא לפי זה, שהאדם מקבל מלמעלה הן האור והן הכלי. כלומר, הן הצורך, הנקרא חסרון. היינו, שכואב לו, מה שחסר לו. זאת אומרת, לא כל דבר שאין להאדם, נקרא חסרון.

למשל, אדם שיש לו כל טוב ומתענג בהחיים שלו. וכשבא אליו אדם, ואומר לו, מדוע אתה כל כך בשמחה. אני רואה, שהבן של השכן שלי, ההורים שלו הם עשירים גדולים ואנשים מכובדים, מכל מקום אני ראיתי אותו, שהוא סובל יסורים, היינו שהוא הולך ונראה בפנים שלו שהוא מלא יסורים. ושאלתי אותו, ידידי, מה חסר לך, הלא ההורים הם עשירים גדולים. אם כן תגיד לי, מה חסר לך. אולי אתה לא בקו הבריאות. אז הוא אומר לו, היות הייתי צריך לקבל תעודת רופא, עבדתי על זה הרבה שנים, ונכשלתי בהבחינות, לכן אני מצטער בזה, שאין לי עכשיו תעודת רופא. האם אפשר לומר, שכל אדם, שאין לו תעודת רופא, הוא מצטער.

אלא כנ"ל, לא כל מה שאין לאדם נקרא חסרון. אלא חסרון נקרא כל מה שהאדם רוצה, ואין לו, זה נקרא חסרון. ובגלל זה, כשרוצים למדוד את גודל הרצון, מודדים לפי ערך היסורים, שיש לו, אם אין לו את הדבר למה שהוא משתוקק אליו.

ובהאמור יוצא, שהסיוע הראשון, מה שהעליון נותן להתחתון, היא הידיעה "מה שנחוץ להשיג". והיסורים מזה, שעדיין לא השיג, וזה נקרא שהעליון נותן להתחתון את הכלי. ואח"כ, כשהתחתון כבר יש לו צורך אמיתי, אז העליון נותן לו את הסיוע השני, שהוא האור והמילוי להחסרון.

ובזה נבין מה ששאלנו. אם ה' היה יודע, שמשה בעצמו לא יכול להילחם ולנצח את פרעה מלך מצרים, אלא ה' בעצמו, כמו שכתוב "אני ולא שליח", אם כן לאיזה צורך אמר לו "בא אל פרעה". היינו שמשמע, שעם משה ביחד אז ה', יכול לעזור. הלא אמר ה' "אני ולא שליח". אם כן מה עזר לנו משה בזה. אם כן מדוע כתוב "בא אל פרעה".

אלא כנ"ל, היינו, שהאדם צריך להתחיל ללכת בדרך ה', ולהגיע אל האמת, היינו לזכות לדביקות ה'. ואז, אם הוא מתקדם בהליכה, אז האדם מקבל סיוע הראשון, היינו הרגשת החסרון לדעת מה שחסר לו. ואז משיג שחסרים לו רק ב' דברים עיקרים, שהם בחינת מוחא וליבא. ויחד עם זה הוא מקבל יסורים, מזה שאין לו. היינו, שמרגיש את הצורך לזה. ואז, אם אין האדם עובד בעצמו, לא שייך לומר, שהאדם מרגיש יסורים, בזה שאין לו, כנ"ל, שרק הצורך להדבר, אם האדם השקיע עבודה להשיג איזה דבר, אז שייך לומר, שיש לו צורך לזה, עד כדי כך, שהוא סובל יסורים מזה שאין לו.

לכן כתוב "בא אל פרעה", שזה מראה על ב' דברים:

א. שהאדם בעצמו צריך ללכת ולהשקיע כוחות, כדוגמת המשל הנ"ל מהרופא, שהשקיע הרבה שנים בלימוד חכמת הרפואה, ולבסוף נכשל, ולא קיבל תעודת רופא, אז שייך לומר, שיש לו יסורים, בזה שאינו משיג את מבוקשו. מה שאין כן אם לא השקיע כוחות, אז לא שייך לומר, שיש לו יסורים, מזה שלא השיג את מבוקשו. כי היגיעה שנותנים בעד איזה דבר, היגיעה מעוררת את הרצון, שלא יברח מהעבודה, כי חבל לו על היגיעה שהשקיע בדבר, ותמיד חושב, אולי סוף כל סוף אני כן אשיג את מבוקשי. נמצא, בזה שהאדם בעצמו עובד, אף על פי שאינו יכול להשיג את הדבר, אבל ההשתוקקות להדבר מעוררת דוקא היגיעה, מה שהשקיע כל פעם.

נמצא שיש כאן ב' כוחות:

א. כוחו של האדם, שהוא צריך לתת יגיעה, לא בכדי שישיג את הדבר, אלא בכדי שיהיה לו רצון חזק להשיג את הדבר. נמצא, שצריכים עבודת האדם, בכדי להשיג צורך, שה' יעזור לו, שזה נקרא רצון שלם. זאת אומרת, לא שעבודת האדם גורמת להשיג את הדבר, אלא להשיג את החסרון והצורך להדבר, ובכדי שידע מה שחסר לו. על זה הוא מקבל עזרה מלמעלה, בזה שכל פעם הוא רואה, שהוא יותר בעל חסרון, שאין בידו לצאת משליטת פרעה. והסיוע הזה נקרא "כי אני הכבדתי את לבו". נמצא, שהכבדת הלב צריכים כנ"ל, בכדי שיהיה לו רצון אמיתי לדבר אמת.

ב. ויחד עם זה צריכים לעזרת ה', שיתן את האור, כמו שכתוב "אני ולא שליח". זאת אומרת, היות שמצד הטבע שולט בהאדם את הרצון לקבל לעצמו, הנקרא "מלך זקן וכסיל". וזה שהאדם, יהיה בכוחו לשנות את הטבע, זה רק בידו של הקב"ה. זאת אומרת, הוא עשה את הטבע והוא יכול לשנות. וזה נקרא "יציאת מצרים", שהיה נס. לכן כתוב "בא", היינו שניהם ביחד, כמו שאומרים "בא ביחד", כנ"ל הקב"ה ומשה.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מה שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו למען שתי אתתי אלה בקרבו". ושאלנו, כי זה נראה, כמי שמתכבד בקלון של חבירו. היינו, ה' עשה אותו לרשע, בכדי שיראה את אותותיו. ובהנ"ל, שענין "שתי את אותתי" הוא הכוונה על האור, שהאור נקרא "אותיות". נמצא, זה שעשה אותו לרשע, היינו לבעל חסרון, זהו בכדי שיהיה לו כלי שלם לקבלת האור. נמצא, האותיות אינן לטובת הבורא חס ושלום, אלא לטובת הנברא.

ובזה נבין גם כן מה ששאלנו, מהו "ויקם מלך חדש", הלא הוא "מלך זקן".

והתשובה היא, שכל פעם מתחדשים גזירותיו, היינו שכל פעם הוא נעשה יצר הרע מחדש, שזה בא מטעם "כי אני הכבדתי את לבו". נמצא, כמו "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו".

מהו, שדיבור של שבת לא יהיה כדיבור של חול, בעבודה

תש"ן - מאמר י"ח | 1989/90 - מאמר 18

הזה"ק בשלח (דף י"ח ובהסולם אות ע') כתוב שם וזה לשונו "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. רבי אבא פתח, אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך, ממצוא חפצך, ודבר דבר, שלא יהיה דיבורך של שבת, כדיבורך של חול. ובכל יום צריכים להראות מעשה, ולעורר התעוררות של מטה, ממה שצריך לעורר. אבל בשבת, רק בדברי השם ובקדושת היום צריכים להתעורר, ולא בדבר אחר, כי בשבת אין צריכים אל התעוררות מלמטה. בוא וראה, כאן, כשקרב פרעה לעשות מלחמה עם ישראל, בעת ההיא לא רצה הקב"ה, שיעוררו ישראל התעוררות מלמטה כלל, כי התעוררות מלמעלה היתה. זה שכתוב, ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, כי השם של רחמים צריך להתעורר עליהם, כי ההתעוררות שלמטה היתה מפעילה רק דין בלבד", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מה הסמיכות "ה' ילחם לכם" לשבת. ומדוע כל יום צריכים התעוררות מלמטה, ובשבת לא צריכים, כי בשבת יש רק אתערותא דלעילא. וגם יש להבין, מהו הפירוש, שבשבת צריכים לעסוק רק בדברי השם ובקדושת היום.

ידוע שיש לפנינו ב' דברים:

א. חסרון, שהוא ענין השתוקקות, שבלי חסרון אין האדם יכול לקבל הנאה, שאפילו שהדבר הזה יהיה דבר הכי חשוב בעולם, אם אין לו חסרון להדבר, הגם שהוא יכול לקבל את הדבר, אבל לא להנות מהדבר, כי זה תלוי לפי מידת השתוקקותו להדבר. לכן יש לנו זמן של חסרון, שאז הוא הזמן לקבל כל פעם יותר חסרון.

היינו, שבהדבר שהוא מרגיש חסרון, הוא הולך למלאות את חסרונו. ואם קשה לו להשיג את הדבר, אין אנו אומרים שהשתדל בחנם להשיג את הדבר, אלא כן השיג משהו, היינו השיג כלי הנקרא השתוקקות. כלומר, אם היה משיג תיכף את המילוי, המילוי הזה לא נקרא מילוי מבחינת הנאה, שזוהי העיקר המטרה. כמו שלמדנו, שמטרת הבריאה היתה מטעם שרצונו להטיב לנבראיו, היינו שיקבלו הנאה ותענוג.

נמצא, שאם האדם מקבל איזה דבר בלי יגיעה, היינו, שלא היה לו זמן להשיג את הכלי לקבלת התענוג, הנקרא "השתוקקות", נמצא, שהנאה, שהאדם צריך לקבל מהדבר, אין המילוי יכול לתת את ההנאה, מטעם שאין לו כלי לקבל את ההנאה, שהכלי לקבלת הנאה נקרא השתוקקות. וכדי לקבל השתוקקות לאיזה דבר, תלוי דוקא בזמן, היינו זמן להרגשת החסרון.

מזה יצא לנו, כשהאדם מתפלל לה' שימלא חסרונו, גם זה תלוי בשיעור זמן שהוא מתפלל, שה' ימלא את חסרונו. לכן ה' עוזר לו מקודם, בזה שהכלי מתגדל אצלו, הנקרא כלי של השתוקקות, היינו שה' שומע תפלתו. ומה שאין האדם מקבל תיכף את המילוי על מה שהוא מתפלל, האדם צריך לומר, שזה לא נכון, אלא ה' כן שומע תפלתו, והוא מגדיל את ההשתוקקות בהאדם, בכדי שיהיה כלי אמיתי להרגשת התענוג. לכן יוצא, שאם היה תיכף מקבל את מבוקשו, לא היה יכול להנות, מטעם חסרון השתוקקות, כנ"ל.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "כי אצל הרשעים נדמה להם היצר הרע כחוט השערה, ואצל הצדיקים כהר גבוה". אולם קודם כל אנו צריכים להבין, בזמן שאנו מדברים על דרך העבודה, מה פירושו על דרך העבודה.

והענין הוא, שיש ב' אופנים בקיום תורה ומצות:

א. היא בחינת עשיה, הנקראת בחינת מעשה. הוא לומד תורה, הוא מקיים את המצות בכל פרטיה ודקדוקיה, ואין לו מה להוסיף על זה. ובאמת הוא נקרא צדיק מבחינת המעשה.

ב. היא בחינת עבודה, שהיא עבודה שבלב. ותפילה, בדרך כלל נקראת בחז"ל תפלה, עבודה, שתפלה נקראת עבודה שבלב, שזוהי כוונה, היינו כוונת הלב, כלומר שהאדם צריך לכוון בעת עשיית תו"מ לשם מה הוא מקיים את התו"מ, אם לתועלת עצמו או שכוונתו היא לתועלת ה'.

לכן יש לנו להבחין צדיקים ורשעים מבחינת המעשה, וצדיקים ורשעים מבחינת הכוונה. כלומר, מבחינת המעשה נקראים צדיקים, חרדים, ורשעים נקראים, חילוניים. אולם מבחינת הצדיקים ורשעים מבחינת הכוונה, זהו סדר אחר לגמרי. כלומר, שמבחינת המעשה שניהם צדיקים. רק מבחינת הכוונה יש הפרש: צדיקים נקראים שעובדים בשביל ה', ורשעים נקראים שעובדים בשביל עצמם. אמנם מבחינת המעשה שניהם צדיקים.

ובזמן שרוצים ללכת בדרך העבודה, היינו בכוונת הלב, לכוון שכל עבודתו תהיה לשם שמים, אז מתחיל סדר העבודה. כלומר, שהרשעים, שישנם בלבו, הנקראים "רצון לקבל לעצמו", הם מתנגדים לעבוד לתועלת ה'. אולם "זה לעומת זה עשה אלקים", כלומר כפי ערך שרוצה ללכת בדרך האמת, בשיעור זה מתגלה האמת של הרע שבו.

כי בזמן שיש לו רצון קטן ללכת בדרך האמת, היינו לעשות הכל לשם שמים, אז הרע שלו גם כן קטן, משום ש"זה לעומת זה". היינו, כפי הקדושה שבו, כן ערך ההתנגדות לקדושה. נמצא, כפי מה שהוא מתקדם בעבודה, שרוצה כל פעם ללכת יותר בדרך האמת, מתגלה יותר הרע, בזה שלא נותן לו לבטל את הרע, והרע מתאמץ לשלוט ביותר כח.

נמצא לפי זה, "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו". לכן יוצא, מי שרוצה להיות צדיק, היינו שהמעשים שלו יהיה לשם שמים, אז הרע מתגדל אצלו. לכן אמרו "צדיקים נדמה להם היצר הרע כהר גבוה". היינו, שכל פעם הרע מתרומם למעלה. ופירושו "הר" הוא הרהורים. היינו, שיש לו הרהורים רעים, שכל פעם המחשבות רעות מתרבות ונעשות להר גבוה.

מה שאין כן רשעים, כלומר שאין הם משימים לב בקשר להכוונה, שתהיה כוונתם בעל מנת להשפיע, אלא הם מאמינים, שהם עוסקים שלא לשמה ו"מתוך שלא לשמה באים לשמה", וסומכים על זה, ואומרים "סוף הכבוד לבוא". כלומר, שרק מתי שיהיה להם רצון לכוון לשם שמים, בטח יהיה להם הכח להתגבר ולעשות הכל לשם שמים, שהרע שלהם דומה בעיניהם כמו חוט השערה, היינו שזהו לא כל כך קשה לכוון.

והטעם הוא, שלא כל כך גדול הרע שלהם, כנ"ל, כיון שהטוב שלהם הוא קטן, כלומר הרצון לעשות הכל לשם שמים הוא קטן. והוכחה לזה, שאין להם כל כך צורך להתחיל בעבודה זו, אז ממילא אין הרע שבהם, צריך לגלות את הרע שבו, להתנגד לו. לכן נדמה להם היצר הרע כחוט השערה. זאת אומרת, שאין אף אחד מהם אומר שקר חס ושלום, אלא כל אחד ואחד אומר לפי הרגשתו.

ובהאמור יוצא לנו ענין להמשיך את האור, וענין להמשכת כלי. כלומר, הכלי לקבלת הטוב ועונג, הנקרא השתוקקות כנ"ל, הכלי הזה אין לנו עוד. כי זה תלוי בעבודת האדם, שדוקא ע"י העבודה יש התפתחות לכלי זה, המכונה חסרון והשתוקקות. והכלי הזה נקנה דוקא ע"י יגיעה. כלומר, בלי יגיעה אי אפשר להשיג את הכלי, היינו הצורך להשיג הכלים דהשפעה.

זאת אומרת, השגת הכלים דהשפעה, זה כבר נקרא אור. היינו, שזה ענין הבא מלמעלה, הנקרא סיוע דלעילא על השגת כלים דהשפעה. כידוע, שיש בהאור להבחין ב' בחינות:

א. להשגת כלים דהשפעה, כלומר הכלים היינו הרצונות, שהיו מקודם מחוץ לקדושה, היינו שלא היו יכולים להשתמש עם הרצונות האלו בעל מנת להשפיע.

ב. ואור זה נקרא על שם הכלים, היות שהאור בא לתיקון הכלים. וזה מכונה אור דאחוריים, על שם הכלים, שהכלים נקראים אחוריים לגבי האור, שהאור נקרא פנים.

ובעבודה נקראת זו בחינת סיוע מלמעלה, כמו שאומר בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל, במה. התשובה היא, בנשמתא קדישא. היינו, שנותנים לו מלמעלה אור, הנקרא נשמה. והאור הזה מטהר את האדם, שיהיה לו כוח להשפיע להעליון, כי כמו שהאור בא מן המשפיע, כן האור הזה נותן כוח באדם, שיוכל לעבוד בעל מנת להשפיע.

נמצא לפי זה, שיש להבחין בסדר עבודה:

מצב א) אדם בזמן שנתעורר לצאת ממה שיש לו, מבחינת "מצות אנשים מלומדה", ומרגיש שלא יכולים להמשך לבחינת הכלל, שעוסקים בתורה ומצות עם אותה הבנה, שהיתה להם בזמן כשהתחילו לקיים תו"מ. ההבנה הזו והרגשה זו נמשכות להם כבר הרבה זמן, ואין להם שום התקדמות בתו"מ, רק בבחינת הכמות. מה שאין כן בבחינת האיכות, כלומר שתהיה להם קצת יותר הרגשה בחשיבות של תו"מ, אין להם. והם תמהים, איך אפשר להיות, שלא תהיה שום התקדמות בתו"מ בבחינת האיכות. הלא כתוב על תו"מ "כי הם חיינו ואורך ימינו". ומבחינה זו אין להם שום התקדמות. לכן הם הולכים לחפש מקום, ללמוד איך להשיג את ההתקדמות, בבחינת הגדלות והחשיבות, שירגישו את הבחינת "כי הם חיינו".

מצב ב) כשמתחילים ללכת בדרך, איך להגיע לבחינת "כי הם חיינו", אומרים לנו חז"ל, העצה להגיע להרגיש את החיים, שישנם בתו"מ, היא בחינת דביקות, כמו שכתוב "ולדבקה בו", שפירשו "הדבק במידותיו, מה הוא רחום, אף אתה רחום". זאת אומרת, כמו שהבורא הוא רק להשפיע, כמו כן האדם צריך להגיע לדרגה זו, הנקרא שהאדם רוצה, שכל מעשיו יהיו אך ורק להשפיע, ולא לתועלת עצמו.

וכאן במצב הב' הזה, שהוא רוצה לעלות בדרגה, ולקיים את התו"מ בבחינת להשפיע, אז הוא מקבל סיוע הראשון, שמודיעים להאדם, איך שהוא רחוק מבחינה זו, הנקראת לשמה. כלומר, הגם לפני שהתחיל בעבודה דלהשפיע, ידע שיש ענין, שצריכים לעשות לשמה, הנקרא לשם שמים, והאמין במה שאמרר חז"ל, "לעולם יעסוק אדם בתו"מ אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה" (פסחים נ'), אולם לא עלה על דעתו של אדם, שבכדי לעבוד לשמה, צריכים נס מן השמים, אחרת אי אפשר לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו.

וזהו מטעם כנ"ל, שאם אין להאדם רק קצת טוב, אי אפשר לתת לו הרבה רע, שבטח לא יהיה בידו להכריע, ותיכף יברח מהעבודה זו. אלא בזמן שהאדם מתחיל לעבוד עם מרץ, בכדי להגיע לעבודה דלשם שמים, אז נותנים לו, לפי עבודתו, לדעת ולהרגיש איך שהוא מרוחק מזה.

נמצא לפי זה, הסיוע הראשון שהוא מקבל, הוא גילוי הרע שבו, שזה נקרא "הכבדת הלב", כמו שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו", שזה נקרא, שמשיג את בחינת אחוריים של הקדושה. כי קדושה נקראת "פנים", ופנים נקרא דבר המאיר, וכמו שאומר (בהקדמה לתע"ס אות מ"ז) וזה לשונו, "ומתחילה נבין מה הפירוש של הפנים של ה' יתברך, שהכתוב אומר עליו "והסתרתי פני". ותבין זה בדומה לאדם, שרואה הפנים של חבירו, מכירו תיכף. מה שאין כן ברואהו דרך אחוריו, כי אז אינו בטוח בהכרתו, ועלול להיות בספק, אולי אחר הוא ואינו חבירו. וכן הדבר שלפנינו, כי הכל יודעים ומרגישים את ה' יתברך, כי טוב הוא, ומדרך הטוב להטיב. ולפיכך בשעה שה' יתברך הולך ומטיב עם בריותיו, נבחן זה, שפניו יתברך מגולות לבריותיו, כי אז הכל יודעים ומכירים אותו. אמנם בשעה שמתנהג עם בריותיו להיפך מהאמור, דהיינו בעת שמקבלים יסורים ומכאובים בעולמו יתברך, הרי זה נבחן לאחוריים של ה' יתברך, כי הפנים שלו, דהיינו מידת טובו, נסתרה מהם".

לכן במצב הזה, שאם הוא יכול לקבל את האחוריים, שזו נקראת בחינת "גלות", ולא בורח, אלא "ויצעקו לה'", שה' יוציאו מהגלות, נמצא, שהוא מקבל את האחורים, ואומר שזה בא מן ה', לכן הוא מבקש מה', שכמו שנתן לו להרגיש טעם של גלות, כן יתן לו העזרה ושיוציאו אותו מן הגלות. וזה נקרא מצב הב'.

מצב ג) הוא הסיוע השני, מה שהוא מקבל עזרה להשיג כלים דהשפעה, שזה נקרא שיצא מהגלות, שהיה נמצא תחת שליטת אהבה עצמית, וע"י הסיוע מלמעלה, שזה נקרא שהקב"ה נותן לו נשמה, שהאור הזה נותן לו את הכלים דהשפעה, כמו שלמדנו, כשבא אור החכמה, המכונה אור הע"ב, ומוציא את הכלים דבינה וז"א ונוקבא, שנפלו לקליפות, שפירושו, שהכלים האלו, הם מונחים תחת שליטת מקבל בעל מנת לקבל, שזו נקראת קליפה, האור הע"ב הזה, מוציא אותם מהקליפות, שפירושו, שנותן כוח, שהכלים האלו יתוקנו בעל מנת להשפיע, שזה נקרא, שהכלים האלו נכנסו לקדושה, כלומר, שהוא יכול להשתמש עמהם בעל מנת להשפיע. וזו נקראת "יציאת מצרים".

מצב ד) בזמן שמקבל האור, המתלבש בכלים דהשפעה, שאז התרי"ג מצות נקראים תרי"ג פקודין, כנ"ל, שהוא משיג בכל מצוה טעם אחר. וזהו פירוש של "פיקודין", שבכל מצות יש בה בפקדון, אור מיוחד, השייך לאותה מצוה. והוא על דרך תענוגים גשמיים, שיש טעם בבשר, וטעם אחר מלובש בדגים. כמו כן יש בכל מצוה טעם מיוחד בפני עצמו. ואז האדם מגיע להרגיש, שענין תו"מ הוא בחינת "כי הם חיינו ואורך ימינו". וזהו מטעם, שהשיג מהבורא את הכלים דהשפעה, הנקרא "דביקות", "השתוות הצורה". ובאלו הכלים מתלבש הטוב ועונג, מה שהיה במטרת הבריאה.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהי הסמיכות של "ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" ל"שבת". היות שענין העבודה של השגת כלים דהשפעה בא ע"י השגת מצב הגדלות של הרע, כמו שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו", כנ"ל, היינו השגת הרע. ואז, בזמן שעם ישראל בא למצב שאין להם מנוס מן הרע, שפירושו, שראו שכח הרע הוא מכל הצדדים, שאין הם רואים מדרך הטבע שום הצלה, זה נקרא שכבר הכלי של הרע נגמר.

ואז בא הזמן של מצב ה), כנ"ל, היינו שה' נותן להם האור, שהאור הזה מחזירם למוטב. היינו, שע"י זה יצאו משליטת הרע, הנקרא כלים דקבלה עצמית, ויזכו לכלים דהשפעה. וזה שאומר "התייצבו וראו את ישועת ה', אשר יעשה לכם היום". זאת אומרת, לאחר שנגמר הכלי של הרע בשלימות, כנ"ל, כבר יש מקום לגילוי אור מצד העליון. וזה נקרא שה' נותן להם את הכלים דהשפעה.

נמצא לפי זה, שעבודה זו של הגדלת הרע, זוהי עבודה השייכת לבחינת חול, כלומר עבודה וחול היינו הך. כלומר, שהם נקראים בחינה אחת, כידוע, שבקדושה אין עבודה, כי בזמן שיש להאדם כלים דהשפעה, הוא נהנה מזה שמשפיע. מה שאין כן, כשעדיין אין להאדם כלים דהשפעה, אז בזמן שהאדם צריך להשפיע משהו, ולא לקבל עבור זה שום תמורה, יש להאדם טרחא גדולה, מסיבה שהוא נגד הרצון לקבל שבאדם.

לכן נקרא זה חול, ולא קודש. לכן בשבת יש איסור עבודה. כי שבת היא זמן של מנוחה ולא עבודה. כלומר, ששבת מראה על קדושה, שאז הוא הזמן שע"י קדושת השבת מאיר אור מצד אתערותא דלעילא. לכן אין מקום שהאדם יעבוד בענין הגדלת הרע, בבחינת הכבדת הלב כנ"ל, כי אז הזמן לדבר רק ממה שהבורא נותן, ולא לדבר מהאדם, שהוא צריך לקבל, ולחשוב, אם הוא נקי מאהבה עצמית, ולתיקון הכלים הוא צריך.

כי ענין עבודה של רע, זו היא עבודה, ששייכת לבחינת חול ולא לקודש, כנ"ל, כי ענין לראות את הרע, באיזה מצב שהוא נמצא, זה שייך לעבודת האדם, היינו שהאדם מסתכל על עצמו, ורוצה לראות את מצב של שפלותו, ואיך הוא צריך להתפלל לה', ולתת תשומת לב, אם הוא מתקדם או להיפך.

כלומר, שבזמן שהאדם עובד, אז הזמן איך שהאדם נראה. כלומר, לראות את חסרונותיו, מה שחסר לו. מה שאין כן בזמן שמדברים על אתערותא דלעילא, היינו מה שהבורא עושה, צריכים להסתכל רק על הבורא, היינו מה יש לו ליתן, היינו לראות את הפירוש של שמות הקדושים, כי כל שם יורה השגה.

כדוגמא, שמסתכלים על איזה אדם, ורואים שיש עשירות, אז השם של האדם הוא "עושר". ואם רואים, שהאדם הזה הוא תמיד עוסק לרפא חולים, הוא נקרא "רופא חולים". ולכן כשמדברים מהבורא, יש לפעמים שהבורא נקרא "רופא חולים", או "זן ומפרנס", או "מתיר אסורים" וכדומה, כלומר הכל לפי מה שרואים, מה שהוא נותן. לכן בשבת, שהוא זמן של אתערותא דלעילא, שזה שייך למה שהבורא נותן, צריכים לראות ולעיין בשמותיו של הבורא.

ובזה נבין מה סמיכות מה שכתוב "ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" ל"שבת". היות ששם, בזמן שהיו כבר נגמרים בבחינת הרע, ששם ראו, שאין אפשרות לצאת מהרע מצד דרך הטבע, רק בדרך נס, זה נקרא שהרע נגמר כל צרכו, אז היתה צריכה לבוא את העזרה מה', היינו לתת להם את האור של השלמת הכלים, היינו שהכלים דקבלה יקבלו צורה של השפעה. על זה לא שייך עבודת האדם.

לכן כתוב "ואתם תחרישון", היות שעתה הוא הזמן של הבורא, מה שהוא נותן. וכמו כן שבת, שהיא אתערותא דלעילא, שצריכים לדבר רק ממה שיש לה', כמו שאומר, שבשבת צריכים לדבר רק בדברי השם ובקדושת היום, מטעם ששבת היא אתערותא דלעילא. מה שאין כן כל יום, היינו יומין דחול, צריכים להתעוררות של מטה, היינו לעורר את החסרונות שיש למטה, אצל הנבראים, ולבקש עליהם, שה' ימלא את חסרונם.

ובהאמור נבין את מה ששאלנו ענין סמיכות "אתם תחרישון" ל"שבת". וגם נבין מדוע בחול צריכים התעוררות מלמטה, ובשבת היא רק התעוררות מלמעלה. וגם נבין מהו "שלא יהא דיבורך של שבת, כדיבורך של חול". וגם נבין מהו שבשבת צריכים לדבר רק בדברי השם ובקדושת היום.

מהו הסדר במחית עמלק

תש"ן - מאמר כ"ב | 1989/90 - מאמר 22

הזה"ק בפרשת בשלח (דף קכ"ט ובהסולם אות תע"א) אומר שם וזה לשונו, "אמר רבי יצחק, כתוב, כי מחה אמחה, שמשמע שהקב"ה ימחה. וכתוב, תמחה את זכר עמלק, שמשמע, שאנו צריכים למחות אותו. ומשיב, אלא אמר הקב"ה, אתם תמחו את זכר עמלק שלמטה, ואני אמחה את זכר עמלק שלמעלה", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו "עמלק שלמטה", ומהו "עמלק שלמעלה", בעבודה. שמשמע, שיש כאן ענין של מחית שני עמלקים, של מעלה ושל מטה. ועוד יש להבין, שמכאן משמע, שמקודם צריכים למחות את העמלק של מטה, ואח"כ הקב"ה ימחה את עמלק שלמעלה. ויש להבין מדוע לא ניתן לנו דבר שלם, היינו כמו שלומדים "באתערותא דלתתא אתער עובדא דלעילא". זאת אומרת, שע"י המעשים שאנו עושים למטה, זה גורם שגם למעלה מקבל שינויים, היינו התגלות השפע וביטול הס"א. ומדוע במחית עמלק, אין המעשים שלנו יכולים למחות את העמלק שלמעלה. ומדוע ניתנה לנו רק חצי עבודה, וחציה השניה הקב"ה עושה. והשותפות הזאת למה לי.

ובענין עמלק גם כן יש להבין, מהו מרמז לנו השם שלו. ובאופן כללי ידוע, שעמלק נקרא יצר הרע. אולם באופן פרטי יש ליצר הרע הרבה שמות. וחז"ל (במסכת סוכה דף נ"ב) אמרו, "שבעה שמות יש לו ליצר הרע, רע, ערל, טמא, שונא, מכשול, אבן צפוני. ויש לו עוד שמות כמו פרעה מלך מצרים, עמלק".

ידוע, שבכל דבר אנו מבחינים ב' בחינות, שהם אור וכלי. ואפילו בדברים גשמיים אנו מבחינים בכל דבר פנימיות וחיצוניות, שהחיצוניות נקראת כלי ופנימיות נקראת האור. וניקח לדוגמא, כשאדם משתוקק ללחם או לבשר ודגים, וכדומה, אין האדם משתוקק להכלי, היינו החיצוניות, מה שנראה לעינינו, אלא שהאדם משתוקק להפנימיות, מה שאינו נראה לעין, היינו להטעם שיש בהלחם או בבשר ודגים, וכדומה.

ועוד יותר מזה, אנו רואים, שבכדי להנות מהתענוג המלובש בהכלי, האדם צריך להכנה, היינו כפי ערך הכנתו, באותו שיעור הוא יכול להנות מהאור התענוג המלובש בהכלי, הנבחן לחיצוניות. כלומר, אינן דומה שהאדם הולך לשתות מים כשהוא צמא, לזמן, שהאדם שותה מים והוא לא צמא. וזהו מטעם, שהכלי של קבלת התענוג נמדד לפי שיעור ההשתוקקות להתענוג.

לכן אנו רואים, בזמן שאדם רוצה להנות ממשקאות, הוא אוכל מקודם דברים חריפים ומלוחים, בכדי שיעוררו בו השתוקקות לשתיה. וכן הוא בכל הדברים, שבלי השתוקקות לא יכולים להנות משום דבר. וזה נובע מתחילת הבריאה, כמו שלומדים, שמטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, ברא רצון לקבל הנאה ותענוג. ומטרם שנגלית הבחינה ד', שהיא ההשתוקקות, עוד לא נבחן לבחינת כלי, שיהיה מוכשר לקבל את האור והתענוג.

ונחזור עתה לבחינת אור וכלי שברוחניות. היינו, שאותו הסדר שיש בגשמיות נוהג גם ברוחניות. ובאמת הוא להיפך, מה שנוהג בגשמיות נמשך זה מרוחניות. אולם בדבר אחד יש הבדל בין גשמיות לרוחניות, כלומר, שבגשמיות התענוג היינו, האור, שהוא הפנימיות, מגולה, כמו שכתוב "עין רואה והלב חומד".

לכן כשמסתכל על דבר גשמי, פחות יותר הוא מרגיש, שיש שם טעם פנימי. והתענוג שמלובש בחיצוניות הכלי, זה מושך אותו ומעורר בו חמדה. מה שאין כן תענוגים רוחניים, המלובשים בחיצוניות הכלים, הנקראים "תורה ומצות", עליהם שורה בחינת צמצום והסתר. לכן לא יכולים לומר, שהתענוג והאור המלובש במצות ציצית, מושך אותו, לכן הוא הולך ללבוש ציצית. וכדומה בשאר מצות. כמו שלמדנו, שהצמצום היה לתיקון הבריאה. נמצא, שבדבר זה יש הבחן גדול בין תענוגים גשמיים, המלובשים בדברים חיצוניים, לתענוגים רוחניים, המלובשים בדברים חיצוניים, שהם תורה ומצות.

לכן מסיבת הצמצום יש כאן ענין של "שלא לשמה" וענין "לשמה". וזהו מסיבת ההסתר שנעשה על תענוגים רוחניים. זאת אומרת, שלא יכולים לומר לאדם, תנסה ותלבש ציצית, ותראה איזה טעם טוב אתה תקבל מלבישת ציצית. לכן מוכרחים לומר, תלבש ציצית, ותמורת זה אתה תקבל תענוג, לא מה שמלובש במצות ציצית, כי בזה אין אתה יכול להרגיש שום טעם.

אם כן האדם שואל, בשביל מה אני צריך ללבוש ציצית. אז צריכים לומר להאדם הזה, ששואל, תקבל תענוג גדול תמורת זה. ואיזה תענוג אני אקבל. אז אומרים לו, אתה יכול לבחור לך תמורת עבודה בתו"מ תענוגים של עולם הזה, כמו שכתוב בזה"ק, היינו פרנסה ובריאות וחיים ארוכים, או שאתה תקבל שכר בעולם הבא גם כן, כמו שאומר הרמב"ם בסוף הלכות תשובה.

נמצא לפי זה, ש"שלא לשמה" יהיה הפירוש לא כמו בגשמיות. שבפנימיות הכלי יש שם מלובש איזה תענוג של בשר או של דגים וכדומה. כלומר, שהאור המלובש בפנימיות הכלי, זה מושך אותו לקיים תו"מ. אלא תענוג אחר, שמה, שאינו מלובש בהכלים האלו, שהוא יקבל, זה מושך אותו לקיים את התו"מ. וזה נקרא "שלא לשמה". היינו, שאין הכוונה שהמצוה מושכת אותו, היינו מה שמלובש בתוך המצוה, אלא "שלא לשמה" מושך אותו, כלומר מה שאינו מלובש בתוך המצוה, זה מושך אותו, אלא התענוג שאינו מלובש בהמצוה, והוא נמצא מחוץ להכלים, הנקראים תו"מ, זה מושך אותו.

וזה נקרא "שלא לשמה". היינו, בשעה שעוסק בתו"מ, הוא מקבל כח עבודה, מטעם שיקבל אח"כ תמורה. זאת אומרת, אם היתה לו מציאות לקבל תענוגים ממקום אחר, יותר גדולים, הוא יכול לוותר על תו"מ. אלא לפי מה שיש לו אמונה בשכר ועונש, בגלל זה הוא מוכרח לקיים תו"מ, אבל האדם היה יותר שבע רצון, אם הוא לא היה צריך לקיים כל כך הרבה תו"מ, והיה מקבל את אותו השכר.

זאת אומרת, שאין מעניין אותו את ענין עשיית המצות, אלא ענין קבלת השכר. וכמו בגשמיות, כל אדם רוצה לתת פחות שעות עבודה ויותר שכר, כמו כן אלו שכל עבודתם היא בשלא לשמה, אינם דואגים יותר לקיים תו"מ, אלא דואגים להיפך, מדוע צריכים לקיים כל כך תורה ומצות, הלא היה יכול הבורא לתת לנו פחות תו"מ, ולתת לנו יותר שכר. וזה נקרא, שהשלא לשמה מחייב אותו לעסוק בתו"מ.

מה שאין כן אלו שרוצים לעבוד לשמה, היינו שהם רוצים שהתו"מ הם בעצמם יהיו הגורמים המחייבים אותם לעסוק בתו"מ, כמו כנ"ל בתענוגים גשמיים, שהפנימיות המלובשת בהחיצוניות זה הוא המעורר אותם להשתמש בהחיצוניות. זאת אומרת, מה שמשתוקקים לאכול בשר או דגים, אין הכוונה שעבור היגיעה, שמשתדלים לאכול בשר ודגים, וכדומה, הם יקבלו שכר, אלא הם משתוקקים להתענוג הנמצא בתוך הבשר ודגים, ואין איש בעולם שיהיה ברוגז על הבורא, מדוע ברא כל כך הרבה חיצוניות, היינו הרבה דברים, שיהיה בכל דבר תענוג אחר.

אלא שהאדם אומר, אני מסתפק בלחם ומים, ואין אני רוצה, שיהיו עוד תענוגים מלובשים בעוד דברים. אלא אדרבה, אנו רואים, שכל אחד ואחד משתדל, לפי יכולתו, להרבות בדברים חיצוניים, היינו מכמה מינים. אפילו כשאוכל בשר, גם כן משתדל שיהיה מן בשר המשובח ביותר. היינו האדם משתדל בדקדוקים של אכילת בשר. כלומר, הוא משתדל בהאור, היינו בהתענוג המלובש בהחיצוניות, שירגיש טעם יותר גדול.

באותו אופן האדם נוהג בזמן שהוא עוסק לשמה. היינו, אין הוא ברוגז, מדוע יש כל כך מיני מצות, כלומר שאין לו שום טענה, מדוע יש תרי"ג מצות, והוא היה מסתפק בפחות, משום שבכל מצוה ומצוה, האדם מאמין שיש טעם אחר, כנ"ל, בגשמיות, וכשהוא רוצה ללכת בדרך של לשמה, שהגם שאינו מרגיש את הפנימיות התענוג, המלובש בכל מצוה, אבל הוא מאמין באמונת חכמים, שהוא כך, כמו שכתוב בזה"ק, ש"יש תרי"ג פקודין, שבכל מצוה ומצוה, נפקד שם אור מיוחד, השייך לאותו מצוה".

ומה שהוא לא מרגיש, הוא מאמין, שזהו מטעם, שהיה הסתר וצמצום, שלא ירגישו את התענוג, הנבחן לפנימיות המלובשת בתו"מ, שזהו לטובת התחתונים. כלומר, שכל עוד שלא זכו לבחינת בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "דביקות בה'", ואם התענוג יהיה מגולה, בטח יקבלו זה בעל מנת לקבל, וזה יגרום להם בחינת פירוד מחיי החיים, הנבחן לבחינת מיתה ברוחניות.

לכן הם רוצים לעבוד רק מטעם להשפיע, היינו שהם רוצים לשמש את המלך, כמו שאומר בזה"ק "דעיקר יראה הוא, שהאדם עובד את ה' "בגין דאיהו רב ושליט", שהוא מטעם גדלות המלך. וזה נמצא גם כן בהטבע, שיש הנאה לאדם בזמן שהוא משמש להגדול.

לכן האדם שרוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, הוא זקוק, שיהיה לו מלך גדול, לשמש אותו. ואז אין האדם רוצה תמורה, היינו לקבל את התענוג המלובש בחיצוניות של תו"מ, אלא הוא רוצה לקבל על עצמו לעבוד רק לקיים החיצוניות של תו"מ, ועל הפנימיות הוא לא רוצה, משום שהוא מאמין באמונת חכמים, שאם הוא ישתוקק לקבל את הפנימיות, זה יגרום לו פירוד, כנ"ל.

לכן הוא רוצה לעבוד רק לקיים את החיצוניות של תו"מ. ומה הנאה שלו. לפי הכלל "בלי הנאה אין האדם יכול לעבוד", מטעם רצונו להטיב לנבראיו, איך שיהיה מוכרח האדם להנות מעבודה. רק ההבדל הוא בזה: לפעמים אדם עובד על מנת שיקבל שכר אחר עבודה של יום, כמו שכתוב "בערב תיתן שכרו", או בכל שבוע הוא יקבל את שכרו. ויש אנשים שעוסקים במקח וממכר, שהם מקבלים את שכרם בכל פעולה ופעולה. אבל בלי שכר אי אפשר לעבוד.

לכן אלו אנשים, שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, היינו על הכוונה שהם משמשים את המלך הגדול, נמצא, שהם נהנים תיכף על המקום. היינו, בכל פעולה שהם עוסקים, כבר נהנים, ואין להם צורך לקבל שכר אח"כ, כי הם מקבלים את השכר על המקום, כדוגמת הסוחרים כנ"ל.

אולם יש כאן עבודה גדולה, כלומר שעיקר העבודה בעסק תו"מ מתחלת כאן, מטעם, אם כל היסוד של האדם הוא מטעם, שכל הנאה שלו היא בזה, שהוא משמש את מלך גדול, ואם תהיה מגולה את גדלותו יתברך בעולם, אז לא היה קשה לשמש את המלך. אבל כנ"ל, שלמדנו, שנעשה צמצום והסתר על הטוב ועונג, במה שמלובש בתו"מ. וכמו כן נעשה הסתר על הבורא בעצמו, שאנו צריכים להאמין על השגחתו יתברך, שהוא בבחינת טוב ומטיב, ושכינתא בעפרא ושכינתא בגלותא, היינו שאין כבודו יתברך מגולה לתחתונים.

אלא שיש לנו עבודה גדולה להתגבר על הגוף שלנו, היות שהגוף טוען, הלא אנו רואים שהבורא ברא בנו כח שכלי, שעם השכל אנו הולכים, היינו לפי מה שהשכל אומר לנו, כך אנו שומעים בקולו, אם כן, בזמן שבאים להגוף, ואומרים לו, שלא צריכים להסתכל על השכל, מה שהוא אומר לנו, אלא ללכת למעלה מהשכל, ולהאמין בה' למעלה מהדעת, על זה הגוף מתנגד.

לכן כשאין גדלות וחשיבות המלך מגולה, איך יכולים לעבוד ולקיים תו"מ בגלל גדלות המלך, הלא הסטרא אחרא מכסה על גדלותו יתברך, אם כן איך אפשר לעבוד מטעם גדלות וחשיבות המלך.

וזהו ענין קליפת עמלק, כמו שכתוב (בפרשת כי תצא) "זכור את אשר עשה לך עמלק, אשר קרך בדרך, ואתה עייף ויגע ולא ירא אלקים". שענין "אשר קרך בדרך" פירש רש"י וזה לשונו, לשון קור וחום, ציננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להילחם בכם, והתחיל, והראה מקום לאחרים. ומפרש שם ב"שפתי חכמים" וזה לשונו, "רצה לומר בדבר חם, שהכל יראים ממנו. כך אומות העולם היו יראים מכם, אבל עמלק ציננך והפשירך, לשון מים פושרין".

נמצא, שענין עמלק הוא קליפה. בזמן שהאדם מתגבר ומתחיל ללכת בדרך של אמת, בא הוא ומחליש את האדם, ואומר, אל תפחדו מלהסתלק מדרך של השפעה. ועד כמה שהאדם מתגבר בגדלות ה', שאומר, שכדאי לעבוד בלתי ה' לבדו ולא לתועלת עצמו, (בא עמלק) ונותן להבין להאדם, הלא אתה רואה, שאתה עייף ויגע מהעבודה הזו. ולא ירא אלקים, היינו שענין "יראת שמים", שהיה לישראל, שאמרו, שכדאי לעבוד ולשמש מלך גדול, בזה הוא הכניס דעתו, היינו שאין שום חשיבות של מלך. אם כן, מדוע אתם רוצים לעבוד בלי שכר, אלא רק לתועלת ה', מחמת גדלותו יתברך. את היראה הזו הוא קלקל, היינו שכל מטרתו היתה אך ורק לבטל את חשיבות של יראת שמים, הנקראת "עקרא דיראה הוא בגין דאיהו רב ושליט".

נמצא, שהוא הכניס לעם ישראל בחינת ביטול על החשיבות של ירא אלקים, שכל המלחמה שלו היתה להחליש אותם מהעבודה, לשמש מלך גדול, שבשביל זה, היינו שבשביל חשיבותו של גדלות הבורא, כדאי לעבוד ולשמש אותו.

וזה פירוש "אשר קרך בדרך", היינו בדרך זו, שלא רוצים שום תמורה, רק זה לבד, כלומר רק לשמש את המלך. החשיבות הזאת הוא קלקל. זאת אומרת, בזמן שעמלק רואה, שהאדם מתלהב ומתחמם בעבודה, והאדם שמח בזה שזכה לקבל קצת חשיבות, שכדאי לשמש מלך גדול, אז בא ואומר לשון הרע ולוקח מהאדם את החשיבות הזאת. וממילא נאבדת מהאדם את החמימות שהיתה לו בזה, שהיתה לו קצת הרגשה, שיש לו חיבור עם מלך גדול.

וזה שאומר "ואתה עייף ויגע", היינו שבזמן עבודה, שהיה מאמין, שהוא משמש מלך גדול, האדם היה חי ולא היה מרגיש שום עייפות. ובזמן שעמלק הכניס בהאדם בחינת ביטול בגדלות ה', תיכף האדם נעשה עייף מהעבודה, כמו שאומר בזה"ק, "באתר דאית טרחא, תמן אית ס"א", שפירושו, שהאדם צריך לדעת, שאם האדם עובד עבודת הקודש, ומרגיש את העבודה הזו לטורח ולמשא, סימן הוא, שיש שם סטרא אחרא והיא מחלישה את האדם, שלא ירגיש, שהאדם משמש למלך גדול.

נמצא, שעיקר קליפת עמלק היא מכוונת נגד גדלות ה', היינו שעיקר יסוד היהדות נבנה על היראה "בגין דאיהו רב ושליט", דוקא על זה היתה מלחמת עמלק, היינו שהאדם לא יעבוד על בחינת "יראת אלקים". וזה שאומר "ולא ירא אלקים".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הפירוש שאומר הזה"ק, ש"יש עמלק למטה ויש עמלק למעלה". כי ענין "עמלק למטה", פירושו, היינו על הכלי. ו"עמלק של מעלה", היינו האור. כלומר, זה שעמלק לא נתן לעבוד לתועלת ה', זה נקרא "כלי", היינו הרצון לעבוד לשם שמים, אף על פי שעמלק מפריע עם הטענות שלו.

כלומר, "עמלק שלמטה" פירוש, שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים, ועמלק לא נתן לו לעבוד, והוא מכיר ומרגיש שזוהי הקליפה, שמביאה לו את המחשבות האלו, שמבטלות את כבוד שמים, וכואב לו על זה, זה נקרא "עבודת האדם", היינו שהאדם רוצה לבטל את כל הטענות של עמלק, והאדם בא לידי הרגשה, שהוא, מצד עצמו, אין הוא רואה שום אפשרות, שיוכל לבטל את הלשון הרע, מה שעמלק מדבר אליו, בכל זמן שהאדם רוצה לעבוד, רק מטעם גדלות וחשיבות המלך, והאדם רואה, שיותר מתפלה, להתפלל לה', שלא יתפעל מהלשון הרע שלו, אין בידו לעשות. וזה נקרא, שהאדם רוצה למחות את העמלק שבלבו ומוחו.

ובזה נגמר בחינת כלי של מחית עמלק, שעל הרצון והחסרון הזה שיש להאדם, בזה שהוא מרגיש איזה הפסדים בחיים שלו עושה לו העמלק הזה, ומכל מקום אין האדם מצד עצמו יכול להתגבר, אז האדם מרגיש, שאינו חסר לו, רק עזרת ה', היינו שה' יעזור לו. והוא מאמין בחז"ל, שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו". ואז הקב"ה מבטל את העמלק שלו.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, על מה שהזה"ק מתרץ, שיש עמלק למעלה ויש עמלק למטה. ועל עמלק שלמעלה, אומר הקב"ה "כי מחה אמחה", היינו שהקב"ה ימחה אותה למעלה. ועל עמלק שלמטה, אמר הקב"ה "תמחה את זכר עמלק", היינו שהאדם צריך למחות. ושאלנו, מהו ענין של ב' עמלקים. ומדוע אין הקב"ה מוחה את שניהם, או שיהיה בכוחו של אדם למחות את שניהם, השותפות הזו למה לי.

והפירוש הוא כנ"ל, שיש ענין אור וכלי, ובלי כלי אין אור, כידוע, שאין מילוי בלי חסרון. וגם שאלנו, מהי בחינת עמלק, שצריכים למחות אותו יותר משאר שמות שיש ליצר הרע. והתשובה היא כנ"ל, שענין יצר הרע הוא שמדבר לשון הרע על ה', שלא כדאי לעסוק בתורה ומצות. והיות שלפי הכלל, שאין אדם יכול לעשות שום תנועה, אם לא שתהיה סיבה, המחייבת לעשות את הדבר.

לכן אמר הזה"ק, שיש ג' סיבות, שבשבילן האדם מקיים תו"מ (הקדמת ספר הזהר, ובהסולם אות ק"צ) וזה לשונו, "היראה מפורשת לשלוש בחינות. שתים מהן, אין בהם שורש כראוי. ואחת היא שורש היראה. יש אדם, שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו, או ירא מעונש גופו, או מעונש כספו, ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. ויש אדם, הירא מפני הקב"ה, משום שירא מעונש העולם ההוא, ומעונש של הגיהנום. שתי מיני יראות האלו, אינן עיקר היראה ושורשה. היראה שהיא עיקר, הוא שאדם ירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו. וישום חפצו באותו המקום שנקרא יראה".

ובהאמור אנו רואים, שהגם שיש יצר הרע, שלא נותן לקיים תו"מ, אבל אין הם הלעומת העיקר של היראה, הנקראת "משום שהוא רב ושליט". שזוהי עיקר היראה, שבגלל זה האדם רוצה לשמש את המלך, מפני גדלות וחשיבות המלך. ועמלק רוצה דוקא זה להחליש. היינו, שטוען, הלא האדם בעצמו רואה, שאין שום חשיבות להקב"ה, שיעבדו אותו מפני גדלותו, כי אתה רואה, איך שיש הסתרה גדולה על השגחתו יתברך, שנוכל לומר, שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.

והוא טוען, שאין זו הסתרה. אלא, כמו שאנו רואים בעינינו, כך הוא באמת, ולא כמו שעם ישראל אומרים, שבאמת הקב"ה מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, אלא אנחנו עוד לא זכינו לזה, לראות איך שהשגחתו היא בבחינת טוב ומטיב, אלא אנחנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, ולומר "עינים להם ולא יראו".

לפי זה אנו רואים, שהיא הקליפה ממש נגד העיקר היראה. מה שאין כן שאר הקליפות, אינן כל כך מיוחדות נגד האמונה, שהוא יתברך בבחינת טוב ומטיב. נמצא, שקליפת עמלק היא ממש הלעומת היראה אמיתית.

וזה שכתוב אצל עמלק "ולא ירא אלקים". היינו, שהוא דיבר לשון הרע על היראה של כבוד שמים, כלומר על ענין יראה מטעם כבוד שמים, שיש לנו ללכת על הקו הזה. ועל זה היתה לעמלק כל התנגדות שלו, משום שזהו ממש נגד עבודות אמיתיות, שהאדם צריך לזכות ולהשיג.

ובזה יכולים להבין, מדוע צריכים למחות את הקליפה הזו. והטעם הוא, משום שאנחנו צריכים לומר, שאין אמת בדבריה, במה שהיא אומרת, שאין כאן שום הסתרה, אלא ממש כמו שאנו רואים כך הוא. ובחינה זו צריכים למחוק, היינו לומר, שאין אמת בדבריה. אלא איך האדם יכול למחות, בזמן שיש הסתרה על השגחתו יתברך, בזמן שעמלק עומד בתוקף נגד האדם. על זה אומר הקב"ה, אתם צריכים לתת את הכלי, היינו החסרון, כלומר מה שחסר לכם, שאתם צריכים לתת תשומת לב מה שחסר לכם.

לכן אומר הקב"ה "תמחה את זכר עמלק", היינו מה שאומר, שאין אתם צריכים לעשות שום דבר, היינו איזו עצות, בכדי שתוכלו לעבוד בשבילי, אלא שתמחו מה שעמלק אומר לכם, ושתאמינו למעלה מהדעת, היינו למעלה מדעתו של עמלק, מה שהוא מדבר לשון הרע עלי, היינו שלא כדאי לעבוד בשבילי.

ואם אתם רוצים לעבוד למעלה מהדעת, מטעם, כמו שכתוב "מה ה' אלקיך שואל ממך, כי אם ליראה אותי", שדוקא על בחינה זו הוא מתנגד, ואתם רוצים למחות אותו, ואם רצונכם יהיה באמת, רק אתם לא יכולים למחותו, זה נקרא שאתם תמחו אותו מלמטה. ועם מה תמחו אותו. תשובה, עם הרצון, שאתם רוצים ללכת למעלה מהדעת. ואז אני אמחה אותו מלמעלה, היינו שאני אתן לכם את הכוח למחות.

וזה מובן לנו בב' הבחנות. היינו, שתזכו לגילוי פנים. נמצא, שכל מה שדיבר עמלק, נמחה. היינו, שאין אמת בדברו. וב', שיהיה לכם הכח ללכת ולקבל את ההסתרת פנים. אולם זה ענין גילוי פנים יהיה אח"כ, כמו שכתוב אצל משה, שאמרו חז"ל "בשכר, ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט". נמצא, שמחה אותו מלמעלה, היינו שכבר יש גילוי פנים.

והשאלה ששאלנו, מדוע אין הקב"ה נותן להאדם שיעשה הכל. הוא פשוט, שענין גילוי פנים, רק ה' יכול להתגלות פניו. וזה לא שייך לומר, שנייחס אותו לאדם, וכמו כן מה שהאדם צריך לעבוד בזמן ההסתרה, ולא ה' יתן תיכף הכח. ולמה צריך האדם להתחיל, אחרת לא היה להאדם את הכלי, כי האדם צריך מקודם לרכוש חסרון, ואח"כ אפשר לומר, שהקב"ה ממלא את החסרון.

ובהאמור יוצא, עמלק למטה, פירוש מה שהאדם מרגיש, שזהו עמלק, ורוצה למחותו, שלא רוצה לשמוע לשון הרע ממנו. עבודה זו שייכת להאדם. עמלק שלמעלה, שכל אחיזתו הוא בההסתרה. אח"כ ה' נותן את הגילוי פנים. זה נקרא, שעמלק נמחה למעלה. ועבודה זו שייכת להבורא.

מהו שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, בעבודה

(קטע מתוך המאמר)

תש"ן - מאמר ל"ו | 1989/90 - מאמר 36

[...] ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שאמר על מה שכתוב אצל אברהם (לך לך חמישי) "ויאמר אליו, אני ה', לתת לך את הארץ הזאת, לרשתה. ויאמר, במה אדע כי ארשנה. ויאמר לאברהם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

ושאל על התשובה, מה שה' נתן לו על השאלה "במה אדע", שעם ישראל יהיה בגלות מצרים, כלומר, שזהו הבטיחות שאברהם יכול לדעת, שאחרי הפעולה הזו, שהם יהיו בארץ לא להם, מזה כבר ידע אברהם בבטיחות גמורה, שהם ירשו את הארץ. ושאל, מהי התשובה, שמשמע, שאברהם הבין שזו תשובה נכונה. כמו שאנו רואים, שאברהם היה יכול להתווכח עם הבורא בסדום, שאברהם שאל כל פעם "אולי". וכאן משמע, שהוא כן הבין שהיא תשובה נכונה, ולא שאל יותר.

ואמר, שהתשובה היתה על השאלה מה ששאל אברהם. כי לכאורה קשה, שמקשים העולם, שאברהם, שכתוב אצלו "והאמין בה'", מה פתאום שאל שאלה כזו "במה אדע כי ארשנה". ואמר, שאברהם ראה איזה ירושה הבורא רוצה לתת לו, שהיא ירושת הארץ, שכל מטרת הבריאה נכללה בהארץ הזאת. והלא יש כלל "אין אור בלי כלי", כלומר "אין מילוי בלי חסרון", לכן שאל, אם כן איך אפשר שהם ירשו את הארץ, בו בזמן שאין להם חסרון לזה.

כי בזמן שיקבלו קצת הארה רוחניות, כבר יהיה להם סיפוק, והם יעבדו את ה' בשמחה ולא ידאגו על שום דבר, היות שלא צריכים יותר. אם כן לא יהיה להם שום צורך לירושת הארץ הזאת, שהיא בחינת מטרת הבריאה, כנ"ל. אם כן השאלה היתה, שהוא לא רואה, שיהיה להם שום צורך. ובלי צורך לא נותנים שום דבר, בפרט דבר רציני, שהוא ירושת הארץ.

על זה השיב הקב"ה "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". כי "ארץ" פירושו רצון. כלומר, שהם יהיו תחת שליטת הרצון לקבל, שזה לא שייך לעם ישראל, אלא הרצון הזה שייך למצריים, שזה נקרא "ארץ לא להם". וענו אותם ארבע מאות שנה. כי ארבע היא מדרגה שלימה, שהם ד' בחינות של הוי"ה, שהם מבחינת בינה, שהיא בחינת כלים דהשפעה. נמצא, שענו, בזה שהמצרים לא נתנו לעבוד בבחינת כלים דהשפעה. "ועבדום וענו אותם". במה, ב"ארבע מאות שנה", היינו בספירות הבינה.

ידוע מספר הספירות, שמלכות נקראת יחידות, ז"א עשרות, בינה מאות. וזהו חשבון ארבע מאות, שלא נתנו להם לעבוד. ומתי שהתגברו ועבדו בבחינת בינה, שהם כלים דהשפעה, היתה להם מלחמה גדולה עם המצרים. נמצא, שמצרים היו מעבידום את ישראל, בעת שעם ישראל עבדו בבחינת השפעה, אז הרגישו שהם בגלות. מה שאין כן כשלא עובדים בכלים דהשפעה, לא יודעים שהמצרים הם מתנגדים לעבודה זו.

וזה שאומר (שמות שלישי) "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". כלומר, שעל ידי זה שביקשו עזרה, היה צריך לתת להם כל פעם אורות חדשים, כמו שאומר בזה"ק, שהעזרה מה שנותנים מלמעלה, היא בחינת "נשמתא קדישא", וע"י זה יהיה להם צורך, לעם ישראל, להאורות הגדולים, מטעם שאחרת אינם יכולים לצאת משליטת המצריים.

נמצא, שהתשובה של הקב"ה היתה, שהקב"ה יתן להם צורך לבקש עזרה. שהוא, שכל פעם הוא מגלה להם יותר רע, בכדי שיהיה להם תמיד לבקש עזרה יותר גדולה. וע"י זה יתגלה להם האור של מטרת הבריאה, הנקראת "ארץ הזאת לרשתה". נמצא, אם היו מקבלים מלמעלה, בזמן שביקשו את הרצון להשפיע, את מבוקשם, אז היה להם כבר סיפוק, וממילא אין להם צורך לירושת הארץ. מה שאין כן שנתן להם את הרצון לקבל ולא הרצון להשפיע, ממילא קבלו צורך לעזרת ה'. וע"י זה יהיה בטיחות, שלא יקבלו סיפוק, אלא יקבלו את ירושת הארץ.

היוצא מזה, שדוקא ע"י זה שהיו בשפל המצב, זה גרם להם שיקבלו את האורות הגדולים. ובזה יתורץ, מדוע בזמן שביקשו רצון להשפיע, נתנו להם רצון לקבל, כלומר, שהרצון לקבל הוא מוסיף והולך, במקום שהרצון להשפיע היה צריך להתקבל אצל התחתונים, בזמן שהם מבקשים. לכן, אין להאדם לומר, כי הוא רואה, שחס ושלום לא שומעים למעלה את תפלתו, והראיה לזה, שלא נותנים לו את הרצון להשפיע, אלא הוא צריך לדעת, כי כן מתחשבים עם תפלתו. והראיה לזה, שעונים לו מלמעלה ונותנים לו מה שעכשיו טוב בשבילו, כי עתה יהיה לו צורך לשלימות, כנ"ל.

מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה

(קטע מתוך המאמר)

תש"ן - מאמר ל"ח | 1989/90 - מאמר 38

[...] צריכים לזכור את כל סדר העבודה, שניתן לנו לעשות, כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות". ודברנו מזה כמה פעמים, שיש לפנינו ב' בחינות, שהם הפוכים זו לזו. והם נקראים:

א. מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג.

ב. תיקון הבריאה, שהנבראים ישתדלו להשפיע להבורא שהוא יהנה. כלומר, מזה שהרצון לקבל לעצמו רוצה להנות, והרצון הזה הבורא נתן לו, ועל הרצון הזה הוא מוותר, אלא כל רצונו הוא שהבורא יהנה.

נמצא, ששניהם הפוכים זה לזה. לכן יש עבודה קשה, בכדי להגיע לרצון זה, הנקרא "רצון להשפיע נחת רוח ליוצרו", ולוותר על הרצון של תועלת עצמו. ובכדי שתהיה מציאות לאדם לצאת משליטת הרצון לקבל, מוכרחים להתחיל ב"שלא לשמה", היינו לתועלת עצמו. היינו, שעל ידי זה שיקיים תו"מ, יהיה לו שכר בעולם הזה, כמו שכתוב בזה"ק "שיהיה לו חיים, ובריאות, ופרנסה". אחרת לא תהיה לו המציאות, שיהיה בידו להנות מחיים גשמיים בעולם הזה. וכשהאדם מאמין בזה, כבר יש לו מי שמחייבו לקיים את התו"מ, שזה נקרא, שהוא מאמין בשכר ועונש, היינו שהוא מקיים תו"מ מסיבת שהוא מפחד מעונש, ומצפה לקבל שכר.

ולפעמים השכר ועונש מתבטא אצל האדם בשכר ועונש בעולם הבא, שיש שם ענין גן עדן וענין גיהנום. וזוהי הסיבה המחייבו לקיים תו"מ. והיות "שמתוך שלא לשמה באים לשמה", היינו המאור שבתורה מאיר לו, שיש ענין שכר ועונש באופן אחר, היינו השכר הוא לזכות לדביקות ה', שאז יש לו מקום, שיהיה בידו להרגיש גדלות המלך, ושהוא מצפה לשכר הזה. ועונש נקרא אצלו, בזמן שהוא רואה ומרגיש, שהוא נפרד מחיי החיים, וזה שהוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. זהו העונש הכי גדול אצלו.

נמצא, שגם בזמן שהאדם כבר קבל איזו הרגשה מתו"מ, ממה שהשלא לשמה גרם לו, שמתחיל להרגיש לפעמים קצת גדלות ה'. וזה גורם לו, שהאדם רוצה להיבטל אליו "כנר בפני אבוקה". ואין האדם יכול להבין אז, מדוע הוא רוצה עתה להיבטל אליו, ולבטל את כל מציאותו של עצמו לפני הבורא. אלא זה בא אליו כאילו זהו דבר טבעי. כלומר, אפילו שהאדם לא מבין מה נעשה עמו עתה, שהוא רוצה להיבטל, אבל מבחינת המציאות כך הוא. וזה נקרא "אתערותא דלעילא", שאין יד אדם מגעת שם. כלומר, שענין "יד" פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד". כלומר שאין האדם מבין, מדוע הוא רוצה להיבטל אליו ממש.

אולם אח"כ, כשהתעוררות מסתלקת ממנו, ואז האדם מתחיל לחשוק ולהגיע לידי ביטול לה', והוא רוצה עתה להשיג את ההרגשה, כמו שהיתה לו בזמן עליה, הוא מתחיל לראות, איך שהוא מרוחק מזה, וכל האברים שבו מתנגדים לרעיונות כאלו, היינו לבטל את התועלת עצמו, ושכל דאגותיו יהיו אך ורק איך לעשות נחת רוח ליוצרו.

אז הוא רואה, שהעולם חשך בעדו, ואין הוא מוצא שום מקום, שיהיה לו ממה לקבל חיים. ואז הוא רואה, שהוא נמצא במצב של ירידה ושפלות. שהוא רואה, שאין לאף אחד מחשבות רעות כאלו, בזמן שהוא בא לירידה כזו. והגם שהאדם צריך להאמין באמונת חכמים, שהמחשבות האלו באות מלמעלה, כלומר, מלמעלה רוצים שהאדם הזה, שרוצה עתה להתקרב לה', שיקבל ירידות, מטעם שזה שהוא מקבל ירידות, הוא בכדי שירגיש צורך שה' ירום אותו.

וזהו כמו שכתוב "מאשפות ירום אביון". כלומר, שדוקא בזמן שהוא מרגיש שנמצא באשפה, כלומר כל אלה הדברים, שהיה מסתכל עליהם שהם בחינת פסולת, שהוא מאכל לבעלי חי, שהם אוכלים את הפסולת מה שבני אדם זורקים לאשפה, ואומרים שזהו מאכל שלא מתאים למאכל אדם, כמו שהוא בעצמו היה אומר בזמן עליה.

אבל עתה, בזמן שהבורא רוצה לקרב אותו, אז האדם צריך להרגיש את החסרון שלו, אז הוא יכול לקבל מילוי על החסרון. נמצא, שדוקא בזמן שהאדם נמצא באשפות, ומשם הוא מחפש את מזונותיו, וכשהוא רואה לאיזה מצב הוא הגיע אחרי כל היגיעה, שנתן בכדי להגיע להשיג את הרצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הוא יכול לתת תפלה אמיתית. אבל לא תמיד יש לאדם כח הזה להאמין.

אולם בזמן שהאדם כבר עומד סמוך למקום, שיקבל את העזרה מלמעלה, היינו ש"סמוך" נקרא, שהכלי, היינו הצורך להרצון להשפיע, הוא ממנו ולהלאה, שאז הוא רואה, שרק הבורא יכול להציל אותו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזוהי הנקודה החשובה ביותר בעבודת האדם, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא, היות שהוא רואה, מאה אחוז שלא יועיל לו שום דבר, רק הבורא בעצמו יכול לעזור.

והגם שהוא מאמין בזה, מכל מקום לא תמיד מאירה לו האמונה הזו, שדוקא עתה הוא הזמן היותר מוכשר לקבל את ישועת ה', שדוקא עתה הוא יכול להיוושע שה' יקרב אותו, היינו לתת לו את הרצון להשפיע ולצאת משליטת אהבה עצמית, שזה נקרא "יציאת מצרים". כלומר, שהוא יוצא משליטת המצריים, שהיו מצירים את ישראל, שלא נתנו להם לעבוד את עבודת הקודש. "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שועתם אל אלקים", אז ה' הוציא אותם מגלות מצרים.

כלומר, היות שעם ישראל היו מרגישים את השעבוד, ורצו לברוח מהגלות הזאת, מה שהמצריים היו מעבידים אותם, כשבאו לנקודה החשובה הזו, היינו שהיו מרגישים את שפלותם, אז הוציא אותם הקב"ה ממצרים. וזה כמו שאומר האר"י הקדוש, שעם ישראל כשהיו במצרים, כבר היו במ"ט שערי טומאה. ואז הוציא אותם הקב"ה ממצרים.

שפירושו כנ"ל, שכבר באו בתכלית השפלות, שאין למטה הימנה. אז הוציא אותם הקב"ה.

נמצא, בזמן שהאדם רואה, איך שהוא בתכלית השפלות, והוא צריך להאמין אז, שדוקא עתה הוא הזמן, שה' יקרב אותו, ואם האמונה אינה מאירה לו אז על המקום, אז הוא בורח מהמערכה.

נמצא, שכל סדר היגיעה שהוא נתן, כאילו היה בחינם. אבל אח"כ נותנים לו עוד הפעם מלמעלה התעוררות, ושוב שוכח מה שהיה לו בזמן הירידה, ושוב הוא חושב, שכבר לא יהיו לו ירידות, וחוזר חלילה. והאדם צריך לרחמים גדולים, שלא יברח מהמערכה. והגם שהאדם משתמש עם העצות מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", אבל האדם אומר, שכבר השתמש עם העצה הזו כמה פעמים, ולא עוזר לו.

וגם אומר, שכבר השתמש עם העצה של "הבא לטהר מסייעין אותו", וכאילו כל אלו העצות הן לא בשבילו. אם כן הוא לא יודע מה לעשות. ואז הוא המצב הכי גרוע אצל האדם, היינו שהוא רוצה לברוח מהמצבים האלו. אבל אין לו לאן לברוח. ואז הוא סובל יסורים, מזה שהוא נמצא בין יאוש למצב של בטחון. אבל האדם אומר אז, לאן אפנה.

ואז אין שום עצה אלא לתת תפלה. והתפלה הזו היא גם כן בלי שום בטחון. נמצא, שאז הוא צריך לתת תפלה, שיאמין, שה' כן שומע תפלה, וכל מה שהאדם מרגיש במצבים האלו, הוא לטובתו. וזה יכול להיות רק למעלה מהדעת. כלומר, הגם שהשכל אומר לו, שמכל החשבונות, אתה רואה, שאין שום דבר יכול לעזור לך, גם זה הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול להוציא אותו מהרצון לקבל לעצמו, ותמורת זה הוא יקבל את הרצון להשפיע. ואז, כשהאדם מקבל את הרצון להשפיע מהקב"ה, אז האדם נעשה שלם עם ה', כלומר שזוכה לבחינת השתוות הצורה, שזה נקרא "יחוד".

ואז האדם נבחן ש"אין בו מום". כי כל המומים שיש באדם, הוא שיש לו מחשבות רעות על רוחניות. כלומר, במקום שהאדם צריך להרגיש את חשיבות דקדושה, שזה דבר חשוב מאוד, בזמן שהאדם רוצה להתבטל אליו, שיש לו בחינת אהבת ה' מחמת השתוקקות לה', ואצלו הוא להיפך, היינו שהוא מרגיש את התנגדות הגוף. וכל זה הוא מחמת חסרון אמונה בגדלות ה'. ואיך יכולה להיות מציאות, שיתקרב לה' עם המומים שיש בו. וזהו ששאלנו, איך אמרו שמי שיש לו מום, לא יקרב. היינו, שכבר אין לו שום בחירה, שיוכל לבוא להתקרבות ה'. היינו, לא עליו נאמר "ובחרת בחיים". היתכן לומר כך.

אלא בעבודה יש לומר, כי "מום" נקרא חסרון, היינו חסרון באמונת ה'. ממילא "כל אשר בו מום, לא יקרב" לא יכול להתקרב לה'. אלא צריכים מקודם לתקן את מומיו, היינו שיעשה מעשים טובים על הכוונה שיזכה לאמונת ה', שהוא משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב.

מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה

תש"ן - מאמר מ' | 1989/90 - מאמר 40

הנה כתוב (ואתחנן, שביעי) "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, כי אתם המעט מכל העמים, כי מאהבת ה' אתכם, ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם, הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים, מיד פרעה מלך מצרים". אמרו חז"ל (חולין פ"ט) "לא מרובכם, אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני", עד כאן לשונם.

ויש להבין מה בא זה ללמדנו, בזה שפירשו חז"ל, שהקב"ה אמר לישראל, חושקני בכם. שאפילו שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני. אם הקב"ה היה אומר, אף על פי שאני משפיע לכם גדולה, אז אתם ממעטים את עצמכם לפני בשר ודם, הייתי מבין זה. אולם חז"ל אמרו, שאתם ממעטים עצמכם לפני, היינו לפני הקב"ה. איזו מדרגה היא זאת, שאם הקב"ה נותן לאדם גדלות, אין הוא מתגאה לפני הקב"ה, בזה שהקב"ה נתן לו גדלות.

וכי אם המלך נותן גדולה לאדם ומגדיל אותו לפני השרים, אז האדם הזה מתגאה גם לפני המלך. היתכן. אם כן, מהי החשיבות שאין מתגאים לפני הקב"ה, אלא שהם מתמעטים לפני. היינו לגבי מי הם מתמעטים. השכל מחייב, שבזמן שהאדם מבין את גדלות המלך, בטח שהאדם משפיל את עצמו יותר לפני המלך.

ובכדי להבין זה, צריכים לזכור את סדר העבודה, שהיא בחינת תיקון הבריאה. היינו בכדי להגיע לידי דביקות, הנקראת "השתוות הצורה", היינו לזכות לכלים דהשפעה, נעשה תיקון, המכונה "צמצום והסתר על הקדושה". כלומר, שנסתר הטעם של תו"מ, שבהם מלובש את הטוב ועונג, שהיה ברצונו יתברך לתת להנבראים. שזה מכונה "רצונו להטיב לנבראיו". שכל מה שרצה לתת להנבראים, מלובש בתו"מ, המכונים בזה"ק בשם "תרי"ג פקודין".

וזה כמו שאומר בהסולם "שענינו הוא, שפקודין הוא מלשון "פקדון". שבכל מצוה ומצוה יש בה אור מיוחד המלובש בהמצוה הזאת. אולם בכדי להגיע לאור המלובש בהם, בגלל הצמצום וההסתר שיש עליהם מטעם תיקון הבריאה, כלומר בכדי שהאדם יקבל את הטוב ועונג המלובש בהם, האדם מוכרח מקודם לקבל את הכלים המתאימים להאור, בכדי שצריכה להיות השתוות הצורה להאור, כמו שהאור הוא המשפיע, כן צריך הכלי להיות בעל מנת להשפיע".

אולם היות האדם מצד הטבע יש לו רצון לקבל לעצמו, ולא רצון להשפיע, אם כן איך האדם יכול לשנות את הטבע שלו, מה שהקב"ה ברא. על זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". היינו שהתורה נותנת עצות לאדם, איך לצאת מאהבה עצמית ולקנות רצון להשפיע. שבמצב הזה נקראים התרי"ג מצות, אומר הזה"ק, בשם "תרי"ג עיטין", היינו תרי"ג עצות איך להשיג את הרצון להשפיע. כי רק בהרצון להשפיע יש יכולת, שהאור, הנקרא "טוב ועונג", מתלבש בהם.

ועל זה אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתו"מ, אפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה הוא יבוא לשמה, מפני המאור שבה מחזירו למוטב, והוא יגיע ע"י זה לדרגת לשמה".

ובענין שלא לשמה יש הרבה בחינות:

א. לומד על מנת לקנטר. שבחינה זו היא הגרועה מכולם, שעל זה אמרו חז"ל (ברכות י"ז) "כל העוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא".

ב. לומד על מנת שיקראו "רבי".

ובשתי בחינות אלו הוא רוצה שכר מאנשים, ולא רוצה שה' יתן לו שכר תמורת עבודתו.

ג. לומד בכדי שה' יתן לו שכר בעולם הזה, שיהיו לו חיים, ופרנסה, ובריאות, וכדומה.

ד. לומד בכדי שה' יתן לו שכר בעולם הבא.

ה. שהוא עוסק בתורה ומצות, בגלל שהוא מרגיש, שהוא משמש מלך גדול. לכן יש לו הנאה בזה שהוא עוסק בתו"מ. כלומר, בגלל הנאה זו מה שהוא מרגיש, שהוא משמש את המלך, כדאי לו לעבוד. נמצא, שגם מי שעובד בשביל שהוא משמש מלך גדול, גם זה עוד לא יכולים לכנות "לשמה" בטהרה, הגם שהוא עובד לשם שמים, היינו שהוא לא רוצה שום תמורה עבור עבודתו, אבל מכל מקום הוא משתוקק להרגיש טעם בעבודה זו, מטעם שהוא מרגיש מלך גדול.

אז צריכים לדעת, שגם זה עוד לא נקרא "לשמה" טהורה, מטעם שסוף כל סוף הוא משתוקק להתענוג, שהוא ירגיש בזמן העבודה. כי התענוג מה שהוא מרגיש בזמן העבודה, זוהי הסיבה שבשבילה הוא רוצה להיות עובד ה'. נמצא לפי זה, שרק מה שהרצון לקבל מרגיש התענוג בזמן העבודה, זה הוא המחייבו לעסוק בתורה ומצות. לכן נקרא זה גם כן "שלא לשמה". אולם השלא לשמה הזה מביאו לידי לשמה, מטעם המאור שבה מחזירו למוטב.

וזהו על דרך שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות ל') וזה לשונו "חלוקה ב' היא מי"ג שנים ואילך, שאז ניתן כח לנקודה שבלב שבו, שהוא סוד אחוריים של נפש דקדושה המלובשת בהרצון לקבל שלו. ואז הוא מתחיל להכנס תחת רשות מערכת העולמות דקדושה, דהיינו בשיעור שהוא עוסק בתו"מ. ועיקר התפקיד הוא להשיג ולהגדיל את הרצון לקבל הרוחני. ועם כל זה היא מדרגה חשובה יותר מהראשונה, הנה היא המדרגה המביאתו לשמה, כמו שאמרו חז"ל, לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

והוא סוד השפחה דקדושה המשמשת לגבירתה, שהוא סוד השכינה הקדושה. כי השפחה מביאתו לשמה, וזוכה להשראת השכינה. אמנם הוא צריך לעשות את כל האמצעים המותאמים שיבוא לשמה. והמדרגה הסופית שבחלוקה זו, היא שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, בדומה לבעל תאוה המתאהב בתאוה גשמית, עד שאין התאוה סרה מנגד עיניו כל היום וכל הלילה, ועל דרך שאמר הפייטן, בזכרי בו אינו מניח לי לשון".

ואחר כל זה, מתחיל סדר של לשמה, הנקרא "רצון להשפיע". וכאן שיהיה כולו רק להשפיע, אין כח ביד האדם שיוכל לבוא לזה, היינו שכל רצונו יהיה רק להשפיע לה' "בגין דאיהו רב ושליט", אין להאדם שום מושג איך להגיע לזה. וזה נקרא, שהרצון להשפיע הוא בגלות מצרים. והרצון הזה האדם יכול להבין רק למעלה מהדעת, כי בתוך הדעת אין שום אחיזה להבין זה.

כלומר, אין בידי אדם להבין, איך יכולים לעשות איזה מעשה, שהאדם לא יהנה מזה. נמצא, שאפילו שהאדם לא דורש שום תמורה עבור עבודתו, אבל מי מחייב אותו לעבוד, זה שהבורא יהנה. מזה הנאה שלו. כבר יש כאן ענין הנאה. היינו מזה שהוא נהנה שמשמש את המלך, זוהי הנאה שלו. ואיך אפשר להיות אחרת, היינו שיעבוד בלי הנאה.

לכן בזמן שאומרים, שהאדם צריך לעבוד בעל מנת להשפיע, זה נקרא "למעלה מהדעת". וכל דבר שהוא למעלה מהדעת, אין שם הרצון לקבל לעצמו. כלומר שאומרים לאדם שהוא צריך לעבוד רק שה' יהנה מעבודה זו. אז אומרים, שהאדם צריך להיות בשמחה מזה שהוא משמש מלך גדול.

אולם אם המלך הגדול היה מגלה את חשיבותו וגדלותו, היתה אז הנאה בתוך הדעת. היינו, שהשכל מבין, שכדאי לשמש מלך גדול. אולם כשהאדם צריך להאמין על גדלות וחשיבות המלך, נמצא שהוא משמש מלך קטן לפי הרגשתו. אם כן, כשהוא אומר למעלה מהדעת שהוא מלך גדול, כבר אין שם מקום להרצון לקבל שיסכים על עבודה זו, היות שכל הנאה בנויה על למעלה מהדעת.

וממילא מובן מדוע הגוף לא רוצה לעבוד, בזמן שלא רואה את חשיבות המלך. אלא אומרים לו, אף על פי שהשכל מחייב, אם אין גילוי לגדלות המלך, כבר אין שם מקום עבור הרצון לקבל לעצמו. אם כן, איך אפשר שהאדם תהיה לו היכולת לעבוד "בגין דאיהו רב ושליט". זה היה טוב אם זה היה מגולה, מה שאין כן שעל בחינה זו של גדלות ה', שורה השליטה של פרעה מלך מצרים, שאמר, מי ה' אשר אשמע בקולו.

לכן עיקר עבודה היא במקום זה, היינו כאן מתחיל הענין של לשמה, היינו שהוא רוצה לעבוד בעל מנת שה' יהנה מעבודתו, ולעצמו אינו חשוב איזה טעם הוא מרגיש. כלומר, שעבודתו, שהוא עובד, היא בצורה אצלו, כאילו הוא היה מרגיש שהמלך גדול, ולמעשה ההרגשה שלו היא בבחינת "שכינתא בעפרא", שאינו מרגיש שום חשיבות, אלא הוא טועם טעם עפר. ומכל מקום הוא מתגבר ואומר, שזה חשוב אצלי כאילו הייתי מרגיש שאני עומד ומשמש מלך גדול, שאז בטח גם הרצון לקבל נהנה, היות שהוא לא צריך להאמין על גדלות וחשיבות המלך.

אולם, איך האדם יכול לקבל כח התגברות על הגוף, בזמן שהוא מרגיש בחינת "שכינתא בעפרא". איזו שמחה הוא יכול לקבל מעבודה זו. וביותר קשה, איך יש אפשרות לאדם, שיהיה לו צורך וחשק לעבוד עבודה, שאין אדם מרגיש בה טעם. כלומר, בשלמא שאין לו ברירה. יש להבין, שהאדם עובד בכפיה. אבל לחשוק לעבודה כזו, שאין בה טעם, איך אפשר. והיות שאין לו כח להתגבר, ושתהיה לו שמחה מעבודה כזו, ואיך אפשר לשמש את המלך בצורה שפלות כזו, היינו שמרגיש טעם עפר בעת שהוא משמש את המלך.

לכן על זה הוא מבקש מה', לא שיתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה', שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו, היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר. אם כן בשביל מה הוא עובד, בטח רק לשם שמים. ולעבודה כזו אין שום מקום בתוך הדעת. ובעבודה זו האדם רואה, שאין לו שום מציאות מצד הטבע, שירצה לעבוד על אופן כזה.

ובעבודה זו, במצב כזה האדם רואה, שאין לו שום אפשרות, שיהיה בידו לעבוד עם רצון להשפיע ולא לתועלת עצמו. ודבר זה יכול להיות רק בדרך נס מן השמים. ובאמת זה נקרא "יציאת מצרים". היינו, לצאת מכלל השכל, שיש לו מצד הטבע, שאי אפשר לעשות שום תנועה, אלא שיהנה מזה. וכאן הוא מבקש מה', שיתן לו כח לעבוד, במקום שאין לו שום טעם והרגש, אלא להאמין שהבורא נהנה מעבודה זו, מטעם שהוא כולו להשפיע.

ולכן התפלה הזו היא תפלה אמיתית, מטעם שהאדם רואה, שאין מה לקוות, שיהיה פעם ביד האדם לעשות משהו בעל מנת להשפיע. נמצא, שהאדם מרגיש איך שהוא אבוד. נמצא, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא. ולדבר זה האדם צריך להחשיב, מזה שהאדם מבקש מה', שיעזור לו, ואין מי בעולם שיוכל להציל אותו.

אולם כאן נשאלת שאלה הקשה ביותר, מי אמר להאדם, שיש נחת רוח להבורא מעבודה זו, שאין בה שום טעם, אלא רק טעם עפר, ולעבודה כזו האדם צריך לבקש מה', מטעם שהוא רוצה לעשות הכל רק בכדי שהבורא יהנה.

על זה באה תשובה: אמונת חכמים, שאנו צריכים להאמין לדבריהם. נמצא, התפלה הזו שהאדם מתפלל, שה' יעזור לו, שיוכל לעבוד במצב של שפלות, והטעם הוא רק של עפר, זה יכול להיות רק על בסיס של אמונת חכמים, שנאמין להם, שרק באופן כזה יכולים להגיע למצב של לשמה, ולא לבחינת תועלת עצמו. כלומר, שרק הם יודעים מה זה לשמה, ואיך להגיע לזה.

ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, על מה שדרשו חז"ל על הכתוב "לא מרובכם", "אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתה ממעטים עצמכם לפני". ושאלנו, הכי מדרך העולם הוא, שמי שמלך מגדיל אותו, הוא מתגאה בפני המלך. אם כן, מה משמיענו בזה, שישראל ממעטים עצמם לפני הקב"ה.

ובהנ"ל שהסברנו, שיש ב' בחינות בעבודה:

א. שה' מאיר לו בזמן שהוא עוסק בתו"מ, ומרגיש טעם בעבודה, ומרגיש גדלות ה', איך שהוא משמש מלך גדול, וכבר הגיע לדרגת "בזכרי בו אינו מניח לי לישון".

ב. היא בחינת עבודה לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ושלא לקבל פרס. ואז האדם בא לידי התנגדות מהגוף, היות שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה. אבל הוא לא רוצה שום הרגשה של גדלות ה', מטעם שאז ההרגשה זו נותנת לו סיבה, שבשביל ההרגשה הזו, שמרגיש בעת התעסקותו בתורה ומצות, זה מחייבו לעסוק בתו"מ. נמצא, שכבר אינו רק לשם שמים, אלא הנאת עצמו גם כן נכללת בה.

והיות שעבודה זו היא כולה למעלה מהדעת, מטעם שאין שכל שבעולם שיהא בידו להבין דבר כזה, ובחינה זו נקראת "שכינתא בעפרא", ושהאדם צריך להאמין, שדוקא מעבודה זו יש נחת רוח לה', זו נקראת עבודה בבחינת "אתם ממעטים עצמכם לפני".

פירוש, בשעה שהבורא נותן להם להרגיש את גדלות ה', אין הם אומרים, עתה כבר אין אנו צריכים לעבוד למעלה מהדעת. כי גם הגוף, בזמן שמרגיש גדלות ה', הוא מתבטל "כנר בפני אבוקה". אלא הם אומרים, אנו רוצים לעבוד בבחינת "אתם המעט מכל העמים", היינו שכל העמים שבאדם היו אומרים, עבודה זו היא עבודה בזויה, שהיא בחינת מיעוט ושפלות, היינו שהיא בחינת "שכינתא בעפרא".

וכמו שאמרו חז"ל "לא מרובכם", "אמר להם הקב"ה לישראל "חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם לפני". "נתתי גדולה לאברהם". ובטח אז היה צריך להיות שמח, כי כבר מרגיש גדלות ה', וכבר לא תהיה לו התנגדות מצד הגוף, אבל הוא היה ממעט את עצמו, ואמר, ואנכי עפר ואפר.

פירוש. הוא אמר לה', אני משתוקק למצב של העבודה, שהיתה בחינת "אנכי ה' אלקיך", בבחינת עפר ואפר. היינו, להזמן שהיתה אצלו העבודה בחינת "שכינתא בעפרא", שאז היה בטוח, שעבודתו היא כולה להשפיע, שאין להרצון לקבל שום יד בזה. נמצא, שאין הפירוש, שהוא ממעט עצמו נגד ה', היינו שלא מתגאה בפני ה'. אלא הפירוש, שהוא ממעט עצמו לעבוד בבחינת השפלות, אף על פי שה' נותן לו גדלות.

כמו כן למשה ואהרן ה' נתן גדלות. והם אמרו "ונחנו מה". היינו שהם היו משתוקקים לעבודה, בזמן שהיתה אצלם בחינת "שכינתא בעפרא". שאז, כשלא מרגישים טעם בעבודה, אז בא הרשע ושואל טענת "מה", היינו "מה עבודה הזאת לכם", שאתם רוצים לעבוד דוקא בבחינת עבודה בזויה כזו. והרשע שואל "מה העבודה הזאת לכם", מטעם שאז הם היו בטוחים, שעבודתם היא כולה להשפיע, ואין להרצון לקבל חלק בה.

וכמו כן לדוד. שה' נתן לו גדלות, אמר "ואנכי", היינו בחינת "אנכי ה' אלקיך", היתה עבודה זו אצלו, בזמן שהיה רוצה לקבל על עצמו את עול מלכות שמים, הנקרא "אנכי ה' אלקיך", היה אצל הגוף שלו בבחינת "ואנכי תולעת ולא איש".

והאבן עזרא שואל על מה שכתוב "ואנכי תולעת ולא איש". ואומר "רחוק הוא שיאמר איש דעת על עצמו, שאיננו איש. רק ידבר כנגד האויבים, שהם יבזוהו, ואיננו נחשב בעיניהם למאומה".

וגם כאן יהיה הפירוש, שבזמן שה' נתן לו גדלות, הוא לא אמר, עתה כבר אינני צריך לעשות מלחמה עם הגוף, כי הגוף יתבטל לפני ה' "כנר בפני אבוקה". אלא שהיה אומר, אני משתוקק להמצב של שפלות, שהאויבים שלי, היינו האומות העולם שבגופי, היו מבזים את עבודתי, שהם היו אומרים לעבוד רק בעל מנת להשפיע, ולא תהיה לו שום הרגשה בעבודה. זהו סימן, שהוא בכלל לא איש, שהם היו מבזים את סדר עבודתו. וזה נקרא, שישראל ממעטים עצמכם לפני.

מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה

תש"ן - מאמר מ"א | 1989/90 - מאמר 41

על הכתוב "והיה עקב תשמעון, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבותיך", פירש רש"י וזה לשונו "אם המצות קלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון, ושמר ה', ישמור לך הבטחתו", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מה משמיענו בזה, שאם ישמור האדם את מצות הקלות, אז ישמור ה' לך את השבועה. ויש להבין, מהו התנאי הזה, שמשמע, כי אילו אחרת אין בידוחס ושלום לקיים את השבועה, שנשבע לאבותיך. ועוד יש להבין, מה שהמפרשים שואלים, מדוע מתחיל מלשון רבים "ושמרתם ועשיתם" ומסיים בלשון יחיד "ושמר לך".

ובכדי להבין זה, צריכים קודם כל להבין באופן כללי, מהן ענין תרי"ג מצות שניתן לנו. ובהקדמת ספר הזהר (דף רמ"ב) כתוב שם וזה לשונו "המצות שבתורה נקראים בלשון הזהר בשם פקודין. ונקראים אמנם בשם תרי"ג עיטין. וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתורה ומצות בחינת נעשה ובחינת נשמע. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצות בשם תרי"ג עיטין. והן בחינת אחור. וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינות תרי"ג פקודין. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה, וכו', והיא בחינת הפנים של המצות".

והנה בחינת "עושי דברו" נקראת בזמן ההכנה, היינו מטרם שהאדם זוכה לבחינת "לשמוע בקול דברו", שענין "שמיעה" שייך דוקא לאחר שהאדם זכה לכלים דהשפעה, שרק אז יש לו בית קבול להשפע, שיתלבש בכלים דהשפעה. ואז יש לו "אזניים", לשמוע בקול ה'.

מה שאין כן כשעדיין משוקע בכלים דקבלה, אז מוטל על האדם לעבוד בבחינת "עשיה", הנקרא "מעשה", אף על פי שהגוף לא מסכים לעבוד לשם שמים. אלא הוא צריך להאמין, אף על פי שהוא נמצא במצב של שפלות, היינו שהגוף לא מסכים לעבודה זו, לעבוד לשם שמים, מכל מקום הבורא נהנה מזה, היות שבמצב השפלות, האדם מרגיש שהוא נצרך להבורא, שיעזור לו. לכן יש לו אז מגע הדוק עם הבורא. היינו שהוא מרגיש, שאין לו עצה אחרת, אלא רק ה' יכול להציל אותו ולהוציאו מהשפלות הזו.

אולם האדם שואל לעצמו, איפה הצדק והיושר של הבורא. היות שהוא נותן יגיעה ומקיים תו"מ, ולא רוצה תמורת זה שום שכר, אלא הוא רוצה לעבוד לשם שמים, וכמו שכתוב בזה"ק, לעבוד בגלל שהוא רוצה לשמש מלך גדול, היינו מטעם "דאיהו רב ושליט", וכשהוא מבקש מה', שיתן לו להרגיש את גדלותו יתברך, והאדם מאמין שה' הוא שומע תפלות כל פה, והוא עומד ומחכה כל יום, שתהיה לו הרגשה יותר גדולה מגדלות ה', ולבסוף הוא רואה, שהוא הגיע לשפלות יותר גדולה. היינו שהוא מרגיש, שאנשים מרחוב, אין הם כל כך שקועים באהבה עצמית.

והאדם שואל, מדוע אנשים מרחוב, שאין להם שום תפלה, שה' יוציא אותם מאהבה עצמית, הם בסדר. והוא רואה, שהם מרגישים את הסדר עבודה בתכלית השלמות. היינו, שהם יודעים, שכל יום הם מתקדמים, היינו שהרכוש שלהם מתגדל. כמו שאמרתי פעם, שיש לכל אחד מהם יומן, ששם הוא רואה, כמה מצות נרשמו כל יום על שמו, וכמה דף גמרא יש לו לרשום בהיומן שלו. והוא רואה להיפך, שכל יום הוא גרוע מאתמול.

ואפילו שהאדם עושה חשבון לעצמו, הוא רואה שיש כמה עליות בכל יום, עד לפעמים האדם חושב, עתה בטח אני כבר באתי אל המנוחה והנחלה, לא כמו שהיה עד עתה. פתאום באות לו מחשבות שמבלבלות את ראשו, ושוכח את הכל, היינו שהוא שוכח אפילו מענין עליות בכלל, ומרגיש רק שפלות. אחר כל העבודה שנתן, הוא נעשה עתה יותר גרוע מתמיד, ומתחיל להסתכל על עצמו, ואינו מוצא בעצמו שום מעשה טוב, ומרגיש כאילו אף פעם לא קיים תו"מ.

ונשאלת השאלה, איך האדם יכול לתרץ לעצמו על הרגשות האלו, האם זה אמת או שקר. כלומר, מבחינת המציאות, שזה לא יכולים למחוק את המציאות. היינו שבטח נתן יגיעה, ובטח קיים תו"מ, אולם לפי הרגשת האדם, הכל נעלם. נשאלת השאלה, לאן הלכו, כלומר, מי לקח אותם, שאין הוא מרגיש אותם. ואין לומר, שהוא סובל על שכחה, לכן הוא שכח את הכל. הלא האדם רואה, שדברים לא יפים מה שהוא עשה, הוא כן זוכר.

והתשובה היא, שצריכים להאמין באמונת חכמים, כמו שאומר בזה"ק, שמפרש את מה שכתוב "או הודע לו אשר חטא". ושואל, מי הודע לו. ומתרץ, התורה. וכמו שפירשנו פעם, ע"י זה שהוא לומד תורה על הכוונה בכדי להגיע אל האמת, היינו שיהיה עובד ה' באמת, כלומר שזה שהוא מקיים תו"מ אין לו כוונה שהוא עובד עבור עצמו, היינו שהוא יקבל שכר, אלא הוא רוצה לקיים תו"מ על דרך שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", היינו שהוא לומד תורה בתור עצה, שע"י זה הוא יגיע שיהיה עובד ה' באמת, היינו שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', לכן התורה מודיעה לו "אשר חטא".

זאת אומרת, הסדר של "תורה תבלין" הוא, מקודם היא מודיעה לו "אשר חטא", היינו עד כמה שהוא שקוע באהבה עצמית, שזה נקרא, שהתורה, שהיא בחינת התבלין, נותנת לו הכלי, היינו החסרון, שיהא נצרך שהבורא יעזור לו. נמצא, שהתורה מודיעה לו, זה שהוא מאמין בה', זהו דבר זר אצלו. היינו שהוא מרגיש איך שהוא מרוחק מה', שכמו דבר זר הבורא נחשב אצלו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על הכתוב "לא יהיה בך אל זר", שפירוש "אל", ה' לא יהיה אצלך כמו דבר זר, שאין לך שום חיבור עמו.

וזהו מטעם, היות שהאדם משוקע באהבה עצמית, שזהו שינוי צורה מהבורא. היות שהבורא רצונו הוא רק להשפיע, מה שאין כן האדם מצד טבעו הוא רק לקבל. לכן אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד. נמצא, במקום שהיה האדם צריך להרגיש קירבת ה', הוא מרגיש ריחוק מה'. וזה מודיעה לו התורה. היינו להאדם שלומד תורה, מסיבת שהוא מאמין בדברי חז"ל, שאמרו, "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", התבלין האלו נותנים להאדם להרגיש איך שהאדם מרוחק מה'.

נמצא, שהתורה נתנה להאדם כלי, היינו חסרון, שהאדם יבקש מה', שיוציאו מהגלות, הנקראת "גלות מצרים", כידוע מצר-ים פירושו צר עין, היינו שאין לו שום כח להשפיע אלא רק לקבל. והאדם, הגם שהוא רואה, שאי אפשר להגיע לקירבת ה', מטרם שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע, מכל מקום הוא רואה, שאין שום מציאות, שתהיה בידו יכולת להגיע לזה בלי עזרתו יתברך.

וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, מדוע עשה ה' ככה, היינו שלא תהיה שום מציאות מצד האדם לצאת משליטת פרעה. והתשובה לזה היא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאברהם שאל את ה', בזמן שה' הבטיח לו ירושת הארץ, "במה אדע כי אירשנה". "ויאמר לאברם, ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".

ואמר, ששאלת אברהם היתה, שאברהם ראה מהי ירושת הארץ, שהיא ענין מלכות, הנושאת את השפע העליון, הכולל ה' בחינות נרנח"י דקדושה. וידוע, שאין אור בלי כלי, היינו שאין מילוי בלי צורך. ואברהם ראה, שאין לישראל צורך להשיג שלימות המדרגה. אלא, שאם ישיגו קצת הארה מלמעלה, כבר יהיה להם סיפוק. וממילא אין להם צורך להשיג את הנרנח"י דנשמה הכלולה במלכות, שזו נקראת "ירושת הארץ".

ואיך, אמר אברהם, איך יקבלו את האור, בזמן שאין להם כלים, הנקרא "צורך". אז אמר לו ה' "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". היינו, שעם ישראל יהיו בארץ, היינו ברצון, שלא שייך לעם ישראל, אלא הם יהיו תחת שליטת הרצון לקבל, שזה שייך לפרעה מלך מצרים.

"וענו אותם". כלומר, שעם ישראל יסבלו, מזה שאין הם יכולים לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, שזה יביאו להם דביקות בה'. אז הם יצטרכו שה' יעזור, כמו שכתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם, ויזכור אלקים את בריתו את אברהם".

וידוע מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". שואל הזה"ק "במה מסייעין אותו. ומשיב, בנשמתא קדישא. היינו מקודם נותנים לו נפש, זכה יתיר, נותנים לו רוח". זאת אומרת, כפי מה שהוא הולך לזכות עצמו ודורש עזרה, אז העזרה שהוא מקבל מלמעלה, היא בחינת חלק מירושת הארץ.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מדוע האדם, בזמן שהוא מתחיל ללמוד תורה, על הסיבה שהתורה נקראת בחינת תבלין, מדוע האדם בזמן שהוא התחיל ללכת על דרך האמת, שהתורה היא בחינת עיטין, היינו עצות איך לכבוש את היצר הרע, האדם מתחיל לראות, איך שכל פעם במקום שהיה צריך להרגיש שהוא יותר מקורב לה', הוא מרגיש שנעשה יותר מרוחק.

ושאלנו, וכי זו היא דרך התורה, שעל ידה נעשה יותר מרוחק מה'. והתשובה על זה היתה, שהתורה נותנת לו מקודם הכלי, היינו החסרון, לראות איך, באיזה שיעור הוא מרוחק מה', שזה הוא מה שאומר הזה"ק, שהתורה מודיעה לו שהוא חטא.

נמצא, שאל יאמר אדם שהוא לומד תורה על דרך האמת, ומדוע התורה לא עוזרת לו בבחינת התבלין. והתשובה היא, שהאדם צריך להאמין באמונת חכמים, שהתורה כן עוזרת לו, במה שהיא מגלה לו שהוא חטא, היינו איך שהוא מרוחק מה'. ובגלל זה יש לו מקום לתת תפלה מעומק הלב, מחמת שהוא מרגיש, שהוא יותר גרוע משאר אנשים.

והגם שאם ישאל לעצמו, הוא רואה שהוא נותן יותר כוחות בקיום תו"מ, אם כן למה הוא מרגיש שהוא יותר גרוע. על זה אין להאדם מה להשיב, אלא שהאדם אומר, מבחינת הרגשה, אני מרגיש, שאני יותר גרוע עתה ממה שהייתי עוסק בתו"מ, בטרם שהתחלתי ללכת בדרך האמת. היינו, שכל מה שהוא עושה, הוא רואה, שהוא הכל לא בכל הלב, כמו מקודם לכן.

וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזהו שה' אמר לאברהם "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וענו אותם". שע"י זה יהיה להם צורך לירושת הארץ, היינו שע"י החסרון שיהיה להם, שהם בערום וחוסר כל, ואז הם יהיו בבחינת "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה".

היינו, שהעבודה בעצמה, זה שלא מתקדמים בעבודה, אלא להיפך, זה יגרום להם צורך. אז ה' יתן להם עזרה, כל פעם שהם רוצים להיות יותר זכים. וע"י זה יהיו להם כלים לקבל את ירושת הארץ.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו "והיה עקב תשמעון, ושמר ה' אלקיך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבותיך". ופירש רש"י "אם המצות הקלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון, ושמר ה', ישמור לך הבטחתו". ויש להבין, מהו התנאי הזה, שאם תשמעון הקלות, אז ה' ישמור הבטחתו, אחרת לא יקיים את השבועה.

והענין הוא, "מצות קלות" פירושו מה שבני אדם מזלזלים בהן, שהכוונה היא על בחינת מוחא וליבא. כלומר, כל המצות, בזמן שמקיימים אותם על מנת לקבל שכר, המצות האלה האדם לא מזלזלים. אלא שכל אלה המצות נקראות "חמורות", בגלל שיכולים להפסיד את השכר. לכן השכר שמצפים שיקבלו תמורתם, זה עושה שיהא מצות חשובות, היינו השכר מחשיב אותם.

מה שאין כן בזמן שהאדם צריך לעבוד לשם שמים, שזה אצלו למעלה מהדעת, בזה האדם מזלזל, מטעם שהגוף מתנגד לעבוד בלי שכר. לכן שאומרים להגוף, שצריכים לעבוד רק בעל מנת להשפיע לה', אז הגוף אומר, שדבר זה רחוק מהשכל ואינו כדאי להתאמץ בעבודה זו. והאדם רואה, שאין בידו להתגבר על הגוף. וכפי שהסביר אאמו"ר זצ"ל, שזה שאין בידי אדם לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, הבורא עשה זה בכוונה תחילה, בכדי שע"י זה האדם יקבל צורך לעזרת ה', אחרת הוא אבוד.

ולכן כשהאדם מבקש מה' שיעזור לו, ע"י זה הוא מקבל עזרה מלמעלה, שהוא ענין מאור התורה, "שהמאור שבה מחזירו למוטב", כנ"ל בדברי הזה"ק, שע"י זה הוא מקבל כלים וצורך להשגת נרנח"י דנשמה. וזאת היתה התשובה של ה', מה שאברם שאל "במה אדע כי אירשנה".

נמצא, שדוקא אם האדם רוצה לשמור את המצות הקלות, אז הוא נצרך לה', שיתן לו עזרה. אחרת, אם האדם אין לו צורך לשמור את המצות הקלות, שהם מצות בזויות, וממילא אין הוא צריך לעזרת ה', וכיון שכן אין לו צורך, שה' יעזור לו ע"י שיתן לו נרנח"י דנשמה, הלא אין לו צורך לזה, לכן חוזרת השאלה של אברם "במה אדע כי אירשנה", כנ"ל. הלא אין לו צורך להשיג את ירושת הארץ. נמצא לפי זה, שאין ה' יכול לקיים את השבועה של ירושת הארץ. לכן לפי פירוש רש"י, שאומר, אם תשמעון את מצות הקלות, אז ה' יכול לקיים "ושמר ה'", היינו שה' ישמור את הבטחתו, אחרת אי אפשר לקיים את הבטחתו.

ובהאמור יש לפרש גם כן מה ששאלנו, שמתחיל בלשון רבים "ושמרתם ועשיתם", ומסיים בלשון יחיד. והתשובה היא, כי בזמן שהאדם מתחיל לעבוד, יש לו שתי רשויות, היינו בחינתו עצמו, שהיא הרצון לקבל, וגם רוצה לעבוד עבור הבורא. ובזמן שהאדם רואה, שיש לו שתי רשויות, אז הוא מבקש מה', שיתן לו עזרה לבטל את רשותו, ולא תשאר אלא רשות היחיד, היינו רשותו של ה'. אז ה' נותן לו עזרה על ביטול הרשות, ושהאדם לא ישאר אלא ברשות היחיד. וזה שכתוב בלשון יחיד "ושמר ה' אלקיך לך", היינו שה' ישמור אותו שתהיה לו רק רשות היחיד.

ובהאמור נבין מה שכתוב (עקב, שלישי) "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים האלה ה' אלקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר, אשר נשבע ה' לאבותיך, לאברהם".

ויש להבין, אם ה' רוצה לתת ירושת הארץ לישראל, בעבור אשר ה' נשבע לאבותיך, לאברהם, משמע שהסיבה שנתן לעם ישראל את ירושת הארץ, היתה מטעם שה' הבטיח לאברהם לתת את ירושת הארץ. וכאן אומר הכתוב, שהסיבה שנתן את ירושת הארץ לישראל, היתה מעם רשעת הגוים. משמע מכאן, שאם לא היתה רשעת הגוים, לא היה יכול ה' לקיים את הבטחתו לאבות. ויש להבין, מה יש בזה, שאם יש רשעת הגוים, ה' יכול לקיים את השבועה. ומטעם צדקתך וישר לבבך אין ה' יכול לקיים את השבועה.

ובהנ"ל, שבדרך העבודה רשעת הגוים, הכוונה על הרע שיש בלבו של אדם. ואין האדם מסוגל לנצח אותו, ומוכרח לצעוק לה', שיעזור לו, להוציאו לחרות מתחת שליטת פרעה מלך מצרים. ובמה עוזר לו, כמו שאומר בזה"ק, בנשמתא קדישא. זאת אומרת, כל פעם שהוא מבקש עזרה, הוא מקבל נשמתא קדישא. שע"י זה שהוא נמצא בגלות, ורוצה לצאת מהגלות, היינו זה שהאדם מרגיש שיש לו רשעת הגוים, שלא נותנים לו לעשות מעשים לשם שמים, אלא לעבוד לתועלת עצמו, שזה נבחן, שהוא מוכרח לעבוד עבור אומות העולם שבגופו.

וזהו כמו שכתוב (שמות, ראשון) "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס". ואאמו"ר זצ"ל פירש, בזמן שהיו רוצים לעבוד לשם שמים והתגברו על שליטת המצרים, זהו הפירוש רעמסס, היינו שהתגברו על האהבה עצמית, כמו רעם-סוס, היינו בכח גדול כמו סוס. וחושבו, שהם כבר יצאו משליטת אהבה עצמית. ואח"כ הם באו לפי-תהום, היינו שכל הבנינים שבנו, הכל נבלע ונשקע בתהום, ולא נשאר זכר מכל העבודה, שזה נקרא פתם.

היינו, שכל פעם היתה להם העבודה בבחינת פתם ורעמסס. זאת אומרת, שכל יום היתה להם עבודה מחדש. כלומר, שכל יום הרגישו, כאילו היום הם מתחילים לעבוד עבודת הקודש. ועד עתה יש להם הרגשה, כאילו מעולם לא עוסקו בעבודה. והם שואלים לעצמם, איפה נעלמה העבודה והיגיעה, מה שעשו עד עתה. והם לא יודעים מה להשיב על זה, אלא כנ"ל, שהכל נבלע ונשקע בארץ.

ולא היו ביכולת לומר להגוף שלהם, מדוע אתה לא רוצה היום לתת יגיעה. הלא אתמול ראית, כשאתה נתת יגיעה, בא לך אח"כ כח לעבודה. ואתה אינו יכול לקבל משהו מאתמול, כי הוא לא מרגיש שאתמול הוא עשה משהו, כנ"ל, כי הכל נבלע בארץ. ולמה הוא כך, אלא זהו תיקון.

נמצא לפי זה, אם האדם מסתכל על עצמו, ויש לו מעשים טובים, אז אין לו צורך שיבקש מה' שיעזור לו, ממילא אין לו מקום לקבל עזרה מה', כי אין מילוי בלי חסרון. אם כן, אין ה' יכול לקיים את השבועה בענין ירושת הארץ, היות שאין להם צורך, שיתן להם בתור עזרה את ירושת הארץ.

וזה שאומר "לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם". מדוע. כי אם הם בסדר, אז אין להם צורך. וזה שאומר "כי ברשעת הגוים, ה' אלקיך מורישם", כנ"ל, שע"י הרע שבגופו יש צורך לעזרה.

מהו "מסרת גבורים ביד חלשים" בעבודה

תשנ"א - מאמר י"ג | 1990/91 - מאמר 13

הנה סדר העבודה. בזמן שהאדם רוצה לעשות הכל לשם שמים, היינו שהמעשים שלו יהיו בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שכר, היות שזהו נגד הטבע, מטעם שהאדם נברא ברצון לקבל לתועלת עצמו, לכן ניתן לנו עבודה, לצאת מאהבה עצמית ולעבוד רק להשפיע לטובת ה'.

ובכדי שנוכל לעבוד עבודה זו, היינו לצאת משליטת אהבה עצמית, ניתן לנו מצוה של "ואהבת לרעך כמוך", כמו שאומר רבי עקיבא, שזה "כלל גדול בתורה". וכמו שמפורש בספר "מתן תורה", שבסגולה זו נצא משליטת הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד לתועלת ה'. ובענין "ואהבת לרעך כמוך" יש לפרש ב' פירושים:

א. כפשוטו בין אדם לחבירו,

ב. בין אדם למקום, כמאמר חז"ל (מדרש רבא, יתרו, כ"ז, א') "רעך ורע אביך אל תעזוב". רעך זה הקב"ה, כמו שכתוב "למען אחי ורעי", שמפרשים, זה הקב"ה, שקרא אותם "אחים" ו"רעים". נמצא, שענין "ואהבת לרעך כמוך", הכוונה היא "להגיע לאהוב את ה' כמוך". נמצא, שיש ב' בחינות "ואהבת לרעך כמוך":

א. צריכים לומר, בתור סגולה. כלומר, מה שצריכים לאהוב את חבירו, הוא רק שעל ידו נוכל להגיע גם כן לאהוב את ה', כמובא בספר "מתן תורה". לכן, כמו באהבת חברים, האדם כשרוצה להתדבק עם חברים, הוא בוחר לעצמו עם מי להתחבר. היינו, שהאדם בורר לעצמו חברים, הוא מחפש חברים, שיהיו בהם מעלות טובות.

כמו כן האדם, כשרוצה לאהוב את ה', האדם צריך להשתדל לראות את הגדלות וחשיבות של ה'. וזה מעורר באדם אהבת ה'. ואם אין האדם מסוגל לראות את גדלות וחשיבות הבורא, מטעם שהרע שבאדם מראה לשון הרע על הבורא, אז האדם צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה בידו כח להתגבר, ולומר למעלה מהדעת "אני רוצה להאמין בגדלות וחשיבות ה', כדי שאני אוכל לאהוב אותו", כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". זאת אומרת, אהבת חברים היא אמצעי, שעל ידה יכולים להגיע להמטרה, שהיא אהבת ה'.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "טוב תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון". כלומר, בזה שהאדם מתייגע בדרך ארץ, שהוא ענין עבודה בין אדם לחבירו, זוהי סגולה, שיכול לבוא לאהבת ה', הנקרא בחינת "תורה". שעיקר התורה היא, שע"י התורה מתחברים ל"הנותן התורה". שעל זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". כלומר, שע"י התורה, שהיא בחינת תבלין, זוכים לבחינת דביקות בה', שזהו נקרא "מחזירו למוטב".

וזהו "ע"י יגיעת שניהם משכחת עוון". היינו ע"י יגיעה בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, שהיא ע"י יגיעה בתורה, "משכח עוון". כלומר, העוון של עץ הדעת, שמזה נמשכות העוונות, מתתקן על ידי שניהם.

הנה הכתוב אומר (תהילים ל"ג, "רננו צדיקים") "הנה עין ה' אל יראיו, למייחלים לחסדו, להציל ממות נפשם, ולהחיותם ברעב". ויש להבין, מהו "עין ה' אל יראיו" דוקא. הלא עיני ה' משוטטות בכל. ויש להאמין, שה' משגיח על כל העולם בהשגחה פרטית, בבחינת "טוב ומטיב", ולאו דוקא אל יראיו.

ויש לפרש זה, שאין אנו מדברים מה', אלא מבחינת "ממעשיך הכרנוך". כלומר, שדוקא ה"יראיו", הם המרגישים שעין ה' משגיח על כל העולם. היינו, שרק אלו שהם יראי ה', משיגים שה' משגיח על העולם בבחינת השגחה פרטית, בבחינת טוב ומטיב. מה שאינו כן אצל כלל העולם, שעליהם שורה בחינת הסתר פנים על ההשגחה, שאינם יכולים להשיג את השגחתו יתברך, שהיא בבחינת טוב ומטיב.

וזהו כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קל"ח) "וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלימות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע".

היינו, שכל זמן שהכלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית, אי אפשר לראות את ההשגחה בבחינת טוב ומטיב. אלא כנ"ל, היינו מי יכול לראות את עין ה', שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, רק אלה שהם "המייחלים לחסדו". כי "חסדו" פירושו, שהם מייחלים לקבל מידת החסד מה', היינו שהם מייחלים לקבל מה' מידת השפעה, הנקראת "השתוות הצורה", המכונה "דבקות בה'".

לכן כשהם זוכים למידת השפעה, כבר הכלי קבלה שלהם אינם מלוכלכים. אז הם זוכים ל"עין ה'", היינו להרגיש שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב. מה שאין כן לאנשים שאינם מייחלים להשיג את מידת החסד, היינו לכלים דהשפעה, הם נמצאים תחת שליטת טוב ורע.

אולם למי הבורא נותן את החסד, הנקרא "כלים דהשפעה", שהוא טבע שני. לא לכולם. כלומר, שיש הרבה אנשים, שמייחלים לחסדו, היינו שהבורא יתן להם את מידת החסד. אולם לאלה אנשים, שהם חושבים, שענין החסד הוא רק לבחינת תוספות, זאת אומרת, הם מחזיקים את עצמם לשלמים, אלא הם צריכים את מידת החסד, שהבורא יתן להם, שזה יהיה אצלם בחינת תוספות טובה, לאלו אנשים אין הבורא נותן להם את החסד, הנקרא "כלים דהשפעה".

וזהו מטעם, שמלמעלה נותנים רק לאלו שיש להם כלים להמילוי. זאת אומרת, אם אין חסרון אמיתי, אין באפשרות למלאות. אלא דוקא מתי אפשר למלאות את החסרון. שהאדם אינו מבקש מותרות, אלא הכרחיות, אז האדם מקבל, כי מותרות לא נקרא "חסרון".

וזה שכתוב "עין ה' אל יראיו, למייחלים לחסדו". באיזה אנשים מדברים, שמייחלים לחסדו. כלומר, לאיזה צורך הם מייחלים, שה' יתן להם את מידת החסד. זהו דוקא באלו אנשים, שמרגישים, שצריכים את מידת החסד, בכדי "להציל ממות נפשם".

היינו דוקא באלו אנשים שרוצים להגיע לדביקות ה', היינו להיות דבוקים בחיי החיים. אחרת, אם אין להם דביקות, הם מרגישים עצמם, שהם בחינת "מתים", כמו שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים", לכן הם מבקשים מהבורא שיציל אותם ממות, כי שינוי צורה מפריד אותם מחיי החיים.

מה שאין כן דביקות ה' הוא בחינת חיים, כמו שכתוב "ואתם, הדבקים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום". נמצא, מה שהם מבקשים את מידת החסד, הוא מטעם, שלא רוצים להיות בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים". להם הבורא נותן את מידת החסד, היינו כלים דהשפעה.

וזה שכתוב "להציל ממות נפשם". היינו כנ"ל, זה שהוא מבקש מה' שיתן לו את מידת החסד, הוא מטעם "להציל ממות נפשם", זה נקרא "חסרון", שהוא כלי שיכול לקבל מילוי. מה שאין כן אלו אנשים, שהם צריכים לעזרת ה' מטעם מותרות, אין להם כלים אמיתיים, היינו חסרון אמיתי, שה' יתן להם את הכלים, מטעם "להציל ממות נפשם", אלא מטעם מותרות.

לכן הם נשארים עם הכלי קבלה, שהם דואגים רק לתועלת עצמם. והם אינם מרגישים, שיש להם כלים מלוכלכים, שאי אפשר לכנס לתוך הכלים האלו קדושה, כי קדושה ותועלת עצמו הם שני הפוכים זה לזה.

ובהאמור יוצא, שרק אלה שהם מבינים, שאם אין הם מסוגלים לעשות מעשים להשפיע, הם נפרדים מחיי החיים, והם מבקשים מה', שיתן להם את הכח דלהשפיע, שזהו טבע שני, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שכמו שהטבע הראשון, שהוא הרצון לקבל, נתן הבורא, כמו כן אי אפשר לשנות את הטבע הראשון לטבע שני, אלא זה יכול רק הבורא בעצמו.

וכמו שהיה ביציאת מצרים, שה' בעצמו הוציא אותם משליטת פרעה מלך מצרים, כמו שאמרו חז"ל (ב"הגדה של פסח") "ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך, ולא ע"י שרף, ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו".

אולם מתי האדם מקבל את העזרה, שה' יוציא אותו משליטת מצרים, שהוא הרצון לקבל לעצמו. זהו דוקא בזמן שיש להאדם חסרון אמיתי כנ"ל, ולא מותרות. לכן, אם האדם רוצה להגיע לדביקות ה', אז האדם מקבל עזרה על בחינת חסרון. היינו, שירגיש, שהוא בעל חסרון. כלומר, לא שחסר לו איזו שלימות, אלא שחסרים לו חיים, מחמת שהרע שבו הוא במידה מרובה. לכן מודיעים לו מלמעלה, שהוא חוטא. כמו שכתוב בזה"ק, על מה שנאמר "או הודע אליו חטאתו". ושואל "מי הודע לו". ומשיב "הקב"ה הודע אליו, שהוא חטא".

שהפירוש הוא, שהקב"ה מראה לו את האמת, איך שהוא מרוחק מה', וממש חסרים לו חיים דקדושה. נמצא, שהאדם מבקש אז מה', שיעזור לו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, מטעם שחסרים לו חיים. ואז, היות שכבר יש לו חסרון אמיתי, אז הקב"ה נותן לו את הרצון להשפיע, שהוא בחינת טבע שני.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ב"ועל הניסים") "ואתה ברחמיך הרבים מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים", שזה בא להודיענו, שמטרם שהאדם בא לידי מצב, שהוא רואה, איך שהוא חלש, ורואה, איך שהרע אצלו כל כך מרובה, שאין לו שום אפשרות להתגבר, ואיך שהוא טמא, אי אפשר לקבל מילוי מלמעלה, כי עדיין אין לו כלי שלם, שיוכל לקבל את המילוי, השייך לחסרון הכלי.

וזה שכתוב "כי אתם המעט מכל העמים", שפירושו כנ"ל, היינו "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם", היות "כי אתם המעט מכל העמים". היינו, שהאדם רואה, שהוא יותר גרוע מכל העולם. ודוקא במצב של שפלות, ה' בוחר בכם, והוציא אתכם משליטת מצרים, כמו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".

הנה כתוב (במזמור שיר חנוכה) "ארוממך ה' כי דליתני, ולא שמחת אויבי לי". ויש להבין, מי הם האויבים של דוד, שדוד אמר "ולא שמחת אויבי". ויש לפרש, כי ידוע ש"דוד" נקרא בחינת מלכות, היינו מלכות שמים, שהנבראים צריכים לקבל על עצמם עול מלכות שמים על הכוונה שלא על מנת לקבל פרס, אלא "בגין דאיהו רב ושליט", ולא לשם תועלת עצמו.

ולדבר זה כל העולם מתנגדים, ושונאים לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמם. לכן היות שקדושה היא כולו להשפיע, היינו לתועלת ה', כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'". כלומר, כמו שהבורא הוא רק משפיע להנבראים, כמו כן הנבראים צריכים להשפיע לה', כי זה נקרא "השתוות הצורה", שהיא בחינת דביקות בה'.

נמצא, כל אלו שהם רוצים לעבוד רק לתועלת עצמם ולא לשם שמים, הם נקראים "אויבי ה'", היינו אויבי מלכות שמים. והם נקראים בזה "אויבי דוד". וזה שאומר דוד "ולא שמחת אויבי לי". ובדרך כלל יש לנו לדבר רק מב' בחינות:

א. הבורא,

ב. הנבראים.

היינו, הבורא ברא את הנבראים בכדי לתת להם טוב ועונג, כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו". ואדם הראשון קודם החטא, היתה לו שלימות של בחינת הנשמה שלו, שהיה לו אז בחינת נר"ן מבי"ע, וגם נר"ן מאצילות. רק אחר החטא, היה לו הסתלקות הנר"ן שלו, ולא נשאר רק בבחינת נפש לבד.

ואז היה צריך לעשות תשובה, היינו להעלות כל הכלים שלו, שנפלו להקליפות, ושוב לחברם עם הקדושה, שהוא לחזור ולהידבק בו יתברך בבחינת בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "תשובה", כמו שכתוב בזה"ק "תשוב ה' לגבי ו'".

פירוש של ה' היא בחינת מלכות, שענינה מקבל בעל מנת לקבל, וממנה נמשכות כל הנשמות. לכן מלכות נקראת "כנסת ישראל", שהיא כוללת כל הנשמות. ועל מלכות זו ניתן תיקון, לתקן אותה בעל מנת להשפיע. ועבודה זו נתנה להנבראים, שע"י זה שעוסקים בתורה ומצות בעל מנת להשפיע, גורמים בזה, כל אחד ואחד בשורש נשמתו, במלכות דאצילות, שתהיה בעל מנת להשפיע, שע"י זה גורמים יחוד למעלה, הנקרא "יחוד קוב"ה ושכינתיה". היינו בחינת מלכות, הנקראת "שכינה", עם ז"א, הנקרא "ו' דהוי"ה". שזהו פירוש "תשובה", מה שזה"ק אומר "תשוב ה' לגבי ו'".

ובאופן כללי יש להבחין ג' בחינות, הנקראות בשם אחד, יחיד, ומיוחד. וכמו שכתוב (תע"ס חלק א', דף י"ד אות א') "אחד מורה שהוא בהשואה אחת. יחיד מורה על הנמשך הימנו, שגם אלה הריבויים המה אצלו בצורת יחיד, כמו עצמותו יתברך. ומיוחד מורה, הגם שהוא פועל ריבוי הפעולות, אמנם כח אחד פועל כל אלה, וכולן חוזרות ושבות ומתייחדות בצורת יחיד".

שפירושו אחד, שהוא בהשואה אחת, כלומר שברא את הבריאה על רצון אחד, שהוא להטיב לנבראיו. ויחיד פירושו, הגם שאנו רואים, שיש ריבוי פעולות, היינו טוב ורע, היינו שנראה חס ושלום כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא יחיד, היינו משום שלכל פעולותיו המשונות יש להם תוצאה יחידה, להטיב. ונמצא, שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה, ואינו משתנה בכל פעולותיו המשונות. כלומר שעל כל פעולה רוכבת עליה צורת יחיד, שהוא רק להטיב.

והאדם צריך להאמין בזה. זאת אומרת, אף על פי שהאדם מרגיש, שלפי הרגשתו הפעולה הזו, שהוא מאמין, שזה בא מהבורא, והיא פעולה לא טובה, מכל מקום הוא צריך להאמין, שעל הפעולה זו יגרום לו, שיוכל להשיג את הטוב. וזוהי עבודת האדם, להאמין בזה שהוא כך, אף על פי שהוא לא מבין את זה. ולתת תודה להבורא על זה.

וזהו כמו שאמרו חז"ל "האדם צריך לברך על הרע, כמו שמברכים על הטוב". כלומר, שהאדם צריך להאמין, שזהו לטובתו, אחרת הבורא לא היה נותן לו להרגיש את המצבים האלה, מטעם שרצונו יתברך הוא, שרוצה להטיב לנבראים, כי זו היתה מחשבת הבריאה.

ומיוחד נקרא, בזמן שהאדם כבר זכה לראות, איך שכל ריבוי יחידים כבר קבלו צורת יחיד, כלומר שזכה לראות, איך שעל כל רע כבר קיבל את הטוב השייך לבחינתו. וענין מיוחד זוכה האדם להשיג רק לאחר שתיקן את הכלים שלו, שיהיו בעל מנת להשפיע. אז האדם זוכה למטרת הבריאה, שהיא כולו טוב.

וזה שכתוב "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". שענין "חנוכת הבית" הכוונה על בית המקדש, שבבחינת עבודה, לבו של אדם צריך להיות בית מקדש לה', כמו שכתוב "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". שהאדם צריך לזכות להשראת השכינה, כמו שאמרו חז"ל "רחמנא ליבא בעי", שפירושו, שרק לבו של אדם צריך הבורא, בכדי לתת לו את מה שרוצה לתת לו.

ובזמן שהאדם כבר זכה לבחינת מיוחד, אז הוא רואה שזכה לבנין בית המקדש. ועל זה אמר דוד "ארוממך ה', כי דליתני ולא שמחת אויבי לי". היינו, שכל האויבים הם הרצונות של קבלה עצמית, שהם היו המפריעים דקדושה, שה' הציל אותו מכל האויבים, וזכה להכנס לקדושה. וזה שכתוב "ה' העלית מן שאול נפשי, חייתני מירדי בור".

אנו אומרים (ב"עזרת אבותינו") "אתה הוא ראשון, ואתה הוא אחרון, ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע". וכמו כן אנו אומרים "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם, אתה הוא בעולם הזה, ואתה הוא לעולם הבא". ובפשטות אנו מבינים, שאנו מדברים מגדלות ה'. אולם בדרך עבודה מה בא זה להשמיענו.

ידוע, שסדר עבודה הוא, שהאדם צריך לתקן את הכלי קבלה שלו, שיהיה בידו כח לעשות הכל להשפיע. והאדם צריך לתת כוחות, ויעשה את כל מה שיש בידו לעשות. ואז הוא בא לידי החלטה, שבלי עזרת ה' אין שום מציאות לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, שזה נקרא "גאולה". היינו, שיוצא מגלות מצרים, היינו משליטת הרצון לקבל.

והגאולה, כולם מבינים, שזה שייך לה', היות שהאדם רואה, שאין שום אפשרות לצאת מהגלות מכח עצמו. אולם יש לשאול, מאיפה הוא יודע, שלצאת מהגלות של הרצון לקבל תלוי רק בה', ואין זה בידי אדם.

התשובה היא, היות שכבר עשה לפי דעתו, מה שביכולתו לעשות, ולא זז מאומה מהרצון לקבל שלו. אלא להיפך, הוא רואה, שמעת שהתחיל לעבוד את העבודה, בכדי להגיע לדרגת "שכל מעשיו יהיו לשם שמים", הוא רואה עכשיו ממש אחרת, שהוא הלך אחורה.

כלומר, שהוא רואה, איך שעתה הוא משוקע באהבה עצמית יותר מתמיד. ומטעם זה, האדם, כשזכה לגאולה, היינו לצאת מהגלות הזו, הוא אומר, שרק הבורא יכול להוציא את עם ישראל ממצרים, כלומר שהגאולה שייכת להבורא.

מה שאין כן להכנס בתוך הגלות, היינו להיות נכנע לשליטת הרצון לקבל, בטח זה שייך להאדם. כלומר, שהאדם אשם בזה, שהוא לא יכול להתגבר על הרצון לקבל לעצמו. נמצא, שהאדם בעצמו נכנס לגלות.

על זה בא הכתוב להשמיענו, שלא כך הוא, כמו שהאדם מבין. והגם שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי", כלומר, שהכל תלוי בידי בחירת האדם, מכל מקום האדם צריך להאמין, שהכל הוא בהשגחה, היינו שהכל תלוי בה'. ועל זה נאמר "אתה הוא עד שלא נברא העולם". שענין "עולם" ידוע שהוא מלשון "העלם והסתר". ויש לדעת, שבענין הגלות יש להבחין ב' בחינות:

א. שהאדם לא מרגיש שיש העלם והסתר,

ב. שהאדם מרגיש, שהוא נמצא במצב של העלם והסתר.

וזה שכתוב "אתה הוא עד שלא נברא העולם". כלומר, זה שאין האדם מרגיש, שהוא נמצא במצב של העלם, זה ה' עשה. וזהו לטובת האדם, היות שמטרם שהאדם מסוגל לתקן את הרע שבקרבו, יש תיקון, שלא לראות את הרע. נמצא, שה' עשה את המצב של טרם ביאת האדם לתוך ההעלם והסתר.

וזה שכתוב "אתה הוא עד שלא נברא העולם". היינו, עד שנברא ההעלם. ואח"כ האדם בא לידי מצב של העלם והסתר. ולמצב הזה האדם בא דוקא לפי ערך התגברותו בתו"מ, בעל מנת להגיע לדרגת "שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע".

וזה שכתוב "אתה הוא משנברא העולם". כלומר, זה שהאדם בא לבחינת העלם והסתר, זה בא ממך. וזה שכתוב "אתה הוא משנברא העולם". ולאחר שהוא כבר בגלות, אז באה הגאולה. וזה "אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון".

מהו הברכה "שעשה לי נס במקום הזה" בעבודה

תשנ"א - מאמר ט"ו | 1990/91 - מאמר 15

חז"ל אמרו (ברכות נ"ד) "באדם שנעשה לו נס, שניצול מאריה. ואמר לו רבא, כל אימת דמטית להתם, בריך (שכל פעם שהוא יבוא למקום הזה, יברך) ברוך שעשה לי נס במקום הזה". ויש להבין זה בדרך העבודה, מה בא זה ללמדנו.

ידוע שמטרת הבריאה היתה, מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. ולצורך זה ברא בהנבראים רצון וחשק לקבל הנאה ותענוג, אחרת, אם אין חסרון להתענוג, אין אדם יכול להנות. שכך אנו רואים בהטבע, שאם אין לאדם חסרון לאיזה דבר, אין האדם יכול להנות. כדוגמת, שאם האדם אינו רעב, אינו יכול להנות מאכילה, וכדומה. לכן אנו רואים ואומרים, שהבורא ברא כך בטבע שלנו רצון לקבל הנאה ותענוג.

ואין לשאול, למה ברא הבורא טבע כזה, מטעם שאמרו חז"ל (חגיגה י"א) "יכול ישאל אדם, קודם שנברא העולם. תלמוד לומר, למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ". שפירושו, שלא יכולין לשאול שום דבר, מדוע כשברא העולם, ברא דוקא עם הטבע הזו, מה שאנו רואים. הלא היה יכול לברוא עם טבע אחר. על זה אין לשאול, אלא אנו לומדים בכל דבר מבחינת "ממעשיך הכרנוך", היינו מן המעשים שאנו רואים, אנו מתחילים ללמוד, ולא מקודם לכן.

וכמו כן, אנו רואים טבע שני, שהענף רוצה להדמות לשורשו. כלומר, כמו שהשורש הנבראים, שהוא הבורא, תכונתו היא להשפיע ולא לקבל, כמו כן האדם, בזמן שהוא צריך לאכול לחם חסד, הוא מתבייש, הנקרא בלשון הזה"ק בשם "נהמא דכסופא". ולפי הטבע הזו היה יוצא, בזמן שהאדם היה מקבל מהבורא לכלי קבלה של האדם, שהוא בסתירה לתכונת הבורא, שהוא המשפיע, היה מרגיש אי נעימות. שבגלל זה נעשה תיקון, הנקרא "צמצום והסתר". כלומר, שכל זמן שאין להתחתון השתוות הצורה, הנקרא "רצון להשפיע", האדם מונח תחת העלם והסתר דקדושה. וגם על זה אין לשאול, מדוע עשה הקב"ה טבע של בושה, ומדוע עשה ענין שהענף רוצה להדמות לשורשו. והכל הוא מטעם הנ"ל, שאין לנו לשאול מטרם הבריאה.

הנה הכלי של הנבראים הוא הרצון לקבל תענוג. ומטרם שנברא הרצון לקבל, עוד אין לנו ממה לדבר. והכלי הזה אנו מייחסים להבורא, היינו שאין לנו לעבוד על הכלי הזה, אלא כל אדם שנברא, אם הוא לא קלקל את הכלי, אז הכלי הוא בשלמות. זאת אומרת, בכל מקום שהרצון לקבל רואה, שיש מקום, שיכולים לקבל משם תענוג, תיכף הוא רץ שמה.

מה שאין כן הכלי, הנקרא "רצון להשפיע", מטעם שהאדם רוצה בהשתוות הצורה. והיות שהכלי זה אנו מייחסים להנברא, היינו האדם צריך לעשות הכלי הזה, מטעם שהנברא רוצה בהשתוות הצורה, לכן מוטל על האדם לעשות את זה. וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות". שפירושו "אשר ברא" הוא הכלי, הנקרא "רצון לקבל". "לעשות" זה שייך להנבראים, שהם צריכים לעשות את הכלי הנקרא "רצון להשפיע". וזה אינו מצד הטבע שברא הבורא. אלא הוא התחיל הבריאה מבחינת הרצון לקבל, ואתם, היינו הנבראים, צריכים לעשות את הרצון להשפיע. לכן כשהאדם צריך לעבוד בעל מנת להשפיע, זהו טבע אחרת ממה שהאדם נברא.

לכן כל מה שהאדם צריך לעבוד בעבודת ה', הוא לעשות את הכלי, שהיא פעולה הפוכה מהכלי שבה נבראה האדם. ובזמן שהאדם התחיל להכנס לעבודה דלהשפיע, אז עוד לא מרגיש עד כמה שהרצון לקבל שלו מפריע לו לעבודה דלהשפיע, וזהו תיקון, שהאדם לא יראה את האמת, את שיעור הרע שיש בו. כי בטח כשהוא יראה את הרע שבו, הוא יברח מהעבודה, ואפילו לא ירצה להתחיל בעבודה זו. לכן אומר הרמב"ם, שצריכים להרגיל את האדם בתחילה בשלא לשמה, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, אז מגלין להם את ענין דלשמה, הנקרא "בעל מנת להשפיע".

ויש לדעת, כי זה שהאדם נמצא תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, נקרא "גלות מצרים". כי בזמן שנכנסין לעבודה זו, מעט מעט מגלין לו מלמעלה את גודל שליטת הרע שבו, על דרך שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", היינו שהעבודה דלהשפיע, שהתחילו לעבוד, ראו שאין ביכולתם לעבוד עבודה זו, כי המצרים היו שולטים עליהם. והם ראו אז, שאין ביכולתם לצאת מגלות מצרים, אלא הקב"ה יכול להוציאם. זהו נקרא "נס". שכל דבר שאין האדם יכול לעשות מכח עצמו, אלא ע"י עזרה מלמעלה נקרא "נס". וזהו נס של יציאת מצרים.

ויש לדעת, כי בזמן שהאדם רוצה להגיע לידי דביקות בה', יש לו עליות וירידות. והסדר הוא, כי בזמן הירידה, שהאדם בא לידי מצב של יאוש, ולפעמים הוא בא לידי מצב של "תוהה על כל מה שהוא נתן יגיעה בחינם", שזה נקרא שהוא "תוהה על הראשונות", ורוצה לברוח בכלל מעבודת ה', ופתאום הוא מקבל התעוררות מלמעלה, ומקבל חיות ותשוקה לעבודה, ושוכח בכלל שהיתה לו פעם ירידה, אלא הוא שבע רצון מהעליה, אז אין האדם מסוגל להנות מהעליה יותר מכפי שהיה מונח תחת שליטת הרע בירידה.

יש לדעת, שענין גלות, מה שהאדם מרגיש, שהוא נמצא בגלות, זה נמדד לא לפי הגלות, אלא לפי הרגשת הרע והיסורים, שסובל מזה שנמצא בגלות. ואז, כשיש לו יסורים, בזה שהוא נמצא תחת שליטת המעבידים, שהוא מוכרח לעשות כל מה שהם דורשים ממנו, ואין לו שום זכות לבצע את מה שהוא רוצה, אלא הוא מוכרח לשמש ולהוציא לפועל את כל מה שהאומות העולם, הנמצאים בגופו של אדם, דורשים, ואין לו שום כח לבגוד בהם, לפי שיעור המכאובים שהוא מרגיש ורוצה לברוח מהם, בשיעור הזה הוא יכול להנות מהגאולה.

וכמו שאנו רואים, מה שכתוב אצל עבד עברי (משפטים, א') "כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד, ובשביעי יצא לחופשי חינם". ובטח שהעבד צריך להיות שמח, בזה שהוא יוצא לחירות, וכבר נמצא ברשות עצמו, ואין לו שום אדון עליו. מכל מקום אנו רואים, מה שהתורה אומרת "ואם אמר יאמר העבד, אהבתי את אדני, את אשתי, ואת בני, לא אצא חפשי". רואים אנו, שיש מציאות, שהאדם רוצה להישאר עבד. ויחד עם זה כתוב (דברים, ט"ז, י"ב) "וזכרת, כי עבד היית במצרים".

זאת אומרת, כי עבד הוא דבר רע, ומכל מקום יש לפעמים, שהאדם רוצה להישאר עבד. אם כן, מהו שכתוב "וזכרת, כי עבד היית במצרים". ומי אומר שלהיות עבד הוא כל כך רע. הלא יש אנשים שרוצים להיות עבד, כנ"ל, שהעבד אמר "אהבתי את אדני". אלא כנ"ל, שענין גלות, הוא לפי שיעור היסורים והמכאובים, שמרגישים בהגלות. ובשיעור זה יכולים לקבל שמחה מהגאולה. וזהו כמו אור וכלי, כלומר שהיסורים שסובלים מאיזה דבר, הוא הכלי, שיכול לקבל אור, אם משחרר עצמו מהיסורים.

לכן בגלות מצרים, שהכתוב אומר "וזכרת, כי עבד היית במצרים", משמע שהעבד הוא כל כך רע, מטעם, היות ששם במצרים הרגישו עם ישראל יסורים. לכן אומר הכתוב "וזכרת", היינו שצריכים לזכור את היסורים שסובלו שם. אז יש מקום להיות בשמחה בגאולת מצרים.

ושם, במצרים, אומר הכתוב "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, אשר מצרים מעבידים אותם, ואזכור את בריתי". נמצא, שבמצרים, כשהיו עבדים, כמו שכתוב "עבדים היינו לפרעה במצרים", היות שסבלו יסורים, וכן הוא אומר "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", לכן ניתן לנו ענין מצות "זכירת מצרים", כמו שכתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".

ובהאמור יוצא, כפי הכלל "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון". לכן, הגם שאנחנו כבר יצאנו ממצרים, אבל אנחנו צריכים לשמוח בגאולת מצרים. לכן מוטל עלינו לזכור את גלות מצרים, היינו לזכור ולצייר, איך עם ישראל סבלו בגלות מצרים. אז יכולים להנות גם היום מגאולת מצרים.

אחרת אין אנו יכולים לשמוח בדבר גאולת מצרים, מטעם הנ"ל, שהיסורים נקראים הכלים לקבל השמחה. לכן אנו רואים בעבד עברי, שהוא לא רוצה לצאת לחופשי. ואין לשאול, איך יכול להיות מי שהוא, שלא רוצה לצאת לחופשה. התשובה היא כנ"ל, היות שאין הוא מרגיש יסורים, כשהוא עבד, ממילא לא רוצה לצאת לחופשי. כמו שמבואר הטעם, שאומר "אהבתי את אדני, את אשתי, ואת בני, לא אצא חפשי". מה שאין כן בגלות מצרים כתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", משום ששם סבלו יסורים, כמו שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו בעבודה, שהאדם צריך לעשות "ברכה, במקום שנעשה לו נס". והענין כנ"ל, כי בזמן שהאדם מתחיל ללכת בעבודה דלהשפיע, אז האדם בא לידי מצבים של עליות וירידות. שענין עליה הוא, שהאדם, לאחר שהיה מונח תחת שליטת הרצון לקבל, שהיה משועבד למלאות כל משאלותיו שלו, והאדם היה רוצה להתגבר עליו ולא לשמוע בקולו, אבל הרצון לקבל היה יותר חזק ממנו, והאדם היה סובל יסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.

ואח"כ הוא קבל התעוררות מלמעלה, והתחיל שוב להרגיש קצת התרוממות דקדושה. והאדם רוצה אז להיבטל אליו יתברך "כמו נר בפני אבוקה", והאדם נהנה אז מהמצב של העליה. אולם אין האדם מוכשר להוציא מן העליה התקדמות בעבודה, מסיבת שהוא לא מעריך את ההתקרבות, מה שקבל עתה מה', מטעם שחסר לו הכלים. היינו שבזמן העליה, הוא כבר שכח שהיתה לו פעם ירידה. כלומר, הגם שהוא מרגיש, שהוא עכשיו מקורב לה', והוא מעריך את זה, אבל תיכף על המקום הוא שוכח. וממילא כבר אין לו כלי, היינו חסרון, שיהיה בידו להעריך, על דרך שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". לכן אין לו התקדמות, כמו שצריכה להיות על ידי העליה.

לכן בזמן עליה, הוא צריך לזכור ולומר, שבמקום הזה, שיש לי עכשיו עליה, היתה לי ירידה, וה' הציל אותי, והעלה אותי משאול תחתיות, ויצאתי מבחינת מות, הנקרא "התרחקות מה'", וזכיתי בשיעור מה להתקרבות ה', שזה נקרא "להידבק בשיעור מה לחיי החיים".

ועל זה אדם צריך לתת ברכת תודה לה', שע"י זה שהוא נכנס עתה למצב, ששם היו לו יסורים, ועתה הוא ברוך השם במצב רוח של טוב ועונג, בזה שהבורא קירב אותו, אז השיג כלים חדשים של חסרון, שיכול למלאותם עם מצב של עליה, שבו הוא נמצא עכשיו.

נמצא, שהוא ממשיך אור של שמחה בכלים חדשים, שהשיג עתה ע"י שהוא מסתכל על הנס שהיה לו, שה' הציל אותו. לכן כשהוא מסתכל על היסורים, זהו כאילו עתה הוא המקבל את היסורים, ועתה הוא ממלא אותם עם תענוג.

נמצא, שע"י זה שהוא מצייר לעצמו את מצב של הירידה, זה גורם לו, שהעליה שקבל עכשיו, תתפשט בכלים חדשים, היינו לפי הכלל "אין אור בלי כלי". לכן בזמן העליה, שמתחיל לחשוב על המצב של הירידה שהיתה לו, היסורים של הירידה נבחנים לכלים, שבהם יכול להתפשט את אור של העליה.

וזה דומה למה שנאמר לעיל בענין גלות וגאולה. היינו, לפי ערך היסורים שמרגיש בגלות, כך יכולים להנות מן הגאולה. כלומר, שהגלות הם הכלים של הגאולה. זאת אומרת, הגאולה אינה יכולה למלאות יותר מכפי הכלים שיש לה מן הגלות. וזהו שבעבודה, כשהאדם מצייר לעצמו את מצב הירידה, זה נקרא מה שאמרו חז"ל, שהאדם צריך לעשות ברכה "ברוך, שעשה לי נס במקום הזה".

ובענין ציור היסורים יש הרבה אופנים. וניקח לדוגמא, אדם הרוצה לקום לפני בוקר, והוא הכין שעון המעורר. וכשהשעון מצלצל, והגוף לא רוצה לקום, והגוף מרגיש יסורים אם הוא יקום עתה מהמטה, ומכל מקום הוא מתגבר בעצלתיים ובא לבית הכנסת. וכשרואה, שיש אנשים שיושבים ולומדים, הוא מקבל אז רצון וחשק להשתתף בהשיעורים, ומקבל שמחה ומצב רוח מרומם, ואז הוא שוכח באיזה אופן הוא קם מהמיטה ובא לבית הכנסת. ואם האדם רוצה לקבל כלים חדשים, שישרה בהם שמחה, אז עליו לצייר לעצמו, באיזה אופן הוא קם מהמיטה, היינו באיזה חשק שהיה לו אז, ועכשיו איזה מצב רוח יש לו. אז הוא גם כן יכול לומר "ברוך, שעשה לי נס במקום הזה". היינו, איך שה' נתן לו עתה ההתקרבות אליו. ומזה הוא מקבל כלים חדשים, שתתפשט שם את השמחה, ממה שהבורא קרב אותו אליו, כנ"ל.

וכך האדם צריך להרגיל עצמו בכל דבר ודבר, לעשות השוואה בין זמן של יסורים לזמן תענוג, ולתת ברכה על הנס, שהוציא אותו מהיסורים למצב של תענוג. ובזה תהיה לו היכולת לתת תודה לה', ולקבל הנאה בכלים החדשים, ממה שנתווספו לו עכשיו, בזמן שהוא שוקל את הב' זמנים זה לזה. ומזה האדם יכול להתקדם בעבודה.

וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, לא חשוב מה האדם מקבל מהבורא, אם זה דבר גדול או דבר קטן. אלא חשוב עד כמה שהאדם נותן תודה להבורא. בשיעור התודה שהאדם נותן, בשיעור זה מתגדלת הנתינה, מה שהבורא נתן. לכן מוטל על האדם להיזהר לתת תודה רבה, היינו להעריך את מתנתו יתברך, בכדי שיוכל להתקרב להבורא. לכן כשהאדם מסתכל תמיד בזמן העליה, באיזה מצב הוא היה בזמן הירידה, כלומר איזו הרגשה היתה לו בזמן הירידה, כבר הוא יכול להבחין בבחינת "כיתרון האור מתוך החושך". וכבר יש לו כלים חדשים לקבל שמחה ולתת תודה לה'. וזה שכתוב, שהאדם צריך לברך "ברוך, שעשה לי נס במקום הזה", היינו במקום שנמצא עתה בזמן עליה, כי אי אפשר להיות עליה, אם לא היה מקודם מצב של ירידה.

אולם איך אפשר להיות ירידה, אם האדם לא היה מקודם בבחינת עליה, וירד ממנה. התשובה היא, כי בדרך כלל, כל אדם איך שהוא, הוא חושב שהוא בסדר. כלומר, שהאדם לא רואה, שהוא יותר גרוע משאר אנשים הנמצאים בסביבתו. לכן הוא הולך עם הזרם של כל העולם. היינו, קצת לומדים, קצת מתפללים, וקצת עוסקים בצדקה ובגמילות חסדים, וכדומה. ועיקר דאגותיו של האדם הוא, איך להיות פרנסה בכבוד, ודירה וכלים נאים, וכדומה.

כי הוא מרגיש בעצמו, אם הוא עשה סדר לעצמו עם הבורא, כמה זמן שהוא צריך לעבוד בשבילו, ואם הוא קיים כל הסדרים, מה שהוא התחייב ברוחניות, הוא מרגיש עצמו לאדם השלם, וכבר מותר לו לדאוג לשפר את מצבו הגשמי. והאדם רואה תמיד, שעד כמה שהוא משתדל, שתהיה לו גשמיות בשלימות, הוא רואה תמיד, שהוא בחסרון כלפי אחרים. וזה נקרא, שהאדם נמצא במצב השלימות.

אולם בזמן שמתחיל בעבודה דלהשפיע, אז הוא בא לידי מצב של ירידה. כי הוא רואה, איך שהוא מרוחק מענין דלשם שמים. נמצא עתה, שירד מזמן הקודם, כשהיה מבין, שהוא צריך רק לשמור תו"מ, וענין הכוונה דעל מנת להשפיע, על זה לא היה עושה תשומת לב. ואח"כ הוא מקבל בחינת התעוררות מלמעלה, ומתחיל להיות בבחינת התבטלות אליו יתברך "כנר בפני אבוקה", ושוכח את המצב הירידה שהיה לו. ואז מוטל על האדם, כשהוא עתה, שהוא בזמן העליה, שיכול לומר "ברוך, שעשה לי נס במקום הזה". היינו שמקודם לכן הוא היה במצב, שאירע לו ענין של תאונת דרכים, עד שהוא נשאר בלי הכרה על חיים רוחניים. כלומר ששכח בכלל ענין שצריכים לעבוד בעל מנת להשפיע, ואח"כ ה' עזר לו, וקם לתחיה, היינו ששוב יש לו קשר עם הבורא. וע"י ציור זה הוא יכול לקבל כלים חדשים, שיהיה בידו לקבל שפע של שמחה, מזה שה' עזר לו.

אולם צריכים לדעת, שבזמן שהאדם מבקש מהבורא, שיקרב אותו לעבודתו, היינו שיעבוד עבודת הקודש לשם שמים, והאדם חושב, שהבורא לא שומע תפלתו, והוא כבר הרבה פעמים התפלל, וכאילו חס ושלום הבורא אינו שומע תפלתו, על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, זה שהוא מתפלל עתה לה', שאל יאמר שזה הוא התעורר מעצמו, לתת תפלה שה' יקרב אותו, אלא שמטרם שהאדם הלך להתפלל, ה' כבר ענה לו על התפלה. פירושו, שהאדם צריך להחשיב, זה שיכול עתה להתפלל לה', זה נקרא, שיש לו קשר עם ה', וזה הוא דבר חשוב מאוד, וצריך לקבל שמחה מזה שה' נתן לו רצון וחשק להתפלל אליו.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (מגילה כ"ט) "רבי שמעון בר יוחאי אומר, בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן". שיש לפרש, שענין "גלות ישראל" פירושו, שבחינת ישראל שבאדם נתרחקה מהקב"ה. כלומר, שהאדם מרגיש יסורים, בזה שבחינת ישראל שבו, היינו הרצון של ישר-אל, כלומר זה שהאדם צריך לעשות הכל לשם שמים, הרצון הזה הוא בגלות, תחת שליטת הרצוניות של אומות העולם. ומצטער על זה.

ויש לשאול, מדוע דוקא עכשיו הוא מרגיש שהוא מרוחק מה', מה שאין כן לפני המצב הזה, האדם היה מרגיש, שהוא מרוחק מלקנות דירה יותר רחבה, או מרהיטים יותר יפים, וכדומה. ופתאום קבל יסורים מהתרחקות אחרת, היינו, שהוא רחוק מה'. והתשובה היא "שכינה עמהם", כלומר שהשכינה נתנה לו את ההרגשה זו, שהוא מרוחק מה'. וזהו כנ"ל, מטרם שהאדם מתפלל לה', ה' נותן לו רצון וחשק להתפלל.

מהו, בכדי לדעת שה' הוא אלקים, צריכים ל"השבות אל לבבך", בעבודה

תשנ"א - מאמר ט"ז | 1990/91 - מאמר 16

הזה"ק (וארא אות פ"ט) שואל, וזה לשונו, "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי הוי"ה הוא אלקים. שואל, מקרא זה היה צריך לומר, וידעת היום כי ה' הוא האלקים. ולבסוף, והשבות אל לבבך. כי הידיעה, שה' הוא אלקים, מכשירו להשיב אל הלב כן. ואם כבר השיב אל לבו, מכל שכן שיש לו ידיעה. ועוד, והשבות אל לבך, היה צריך לומר, ולא לבבך. ומשיב, אלא אמר משה, אם אתה רוצה לעמוד על זה, ולדעת כי ה' הוא אלקים, אז, והשבות אל לבבך. ותדע זה, כי לבבך פירושו, שיצר הטוב ויצר הרע, השוכנים בלב, נכללו זה בזה, והם אחד, שיהפוך מדות הרעות של יצר הרע להיות טובות. דהיינו, שיעבוד עמהם את ה', ולא יחטא על ידיהם. ואז תמצא, כי הוי"ה הוא אלקים, שמידת הדין, שנקרא אלקים, נכללת בהוי"ה, שהיא מידת הרחמים", עד כאן לשונו.

ויש להבין מה בא זה ללמדינו, מה שאומר הזה"ק, שאי אפשר לבוא ולדעת "כי ה' הוא אלקים" מטרם שהאדם בא לדרגת "והשבות אל לבבך". היינו שיש לדעת, מהי בחינת אלקים בעבודה, ומהי מידת הרחמים בעבודה, הנקראת הוי"ה. וכמו כן יש להבין, מהו יצר הרע בעבודה, ומהו יצר טוב בעבודה. כלומר בעבודה, שהאדם רוצה להגיע לידי דביקות בה', מהו יצר הרע ומה יצר הטוב.

כי מבחינת הכלל הוא פשוט. כי שמקיימים תו"מ, זה נקרא שהולכים לפי הדרך של יצר הטוב. ואם חס ושלום עוברים על תו"מ, נקרא זה שהולכים לפי עצת היצר הרע. אולם בעבודה, שהולכים בדרך להגיע לידי דביקות ה', מהו.

הנה ידוע, שהנבראים נולדו בטבע, הנקרא רצון לקבל לתועלת עצמו. לכן אין האדם מסוגל לעשות שום דבר, אם לא יצא מזה משהו לתועלת עצמו. לכן התורה אומרת לנו, אם אתם תקיימו תורה ומצות, אני אשלם לכם שכר, כמו שכתוב "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי, ונתתי מטר ארצכם בעתו, ואכלת ושבעת".

וכמו שאומר הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ה') וזה לשונו, "אין מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט". נמצא, עבור הכלל, היצר הרע והיצר הטוב, הוא רק מדבר מענין קיום התו"מ. אבל מענין שאסור לעבוד בעל מנת לקבל שכר, בכלל לא מדברים.

אולם כשמדברים בעניני עבודה דלהשפיע, אז יצר הרע והיצר הטוב הוא משמעות אחרת לגמרי. יצר הטוב פירושו, שהוא מביא את האדם להשיג את הטוב ועונג, שהיה ברצונו יתברך לתת להנבראים, כמו שכתוב, שמטרת הבריאה היא מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. אלא, מטעם שלא תהיה בחינת בושה, נעשה ענין צמצום והעלם, שאין הנבראים יכולים לקבל את הטוב, מטרם שיש להם בחינת השתוות הצורה, הנקראת דביקות, שזה משיגים ע"י זה שעושים כל המעשים לשם שמים. אז נעבר הצמצום, ויש מקום להטוב שיתפשט בתוכו. זה נקרא "יצר טוב".

ויצר הרע נקרא, בזמן שהיצר מיעץ להאדם, שיעבוד רק לתועלת עצמו, היינו רק לקבל. והיות שזה הוא שינוי צורה מהבורא, שהרצונו הוא רק להשפיע, והשינוי צורה זה, גורם שאין האדם יכול להגיע אף פעם, שיוכל לקבל את הטוב והעונג, לכן נקרא היצר הזה "רע", מטעם שגורם רע לאדם, בזה שהוא לא נותן לעבוד בעל מנת להשפיע, זה גורם לו, שאינו יכול לקבל טוב ועונג.

ובהאמור נוכל לפרש, מהו הענין, שהאדם צריך לעבוד עם עצמו, שיאהב את ה' בשני יצריך. הענין הוא, שכל זמן, שיש לאדם שני יצרים, אז הם במחלוקת. לפעמים גובר הטוב, ולפעמים גובר הרע. נמצא, שב' כחות משמשים באדם בערבוביא. וזה מכונה אור וחושך, משתמשים ביחד. וכל זמן, שאין הרע נכנע, שולט אז עליו הצמצום וההסתר, שהיה על כלים של יצר הרע, הנקרא רצון לקבל לעצמו. וממילא אין הוא ראוי לקבל את הטוב ועונג.

נמצא אז, שהאדם אינו משיג את הטוב. לכן הוא נמצא במצב של דין, היינו שהוא אומר, שאין הוא רואה את רחמנותו של הבורא, שיהא בידו לומר, שהבורא מנהיג את העולם, במידת הרחמים, אלא במידת הדין, היות שאין האדם מסוגל לראות את השגחתו יתברך בבחינת טוב ועונג.

נמצא, שכל זמן, שאין להאדם כלים דהשפעה, אין להאדם כלים, שיוכל לקבל טוב ועונג. וממילא הוא נשאר בחסרון טוב ועונג.

והאדם אומר, מי אשם בזה, רק הבורא, בזה שלא נותן להנבראים את מה שהוא צריך לתת. כלומר, היות שהבריאה היתה בכדי להנות להנבראיו. ומהתיקון, שהיה, שלא יהיה ענין של נהמא דכסופא, על זה אין הנבראים מוכשרים להסתכל, מצד הרע שיש באדם, מצד הטבע, הנקרא בבחינת עבודה "יצר הרע".

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו דין ומהו רחמים, בדרך עבודה. ומהו יצר טוב ומהו יצר הרע, בעבודה. כי דין פירושו, שנעשה דין על הכלים דקבלה, הנקראים רצון לקבל לעצמו, שאין האור מאיר בתוכו. נמצא, כשאנו אומרים, שיש חס ושלום דין בעולם, יהיה פירושו, שאין בהעולם כלים דהשפעה, שיוכלו לקבל טוב ועונג. לכן היסורים והחסרונות שולטים בעולם.

מה שאין כן בזמן שיש בעולם כלים דהשפעה, הנקראים בחינת רחמים, כמו שאמרו חז"ל על הכתוב "ולדבקה בו", "מה הוא רחום אף אתה רחום". כלומר, כמו שהבורא הוא המשפיע, כן צריך האדם לראות, שיהיו לו כלים דהשפעה. ובזמן שיש להאדם כלים דהשפעה, אז ניכרת מידת הרחמים של הבורא, היינו שהבורא משפיע טוב ועונג להנבראים, בכלים דרחמים שיש להנבראים.

נמצא לפי זה, לאחר שהאדם משיג את הכלים דהשפעה, היינו שהיצר הרע כבר נכנע להטוב, זאת אומרת, שגם היצר הרע כבר רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "והשבות אל לבבך", היינו בשני לבבות, אז הוא בא לידי הכרה, ש"הוי"ה הוא אלקים", היינו שגם עד עתה היה רק רחמים ולא דין. כלומר, מה שהאדם היה רואה, שההשגחתו יתברך היא בחינת דין, הוא רואה עתה, שזו היתה סיבה להגיע למידת הרחמים. לכן רואים עתה, ש"הוי"ה הוא אלקים", שמידת הדין נכללת בהוי"ה, שהוא הכל רחמים. מה שאין כן מטרם שבא לבחינת "והשבות אל לבבך", היתה השגחתו יתברך נראית אליו, שהיא בבחינת טוב ורע.

ובזה יש לפרש את ענין מה שכתוב "ואלוהים עשה שיראו מלפניו". כלומר, זה שיש שליטה להקליפות, הבורא עשה בכוונה תחילה, "כדי שיראו מלפניו". היינו, כדי שיהיה צורך להשיג את גדלות ה', אחרת היו כולם נשארים בבחינת דומם, בלי דעת דקדושה, והיו מסתפקים בעבודה דקיום תורה ומצות בלי שום צורך לעבוד לזכות לבחינת גדלות ה', והיו נשארים באותו שכל, שהיה להם בזמן, שהיו ילדים קטנים, ולא היה להם שום צורך לעזרת ה', שיעזור להם.

כי צריכים לדעת ולהבין מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". משמע רק שיש לאדם יצר הרע, אז הוא זקוק לבחינת תבלין שיש בתורה. אחרת הוא לא צריך לבחינת תורה, מטעם שהיה אז בידו לקיים מצות בלי תורה. מה שאין כן כשיש לו יצר הרע, ובא ושואל "מה העבודה הזאת לכם", או ששואל שאלת פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו", והוא צריך להתגבר עליו, ואז הוא זקוק לעזרתו יתברך.

ו"עזרת ה'", אומר הזה"ק, היא בבחינת אור תורה. היינו, שזה מכונה, שנותנים לו בחינת נשמה מלמעלה, שעל ידה הוא יכול להתגבר על הרע שבו. נמצא, שאם לא היו הקליפות, לא היה לאדם צורך לקבל בחינת עזרת תורה מלמעלה. וזה נקרא מה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו".

ובענין עזרה שבאה מלמעלה יש בזה הרבה ענינים:

א. והיא, שהעזרה היא פשוטה, שה' יתן לו בחינת מלכות שמים, הנקראת "אמונה בקביעות". והיות שמטרם שהאדם זוכה לבחינת כלים דהשפעה, אי אפשר להיות, שתהיה לאדם בחינת אמונה, מטעם שיש שינוי צורה בין הנברא להבורא, לכן אין האדם ראוי עוד לקבל את הטוב. לכן, כשמקבל רע, הוא מוכרח לאבד את שיעור האמונה, שהיה לו, מטעם שזהו תיקון, שלא ידבר חס ושלום לשון הרע על הבורא. לכן האדם מוכרח, מקודם שזוכה לבחינת אמונה, שיהיו לו כלים דהשפעה. כי בזמן שיש לו השתוות הצורה, מסתלק ממנו הצמצום, שהיה שורה על הכלים דקבלה, וממילא הוא מקבל טוב ועונג. ורק אז הוא יכול להיות בדרגת של האמונה בקביעות. נמצא, שהבורא צריך לתת העזרה הראשונה, שיתן לו כלים דהשפעה, המכונים "טבע שני".

ב. שעל ידי זה שיש לו תמיד הפרעות מצד הקליפות, הוא זקוק תמיד לעזרת ה'. וע"י זה יש לאדם צורך לעזרת ה', ועל ידי העזרה, שמקבל כל פעם מלמעלה, יש יכולת, שיתגלה להאדם את הנרנח"י, שיש לו בנשמתו של האדם. כידוע, כי אין מילוי בלי צורך, נמצא, שהקליפות הם גורמות שתתגלה הקדושה. וזה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו".

ובהאמור יוצא, שהמחשבות, שהקליפות שולחות להאדם, זה הוא גורם חסרונות באדם. וחסרונות נקראים כלים לקבל מילואים, למלאות את החסרון שישנו בהכלים. כלומר, שהשאלות, מה שהקליפות שואלות כנ"ל, שהן "שאלות רשע" ו"שאלות פרעה", הנקראות "מי ומה", זה גורם חסרון באדם, שזה דוחף אותו, שיבקש מה', שיתן לו עזרה, להתגבר על אלו השאלות. נמצא, שהקליפות האלו שומרות את האדם, שילך לדרך הנכונה, המביאה את האדם לזכות לדביקות ה'. ואז רואים, שהקליפות לא היו מתנגדי הקדושה, כמו שנראה בעת עבודה, אלא שרואים, שהם היו הגורמים לזכות לקדושה.

וכעין זה מובא בזהר (בראשית חלק ב' דף קנ"ו, ובהסולם אות קע"ה) וזה לשונו, הכתוב "ואין אלקים עמדי", הכונה על "אלהים אחרים", שהם ס"ם ונחש. כי אז יגלה, שהס"ם ונחש לא הפרידו מעולם בין קוב"ה ושכינתיה, ולא היה אלא עבד למהר פדות נפשינו, שיתגלה השגחתו יתברך למפרע בכל העולם כולו, ואז יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם. דהיינו, לאפיקו ממה שנדמה לנו בשיתא אלפי שני, שיש הנהגה, המתנגדת להקדושה, שהם ס"ם ונחש.

רואים אנו מכאן, שענין הקליפות, שהקדושה צריכה לקיימן בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים", הוא, שצריכים הקליפות, להיות לעבד ולסייע להקדושה, שזה מתגלה רק בגמר התיקון אצל הכלל כולו, ולאנשים פרטיים, בזמן גמר עבודה. אז "אגלאי מילתא למפרע" כמו שאומר "ולא היה, אלא עבד למהר פדות נפשינו".

ובזה"ק (תזריע דף ב' ובהסולם אות ו') אומר וזה לשונו "ורחוק מפנינים מכרה. שואל, אמר מכרה, מקחה היה צריך לומר, דהיינו שקשה לקנותה יותר מפנינים. מהו שאומר מכרה. ומשיב, אלא כל אלו שאינם מתדבקים בה בשלמות, ואינם שלמים עמה, היא מוכרת אותם ומסגירה אותם בידי עמים אחרים, ואז כולם רחוקים מאלו פנינים העליונים הקדושים, שהם סודות ופנימיות התורה, שלא יהיה חלק בהם. זה שכתוב, ורחוק מפנינים מכרה".

ולפי זה יוצא, כי ענין הקליפות, שהם בחינת "עמים אחרים". היא מוכרת אותם, זאת אומרת, היות שיש בחינת אומות אחרים, וכשהאדם מתחיל ללכת בדרך להגיע לבחינת דביקות, ובאמצע עבודה הוא מתרשל בעבודה, היינו שנופל לתוך שליטת "אומות העמים", שהם שולטים עליו, ואין הוא יכול לצאת משליטתם, ולהגיע לדבקות ה', הנקראת השתוות הצורה, אז האדם חושב, שזהו מטעם, שאין הוא מסוגל לעבודה זו, לכן הוא נמצא תחת שליטתם.

אז אומר לנו הכתוב, שזה, שנפל לתוך שליטת "עמים אחרים", זהו לטובתו, בכדי שהאדם לא ירמה עצמו, ויחשוב, שהוא הולך בדרך הישר, שיוכל להמשיך במצב הזה בלי שום הרגשה, שהוא לא הולך בדרך הנכון. לכן יש קליפות, הנקראות "עמים אחרים" חוץ מקדושה, שאז האדם רואה, שהוא נמצא במצב הירידה, ואין לו קשר עם הקדושה. אז האדם יחפש עצות, איך להינצל מהם, ויעלה על דרך הנכון, המובילה לדביקות ה'. נמצא, שהקליפה שומרת על הקדושה.

זאת אומרת, אם לא היתה קליפה, שהשכינה יכולה למכור אותו שם תחת שליטתם, אז האדם היה נשאר בשפלותו, והיה חושב, שהוא מתקדם בדרך, המביאה לידי דבקות. מה שאין כן, כשמגלים לו מלמעלה את החסרונות שבהם הוא נמצא, אז יש לו מקום, שירגיש, שהוא צריך לתקן את דרכו. וזה שכתוב "ורחוק מפנינים מכרה", שהשכינה מוסרת את האדם לשליטת הקליפה.

כלומר, היינו שאז הוא רואה, איך שהוא נמצא משוקע באהבה עצמית, ואין לו שום רצון להיות משפיע. זאת אומרת, שהוא כל כך משוקע באהבה עצמית, שאף פעם לא חשב, שהוא כל כך אדם שפל, שאין כמוהו. נמצא, שיש לפרש עם זה, מה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו", היינו דוקא ע"י הקליפה, שהוא רואה, שהיא שולטת עליו, זה נותן לו דחיפה, שיעשה כל מה שביכולתו, בכדי להגיע לדביקות ה'.

אולם בזמן שהאדם רואה, שהוא נמצא תחת שליטת הקליפות, היות שהוא רואה, שהן שלחו לו את השאלות הידיעות, הנקראות בשם "מי ומה", ואין הוא מסוגל לתת להן תשובות נכונות, שיתיישבו על הלב. והוא חושב, שבטח, שהוא כל כך שפל, עד כדי כך, שאין הוא מסוגל לתרץ להן את אלו השאלות הפשוטות. אז על האדם לדעת, שאינו כל כך, כמו שהוא חושב, היות שהשאלות שלהן, הן באמת חזקות.

וזהו מטעם כנ"ל, שה' נתן כח להקליפות, שישאלו שאלות חזקות, בגלל שהאדם ידע, את מצבו האמיתי, איך שהאדם נברא בשינוי צורה מהבורא. והאדם צריך להגיע להשתוות הצורה. ובכונה תחילה ניתן, זה שלא יהא ביד האדם לתרץ את השאלות האלו, בכדי שיהא נצרך להבורא, כלומר שרק הבורא יכול לתרץ לו, מטעם שכל שכלו של אדם הוא בנוי על בסיס, שיעשה הכל בתוך הדעת, והדעת של האדם אינה מבינה, אלא מה שנוגע לתועלת עצמו, אם כן הצדק הוא עמהם.

אלא על האדם לדעת, שניתן לנו את הדרך לקיים תו"מ למעלה מהדעת שלנו, היות שכל הדעת שלנו אין זה שום הבנה אלא מה שנוגע לתועלת עצמו. וזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". ומטרם שהאדם יכול ללכת למעלה מהדעת, בטח שמי שבא אליו ושואל שאלות, שהן בנויות על הדעת של הגוף, בטח אי אפשר לתת להן תשובה, שהדעת תבין את זה.

אם כן, בגלל מה באה הקליפה, ושואלת את השאלות האלו, שבטח אין האדם מסוגל להשיב להן. כלומר, הקליפות יודעות שהצדק איתן. ובטח לא יקבלו תשובה עליהן. והשאלה היא הן לפי הכלל, הנודע בעבודה, שזה, שהקליפה באה ושואלת אלו השאלות, זה בא מצד הקדושה, כנ"ל "והאלקים עשה שיראו מלפניו".

אם כן מה באות לו אלו השאלות. התשובה היא, כנ"ל, שמלמעלה שלחו לו אלו השאלות, שדוקא על ידי השאלות האלו יש בידו לקיים מצות אמונה למעלה מהדעת. וזהו הפירוש "אלקים עשה שיראו מלפניו". זאת אומרת, זה שבאו אליו השאלות, הוא בכדי לתת להאדם הזדמנות, שיהיה בידו לגלות את ענין אמונה למעלה מהדעת. מה שאין כן אם אין לו שאלות, אין האדם יכול לדעת, שהוא הולך למעלה מהדעת. מה שאין כן בזמן שהוא רואה את השאלות, ואין הוא רוצה לתת תשובות, היינו, שהדעת מחייבתם לעשות, אלא הוא אומר, עתה, שהשאלות האלו באו אלי, אני יכול לקיים מצוה אמונה, שהיא למעלה מהדעת, אני רוצה לנצל את ההזדמנות.

ובהאמור יכולים להבין, מדוע, אם ה' יודע, שהשאלות האלו הן שאלות חזקות, שאין בידי אדם לתרצן עם הדעת, אם כן בשביל מה שלח אותם הבורא. התשובה היא כנ"ל, היינו, כמו שכתוב "ואלקים עשה שיראו מלפניו". כלומר, שדוקא ע"י שאלות אלו, יש בידו לקיים מצות אמונה, הנקראת יראת שמים. כלומר, שדוקא עתה יש לו הזדמנות לקיים מצות אמונה למעלה מהדעת.

כמו שאמרו חז"ל "מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה". שיש לפרש "מצוה שבאה לידך" היינו מצות האמונה, שבאה לידך ע"י השאלות "מי ומה". "אל תחמיצנה" ולקבל אותה תיכף, ולא להתווכח עם השאלות האלו, ולחשוב לתת תירוצים על השאלות, אלא לקחת את השאלות כמו שהן, כי עכשיו יש לו הזדמנות לקיים מצות אמונה, ו"אל תחמיצנה" מלקבל אותה כמו שהיא, פירושו, עם כל תוקף חריפות של השאלות.

וזהו מטעם, כי כל דבר שהוא נגד השכל, מה שהשכל טוען, שאין כאן מקום של כדאיות ללכת בדרך זו, אז האמונה למעלה מהשכל והדעת יותר היא גדולה. לכן אמרו "אל תחמיצנה", היינו שלא להפסיד את ההזדמנות, שיש לו עכשיו ע"י השאלות שלהם.

לכן על ידי שאלת "מה", שהיא שאלת רשע, האומר "מה עבודה הזאת לכם", כלומר שאתם רוצים לעבוד רק בעל מנת להשפיע, הוא שואל, מה אתם תרויחו בזה, אלא שצריכים לעבוד רק לתועלת עצמו, זהו כלי, היינו חסרון, שהבורא יתן לו במקום חסרון, ששאלת הרשע מפריע לו, שיהיה לו כח לעבוד בעל מנת להשפיע, שזה נקרא, שיזכה לטבע שני, הנקרא בעל מנת להשפיע. וזה שאומר כנ"ל "והשבות אל לבבך", היינו שגם יצר הרע יעבוד בעל מנת להשפיע.

ועל ידי שאלות פרעה, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו". וכשמתגבר על שאלה זו, הוא זכה לבחינת אמונה בקביעות, שזה נקרא, כמו שאומר הזה"ק, היינו לאחר שזכה אל "והשבות אל לבבך", אז הוא בא לדרגת "כי הוי"ה הוא אלקים".

מהו, כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה

תשנ"א - מאמר י"ז | 1990/91 - מאמר 17

על הכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו", יש לשאול, מדוע לא כתוב שה' הכביד את לב פרעה תיכף בהתחלה, אלא שאנו רואים, רק לאחר שפרעה הודה, ואמר, ה' הוא הצדיק ואני ועמי הרשעים, אז אומר הכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו", וכמו כן כל המפרשים שואלים, מדוע לקח ה' את הבחירה מיד פרעה.

ידוע כי סדר העבודה הוא, שמתחילים בעבודה בכדי לקבל שכר, והגוף בשיעור שהוא שומע שיקבל שכר, ואם לא הוא יקבל יסורים, זה מדריך האדם לעבוד בעבודה דקיום תו"מ, כלומר בשיעור שהוא מאמין בשכר ועונש, בשיעור זה הוא מקבל חומרי דלק, שיהיה בידו לקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ובאופן זה האדם רואה שהוא מתקדם בכל יום ויום, לכן הוא נהנה מעבודתו, היות שהוא רואה התקדמות בעבודה, וזהו לפי הכלל, שאין האדם יכול לעבוד איזה עבודה שהיא, אם אין האדם רואה התקדמות בעבודה, וזה דומה לאדם שלומד איזה מקצוע, והוא רואה שאין לו התקדמות במקצוע זו, אז הוא הולך לחפש לעשות משהו, עבודה שהיא יותר קלה בשבילו, אבל בלי התקדמות אי אפשר לעשות שום דבר, וזה נובע מבחינת, "אשר ברא אלקים לעשות", לכן צריכה להיות התקדמות בכל דבר, כמו שסוס הטוחן בריחיים, שהוא מסתובב כל היום, ובאמת הוא הולך על אותו המקום שעומד בו, לכן מוכרחים לכסות לו העינים בכדי שלא יראה את האמת, אלא שיחשוב שהוא הולך כל פעם למקום אחר, כלומר שאפילו בעלי חי מוכרחים גם כן לראות התקדמות במעשיהם. וכל התקדמות בעבודה נראה רק בזמן שעובדים בעל מנת לקבל פרס.

מה שאין כן כשמתחילים לעבוד בעל מנת להשפיע, היינו שרוצים להגיע לדביקות ה', שהיא בחינת השתוות הצורה, שאז אין האדם יכול להסתכל על המעשים שהוא עושה, זאת אומרת, הגם שהוא רואה שהוא עושה עתה מעשים יותר מרובים, מכפי שהוא היה עושה בזמן שהיה עובד בעל מנת לקבל שכר, מכל מקום יש לו עתה מדידה אחרת, שהיא, כמה הוא מכוון שהמעשים שלו יהיו בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו, ואז הוא רואה איך שהוא מרוחק מזה, הגם שיש לו הרבה עליות, היינו שעולה בדרגה, ורוצה עתה לעשות הכל לתועלת ה', וזהו רק מסיבת שקבל התעוררות מלמעלה, אז הוא רוצה להיבטל אליו יתברך, כטבע, "נר בפני האבוקה", אבל אח"כ הוא יורד ממצבו, ונופל שוב לאהבה עצמית, ואז הוא רואה איך שכל פעם הוא נעשה יותר גרוע, כלומר שרואה כל פעם, איך שהוא מרוחק מעבודה דלהשפיע, עד שבא הרבה פעמים לידי מצב של "תוהה על הראשונות".

והאדם שואל לעצמו, מדוע בזמן שהיה עובד בכדי לקבל שכר, היה לו טעם בעבודה, היינו שהתפלל עם חשק, ולמד עם חשק, וכעת שהוא רוצה לתת יותר יגיעה מכפי שהוא היה נותן בזמן שעבד בעל מנת לקבל שכר, הוא רואה שחסר לו הטעם שהיה לו אז, והאדם שואל, עכשיו שאני רוצה לעבוד לשם שמים, השכל נותן שהוא צריך להרגיש יותר התקרבות מכפי שהיה עובד לתועלת עצמו, ועתה הוא רואה להיפוך, לא די שהוא לא מתקדם, אלא הוא הולך אחורה.

והתשובה היא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שכל מה שהוא מרגיש עכשיו, שהוא יותר מרוחק מה', זה בא מלמעלה, היינו שזה הוא ענין הכבדת לב, שה' נותן בכדי שהאדם יגלה את החסרון אמיתי, היינו שירגיש איך שבלי עזרת ה' אין הוא מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אלא רק הבורא בעצמו הוא יכול לעזור. היינו כמו שהבורא נתן לו את הטבע של רצון לקבל לעצמו, שיתן לו עתה טבע שני, הנקרא, רצון להשפיע, מטעם כי אין אור בלי כלי, הנקרא, חסרון, היינו החסרון הוא הנותן טעם בהמילוי, זאת אומרת, אם נותנים להאדם מילוי ואין לו חסרון על זה, אין האדם מסוגל לטעום את הטעם אמיתי שיש בהמילוי, זאת אם יתנו לו המילוי בטרם שיש לו חסרון, הוא לא יוכל להשתמש עם המילוי, להוציא מהמילוי מה שיש בה. נמצא, שהחסרון הוא חלק מהמילוי, כי זה בלי זה לא הולך, נמצא, כמו שנותנים מילוי מלמעלה, כמו כן צריכים לתת לו גם כן חסרון, נמצא, זה שהאדם רואה, שעתה הוא יותר מרוחק מהעבודה דלהשפיע, זה נותנים לו מלמעלה מטעם הנ"ל, כי החסרון הוא חלק מהמילוי, לכן כמו שהמילוי נותן העליון, כמו כן החסרון נותן העליון.

ובזה יש לפרש את הב' שאלות ששאלנו:

א. מדוע דוקא לאחר שפרעה אמר, "ה' הוא הצדיק, ואני ועמי הרשעים", ה' הכביד את לבו, ולא מקודם לכן.

ב. מדוע ניטל ממנו הבחירה, כמו שכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו".

התשובה היא, היות מתחילה כשנכנסין לעבודה, אז האדם צריך לראות, שהכל תלוי בידו, וזהו כל זמן שהוא עובד בעל מנת לקבל שכר, שאז האדם יכול לומר, ה' הוא הצדיק, ואני ועמי הרשעים. לכן בזמן שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, היינו להגיע לדביקות ה', אז האדם מוכרח לראות האמת, שאין זה בידי אדם, מטעם שזה הוא נגד הטבע שבו האדם נולד, ורק ה' יכול לתת לו טבע שני, אולם בלי חסרון אין טעם אמיתי בהמילוי, לכן ה' נותן את ההכבדת הלב, בכדי שהאדם ירגיש את החסרון במלואה, ובזה מובן, שרק אח"כ ה' הכביד את לבו, היינו לאחר שנכנס בעבודה דלשם שמים, ולא מקודם לכן, וגם למה היה צריך להכבדת הלב, הוא מטעם אחרת, אם לא היו מרגישים את החסרון האמיתי, לא היו יכולים לקבל מילוי אמיתי, כי אין אור בלי כלי. נמצא, שענין הכבדת הלב לא היתה לרעתו, היינו שזה יגרום לו שיהא מרוחק מה', אלא להיפך, שהכבדת הלב יגרום לו להגיע לידי דבקות בה'.

ובהאמור אנו רואים, שגם החסרון שהאדם מרגיש בזה שהוא מרוחק מה', גם זה בא מלמעלה, ולא מצד התעוררות האדם. ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות ב' ה'), "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".

ויש לפרש זה על דרך העבודה, בזמן שהאדם התחיל בעבודה, שאז מתחילים לעבוד בעל מנת לקבל שכר, ואח"כ הוא ראה שאין כאן אנשים, כי בדרך העבודה לומדים הכל באדם אחד, נמצא, שראה שאין בלבו בחינת אנשים, אלא כל השאיפות שיש בלבו אינם אלא כמו בהמות, שיותר מתועלת עצמן אין הם יודעים, והוא חושב על עצמו, איך אפשר לומר על עם הנבחר, כמו שכתוב, "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו". שלא יהיה בלב עם הנבחר יותר מרצון של בהמות, על זה אמרו חז"ל, "במקום שאתה רואה שאין אנשים בלבך, אל תסתכל על שאר אנשים איך שהם מתנהגים, אלא השתדל להיות איש", כלומר היות שאתה באת לידי ראיית האמת, שצריכים להיות איש ולא בהמה, מה שאין כן שאר אנשים לא הגיעו לידי ידיעה זו, שאין אנשים בלבם, לכן היות שלא קבלו את הידיעה הזו, זהו סימן שהם עוד לא שייכים לבחינת עבודת הפרט, שהיא בחינת עבודה דלהשפיע, וזה שכתוב, במקום, היינו בהמקום שבאה הידיעה, שאין אנשים, היינו באדם הזה שקבל את הידיעה הזו, הוא צריך להשתדל להיות איש ולא בהמה.

לכן בדרך כלל האדם מרגיש עצמו שהוא בשלימות, דהיינו הוא מתפלל, והוא לומד תורה, ומקיים מצות, ורק הוא חושב שעליו להרבות בכמות, אבל על איכות עבודה, אין לו על מה להסתכל, היות הוא חושב, בטח הכל הוא עושה לשם שמים.

ובהאמור יוצא, שזה שהאדם מרגיש שהוא בעל חסרון, היינו שמרגיש איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ואיך שהוא מרוחק מענין דלהשפיע, אין זה בא מצד האדם, אלא זה בא מצד התעוררות מלמעלה, היינו שמלמעלה הודיעו לו את מצבו האמיתי, איך שהוא מרוחק מה', ולא רוצה להיבטל אליו, זאת אומרת, בזמן שהאדם מרגיש את שפלותו, הוא צריך להאמין שזה בא לו מצד הקדושה, וזהו כעין שכתוב אצל משה (שמות שלישי), "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, וירא כי אין איש".

ובדרך עבודה יש לפרש, דוקא בזמן שיש להאדם בחינת משה, הנקרא, בחינת תורה, הוא יכול לראות איך איש מצרי, היינו הרצון לקבל לעצמו, הוא אומר, שהוא נקרא, איש, ועם הכח הזה הנקרא, בחינת תורה, הוא רואה שמכה את איש עברי, היינו שאצל עברי, איש נקרא, דוקא שאינו עושה מעשה בהמה, כלומר שאיש נקרא, שאין הוא משתמש עם הרצונות של בהמות, וזה שכתוב, "וירא כי אין איש", היינו שאף פעם לא תצא ממנו איש מכח עצמו. וזהו מטעם שיש להאדם בחינת משה, שהוא בחינת רעיא מהימנא, (שהוא בחינת רועה את האמונה לכלל ישראל), הכח הזה מעורר את האדם לראות את האמת, שאף פעם האדם לא ישיג בחינת איש מכח עצמו, וזה שכתוב, "וירא כי אין איש", זה גורם לו שיבקש מה' שיתן לו בחינת אמונה בה', שע"י זה הוא יבוא לידי דביקות בה'.

אולם לאחר שהאדם זוכה לבחינת אמונה, עדיין אין זה שלימות, הגם שכבר נקרא, "בחינת איש", ולא בהמה, אבל האדם צריך לזכות לבחינת תורה גם כן, שדוקא ע"י התורה האדם בא לשלימותו, כי האדם צריך להגיע לבחינת, "אורייתא, וקוב"ה, וישראל, חד איהו" כי זה נקרא, בחינת מדבר, כמו שכתוב אצל משה, שאמר, "ויאמר משה אל ה', בי אדני, לא איש דברים אנכי". על דרך עבודה יש לפרש, שביקש שלא מספיק שהוא כבר בחינת איש, אלא הוא רוצה להיות, איש דברים, היינו שיזכה לבחינת מדבר, הנקרא, בחינת תורה, שדוקא בחינת מדבר שהוא בחינת תורה, נבחן לשלימות.

אולם לא לשכוח שבעבודה יש ענין ימין, שהוא ההיפך מהשמאל. כלומר כמו שבדרך השמאל, מה שהאדם רואה יותר חסרון אצלו, הוא יותר משובח, מטעם שחסרון נקרא, כלי, וממילא חסרון גדול נקרא, כלי גדול, אותו דבר הוא בדרך ימין, היינו כל כמה שהאדם מרגיש עצמו ליותר שלם, יש לו כלי יותר גדול, זאת אומרת, כמו שבזמן שהאדם רואה שהוא מלא חסרונות, הוא יכול לתת תפלה יותר גדולה, מהאדם שאינו כל כך בעל חסרון, ולכן התפלה שלו היא לא כל כך מעומק הלב, ודוקא החסרון קובעת שיעור התפלה.

כמו כן דרך הימין, שנקרא, שהאדם צריך להרגיש שיש שלימות, הוא גם כן, בשיעור שהוא מרגיש שלימות, בשיעור זה הוא יכול לתת תודה לה', כלומר שהשלימות שבו האדם נמצא, זה קובע את שיעור התודה לה'. לכן מוטל על האדם לראות עצות, איך לראות שיש לו שלימות, אולם האדם צריך לראות, שהשלימות שלו לא יהא בנוי על בסיס של שקר. ויש לשאול, אם האדם רואה שאין לו שום צורך לרוחניות, והוא משוקע באהבה עצמית, ואיך הוא יכול לומר לעצמו, שיש לו שלימות.

קודם כל יש לנו להחשיב את הקשר שיש לנו עם הבורא, כלומר שהאדם צריך להאמין, שהמצב שהאדם מרגיש שהוא ריקן וחוסר כל, כלומר שהוא מרגיש שאין בלבו עתה שום צורך לרוחניות, ההרגשה זו מי נתן לו. כי באופן כללי האדם דואג על מה שחסר לו, ואינו דואג על מה שאינו חסר לו, אם כן יש לשאול, מי נתן לו עכשיו שידאג על מה שלא חסר לו. והתשובה היא, שבאמת יש לו רצון פנימי, שכן חסר לו התקרבות לה', אלא החסרון הזה עוד לא מגולה אצלו בשיעור גדול, עד שיהיה לו צורך לחפש עצות, איך למלא את החסרון, ולכן האדם צריך לשמוח בזה, על כל פנים יש לו חסרון על רוחניות, מה שאין כן שאר אנשים, אין להם בכלל שום ענין עם רוחניות.

וכשהאדם מחשיב את דבר זה, אף על פי שאין זה דבר חשוב אצלו, והאדם כן מחשיב זה, והוא משתדל לתת תודה לה' על זה, זה גורם לו שיקבל חשיבות על רוחניות, ומזה האדם יכול להיות בשמחה, וע"י זה האדם יכול לזכות לדביקות, מטעם כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, "כי ברוך מתדבק בברוך", היינו זה שהאדם בשמחה ונותן תודה לה', שאז האדם מרגיש, שהוא מרגיש, שה' ברך אותו בזה שנתן לו להרגיש קצת משהו קדושה, אז "ברוך מתדבק בברוך", וע"י השלימות הזו האדם יכול לבוא לדביקות אמיתי.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שיש לאדם לצייר לעצמו, אפילו בזמן שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהאדם חושב אז, אילו ה' היה מאיר לו התעוררות גדולה, כמו שהוא היה מרגיש איזה פעם בזמן עליה, בטח שהיה מוכן לעבוד עבודת הקודש, מה שאין כן עכשיו, שאינו מרגיש שום דבר, איך הוא יכול לרמאות עצמו שיש לו שלימות, אז עליו להאמין באמונת חכמים, מה שהם אמרו לנו, שהאדם צריך לצייר לעצמו כאילו כבר זכה להרגיש את מציאות ה' בכל אבריו, ואיך הוא היה אז מודה ומשבח לה', כמו כן הוא צריך עכשיו להיות מודה ומשבח לה', כאילו זכה כבר לשלימות האמיתי.

מהי שושנה בין החוחים, בעבודה

תשנ"א - מאמר כ"ב | 1990/91 - מאמר 22

הזה"ק (תישא י"א, אות ל"ב) כתוב שם וזה לשונו, "כשושנה בין החוחים, כן רעיתי בין הבנות. רצה הקב"ה לעשות את ישראל כעין של מעלה, ושיהיו שושנה אחת בארץ כעין שושנה העליונה, שהיא המלכות. ושושנה המעלית ריח, ומובחרת מכל שאר שושנים שבעולם, אינה אלא אותה שגדלה בין החוחים, וזו מריחה כראוי, שהם ע' נפש והביאם בין החוחים, שהם המצרים. ואז פרחה השושנה ביניהם. כיוון שרצה הקב"ה להוציא השושנה, וללקוט אותה מביניהם, אז יבשו החוחים, ונזרקו, ונשחתו, ולא נחשבו כלום", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מה מרמז לנו בעבודה, שהאדם צריך להדמות לשושנה העליונה, ולמה דוקא בזמן שהאדם הוא בין החוחים, אז האדם נבחן לבחינת יותר מובחר ומשובח משאר אנשים, כמו שכתוב, "שלכן ירדו ע' נפש למצרים, בכדי שהם יהיו יותר מובחרים".

ואאמו"ר זצ"ל אמר, מדוע מלכות נקראת, שושנה. זהו מסיבת שאין האדם יכול לקבל עול מלכות שמים, אלא ע"י התגברות על הרצון לקבל שבו, היות שהוא בא ושואל להאדם, בזמן שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, היינו לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. ושואל, "מה העבודה הזאת לכם". כלומר, מה יהיה לכם בזה שאתם רוצים לעבוד לתועלת ה'.

וכמו שכתוב בהגדה של פסח, התשובה, "הקהה את שיניו", שפירושו, שאין להתווכח עמו, אלא "הקהה את שניו", שצריכים ללכת עמו בכח להתגבר עליו. זאת אומרת, בזמן שהוא בא עם שאלותיו (וצריכים לזכור, שהוא בא עם שאלות האלו, דוקא בזמן שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, אז יש מקום לשאול, מדוע. מה שאין כן אם האדם עובד בעל מנת לקבל שכר, אין להרשיע הזה מה לשאול), אין להשיב, ולחשוב תירוצים לתת לו. אלא האדם צריך לדעת, שחבל על הזמן שהוא רוצה למצוא תשובות על שאלותיו, אלא כשהוא בא ושואל, תיכף האדם צריך ללכת עמו בכח, ולהתגבר עליו עם כח, ולא בוויכוחים.

והיות שכל פעם, אפילו לאחר שהאדם כבר התגבר עליו, מכל מקום הוא לא מתפעל מזה, אלא כל פעם שהאדם רוצה לעשות משהו לתועלת ה', תיכף הוא בא עם שאלותיו. לכן יש כאן הרבה פעמים, "הקהה את שיניו". על שם זה נקראת המלכות בשם, שושנה. כלומר כשהאדם רצה לזכות לבחינת מלכות שמים, הנקראת, בחינת אמונה, הוא מוכרח לעבור תהליך של הרבה, הקהה שיניו, לכן נקראת המלכות, שושנה. ואמר, שזה הפירוש, "למנצח על שושנים", כלומר שענין הנצחון בא דוקא ע"י שושנים, כנ"ל.

ובהאמור נוכל לפרש, מהו הפירוש, "כשושנה בין החוחים". ולמה דוקא כשהיא בין החוחים היא משובחת משאר שושנים. אלא צריכים לדעת, מהו ענין חוחים, בעבודה. כי בגשמיות החוחים דוקרים את השושנה, ובעבודה מהו מרמז. יהיה הפירוש, שבזמן שהרשע בא ושואל, מה העבודה הזאת לכם, עם השאלות האלו הוא דוקר את מחשבתו ולבו של האדם, וגורם להאדם יסורים, כמו חוחים שדוקרים בגשמיות, כך השאלות דוקרים להאדם.

וסובל יסורים, שהשאלות האלו מרחיקים אותו מעבודה. כי לא תמיד האדם מסוגל להתגבר על שאלותיו. והאדם מתחיל לראות איך שהוא מתחיל לרדת מהקדושה, כי בדרך כלל השאלות האלו באות בזמן עליה, היינו בזמן שהאדם מבין שכדאי לעבוד בעל מנת להשפיע.

ופתאום הוא בא עם שאלותיו, והאדם מוכרח להתגבר עליו. ואז האדם מבקש עזרה מה', שיעזור לו, היות שהוא רואה, שמצד עצמו אינו הוא מסוגל להתגבר עליו. נמצא, שהוא תמיד זקוק לרחמי שמים. וכמו שכתוב בזה"ק, "העזרה שבאה מלמעלה, היא בחינת נשמה". שכל פעם הוא מקבל, שזה נקרא, העזרה מה שהוא מקבל מלמעלה, שהוא אור הנותן כח לאדם להתגבר על הרע שבו, שעל זה אמרו, "הבא לטהר מסייעין אותו".

ובזה יש לפרש מה שכתוב, "כשושנה בין החוחים". ושושנה המעלית ריח ומובחרת מכל שאר שושנים בעולם, אינה אלא אותה שגדלה בין החוחים. היינו כנ"ל, כיון שהיא נמצאת בין החוחים, שהם דוקרים אותה, הכוונה, בחינת מלכות שמים, שהאדם מקבל על עצמו לעבוד בעל מנת להשפיע, זה נקרא, שושנה.

ואז בא הרשע עם שאלותיו של, מה העבודה הזאת לכם, ודוקרים את בחינת מלכות שמים שיש לו בלב. וצריך כל פעם להתגבר, ולהתפלל, ולבקש עזרה, שע"י זה השושנה מעלית ריח, שענין ריח, הוא כמו שכתוב, "והריחו ביראת ה', שהיא מובחרת מכל שאר שושנים שבעולם, שאין להם חוחים שידקרו אותם, השושנים האלו לא כל כך מובחרים כמו השושנה בין החוחים".

ומה בא זה ללמדינו. שאל יתפעל האדם מזה שכל פעם בא לו הרשע, ושואל שאלת, מה העבודה הזאת לכם, ואינו יכול להתגבר עליו, אין זה כמו שהאדם חושב לפעמים, שהמחשבות האלו באות לו מטעם שהוא לא מוכשר לעבודת ה'. אלא להיפך, זה שהרשע בא אליו תמיד, הוא מטעם שרוצים מלמעלה לתת לו עזרה, בכדי שישיג בחינת קדושה עליונה, לכן נותנים לו את ההפרעות האלו, בכדי שיהיה לו מקום חסרון לבקש עזרה.

לכן בזמן שהאדם רואה שאין הוא ראוי מצד הטבע, שיוכל לעבוד בעל מנת להשפיע, אז מוטלת עליו העבודה, שירבה בתפלה לה', שיתן לו עזרה מלמעלה, שכן יהיה בידו לעבוד בעל מנת להשפיע.

מה שאין כן סתם שושנה, היינו שאר אנשים שמקיימים תורה ומצות בעל מנת לקבל שכר, הגם שזהו גם כן בחינת שושנה, היינו שגם לעסוק בתו"מ עמ"נ לקבל שכר, אין הגוף מסכים, וצריך גם כן לעבודה ויגיעה, כי צריכים להאמין בשכר ועונש, שגם על זה הגוף מתנגד, ומכל מקום היות שאין זה נגד הטבע, היות שעבודתו היא לתועלת עצמו, אין השושנה שבלבו הנקראת, מלכות שמים, מרגישה שיש חוחים שדוקרים אותה.

לכן הגם, שהשלא לשמה, הוא דבר חשוב, אולם זה נקראת, שושנה סתם, מטעם שאינה מקבלת דקירות מן החוחים. לכן אין לו צורך להתפלל לה', שיתן לו עזרה להתגבר, וממילא הוא לא ממשיך בחינת קדושה מלמעלה, שע"י זה הוא יקבל עזרה מלמעלה, לכן נקרא, סתם שושנה.

מה שאין כן, שושנה בין החוחים, היא מובחרת מכל שאר שושנים שבעולם, מטעם שהדקירות, היינו היסורים ממה שמקבל מהרשע, זה גורם שכל פעם הוא מקבל כח חדש מלמעלה, שע"י זה מתגדלת נשמתו. לכן היא מובחרת מכל שאר שושנים שבעולם.

ובהאמור יוצא, שהאדם צריך להיות זהיר, שאל יאמר בזמן שהוא רואה שהרשע בא אליו תמיד עם השאלות, הנקראים, חוחים, ודוקרים השושנה שבלבו, שאל יאמר, שזהו סימן שאין הוא ראוי לעבודה זו דלהשפיע, משום שזהו לא בשבילו, היות שהוא רואה שאין כח בידו להתגבר על הרע.

אלא שהאדם צריך להאמין, שלכל אדם יש לו הכח לעבוד ולהגיע לידי דביקות ה', כמו שאמרו חז"ל, "לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי". כלומר, שלפי הטוב שיש בו, כך הוא כוחו של הרע. אחרת איך האדם יכול להכריע את הרע, כיון שהרע היא יותר מהטוב. אלא צריכים להאמין בחז"ל שאמרו כך, וזהו בדיוק בכדי שיהיה באדם כח להכריע לכף זכות, לכן לעולם, בכל מצב שהוא, אין להרע יותר כח מהטוב שיש בו. לכן אמרו, "עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות".

ולפי זה יש לפרש מה שכתוב, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל". שיש להבין זה, מהו מרמז לנו ענין זה בעבודה. אלא כנ"ל, שיש לדעת זה ניתן לנו את הבחירה, כמו שכתוב, "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע, ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך".

ידוע שענין בחירה, היא שיש להאדם להכריע מהו יותר טוב בשבילו. וזה שייך לומר ששניהם שוים, ואינו יודע מה לבחור, אז ניתן לו הצווי, שיש לעשות ענין של בחירה, כמו שאמרו חז"ל, שהאדם צריך לראות חציו חייב וחציו זכאי, אז שייך לומר ענין בחירה.

ולפי זה יש לומר, שמי שרואה שלא הלך לו בעבודה, ורוצה לברוח מן המערכה, מסיבת שהוא רואה שאין הוא מסוגל לעבוד לשם שמים, מטעם שהוא נולד במדות רעות יותר משאר אנשים, וגם הוא רואה, שהוא חלש אופי, לכן אין כח בידו להתגבר על הרע שבו, על זה בא הכתוב ללמדנו, שאין לאדם יותר כח בהרע שבו, אלא לפי ערך הטוב.

כלומר אם האדם רואה שהוא חלש אופי, או שיש לו מדות רעות יותר מהשני, עליו לדעת שאין יותר כח בהרע שבו מבחינת הטוב שבו, ולעולם הם שוים, חציו על חציו, כנ"ל. לכן אם הוא רואה שיש לאדם מדות יותר טובות מכפי שיש לו, אל יאמר, שהשני הוא יותר קל לו לעבוד ממנו, לכן השני עובד. אלא האדם צריך לדעת, שלכל אדם יש רע לפי ערך הטוב שיש לו. לכן אם להשני יש מדות יותר טובות, יש לו לעומת זה להשני, גם כח רע יותר בהרע שבו. וזה כנ"ל, שלעולם הרע והטוב הם שקולים בכוחות.

ולזה אומר הכתוב, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לתת תרומת ה', לכפר על נפשותיכם". שיש לפרש, העשיר, היינו אפילו שהוא עשיר בדעת ובמידות טובות, לא ירבה לתת יותר ממחצית השקל, כי, מחצית, נקרא, חסרון, שזה נותנים תרומה לה', שה' ימלא את חסרונו כנ"ל, "כי תפלה עושה מחצה", שאין לומר שהוא נותן יותר כוחות ממחצה, בזה שיש לו מדות טובות, אלא בדיוק מחצה, מטעם כנ"ל, היות שיש לו נגד הטוב שבו, רע יותר מאדם אחר. נמצא, שתמיד אין האדם נותן יותר ממחצית.

וכמו כן, "והדל לא ימעיט", שאין הדל, היינו מי שהוא עני בדעת ובמדות טובות, והוא מתגבר ואינו בורח מהמערכה, וה' עוזר לו, גם כן אל יאמר שהוא נותן פחות כוחות מאדם אחר, היות שהוא רואה שהוא עני בדעת. אם כן, כשהקב"ה עוזר לו, ומקרב אותו אליו, אל יאמר, שהוא נתן פחות ממחצית כוחות של עבודה בכדי להתגבר על הרע שבו. אלא גם כן נתן מחצית, מטעם שבהרע שבו לא היה כח כל כך גדול, שנאמר, שהמילוי היה יותר מהחסרון של כוחות שבהרע.

אלא כנ"ל, שתמיד הוא, "מחצה על מחצה", וזה שכתוב, "והדל לא ימעיט ממחצית השקל". כלומר שתמיד הטוב והרע הם שקולים. לכן אין לאדם לומר, שהוא אינו מסוגל לעבודה זו, היות שהוא צריך לתת יותר כוחות מאחרים, אלא תמיד אין האדם נותן יותר ממחצית השקל.

וזה שכתוב, "לתת תרומת ה'". היינו זה שהאדם צריך לתת תרומה לה', הוא רק מחצית, היינו החסרון שהאדם מרגיש, שה' יעזור לתת המילוי. ומהו המילוי. תשובה: המילוי הוא תמיד על מה שחסר להאדם. ולכן כשהאדם מתחיל בעבודה, הוא צריך להשיג חסרון, שה' יעזור לו, שיהיה לו, שיהיה בידו רצון להשפיע, שזהו עיקר העבודה, להשיג את הרצון הזה.

נמצא, שמחצית נקרא, נחיצות הדבר, היינו להרגיש עד כמה שהוא נחוץ להשיג את הרצון הזה, כלומר להשיג יסורים בזה שאין לו הרצון להשפיע, זאת אומרת, לדעת מהו ההפסד בזה שאין לו הרצון להשפיע. ובשיעור שיודע מה שהוא מפסיד, בשיעור הזה הוא יכול להרגיש, איך הוא היה מאושר, אם היה לו הרצון להשפיע.

ובזה הוא משיג חצי דבר, היינו הכלי, שה' ימלא לו את החסרון, בזה שיתן לו מלמעלה טבע שני, הנקרא, רצון להשפיע. וזה שכתוב, "מחצית השקל, לתת תרומת ה'". כלומר, שהאדם צריך לדעת, שאין בידי אדם אלא לתת מחצית, היינו כנ"ל, "תפלה עושה מחצה", שהאדם צריך לדעת, שאין בידו לתת שקל שלם, שהוא אור וכלי, היינו הצורך לרצון להשפיע, ושתהא בידו היכולת מצדו לעשות הכל בעל מנת להשפיע.

אלא מחצית השקל, זוהי שייכת לעבודת האדם, היינו לתת רק החסרון. והמילוי שייך להבורא. וזה שכתוב, "לתת תרומת ה', לכפר על נפשותיכם". היינו שע"י זה שהאדם נותן תרומת ה', את המחצית, אז ה' נותן את מחצית השניה, הנקראת, הרצון להשפיע, שהוא טבע שני, מזה האדם מקבל כפרה על נפשו, בזה שתהיה יכולת לעשות הכל לשם שמים.

לכן לאחר שזוכה, שה' נתן את הרצון להשפיע, שאז האדם זוכה לבחינת אמונה בקביעות, כמו שכתוב (בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח, ד"ה "כי חוק"), "צריכים לתת תודה לה', במה שזיכה אותו להתקרב אליו". וזה כמו שכתוב (תהילים ס"ח, ל"ג), "ממלכות הארץ שירו לאלקים, זמרו אדני סלה לרוכב בשמי שמי קדם, הן יתן בקולו, קול עז".

שיש לפרש, "ממלכות הארץ" היינו אלו אנשים שזכו לבחינת אמונה, הנקרא, מלכות, ובחינת ארץ. "שירו לאלקים", שהם יתנו שירה עבור זה שהבורא זיכה אותם עם בחינת אמונה. וכמו כן מלכות נקראת בשם, אדני. וזה שכתוב, "זמרו אדני סלה, לרוכב בשמי שמי קדם הן יתן בקולו, קול עז".

ויש להבין זה, בשביל מה הם צריכים לתת שיר ותודה לה'. וכי הבורא צריך לבשר ודם, שיתנו לו תודה. והתשובה היא, כי הנבראים צריכים לדעת, כל מה שבידם הוא שהבורא נתן להם, בכדי שעל ידי זה יגיעו לאהבת ה'. שע"י אהבת ה' הם יהיו תמיד בדביקות ה'. כמו שכתוב (הקדמת ספר הזהר דף קל"ח), "כי אז הנבראים משיגים אותו כפועל טוב". ואם לא מרגישים אותו כפועל טוב, אז הם מוכרחים להיות תחת שליטה של כפירה חס ושלום, מטעם כי חוק הוא זה, "שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פגם חס ושלום בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם".

וזה שכתוב, "הן יתן בקולו קול עז". היינו שהנבראים צריכים לתת שיר ותודה, עבור זה שה' נתן להם לשמוע את קול ה'. היינו בזה שהם מרגישים שה' נתן להם את בחינת המלכות, שנקראת, אמונה בקביעות, שע"י זה שהם ירגישו שזה בא מכח ה', זה מוסיף להם אהבת ה', שזה שכתוב, "הן יתן בקולו". ומה הוא יתן בקולו. תשובה, "קול עז". ופירש הרד"ק, יתן על האויבים בקולו, שהוא קול עז. וידוע שבעבודה נקראים, אויבים, הרצון לקבל, שמתעורר כל פעם לקבל בעל מנת לקבל, הם האויבים של האדם, מטעם שהם המפריעים לאדם לקבל את הטוב ועונג.

לכן צריך האדם להאמין, זה שהאדם זכה לבחינת אמונה בה', זה בא מצד ה'. וע"י זה זכה שקול ה' הוא המכניע את האויבים. כלומר שהרצון לקבל נכנע, ובמקומו בא הרצון להשפיע, ויש לו עתה רצון לעבוד לשם שמים. זה בא מקול ה', כמו שכתוב, "קול ה' בכח" (תהילים כ"ט), שיש לפרש, שקול ה' נותן כח באדם להכניע את האויבים.

וזה שכתוב (שם), "תנו עז לאלקים". ופירש הרד"ק וזה לשונו, "תנו עז" - בדברים. תנו לו העוז, כי עוזו עשה לכם נקמה באויבים, ולא בכוחכם.

שיש לפרש דבריו, בדברים, היינו אמרו שכל חוזק הכח הוא ה' לבדו עשה זאת. זאת אומרת, זה שאתם רואים, שהאויבים שלכם, היינו הרצון לקבל שנכנע לפניכם, זה לא כוחו של אדם, אלא כוח וחוזק של ה' לבדו. וזה שאומר הרד"ק, "כי עזו עשה לכם נקמה באויבים, ולא בכוחכם".

וזה שכתוב, "על ישראל גאותו ועוזו בשחקים". וכמו שאומר הרד"ק, "גאותו וגדלותו של ה' נראה וניכר על ישראל, כי נלחם בעבורם באויבים, בגאוה ועוז". וזה שאומר הזה"ק, "כיון שרצה הקב"ה להוציא השושנה וללקוט אותה מביניהם, אז יבושו החוחים, ולא נחשבו לכלום". היינו כנ"ל, שבכח ה' עשה זאת, היינו שהכניע את כל האויבים. היינו זה שהרצון לקבל נכנע, ועתה הרצון להשפיע הוא השולט באדם, זהו, "על ישראל גאותו", כנ"ל.

היינו גאותו וגדלותו של ה' נראה וניכר על ישראל. כלומר זה שהרצון להשפיע שולט, אין זה בא מכוחו של אדם, אלא מכח ה'. זאת אומרת, שניכר שבא מה', בזה היות שעזרתו יתברך בא על ידי שזוכה כל פעם לאור יותר גדול, כנ"ל, שעזרתו יתברך, אומר הזה"ק, הוא בבחינת, נשמה חדשה. אם כן, ניכר עכשיו שזה בא מאת ה'.

ושיש לפרש, מהי הסיבה שאין האדם יכול להגיע להשיג את הכלים דהשפעה מכח עצמו.

והתשובה היא, שאם האדם בעצמו היה יכול להגיע להשיג כלים דהשפעה, האדם היה מסתפק במועט, והיה מרגיש עצמו לאדם השלם, והיה נשאר עם קטנותו, היות שאין לו צורך ללכת קדימה, מטעם שבאמת הוא עושה הכל לשם שמים.

ויש כלל, שאין אור בלי כלי, היינו צורך. מה שאין כן כשהאדם בעצמו אינו יכול להגיע להשיג כלים דהשפעה, ומוכרח לבקש מה' שיעזור לו, אז האדם זקוק לעזרתו יתברך. וע"י זה הוא הולך ומקבל כל פעם עזרה חדשה מה'. וכל עזרתה היא חלק מנשמתו, שע"י זה הוא יזכה לקבל את הנרנח"י שבשורש נשמתו.

והאדם צריך להיות זהיר, שיקבל על עצמו עול מלכות שמים ללא תנאי, שזה נקרא, כניעה ללא תנאי. כלומר שאין לאדם לומר, אם ה' יתן לי טעם בתורה ותפלה, אז אני יכול לעבוד עבודת הקודש, אחרת אין אני מסוגל להיות עובד ה'.

וזהו כמו שכתוב בזהר, (תרומה דף רל"ב, ובהסולם אות תש"י), וזה לשונו, ולמדנו שזהו שכתוב "סלו לרוכב בערבות, והם נצח הוד, שהן ירכין, אינן עושות פירות, הכל הוא כמו הסוד של ערבות שבלולב".

וידוע שערבות שבלולב, רומזות שהעבודה צריכה להיות אפילו בבחינת ערבות. אף על פי שבערבות אין בהם טעם וריח, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב (בהושענות), "בערבי נחל לשעשעך". היינו שאפילו שהוא אינו מרגיש טעם בעבודה, אלא שהם כערבי נחל, שאין בהם טעם וריח, יהיו אצל האדם בעת העבודה, כמו שעשועים גדולים. וזה נקרא, כניעה ללא תנאי. וזהו מה שכתוב, "ועלזו לפניו", היינו שיהיו בשמחה כמו שיש להם השגות הגדולות. וזהו שעשועים לפני ה', וכך להאמין.

מהו דגלים בעבודה

(קטע מתוך המאמר)

תשנ"א - מאמר ל"ב | 1990/91 - מאמר 32

[...] הבורא עשה תיקון, בכדי שבזמן שנקבל את הטוב ועונג מהבורא, שלא נרגיש בזה בחינת בושה, שזהו נובע מסיבת שינוי צורה, שיש בין המקבל, שהוא הנברא, לבין הבורא, שהוא המשפיע. והתיקון הוא, שמטרם שיש לאדם את הרצון להשפיע, שענינו הוא שיהיה בהשתוות הצורה, אי אפשר לקבל את הטוב האמיתי שה' רוצה לתת להנבראים.

והיות שענין רצון להשפיע הוא נגד הטבע של האדם, לכן אנו לומדים, שיש באדם בחינת ע' אומות העולם. כלומר, שהאדם הוא עולם קטן, כמו שכתוב בזה"ק, ובחינת ישראל שבאדם היא תחת שליטת אומות העולם, שזה נבחן שעם ישראל הוא בגלות בין העמים, שאין להם כח ללכת נגד הרצון של אומות העולם, ולכן עם ישראל מבקשים מה', שיוציאם מהגלות שהם נמצאים בין העמים, כלומר שיהיה ביכולתם לעבוד לשם שמים.

וכמו כן אמרו חז"ל "ישראל שגלו שכינה עמהם", שיש לפרש זה על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל "תלמיד שגולה גולין רבו עמו". ואמר, שהפירוש הוא, בזמן שהתלמיד נמצא בגלות, היינו שקבל ירידה, גם רבו הוא אצלו בבחינת הירידה, כלומר, שכמו בזמן שהאדם הוא בבחינת ירידה ואין לו טעם בתורה ותפלה, הוא מטעם שגולין רבו עמו, כלומר שגם כל עניני קדושה הם אצלו בבחינת הירידה, היינו שהוא מסתכל על הכל כאלו שאין חשיבות לשום דבר רוחני, שזה נקרא, שגם הרוחניות היא בבחינת הגלות.

ובזה יש לפרש, שבזמן שישראל בגלות, היינו במצב הירידה, ואומות העולם שולטים אז על האדם, שאומות העולם נקראים באופן כללי "הרצון לקבל לתועלת עצמו", אז גם ה' אצלם בגלות, היינו שאין להם שום חשיבות להבורא, כי אם היתה להם חשיבות בגדלות הבורא, לא היו יכולים לשלוט על בחינת ישראל שבו.

כידוע, שישראל פירושו ישר-אל, שכל מעשיו הם ישר להבורא. והם בשליטתם גורמים, שכל מעשיו יהיו רק לתועלת עצמו, שזה נקרא לטובת הרצון לקבל ולא לתועלת ה'. נמצא, שבזמן שבחינת ישראל היא בגלות, גם הבורא הוא יחד אתם בגלות, זאת אומרת שהרצון להשפיע הוא בגלות, וגם למי שרוצים להשפיע גם הוא בגלות, כמו שכתוב שפרעה אמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", שהוא כפר בגדלות ה' ולא נתן להאמין בגדלות ה', וממילא בחינת ישראל היא בגלות אצלם.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו שאומר "כביכול ישראל נגאלים וכאלו הוא נגאל", כלומר איזו שייכות יש בין גאולת ישראל לגאולת ה'. ובהנ"ל נמצא, שגלות ישראל וגלות הבורא הם שוים, היות כי בזמן שהאדם משיג ומרגיש גדלות הבורא, כבר אין שום שליטה לאומות העולם, שכולם בטלים נגדו יתברך. לכן יוצא שכל הגלות היא רק שאין מכירים בגדלותו יתברך.

וענין ההסתר, שהאדם מרגיש, שזה גורם לו, שיהיה בגלות, הוא כנ"ל, היינו שהאדם צריך לדעת, שהוא צריך לתקן מעשיו, שיהיו בעל מנת להשפיע, אחרת תהיה בחינת בושה. לכן מוכרח להיות העלם והסתר על אור עליון. ולפי ערך הרגשת הרע, היינו בזמן שהאדם רואה, איך שהוא משוקע באהבה עצמית, בערך זה הוא רואה, איך שהוא מרוחק מהקדושה, היינו שהוא רואה, איך שרחוק מלעשות משהו לתועלת ה', והוא נמצא תחת שליטת אומות העולם, ואין לבחינת ישראל שבו שום כח לצאת מהגלות שלהם.

לכן, בזמן שישראל שבו יוצא מהגלות וזוכה לבחינת גאולה, ממילא גם הבורא, שהיה בזמן הגלות מכוסה ממנו, מחמת שליטת העמים, הוא נראה עכשיו ומתגלה גדלותו של הבורא. מטעם שעתה אין עוד צורך להצמצום והסתר, כי כבר עבר ממנו הצמצום, לפי הכלל "בשיעור שהאדם יכול לכוון בעל מנת להשפיע, בשיעור הזה נעבר ממנו הצמצום וההסתר". וזה שכתוב "נרננה בישועתך ויושע ה' ביום ההוא את ישראל. "וישע" כתיב, כביכול ישראל נגאלים וכאלו הוא נגאל".

מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה

תשנ"א - מאמר מ"ד | 1990/91 - מאמר 44

הכתוב אומר (עקב, שלישי) "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך".

ויש להבין זה, שמכאן משמע, שהסיבה, שה' נתן ירושת הארץ לעם ישראל, היא מטעם כמו שכתוב "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך". זאת אומרת, אם הסיבה של "רשעת הגוים" לא היתה, אז לא היה ענין לתת ירושת הארץ. ועוד יש להבין, מהי הסיבה השניה. אומר, מטעם "אשר שנשבע ה' לאבותיך". ולולי השבועה, אין ה' צריך לתת את הארץ לעם ישראל.

זה קשה להבין, הלא חז"ל אמרו "לא נברא העולם אלא בשביל ישראל". משמע, שכל הדברים טובים שישנם בעולם הם בשביל ישראל. ומכאן משמע, שבגלל סיבות אחרות נותנים לעם ישראל ארץ חמדה טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש. שהכתוב נותן ב' סיבות:

א. מטעם רשעת הגוים.

ב. מטעם השבועה, שנשבע לאבותיך.

אבל הכתוב בא לנו לומר, שבל נטעה, שהסיבה שנותן לנו ירושת הארץ, היא מטעם "צדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם", אלא מטעם ב' סיבות הנ"ל.

אאמו"ר זצ"ל שאל על מה שכתוב (לך לך, שישי) "ויאמר אליו, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. ויאמר, במה אדע כי אירשנה. ויאמר לאברהם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וענו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

ושאל, מהי התשובה, שה' השיב על מה שאברהם שאל "במה אדע כי אירשנה", שה' אמר לו "ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ואחר כן יצאו ברכוש גדול". זאת אומרת, שהתשובה היתה על השאלה "במה אדע". היינו, שאברהם אומר, שהוא רוצה בטוחות על הירושה. אז הקב"ה נתן לו תשובה, שע"י התשובה זו הוא כבר יהיה בטוח על ירושת הארץ. אם כן יש להבין את התשובה, שבה כבר יש הבטחה על הירושה.

ואמר, שהפירוש הוא, שבזמן שה' אמר לו "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", אז אברהם ראה את גדלה וחשיבותה של הארץ הזאת. כי ענין ירושת הארץ, הכוונה על בחינת מלכות, שהיא מקבלת את כל האורות מלמעלה ומשפעת להנשמות. כי מלכות נקראת "כנסת ישראל".

ואברהם ראה, לפי הכלל "שאין אור בלי כלי", כלומר "שאין מילוי בלי חסרון", שאם ה' יתן לישראל קצת הארה והתעוררות מלמעלה, הם יהיו מסתפקין במועט, ולא יהיה להם שום חסרון למדרגות יותר גבוהות. אם כן ראה אברהם, שאין שום אפשרות שעם ישראל יוכלו לקבל את ירושת הארץ, מטעם שאין להם צורך לזה.

וזו היתה השאלה "במה אדע". לא חס ושלום שהוא לא האמין מה שה' אמר לו. אלא שאלתו היתה, שאמר, שהוא לא רואה, שיהיה להם צורך לזה. כמו כשנותנים לאדם איזה דבר יקר ערך, אבל אם אין לו צורך לזה, אין האדם יכול להנות מאותו דבר. נמצא, אפילו שיתנו להם ירושת הארץ, אם אין להם צורך, אז לא יוכלו להנות מזה. והגם מצד הנותן הכל בסדר, אבל אם אין להתחתון צורך, מה הנותן יכול לעשות. וזהו ששאל אברהם.

והתשובה היתה "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך". כלומר, שהם יהיו בגלות אצל המצרים, שזה נקרא "ארץ לא להם". שפירושו, שעם ישראל, שהם רוצים לעבוד לשם שמים, והמצרים יהיו שולטים עליהם. וכל פעם עם ישראל ירצו לצאת מהגלות, כמו שכתוב (שמות, שלישי) "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה". שבאופן כללי נקראים "אומות העולם" רצון לקבל לעצמו. אלא בהרצון לקבל יש הרבה רצוניות, שכל רצון בפני עצמו מיוחס ל"אומה" מיוחדת. לכן נקראים באופן כללי "ע' אומות העולם", כנגד ע' בחינות רצון. שזה נמשך בסוד "זה לעומת זה", זאת אומרת כנגד ז' ספירות דקדושה, שהם חג"ת נהי"ם, וכל אחד מהן כולל עשר ספירות, ביחד הם ע' אומות.

וגם יש בחינת "ישראל", שהם נקראים על שם "ישר-אל", שהם ההיפך מהרצון לקבל לעצמו, אלא הם בבחינת רצון להשפיע לה', היינו שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו.

לכן, כיון שהמצרים היו שולטים עליהם, היו מוכרחים לעשות כל עבודתם לטובת המצרים ולא לתועלת ה'. וזה שאומר "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". פירושו, שבני ישראל היו רוצים לעבוד לתועלת ה', והמצריים היו שולטים עליהם, לכן "וייאנחו". כלומר, שראו, שלא די שלא מתקדמים, אלא הם הולכים אחורה. וזה שאומר "ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה".

ואז, כשהם רואים שלא יכולים מכוחות עצמם לצאת מהגלות, לכן מבקשים מה', כמו שכתוב "ותעל שוועתם אל אלקים", שפירושו, שה' עזר להם לצאת מגלות מצרים. וזה כמו שאומר הזה"ק על מה שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו". ושאל, במה, והשיב "בנשמתא קדישא".

נמצא, שדוקא בזמן שהם מונחים תחת שליטת הרע, אז רואים בכל פעם יותר את שליטת הרע, ואז האדם בא לידי הרגשת ב' דברים:

א. שהרצון לקבל, שהוא שליטת המצריים, הוא כל כך רע שמרחיק אותו מה'. כלומר, שטרם שהתחיל בעבודה דעל מנת להשפיע, עוד לא היה יודע כמה רעות גורם לו הרצון לקבל. וזה מטעם הידוע, שלא מראים לאדם את תוקף הרע בפעם אחת. אלא מעט מעט מראים לו, כי אחרת הוא תיכף יברח מן העבודה, שהוא יגיד, שזה לא בשבילו.

ובהאמור יש לפרש דברי הרמב"ם, שאומר, ש"ענין לשמה לא מגלין לאדם בתחילת עבודה, אלא עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להם רז זה מעט מעט". ויש להבין, מהו הפירוש "מגלים להם רז זה מעט מעט". שיש להבין, איך זה אפשר להיות ענין "מעט מעט". הלא כשאומרים לאדם, שהוא צריך לעשות הכל לשמה, כבר אצלו הכל מגולה, ומה יש עוד לגלות.

אלא שיש לפרש, שענין מה שאומר "מגלים להם", מי הוא המגלה להם רז זה של ענין של לשמה. וגם יש להבין מה שאומר "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה". מי יודע שכבר זכה לבחינת "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה".

אלא זה יכולים להבין, כמו שאמר הזה"ק פשט על מה שכתוב "או הודע לו אשר חטא". ושואל, מי הודע לו. ומשיב, הקב"ה. ויש להבין מה שאומר "שהקב"ה הודע לו אשר חטא". באיזה אופן הודע לו. ויש לפרש זה על דרך שכתוב בהסולם (בראשית חלק ג' דף ס"ד) וזה לשונו "שאם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו להנאתו עצמו, מכל מקום ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה, שיש בטבע הקבלה לעצמו. ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות, שאין בו חסרון כל שהוא".

ובהאמור נבין, איך שהקב"ה מודיע לו "אשר חטא". שיש לפרש, זה שהאדם לומד אפילו שלא לשמה, המאור שבה מודיע לו, שהרצון לקבל הוא הגורם לכל הרע, שהוא המפריע, שתהיה יכולת להאדם לקבל טוב ועונג הזה, מה שיש ברצונו יתברך לתת להנבראים. והמאור שבתורה, זה נקרא שהקב"ה מודיע להאדם אשר חטא.

ובזה גם כן יש לפרש, מדוע אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל להרגיל את האדם בעבודה דשלא לשמה ולא בלשמה. וזהו מטעם, שענין לשמה מגלים להאדם ע"י שמקבל מאור התורה. נמצא, ממילא, שאם הוא לא עוסק בתורה אפילו שלא לשמה, מאיפה הוא יקח מאור התורה. לכן אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל בשלא לשמה.

ובזה נבין מה ששאלנו, מי יודע אם כבר זכו לחכמה יתירה, שכבר מותר לגלות להם את הענין של לשמה. התשובה היא, המאור שבתורה יודע כמה הם מתפעלים ממאור התורה, בשיעור זה יש יכולת לגלות להם את הענין של לשמה.

ובזה נבין מה שאומר הרמב"ם "שמגלים להם מעט מעט", שהפירוש הוא, היות שענין "לשם שמים" פירושו "לא לתועלת עצמו", והאדם צריך להרגיש מהו שלא לצורך עצמו. וזה מגלה לו המאור התורה. לכן כל פעם המאור מגלה לו את ערך הרע שיש ברצון לקבל, כי ע"י המאור שהאדם מקבל מהתורה, הוא רואה כל פעם קצת רע שיש בהרצון לקבל. וזה שאומר "מגלים לו מעט מעט".

וענין רע מתפרש בב' אופנים:

א. מהו טובו של הרע, היינו כמה האדם מפסיד ע"י הקבלה לתועלת עצמו.

ב. כמה שהגוף מתנגד להעבודה דלהשפיע.

וב' אלה האדם מקבל מהמאור שבתורה מעט מעט. וזה שאומר "מגלים להם מעט מעט רז זה". היינו, שע"י המאור, שמקבל מבחינת התורה דשלא לשמה, הוא בא לידי גילוי של ב' דברים כנ"ל. היינו, שיעור הרע הנמצא בהרצון לקבל, שיעור התנגדות הגוף כל פעם במידה מרובה, שהאדם רואה בכוחו להתגבר. וזה שאומר "מעט מעט". זאת אומרת, שכל פעם המאור מגלה לו, שזה נקרא, שאי אפשר לגלות לו בפעם אחת, כנ"ל.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע אומר הכתוב, שדוקא ע"י רשעת הגוים זכו לירושת הארץ. והטעם הוא כנ"ל, כמו שהבטיח ה' לאברהם, שבאופן זה, היינו שעם ישראל יסבלו גלות מצד המצריים, כלומר, כל אומות העולם עם כל מידות הרעות שיש בהם, הם רוצים לשלוט על עם ישראל. ועם ישראל רוצים דוקא לעשות הכל לתועלת ה', ולא לתועלת ע' אומות כנ"ל, אז מורגש להם חסרון. והם יראו, שאין בכוחם להתגבר עליהם.

ואז יהיה, כמו שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה". אז ה' יתן להם העזרה הדרושה לזה. והוא כנ"ל, שכל פעם הם יזכו לבחינת "נשמתא קדישא", וזו תהיה הסיבה שבני ישראל יצטרכו לקבל את ירושת הארץ, מטעם שהם יקבלו זה מתוך הכרח, היינו להציל את עצמם משליטת אומות העולם.

וזה שכתוב "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך". כלומר, שדוקא ע"י רשעת הגוים יש יכולת שה' יכול להורישם את ארץ ישראל כנ"ל. כי הרגשת הרע, בזמן שמגלים שהרע הזה, הוא המפריע להגיע להתקרבות ה'. כי רק זה חסר לנו. כי ענין "קירוב וריחוק" ברוחניות, הוא ענין השתוות הצורה. ובזמן שיש השתוות הצורה בין אור לכלי, אז האור מתלבש בהכלי.

לכן הרגשת הרע, הנקראת "רשעת הגוים", גורמת צורך להתפטר מהרע. ואז האדם מתחיל לטהר עצמו מבחינת קבלה לעצמו. ואז הוא רואה, שאין זה בידו. ואז מתחיל להתפלל לה', שיעזור לו, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". כנ"ל בדברי הזה"ק, שנותנים לו נשמתא קדישא. כלומר, שכל פעם שמקבל עזרה מלמעלה, הוא ע"י שנותנים בחינת נשמה. נמצא, שהעליות והירידות, הן הסיבה הגורמת צורך ורצון לקבל את ירושת הארץ.

וזה שאומר, שהסיבה היא, מטעם "אשר נשבע ה' לאבותיך". שפירושו, לא שהסיבה מטעם שנשבע לאבותיך, מטעם זה הוא נותן להם את ירושת הארץ. ושאלנו, הלא חז"ל אמרו על מה שכתוב "בראשית. אין ראשית אלא ישראל". נמצא שהכל היה בשביל ישראל ולא מטעם שבועה שנשבע להאבות.

אלא שיש לפרש, כשבני ישראל יהיו מוכשרים לקבל את ירושת הארץ, היינו שיהיה להם צורך לירושת הארץ, מטעם כמו שאומר "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך", זאת הסיבה שבני ישראל ירשו את הארץ. ידוע ש"הארץ" נקראת בחינת מלכות, שמלכות נקראת "כנסת ישראל", מטעם שהיא כונסת בתוכה כל מה שיש בז"א, הנקרא, "ישראל", שזה נקרא "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", שע"י היחוד הזה מושפע שפע להנשמות.

כל זה בא מתחילת מחשבת הבריאה, כדרשת חז"ל "אין ראשית אלא ישראל". זאת אומרת, מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, הכוונה על בני ישראל. רק באיזה אופן הם יקבלו את הטוב ועונג. על זה בא הכתוב להודיענו, שהסיבה העיקרית, שעל ידו הם יהיו מוכשרים לקבל, היא בחינת "ברשעת הגוים", כנ"ל. וכמו כן "ולמען הקים את הדבר, אשר נשבע ה' לאבותיך". שענין "ירושת הארץ" הוא כמו שהודיע לאברהם, בזמן שאברהם שאל "במה אדע כי אירשנו", שהתשובה של הקב"ה היתה, שבני ישראל יהיו בגלות, שהכוונה היא "ברשעת הגוים", כנ"ל.

ובהאמור יוצא, שאין האדם יכול לעלות במעלת הקודש, אם הוא לא מרגיש חסרון במצב שבו הוא נמצא. זאת אומרת, החסרונות והיסורים שהאדם מרגיש, הם נותנים להאדם צורך למצוא עצות, כדי למלאות את חסרונותיו. מה שאין כן, אם לא מרגיש בעצמו חסרון, כלומר שהגם שיכול להיות, שיודע שיש בו חסרונות בעבודה, אבל אין לו יסורים מזה, אין החסרון הזה מסוגל לקבל מילוי, מטעם שהוא לא מחפש עצות לזה, ובלי אתערותא דלתתא, היינו בלי שהאדם מבקש מה' עם כל הלב, אין מקום לעניית התפלה, היות שאם אין לו יסורים מהחסרון, כבר אינו יכול לבקש עם כל הלב.

וזהו כמו שכתוב במדרש שוחר טוב (תהילים כ"ג) וזה לשונו "כי ה' אלקיך ברכך בכל מעשי ידיך, יכול אפילו יושב בטל". תלמוד לומר "בכל מעשי ידיך", אם עשה הרי הוא מתברך, ואם לאו, אינו מתברך".

הרי אנו רואים, שבלי אתערותא דלתתא, היינו בלי מעשה מצד התחתון, אין הברכה יכולה לבוא. ונשאלת השאלה, למה. והתשובה היא, זה שהאדם מתחיל לעשות, מהעבודה זו האדם מקבל את החסרון להדבר, כלומר שיש הבדל בהצורך שבדבר. זאת אומרת, שיש להבין, עד כמה שנחוץ להאדם את מה שהוא רוצה להשיג. כי העבודה והעצות, שהאדם משקיע בכדי להשיג את מבוקשו, זה מרחיב את החסרון להדבר. וממילא, כשהוא ישיג את הדבר, הוא יכול להנות מהדבר.

לכן כשמדברים בעבודה, הגם שיש לאדם צורך להתעלות בעבודה, אבל הצורך הזה עוד לא פועל באדם, שתהיה לו נחיצות להדבר. וממילא כשיתנו לו משהו מלמעלה, והוא עוד לא יודע להחשיב את מה שיתנו לו, זה ילך לאיבוד לתוך הס"א. וכל זה הוא מטעם, שהאדם אינו חכם כל כך, שידע איך להעריך משהו ברוחניות.

וזה על דרך שאמרו חז"ל (חגיגה ד') "איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו". היינו, זה שהאדם אינו יודע להעריך, אם נותנים לו קצת התקרבות מלמעלה, לכן תיכף זה מסתלק ממנו, והוא מקבל ירידה. וזהו מטעם שאינו יודע לשמור את ההתקרבות.

כי מדרך העולם הוא, שאם נותנים למי שהוא להכנס קצת לחצר המלך, אז הוא דואג ומחפש עצות, איך להכנס לבית המלך, ולא מסתפק בזה שהוא נמצא בחצר המלך. לכן כשמקרבים קצת את האדם, אז האדם שבע רצון מזה שקירבו אותו, ואין הוא דואג לחפש עצות, איך הולכים קדימה, לכן זורקים את האדם לחוץ. ואז, כשהאדם מקבל ירידה, שזה נקרא "תאונת דרכים", כלומר שקבל תאונה בדרך שהיה הולך להתקרב לה'.

היינו שרכב אחר נכנס לתוך רכב שלו, כלומר שהרכב של עולם הגשמי נכנס לתוך הרכב של הרצון להשפיע. ואז, כל החיים שהיה לו מצד הרצון להשפיע, נסתלק ממנו, ונשאר בלי הכרה. היינו, שעכשיו הוא מרגיש, שכבר אין לו חיים רוחניים. אלא עד שמתאושש לאט לאט, ומתחיל להרגיש, שכל החיים ממה שהוא חי עכשיו, הוא רק מהרצון לקבל לעצמו. ואז שוב מתחיל לחשוב ולחפש עצות, איך שוב לכנס להעבודה דלהשפיע.

נמצא, שבכדי שיהיה לו חסרון, שיהיה לו צורך לעלות במעלות עבודה דלהשפיע, נותנים לו מלמעלה את הירידה, כדי שיהיה לו צורך להתקדם כנ"ל, כי בלי צורך אמיתי אין האדם מסוגל לקבל, מה שהוא צריך להשיג. ולכן אם האדם רוצה לשמור עצמו, שלא יהיה לו תאונת דרכים, הוא צריך לשמור את עצמו, שלא יהיה לו התנגשות עם הרכב של הרצון לקבל. בזה הוא יהיה בטוח, שלא יאבד לו מה שנותנים, היינו את העליה שקבל.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ואתחנן, רביעי) "וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם". שיש לפרש על דרך העבודה, שהאדם צריך לזכור, שהיתה לו ירידה מטרם שבא לעליה. היינו שה' נתן לו להרגיש את הרע שבו. כלומר, שהאדם צריך להאמין, כי הרגשה זו, שהוא עבד אצל המצריים, היינו שאין לו רשות לעשות משהו לתועלת ה', אלא כל מה שהוא עושה, הוא רק לתועלת המצריים שבאדם, זה בא מצד ה'.

ואח"כ צריך לזכור, שעכשיו, כשהוא נמצא במצב עליה, היינו שמרגיש קצת שהוא מקורב לקדושה, אז צריך לזכור, שהוא צריך לילך קדימה. לכן הוא צריך עכשיו לזכור, כמו שהיה מקודם עבד, זאת אומרת, שהיה במצב של ירידה. לכן הוא צריך עכשיו גם כן למצוא אצלו מקום חסרון, כדי שיהיה לו צורך ללכת קדימה, אחרת מוכרחים לו מלמעלה ירידה, כי בלי צורך אין האדם יכול להתקדם, והוא מוכרח להישאר במצב שבו הוא נמצא. לכן כדי שלא יהא צורך לתת לו ירידה, לכן בזמן עליה הוא צריך למצוא אצלו מקום חסרון. וזה שכתוב "וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם".

ובהאמור יוצא, שהאדם צריך להתחיל את העבודה בבחינת הכלל, היינו מבחינת המעשה, ולכוון, שזה יהיה לשם שמים. שפירושו, שהאדם מקיים תו"מ מטעם שה' נתן לנו תורת חיים. שע"י זה שאנו שומרים, מה שה' צוה לנו, אנו נקבל שכר, כמו שאמרו חז"ל "ונאמן בעל מלאכתיך, שישלם לך שכר פעולתיך". וע"י זה יהיה לנו טוב בעולם הזה וטוב בעולם הבא.

וזה שאנו צריכים להאמין, שאפילו אם באים לו דעות ומחשבות, שלא נותנים לו להאמין, הוא צריך לבקש מה', שיתן לו כח להאמין. ויש אח"כ מדרגה יותר גבוהה, שהיא "שלא על מנת לקבל שכר", אלא הוא זוכה להרגיש, שקיום תו"מ הוא אצלו בבחינת שהוא משמש מלך גדול. ומזה באים לירושת הארץ.

אגרות

אגרת ג

בע"ה לסדר ויחי יעקב ח' טבת תשט"ו פעיה"ק ת"א

לכבוד ידידי הנאמנים...

קראתי את המכתב בחתימתו של... ונהנתי מאד על קבלת עבודה של אהבת חברים. ועל השאלה הראשונה אינני יכול להשיב בכתב היות שהם דברים שבעל פה ולא כדאי להעלותם בכתב.

ועל השאלה השניה, אני כותב לך מאמר מה ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל: "אדם ובהמה תושיע ה'", ופירשו רז"ל: "אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה" - ואתה כותב לי שכדאי להיות בהמה ממש! אלא עליכם מוטל ללכת בדרכי התורה והחכמה, ולהמשיך מזיו נועם עליון את מתיקות ערבות תענוג אור עליון. אלא שיהיה בבחינת "רועי מקנה אברהם" ולא חס ושלום בבחינת "רועי מקנה לוט", ודי למבין.

ואת הדברים הללו תבינו, במה שאמרתי אתמול בסעודה שלישית לפני אנ"ש שיחיו, על הפסוק: "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עָלׂה"... וכמו כן הפסוק: "ויאמר כי אהיה עמך, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" - איזה קשר יש לאהיה, אנכי וההר?

ובספר אותיות דרבי עקיבא אות ה' כתב: "אהיה אשר אהיה, אמר הקב"ה, במדת טוב בראתי את העולם ובמדת הטוב אני מנהיגו ועתיד לחדשו במדת הטוב. דבר אחר: אהיה אשר אהיה, אמר הקב"ה, במדת אמונה בראתי את העולם ובמדת אמונה אני מנהיגו ובמדת אמונה אני עתיד לחדשו". וצריכים להבין, איזו משמעות יש בפסוק "אהיה אשר אהיה" למדת טוב ולמדת אמונה. ורז"ל דרשו על פסוק "אהיה אשר אהיה - אהיה בצרה זאת, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות".

ולהבין את כל הנ"ל צריכים לדעת, שבזמן שהאדם מתחיל בקיום תורה ומצוות על הקו של לשמה, אזי האדם מרגיש שנמצא בצרה, הנקרא מצרים, היינו שמלך מצרים שואל תמיד: "מי ה' אשר אשמע בקולו". אזי באים לידי יגיעות המוח, שהמחשבות מתחילות בזיווגי הכאה שרוצצין את מוחו. פעמים אדם חושב שכל המחשבות הזרות הם רק בחינת מרגלים, שרק "לראות את ערות הארץ באתם", היינו להסתכל בארובות ולא יותר, ואין לו שום קשר בין המחשבות האלו לעבדות ה'; ופעמים האדם חושב ש"כנים אנחנו בני איש אחד", היינו שכל מחשבותינו רק להיות דבוקים בה' אחד ומתחזקים ומתגברים על כל המחשבות של "מי ה' אשר אשמע בקולו" ועל "מה העבודה הזאת לכם". שזה נק' בחי' גלות מצרים.

שענין אהיה הוא בחי' "ממך ולהלאה", שהוא בחינת למעלה מהדעת, וזמן הזה נקרא: "אנכי ארד עמך מצרימה", ש"אנכי ה' אלקיך" שהוא בחינת עול האמונה, הוא אצלו בבחינת ירדו, על ידי גלות מצרים. וכשרוצים להרגיע את הגוף ולהבטיח לו הבטחות של שכר בבחינת רצון לקבל, אזי אומרים לו: "ואנכי אעלך גם עלה" - שגם אח"כ תשאר בבחינת "אנכי" שהוא בחינת אמונה.

וזה הוא "אשר אהיה" - שגם אח"כ ישאר בבחינת אהיה, שגם "בהוציאך את העם ממצרים - תעבדון את האלקים על ההר הזה". הר מלשון הרהורים. שגם אח"כ יהיה בנוי על יסוד ההר, שהוא בחינת "כהררים התלוים בשערה", שהוא בחינת "תולה ארץ על בלימה"

אלא שאח"כ, כשזוכין לדבקות ה' יתברך, נעשה מן בלימה - בלי-מה, שכבר אין מקום שיתעורר המה, אלא שאז נעשה מן "אהיה אשר" וכו' בחינת במדת טוב בראתי וכו'. וכשמרגישין שהוא כל הטובה, אזי כבר מבינים שבמדת אמונה בראתי את העולם וכו'.

וזהו פירוש: "רחש ליבי דבר טוב", ופירש אאמו"ר זצ"ל: רחש הוא רק בלב, היינו שמליבא לפומיה לא גליא; שענין פה הוא סוד דעת, שהפה מגלה את דעתו ומחשבתו של האדם, מה שאם כן הלב הוא רק בחינת קבלה בלב, שהוא רק בחינת כח. ואז כשמקבל עליו את הכח הזה - אזי הוא זוכה לדבר טוב, שמרגיש שאין בעולם שום דבר יותר טוב מבחינת אמונה. ואז הוא כבר יכול לומר: "מעשי למלך", היינו להשפיע ולא לקבל. ומזה הוא זוכה לבחינת "לשוני עט סופר מהיר" שהוא בחינת משה רבינו עליו השלום.

וזה הפירוש: "אנכי ארד עמך מצרימה" - שבזמן הגלות אזי רואין שאין שום דבר יותר גרוע ויותר ירוד מבחינת "אנכי", וכשזוכין אזי רואין שהוא בחינת "אעלך גם עלה", שכל העליות הוא רק בחינת אנכי. וזה: "אהיה אשר אהיה", היינו מקודם היה אצלו בבחינת צרה ועכשיו הוא אצלו בבחינת טוב. וזהו: "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע", שכל הישועות הם רק בבחינת אנכי.

ואסיים את מכתבי שנזכה לקבל את עול מלכות שמים בבחינת אנכי.

אגרת טז

ב"ה ו' טבת תשט"ז, תל אביב

תעלה ארוכה לעלה נדף, וישמיעו הנני במשלחת קונם להתעופף בשורות מעופפים, ה"ה גברא דמרא סייעיה כמו"ה...

קבלתי את מכתבך, וה' יאיר שדרכנו הוא הדרך הנכון, ונתאמץ את זכרוננו ליום הזכרון, אזי נזכה למוחין דזכרון שמטיבן לזכך את האויר החומרי, ואזי ננשום את האויר דקדושה, שהוא חיים האמיתיים ונצחיים.

והנני להוסיף על מה שאתה כותב וזו לשונך, מובטחני לו נפגשתי עם הכופר הכי גדול וכו'.

ידוע לנו הכלל שנהוג בכל העולם, שמי שהוא אומן לא טוב כשהוא בא (בין) בעלי מלאכה [לא] טובים ולומד ממעשיהם, היינו שהוא בעל מקצוע, למשל סנדלר, כשבא בין סנדלרים שאינם בעלי מקצוע, אזי הם נותנים לו להבין לא כדאי לעשות סנדל טוב אלא תעשה איך שהוא יוצא, ולא כדאי לעשות מנעל טוב ויפה.

או חייט אם הוא בעל מקצוע, אזי כשהוא בחברת חייטים שאינם בעלי מקצוע, אזי הם נותנים לו להבין, שלא כדאי להתאמץ ולתת יגיעה ועמל שהמלבוש יהיה נקי ומסודר, ושיהא מותאם לבעל הבית. לכן הוא צריך להזהר, שלא לבוא במגע עמהם.

מה שאם כן מי שהוא בנאי, כשיבוא בחברת חייטים, אין הוא יכול ללמוד ממעשיהם הרעים, משום שאין כל קשר ביניהם. מה שאם כן באותו מקצוע, אזי כל אחד צריך לשמור על עצמו שיבוא במגע רק עם אנשים טהורי לב.

ולפי הנ"ל, כל מי שאתה חושב שהוא עובד ה', אזי אתה צריך להזהר אם הוא בעל מקצוע טוב, היינו שרוצה שעבודתו יהיה נקיה ותמה, שיהיה מגמה לשמו יתברך.

ולכל הפחות, שהוא יודע שאין הוא פועל טוב, ומטכס עצות לנפשו איך להיות בעל מקצוע, ולא פועל סתם שכל כוונתו הוא השכר, אלא פועל ואומן טוב נקרא, שאינו מתחשב עם השכר אלא שהוא נהנה מעבודתו. שאם האומן החייט למשל יודע שהמלבוש מתאים בכל הנקודות לבעל הבית, מזה יש לו הנאה רוחניות יותר מהכסף שהוא מקבל.

אי לזאת, עם אנשים שאינם מהמקצוע שלך, אין דבר אם בא בחברותם משום שאתה עוסק בבנאות, והם עוסקים בבורסקי, ודי למבין.

מה שאם כן לאנשים שהם עוסקים בתורה ומצוות, אבל אין הם נזהרים שיהיה המלבוש כראוי לבעל הבית, אזי יש להם רק שכל שהוא נגד התורה, שהפוכה מדעת תורה, ובזה אתה מוכרח להמצא תמיד בעיניים פקוחות... ולהרחיק מאנשים האלה כמטחוי קשת.

מה שאין כן באנשים פשוטים, וכנ"ל. לכן, עם אנשי "מזרחי" אין לך קשר, אזי אין אתה צריך לשמירה כל כך. ומאנשי "אגודת ישראל" כבר נחוץ לשמור מהם, ואנשים חסידים - כבר זקוק אתה לשמירה יותר גדולה. ולאנשים שהיו קרובים לרבנו זצ"ל, כבר צריכים לפקוח בעיניים פקוחות, כנ"ל.

אבל באמת יש עוד טעם בהדבר. והוא מיוחד על פי דברי האר"י הקדוש, ולפי ביאור אאמו"ר זצ"ל בספרו תלמוד עשר הספירות, שהרב נותן טעם לדבריו, מדוע בעולם הנקודים מלך הדעת, שהוא קומת כתר, שהוא מלך הראשון, בעת השבירה נפל למטה יותר מכל המלכים, משום שכל שהעב ביותר, הגם שהוא משובח ביותר בזמן שיש לו מסך, מה שאם כן כשנאבד לו המסך הוא גרוע ביותר. לכן נפל יותר למטה מכל המלכים.

ואפשר לפרש דבריו, אלו שהולכים בדרכי ה' יתברך להם רצון לקבל כפול הן לגשמיות הן לרוחניות כמו שאמרו רבותינו זצ"ל.

לכן, אלו המקורבים שהיו לרבנו זצ"ל, בזמן שהיו נשענים, אזי היה להם מסך ועביות, מה שאם כן כעת, שאין להם שום הכנעה, ואין להם שום ענין לעשות מסך, אלא כל עבודתם הוא רק איך שיינע יודין (יהודים יפים) או רבי'ס, אזי זהו עוביות בלי מסך. וממילא יוצא את כל מה שיוצא מהם, ואצלי הם חשודים על הכל, ואין מי שיעכב על ידם, ודי למבין.

אני קיצרתי מפני אני לא רוצה שהם יהיו במחשבותי, כי ידוע לך הכלל במקום שאדם מחשב שם הוא. אלא מטעם שאני מכיר בך שאתה אוהב לדעת את האמת, הוכרחתי לעלות על מחשבותי את העוביות בלי המסכים, שהם מבחינת שבירת הכלים, אשר עדיין לא עלו על המסילה שיהיה באפשרות לבררם, וה' ירחם.

להבין את הנ"ל ביותר ביאור, אתן לך דוגמא קצרה. הלא ידוע שלכל מדרגה ומדרגה יש בחינת אמצעי, הנכלל מ-ב' הבחינות ביחד. כמו בין דומם לצומח יש אמצעי בשם עצי אלמוגים, ובין צומח לחי יש אבני השדה, שהם בעלי חיים הקשורים בטבורם לארץ ויונקים משם, ובין החי להמדבר יש קוף.

אם כן נשאלת השאלה, מהו האמצעי בין אמת לשקר. מהו הנקודה שהוא נכללת מ-ב' בחינות ביחד.

וטרם שאני אבאר אני אוסיף כלל אחד, שזהו ידוע שדבר קטן אי אפשר לראות. מה שאם כן דבר גדול, יותר קל לראות. לכן משום זהו, בזמן שאדם עוסק במעט שקרים, אין הוא מסוגל לראות את האמת, איך שהוא הולך בדרך השקר. אלא הוא אומר, שהוא הולך בדרך האמת. ואין לך שקר גדול מזה.

והטעם הוא, משום שאין לו כל כך שקרים שיוכל לראות את מצבו האמיתי. מה שאם כן בזמן שהאדם רכש לו הרבה שקרים, נמצא שהשקר כבר נתגדל אצלו בשיעור, שאם רצה לראות, כבר זה באפשרותו לראות. נמצא שעכשיו היינו בזמן שהוא רואה את השקר, זאת אומרת שהוא הולך בדרך של שקר, אזי הוא רואה את מצבו האמיתי.

היינו, שהוא רואה את האמת בנפשו, איך לעלות על המסילה הנכונה. נמצא שהנקודה הזה, שהוא נקודת האמת, שהוא הולך בדרך השקר, הוא האמצעי בין אמת לשקר. שזהו הגשר המקשר בין האמת להשקר. שנקודה זו הוא הסוף של השקר, ומכאן ואילך מתחיל דרך האמת.

ועל דרך זה יובן לנו מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שבכדי לזכות לשמה צריכים מקודם להכין שלא לשמה הכי גדול, ואחר כך יכולים לבוא לשמה.

ואפשר לפרש על דרך הנ"ל, היינו שלא לשמה נקרא שקר, ולשמה נקרא אמת. ובזמן שהשקר הוא קטן, היינו שהמצוות והמעשים טובים הם מועטים, נמצא שיש לו שלא לשמה קטן, ואז אין הוא מסוגל לראות את האמת. לכן הוא אומר אז, שהוא הולך בדרך הטוב והאמת, היינו שהוא עוסק בלשמה.

מה שאם כן כשעוסק ביום ובלילה בתורה ומצוות שלא לשמה, אז הוא מסוגל לראות את האמת משום שעל ידי רבוי שקרים נעשה אצלו גדול, נמצא שהוא רואה באמת, איך שהוא הולך בדרך השקר. ואז הוא מתחיל לתקן את מעשיו.

היינו, שאז הוא מרגיש, שכל מה שהוא עושה הוא רק שלא לשמה, ומהנקודה הזו עוברים לדרך האמת, היינו לשמה. ורק כאן בנקודה זו, מתחיל את הענין "משלא לשמה באים לשמה". מה שאם כן מקודם זה טוען שהוא עוסק לשמה, ואיך אפשר לשנות את מצבו ודרכו.

לכן, אם האדם מתעצל בדרכי עבודה אין באפשרותו לראות את האמת, איך שהוא משוקע בהשקר. אלא על ידי רבוי בתורה ומצוות להשפיע נחת רוח ליוצרו, אזי יכולים לראות את האמת, איך שהולכים בדרך השקר הנקרא שלא לשמה, וזהו נקודה האמצעית בין אמת - לשקר.

לכן עלינו להתחזק בדרך ה' כפי שהורו לנו אאמו"ר זצ"ל, ונתחזק בבטחון עז ובכל יום יהיה לנו כחדשים. שצריכים לחדש בכל עת את היסודות, שעל ידי זה נזכה ליתד שלא תמוט לעולם, ונצעד קדימה.

ידידך ברוך שלום הלוי אשלג

אגרת לב

ב"ה י"א ניסן תשי"ז

לכבוד החבריא שיחיו לנצח

הנה זה כמה זמן שלא השגתי מכם מכתבים, והגם את התירוצים ידועים לי מזמן ובכל אופן גם זה ברור לכם, שהקושיא הכי גדולה היא בזה שיש לכם תירוצים, ונקוה שה' יעזור לנו.

היות שהחג הפסח ממשמש ובא, נדבר קצת מענין דם פסח ודם מילה. ופירושו של דם הוא דממה, מלשון "וידום אהרן", "דום לה'", היינו שאינו שואל שאלות, מדוע שיש לו שאלות, ודי למבין.

ולהבין את הנ"ל נקדים את מאמר חז"ל. תנו רבנן, הנעלבין ואין עולבים שומעים חרפתן ואין משיבין, עושים מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ופירש רש"י, עושין מצוות מאהבת המקום ולא ליטול שכר, ולא מיראת פורעניות (גיטין לו ע"ב).

ופירוש הענין הוא, כי בזמן שהאדם נכנס בעבודה בהתאמצות יתירה, יותר מכפי שקיבל מהחינוך, אזי מתרקם בלבו תביעה נפשית, עד ששואל ואומר, שלפי ערך עבודתו וטרחתו בתורה ומצוות יותר מבני גילו, היה ה' יתברך כבר צריך להתגלות אליו מזמן, ולגלותו את הטעמי תורה וטעמי מצוות, ולהשתעשע עמו כמו שכתוב "ישראל אשר בך אתפאר", שפירושו, שהקדוש ברוך הוא משתעשע עם העובדי ה'.

והוא רואה אחרת. שמכל טרחתו ויגיעתו הוא הלך אחורנית מערך בני גילו, ודי למבין, אז, במקום שהיה צריך לשמוע קול ה' מדבר אליו, הוא שומע חרפתו, כמו שכתוב "אשר חרפו אויבך" (תהילים פ"ט), היינו שאין מתחשבין עמו (נמצא, שכל טרחתו ויגיעתו בתורה ועבודה הוא על קרן הצבי, ודי למבין).

ואז, הוא מרגיש שהוא עלוב, שנעלב, כי הוא עומד במדרגה יותר שפלה מכל בני גילו.

והגם שבזמן כזה, אין הוא מסוגל לראות איזה סימן של גדלות אצל בני גילו, מכל מקום הוא אומר לנפשו, אם היה לאחרים את סדר העבודה ושׂכל התורה שיש לי, בטח היה ה' שומע לדבריהם ולא היה יגיעתם לריק (ערבבתי כאן שני דברים ביחד, היינו בחינת מוחא, לאותם המבינים, וכמו כן את בחינת של יאוש, לאותם המבינים).

וזה ידוע לנו שהעיקר הוא האמת, היינו ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", לכן אם הוא רואה את מצבו האמיתי, עם כל המחשבות המנקרים את מוחו, יוצא לו על ידי זה ב' דברים:

א. שמרגיש עצמו שהוא נעלב, היינו שאין מתחשבין עמו.

ב. ואחר כך הוא בא למצב ה-ב', ששומע את חרפתו. ודי למבין.

לכן, הוא מרגיש אז יסורים גדולים, בזמן שהוא רוצה להחזיק מעמד במצב הזה. וזה פירוש "הנעלבים", שמרגיש שהוא נעלב היינו שלא משגיחין עליו. "ואין עולבין", היינו שזה על דרך פועל ופעולה. שהפעולה הוא, שהוא מרגיש שהוא נעלב, והפועל העושה נקרא עולבין, הוא אומר שכוונת ה' אינו לתת לו בחינת עלבון, אלא להיפוך שמדרך ה' להטיב.

וכמו כן, הוא שומע חרפתו ואין משיבין, היינו שאינו מתרץ תירוצים, בסוד "כוש-תריץ ידיו לאלקים" (תהילים ס"ח).

ונשאלת השאלה, מהו באמת. היינו, מדוע ה' יתברך נותן לו להרגיש מצב שפל ויסורים כזה.

והענין הוא, כי בזמן שהאדם נכנס לעבודה לשמה, היינו לא לשום תמורה עבור יגיעתו, ומקבל על עצמו הן במוחא והן בליבא, שיהיה נקי בלי שום נגיעה עצמית, אזי נותנים לו משמים מקום שיוכל לראות את מצבו, אם הוא באמת כוונתו לשמה. ואז, אם הוא עומד בניסיון, אזי מכניסין אותו להיכל ה' ויושב בצלא דמלכא.

נמצא, שרק כאן במצב הזה, יכול לגלות את שיעורו האמיתי לאהבת המקום, ולא לטול שכר, מאחר שיש לו עכשיו רק יסורים, שזה נקרא שדרך התורה "חיי צער תחיה". היינו, שמטרם שעוברים את המצב של חיי צער, שהיגיעה הראויה להביא לידי מציאת ה' יתברך, שכל אחיזתו הוא רק בסוד חן דקדושה.

כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל ביאור על מאמר חז"ל "אשה חמת מלא צואה, והכל רצין אחריה", כמו שפירשתי לכם את הביאור שאי אפשר להעלות בכתב, שהוא בחינת "אסתר ירקרוקת היתה, וחוט של חסד משוך עליה", דא סוד "אביה ירׂק יָרַק בפניה".

וכאן המקום שצריכים לסייעתא דשמיא. וזה ענין דם פסח ודם מילה, היינו שיכולים להחזיק מעמד ולשתוק בזמן התורה, הנקרא פה-סח, ובזמן עשיית המצוות המרומזים במצות מילה, אז זוכים לצאת מהגלות ונכנסים בהגאולה, שהיא טעמי התורה וטעמי המצוות.

המכתב נשאר בידי ולא שלחתי אותו. עכשיו, מחר אני נוסע לאמריקה היינו ביום א' לחדש אייר תשי"ז אז אני שולח לכם את המכתב.

ידידכם ברוך שלום הלוי אשלג

אגרת סו

ב' ניסן תשכ"ג בני ברק יע"א

שלום וכל טוב סלה לידידי היקר...

בפסחים (קטז, ב): "מתחיל בגנות ומסיים בשבח. מאי בגנות? רב אמר, מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" וכו'. וכן אנו אומרים בהגדה של פסח: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" וכו'.

להבין את הענין מה מלמד אותנו מה שהיו לפני כן, יש לנו לפרש זה על דרך המוסר. שהאדם צריך לדעת בזמן שהוא עוסק בענין יציאת האדם מגלות מצרים (שאנחנו רואים שכל המצוות תלויות בענין זה, כי בכל הדברים אנו אומרים: "זכר ליציאת מצרים", שהכוונה שאי אפשר לקיים מצוה בשלמות מטרם שהאדם יוצא מגלות מצרים. הגם שבאופן כללי אנחנו כבר יצאנו ממצרים אבל באופן פרטי כל אדם מוכרח לצאת מהגלות הזו). שאי אפשר לצאת מגלות מצרים מטרם שנכנסים בגלות. שרק אז שייך לומר שיוצאים מהגלות.

ולזה מספר לנו בעל ההגדה שאנחנו צריכין לדעת שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, היינו שהיו בגלות תחת שליטת עובדי עבודה זרה - ורק אז קירב הקב"ה את אבותינו. מה שאם כן אם לא היו מרגישים שהם מונחים תחת שליטת עובדי עבודה זרה לא שייך לומר שהקב"ה קירב אותם. שרק בזמן שהאדם מרוחק מהקב"ה שייך לומר שהקב"ה מקרב אותו. כי תמיד צריך להיות ההעדר קודם להויה, שענין העדר הוא הכלי, וההויה הוא האור הממלא את ההעדר והחושך.

ולכן עלינו לדעת שאנחנו צריכין להכין את עצמנו בהכנה דרבה, היינו שהאדם יבדוק את עצמו בשבע חקירות ובשבע בדיקות לראות את מצבו האמיתי איך האמונה שלו בהקב"ה, אם יש לו אמונה שלמה, היינו שהיא על דרך האמת, או שזה אצלו באופן סתמי, היינו שהיא רק בבחינת "מצות אנשים מלומדה", שענינו הוא שהוא רק מטעם ההרגל ולא מטעם קניינו עצמו.

וכמו כן אם המדות שלו הם בסדר, שהכוונה האם הוא בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים", או חס ושלום להיפך, היינו שכל מה שהוא עושה הוא רק על כוונה להנות את עצמו. וכמו שדרשו חז"ל על פסוק: "וחסד לאומים חטאת - כל טיבו דעבדין לגרמייהו עבדין" ואין הם מסוגלים לעשות שום דבר לשם שמים.

ואם האדם מונח תחת שליטה זו כמו אומות העולם, נמצא שהוא בגלות, ואז הוא בבחינת עובדי עבודה זרה - ואז יש מקום לתפילה שהקב"ה יעזור לו לצאת מגלות הזו, ואז שייך לומר: ועכשיו, היינו לאחר שהוא בגלות והוא בבחינת עובדי עבודה זרה, שייך לומר: ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, שפירושו לעבוד עבודת הקב"ה ולא לעבוד לשליטת עבודה זרה.

וזה נקרא יציאת מצרים, שאז כל המעשים הם להקב"ה. ובשביל זה מיחסים את המצוות - "זכר ליציאת מצרים", שרק אז לאחר שיוצאים מגלות מצרים אפשר לקיים את המצוות מטעם ציווי ה' ולא מטעמים אחרים.

וזה שאומר התנא: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", שהכוונה היא שבזמן שהאדם רוצה להתחיל בעבודת הקב"ה הוא צריך להתחיל בגנות, היינו איך שאנחנו מונחים תחת שליטה של עובדי עבודה זרה, ואח"כ יכולים לבוא למדרגת "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", וזהו: ומסיים בשבח.

וסדר העבודה הוא בשני אופנים: היינו בבחינת אמונה בה', וכמו כן במידות, היינו שכל עשיותיו יהיו לשם שמים.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל: "תנו רבנן, כשנתפסו ר' אלעזר בן פרטא ור' חנינא בן תרדיון, אמר ליה ר' אלעזר בן פרטא לר' חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים. אמר ליה ר' חנינא: אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים וכו'. דאמר רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת וכו'. מאי ללא אלקי אמת, שכל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה".

והמאמר הזה קשה להולמו. ויש לפרש כנ"ל, היות שעיקר מה שהאדם צריך לעשות בעולם הוא שיהיו כל מעשיו לשם שמים, והיות שהאדם נברא במדה של להנות אך לעצמו עד שאי אפשר לו לעשות שום מעשה אם הוא לא רואה שתצמח מזה טובה בשבילו - אם כן איך אפשר שתהיה יכולת ביד האדם לעבוד לשם שמים?

אלא שנתן לנו הקב"ה מצוות בין אדם לחברו, שעל ידי זה האדם ירגיל את עצמו לעבוד לטובת זולתו, ועל ידי זה הוא יבוא למדריגה יותר גדולה שתהיה לו יכולת לעבוד גם לשם שמים. אחרת אפילו שהאדם עוסק בתורה ומצוות אי אפשר לו לעסוק לשם הקב"ה. נמצא לפי זה, אם הוא עוסק בתורה בלבד ולא בגמילות חסדים, נמצא שאי אפשר לו לעסוק לשם שמים, משום שחסרה לו הסגולה של אהבת זולתו.

נמצא לפי זה הגם שעוסק בתורה ומצוות, אם אינו לשם שמים זה דומה כמי שאין לו אלוה, כי אם היתה לו באמת הרגשת אלקות בטח שהיה עוסק לשם שמים - אבל אם היה עוסק בגמילות חסדים, אז היתה לו הסגולה של אהבת זולתו, שעל ידי זה היה בא גם כן לידי אהבת ה', שהיה בידו כח לעשות תורה ומצוות לשם שמים.

נמצא מזה, שהאדם צריך לעשות כח ועוצמה והתגברות במידותיו שיהפוך אותם שיהיו לטובת זולתו, שעל ידי זה יזכה אח"כ לעבוד עם אלו המדות לשם שמים.

כי אחר זה שהאדם כבר מתוקן עם המדות שלו שיכולים לעבוד לטובת הזולת, אז הוא יכול לעבוד בענין אמונת ה', כי אז הוא מוכשר לזכות לבחינת אמונה, כי אז יש לו את הבחינה של השתוות הצורה, שנקרא "הדבק במידותיו", בבחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום".

וה' יעזור לנו שנזכה לצאת מהגלות ולזכות לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.

יהי רצון שתעלה במעלות הברכה וההצלחה והאושר, וחג כשר ושמח.

מאת ידידך המאחל לך

ולמשפחתך כל טוב סלה

ברוך שלום הלוי אשלג

במוהרי"ל זצ"ל

אגרת עב

ב"ה כ"ד ניסן תשכ"ה

שלום וכל טוב סלה לידידי...

אני מבקש ממש שתואיל בטובך לכתוב אלי בכל פעם מה שנשמע אצלך ומבני ביתך משלום ובריאות ומצב הפרנסה, כי מאד אני מודאג אם אני לא שומע ממך מה שנשמע אצלך.

"רבן גמליאל אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור".

ויש לפרש זה על דרך המוסר מה ענינו. זה ידוע שהסדר של העבודה הוא שהאדם צריך להתחיל, ואחר כך באה לו עזרה משמים. על דרך שאמרו חז"ל: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו", משמע מכאן שרק בזמן שהאדם רוצה לעבוד אז הוא מקבל עזרה משמים.

אבל יש כלל, שאין אדם מקבל עזרה אלא רק בזמן שהוא זקוק לעזרה, היינו שהוא רואה שאין בידו לעשות לבד, אחרת אין בקשת העזרה בקשה אמיתית משום שהוא יודע בעצמו שהוא יכול לעשות הכל לבד, רק שמתעצל בדבר, ולעצלים לא נותנים עזרה. כי רק אלה המשתוקקים לה' הם מקבלים עזרה, כמו שאמרו חז"ל: "הוי עז כנמר קל כנשר רץ כצבי וגבור כארי".

לכן, סדר ההתחלה הוא בבחינת מצה, שהוא מלשון מצה ומריבה, כמו שכתוב: "בהצותם על ה'". וכמו שאמרו חז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: רגזו ואל תחטאו", ופירש רש"י: "שיעשה מלחמה עם יצר הרע".

ובזמן שהאדם עושה עמו מלחמה בכל יום, והוא רואה שבכל זאת אין הוא זז ממקומו כמ_ווא נימא, אלא אדרבה הוא נעשה יותר גרוע, אז הוא מתחיל להרגיש מרירות - זה נקרא מרור.

וזה על דרך שכתב האר"י הקדוש שישראל בזמן הגאולה עמדו כבר במ"ט שערי טומאה ואז נגלה עליהם הקב"ה וגאלם. שבאמת קשה להבין: איך אפשר לומר שטרם שבאו משה ואהרן לעם ישראל בשליחות ה' - לא היו אז כל כך בשערי הטומאה, אלא דוקא לאחר שבאו משה ואהרן וראו את כל האותות והמופתים אשר היו במצרים אז נפלו כל כך לשערי הטומאה.

אלא הענין הוא, כי כל דבר תלוי בהרגשה, כי אין האדם מסוגל להרגיש שום מציאות אמיתית מצד עצמו, כמו שאמרו חז"ל: "אין אדם רואה נגעי עצמו", ו"אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ", וממילא אי אפשר לו לראות את האמת כמו שהיא. אלא זוהי עזרה משמים שיוכל לראות את האמת.

לכן, מטרם שבאו משה ואהרן לא ראו את האמת. אלא אחר כך שראו את כל האותות וכו' זכו לראות את האמת כמו שהיא, היינו שראו שהם כבר נמצאים בדיוטא התחתונה במ"ט שערי טומאה. ואז זכו לגאולה, היינו לאחר שהרגישו את המרירות, אז היה בידם לתת תפילה אמיתית על מצבם שבו הם נמצאים. נמצא שגם המרור הוא עזרה מה', היינו על ידי משה ואהרן והאותות והמופתים שהראה להם הקב"ה.

ואז זכו לפסח, היינו שפסח ה' על בתי בני ישראל וכו', שזה ענין דילוג, שזה נקרא דילוג המדרגות. כי מדרך העולם הוא שמי שלומד איזה חכמה הוא מוסיף והולך, וכאן היה להיפך, שכל פעם היו יורדים למטה בטומאה - ורק עי"ז שראו את מצבם האמיתי אז היה בידם לבקש מה' תפילה אמיתית ואז עזרם הקב"ה.

וזה ענין "פסח מצה ומרור" שהם הולכים ביחד, אחרת אי אפשר לזכות לגאולה. כי אותיות גולה וגאולה הן שוות ואין ביניהם הבדל רק בא', שזה מראה לנו שרק לאחר שהאדם מרגיש את הגלות - אז מתגלה אצלו האלף שהוא בחינת אלופו של עולם.

ובזה נבין מה שחז"ל אמרו: "מאי מרור? חסה. ולמה נקרא חסה, דחס רחמנא עלן" וכו'. ולכאורה זה קשה להולמו, כי אנו מבינים כי רמז על שה' חס עלינו היה צריך להיוה בדבר מתוק ולא בדבר מר. אלא כנ"ל, שבכדי שתהיה מציאות שהאדם יקבל עזרה מה' הוא צריך מקודם להרגיש את המרירות שבדבר, וענין מרור אי אפשר להרגיש, מטעם ש"אין אדם רואה חוב לעצמו", אלא רק על ידי עזרה מה' הוא יכול לראות את מצבו האמיתי. לכן יש רמז על מרור - שחס רחמנא עלן והראה לנו את מצבנו האמיתי שהוא מר, ואז נוכל לזכות לישועה ולגאולה.

ה' ישלח לנו במהרה הגאולה השלמה.

אגרת כח

ב"ה כ"ט טבת תשי"ז פה מנשסטר יע"א

לכבוד ידידי...

קראתי את מכתבכם מחדש טבת, ואענה לכם בקיצור באופן כללי, כבר כתבתי לכם שיש בחינת דינים ממותקים.

ולהבין את זה בדרך ההכנה להכנס להיכל ה' הוא, כי יש לפעמים שהאדם מרגיש בעצמו במצב של שיפלות. היינו, שאין בו לא תורה ולא עבודה, וגם מחשבות של הבלי העולם וכדומה, והאדם בא אזי לידי יאוש, היינו שאומר, בטח שלא עלי נאמר "ואני לשמש את קוני".

אלא לאנשים שהם מרומי מעלה, היינו שיש להם מזמן הלידה מידות טובות וישרות, ומוח טוב, ורצון וחשק להתמדה בלמוד התורה, וכל עסקם מעת היותם בעולם, מוחם ולבם רק בתורה ועבודה. מה שאין כן איש כערכי - מקומי הוא ברפת. והפסוק "כי לא דבר ריק הוא כי הוא חייכם ואורך ימיכם", לא עלי נאמר הפסוק הזה.

ויש לפעמים, שיש המתקה בזמן ההתעוררות השיפלות, היינו שהאדם רואה שאנכי לא ידעתי עד כמה שאני כל כך שקוע בהבלי הזמן ובעניני התפלים. לא שמתי לב להיות כראוי להיות. והשיר שאומרים "יתפאר בי כי חפץ בי", גם אני צריך לומר השיר הזה, כי לכל ישראל "יש להם חלק לעולם הבא", היינו בסוד "עמד וגנזו לצדיקים לעולם הבא".

ועכשיו, שאני רחוק מכל הענין, אזי אסור להתיאש, ורק להיות בטוח בה', "כי אתה שומע תפלת כל פה", היינו "כל" - לרבות, אפילו שהפה שלי לא כל כך בסדר כמו שצריך להיות, בוודאי השלש עשרה מידות של רחמים יתעורר גם עלי.

ואני מהיום והלאה, אני מקווה שאני אלך קדימה, אף על פי שכבר אמרתי כך הרבה פעמים, ובסופו של דבר נשארתי בשיפלותי, אזי הוא משיב כי יש בחינת "עולם, שנה, נפש". ששלושת אלה צריך להתיחד בזמן ובמקום ובנפש יחד.

לכן הוא אומר, שבודאי עכשיו הגיע הזמן שאני כבר אצא מכל המצבים הרעים, ו"הבא לטהר מסייעים אותו", ומתחיל תכף בעבודה, ביתר שאת וביתר עז.

וגם בעת המשא ומתן הוא לא מרגיש בחינת יסורים מהשיפלות שרואה שהיה נמצא כל ימיו בשיפלות כזה, אלא להיפך הוא מרגיש בעת המשא ומתן בחינת נעימות והתרוממות הרוח, משום שמאיר לו עכשיו את הגדלות, שעליו לזכות אחר כך. וזהו נקרא שהאור מקיף מאיר לו מרחוק.

היינו אף על פי שעדיין מרוחק הוא מהיכל המלך, היינו שעדיין לא זכה לטהר את כליו לשם שמים, מכל מקום יש לו הארה מהאור העתיד להתלבש בו אחר כך. נמצא, שהמצב השיפלות הזה אינו גורם לו יסורים מהמצב, אלא להיפך יש לו תענוג.

וזה נקרא בחינת המתקת הדינים, היינו שהמצב הזה לא רע כל כך, וכל זה הוא משום שאינו מביט לאחוריו, היינו את זמן העבר, אלא מסתכל לפניו, היינו להאור העתיד להשיג אחר כך, נמצא שהוא דבוק בה' מבחינת אור מקיף.

אבל ב' מצבים הנ"ל גם כן קשה, שהאדם יהיה לו יכולת לשפוט ולברר לעצמו, איזה מצב מהם עליו לקבל לבחינתו וללכת בו. ובדרך כלל כשהאדם עדיין אינו מלומד בדרכי עבודה, אזי הוא כצל הנמשך, היינו, לפעמים מראים לו ממרום מצב של יאוש, ולפעמים מראין לו מלמעלה בחינת המתקה על שיפלות.

אבל על כל פנים, אם אין האדם יכול לבחור לעצמו מה שיש לו לקחת, על כל פנים, אין הוא צריך להאמין להמצב של יאוש שזהו אמת. אלא עליו לומר, שאין הוא עדיין בעל עבודה אלא שנמצא בכף הקלע, היינו שזורקין אותו מלמעלה ממצב למצב.

ואם האדם נופל למצב הא' הנקרא בחינת יאוש אזי באמת הוא מת. ויש לפעמים שאדם ממית את עצמו לדעת, היינו שהולך למקום דשכיחא היזקא, הנקרא "המכניס את עצמו למקום סכנה", ועל פי רוב הסביבה גורמת מצב כזה הנקרא מיתה. ואז "למתים חפשי". כיוון שאדם מת, נעשה חפשי מן המצוות.

היינו, שאומר שכל המצוות שקיבל עליו מרבותיו לא הועילו לשום תועלת, אם כן אין לו כבר צורך להמשיך בהם.

והעצה לזה, רק לחזור להסביבה של אנשים חיים, היינו לאנשים שהם עדיין ממשיכים במצוות שקיבלו מרבותיו. והגם שהוא במצב הזה לא יכול להאמין שיש אנשים בין החברותא שלו, שיהיו בבחינת חיים וקיימים, אלא שנדמה לעיניו שהעולם חשך בעדו, שכל מקום שהוא נותן את עיניו, הוא רק גלי גלים של עצמות מסתובבים לעיניו.

אבל על דבר אחד אפשר לו להתאמץ ולראות, אם על כל פנים החברותא שלו ממשיכים במצות רבו זצ"ל.

ויש לפעמים שגם זה לא נותנים לו מלמעלה לראות, ואז הוא רואה לעיניו איש ערום בשכל, שהוא לא יכול לרמאות לעצמו שהוא הולך בדרך הישר, ועל ידי זה שרואה שאין מעשיו רצויין יש לו יסורים נוראין. מה שאין כן החברותא. שאין הם רואים את מצבם אמיתי, או שאין להם אפילו זמן לראות את שיפלותם, לכן הם חיים חיי שלוה ויש להם מנוחת הדעת. מה שאין כן (אני) חי חיי צער.

ואז בזמן כזה האדם משתוקק לפעמים להנות מחיי הבלי עולם הזה, אבל גם זה לא יכול לתת לו סיפוק נפשי. ואף על פי שרואה שאחרים כן נהנים מהחיים, ולמה עליו נגזר הגורל שאין הוא מוכשר לקבל חיים של סיפוק נפשי כמו אחרים.

היינו, שהולך ברחוב ומסתכל אנשים הולכים ורצים, זה לעבודתו וזה לבית מסחרו, וזה לישיבה, ועל כולם לא נראה על פניהם חס ושלום איזה צער ויסורים, אלא כולם עליזים ושמחים. ולמה דווקא אני אינני רואה סיבה מספקת שיהיה לי, הן מבחינת הכבוד והן מהפרנסה.

היינו, אפילו אנשים שיש להם מצב הגשמי יותר פחות ממנו, ומכל מקום אין להם יסורים מהחיים, שיאמרו שחסר להם הנאה מהחיים. ולי, אני כשלעצמי, אני מרגיש פחות טעם מהחיים. היינו שכל תענוגי הגשמיים, אין להם כל כך הרבה הנאה שיתנו לי הספקה.

אינני אומר שאם תענוגי הגשמיים אין להם כל כך אחוזים הנאה, כמו שאני רוצה להנות, אזי אני אוותר עליהם, כי דבר קטן שאינו שווה אפילו פרוטה אין זורקים לחוץ. אלא הדאגה היא, מדוע אינני מרגיש כל כך אחוזים תענוג כמוהם שיתנו לי הספקה כמו אחרים.

והאמת אם נצייר את (זה) בציור, ונגיד שתענוגי גשמיים נמצאים %40 תענוג, אזי זה יכול לתת הספקה לאותם אנשים שמספיק להם עד %.40

אבל לאותם אנשים שלפעמים טעמו טעם רוחני, ונגיד שהיה להם כבר טעם של תענוג %60, לכן קשה לו להתרגל לחיות על מאכל שאין נמצא בו אלא %.40 לכן משום זה כולם עליזים ושמחים, והוא חי חיי צער, משום שהוא זקוק לשישים אחוז של תענוג. אבל כנ"ל, הוא לא זורק את התענוג אפילו שאין בו אלא אחוז אחד.

לכן "כל הגרגרן כועס", היינו, אף על פי שמקבלים תענוג כמו אחרים, אבל הוא כועס. היינו שרוצה למצוא את שיעור התענוג של שישים אחוז, שהיה רגיל לטעום בטעמים רוחניים.

אבל בגשמיות לא ניתן מלכתחילה להנות, אלא מבחינת נהירו דקיק, כמובא בזהר הקדוש, היינו אחוז מצומצם של תענוג. לכן אפילו כשכבר מת. היינו שנאבד לו טעם חיים הרוחניים. אבל כשזוכר שהוא רגיל לטעום טעם של תענוג של אחוז יותר גבוה משיש בהתענוגים גשמיים, יש לו צער ואין לו סיפוק נפשי.

וזה ענין "קשה רימה למת, כמחט לבשר החי".

היינו בזמן שהוא מת, וזוכר את הטעם של תענוג שהיה בזמן ההתרוממות הרוח הנקרא רימה, "כמחט בבשר החי", היינו בזמן שהיה חי, וכל תענוגו היה רק בתורה ועבודה. והיה מרגיש טעם עבודה של מסירות נפש בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואם חס ושלום היה מתעורר בו איזה חטא, היינו תשוקה של הרצון לקבל, היה לו אז צער מזה.

וזה ענין, "כמ-חט בבשר החי", היינו בזמן שהיה דבוק בהחיים. רק עכשיו, בזמן שהוא זוכר את הרימה הוא בבחינת מת, יש לו גם כן צער.

אבל זה כלל, שגם המת נשכח מהלב. היינו, ששוכח שהיה פעם בהחיים, ועכשיו הוא נמצא במצב של מיתה. והולכים ונשטפים בזרם החיים של הכלל כולו, ואז כבר אינו חיים חיי צער, היינו שבאים לידי מצב ששוכחים את הכל.

ואז הוא באים לידי מצב "למתים חפשי", היינו שנעשה חפשי מכל המצוות שקיבל מרבו זצ"ל. ובא לידי מצב של שכחה, ששוכח אפילו שהיה לו איזה פעם איזה עבודות, אלא נדמה בעיניו כי במצב כזה הוא שרוי כל ימי חייו, ואפילו את החשבון הזה הוא שוכח לעשות, אלא פשוט נמשך עם זרם העולם השוטף.

ולפי זה יוצא, שיש כמה מצבים, עד שבאים לאחוז בצנור החיים המחיה כל הנפשות:

א. ששוכח לעשות איזה חשבון עם מצבו הנמצא בו עכשיו.

ב. הוא עושה לעצמו חשבון ורואה שהוא מת וזוכר את הזמן של רימה, ואז הוא מרגיש חיי צער, כנ"ל "כמ-חט בבשר החי", אבל הוא בא לידי יאוש!

ד. עושה חשבון ורואה שמת, אבל מאיר לו אור הבטחון, ומתחזק, ומקבל עליו שמכאן ולהבא הוא ילך בדרכי עבודה בבחינת המתקה.

ה. בזמן עבודה, היינו שעובד במצות מוחא - וליבא עד כמה שידו מגעת, בבחינת "כל אשר בידך וכחך לעשות עשה", ואז מרגישים טעם בלימוד הקבלה, אף על פי שאינו מבין את תוכן הענין הרוחני, מכל מקום מאיר לו הלימוד בבחינת המאור שבה. ומרגיש טעם בעבודה למעלה מהדעת, ומרגיש את ההתרחקות שגורם לו הרצון לקבל, ומשתוקק לעשות רק בעבודה של השפעה, עד שה' יתברך מרחם ואומר לו שלום, כמו שכתוב "אשמעה מה ידבר האל, כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה".

ובאמת יש להבין קושיא גדולה ועצומה, איך שאנחנו זכינו לשמוע דבר אלקים חיים מפי האר"י החי אאמו"ר זצ"ל, וראינו שאין דבר נסתר ממנו, וכל פעם שזכינו להכנע אליו בלב ונפש, כבר הרגשנו בעצמנו שאנחנו נמצאים באויר רוחני הגבוה מכל הבלי העולם הזה, איך היה מציאות שאנחנו נשארנו במצב הנוכחי, כל אחד לפי דרגה דיליה, שכל אחד מאתנו היה צריך להמצא במדרגה יותר גבוה מכפי שנמצא עכשיו.

ודבר זה מגולה בהתורה. כי כבר פירשתי לכם את הענין יציאת ישראל מיד פרעה, ולמה אם ה' רצה להוציא את ישראל מיד מצרים היה צריך להסכמת פרעה, הלא הוא כל יכול. ופרשתי, שפרעה היינו הגוף. שהגוף צריך לאהוב את ה' בכל לבבך וכו'. וענין אהבה אי אפשר להיות על דרך הכפיה.

ולפי זה יש להקשות, הלא ידוע שהעבודה צריכה להיות למעלה מהדעת, ואיך הראה הקדוש ברוך הוא מופתים לפרעה.

ועוד קשה, "כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי אותותי אלה בקרבו", והקשו העולם, אם כן נטל ממנו את הבחירה. היינו, חוץ מזה שיצר לב האדם רע מנעוריו, הוא הוסיף עליו כל פעם הכבדת הלב, אם כן אין בידו שום אפשרות להיות בוחר בטוב ומואס ברע.

אלא נבין את זה כפי שהורה לנו אאמו"ר זצ"ל, שיסוד עבודתנו יהיה בעל מנת להשפיע, מה שאם כן כשיש מופת, אזי כבר קשה להיות עבודתו לשמה, והעיקר הוא "למען שיתי אותותי אלה בקרבו", שדווקא בלמעלה מהדעת כבר קשה להיות עבודתו לשמה.

והעיקר הוא במקום שיש שאלה של "מי", ודי למבין, יש מקום לחיבור עם "אלה", שעל ידי שניהם מתגלה שם אלקים. כי אלה בלי מי, ודי למבין, אין קיום, כמבואר (בהקדמת הזהר, בהסולם).

והעיקר צריכים לאותיות התורה שיתגלו, "כי לא עם הארץ חסיד", שדווקא לבן תורה צריכים. כי אחרת נקרא "הנותן בתו לעם הארץ, כאילו כופהו בשיני ארי", ודי למבין. היינו, שהמוות בטוח אם אין הוא בן תורה, ותורה נקרא בחינת קו אמצעי היינו שכולל שני דברים ביחד, היינו מי-ואלה כנ"ל, שהם ביחד שם אלקים.

לפי זה, אם האדם מתחיל להכנס להעבודה על דרך האמת ומתחיל להרגיש טעם בעבודה, כבר יש מקום להכשל בבחינת רצון לקבל. היינו, כבר יש לו יסוד לעסוק בתורה ועבודה, משום שאני מרגיש בזה טעם יותר משובח מכל הבלי העולם הזה.

אם כן כבר אין לו צורך לבחינת אמונה למעלה מהדעת, מטעם שהרגשת התענוג כבר יש לו מופת חותך שכדאי להיות עובד ה'. ואם לא יתנו לו טעם בעבודה, אזי לא יוכל להמשיך בעבודה, משום שקשה להתחיל בעבודה שהוא למעלה מהדעת, אלא מתחילים בשלא לשמה, ואחר כך באים לשמה.

והסדר כדרך שמלמדים את התינוק ללכת שמחזיקים בידו ומוליכין אותו (עוד הפעם), וכשמתחיל ללכת אזי כבר עוזבים אותו לנפשו. אזי בתחילתו הוא נופל, אז מחזקים אותו עוד הפעם ונופל עוד הפעם. וכן הוא הסדר עד שכבר יכול ללכת בלי שום תמיכה, ואז נקרא שיכול לעבוד לשמה.

ואז כשזוכה לדברים הרבה, כבר הוא יודע איך להתנהג את עצמו שיהיה בבחינת להשפיע, אף על פי שהוא עכשיו מקבל דברים הרבה, משום שהוא בן תורה היינו שהיה לו כל הזמן התעסקות בתורה, איך להתנהג שיהיה כל כוונתו לשם שמים, ואז מתחיל הזמן שמגלין לו רזי תורה, שהוא סוד השפע הנשפע לעובדי ה'.

ועם הנ"ל נבין את ענין הכבדת לב, מה שה' יתברך הבטיח למשה, היינו שאחרי כל הניסים והנפלאות היינו אפילו שנקבל כמה מיני גדלות, הן בבחינת התרוממות הרוח, והן מבחינת החידושי תורה, אף על פי שבשעת מעשה יהיה לנו מזה התפעלות גדולה ועצומה, עד שכבר מחליטים שאין עוד מלבדו, וכדאי להתמר את עצמו רק בכדי לשרת את הקדוש ברוך הוא.

אם כן אל יעלה בדעתך, שבזה יתבטל את מקום עבודה, מבחינת מה שהאדם צריך לגלות. כי האדם תיכף יתבטל לרבותיו וכבר אין מקום לבחירה, היינו, מה שהאדם צריך (לגלות) לבחור.

לזה הבטיח הקדוש ברוך הוא, כי אני יכול לעשות דבר מה שאין אתה יכול להבין, שיהיה דבר כזה במציאות, היינו אם הכבדתי את לבו, כי הקדוש ברוך הוא נותן הכבדת לב, כי תיכף אחרי כל המופתים והגלויים, תיכף הוא שוכח את הכל, וצריך להתחיל עבודתו מחדש.

ואם תשאל מה לי כל המופתים אם הוא שוכח אותם, אבל הזמן שיש לו מופת חותך, שכדאי להיות עובד ה' זה נקרא תמיכה, וזה לא על החשבון עצמו, כי זה רק על חשבון התומך. אבל יחד עם זה הוא מרגיל את עצמו ללכת, כנ"ל במשל התינוק.

אי לזאת, אפילו אנחנו זכינו לשמוע את דברי אלקים חיים, מפי שכינה מדברת מתוך גרונו של אאמו"ר זצ"ל, מכל מקום הבחירה נשאר בידינו. לכן, אפילו שהוא זצ"ל גילה לנו הרבה גלויים, וזה היה רק בכדי להדריך אותנו, בכדי שנוכל ללכת בלי סעד.

ולכן משום (זה) תיכף על כל חידוש תורה שגילה לנו, ונגרם לנו התרוממות הרוח ובטחון חזק להקדיש את ימינו רק לתועלת ה', אבל תיכף בא על זה בחינת הכבדת הלב, מבחינת "כי הכבדתי את לבו", כדי שיהיה לנו אחר כך בחירה מצידנו. כי זה נקרא יגיעה בלי סעד לתומכו.

כי כוונתו היתה כדי להביאנו לשלימות הנרצה. לכן משום זה נשאר כל אחד במצב שאינו מתאים לתלמידו, ודי למבין.

ואנחנו צריכים לחזק את עצמנו, כמו שכתוב במכתבי הקודם שיעקב אבינו לא מת, היינו שמדתו של אמת חי וקיים לעד. ושיקויים הפסוק "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק וזרעך מארץ שבים".

היינו, אפילו אם אנחנו נמצאים בתכלית ההתרחקות, אזי ישועת ה' כהרף עין, ונזכה לבוא לבחינת האמת, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרו, אמן כן יהי רצון.

ידידך ברוך שלום הלוי אשלג

באאמו"ר בעל הסולם זצקלה"ה

אגרת לט

ב"ה פורים תשי"ח פה מנשסתר יע"א

שלום וכל טוב סלה לידידי...

לנכון השגתי את יוד פונט [פאונד] לפורים, וזהו מחצית השקל עשרים גרה הוא השקל, ומחצית הוא עשרה. ובזהר הקדוש כתוב שמחצית השקל נקרא י', שהוא אבנא למשקל בה תרומה לה' (כי תשא אות ד).

ויש לפרש את דברי הזהר הקדוש: שענין מחצית השקל הוא, כי בזמן שהאדם מתחיל לשקול בדעתו איך ישוב לה' בזמן שיודע בעצמו שיש לו הרבה עוונות ופשעים, על זה בא הזהר הקדוש ואומר שהאדם צריך לדעת שהוא תמיד בבחינת מחצה על מחצה, היינו מחצה זכויות ומחצה עוונות, ויש לו תמיד הבחירה להכריע לכף זכות. כמו שאמרו רז"ל: "לעולם יראה אדם עצמו מחצה חייב ומחצה זכאי. עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות" וכו'.

והטעם יש לפרש כמו שאמרו רז"ל: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". וזהו מטעם כי אם לא יתנו לו יצר הרע יותר גדול כבר לא תהיה לו בחירה, מטעם שאם הטוב יותר גדול מהרע כבר אין לו בחירה, כי ענין בחירה הוא דוקא בזמן ששניהם שוים והוא מכריע.

ובזה תבין מה שאמרו רז"ל: "לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה". ויש להבין עם מי האמת? היינו מהי מידתו של היצר הרע? אלא כמו שפירשתי, שאצל רשעים שיש להם מעט זכויות אזי היצר הרע שלהם אינו כל כך גדול, אלא "כחוט השערה", כי בכדי שיהיה "מחצה על מחצה", כאשר יש מיעוט טוב אזי מוכרח להיות מיעוט רע; וצדיקים שיש להם הרבה זכויות - אזי גם היצר הרע שלהם מוכרח להיות גדול, לכן אצל הצדיקים היצר הרע הוא "הר גבוה".

ובזה תבין קושית העולם שמקשים על הפסוק: "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו" - נמצא לפי זה שהקב"ה לקח ממנו את הבחירה על ידי זה שהכביד את לבו?

ולפי מה שפרשתי אזי יוצא להיפך: כי על ידי זה שהקב"ה הכביד את לבו יש לו מקום לעשות עוד פעם את הענין של בחירה. כי בזמן שפרעה אמר: "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", נמצא שכבר הכריע לכף זכות והוא כולו טוב וכבר אין לו עוד מה לעשות. לכן כנגד הטוב שלו הוצרך הקב"ה להגדיל את היצר הרע, כמו שאמרו רז"ל: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", לכן כשהקב"ה הכביד את לבו אזי כבר היה לו עוד פעם מקום לעשות בחירה.

ונזכה לקבל מה' שתי מנות, רפואות וישועות.

מאת ידידו המאחל לו ולמשפחתו כל טוב

ברוך שלום הלוי אשלג

אגרת מח

ב"ה ה' ניסן תשי"ט פה ת"א יע"א

שלום וכל טוב סלה לידידי...

בספר מה שכתבת לי עיינתי בו ונהנתי מזה כי זה ממש כמו שאמרת.

וענין הפסח שממשמש ובא. הנה "כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו', ושאינו יודע לשאול את פתח לו". ויש לפרש את מילת לשאול, מלשון: "שואלים על הגשמים", שפירושו הוא תפילה. היינו: מי שאינו יודע להתפלל, והסיבה היא - מטעם שאין לו חסרון, כי תפילה שייך דוקא במקום חסרון, אז "את פתח לו", היינו שיפתח לו מקום חסרון, ואז יהיה לו על מה להתפלל, ואז ה' יתברך יכול להשפיע לו את אור התורה. ולכן דוקא כנגדו דברה תורה, כי מי שאין לו חסרון נקרא שאין לו כלי לקבל, וממילא לא יכולים לתת לו.

ו"דברה תורה" פירושו שהיא מלמדת אותנו איך להכשיר את עצמנו לזכות לאור ה' ית', שזהו כל היקר שניתן לנו, כמ"ש: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו' כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו". שענינו הוא, שה' יתברך קרוב אלינו בזה שרוצה להשפיע לנו כל טובו ית', רק מה חסר - הקריאה, שהיא החסרון, שרק במקום שיש חסרון אז יש מקום לשאלה, שהוא ענין של תפילה, שזהו הכלי לקבלת השפע. וזהו פירוש: "שאינו יודע לשאול - את פתח לו", שיפתח לו מקום חסרון.

וכשיש לו החסרון, ושואל ומבקש שה' יתברך ימלא לו את החסרון, אז נאמר: "מי שיש לו מנה רוצה מאתים", נמצא שעל ידי מילוי מקום החסרון שיש לו על רוחניות נעשה אח"כ חסרון יותר גדול, היינו שמשיג אחר כך כלים יותר גדולים, שעל ידי הכלים הללו הוא מקבל אורות יותר גדולים משום שכבר יש לו מקום לקריאה לה'. כמו שאמרו חז"ל: "פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות" וכו', היינו שהאדם צריך לקיים את פתח לו אפילו שהוא רק כחודה של מחט.

ויש בזה שתי משמעויות: א) שהוא קטן כחודה של מחט. היינו שרק אם יש מקום חסרון על רוחניות, ואפילו שהחסרון הוא קטן, אבל כבר יש מקום שיכול לקרוא לה' שיעזור לו שימלא לו את החסרון. וכשה' יתברך ממלא לו את החסרון, אז "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", ממילא זוהי סיבה שהאור בעצמו עושה את הכלי, היינו מקום החסרון, עד שה' יתברך מבטיח לו שהוא - היינו האור בעצמו - "יפתח לו פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו".

ב) ועוד משמעות יש במילים "כחודה של מחט", היינו שהחסרון הקטן ידקור לו ויכאב לו כמו חודה של מחט שדוקרין בה. כי מי שיש לו חסרון ואינו מרגיש את חסרונו זה לא מועיל לו עוד, אלא אם החסרון שיש לו כואב לו אז הוא שואל ומבקש לה' יתברך שימלא לו את חסרונו.

ה' יתברך ימלא את חסרוננו לטובה בגשמיות וברוחניות, ויהיה לנו חג כשר ושמח.

מאת ידידו המאחל לו ולמשפחתו כל טוב

ברוך שלום הלוי אשלג

דרגות הסולם

קידוש החודש

"החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות י"ב).

ופירש רש"י, "נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש. והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו "כזה ראה וקדש"".

המפרשים שאלו, מה הוא שהיה קשה כל כך למשה ענין קידוש הלבנה. ועוד מה הענין, "והראה לו באצבע", מה מרמזת לנו תיבת אצבע.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שענין הלבנה מרמז על מלכות, שענינו הוא קבלת עול מלכות שמים. שהיה קשה למשה, איך להגיד לעם ישראל, שיקבלו עליהם עול מלכות שמים, בזמן שהם מרגישים הסתרה. והשכל מחייב, שאילו היה בא לעם ישראל שיקבלו עליהם בחינת מלכות שמים עם איזה גילוי אלקות, אז יש מקום לדבר עמהם.

אבל עם הכוונה שהלבנה היא לא בזמן המילוי צריך לקדש אותה אלא בעת המולד, ואז עוד לא ניכר איך שהיא מקבלת אור השמש ואז אינה מאירה, ואז זמן שצריכים לקדש אותה.

הפירוש הוא, שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו.

והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכל למעלה מהדעת.

ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו.

ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם.

ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי. זאת אומרת שהאדם לא אומר לקדוש ברוך הוא, אם אתה תתן לי הרגשה טובה, שאני ארגיש ש"מלא כל הארץ כבודו", אני מוכן להאמין.

מה שאין כן שאין לו שום דעת ושום הרגשה של רוחניות, איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמים ולשמור את התורה ומצוות. אלא כנ"ל, הוא צריך לקבל את מלכות שמים ללא תנאים.

וזה שנתקשה משה, איך הוא יכול לבוא לעם ישראל עם בחינת שיפלות כזאת. ועל זה הקדוש ברוך הוא הראה לו באצבע ואמר לו "כזה ראה וקדש", היינו בחינת לבנה בזמן המולד, שעוד לא ניכרת בה מעלתה.

ודוקא על ידי קבלת מלכות שמים בבחינת שיפלות, יתגלה אחר כך על בסיס זה מה שאמרו חז"ל וזו לשונם, אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר, "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", עד כאן לשונו (תענית ל"א).

נמצא, הרמז שהקדוש ברוך הוא מראה באצבע את הלבנה ואמר לו, "כזה", זוכים על ידי זה שכל אחד ואחד מראה באצבעו, "הנה אלקינו זה".

ענין גלות

"ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם.

ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל יסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמים.

נמצא כשהתחיל לעבוד, בטח היתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש ענין לשם שמים, מטעם "מצוה גוררת מצוה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות.

ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים".

נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת.

והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת.

כולו מרור

היינו שבזמן הגאולה מרגישים, שהגלות היתה כולה מרור. מה שאין כן לפני הגאולה, עוד לא יכולים לדעת שהגלות היא כל כך מרור. וזהו "כיתרון האור מן החושך", שבזמן שרואים את האור, אז יכולים לראות את החושך. שזה סוד "אם אין דעת, (שהדעת עדיין בגלות), הבדלה מנין".

בחינת מוחא וליבא

הנה הרצון לקבל מתבטא במוחא וליבא, ועל ידי זה שהאדם מתקן אותו שיהיה בעל מנת להשפיע, אזי הוא יכול לקבל את השפע העליון.

ונבאר את בחינת הרצון לקבל בליבא. הנה הלב נקרא בחינת רצון וחשק להנאות. לכן אם האדם יכול לתקן את מעשיו, באופן שיכול לוותר על כל מיני הנאות שבעולם, במקרה שהוא רואה שלא יהיה מזה שום תועלת לכבוד שמים, אזי הוא זוכה לקבל תענוגים אמיתיים, משום שלא תהיה קבלתם עכשיו לתועלת עצמו.

ועל דרך הרמז מרומז בפסוק "ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי". ופרש רש"י, שראה, שאין שום דבר טוב יצא מחלציו. היינו שראה שמהמצרי הזה, היינו ממעשה הזה, לא תהיה שום תועלת.

"ויך את המצרי", בזה שלא נתן למלא את רצונו ודחה את מבוקשו. וזה נקרא שהמית את מעשה ומחשבה של המצרי הזה, הנכלל בבחינתו בלבו. וכמו כן הנאת השכל היא רק בזה שעושה מה שהוא מבין מה שהוא עושה. ובשיעור שעושה דברים שהם נגד שכלו, שהשכל מחייב אותו אחרת, היסורים שלו נמדדים לפי שיעור ההתנגדות לשכלו.

ובזמן שהאדם הולך למעלה מהשכל, אזי כשיתנו לו את השכל המחייב את כל עבודתו, הוא יכול לומר שמקבל את כל זה עבור להשפיע, כי מצידו הוא יכול לוותר על השכל.

ואז הוא יכול לזכות לבחינת אור האמונה, שיכול לוותר, שאין כוונתו לעצמו, והוכחה לזה שעושה הכל אפילו שהם כנגד השכל. ממילא הוא מוכשר לקבל את אור האמונה, ויכול להיות בטוח שכוונתו להשפיע.

מה שאין כן כשאינו יכול לעבוד בבחינת אמונה, אלא רק מה שהשכל מחייב, היינו לפי הרצון לקבל, ממילא נשאר בתוך הצמצום. לכן צריכים ב' עבודות, היינו מוחא וליבא.

ענין הרע

אסרו חג פסח תשל"ב

ענין הרע שיש בהאדם אינו נקרא רע, רק בזמן שמרגישים שזהו רע. זאת אומרת בשיעור שהרע מונע אותו מלקבל טוב, בשיעור זה נקבעת מדת גדלו של הרע.

כי מסדר העולם הוא אם אחד הפסיד לחבירו פרוטה, אינו נעשה לחבירו שונא בזה, כי פרוטה לא כל כך חשובה שיהא כדאי לעשות עם השני מריבה. ורק בשיעור שחבירו גורם לו הפסדים, בשיעור זה מתרקמת מדת השנאה. עד שאינו יכול לסובלו.

נמצא לפי זה, בשיעור שיש להאדם חשיבות בתורה ובמצוות, באותו שיעור הוא יכול לקבוע את מדת השנאה להרע שמפריע לו לעסוק בתורה ומצוות. לכן אם האדם רוצה לבוא לידי שנאת הרע, אז הוא צריך להרבות בחשיבות הרוחניות.

ואז ממילא יקבל מדת שנאה, שירחיק את עצמו מלהתחבר עם הרע שלו, על דרך הכתוב "אוהבי ה' שנאו רע". היינו בשיעור שיש להאדם אהבת ה', בשיעור זה הוא שונא את המפריעים לאהוב את ה'.

ויגש אליו יהודה (א')

ויגש תשמ"ב

בהסולם דף ד' מפרש שם, "ויגש אליו יהודה, כי יהודא הוא סוד הנוקבא, דהיינו תפלה, ויוסף הוא סוד גאולה". ומשמיענו הכתוב שנגשו זה לזה לזווג, עד "ולא יכול יוסף להתאפק", וגילה להם המוחין הללו.

על הנ"ל נוכל לפרש את הפסוק "ויגש אליו יהודה ויאמר, בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, ואל יחר אפך בעבדך, כי כמוך כפרעה". הנה כאן הוא מביא סדר איך לגשת לתפילה ולבקש מה' שיושיע לו.

כי בזמן שהאדם רוצה ללכת על דרך האמת, שאמת נקראת לשמה, כמו שאומר הרמב"ם בהלכות תשובה, אז הוא רואה שהוא רחוק מהאמת.

והנה תפילה זו מלכות, הנקרא יהודא, שהיה מלך, היות שישראל בני מלכים הם, בני המלכות. כי המלכות נקראת כנסת ישראל, שהיא הכלל של נשמת ישראל, לכן כל אחד ואחד נקרא בשם "מלכות".

וכשהוא הולך להתפלל לה' שיקרב אותו לעבודתו האמיתית, הנקרא אמת, אז הוא אומר לה', הלא אמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". אם כן מה שאני מבקש ממך שתתן לי את האור תורה, הוא לא מטעם שאני צריך לגדלות המוחין. לכן "ואל יחר אפך בעבדך", מטעם כי כל האור תורה שאני מבקש, הוא לא בבחינת מותרות אלא בבחינת הכרחיות.

"כי כמוך כפרעה". היות שיש שני מלכים בעולם:

א. מלך מלכי המלכים,

ב. מלך זקן וכסיל, המכונה "פרעה הרשע".

היות כי כמוך כפרעה, היינו שאין אני מרגיש שום גדלות בה', ואין לי חשיבות מהקדושה, אלא שהיא אותו טעם וערך כמו פרעה. ואפילו בזמן היותר חשוב, כששניהם עומדים באותו ערך, ואני צריך להכריע לקדושה או חס ושלום לטומאה, וזה נקרא "כי כמוך כפרעה", ששניהם באותו משקל, וזהו כבר זמן הכי חשוב. ויש לפעמים שפרעה יותר חשוב מהקדושה.

אם כן מה שהוא מבקש מה', שיגלה לו את אור תורתו, זהו מטעם הכרחיות, ולא מטעם שהוא רוצה גדלות. לכן אמר, "ואל יחר אפך בעבדך". וזה פירוש "ויגש אליו יהודה", שאין הגשה אלא תפילה, שהיא בחינת מלכות.

ויוסף הוא סוד גאולה, על דרך "ולא יכול יוסף להתאפק", וגילה לו את המוחין. וזה פירוש "ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו". ובזמן שה' מגלה את עצמו, אז "ולא עמד איש", אז האדם בטל מבחינת ישותו, ואז הוא מתחיל ללכת בדרך האמת.

כל מקדש שביעי (ב')

בא תשמ"ג

"כל מקדש שביעי כראוי לו... שכרו הרבה מאוד על פי פעלו". יש להבין מהו הפירוש "על פי פעלו". ומהו החידוש, הלא גם בגשמיות מקבל שכר רק על פי פעלו. ומי שעובד שעות נוספות מקבל שכר רב יותר ממי שאינו עובד שעות נוספות. אם כן מהו החידוש שאומר "שכרו הרבה מאוד". ואחר כך אומר שיקבל שכר רק על פי פעלו.

חז"ל אמרו, "הולך ואינו עושה שכר הליכתו בידו". ויש להבין ענין העשיה מהו. הנה חז"ל אמרו, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, ולא המדרש עיקר אלא המעשה" (קידושין מ' ע"ב).

ופירש אאמו"ר ז"ל, ש"מעשה" נקרא מה שהאדם מהפך את כלי קבלה שלו לכלי השפעה, שזה שאמרו רז"ל, "כל מעשיך יהיו לשם שמים". ומביא המדרש שעשיה הזאת זהו ענין, "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין", שלעשיה הזאת צריך האדם להגיע.

חז"ל אמרו, "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו". ויש להבין למה לא נתן הקדוש ברוך הוא כח לאדם שיכול לנצח את היצר הרע. ואם אין זה בידי אדם, למה הקדוש ברוך הוא לא עושה את הכל.

היינו למה צריכים שהאדם יעשה מלחמה עם היצר הרע, והקדוש ברוך הוא רק עוזרו, אבל אם האדם לא נכנס למלחמה, אין לו עזרה מה'.

ובשביל מה צריך הקדוש ברוך הוא שהאדם יעשה מלחמה ואחר כך הוא בא ועוזר לו, כמו שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", ופירש רש"י, "שיעשה עמו מלחמה" (ברכות דף ה' ע"א). משמע מכאן, שמקודם צריך האדם להכנס למלחמה ואחר כך בא הקדוש ברוך הוא ועוזר לו.

אאמו"ר ז"ל אמר פשט על מה שאברהם אבינו עליו השלום שאל את ה', "במה אדע כי אירשנה". "ויאמר לאברהם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה... ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

ואמר ז"ל, כיון שראה את ההבטחה שהבטיח לו הקדוש ברוך הוא, שאמר לו, "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", אז אמר "במה אדע". כי אין אור בלי כלים, והוא לא ראה שהבנים שלו יהיה להם צורך להשגות האלו, אלא שהם יסתפקו במועט.

לכן אמר לו, "ידע תדע" שהם יהיו בגלות, והם ירצו לצאת מהגלות. ואז בלי העזרה לא יוכלו לצאת מגלות מצרים. לכן על ידי זה הם יהיו מוכרחין לקבל ממנו את העזרה. וכל פעם הם יצטרכו לקבל השפעות גדולות, ועל ידי זה כבר יהיו נצרכים לאור התורה, כי רק התורה היא התבלין.

וזהו על דרך שאמרו בזהר הקדוש, "הבא לטהר מסייעין אותו. ושואל, במה. ומשיב, בנשמתא קדישא, כד איתייליד יהבין ליה נפש מסטרא דבעירא דכיא, זכה יתיר יהבין ליה רוחא". נמצא שעל ידי זה הם יהיו נצרכים לעזרת ה', ועל ידי זה יהיה להם כלים לקבל את ירושת הארץ.

ובזה נוכל לפרש מה ששאלנו, מה זה ההולך ואינו עושה. הכוונה - מי שמתחיל ללכת בדרך ה' להגיע לידי מעשה, שזה פירוש "כל מקדש שביעי". ופירש אאמו"ר זצ"ל "שביעי" פירוש שבי - הוא.

ולפי זה יהיה הפירוש, בזמן שהאדם מקדש את הנקודה שבלב שלו, כראוי לו, אז הוא מתחיל להכנס לגלות מצרים, ואז הוא מתחיל לראות כל פעם איך שהוא מרוחק מהמעשה דלהשפיע. ואז מתרקמים אצלו כלים, דהיינו חסרונות, שחסרונות האלו יכול אחר כך הקדוש ברוך הוא למלאות כנ"ל.

נמצא שהאדם מוכרח להתחיל בהמלחמה, בכדי שיהיו לו כלים וצורך לישועה ועזרת ה', שהוא מה שאמרו, "אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו". נמצא שבכוונה לא נתן לו להאדם שיוכל לנצח את המלחמה, משום שעל ידי המלחמה האדם משיג כלים וחסרונות להשפע.

לכן צריכים לשתיהן: שהאדם יכנס למלחמה בכדי להשיג כלים, והעזרה שצריכים, שדוקא הקדוש ברוך הוא יעזור לו, משום שעל ידי העזרה הוא משיג ירושת הארץ, שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו עליו השלום.

נמצא לפי זה, "על פי פעלו", יהיה פירוש ההיפך מגשמיות. כי בגשמיות כל פעם שנותנים עבודה טובה אז משלמים בשביל טיב עבודה. וכאן ממש להיפך, כי עד כמה שהאדם רואה שאין הוא מסוגל לשום דבר שבקדושה, אז הוא צריך לעזרה יותר גדולה. לכן מוכרחים לתת לו כל פעם עזרה יותר גדולה, היינו השגה יותר גדולה.

נמצא ששכרו הרבה מאוד על פי פעלו, שהוא רואה את החסרון שלו, אז הוא מוכשר לקבל מילוי יותר גדול. וזה פירוש, הולך ואינו עושה. הוא הלך במלחמה ואינו עושה, היינו שלא יכול לעשות שכל המעשים שלו יהיו לשם שמים. אומרים לו, שכר הליכה בידו, שדוקא שהולך ואינו עושה אלא הוא צריך לעזרת ה', דווקא על ידי זה הוא מקבל את ירושת האבות.

ויהי בשלח פרעה את העם

בשלח תשמ"א

"ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף".

לפרש את זה על דרך המציאות הנוהגת תמיד. בעת שאדם רוצה ללכת בדרך האמת, אז כל אחד ואחד שואל למה.

"ויהי בשלח פרעה את העם", היינו שכללות הגוף נקרא בחינת פרעה, שהוא צריך לעשות בחירה, שיתן לצאת את העם, היינו כל הכוחות והמחשבות, שיהיה להם ה', ולא להיות תחת שליטתו. שפירושו שכל כוחותיו ישמשו לצורך הגוף, אלא שישמש עמהם לתועלת הקדוש ברוך הוא.

למה נתן הקדוש ברוך הוא ללכת לארץ הקדושה, שהיא ארץ זבת חלב ודבש, אשר הבטיח ה' לתת ירושת הארץ לאבותינו הקדושים, שילכו בדרך רחוק ולא נתן להם דרך קרוב, כמו שכתוב "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלש-שתים כי קרוב הוא".

שענין קרוב ורחוק נקרא מה שקרוב אל השכל, היינו מה שהשכל מחייב שכדאי לעשות את המעשים. וכמו כן שיהיה קרוב אל הלב, שיהיה מתיישב ללבו של אדם, היינו מה שהרצון לקבל שבלב ירגיש שזהו לטובתו, כמו שהיה אצל אדם הראשון קודם החטא, שהיה הבירור שלו במר ומתוק, כמו שכתוב בהקדמה לפנים מסבירות.

הצילנו מיד הרועים

מוצש"ק שמות תשל"ח

"ויאמר משה... ואמרו לי, מה שמו, מה אמר אליהם. ויאמר אלקים אל משה, אהיה אשר אהיה. ויאמר כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם". ופרש רש"י, אהיה עמם בצרה זו אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות.

אמר לפניו, רבונו של עולם, מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דיים בצרה זו. אמר לו, יפה אמרת, כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם. ופרש רש"י, שהקדוש ברוך הוא חזר, מה שאמר מקודם למשה לבדו, ואמר שני פעמים אהיה, ולישראל אמר רק פעם אחד אהיה (ברכות ט').

"ותאמרנה, איש מצרי הצילנו מיד הרועים" וכו'. איתא במדרש משל, לאחד שנשכו הערוד והיה רץ לתת רגליו במים. נתנו לנהר, וראה תינוק אחד, שהוא שוקע במים, ושלח ידו והצילו.

אמר לו התינוק, אי לולא אתה כבר הייתי מת. אמר לתינוק, לא אני הצלתיך אלא הערוד, שנשכני וברחתי הימנו, הוא הצילך. ולכך אמרו לאביהן, "איש מצרי הצילנו מיד הרועים", מי גרם לזה, שיבוא אצלנו, איש מצרי, שהרג.

ומה בא זה להשמיענו, זהו אפשר לפרש על דרך הרמז. הנה משה, שיבוא לכלל ישראל, לומר להם, שה' יוציאם מהגלות, אז אמר לו, אהיה פעם אחת, היינו שרק גלות יש להם בזה, שישראל הוא בגלות אצל אומות העולם.

היינו שיש להבחין בין הגוי של ישראל, שהוא בגלות בין הגוים, שהאדם רוצה מה שהגוים רוצים, היינו כל דברים הגשמים, והגוים לא נותנים להם מה שרוצים. והגוים של אומות העולם שולטים על בחינת גוים של עם ישראל, שזה נקרא "גלות גשמית".

אבל עיקר הגלות, שבחינת ישראל שבאדם, היינו מה שהוא צריך לשמור את התורה ומצוות, והגוים, הנמצאים באדם עצמו, לא נותנים לו חופש לעשות מה שהוא רוצה. ואז האדם מרגיש שהוא נמצא בגלות בתוך הגוף שלו. ומטרם שהאדם יוצא מגלות זה, היינו מתאוות גשמיות, אין הוא מסוגל להרגיש תענוגים רוחניים מתורה ומצוות.

אז נותנים להבין לגוף, שכדאי לו לוותר על תאוות גשמיות, שעל ידי זה יזכה לתענוגים אמיתים. וזה כשמתחיל לוותר על תאוות גשמיים, אז הגוף רוצה להראות שליטתו, שנותן התנגדות על המעשים שלו. וזה שאמר הכתוב, "ומאז באתי לפרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך".

היינו מטרם שמתחילים לדבר עם הגוף, הנקרא פרעה הרשע, "לדבר בשמך", היינו לוותר הכל בשביל ה', אז רואים את השיפלות של הגוף, ומתחילים להרגיש את הגלות. וזה "אהיה פעם אחת", היינו בצרה זו. וזה שייך לכלל ישראל.

אבל יש עבודה, הנקראת בחינת "משה", שהיא בחינת תורה, שהיא צרה הב'. היינו בזמן שהאדם כבר זכה לתענוגים רוחניים, שאז יש צרה, שלא יכול לכוון אז על מנת להשפיע, היינו שיהיה לו החלטה, אם חס ושלום לא בשביל מצוה, הוא מוותר על התענוגים הרוחניים. זה קשה יותר מלוותר על תענוגים הגשמיים, משום שככל שהתענוג גדול ביותר, יותר קשה הוויתור על התענוג.

וזה, נקרא "אהיה שניה", היינו צרה אחרת. אבל זה שייך רק לבני תורה, הנקרא בחינת משה. וזה (לא) ללמוד לכלל ישראל. אלא לבני תורה, שהם צריכים לדעת, שגם תענוגים רוחניים אסור לקבל לתועלת עצמו, רק בעל מנת להשפיע, המכונה מסך ועביות.

והקדוש ברוך הוא הבטיח למשה, שהוא יוציא אותם מצרה ראשונה ומצרה שניה. אבל צריכים לדעת, שעיקר היציאה מצרה ראשונה, שהיא יציאה מתאוות גשמיות, שבלי זה אי אפשר להגיע לתענוגים רוחניים.

וזה משל המדרש על "איש מצרי הצילנו מיד הרועים", היינו זה שהרג המצרי, היינו הסיבה ראשונה, שצריכים גם כן לזכור, אפילו אחר כך, כשבא למצב הב', שהוא הגלות של תענוגים רוחניים, שצריכים לקבל אותם על מנת להשפיע, והגוף לא מסכים. היינו, הרג את המצרי, הכוונה על תאוות גשמיות, הנקרא בחינת "מצרי".

מה שאין כן אחר כך הצרה השניה היא כבר בחינת "ישראל", היינו שיש לו תענוגים רוחניים, ומכל מקום הוא נמצא בצרה, מזה שצריך להתגבר על מנת להשפיע, ושצריך שה' יגאלו גם מצרה זו.

הבא לטמא

זהר בהעלותך (דף כ"ב, ובהסולם אות ס"ו):... הבא לטמא, היינו שבא לראות, איך שהוא טמא, מטמאין אותו. היינו שמראים לו מלמעלה את טמטום הלב. שלב, היינו שהוא, טמא מת, מבחינת "רשעים בחייהם נקרא מתים".

מה שאין כן מי שמחזיק עצמו לשלם ואין לו ביקורת על מעשיו, הוא צדיק לפי הבנתו, והוא שייך לכלל, שהעבודה שלהם היא בבחינת שכר ועונש.

"עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה" - שהם נמצאים בבחינת הדומם, ומחפשים את האמת, מגלים להם רז זה - מה זה לשמה. ומי מגלה להם, זה בא מלמעלה, שזה נקרא, "הבא לטהר מסייעים אותו".

נמצא, מי שהוא טמא, היינו שהוא מבין, שהוא טמא מת, מבחינת "רשעים בחייהם נקרא מתים", זה בחינה א'. וזה שהוא "בדרך רחוקה", היינו שמגלים לו מלמעלה, איך שהוא רחוק מדרך האמת ורוצה לברוח מהמערכה, עד שהוא מעורר רחמים. לכן בפסח ראשון הוא עוד לא היה טהור.

פסח הוא קו שמאל, היינו שמגלים לו רזי תורה. וימין נקרא טהור, שהוא בבחינת חסד שעבודתו בעל מנת להשפיע. אז בפסח שני הוא עושה תשובה, היינו שמטהר עצמו עם חסד, היינו להשפיע. ואז הוא יכול לזכות לפסח, שהוא קו שמאל חכמה.

מהו בלע מרור לא יצא, בעבודה

ענין מרור הוא כמו שכתוב, "וימררו את חייהם בעבודה קשה", היינו בשאלת מי ומה. ששאלות אלו גרמו להם יגיעה, שעל ידי זה שרצו להתגבר ולא יכלו, היו טועמים טעם של מרור.

אבל יש לתרץ השאלות שלהם בתוך הדעת, וממילא לא מרגיש מרירות בעבודה. ואומר, שכל מה שהיצר הרע שואל, אין זה שאלות, וממילא אינו מרגיש טעם מרירות. נמצא שאין לו מרור בעבודה, שיהיה צורך ללכת למעלה מהדעת.

ובאמור נבין את ענין מה שאמרו חז"ל, "אם בלעו", את המרור, "לא יצא". ועל זה אומר האר"י הקדוש, שמרור גמטריא מות, שהם דינים. ויש לשאול, מה מרמז לנו בזה שמרור גמטריא מות. אלא הענין מרור שאוכלים, הוא על שם שמיררו את חייהם בעבודה קשה.

ויש לומר ש"עבודה קשה" בעבודה נקרא, שקשה להתגבר ולצאת מתועלת עצמו, ורוצה לעבוד רק לתועלת עצמו. והוא נקרא רשע כידוע, שהוא שואל, "מה העבודה הזאת" של דלהשפיע "לכם", כלומר מה תרוויחו מזה. וידוע, ש"רשעים בחייהם נקראים מתים".

נמצא, שעבודה קשה נקרא "מרור", שהאדם טועם טעם מרירות בזה, שמוכרח לעבוד לתועלת עצמו. וזהו הרמז שמרור גמטריא מות ודינים, מטעם שעל תועלת עצמו היה דין, שאסור להשתמש עם הכלי הזה, ומטעם זה שורה שם צמצומים והסתר.

שני יגיעות

"גורא בגוריה מקטל" (שלפעמים שהאומן עושה חץ בו מתקטיל האומן עצמו) (פסחים כ"ח ע"א). בעניין חמץ בפסח, שהוא בשריפה. על דרך המוסר יש לפרש, כי סדר עבודת האדם בתורה ומצוות, בזמן שהוא רוצה לעסוק לשם שמים, הוא שצריכים ללחום ולנצח את היצר הרע. דהיינו היות כי מטבע האדם לתת יגיעה בזמן שיהיה תועלת עצמו.

ובשעה שהוא רואה, שלא יצא מעבודה זו שום דבר לתועלת עצמו, אין הוא מסוגל לעבודה. ובא בטענה ושואל, מה עבודה הזאת לכם, זאת אומרת, איזה ריוח יצא מזה, שהוא מתיגע.

וכשהאדם מתגבר עליו וטוען, שרוצה לעבוד נגד הטבע, שהוא להשפיע לה', אז היצר הרע בא בטענה אחרת, ושואל טענת פרעה הרשע, מי ה' אשר אשמע בקולו. אפשר לעבוד לטובת הזולת, רק במקום, שידוע לי, שהזולת מקבל את היגיעה. מה שאין כן אם יש לו שני יגיעות:

א. שהוא צריך להתגבר ללכת נגד הטבע ולעבוד לא לתועלת עצמו, אלא לטובת הזולת, היינו לשם שמים.

ב. שצריך להאמין, שהקב"ה מקבל את יגיעתו.

ואלו הב' שאלות הם העיקרים בטענת הרשע. ושאר שאלות הבאים לאדם, הם רק תולדות, שנולדים מב' שאלות הנ"ל.

ולהתגבר על השאלות הנ"ל הוא רק בכח האמונה, שענינו הוא למעלה מהדעת. שצריך להשיב להרשע, שבבחינת השכל יש מקום למה שהוא שואל, אבל למעלה מהשכל, שפירוש בבחינת אמונה, שהוא מאמין בדברי החכמים, שרק הדרך הזה שהוא לשם שמים.

היינו בזמן שהאדם נותן את כל מרצו ויגיעתו לשם שמים, זהו כל תכליתו, שעל מטרה זה נברא העולם, כמו שאמרו חז"ל, כל העולם לא נברא אלא בשביל זה (ברכות ו' ע"ב), היינו ליראת שמים.

לכן כשהוא עונה להרשע, שהוא הולך למעלה מהדעת, שהוא נגד השכל, כבר אין השכל יכול להקשות שום קושיא, כי כל הקושיות הם בתוך השכל. מה שאין כן למעלה מהשכל אין מקום לשאלות.

ולכן בזמן שהרשע שואל השאלות, אז אומרים לו, שעכשיו הגיע הזמן, שאני יכול לקיים את עבודתי בבחינת אמונה, היינו בזה עצמו שאתה שואל איזה קושיא, ואני משיב לך, שאני הולך בדרך האמונה, ואיני נותן לך תשובה בדרך השכל - זהו סימן שתדע שעבודתי היא בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

נמצא, שאתה גרמת לי עכשיו מצוה, בזה שרק עכשיו מתגלה לעיני כל שדרך ה' הוא רק אמונה.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל, גורא בגוריה מקטל, שפירוש, שהאומן עשה חץ בו מתקטיל האומן עצמו. שהכוונה הוא, אותו חץ שהוא רוצה להרוג את האדם, היינו הקושיא שהרשע שואל, בו מתקטיל, היינו בהקושיא עצמו הוא הורג את הרשע, שענינו הוא, בהקושיא בעצמו משיב להרשע והורג אותו.

זאת אומרת, שעל ידי השאלה, שהוא שואל, הוא מקבל על עצמו את מצות האמונה למעלה מהדעת כנ"ל, ובזה הוא הורג הרשע, היינו שהוא לא רוצה להביא לו הזדמנות לעשות מצוות.

פני ה' בעושי רע

מוצ"ק נח, תשל"ו

"פני ה' בעושי רע, להכרית מארץ זכרם", "צעקו וה' שומע, ומכל צרותם הצילם".

ויש לשאול, הלא פנים של ה' שייך לצדיקים ולא לעושי רע, כמו שכתוב, "כי באור פניך נתת לנו... רחמים, וחיים, ושלום". רק אחוריים נקרא בחינת דין, שעושה דין ברשעים.

ויש לומר, שהכוונה, אלו אנשים שרוצים ללכת בדרכי ה' על דרך האמת, המה רואים, שתמיד הם עושים רע, והם צועקים לה', שיושיעם לצאת מהמצב של רע. וכל מה שהיה ביכולתם לעשות ולא יכולים להשתחרר מהרע, על דרך שפירשו ביציאת מצרים, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה, ותעל שוועתם אל ה'", והוציאם ממצרים.

כך יש לפרש כאן, היינו שה' האיר להם את הפנים שלו, אז ממילא הלך מהם ההסתרה שהיה להם. שעל ידי "פני ה' בעושי רע", אז פני ה' מבטל אפילו זכר של הרע. וזה פירוש "להכרית מארץ זכרם", היינו ארץ מלשון רצון כידוע, אפילו זכר לרצון רע לא נתעורר אצלם, מטעם "צעקו וה' שומע, ומכל צרותם הצילם".

וישמע יתרו

"וישמע יתרו". מקשה הזהר הקדוש, וכי יתרו שמע וכל העמים לא שמעו. הלא כתוב, "שמעו עמים ירגזון". אלא יתרו שמע ונשבר, וכל העמים שמעו ולא נשברו. לכן, אין שמיעתם שמיעה.

ויש לשאול, מהו הסיבה שיתרו נשבר, כששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. הוא ראה כאן שני דברים: א) מצד ה'. שהקדוש ברוך הוא אמר למשה, "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". ובמלחמת עמלק כתיב, "ויאמר משה אל יהושע, בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק". וכתיב במשה, "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש".

ויש לומר, כשיצא ממצרים, היו מאמינים בה', אז על ידי האמונה לא היו צריכים לאתערותא דלתתא, אלא הקדוש ברוך הוא אמר להם, שהם רק ימשיכו באמונה, ואז ה' ילחם לכם, שכח של האמונה הוא להוציא מכל הצרות.

כי ענין אמונה הוא בעצם בחינת אתערותא דלתתא, כמו שאמרו חז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". מה שאין כן מלחמת עמלק, שהוא "אשר קרך בדרך", שהביא בחינת כפירה לעם ישראל, כמו שפרשו, "ויזנב" - חתך את המילות וזרקן כלפי מעלה, היינו שהטיח דברים כלפי מעלה, ואמר, מצות שצווית לעמך ישראל, מה הועילה להם. כן פירש ה"שפתי חכמים". לכן דבר התלוי באמונה, שהיא ענין יראת שמים, זהו בידי אדם. לכן הם היו צריכים להלחם.

וזכרת, כי עבד היית

"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". כאן מרמז לנו, כי האדם, הנמצא בזמן העליה, הוא צריך ללמוד את מה שהיה לו בזמן הירידה. כי בזמן הירידה אין עם מי לדבר, כי אז האדם מחוסר הכרה בחיים הרוחניים, ואינו דואג אז, אלא רק למלאות את גופו עם תענוגים, ולא חשוב לו מאיזה מקום באים לו התענוגים, אלא רק "תן".

אלא בזמן העליה, אז האדם יכול ללמוד ולהרוויח ממצב הירידה, וזה "וזכרת".

מקץ

רבי שמעון אמר עד לא אירע ליוסף ההוא עובדא, לא איקרי צדיק, כיון דנטר ההוא ברית קיימא, איקרי צדיק... ומאי דהוה בבור בקדמיתא אסתלק בהדיה, וכתיב ויריצוהו מן הבור, אסתלק מן דא, ואתעטר בבאר מים חיים.

ומפרש בהסולם, שלא יקשה, כיון שזכה על ידי מעשה זה להקרא צדיק, אם כן למה שמוהו בבור בית האסורים. ומשיב, מה שהיה בתחילה בבור, הרי נתעלה למלכות משום זה. וכתיב ויריצוהו מן הבור, שנסתלק מזו, מן הקליפה, ונתעטר בבאר מים חיים, שהיא השכינה זהר מקץ (קצ"ד ע"ב).

ויש לשאול, למה כדי לעלות היה צריך להיות מקודם בבית האסורים, שנקרא קליפה, כדי לעלות לקדושה. הלא תכף, שנקרא צדיק, על ידי אותו מעשה, היה צריך תכף להכנס לקדושה.

והנה אנו רואים, שיוסף היה שתי פעמים בבור:

א. על ידי אחיו, כמו שכתוב "וישליכו אותו הבורה".

ב. על ידי שר הטבחים, כמו שכתוב "ויריצוהו מן הבור".

ועל דרך המוסר יש לומר, ש"בור", היינו בית הסוהר, שזה מה שהאדם נמצא תחת שליטת היצר הרע, שהוא אסור אצלו ואין להאדם שום יכולת לצאת מרשותו.

הנה יוסף, שעל ידי שקיים מצות כבוד אב, אז על ידי הארת המצוה ראה, שהוא נמצא בבית הסוהר, כי בזמן החושך לא רואים את האמת. אבל אז היה רק על ידי אחיו, שהם ישראלים, היינו שרואה שהוא הולך בדרך ה', רק שהסיבה שמחייבת אותו לעבודה היא על ידי הסביבה, שהוא נמצא בסביבה ישראלית.

נמצא שהוא בבית האסורים של הסביבה, היינו שמוכרח לעסוק בתורה ועבודה מצד הסביבה. ובזמן שהאדם זוכה לאור יותר גדול, אז הוא רואה את האמת, ורואה שאין הוא נמצא בבית הסוהר של ישראל, אלא שהוא נמצא ברשות הקליפה ממש.

וזהו שזכה על ידי המעשה, שזכה להקרא בשם צדיק, אז הוא רואה שפוטיפר נתן אותו לבית הסוהר, וראה שהוא קליפה ממש. אז יש מקום לתפלה, שה' יתיר אותו מבית אסורים.

כי עד כמה שהאדם רואה, שנצרך לה' שיעזור, לא למותרות רק להכרחיות, אז התפילה היא יותר אמיתית. לכן היא מקובלת למעלה, וה' מוציא את האדם מבית האסורים, וזוכה להיות בין מקבלי פני השכינה.

וזה פירוש הזהר, ומאי דהוה בבור בקדמיתא אסתלק בבאר מים חיים. וכמו שכתוב בהסולם, ויריצוהו מן הבור שנסתלק מזו הקליפה, ונתעטר בבאר מים חיים, שהיא השכינה.

בא

"בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי את אותותי אלה בקרבו".

והקשו המפורשים על מה שכתוב "כי אני הכבדתי": כיון שהקדוש ברוך הוא נתן לי את הכבדת הלב, היינו שהקדוש ברוך הוא נטל ממנו כוח הבחירה, אם כן מה הוא אשם בזה.

וכמו כן הקשו על לשון "בא אל פרעה": לך אל פרעה היה צריך לומר, כי לשון בא משמע, שנלך ביחד, היינו שהקדוש ברוך הוא ילך ביחד עם משה.

ולהבין הנ"ל נקדים במה שכתוב, "תנו רבנן, לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות" (קידושין דף מ' ע"ב).

ויש לשאול:

א. איך יכול האדם לומר, שהוא חציו וכו', בו בזמן שהוא יודע בעצמו, שיש לו יותר עבירות ממצוות.

ב. "עשה מצוה אחת", אמרו שהכריע את עצמו לכף זכות. והם אמרו "לעולם", משמע שאפילו לאחר שהכריע את עצמו לכף זכות, הוא צריך גם כן לראות את עצמו, כאילו הוא מחצה על מחצה. ואיך אפשר לומר דבר כזה, בזמן שכבר עשה מצוה אחת.

ג. אם הוא יודע בעצמו, שיש לו רוב זכיות ומיעוט עונות, איך חייב לומר, שהוא מחצה על מחצה.

והנה חז"ל אמרו, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה נ"ב ע"א). ויש לשאול, מדוע מגיע לו כל כך עונש גדול, אם הוא גדול, שנותנים לו יצר הרע יותר רע מה שנותנים לאיש קטן.

והענין, שחז"ל באין להורות לנו את הדרך בעבודת ה', לתת עצות לאדם, איך לצאת מרשות היצר הרע.

לכן הם הורו לנו, שאל יאמר האדם, היות שיש לו מיעוט זכיות והרבה עונות, אם כן אין כבר בידי להכריע, שאקבל עלי ללכת מכאן להבא בדרך הטוב, מאחר שהוא רואה, שנמצא תחת שליטת הרע, היות שיש לו הרבה חובות ומיעוט זכיות, ועושה חשבון לעצמו, שכל זה נמשך מטעם שנולד במידות רעות, ואין לו עצה להיחלץ משליטת הרע.

כי ענין הבחירה, שניתן לאדם להכריע את הכף לזכות, שייך דווקא לגבי מי שכח הטוב והרע הם שווים, אזי יש יכולת להכריע לטוב. אבל למי שהרע יותר גדול מהטוב, אין כבר בידו להכריע.

ועל זה אמרו חז"ל, "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב", היינו על דרך, ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". מטעם שאם מי שנעשה גדול וישאר בהרע שמטרם שנעשה גדול, אז יש לו ריבוי טוב ומיעוט רע, ובאופן זה אי אפשר לעשות בחירה. כי כמו שאין שייך בחירה אם הרע יותר גדול מהטוב, כמו כן אין שייך בחירה, אם הטוב הוא יותר גדול מהרע.

לכן מי שהוא גדול, היינו שבחינת הטוב שלו הוא גדול, מוכרחין מן השמים להגדיל את הרע שלו, בכדי שיהיה בדיוק באותה מידה של הטוב. ואז כששניהם שווים - שייך בחינת בחירה.

נמצא לפי זה, שאם האדם רואה בעצמו, שהטוב שלו הוא בתכלית המיעוט, אזי הוא צריך לדעת, שגם הרע שלו הוא בתכלית המיעוט.

ואף על פי שיודע בעצמו, שכבר עשה הרבה עבירות, מכל מקום הוא צריך לדעת, שמן השמים הקטינו אצלו את הרע לבחינת מיעוט, מטעם שהטוב נתקטן אצלו. והוא מטעם, כדי שיהיה לו בחינת בחירה. ומה שעשה הרבה מעשים רעים, על זה יש תיקונים, היינו על ידי גיהינום, או על ידי תשובה מיראה, או מאהבה.

אבל לגבי עשיות, מכאן ולהבא יש תיקונים, שממעטים את הרע, שלא יהיה יותר גדול מהטוב, בכדי שיהיה לו כוח הבחירה.

נמצא לפי זה, שלעולם האדם יכול לעסוק בענין הבחירה, כי מטרם שעשה מצוה אחת, אזי כוח שליטת הרע אינו יותר גדול משליטת הטוב, אף על פי שיש לו הרבה מעשים רעים. ולאחר שעשה מצוה אחת והכריע לכף זכות, אזי הוא נעשה, אזי מגדילים לו את הרע, היינו שנותנים כוח להרע שישלוט כאותה מדת הטוב. נמצא, שגם אז הוא בבחינת מחצה על מחצה.

ובזה נבין את הפסוק "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו", כי מאחר שפרעה כבר הכריע את עצמו לכף זכות, שאמר "ה' הצדיק", אם כן כבר היה בחינת גדול, אם כן כבר לא היה אצלו מקום לבחירה, לכן היה צורך, שה' יכביד את לבו, היינו להגדיל את הרע שלו, משום שרק באופן זה יהיה מקום לבחירה.

נמצא לפי זה, שעל ידי הכבדת לב לא ניטל ממנו כוח הבחירה, אלא להפך, שכאן ניתן לו מקום, שיוכל לעשות בחינת בחירה.

דגים מתים

"דגים חיים" פירוש שיש לו דאגות על עבודה, אבל הוא חי. היינו, שיש לו כוח לעבוד, ולמצוא עצות איך למלא את דאגותיו. מה שאין כן דגים מתים, שדאגותיו מביא לו בחינת מיתה. היינו שכל כוחות עבודה שלו מתו, ואין לו שום רוח חיים, שיש לו משהו כוח לעבוד ולמצוא עצות, זה נקראים "דגים מתים".

ובמצרים, שקליפת מצרים היתה על היהודים, אכלו דגים חיים, אבל בחינת מצרים נקרא דגים מתים, כמו שכתוב "והדגה אשר ביאור מתה", מה שאין כן דגים של יהודים חיים.

אם הדאגות הם בכדי להגיע לעל מנת להשפיע, זה דאגת ישראל, שהוא דואג, מדוע הוא אינו בחינת ישראל. מה שאין כן הדאגות של המצרים, שצר נקרא שהוא מונח תחת שליטת צר, היינו מדת החסדים, זה "והדגה אשר ביאור מתה". היינו הדאגות האלו מביא בחינת מיתה, היינו מיתת הכוחות ואינו מסוגל לעשות שום דבר.

ג' תפלות

בלק תשד"מ

בזמירות לליל שבת (ב"כל מקדש") כתוב שם: "ה' אלקי ישראל אהבת תמים, ה' אלקי ישראל תשועת עולמים".

ויש להבין, מהו החשיבות של תמים. לכאורה, נראה מי שהוא בעל שכל יותר קטן הוא יכול להיות יותר תמים, ולמי שיש לו יותר שכל, ויש לו כח הבקורת, הוא לא מסוגל להיות תמים. ולפי זה יוצא שמדת התמימות ניתן לקטני דעת.

ואאמו"ר זצ"ל פירש, שמקודם הוא רואה רק מומים, ואח"כ הוא עושה מזה תמים. וההסבר הוא, שבזמן שאדם רואה בעולם רק חסרונות, הן בפרט והן בכלל, זה נקרא מומים, וזה מכונה קו שמאל, ואח"כ הוא מקבל הכל למעלה מהדעת, זה נקרא תמים.

נמצא לפי זה, מי שהוא יותר בעל דעת, אז יש לו יותר מומים, כמו שכתוב: "יוסיף דעת יוסיף מכאוב". והוא צריך את כל זה לקבל למעלה מהדעת, נמצא שהתמימות שלו בנוי על דעת יותר גדולה, נמצא שהתמימות שלו הוא יותר גדולה, ממי שהתמימות שלו בנוי על דעת יותר קטנה.

וזה שאומר: "ה' אלקי ישראל אהבת תמים, ה' אלקי ישראל תשועת עול-מים". פירוש, כדי שיהיה לאדם כח התגברות, לאחר שהוא רואה עולם מלא מומים, כנ"ל, אין בידו של אדם לעזור לעצמו אלא שהוא צריך אז לישועה מן השמים, שיהיה כח בידו להכנס לתמימות, למעלה מהדעת, וזהו: "ה' אלקי ישראל תשועת עולמים", היינו שיכנס כל המומים למעלה מהדעת שזהו נקרא תמים, כנ"ל. וזהו "עול-מים", עול הוא מלשון עייל, היינו להכניס מום בתמים.

ובזה נבין דברי הזהר הקדוש (בלק דף ע"א אות קפז, קפח) שכתוב שם, שתפילה לעני היא קודמת לשאר תפילות, שזה פירוש "תפילה לעני כי יעטוף". יעטוף, מלשון "והעטופים ללבן", שפירושו איחור, היינו שמאחֵר כל תפילות שבעולם. ושואל הטעם למה תפילה לעני מאחר לכל התפילות, הוא משום שעני הוא שבור הלב, והעני עושה תמיד ריב עם הקב"ה, והקב"ה מקשיב ושומע דבריו, עיין שם בהסולם.

ויש להבין הטעם למה הקב"ה שומע לתפילת העני, לפני כל התפילות. ואומר הטעם משום שקרוב ה' לנשברי לב, ויש להבין מהו החשיבות של נשברי לב שה' קרוב אליהם. הנה מלכות נקראת בזה"ק בשם "עניה, דלית לה מגרמה ולא מידי, אלא מה דיהיב לה בעלה". וענין זה מבואר בכמה מקומות בהסולם, שיש בהמלכות ב' מצבים, ופעם מבואר לפי מצב א' נקראת עניה, משום שאין לה חסדים. ובמקום אחר הוא מכנה שם בהסולם, מצב הב' של המלכות נקראת עניה, משום שהיא צריכה לקבל, מזעיר אנפין בעלה.

ולפי ענינו יש לבאר, שמלכות שמים, בזמן שהאדם רוצה לקבל על עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, היינו שלא על מנת לקבל פרס, אז מלכות נקראת עני משום שאין לה מה לתת להאדם שעובד בשבילה. כי דרך העולם הוא, כי מי שעובד עבור מי שהוא, הוא מקבל תמורה עבור עבודתו. ובזמן שהאדם עובד להבורא, שלא לקבל פרס עבור יגיעתו, נמצא שהוא עובד עבור עני, היינו שדומה למי שהוא עובד עבור עני ואין לו מה לשלם לו משהו.

ובהמתבאר, יש לפרש תפילה לעני: האדם, מתפלל לה', שתפילתו יהיה לעני. היינו שמתפלל, שכל מעשיו שהוא עושה, יהיו לשם שמים, דהיינו שרוצה לעבוד בעל מנת שלא לקבל פרס. ועבודה זו נקרא שהוא רוצה לעבוד לשמה. פירוש, אף על פי שעדיין לא הגיע לזה, אבל הוא רוצה. וזהו הבחינה הראשונה בעבודת ה'. ומטרם שהאדם מגיע לבחינת לשמה, נמצא שהוא עובד לא לטובת ה', אלא לטובת עצמו.

ובזה נבין למה תפילת עני היא מתקבלת קודם לכל התפילות, עד כדי כך שהזהר הקדוש אומר שהיא מעכבת לכל התפילות, שהיא קודם לתפילה לדוד ותפילה למשה. ויש לשאול, מדוע היא צריכה לעכב לשאר התפילות. וכי לא יכולין לענות באותו זמן לכל אחד מה שהוא מבקש בבת אחת, אלא עונין לכל אחד בזה אחר זה.

אלא זה יכולים להבין, אם נלמוד כל אלה ג' התפילות באדם אחד. שבדרך כלל, יש להבחין ג' תפילות: א' תפילה למשה, שהוא בחינת תורה. ב' תפילה לדוד, שהוא מלכות, היינו שכבר זכה לבחינת מלכות, אלא שהוא מתפלל, שהמלכות שמים שהוא כבר זכה, לא תסתלק ממנו.

ג' תפילה לעני, שהוא רוצה, להתחיל לצאת מאהבה עצמית, ולכנס בעבודה בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, אלא בלתי ה' לבדו. אז הגוף מתחיל להתנגד לעבודה זו, משום שהוא נגד טבעו. ואז הוא בא לידי מצב שהוא רואה שהוא בעירום וחסר כל, היינו שאין לו תמיכה שיכול לקבל ממנו חמרי דלק לעבודה. זאת אומרת, מטרם שחשב שצריכים לעסוק בעבודה דלשמה, אז הוא היה בסדר. היה לו תורה ותפילה ומעשים טובים. והיה לו רכוש ממה להנות, והיה מסתכל על אנשים שהיה בא במגע עמהם, הוא מרגיש את עצמו שהוא גבוה מהם משכמו ולמעלה.

ועכשיו, בזמן שהוא התחיל ללכת בדרך המגיע לשמה, הוא מרגיש את עצמו שהוא יותר מקופח מכל בני גילו, כי להם יש חיות. ומרגיש אותם בדיוק כמו שהוא הרגיש את עצמו, מטרם שהתחיל לשנות את דרכו. ואז הוא מרגיש שעולם חשך בעדו, והוא על דרך כמו שכתוב: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך. ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" (שמות ה, כג).

ולפי ענינו יש לפרש, כי מטרם שבא משה לעם ישראל בשליחות מה', שהוא רוצה להוציא אותם ממצרים, היה עם ישראל עוסקין בעבודת ה', אלא שהיו משועבדים לפרעה מלך מצרים. שענין פרעה מלך מצרים הוא הרצון לקבל שיש בהנבראים, שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר, אלא לתועלת עצמו. והוא השולט בכל הנבראים, והוא מיצֵר לכל אלה שרוצים לצאת מרשותו, היינו לעבוד לטובת הזולת.

ומשה בא לעם ישראל, ואמר להם שה' רוצה להוציא אתכם מתחת שליטת פרעה, היינו להוציא כל אחד ואחד מעם ישראל מתחת שליטת פרעה שלו, הנמצא באופן פרטי אצל כל אחד ואחד.

ולפי זה כל אחד מבין, ששליחותו של משה שצריכים לכנס בעבודה דלשמה, אז השכל מחייב, שעתה אם מתחילין ללכת בדרך האמת, היינו לטובת ה', שהוא שיהיה לכל אחד בעת עשיית עבודת ה' כונה בעל מנת להשפיע, אז בטח שכל אחד ואחד יתחיל עכשיו את עבודתו ביתר שאת ובהתלהבות גדולה. והתשוקה תהיה כל כך גדולה עד שיהיה קשה לו לפרוש את עצמו לרגע קט, בכדי שיחשוב גם על צרכי גשמיים, הנחוצים ביותר, מסיבת שעכשיו הוא עוסק רק לשם שמים. והגם שעוד לא נכנס בעבודה זו, שיהיה לו הרגשה כזו שעובד לשם שמים, מכל מקום היות שהוא רוצה ללכת על דרך האמת, בטח שהגוף יסכים לו יותר מכפי שהיה עובד שלא על דרך האמת, היינו לשמה.

אבל במציאות הוא להפך. כי דוקא בזמן שרוצים ללכת בדרך לשמה, אז הגוף מתחיל להתנגד, ואז מתחיל כל הטענות שלו, היינו טענת פרעה מלך מצרים, שהוא טענת "מי ה' אשר אשמע בקולו" וכו', וכן טענת הרשע שטוען, "מה העבודה הזאת לכם". ואז מתחיל העבודה ללכת בכבדות, וכל פעם הוא צריך להתגברות יתירה.

וזה הענין יש לפרש בהפסוק הנ"ל, כתוב, "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה וכו'". היינו כנ"ל, כי בזמן שמשה רבנו עליו השלום בא לדבר "בשמך", היינו שיעסקו לשם השם, "הרע לעם הזה", הם נעשים יותר גרועים. היינו מטרם שבא משה לדבר שצריכים לעבוד רק לשם שמים, היה כולם עובדים עבודת ה', וחשבו את עצמם לצדיקים. והיה להם כח לעבודה שחמרי דלק לדעת בשביל מה עובדים היה ברור להם.

מה שאין כן לאחר ביאת משה בשליחות, שצריכים לעבוד לשם שמים, אז נעשו יותר גרועים. אם כן לפי זה, היה יותר טוב להם, אם לא היה נכנסים בעבודה דלשמה.

ועל זה באה התשובה: "ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם". התשובה היתה, לא שהם לא אמרו את האמת, אלא מה אני רוצה מהם, שהם ירגישו את האמת, איך שהם כל כך מרוחקים מהאמת, היינו מלעבוד לשם שמים. ואז כשיהיה מצדם דרישה כזאת, שאין מסוגלים לעבוד לשמה, אז אתם תראו, איך שאני אתן לכם את הכח הזה לעבוד לשם ה'. אבל אני לא דורש מכם שאתם תוכלו ללכת על דרך האמת, רק, אני צריך שיהיה לכם כלי לקבל את השפע; לכן כשאתם תתחילו לעבוד בעל מנת להשפיע, אז אתם תראו שאין אתם מסוגלים לעבודה זו, אז אני אתן לכם את הנקרא "ביד חזקה ישלחם". כמו שכתוב "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, אשר מצרים מעבידים אותם, ואזכור את בריתי וכו', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" (וארא). נמצא, לאחר שיהיה להם כלי לקבל אז אני אתן להם את הכח הדרוש לזה.

עתה נבוא לבאר את מה שהתחלנו, בענין תפילת עני, למה תפילה זו מעכבת לכל התפילות. היות שאנו מדברים באדם אחד שנוהג בו כל אלה המצבים, נמצא שאי אפשר להתקבל תפילת דוד, שהוא מה שהוא כבר זכה למלכות שמים, אלא שהוא מתפלל שלא יפסוק ממנו את המלכות שמים, זה שייך להתפלל, לאחר שיש לו כבר מלכות שמים. מה שאין כן, כל מי שעדיין רחוק ממלכות שמים שעדיין נמצא תחת שליטת פרעה מלך מצרים, איך יכולים לתת לו שדבר זה לא יתפסק ממנו בשעה שעדיין אין לו כלום.

לכן מקודם מתקבלת תפילת עני. היינו, ראשית כל הוא צריך לזכות לבחינת מלכות שמים הנקרא בחינת "עניה ודלה". שזהו בחינה הראשונה, שהאדם צריך להכנס בעבודה. ואח"כ בא מדרגה שניה שהיא תפלה לדוד, היינו שהמלכות שמים שלו, לא יתפסק, ואח"כ באה מדרגה שלישית, שהיא, תפילה למשה; שהיא בחינת תורה.

ענין עמלק

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים".

ענין עמלק הוא היצר הרע, ואינו בא לאדם אלא בצאתכם ממצרים, היינו בזמן שהאדם יוצא מהמצרים, שמצירים את הנשמה. וכשהאדם מקבל על עצמו לעסוק בעבודת ה', אז הוא בא.

ב' הפכים

ב' הפכים בלמעלה מהדעת, הן במוחא והן בליבא, שהוא בבחינת "כי חפץ חסד". ואם באו לו מחשבות זרות, הוא צריך להסיר אותן מעליו ולא לשמוע להן כלל.

וזוהי עבודה גדולה, היות שפרעה מלך מצרים מיצר אותם וזורק להם מחשבות זרות, הן במוחא והן בליבא, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שועתם אל ה'". וזהו צד אחד, שעל ידי זה זוכים לבחינת אמונה, היינו יציאת מצרים, וזה בחינת נפש דקדושה.

ומצד ב' "גם נפש בלי דעת לא טוב", וצריכים לדעת דקדושה, שנקראת עשירות, כי אין עושר אלא בדעת.

וכשה' רצה להעשיר אותם ולא היה להם כלים, כי הכל היה להם למעלה מהדעת, אז הקדוש ברוך הוא נתן להם עצה שישאלו מהמצרים כלים.

וענין לקיחת הכלים היה רק בכדי שיוכלו לקבל מילוי לכלים, היינו תירוצים לשאלות שלהם. אבל לאחר שלקחו את התירוצים, תיכף החזירו למצרים את הכלים, כי הולכים למעלה מהדעת, אם כן אין להם שום קושיות, ולקחו השאלות של המצרים רק לפי שעה, והחזירום אחר כך.

אני ולא שליח

כמו שכתב האר"י ז"ל, ישראל היו לפני הגאולה במ"ט שערי טומאה, עד שנגלה עליהם וכו' וגאלם, היינו שזכו "אני ולא שליח".

אמר זצ"ל, מה שאין כן לפני הגאולה חשבו שיש שליחים, שאם כן גאולה נקרא שזכו ש"אני הוא ולא שליח", שאין עוד מלבדו. נמצא שגם לפני הגאולה האמינו שה' עוזר, אבל יש שליחים. וגאולה נקרא שזכו "אני ולא שליח".

מצה שמורה

מצה שמורה, היינו שצריכים לשמור את עצמנו במקום שהולכים לקיים מצוות ה', שלא יהיה שם חשש חמץ. היינו שהמצוות צריכות להביא את האדם לבחינת תיקון הבריאה, ואם לא יודעים איך לשמור את המצה, אז לוקחים את הטפל ומניחים את העיקר.

ענין פסח

ברחא דאלבא בפסח איהו נפש השכלית ליל שמורים מצה שמורה. ורוח שמור לקבליה איהי יום טוב, ואיהי יום שבת זכור ושמור בגין דאיהו אצילות ממלכות. בהסולם, שמצה שמורה וליל שמורים נמשך מהמלכות. (צ"ו ד' כ"ג).

טעם שלא אוכלים מצות כל השנה. ומתרץ במשל למלך, שרק בזמן שממנים אותו הוא לובש בגדי שרד. וכן בכל שנה באותו זמן הוא לובש את בגדי השרד ולא יותר.

מצות הוא בחינת דינא קדישא, שהם מוחין דאחוריים ג"ר דיניקה. והוא סוד מילה, היינו הגם שאי אפשר להשתמש עם המוחין, ומכל מקום זה עוזר על ידי הוצאת אח"פ דכלים מהקליפה. לכן זה מרומז למילה.

ומצות הן בחינת מוחין דאחוריים, המאירים בזמן הגדלות, היינו שבזמן הגדלות, שיש להם מוחין דאבא ואמא, אזי אין המוחין דאחוריים בטלים, אלא להיפך, שכל בחינת חכמה, שבזמן הגדלות, הוא מבחינת זו.

ואף על פי שבליל פסח לא היו רק מילה ולא פריעה, וגדלות נקרא בחינת פריעה. ואיך אפשר להיות בחינת גדלות בליל פסח. ומתרץ שענין פריעה, היינו אתערותא דלתתא, והגדלות דליל פסח היה מצד אתערותא דלעילא (הסולם בא, מט). שמירת המצוות הוא סוד שמירת הברית מילה כנ"ל (שם).

"לחם עוני" - מטעם שהוא אחורים וחסר חסדים. (שם).

ענין סביבה

"ויקח שש מאות רכב בחור". משל מי היו, אם תאמר משל מצרים, והלא כבר נאמר "וימת כל מקנה מצרים", אם תאמר משל פרעה, והלא כבר נאמר "הנה יד ה' הויה במקנך" וגו', אם תאמר משל ישראל, והלא כבר נאמר, "וגם מקננו ילך עמנו" וגו', אלא משל "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה". הרי למדנו שהירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל", עד כאן לשונו (מדרש תנחומא, בשלח).

מכאן משמע שעיקר השמירה מסביבה היא מסביבה של ירא ה'. והם עבדי פרעה, שענין פרעה הוא כמו שאמר האר"י הקדוש, שגלות מצרים היתה הדעת דקדושה בגלות. ופרעה היה מוצץ את השפע, שענינו הוא הרצון לקבל. שהם נקראים עובדים רק לטובת עצמם, ואין להם שום שייכות לעבודה להשפיע, כי כל כוונתם היא רק להנאת עצמם.

ועיקר השמירה שצריך להיות מפניהם, היא משום שבחיצוניות ניכר שהם עובדים, שעוסקים בתורה ותפילה בהתלהבות ומדקדקים בכל מיני דקדוקים. ומשום זה הם נקראים "ירא ה'", אחרת הם לא היו נקראים כך.

ומכל מקום בפנימיותם הם משועבדים לפרעה, היינו שכל כוונתם היא רק למלאות רצונם וצרכי עצמם, ואין להם שום שייכות לגבי עבודה של להשפיע.

וסביבה כזו מביאה תקלה לעובד ה', משום שהאיש רוצה ללכת בדרך ה', והוא רואה את עבודתם בזמן שהם עוסקים ביראת ה', אזי הוא מתפעל מהכוחות שלהם.

היות שבזמן שעוסקים בבחינת עבדי פרעה, אזי אין להם ההתנגדות מצד הגוף, שהיות שגם הכוחות האלו, שנותנים הם רק לצורך הגוף. וממילא לא שייך כאן ענין של התנגדות, אלא אדרבא, הגוף מסכים לתת כוחות.

נמצא שסביבה כזו מביאה תקלה לישראל, היינו למי שרוצה להיות ל"ישראל" ולא להיות מ"עבדי פרעה". היות שעבד ה' מתפעל מעבודתם של עבדי פרעה, אזי העבדות של עבדי פרעה מוצאת חן בעיניו. לכן הוא נמשך אחריהם, וממילא הוא מקבל את מחשבותיהם וכוונותיהם, ועל ידי זה הוא מתחרט על כל הכוחות, שכבר נתן בעבודה של להשפיע.

ומכאן ולהבא כבר אין לו שום כוח שיוכל להמשיך בעבודה דלהשפיע.

מה שאין כן בסביבה של חופשים, שאין הם מסוג של ירא ה', אזי אין להם שום קשר איתו, היות שהוא יודע שאין מה ללמוד מהם. ואז אין להם שום התחברות המחשבה, כי הוא יודע שאסור ללמוד ממעשיהם וממחשבותיהם של חופשים. לכן מסביבה כזו אין תקלה. מה שאין כן מ"יראי ה'" שהם עבדי פרעה, הם מביאים תקלה לישראל, ומהם צריכים לברוח כמטחוי קשת.

כנגד ד' בנים דברה תורה

ז' אדר תשל"ב, טבריא

"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". מטעם כי כל התורה היא רק עבור היצר הרע, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" (קידושין ל' ע"ב). לכן "שאינו יודע לשאול, את פתח לו". ויש להבין מה צריכים לשאול ועם איזה דבר פותחין לו, מהי הסגולה שיכולין לפתוח עמה את מי שאינו יודע לשאול.

והענין כשיש יצר הרע יש צורך לתורה. לכן אם האדם מאמין בשכר ועונש, כבר יכול לקיים את התורה ומצוות, מטעם שיש לו תמורה. לכן אין הוא שואל שאלת הרשע, "מה העבודה הזאת לכם". וכשאין לו הרע כנ"ל, אין לו צורך לתורה, לכן "את פתח לו".

אם אתה רואה שיש אדם שעוסק בתורה ומצוות מטעם שהוא מאמין בשכר ועונש, נמצא שהוא סגור, היינו הרע שלו הוא בסגירו, היינו בגניזה. ואם כן אי אפשר לתקן אותו, כי אין האדם מתקן אלא מה שעיניו רואות. לכן מלמדין אז את אדם לעבוד בעל מנת שלא לקבל פרס.

ואז בא הרע ושואל, "מה העבודה הזאת לכם", היינו מה יהיה לנו אם אנחנו נעבוד את ה' בלי שום תמורה, הלא זה נגד הטבע שלנו, שאנחנו נולדנו בטבע להנות את עצמנו ולא להנות את הזולת בלי שום תמורה. אז נעשה האדם נצרך לתורה. ואז שייך לומר, "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין".

מה שאין כן כשאין לו יצר הרע, זאת אומרת שלא ניכרת אצלו בחינת הרצון לקבל, כי רק זה נקרא רע ולא דבר אחר.

הצורך במעשה דלמטה

"ויקחו להם איש שה לבית אבות. אמר קודשא בריך הוא עבידו אתון עובדא לתתא, ואנא אתבר תקפיהון לעילא. וכמה דתעבדון בנורא אתון, דכתיב כי הם צלי אש, אנא אוף הכי אעביר אותו באש בנהר דינור" (בא, אות קס"ב).

להבין למה צריך הקדוש ברוך הוא במעשה דלמטה, ומהו ענין שבירת ושריפת הכח של הקליפות למעלה, מהו הכח של הסטרא אחרא.

ויש להבין כמו כן מה שכתוב "תנא, לא נפקיה ישראל ממצרים עד דאיתברי כלהו שלטונין דלעילא משילטוניהון, ונפקו ישראל מרשותיהון ואעלו לרשותא קדשא עלאה בקודשא בריך הוא ואתקטירו ביה, הדא הוא דכתיב כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם. מאי טעמא עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, דאפיקת להו מרשותא אחרא ואעלית לון ברשותי".

להבין כל הנ"ל על דרך המוסר. הנה ידוע שתכלית הבריאה היא להטיב לנבראיו. ובעבור זה נטבע באדם רצון לקבל תענוג, וכח הזה שולט על האדם. ומשום זה נקרא יצר הרע "מלך", מטעם שהוא שולט בכח הזה, היינו שמשפיע להאדם תענוגים, ובגללם נעשה האדם משועבד אליו, והוא בבחינת עבד, והיצר הרע הוא המלך.

וכח זה של השפעת התענוג זהו שליטתו של יצר הרע, והוא נמצא בגלות תחת שליטתו. ובו בזמן שאין לו מה לתת לאדם, אז אין לו שום שליטה על האדם. וכמו כן אם היה יכולת שאדם יוכל לוותר על התענוגים שלו, גם אז לא היה משועבד אליו.

לכן בגלות מצרים שפרעה היה משפיע להם את התענוגים שלו, אזי הם היו משועבדים לפרעה, ולא היו יכולים לצאת מהגלות. אבל לאחר שהם עשו מעשה, היינו שנתעוררו לצאת מהגלות, כי מעשה זה הוא נבחן לבחינת בחירה, אז הקדוש ברוך הוא שבר את כוחותיו למעלה, היינו שלקח ממנו את התענוגים שעמהם היה משעבד את עם ישראל.

ובזמן שאין לו מה לתת, זה נקרא שהקדוש ברוך הוא שבר כחו ושרף אותו בנהר דינור, היינו שנטל ממנו את כל השפעותיו. נמצא שאין להסטרא אחרא במה לשלוט על האדם. לכן היה ביכולתם כח לצאת מהגלות. ואז נכנסו לרשות הקדושה, היינו שהתחילו להרגיש טעם בכח דהשפעה. נמצא שנעשו אחר כך עבדים להקדושה.

היוצא מזה כי השולט על האדם הוא התענוג, והעבד נקרא מי שמשועבד להתענוג. ובזמן שהתענוג של האדם הוא מקבלה, נקראים "עבדי פרעה". ובאם התענוג שלו הוא מהשפעה, הוא נקרא "עבד ה'". ובלי תענוג אי אפשר להתקיים.

ואין בכח האדם לשבור את התענוג, אלא רק הקדוש ברוך הוא יכול לשבור אותו, במה שלוקח ממנו את השפע, שאין לו מה לתת להנבראים. וזה נקרא שבירת כח הסטרא אחרא. והאדם צריך רק לגלות שהוא רוצה בכח דלהשפיע. ושיבקש מה' שיתן לו הכח הזה. וזה נקרא בחירה מצד האדם, שרק זה הוא בחינת אתערותא דלתתא.

המרבה לספר ביציאת מצרים

כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. יש להבין מה יש להרבות על ענין יציאת מצרים, עד שאמרו כל המרבה לספר הרי זה משובח. וכמו כן יש להבין מה שאומרים, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

זה ידוע שבאור אין מה להוסיף אלא בהכלים. לכן "מרבה" שייך בהכלים, שהוא ענין חסרון הרגש הגלות. וכשבא להרגיש ענין הגלות, אז הוא מרגיש שהוא עצמו נמצא במצרים, ואם כן איך הוא יכול לומר את השבח של יציאת מצרים, בזמן שהוא נמצא במצרים.

וזה פירוש, חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. וכמו שאמר אאמו"ר ז"ל, "צדיקים יאמרו שירה לעתיד לבוא, אז ישיר" וכו'.

ויאמר בילדכן את העבריות

שמות תש"מ

"ויאמר בילדכן את העבריות, וראיתן על האבניים, אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה. ויצו פרעה לכל עמו לאמר, כל הבן הילוד היארה תשליכוהו וכל הבת תחיון".

הנה יש לפרש על דרך הרמז. כשמתחיל האדם ללכת בדרך ה', הנה פרעה מלך מצרים הוא המלך, השולט על הגופים שיחזיקו את העובדים בעל מנת להשפיע, שהגופים יתנגדו שלא יוכלו לבוא לשלימות הנרצה, שהוא שכל מעשיו יהיו לשם שמים.

לכן אמר, היינו שנתן פקודה בזמן שהעובדים עוסקים בתורה ומצוות, הנקרא "עבריות", שהעבודה בתורה ומצוות שייכת לעובדי ה'. מה שאין כן ה"מצריות" נקרא בזמן שאדם עוסק במעשים גשמיים, שבאלו המעשים גם המצרים עוסקים. ורק בזמן שעוסקים בתורה ומצוות נקראים עבריות.

"וראיתן על האבניים", היינו זמן שאדם אומר שהוא רוצה להבין מה שהוא עושה, היינו לאיזו מטרה הוא עוסק בתורה ומצוות. ואם הוא "בן", היינו שעבודתו היא בעל מנת להשפיע, שזהו רצונו של אדם בעת התעסקותו בתורה ומצוות. "והמיתן אותו", שלא תתנו לו שום חיות ושום כוחות, בכדי שיפסיק בעבודתו.

ואם בת, היינו שהכוונה שלו היא בבחינת נקבה, היינו על מנת לקבל, "וחיה", אתם יכולים לתת לו כוחות וחיות, משום שהאדם הזה אינו רוצה לצאת ממצרים ואין לפחד הימנו. לכן אתם יכולים לעזור לו, שיעשה מה שהוא רוצה אפילו שידקדק בכל מיני דקדוקים, כי בכל מקרה הוא ישאר אצלנו במצרים. ולא כדאי לעבוד בחינם, כי בין כך ובין כך הוא משלנו.

מה שאין כן אם בן הוא, שאם כוונתו בזה היא בכדי להגיע לשם שמים ולא לתועלת עצמו, מזה הוא יכול לזכות לבחינת "מושיען של ישראל", הנקרא בחינת משה, כמו שאמרו חז"ל "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא".

ואם הוא יזכה לבחינת משה, הנקרא מושיען של ישראל, שהוא יושיען לצאת ממצרים, לכן צריכין לראות מראש, בכדי למנוע אותו שלא יגיע למצב שיצא מגלות מצרים.

אבל מאיפה יכולים להודע שהוא הולך בעל מנת להשפיע, כי עדיין הוא נמצא בתוך מצרים, שהיא בחינת לתועלת עצמו ולא בעל מנת להשפיע. אלא הוא רוצה לזכות עכשיו לזה, ועל זה אמרו סימן מסר להם, "זכר פניו למטה, ונקבה פניה למעלה".

כי ענין פנים ואחור, מפורש בהקדמת תע"ס, כי בזמן שרואים את האדם מאחוריו אז לא יודעים שבאמת זהו האדם שחושבים עליו, אולי אחר הוא, שיכולים לטעות. מה שאין כן כשרואה את חבירו דרך הפנים, אז אין לו שום ספיקות.

לכן כשרוצים לרמז על דבר שמבינים בשכל בוודאות מוחלטת, שאין לו שום טעות, מכונה זה בשם "פנים". ודבר שלא ברור מבחינת השכל, נקרא בשם "אחוריים".

לכן נקרא פנים בחינת ידיעה, שהולך בעבדות ה' רק בבחינת ידיעה. וזה נקרא פניו אצלו למעלה בחשיבות, כי עיקר אצלו היא הידיעה. ואחורים, שהוא רק בבחינת אמונה. כי מטעם השכל יש לו פנים לכאן ולכאן. וזה אצלו בחינת למטה בחשיבות.

לכן מסר להם את הסימן, אם אתם רוצים לדעת אם הוא הולך למטרה בכדי להגיע לבחינת על מנת להשפיע, אם פניו למטה, אם בחינת ידיעה נקרא אצלו למטה בחשיבות, אלא אחוריו למעלה, היינו שבחינת אמונה אצלו למעלה בחשיבות, זה סימן שהוא רוצה להגיע לבחינת בן, לבחינת להשפיע.

לכן "והמיתן אותו", שתפריעו בכל מה שאתם יכולים, כי בטח שיזכה לבחינת משה, שהוא מושיען של ישראל, שיוציא אותם מגלות מצרים ויכנס לארץ ישראל להיכל דקדושה. וזה סוד "וראית את אחורי", היינו בחינת אמונה, "ופני לא יראו", על ידי ידיעה לא תשיגו אותי.

"ויצו פרעה לכל עמו", היינו שאין הוא יודע מאיזה עם יולד מושיען של ישראל, אם ממצרים אם מישראל. היות שכל אדם נכלל מבחינת מעשים גשמיים, הנקראים "מצרים", שגם המצרים עוסקים במעשים גשמיים. לכן נקרא עבודת האדם במעשים גשמיים בשם מצרים. וכשהוא עוסק במעשים של תורה ומצוות נקרא "ישראל".

אז הוא אומר שאינו יודע מאיזו בחינה אדם יכול לזכות לבחינת משה, הנקרא מושיען של ישראל. היינו שיכול להיות בזמן שהאדם עוסק בגשמיות, אבל כל כוונותיו הוא בעל מנת להשפיע, וגם בעת עשיית מעשים גשמיים הוא יכול לזכות לבחינת מושיען של ישראל.

לכן תשגיחו בעת שהם עוסקים במעשים גשמיים, שאם הם מכוונים בעל מנת להשפיע, שזה נקרא בחינת זכר, "היאורה תשליכוהו", שלא תתנו לו לכוון אפילו במעשים גשמיים לשם שמים, הנקרא בחינת בן. "וכל הבת תחיון", רק מתי שכוונתו במקבל על מנת לקבל, אז אתם יכולים לתת לו חיות וכח, שיעשו את המעשים גשמיים.

מה שאין כן אם בן, אז הוא יכול לזכות גם בו בזמן הזה לבחינת משה, הנקרא מושיען של ישראל, שיוציא אותו מגלות מצרים, ויכנסו לארץ דקדושה.

וידבר אלקים אל משה

פרשת וארא תשט"ו

"וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'".

צריך להבין, מה משמיענו האמירה הזו. וכנראה זה מכוון על שאלת משה רבנו עליו השלום שנאמר בסוף פרשת שמות, שכתוב "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת לעמך".

שענין שאלת משה היה, שבזמן שאמר להם שצריכין לעבוד בבחינת לשמה, וכולם חשבו שעבודתן יהיה ביתר שאת וביתר עוז. והעובדא היתה להיפך, שנחלשו מהעבודה.

אם כן צעקו למשה, איזה טוב עשית לנו, שהבטחת לנו שנצא מגלות מצרים, היינו שהדעת שלנו היא בגלות, ועל ידי הדרך שאתה נותן לנו שנעבוד לשמה, אזי אנחנו נצא לחרות משעבוד הגוף הנקרא פרעה. ולמעשה אין לנו חמרי דלק. אם כן הדעת שלנו מחייבת שהמטרה הנשגבה שיש בידך אין אנחנו יכולים לקבל.

ולזה באה התשובה, "וידבר אלקים אל משה". אלקים הוא בחינת טבע, שמבחינת הטבע, אתם צודקים, שאין לכם חמרי דלק שתוכלו להמשיך בעבודתכם. "ויאמר אליו אני ה'", ה' הוא מדת הרחמים, שמבחינת רחמיו יתברך יכולים להמשיך כוחות וחמרי דלק שלמעלה מהטבע ולמעלה מהדעת, שעל זה אין להם כבר מה להתוכח.

משום שכל הויכוחים שהאדם יכול להסתייע הוא רק מה שהדעת מחייבתו. מה שאין כן למעלה מהדעת הכל יכול להיות, רק שצריכים להתגבר בבחינת אמונה, שהשם יתברך יכול לעזור בבחינת למעלה מהטבע. ובעצם אי אפשר לקבל משהו מלמעלה מהטבע, מטרם שהאדם בא לידי החלטה שאין הדבר יכול להיות בתוך הטבע.

ורק לאחר שבא לידי יאוש מבחינת הטבע, אז הוא יכול לבקש עזרה מן השמים, שיעזרו לו למעלה מהטבע.

ולקחתי אתכם לי לעם

וארא תש"מ

"וידבר... אני הוי-ה, וארא אל אברהם בא-ל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם, לכן אמור לבני ישראל אני הוי-ה". ויש להבין מה השייכות אם לא נתגלה להם בשם הוי-ה ולשם מה כן נתגלה לו בשם הוי-ה, "לכן אמור לבני ישראל אני הוי-ה".

מה הסיבה לשליחות משה להוציאם ממצרים.

"ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלקים", מהו הפירוש שרק לעם ישראל הוא יהיה לאלקים, ולאומות העולם מהו.

וגם מה שפירש רש"י, "אל האבות", הרי מפרש בפסוק הכל.

ויש לפרש על דרך הרמז, שסדר גילויים הוא מתתא לעילא. וכל מדרגה היא סיבה למדרגה שניה. הנה אל האבות נתגלה בשם "א-ל שדי", שהוא בחינת מסתפק במועט, שהתגלות הכי קטנה כבר מספיקה להם. ששד"י הוא סוד "שאמר לעולמו די, ולא יתפשט יותר".

מבחינה כזו לא שייך אלא לאנשים פרטיים, שיכולים ללכת בבחינת הספקות, אלא שהוא בבחינת "כי חפץ חסד הוא", וכמה שיש לו הבנה והרגשה ברוחניות, מספיק בשבילו ללכת בדרכי ה'. אבל בחינה זו לא יכולים לומר להכלל.

לכן עכשיו מטעם סיבה ומסובב יש התגלות בשם הוי-ה. והתגלות כזאת כבר יכולים לומר להכלל שיתקרבו לה' ולצאת מגלות מצרים.

לכן אמר הכתוב, היות שיש עכשיו גילוי של שם הוי-ה, "לכן אמור לבני ישראל, אני הוי-ה". ואחר כך ממשיך הכתוב, וזה יכולים לפרש מה שפירש רש"י, "וארא אל האבות", היינו שהתגלות לאברהם, היא סיבה להתגלות לשם הוי-ה, כי אב ובן נקרא סיבה ומסובב, היינו הגילוי שהיה להאבות בשם אל שד"י, נתגלה אחר כך ה' הוי-ה.

וזה שכתוב, "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים". הנה הכתוב מפרש מה זה לכם, ולא לאומות העולם. שפירושו, "וידעתם כי אני הוי-ה אלקיכם", שרק לכם אני אתן הידיעה הזאת ולא לאומות העולם.

"המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", היינו שהיו משועבדים לפרעה מלך מצרים ולא להקדושה. ואני אוציא מסבל הזה ותזכו לדעת, "כי אני ה' אלקיכם".

וזה פירוש שאומרים בזמירות, "יזכו לרב טוב כל המתענגים בה". שפירושו, אלו שיתענגו בבחינת הסתפקות במועט, שנקרא קטנות, ושיהיו שמחים בחלקם, אז הם יזכו אחר כך לרב טוב, שענין "רב" פירושו גדלות. היינו שהסתפקות במועט פירושו אף על פי שהוא צריך הרבה ומכל מקום הוא מסתפק במועט, וזו הסיבה לגדלות.

בא אל פרעה

בא תשמ"א

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אותותי אלה בקרבו". ויש להבין:

א. קושית הזהר הקדוש, מדוע לא כתיב לך אל פרעה.

ב. קושית העולם, מדוע הקדוש ברוך הוא היה צריך להסכמת פרעה, אם הוא רוצה להוציא את בני ישראל.

ג. קושית העולם, מדוע לקח ממנו את הבחירה.

ד. הסיבה למען שיתי אותותי אלה. אם הקדוש ברוך הוא רוצה לעשות אותות, מדוע היה מוכרח לעשות על ידי זה שפרעה יסבול יסורים מן המכות, היה יכול לעשות אותות על ידי אופנים אחרים ושלא יגיע מזה נזק לפרעה.

לבאר כל זה צריכים להקדים את מה שאמרו חז"ל, "לעולם יראה אדם את עצמו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות" (קדושין מ' ע"ב).

וקשה, אם כבר הכריע את עצמו לכף זכות, איך יכול עוד פעם לראות את עצמו חצי חצי. וכמו כן יש להבין אם עשה עבירה הכריע אותו לכף חובה, אם כן איך יכול אחר כך עוד פעם להגיד שהוא חציו חייב וחציו זכאי. ועוד יש להבין אם הוא יודע בעצמו שיש לו קצת זכויות, איך מלמדים אותו לומר שקר, ולעשות דמיון של שקר, שהוא חצי על חצי.

וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב). מדוע אם הוא צדיק מגיע לו העונש שיהיה לו יצר הרע יותר גדול.

וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל עבר ושנה נעשה לו כהיתר (סוף יומא). מדוע נעשה כך, שיהיה נעשה לו כהיתר. וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "לרשעים יצר הרע נדמה להם כחוט השערה, ולצדיקים כהר גבוה" (סוכה נ"ב), ומהי האמת.

והענין הוא כי יש סדר בעבודת ה'. היות שהקדוש ברוך הוא רצה, בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, אז האדם צריך לעשות בחירה, שיבחר בטוב וימאס ברע. לכן, הגם שהקדוש ברוך הוא יכול להוציא את עם ישראל מגלות מצרים, היינו אם הוא נותן להם רק היצר הטוב והקדוש ברוך הוא מכניע את הרע, אזי האדם כבר לא נמצא בשום גלות.

אבל היות שהקדוש ברוך הוא רוצה שהאדם יעשה את הבחירה, לכן צריכים שהאדם יסכים שעם ישראל יצאו מהגלות של פרטיותו עצמו. וזה נקרא בחירה מדעתו. שהוא יסכים שפרעה של עצמו, שהוא מלך מצרים, לא ישלוט עם בחינת ישראל שלו.

והנה פרעה הוא מלשון "ופרע את ראש", היינו גילוי, שעל ידי זה שהוא רוצה שהכל יהיה גלוי אצלו, אחרת הוא מלך מצרים, הוא שולט על הגוף בבחינת מצרים, שהוא מצר לאדם בזמן שרוצה לעשות משהו לשם שמים. לכן כשהוא רוצה בגילוי, היינו שהכל יהיה לפי שכלו, שהשכל יבין שכדאי לעשות את המעשים, הוא נותן רשות לאדם שיעשה.

לכן פרעה שואל, "מי ה' אשר אשמע בקולו". וכמו כן, "מה העבודה הזאת לכם", אם הכח הזה הוא שולט על בחינת ישראל שלו.

כי ישראל פירושו ישר-אל, היינו כל מה שעושה יהיה ישר לשם שמים, היינו על מנת להשפיע, כמו שאמרו חז"ל "לא יהיה בך אל-זר. איזהו אל-זר בגופו של אדם, הוי אומר זהו יצר הרע" (שבת ק"ה ע"ב). שפירושו אם הוא צריך לעשות משהו לאל, זה זר אצלו מלעשות מעשים כאלו, שזהו ההיפך מן ישראל, שהוא רוצה דווקא ישר-אל.

לכן בכדי להוציא את ישראל משליטת פרעה מלך מצרים, היינו שהוא יסכים לעשות בחירה, בכדי שיוכל לעשות הכל על מנת להשפיע, צריכים דווקא על ידי מאור התורה, כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב".

ובזה יובן מה שכתוב, "בא", ולא, "לך". כי "בא" פירושו, בא שנינו, ביחד. שאל יחשוב האדם שהוא בעצמו יוכל להכניע את הרע שלו, אלא כמו שכתוב "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו". לכן אל יאמר אדם שאין באפשרותו לנצח את הרע שלו, כי הוא צריך להאמין שהקדוש ברוך הוא עוזרו. וזה פירוש, "בא".

והזהר הקדוש, על מה שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו", שאל, "במה מסייעין אותו, ואומר בנשמתא קדישא, כד איתיליד יהבין ליה נפש מסטרא דבעירא דכיא. זכה יתיר יהבין ליה רוח". אם כן בכל פעם שהאדם מזדכך ומתגבר על הרע שלו, אז מתגלה אצלו מדרגה יותר גבוהה, המכונה בחינת תורה או מאור התורה.

ובזה מובן מדוע באה לו הכבדת הלב, וגם מדוע אם ה' רוצה לעשות אותות הוא צריך לסבול בחנם על ידי הכבדת לב. וזה ענין, כי בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרכי ה' על דרך האמת, אל יאמר שהוא לא יכול, משום שיש לו הרבה עונות.

כי אין המדובר כאן שהוא בא לפני בית דין של מעלה, ודנין אותו כמה זכיות שיש לו. כאן מדובר אצל אדם בעצמו שהאדם דן את עצמו, ואומר שהוא לא יכול לעשות בחירה, כי בחירה שייכת בשני דברים שוים, והוא צריך להכריע ביניהם.

לכן אמרו שאדם יראה את עצמו חציו חייב וחציו זכאי, כי הקדוש ברוך הוא עשה בכוונה שיהיה תמיד משקל שוה טוב ורע, בכדי שיוכל להכריע. לכן אם עשה מצוה אחת והכריע לכף זכות, אם כן הוא נעשה גדול.

אז אומרים, "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", היינו הקדוש ברוך הוא מכביד את לבו בכוונה, בכדי שיהיה לו עוד פעם מה להכריע, כי בכל הכרעה האדם מרויח אותיות התורה. אם כן אין האותות לטובת ה' אלא לטובת האדם.

אם כן נמצא שכל הכבדת הלב היא לטובת האדם, שעל ידי זה יזכה לאותיות התורה. והגם שהאדם לא מרגיש בשעת מעשה את כל מה שהוא צריך להרגיש, אבל בזמן שגומר את בחינתו בשלימות, אז מתגלה אצלו בפעם אחת מה שעבד כל הזמן.

וכמו המשל שנתן אאמו"ר ז"ל, שזה דומה שכל פעם אדם מרויח רק אפס. וכל פעם אינו רואה שהרויח רק אפס. לכן בפעם הראשונה יש לו אפס אחד, ובפעם שניה ב' אפסים, ובג' שלשה אפסים, עד שמרבה הרבה אפסים.

אבל כשגומר את עבודתו, הוא משיג אחד. נמצא שיוכל להיות אפס אחד עם אחד, שהוא רק עשר. או שיכול להיות 1,000,000 או יותר. נמצא שכל פעם נתוספות אצלו אותיות התורה. וזהו "למען שיתי אותותי אלה בקרבו".

ענין חמץ ומצה

נאמר בשבת חול המועד פסח תשט"ז, לונדון פירהולט

לבאר ענין חמץ ומצה, ומדוע מצה נקראת לחם עוני.

וכמו כן להבין המשנה, "בפסח נידון על התבואה, ובעצרת על פירות האילן. ואמר ר' יהודה משום ר' עקיבא, מפני מה אמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות.

ומפני מה אמרה תורה הביאו ב' לחם בעצרת, מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא. אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני ב' הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן" (ראש השנה ט"ז). ואיזה קשר יש בין ב' הלחם, שהוא חיטים מן תבואות הארץ, לפירות האילן.

מביא רש"י ב' פשטים וזה לשונו, "שתי הלחם ירצו על פירות האילן שהן מתירין להביא בכורים, שאין מביאים בכורים קודם לעצרת. ואני שמעתי דר' יהודה לטעמיה דהא אזלא כמאן דאמר (בסנהדרין דף ע'), עץ שאכל אדם הראשון חטא היתה, עד כאן לשונו. ושם בסנהדרין אמר ר' יהודה, עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה, שאין התינוק קורא אבא ואמא עד שטועם טעם דגן".

ויש להקשות, הלא יש חמשת מיני דגן, ומאין יש הוכחה שדוקא חטה היתה. ומדוע תבואה שבשדות מתברכת מהעומר, שהוא מאכל בהמה. ומדוע בשתי לחם דווקא שהוא מאכל אדם, ואיזה קשר יש להחיטים ולפירות האילן.

מקודם צריכים להקדים מי הוא האדם, שהוא הרצון לקבל. ונחיצות הדביקות.

וזה ביאור בזהר (ב' מ"א ד' מ"ז דף לט ע"ב) שאור ומחמצת הם מדרגה אחת וכולם אחד רשות אחרת הם השרים הממונים על שאר העמים. ואנחנו קוראים אותו יצר הרע. אמר הקדוש ברוך הוא, כל אלו השנים עמדתם ברשות אחרת ועבדתם לעם אחר, מכאן והלאה שאתם בני חורין "אך ביום ראשון תשביתו שאור מבתיכם".

ויש לפרש... היינו הרצון לקבל שהוא שר של מצרים, ובפסח נצלתם ויצאתם מרשות הזו ונכנסתם לרשות של רצון להשפיע, שזה נקרא ברשות הקדוש ברוך הוא, שהקב"ה הוא המשפיע, ואתם כבר בני חורין משליטת הרצון לקבל.

ומצה נקראת לחם עוני, כמו שאומר הזהר הקדוש, דהא קיימא סיהרא בפגימותא, מאי טעמא קיימא סיהרא בפגימותא, בגין דלא אתפרעו ולא אתגליא אות קדישא. שלא היה אז רק בחינת מילה, שענין מילה הוא סוד ומלתם את ערלת לבבכם, היינו חיתוך, שהוא סוד הסרת הרצון לקבל, ונכנסו לבחינת חירות מהרצון לקבל, וכבר היו ברשות הרצון להשפיע.

ותורה נקראת בחינת מקבל על מנת להשפיע. וזה נקרא בחינת פריעה, שהוא סוד פרע-י"ה, שהוא סוד המוחין, שהוא סוד אור התורה. וזה ענין שאמרו חז"ל, "אין עני אלא בדעת". שרק בזמן שמגולה דעת התורה, נקראת לחם עשירה, היינו מזונות של עשיר.

ואז נקרא "שמח בחלקו", כמו שמבואר (משנה דאבות פ"ו א'), "הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, וכל העולם כלו כדאי הוא לו".

ומטרם שזכה לבחינת תורה, הגם שכבר קיבל עליו בחינת מלכות שמים, שהיא שליטת שמים, היינו להשפיע, ואין לו עוד דעת התורה, נקרא אז בחינת "בהמה דקדושה", שהוא בחינת מלכות, שהיא סוד ארץ, כמו שכתוב בזהר הקדוש, "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". שמים נקרא בחינת תורה, וארץ נקראת בחינת אמונה.

לכן בפסח, שלא היה רק מילה, שזכו לצאת מרשות המצרים, אז נכנסו במדרגת בהמה דקדושה. לכן מביאים בחינת עומר שערים, שהוא מאכל בהמה. ועל ידי זה מתברכות התבואות שבשדות, ששדה הוא סוד מלכות, בחינת "שדה אשר ברכו ה'".

ועל ידי פירות העומר בז' שבועות זוכין לקבלת התורה, שהוא סוד קבלה על מנת להשפיע. אזי נקרא בחינת "אדם", שכבר יש לו דעת התורה הנקראת "שמים". והתורה בחינת עץ החיים, ואדם נקרא עץ השדה. לכן מקריבין שתי הלחם מן חיטים, שהוא מאכל אדם. ועל ידי זה מתברכים פירות האילן, שהרמז לזה שמתברכין עם בחינת התורה.

הנה עם יצא ממצרים

"הנה עם יצא ממצרים, הנה כסה עין הארץ".

יש לומר, שהסטרא אחרא אומרת, הנה עם ישראל, כשיצא ממצרים, היינו כשיצאו משליטת המצרים, הנה כסה את עין, היינו ראיית הטוב שיש בארציות, היינו ברצון לקבל.

לכן הסטרא אחרא מפחדת, שעל ידי זה, שה' עוזר לעם ישראל, הם יכולים לבטל את כל ישותנו, כמו שאמרו ז"ל "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות". אם כן בטח שהם יכולים לבטל את כל הקליפות.

קרבן פסח

"על מצות ומרורים יאכלוהו". ש"קרבן" נקרא התקרבות לה'. "פסח", נקרא שקירב אותם ופסח על דברים רעים שבהם, והסתכל רק על המעשים טובים שבהם. וזה בא אחרי שטעמו טעם מרור בשליטת המצרים, ורצו לצאת משליטתם, ולא עלתה להם, והיה להם טענות על ה', שזה נקרא מצה ומריבה, כמו שכתוב "בהצותם על ה'", מדוע ברא אותם בשיפלות כזה.

וזה גרם להם לידי קרבן פסח, שה' קירב אותם. וזה נקרא "על מצות ומרורים יאכלוהו", שהמצות ומרורים הייתה סיבת שיכלו להקריב קרבן פסח, שפירוש, שה' פסח על כל החסרונות, שהיו בהם ונתקרבו לה'.

ענין ראש החודש

"החדש הזה", היינו ניסן, "הוא ראש חדשים". שענין חודש הוא בחינת חידוש. וענין ראש, היינו התחלה. והתחלה הראשונה הוא בזה, שהוציא ה' ממצרים. כי דבר זה הוא למעלה מטבע. ואין האדם יכול ללכת רק בדרך הטבע. ורק ה' הוא יכול לעשות מעשים שהם שלא כדרך הטבע.

והיות שהאדם נברא עם טבע שיהיה לו רצון לקבל אך לעצמו, לכן אין הוא מסוגל לעשות מעשים שהם על דרך השפעה. והיות שרק זה דורשים מאדם בעולם הזה, שיהיה כל כוונתו רק להשפיע, אי לזאת כשהאדם מתחיל בעבודה, אז הוא רואה, שאין זה בידו. אבל דורשים מאדם, שיבקש מה', שיעזור לו, שילך בדרכי השפעה.

אבל האדם צריך להאמין, שה' הוא "שומע תפלת כל פה". לכן מחייבים את האדם להאמין, שה' הוציא אותנו מארץ מצרים, היינו מרצון לקבל לעצמו. ובשיעור שיש לו אמונה בזה, באותו שיעור הוא יכול לבקש מה', שגם הוא יקבל את המתנה, שיוציא אותו מארץ מצרים.

ורק אז, היינו שיתפלל מקירות לבו, אז ה' מוציא אותו מארץ מצרים. לכן זה ראש החדשים, כי מטרם שיוצאים ממצרים, אי אפשר לזכות לשום חידוש תורה.

פה-סח

רבי זירא אמר מהכא, "שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב", אימתי שמחה לאיש בשעה שמענה בפיו. ופרש רש"י, אימתי אדם שמח בתלמודו, בזמן שיש לו מענה, כששואלין ממנו דבר הלכה (עירובין נ"ד ע"א).

ויש לפרש על דרך המוסר, בזמן שאיבריו שואלין דבר הלכה, שענין הלכה הוא בחינת "כלה", שהוא סוד מלכות שמים, ובזמן שהפה בקדושה סתום, אזי האדם מצטער. מה שאין כן בזמן שיש לו מענה בפיו, נקרא זה פה-סח. ואזי יש לו שמחה של מצוה.

חידוש הראשון

כל החידושים מתחילים רק אחרי שהאדם זוכה לצאת מקבלה עצמית. וזה ענין שאסור ללמוד תורה את עכו"ם, כי בזמן שהאדם הוא במצרים, הוא לא יכול להיות יהודי, כי הוא משועבד לפרעה מלך מצרים. ובזמן שהוא עבד לפרעה, הוא לא יכול להיות עובד ה'.

וזה ענין "כי לי בני ישראל", עבדי הם, ולא עבד לעבדים. כי בזמן שהאדם הוא עובד את עצמו, הוא לא יוכל להיות עובד ה', כי אי אפשר לשמש שני מלכים בבת אחת. ורק לאחר שהאדם יוצא ממצרים, היינו מקבלה עצמית, אז הוא יכול להיות עובד ה'. ואז הוא מסוגל לזכות לתורה. היוצא מזה כי החידוש הראשון הוא יציאת מצרים.

ענין יציאת מצרים

הנה חז"ל אמרו, שסיפור יציאת מצרים צריך לומר בדרך שאלה ותשובה. ומי שאין לה מי שישאלנו, הוא שואל את עצמו, מה נשתנה וכו'.

ולפרש זה על דרך מוסר. כי ענין סיפור הוא מלשון "השמים מספרים". ויציאת מצרים, היינו בחינת החירות והגאולה מהקליפות והסטרא אחרא, שהכוונה היא, לעורר את שורש הגאולה ולהמשיכה. שענין זה הוא דווקא בבחינת "השמים מספרים", שפירוש כשהאדם מסלק את עצמו מכל מיני ארציות, אז יש לו היכולת לספר בשבחו של מקום.

אבל בכדי שהאדם יעלה לבחינת שמים, אז עבודתו הוא בבחינת שאלה ותשובה. וזה ענין שהבנים שואלים, שענין "בנים" נקרא ההבנה, ודעת, ושכל, הם שואלים אותו.

ולמי שאין לו בנים, היינו שהשכל והדעת אין לו שום שאלות, כי הוא זך בדעת ובמידות, אז הוא מוכרח לעורר בעצמו את השאלות, על דרך שפירש אאמו"ר ז"ל את המאמר חז"ל, "אני מעורר את השחר ואין השחר מעורר אותי".

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות".

"לילה" נקרא הגוף, שהוא בחינת חסרון וחושך. "יום" נקרא הנשמה, שהוא מאיר לגוף. אז הוא שואל, מה נשתנה גופו משאר גופות של אומות העולם. שבכל הלילות, אנו הגופות אוכלים מה שרוצים בלי שום בירורים, אלא מה שלבם חפץ, הם אומרים שזהו לטובתם. והלילה הזה, היינו הגוף שלי, מוגבל, הן במחשבה והן ברצון.

והתירוץ הוא, "עבדים היינו... ויוציאנו". זאת אומרת שדווקא על ידי ההגבלות האלו נוכל לצאת מהגלות. רוצה לומר, שדווקא על ידי זה שאנו רואים כל פעם השינויים והעליות והירידות, אז על ידי ההתאבקות נתעורר מקום לתפילה. ואז יקוים, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם". שדווקא אם הגלות מגולה בכל שיעורו, אז מתחיל הגאולה.

וזה מראה לנו את הסדר הגלות והגאולה, שהיה אז במצרים. וזה הסדר אנו צריכים להמשיך עד גמר התיקון.

חובת סיפור יציאת מצרים

"ואפילו כולנו חכמים... מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים".

ויש לומר, שהגם שכבר אנחנו בני תורה ותבונה, מכל מקום עלינו לעורר את השורש של יציאת עם ישראל מהגלות דפרעה. משום שעיקר הוא היציאה מהקליפה והכניסה לקדושה, משום דשאר המדרגות הם נקרא קודם ונמשך.

לכן עלינו להלל ולשבח לה' יתברך על זה, ועל ידי זה ממשיכים שמחה בכל העולמות. זאת אומרת, בזה שאנחנו מרגישים את יקר וחשיבות של החרות מהקליפות, בשיעור הזה מתגדלת השמחה. ובשיעור שיש לנו השמחה, בשיעור זה נוכל לתת את הלל והשבח.

לכן צריכים בכל שנה לעורר את השורש, על דרך שפירש בזהר הקדוש פרשת בא, תירץ על מה שלא אוכלים מצה בכל השנה, ומפרש, בדומה למלך, שעשה אחד מעבדיו לשר, ובאותו יום לבש בגדים יפים, אבל אחר כך הוא פושט את בגדיו היפים. זאת אומרת שרק ביום שהעלוהו לשר, אזי הוא לובש בגדים יפים, כדי להתבלט את שמחתו.

כמו כן בכל שנה ושנה באותו יום הוא עושה חג ולובש את בגדים היפים. לכן אוכל מצה דווקא בפסח. כמו כן אפשר לומר בסיפור יציאת מצרים.

ענין מצה

מצה הוא ענין מצה ומריבה, כמו "בהצותם על ה'". הדין הוא שכל זמן שנתעסק בעיסה אינו מתחמץ, אפילו כל היום, דבזמן שהאדם תחת שליטת פרעה מלך מצרים, אין הוא יכול לעשות שום דבר לשם שמים.

ואז האדם עושה מצה ומריבה עם הגוף, הגוף הוא ברוגז על ה', מדוע שה' לא נתן לו כל צרכיו, היינו שיהיה לו מותר לקבל לעצמו. והאדם אינו יכול רק לעשות מעשים לשם שמים, אף על פי שלבו אינו מסכים, היינו שהכוונה שלו היא לא בסדר.

והיות שעל הכוונה אין האדם בעל הבית, רק פרעה הוא בעל הבית, מכל מקום אם הוא עוסק במריבה עם הגוף, אין זה עדיין נקרא חמץ, היינו סטרא אחרא, משום שמתעסק עמו. אבל בו בעת שמפסיק את התעסקותו עם העיסה, תכף נתחמץ.

וזה פירוש "שלא הספיק להחמיץ עד שנגלה עליהם... וגאלם". היינו מטעם התעסקו עמה כל זמן עד שגאלם. ואז לא היה צריכים כבר להתעסק. ולכן נקרא "לחם", משום שעדיין הוא עני, היינו שאין לו עוד בחינת הכוונה, רק המעשה. וזה נקרא "שלא מדעתו". ו"אין עני אלא בדעת". וזה שעונין עליו דברים, היינו שהגוף מרנן אחר המעשה, שהוא רוצה לעשות לשמה.

זמן הגאולה

"ליום העשירי נשיא לבני דן אחיעזר בן עמישדי".

הנה זמן הגאולה ממשמש ובא, ועלינו מוטל להכין יותר את עצמנו לאור הגאולה, שהוא היציאה מעבדות לחירות. וזה ידוע, שאי אפשר לצאת מהגלות, מטרם שנמצאים בגלות. וזה ידוע שהתורה הקדושה היא נצחית ונוהגת בכל דור ודור. וכמו כן אנו אומרים בהגדה, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

לכן צריכים לדעת את ענין הגלות, אשר בו אנו נמצאים. וכל דור ודור צריך לצאת מהגלות המר הזה, מהו.

הנה האר"י הקדוש אומר, שגלות מצרים היה, שהדעת היה בגלות, היינו הדעת דקדושה. וגם ענין הדעת דקדושה בגלות צריך ביאור. הנה הזהר הקדוש אומר, ששאור ומחמצת הם מדרגה אחת, ואנחנו קוראים אותו יצר הרע, רשות אחרת, אל נכר, אלקים אחרים.

ואאמו"ר זצ"ל מפרש, דסטרא אחרא, והקליפה, והיצר הרע - אינו אלא הרצון לקבל. וזהו נוהג בין במוחא ובין בליבא. היינו, ששליטת פרעה מלך מצרים ועבדי פרעה הם שליטת הרצון לקבל על האברים, היינו שכל הרמ"ח אברים, בזמן שמשמשים את הרצון לקבל, הם נקראים עבדי פרעה.

הנה ידוע שהגורם הראשון לעבודה, הוא השלא לשמה. היינו מצד החינוך, הנקרא "מצות אנשים מלומדה" מתחיל דווקא על יסוד של הרצון לקבל, שנותנים האדם להבין, הלא תענוגי הגשמיים אין כל כך ערך, כי מה שנות האדם בעולמנו זה.

ועל ידי תורה ומצוות הוא יזכה לתענוג רוחני בעולם הבא, שהוא עולם נצחי. וכמו כן בעולם הזה, לזכות להצלחה בתענוגי גשמיים הוא על ידי שמירת התורה ומצוות, שבזכותם יהיה לנו רפואות וישועות, בשפע פרנסה והצלחה, ונזכה לאריכות ימים בשנים.

וממילא האדם מצד הרצון לקבל יש לו טבע של עצלות. היינו, יש אנשים שמסתפקים בלחם ומים, ויש אנשים שצריכים גם לבשר ודגים, ויש אנשים שזקוקים לכלים נאים ולמלבושי כבוד, ויש אנשים שצריכים גם כן דירות נאים - וזה הכל לפי מרץ האדם, היינו שלא רוצים לעבוד יותר מכפי הכרחיותם.

ולכל אחד ואחד יש לו שיעור משלו, כמה הוא הכרחיותו. אבל לעבוד בעל מנת להשפיע, אין זה מטבע האדם.

וכל זה הוא מטעם שהאדם נברא מבחינת רצון לקבל לעצמו, והיות לזכות לתענוגים האמיתים צריכים לזכות מקודם לבחינת דביקות, הנקרא השתוות הצורה, היינו שיתאים את כוונתו, שיהיה לשם שמים, הנקרא להשפיע, שזהו מדתו של הקדוש ברוך הוא, הנקרא משפיע, זהו נגד טבע.

נמצא שמונח בגלות, היינו תחת שליטת מלך מצרים. והיות שהגוף נקרא רצון לקבל, לכן אין ענין שהאדם יעבוד את ה' בעל כורחו, כי בדבר הכרחי אין תענוג, רק חיי צער. ורק כך היא דרכה של תורה, היינו הדרך עד שמגיעים לבחינת תורה לשמה, אז החיים הוא חיי צער, היות שהוא על דרך הכפיה.

שאלות ליציאת מצרים

א. טענות הרשע. כמו כן יש להבין את התשובה על טענת הרשע, שטוען, מה העבודה הזאת לכם, ואלו היה שם לא היה נגאל. מהי הסיבה, שהוא לא היה יכול לצאת מהגלות.

ב. להבין, מדוע אם הקדוש ברוך הוא רוצה להוציא את עם ישראל מיד פרעה, הוא צריך להסכמת פרעה, הלא הוא כל יכול, ויכול להוציאם אפילו בלי הסכמת פרעה.

ג. ולמה הכביד ה' את לב פרעה, שלפי הנראה ניטל ממנו הבחירה.

ד. ידוע מה שכתוב בספרים הקדושים, שישראל במצרים היה כבר במ"ט שערי הטומאה, עד שנגלה עליהם ה' וגאלם. ויש להבין, הלא אחרי בשורת הגאולה, בטח שהיה להם הכנה, ומדוע נכנסו במ"ט שערי טומאה.

ה. כמו כן להבין ענין מצה ומרור, איזה קשר יש ביניהם. כמו שכתוב, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, שאז הוא הזמן לספר מענין יציאת מצרים, ולא בזמן אחר.

יציאת מצרים ומתן תורה

ביציאת מצרים קיבלו כלים דהשפעה, שהם כלים דחסדים. וקריעת ים סוף היא בחינת ראיה, שהם אורות דחכמה, המקובלים בכלים דקבלה. ושם היה על ידי אתערותא דלעילא כמו שכתוב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".

מה שאין כן קבלת התורה, היא מאתערותא ההיא על ידי אתערותא דלתתא, שאמרו "נעשה ונשמע". ונס נקרא אתערותא דלעילא, מה שאין כן תורה, נקראת, "כי לא בשמים היא", היות שבאה על ידי אתערותא דלתתא, לכן יש בזה קיום.

"לא ניתנה תורה למלאכי השרת, רק לבני אדם". נמצא שבני אדם הם מדרגה יותר גדולה ממלאכי השרת, כי מלאך נקרא שליח, שזה בחינת "נעשה", ותורה נקראת, בחינת "נשמע".

זוהר לעם

שמות-א

פרשת שמות

ואלה שמות

.1 והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. המשכילים, הם המסתכלים בחכמה שהשיגו, כי חכמה מכונה אור העיניים, והשגתה מכונה הסתכלות. למה לא כתוב, יאירו? אלא, שמאירים ומתנוצצים בזיווה של החכמה העליונה. כי עצם חכמה עליונה אינם יכולים להשיג, אלא רק מבינה שחזרה להיות חכמה, ע"י חזרתה לראש א"א, שזה נחשב רק לזיו החכמה העליונה, שנבחן רק לזוהר, ולא עצם אור החכמה.

וע"כ כתוב, יזהירו, ולא כתוב, יאירו. כזוהר, ההארה וההתנוצצות של הנהר היוצא מעדן, בינה, שיצאה מראש דא"א, חכמה, הנקראת עדן, שבחזרתה לראש א"א, נעשתה לחכמה. וחכמה שבה נבחנת רק לזיו החכמה. וע"כ כתוב עליה, כזוהר, לשון זיו.

וזהו עניין הרקיע, מסך של צ"ב, המוציא את הבינה לחוץ מראש דא"א, ע"י עלייתו למקומה. וכן מחזיר אותה לראש דא"א ע"י חזרתו למטה, למקום המלכות דראש א"א. וכזוהר הרקיע, הם הכלים והמוחין, המתגלים ע"י הרקיע. כי בו נמצאים הכוכבים, ג"ר דמוחין. והמזלות, ו"ק דמוחין. והשמש, ז"א. והלבנה, הנוקבא. וכל אלו נרות המאירים, שהם כל האורות שבבי"ע. כי כל האורות שבד' עולמות אבי"ע, יוצאים על המסך דצ"ב, שנקרא רקיע.

.2 הזוהר של הרקיע הזה מאיר בהארתו על הגן, מלכות. ועה"ח, ת"ת, עומד באמצע הגן, בקו האמצעי, וענפיו, ספירותיו, מכסים על כל הצורות שהן הנפשות, והאילנות שהם הרוחות, והבשׂמים שהם הנשמות שבגן, בכלים ישרים, כלומר שמתוקנים בג' הקווים. ובצילו מסתופפות כל חיות השדה, המלאכים החיצוניים, וכל עוף השמיים, המלאכים הפנימיים, ישבו תחת ענפיו.

.3 זוהר הפירות של האילן, הנשמות הנולדות ממנו, נותן חיים לכל. קיומו הוא לעולם ולעולמי עולמים. צד האחר של הטומאה אינו שורה בו, שאין לס"א שום יניקה בעה"ח, ז"א בגדלות, אלא צד הקדושה בלבד. אשרי חלקם של הטועמים ממנו, שהם חיים לעולם ולעולמי עולמים. כמ"ש, ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. הם נקראים משכילים, וזוכים בחיים בעוה"ז ובעוה"ב.

.4 זוהר האילן הזה, ז"א, מתנשא למעלה לישסו"ת, ולמעלה לאו"א. כשמתנשא לישסו"ת, שהם בינה, 500 פרסאות הילוכו, כי מקבל חג"ת נ"ה מבינה, שספירותיה מאות. אבל יסוד אין לה, כי אמא עד הוד התפשטותה. וכשמתנשא לאו"א, שמאיר בהם הארת עתיק, הוא שישים ריבּוא (600,000) בהתפשטותו, שמתפשט בו היסוד ומקבל חג"ת נה"י מהארת עתיק, שספירותיו, כל אחת 100,000. וע"כ הוא שישים ריבוא.

באילן הזה נמצאת הארה אחת, מלכות שבגופו. שכל הצבעים, לבן אדום ירוק, אורות חג"ת, נמצאים בה. אלו הצבעים עולים באו"י ויורדים באו"ח, ואינם מתיישבים במקום אחר, חוץ מבאילן הזה, כי הוא קו אמצעי.

.5 כשהאורות יוצאים מהאילן, להיראות בתוך הזוהר שאינו מאיר, מלכות הכוללת שמחזה ולמטה דז"א, שבה עצמה יש זו"ן, שהם זו"ן הקטנים, הנקראים יעקב ורחל, האורות פעם מתיישבים, ופעם אינם מתיישבים בה. נמצאים ואינם נמצאים. משום שאינם מתיישבים במקום אחר, חוץ מבאילן הזה, מחזה ומעלה דז"א, הנקרא ישראל.

מהאילן הזה יוצאים י"ב שבטים, שתחומיהם בו, שהם י"ב (12) אורות, המכונים י"ב גבולי אלכסון. והם ירדו בזוהר הזה, שאינו מאיר, לתוך גלות מצרים, בכמה מחנות עליונים. כמ"ש, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה את יעקב, איש ובֵיתו באו.

הפסוק מתחיל בישראל כמ"ש, ואלה שמות בני ישראל, משום ששורש אורות של י"ב השבטים באים מהאילן, הנקרא ישראל, מחזה ולמעלה דז"א. ונגמר ביעקב, כמ"ש, הבאים מצריימה את יעקב, כי עברו מבחינת ישראל, לבחינת יעקב, שמחזה ולמטה דז"א, ששם י"ב אורות של השבטים אינם יכולים להתיישב. וכמ"ש, הבאים מצריימה, לשון מֵצֵר, וע"כ שלטו בהם המצרים.

אל תִלְחם את לחם רע עין

.21 אל תִלְחם את לחם רע עין, משום שהלחם, או ההנאה, מאותו בן אדם רע עין, אינו כדאי לאכול וליהנות ממנו. ואם כשירדו ישראל למצרים, לא היו טועמים את לחם המצרים, לא היו נעזבים בגלות במצרים, ולא היו יכולים להרע להם.

.22 והרי גזרה נגזרה על ישראל להיות בגלות, שהייתה מוכרחה להתקיים, אפילו שלא אכלו את לחמם? נכון הוא, שהרי לא נגזרה הגלות במצרים בדיוק, כי לא כתוב, גר יהיה זרעך בארץ מצרים, אלא כתוב, בארץ לא להם. ויכול להיות אפילו בארץ אחרת.

.23 מי שהוא בעל נפש, שאוכל יותר משאר בני אדם, או מי שהולך אחר מֵעָיו, שדרכו למלא בטנו בתענוגים, אם פגש באותו רע עין, ישחט עצמו ולא יאכל מלחמו, כי אין לחם רע בעולם זולת הלחם של רע עין. כמ"ש, כי לא יוכלון המצרִים לאכול את העברים לחם, כי תועבה היא למצרָים. כלומר, שלא יכלו לראות כשהעברים אוכלים. הנה לך, לחם רע עין.

שלושה הם הדוחים את השכינה

(קטע מתוך המאמר)

.32 אשריהם ישראל, שאע"פ שהיו בגלות מצרים, נשמרו מכל ג' אלו, מנידה, ומבת אל נכר ומלהרוג את הבנים. והשתדלו במעשים בפרהסיה לעורר פרייה ורבייה. ואע"פ שנגזרה גזרה כמ"ש, כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו, לא נמצא ביניהם איש, שיהרוג עובר במעי אישה, ומכ"ש לאחר שנולד. ובזכות זה יצאו ישראל מהגלות.

.33 נשמרו במצרים מנידה. כתוב, ויעש את הכיור נחושת ואת כַּנו נחושת במראות הצוֹבאוֹת. מפני מה זכו הנשים להביא את מראות הצובאות, למשכן? משום ששמרו את עצמן בגלות מצרים, שלאחר שנטהרו מנידתן, היו באות ומתקשטות ומסתכלות במראה בבעליהן, ומעוררות אותם בפרייה ורבייה. הרי שנשמרו מנידה בגלות מצרים.

.34 נשמרו במצרים מבת אל נכר, מנשים נוכריות. כמ"ש, יצאו כל צבאות ה'. וכתוב, שבטי יה עדות לישראל. ודאי, שאין בהם תערובת מאומה נוכרייה. וכתוב, ואלה שמות בני ישראל. שבטי בני ישראל. דַבֵּר אל בני ישראל. שכל זה מורה, שאין בהם תערובת נוכריות.

.35 והרי כתוב, והוא בן איש מצרי? הנה ודאי, אחד היה ופרסמוֹ הכתוב, והוא בן איש מצרי, ושם אימו שלומית בת דִברי למטֵה דן.

נשמרו במצרים לקיים פרייה ורבייה, כמ"ש, ובני ישראל פרו וישרצו. הרי שמכל אלו, מנידה, מבת אל נכר ומלהרוג הבנים, נשמרו ישראל במצרים. וע"כ באו בני ישראל למצרים, ויצאו בני ישראל לחירות. כמ"ש, ואלה שמות בני ישראל, הבאים מצריימה. כי באו, משמע, שלא להשתקע, אלא שיצאו משם. בזכות שמירת ג' דברים אלו.

איש וביתו באו

.36 ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה את יעקב, איש וביתו באו. ואלה שמות בני ישראל, פירושו, ישראל סָבָא. הבאים מצריימה, פירושו, כל אלו הצבאות ומחנות המלאכים, שהיו יורדים לגלות עם יעקב, שכתוב, את יעקב. ומהו שכתוב, איש וביתו באו? הלוא במלאכים אינו נוהג בית? ודאי שהמלאכים באו איש וביתו, כי כל המקבל מאחר נחשב לבית אל הנותן. ונמצא, איש וביתו, פירושו, נותן ומקבל, הנוהג גם במלאכים.

.37 ויהי ככלות שלמה לבנות את בית ה', ואת בית המלך. כיוון שכתוב את בית ה', מהו בית המלך? בית המלך לא כתוב בגלל שלמה. אלא בית ה', זהו ביהמ"ק. ואת בית המלך, זהו קודש הקודשים.

.38 בית ה', הוא ביהמ"ק. כלומר, עזָרות ולשָׁכות בית האולם והַדביר, זהו ביהמ"ק, המלכות, שנקרא בית ה'. בית המלך, זהו קודש הקודשים, הפנימי מכל, הבינה, שנקראת מלך סתם. מלך זה, אע"פ שהוא מלך עליון, הוא נוקבא כלפי נקודה העליונה הסתומה מכל, החכמה. ואע"פ שהיא נוקבא, מ"מ היא זכר כלפי המלך שלמטה, ז"א.

כלומר, שמדרגה עליונה נחשבת תמיד לזכר אל התחתונה, והתחתונה לנקבה. ועם זה כלפי התחתונה של התחתונה, נחשבת גם התחתונה לזכר. וכן תמיד. וע"כ הכול הוא כעין זה.

וע"כ התחתונים, המלאכים שבאו עם יעקב למצרים, כתוב בהם, איש וביתו באו, אע"פ שאין בית נוהג בהם. כי איש וביתו פירושו, זכר ונקבה, שכל מדרגה עליונה שבהם נחשבת לזכר כלפי התחתונה. וכל מדרגה תחתונה נחשבת לנקבה כלפי עליונה, וזכר כלפי התחתונה שלה.

.39 גן נעול אחותי כלה. גן נעול, כנ"י, הנוקבא. כמו שהגן הזה צריך לשמור, לעדור, להשקות ולִזְמור, כך כנ"י צריכה לעדור, לשמור, להשקות ולזמור. כלומר, עבודת הצדיקים את הנוקבא. וע"כ היא נקראת גן. וכן נקראת כרם, כי כמו שהכרם הזה צריך לעדור, להשקות ולזמור, כך ישראל, כלומר, בית ישראל, הנוקבא. כמ"ש, כי כרם ה' צבאות בית ישראל.

את יעקב איש וביתו באו

.50 השכינה ירדה למצרים עם יעקב, כמ"ש, אנוכי ארד עימך מצריימה. השכינה ירדה למצרים את יעקב, ו-600,000 מרכבות קדושות עימה. כמ"ש, כשש מאות אלף רַגְלִי הגברים. 600,000 מרכבות קדושות ירדו עם יעקב למצרים, וכולם עלו משם, כשישראל יצאו ממצרים, כמ"ש, וייסעו בני ישראל מרעמסס סוּכּוֹתה, כשש מאות אלף רגלִי הגברים. לא כתוב, שש מאות, אלא, כשש מאות. רומז, כעין שיצאו אלו 600,000 שלמטה, כך יצאו אלו 600,000 מרכבות קדושות שלמעלה, שהיו עימהם.

.51 בעת שיצאו אלו המרכבות הקדושות והמחנות הקדושים, ראו ישראל וידעו, שהם מתעכבים מלצאת בשבילם, מחמת שהם אינם יוצאים. וכל החיפזון שעשו ישראל היה בשבילם, כמ"ש, ולא יכלו להתמהמה. שהיה לו לומר, ולא רצו להתמהמה. אבל כתוב, ולא יכלו, משום מחנות המלאכים, שהיו מתעכבים בשבילם.

ונודע, שכל בני ישראל של הרקיע, מלאכים. וכתוב, בני ישראל הבאים מצריימה את יעקב. ולא כתוב, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה איתו. אלא כתוב, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה את יעקב, שפירושו, המלאכים הבאים מצריימה מתחילה. ועם מי באו? את יעקב.

.52 בשעה שניצַל יעקב מלבן, כתוב, ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים. וכשירד למצרים, אמר הקב"ה, אנוכי ארד עימך מצריימה. ואם האדון ירד, אינו דין, כלומר, כש"כ שיירדו משמשיו עימו, כמ"ש, הבאים מצריימה את יעקב. ולא כתוב, איתו.

מיהם בני ישראל שכאן? אלו הם השבטים, שנקראים בני ישראל ממש.

.53 לכו חזו מִפְעלות ה' אשר שׂם שַׁמות בארץ. אל תקרא שַׁמות, בש' פתוחה, אלא שֵׁמות בש' צרויה. וזה כעין שעשה הקב"ה ברקיע, כן עשה בארץ, שיש שמות הקדושים ברקיע, ויש שמות הקדושים בארץ, שמות השבטים, שעליהם כתוב, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה.

.54 ביום שירד יעקב למצרים, ירדו עימו שישים ריבוא מלאכים עליונים, כמ"ש, הנה מיטתו שְלִשלֹמה, שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל. המנעולים חקוקים כנגד המפתח. המפתחות סובבים במקומו של המנעול. המנעולים הם בספירה השביעית, מלכות. והם חקוקים בספירה השישית, יסוד. וכמ"ש, שישים גיבורים סביב לה.

המלכות אין בה אלא חג"ת נה"י, ומסתיימת ביסוד, מפתחא. וחסרה ממלכות דמלכות. המנעולים, המלכות, חקוקים כנגד המפתח, סובבים במקומו של המפתח, היסוד.

אע"פ שעצם המנעול הוא מלכות, הכלולה משבע ספירות חג"ת נהי"מ, שלפי זה היה צריך לומר, שמיטתו שלשלמה, המלכות, שבעים גיבורים סביב לה, שבע ספירות, שכל אחת כלולה מעשר. אמנם שהם מסתיימים ביסוד, מפתחא, ואין בה אלא חג"ת נה"י, שש ספירות, שכל אחת כלולה מעשר, שהם שישים. וכמ"ש, שישים גיבורים סביב לה, ולא שבעים.

.55 הנה מיטתו, זוהי השכינה הנקראת מיטה. שלשלמה, המלך שהשלום שלו, ז"א, הקו האמצעי, העושה שלום בין ימין לשמאל. שישים גיבורים סביב לה, אלו הם שישים ריבוא (600,000) מלאכים עליונים, שהם מצבא השכינה, שירדה עם יעקב למצרים. והטעם שהם במספר שישים, הוא מפני שהשכינה רשומה במפתחא.

מגיבורי ישראל, מישראל של מעלה, ז"א, שהגבורה נמשכת אליהם ממנו. כמ"ש, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה את יעקב, איש וביתו באו, הם ודרכיהם. כי ביתו פירושו מנהגיו ודרכיו. כי לכל מלאך יש פעולה מיוחדת, שעל שמה נקרא.

.56 אם בני העולם היו יודעים הכבוד הגדול של יעקב, בשעה שאמר לו הקב"ה, אנוכי ארד עימך מצריימה, היו מלחכים העפר שבשלוש פרסאות קרוב לקברו. כמ"ש, וייצא משה לקראת חותנו. שפירושו, שאהרון ראה שיצא משה, ויצא עימו, ואלעזר והנשיאים והזקנים יצאו עימו, וראשי האבות וקְרוּאֵי העדה וכל ישראל יצאו עימהם. ונמצא, שכל ישראל יצאו לקראת יתרו.

כי מי ראה את משה, שיצא, ולא ייצא עימו? ומי ראה את אהרון והנשיאים, שיצאו, ולא ייצא? נמצא, שבשביל משה יצאו כולם. ואם בשביל משה היה כך, בשביל הקב"ה, כאשר אמר, אנוכי ארד עימך מצריימה, על אחת כמה וכמה, שיירדו עימו כל הפמליה של מעלה.

אמר הקב"ה, אנוכי ארד עימך מצריימה. שמשמע, הוא לבדו. ואח"כ כתוב, ואלה שמות בני ישראל, שפירושו, כל הפמליה של מעלה. שכן במשה כתוב, וייצא משה, וכל ישראל יצאו עימו.

הי ֹה היה דבר ה'

.57 כתוב, אנוכי ארד עימך מצריימה. כשירד יעקב למצרים, כתוב, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה, כולם ירדו עם יעקב למצרים. משמע שכל המרכבות והצבאות ירדו עם יעקב למצרים, ולא הקב"ה לבדו, כמו שמשמע מהכתוב, אנוכי ארד עימך מצריימה.

.58 והאם הוא לבד היה? כתוב, היֹה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכוהן בארץ כַּשְׂדים. ג' שאלות כאן:

א. אין שכינה שורה בחוץ לארץ. ונבואתו של יחזקאל הייתה בארץ כשדים.

ב. שלא היה נאמן כמשה, כמ"ש, בכל ביתי נאמן הוא. ויחזקאל גילה ופרסם כל אוצרות המלך יותר ממשה.

ג. נראה שלא היה שלם בדעתו. שאם היה שלם בדעתו, לא היה מגלה כל כך.

.59 אלא לא גילה יותר משצריך. כי יחזקאל היה נביא שלם בדעתו, וברשות הקב"ה גילה כל מה שגילה, והכול נצרך שיגלה כפליים ממה שגילה.

ומעולם לא עזב הקב"ה את ישראל בגלות, מטרם שבא לשכון שכינתו עימהם. כש"כ ביעקב, שהיה יורד בגלות, שהקב"ה ושכינתו וקדושים עליונים והמרכבות, ירדו כולם עם יעקב, כמ"ש, הבאים מצריימה את יעקב. ובזה מיושבת השאלה, כי אע"פ שאמר, אנוכי ארד עימך מצריימה, אין המשמעות הוא לבדו, אלא עם שכינתו וצבאו והמרכבות שלו, שכן דרך הקב"ה בכל הגלויות, כמו שגילה יחזקאל בגלות בבל.

שבעים נפש

.65 התורה ספרה בניו של יעקב. בתחילה, שהם י"ב (12). ואח"כ, שהם שבעים, כמ"ש, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצריימה, שבעים. ומהו הטעם שהיו שבעים ולא יותר? הוא כנגד שבעים אומות שבעולם, שהם היו אומה אחת כנגד כולם.

.66 המפתחות המאירים, כלומר, מלכות הממותקת המסתיימת ביסוד, הנקראת מפתחא. הענפים שלהם יושבים במסעיהם, בעת שמאירים במסע ג' הקווים. והם ממונים על שבעים אומות, שיוצאים מי"ב חקיקות וקשרים המסובבים במסעיהם בסדר ג' הקווים, במשקל לד' רוחות העולם חו"ג תו"מ.

אע"פ שמסעיהם הם רק על ג' קווים חג"ת, עם זה הם מאירים בד' רוחות, שהם חג"ת ומלכות. ורק ג' בכל אחת, שהם ג' הקווים, וד"פ ג' הם י"ב. ומתוך שמאירים גם במלכות, יכולים לשלוט על שבעים אומות.

כתוב, יצֵב גבולות עמים למספר בני ישראל. מספר י"ב שבבני ישראל מאיר אל שבעים אומות. כמ"ש, כי כארבע רוחות השמיים פֵּרַשׂתי אתכם, שג' הקווים יאירו בכל ד' רוחות חו"ג תו"מ, להורות שהם מתקיימים בשביל ישראל, שהם י"ב השבטים. בארבע לא כתוב, אלא כארבע. כי כמו שאי אפשר לעולם בלי ארבע רוחות, כך אי אפשר לעולם בלי ישראל.

וַיָקָם מלך חדש

.75 וַיָקָם מלך חדש על מצרים. כל העמים שבעולם וכל המלכים שבעולם, לא התחזקו בממשלתם אלא בשביל ישראל.

מצרים לא היו שולטים על כל העולם, עד שבאו ישראל ונכנסו שם בגלות. אז התגברו על כל העמים שבעולם. בבל לא התחזקה על כל העמים שבעולם, אלא בשביל ישראל, שיהיו בגלות אצלם. אדום לא התחזקו על כל העמים שבעולם, אלא בשביל ישראל, שיהיו בגלות אצלם. כי העמים האלו היו בשפלות בין שאר העמים, והיו ירודים מכולם, ובשביל ישראל התחזקו.

.76 מצרים היו שפלים מכל העמים. עבדים ממש נקראים. בבל היו שפלים, כמ"ש, הן ארץ כשְׂדים זה העם לא היה. אדום היו שפלים, כמ"ש, הנה קטון נתתיך בגויים, בזוי אתה מאוד.

.77 וכולם אינם מקבלים כוח אלא בשביל ישראל. כי כשישראל בגלות אצלם, הם מתחזקים מיד על כל העמים שבעולם. משום שישראל לבדם הם כנגד כל העמים שבעולם.

כשנכנסו ישראל בגלות מצרים, מיד הייתה קימה למצרים, והתחזקה ממשלתם למעלה מכל העמים, כמ"ש, ויקם מלך חדש על מצרים. ויקם, פירושו קימה הייתה להם, שהתחזק וקם אותו המלאך הממונה לממשלת מצרים, וניתן לו כוח וממשלה על כל הממונים של שאר העמים.

כי בתחילה ניתנה ממשלה לאותו הממונה של מעלה, ואח"כ לעם שלו של מטה. ומשום זה כתוב, ויקם מלך חדש על מצרים. זהו הממונה שלהם, חדש היה, כי עד היום הזה לא הייתה לו ממשלה על שאר העמים, ועתה קם למשול על כל העמים שבעולם. ואז התקיים הכתוב, תחת שלוש רגזה ארץ, תחת עֶבד כי ימלוך. כי המצרים היו עבדים.

.78 שלושים יום טרם שבא כוח לעם בארץ, או מטרם שבא משבר לעם בארץ, מכריזים דבר זה בעולם. ולפעמים נמסר הדבר בפי הילד. ולפעמים לאנשים האלו שאין בהם דעת. ולפעמים נמסר הדבר בפי העופות והם מכריזים בעולם, ואין מי שיקשיב אליהם. וכשהעם צדיקים, נמסר הדבר ההוא אל הראשים צדיקי העולם, כדי שיודיעו לעם וישובו לאדונם. ואם העם אינם צדיקים, הוא כמו שנאמר.

.79 רבי אלעזר היה יושב ביום אחד בשער העיר לוד, והיו יושבים עימו רבי אבא ורבי יהודה ורבי יוסי. אמר רבי יוסי בבוקר, לאור היום, ראיתי עוף אחד, מלאך, שהיה מעופף. הרים את עצמו למעלה שלוש פעמים, והשפיל עצמו למטה פעם אחת.

והיה אומר, עליונים עליונים, ביום הזה פורחים רקיעים, שהמדרגות משיגות הג"ר שלהן ע"י פריחת הרקיע, בעניין מגדל הפורח באוויר. שלושה ממונים זקופים מושלים על הארץ. אחד יושב ואינו יושב, שגם הוא רוצה לעמוד ולא לשבת, העבירו אותו באש דולקת, מעבירים את קיומו ומעבירים ממשלתו. ושלושה עמודים מושלים עליונים עומדים על העולם.

עוף, מלאך המשמש לזיווג זו"ן, כמ"ש, עוף השמיים יוליך את הקול. וקומת הזיווג שנמשך מזו"ן בג' קווים, שנקראים חג"ת דז"א, ימין. וגם הנוקבא מקבלת חג"ת הללו מז"א בזיווג. אבל בחינתה עצמה, שמאל, שדרכו להאיר מלמעלה למטה, הוא חושך ואינו מאיר כלום, שזהו, שהנוקבא אין לה מעצמה כלום, אלא רק מה שנותן לה בעלה ז"א.

ונאמר, בבוקר, לאור היום, שקבלת האור מז"א נקראת בוקר ואור היום. ראיתי עוף אחד שהיה מעופף. כלומר, המלאך המשמש לזיווג זו"ן, שהרים את עצמו למעלה שלוש פעמים, והשפיל עצמו למטה פעם אחת. כלומר, שרק ג' קווים דז"א, חג"ת, הם המאירים בהארת חכמה, מפני שז"א הוא ימין. אבל קו שמאל שבנוקבא, שדרכו להאיר מלמעלה למטה, הוא שפל שאינו מאיר.

והיה אומר, עליונים עליונים, ביום הזה, באור ז"א, שנקרא יום, פורחים רקיעים, שהרקיעים מגלים הארת החכמה, בעניין הפריחה באוויר. ולא בנוקבא, שמאל, וע"כ, שלושה ממונים זקופים מושלים על הארץ, רק שלושה ממונים הנמשכים מחג"ת, הם שולטים על הארץ.

וממונה אחד, הנמשך מעצם הנוקבא, השמאל, הוא צריך לשבת, למעֵט קומתו, בדרך משל אל אדם היושב הממעט שליש קומתו, הג"ר, שלא ימשיך אותם מלמעלה למטה. וכיוון שהוא יושב ואינו יושב, שאינו רוצה לשבת, אלא להקים קומת הג"ר שלו, הנמשכת מלמעלה למטה, שגם הוא רוצה לעמוד ולא לשבת, ע"כ נאמר, שהעבירו אותו באש דולקת, וע"י זה עבר קיומו ועברה ממשלתו, ונמצא שרק שלושה עמודים מושלים עליונים עומדים על העולם, אלו הנמשכים מחג"ת בלבד.

.80 השלכתי גוש עפר לאותו העוף, ואמרתי לו, עוף עוף, אמור לי, שלושה הנמצאים ממונים והאחד שהעבירו ממשלתו, מי הם? השליך לי שלושה חיצים אלו מהכנף הימני, מז"א, והאחד הזה משמאל, מנוקבא, ואיני יודע למה הוא רומז. כלומר, איני יודע החידוש שרצה ללמדני.

.81 לקח אותם החיצים רבי אלעזר והוריד אותם אל נחיריו. ויצא דם מנחיריו, הרומז לדינים בגוון אדום. אמר, ודאי שלושה שליטים בעמים, עומדים בעיר רומי בארץ, משום שנמשכים מחג"ת דז"א, ועתידים לגזור גזרות רעות על ישראל מצד הרומיים. כלומר, מצד הפגם שישראל פגמו בחג"ת, ונתנו כוח אל הרומיים, להחריב את ביהמ"ק ולגזור גזרות רעות.

לקח אותו החץ, שהעוף השליך מכנף השמאלי, הריח בו, ויצא אש שחור ממנו, צבע השמאל, המיוחד לנוקבא, שאינו נכלל בג' גווני הקשת, לבן אדום ירוק, הבאים מג' הקווים חג"ת, ואין בהם שחור. אמר, שהסירו את ממשלת המצרים, הממשיכים אור השמאל מלמעלה למטה. ועתיד מלך רומי אחד לעבור בכל ארץ מצרים, ולמנות במצרים שרים ובעלי מלחמה, והורס בניינים, שנבנו ונמשכו מצד השמאל, ובונה הריסות, שנהרסו, מטעם שהם מימין, שאין למצרים חפץ בהם.

זרק אותם החיצים לארץ, כלומר, שהמשיך את הארתם מלמעלה למטה. נפלו ג' החיצים על האחד שמצד השמאל, ואותו שמצד שמאל נשרף. וג' החיצים שמצד ימין התקיימו. כי הארת הימין אפשר להמשיך אותו מלמעלה למטה, ועשה זה, כדי שייבחנו באמיתיות רמזי העוף.

.82 בעוד שהיו יושבים, עבר ילד אחד והיה קורא בפסוק, משא מצרים, הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים. עבר חברו השני, ואמר, וארץ מצרים תהיה שממה. עבר חברו השלישי, ואמר, ואבדה חכמת מצרים. ראו את החץ שמהכנף השמאל, כי נשרף, ושלושה חיצים האחרים, שהיו עליו לא נשרפו.

.83 אמר רבי אלעזר, זה של העוף, וזה של הילדים, הכול דבר אחד הם. שגם הילדים בפסוקים שלהם אמרו, שמצרים, קו השמאל, המאיר מלמעלה למטה, עתיד להיות שממה ועתיד להיאבד. והכול נבואה עליונה היא, שניתנה לעופות ולילדים. ורצה הקב"ה להראות לנו סתרים עליונים שהוא עושה, שלח אותם אלינו, כמ"ש, כי לא יעשה ה' אלקים דבר, כי אם גָלה סודו אל עבדיו הנביאים.

.84 חכמים חשובים יותר מנביאים בכל זמן. כי נביאים, לפעמים שורה עליהם רוח הקודש ולפעמים לא. וחכמים, לא הוסר מהם רוח הקודש אף רגע אחד. והם יודעים מה למעלה ולמטה, ואינם צריכים לגלות. הכול הוא חכמה, וחכמת רבי אלעזר עולה על כולם. אם לא חכמים, לא ידעו אנשים מהי תורה, ומהן המצוות של ריבון העולם, ולא היה הפרש מרוחו של האדם אל רוח הבהמה.

.85 כשמביא הקב"ה דין על עם, בתחילה עושה דין בממונה עליהם למעלה. כמ"ש, יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על האדמה. תחילה בצבא המרום, על המלאך הממונה, ואח"כ על מלכי האדמה.

.86 באיזה דין נידון הממונה שלמעלה? מעבירים אותו בנהר דינור, הנמשך ויוצא מלפני ה', ואז הוסרה ממשלתו. ומיד מכריזים עליו ברקיע, הממשלה של פלוני הממונה הוסרה ממנו, עד שמגיע הקול ההוא בכל הרקיעים, ועד שמגיע לאלו המושלים בעוה"ז, התלויים באותו הממונה. ויוצא הקול ומכריז בכל העולם, עד שמגיע לעופות ולילדים, ולאלו הכסילים שבבני אדם, שאינם יודעים מה שאומרים.

.87 ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף. מלך חדש, חדש ממש, שהיה מחדש גזרות, שלא חידש מלך אחר מקודם לכן. אשר לא ידע את יוסף, שלא ידע כל הטוב ההוא, שעשה יוסף בארץ מצרים, שכתוב, ויָבֵא יוסף את הכסף בֵיתה פרעה, וקיים אותם בשנות הרעב. כל זה לא זכר, ועשה עצמו, כאילו לא ידע את כל זה.

.88 ויקם מלך חדש על מצרים. מי שהיה שפל קם למלוך מעצמו, אע"פ שלא היה ראוי למלוכה, ובכוח העשירות קם. כעין אחשוורוש, שלא היה ראוי למלוכה, וקם למלוך מעצמו, וקם בכוח העשירות, ורצה לאבד את ישראל מן העולם.

אף כאן בפרעה, לא היה ראוי זה למלך, וקם למלוך מעצמו, ורצה לאבד את ישראל מן העולם, כמ"ש, ויאמר אל עמו, הנה עַם בני ישראל רב ועצום ממנוּ, הבה נתחכמה לו פן יִרבה. וכשקם מלך למעלה, המלאך הממונה, קם מלך למטה.

משא מצרים

.89 משא מצרים, הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים, ונעו אלילי מצרים מפניו. כל המלכים שבעולם, וכל העמים שבעולם, אינם חשובים כלום לפני הקב"ה. ובמצרים, אע"פ שכל אלו הגבורות, והיד הרוממה שגילה הקב"ה במצרים, כתוב, הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים. בכל העמים שבעולם, לא היה כן, אלא שהקב"ה גזר גזרה והיא נעשית. ולמה במצרים הוא עצמו בא לעשות שְׁפָטים בהם?

.90 אלא משום שהמלך היה בא להוציא את המטרוניתא, שהייתה שם, והיה בא משום כבודה של המטרוניתא, השכינה, שירדה עימהם בגלות. ועל זה שהיה רוצה הקב"ה בכבודה, בא אליה להקים אותה, ולתת לה יד לזקוף אותה, כמו שעתיד הקב"ה לעשות בסוף גלות אדום.

.91 א"כ, שבשביל המטרוניתא היה בא הקב"ה למצרים, הרי בגלות בבל המטרוניתא הייתה שם, למה לא היה כך? החטא גרם, כי נטלו נשים נוכריות, והכניסו ברית הקדוש ברשות אחר, ומשום זה נאבדו מהם הניסים והאותות, שהיה ראוי לעשות להם. מה שלא היה כן בגלות מצרים, שכולם היו שבטי יה. בני ישראל באו לגלות, ובני ישראל יצאו מהגלות בלי חטא.

.92 בגלות אדום רוצה הקב"ה להתכבד בעולם, ולבוא בעצמו להקים את המטרוניתא ולנער אותה מהעפר שלה. אוי למי שיהיה שם לפניו, בשעה שיאמר, התנערי מעפר קומי, שבי ירושלים הִתפתחי מוֹסְרֵי צווארךְ. מיהו המלך והעם, שיקום לפניו?

.93 ונעו אלילי מצרים מפניו. אלילי מצרים, אינו כתוב על האבנים והעצים, שעשו מהם אלילים, אלא על כל אלו מדרגות הממונים העליונים, ועל עבודות התחתונים אליהם. הם נעים ונענשים. ובכל מקום שגלו ישראל, הקב"ה מבקש אותם ומתקבלים מאלו העמים.

.94 כתוב, כה אמר ה', מצרים ירד עַמי בראשונה לגור שם, ואַשוּר באפס עשָׁקוֹ. זוהי תרעומת, שהתרעם הקב"ה על אשור, ואמר, ראו מה עשה לי אשור. שהרי מצרים, שעשיתי בהם כל אלו הדינים, ועַמי ירד שם לגור ביניהם, והמצרים קיבלו אותם ביניהם, ונתנו להם מיטב הארץ, ארץ גושן, ואע"פ שעינו אותם בגלות, לא הסירו הארץ מהם, כמ"ש, רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל, לא היה ברד.

ומיטב ארץ מצרים הייתה, כמ"ש, במיטב הארץ, בארץ רעמסס, שהייתה בגושן. ועוד שלא החסירו מהם כלום, כמ"ש, וממקנה בני ישראל לא מת אחד. הרי שלא גזלו את המקנה שלהם. ועכ"ז נידונו בכמה דינים.

.95 אבל אשור באפס עשקו. שהשליך אותם בארץ שבסוף העולם, ולקח את הארץ שלהם. וכמו שהמצרים, שעשו כל אלו טובות לישראל, נידונו בכל אלו הדינים, אשור ואדום ושאר העמים, המצֵרים להם והורגים אותם ולוקחים את כספיהם, על אחת כמה וכמה, שהקב"ה ירצה לכבד את שמו עליהם, כמ"ש, והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי. במצרים היה זה במלך אחד, ובגאולה השלמה העתידה, יהיה זה בכל המלכים שבעולם.

וַיָקָם מלך חדש

.157 בכל יום עושה הקב"ה מלאכים שליחים לעולם, כמ"ש, עושה מלאכיו רוחות. עשה, לא כתוב, אלא, עושה, לשון הווה. משום שבכל יום ויום עושה. ובעת ההיא התמנה מלאך ממונה אחד על מצרים, כמ"ש, וַיָקָם מלך חדש. חדש ודאי, הוא הממונה, שהקב"ה עשה אותו עתה.

.158 אשר לא ידע את יוסף. כי הממונה ממקום הפירוד היה, כמ"ש, ומשם ייפרד, והיה לארבעה ראשים. והראשון מהפירוד ההוא היה נהר מצרים. כמ"ש, ושם האחד פישון, שהוא נהר מצרים. ומשום זה לא ידע את יוסף, המקום שכל הייחוד שורה בו. כי יוסף, יסוד, צדיק, שכל ייחודי זו"ן נעשים עימו. והפירוד לא ירצה לדעת את הייחוד.

וילך איש מבית לוי

.180 כתוב, וילך איש מבית לוי, וייקח את בת לוי. זהו גבריאל, כמ"ש, והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה. מבית לוי, כנ"י, מלכות, הבאה מצד השמאל, כי גבריאל הוא מצד השמאל. וייקח את בת לוי, הנשמה.

.181 בשעה שנולד גופו של צדיק בעוה"ז, קורא הקב"ה לגבריאל, שלוקח הנשמה ההיא אשר בגן, המלכות, ומוריד אותה לגופו של הצדיק שנולד בעוה"ז. וגבריאל מופקד עליה ושומר אותה.

.182 הלוא אותו המלאך הממונה על רוחות הצדיקים, שמו לילה, ואיך נאמר שהוא גבריאל? ודאי שמו לילה, משום שבא מצד שמאל, וכל הבא מצד שמאל נקרא לילה. אבל שמו בעצם הוא גבריאל.

.183 וילך איש, זה עמרם. וייקח את בת לוי, זוהי יוכבד. ובת קול ירדה ואמרה לעמרם, שיזדווג בה, כי הזמן קרוב לגאולת ישראל ע"י הבן שייוולד מהם.

.184 והקב"ה עזר לו, שהשכינה שרתה על מיטתם, והכוונה שלהם בדבקותם יחד הייתה בשכינה. וע"כ לא הוסרה השכינה מאותו הבן שהולידו, לקיים את הכתוב, והתקדשתם והייתם קדושים. שהאדם המקדש עצמו מלמטה, הקב"ה מקדש אותו מלמעלה. כמו שכוונתם הייתה בדבקות השכינה, כן התדבקה השכינה באותו המעשה ממש שעשו.

.185 אשריהם הצדיקים, שרצונם הוא בדבקות הקב"ה תמיד. וכמו שהם דבקים בו תמיד, כן הוא דבוק בהם, ואינו עוזב אותם לעולם. אוי לרשעים, שרצונם ודבקותם מתרחקים מהקב"ה. ולא די להם שמתרחקים ממנו, אלא עוד מתדבקים בצד הטומאה. עמרם שהתדבק בהקב"ה, יצא ממנו משה, שהקב"ה לא סר ממנו לעולם, והשכינה התדבקה בו תמיד. אשרי חלקו.

.186 ותהר האישה ותלד בן ותֵרא אותו כי טוב הוא. שנולד מהול. כי הברית נקרא טוב, כמ"ש, אִמרו צדיק כי טוב. וצדיק הוא הברית.

.187 אור השכינה שהאיר בו, ראתה. שבשעה שנולד, התמלא כל הבית אור, שכתוב, ותרא אותו כי טוב הוא. וכתוב, וירא אלקים את האור כי טוב. וכמו שהטוב ההוא סובב על אור, כן הטוב שכאן סובב על אור. ועל זה כתוב, כי טוב הוא. והכול היה בו, שהיה בו אור השכינה, וכן שנולד מהול.

וַתִצְפְּנֵהוּ שלושה ירחים

.188 וַתִצְפְּנֵהוּ שלושה ירחים. רומז, שלא הוכרה מעלת משה בזוהר העליון עד שלושה ירחים. כי אז ניתנה התורה על ידו, והשכינה התגלתה ושרתה עליו לעיני כל. כמ"ש, ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה'. וכתוב, ולא יָכלה עוד הַצפינוֹ. כי עד אותה שעה לא נודע דיבורו עם הקב"ה. ואז כתוב, משה ידבר והאלקים יעננו בקול.

.189 ותיקח לו תיבת גוֹמֶא. רומז על הארון, שלוחות הברית באו בתוכו. תיבת גומא, ארון הברית. וַתַחְמְרָה בחֵמר ובזפת, כי הארון היה מחופֶה מבפנים ומבחוץ. זו התורה, שהחמיר אותה הקב"ה במצוות עשה ובמצוות לא תעשה.

.190 ותָשֶׂם בה את הילד. הוא ישראל, כמ"ש, כי נער ישראל ואוהבהו. ותשם בסוּף, שלא היה חיוב לעשות את מצוות התורה עד סוף, שבאו ישראל לארץ, לסוף ארבעים שנה. על שפת היאור, ע"פ הדיבור של המורים תורה וחוקה לישראל. ששפת היא כמו שפה ודיבור, והיאור, הוא לשון מורה.

.191 וילך איש. זהו הקב"ה, שכתוב בו, ה' איש מלחמה. מבית לוי, זהו הקב"ה שהלך מהמקום ששׁם חכמה עליונה, אבא עילאה, ואותו הנהר, אמא עילאה, מתחברים יחד ואינם נפרדים לעולם. שהלך ממקום היסוד דאו"א עילאין, מבית לוי, מלשון לווייתן, יסוד. שהִשְׁרה הלווייתן לשמחה בעולם, שהוא השכינה, כמ"ש, לווייתן זה יצרת לשחק בו. וייקח את בת לוי, זהו הקב"ה, המקום שאור הלבנה מאיר, השכינה.

.192 ותהר האישה. כלומר השכינה, כמ"ש, לזאת ייקָרא אישה. וזא"ת, שֵׁם השכינה. בתחילה הייתה בת לוי, יסוד דאו"א, הנקרא לווייתן. וכך זה ודאי, כי או"א בנו את הנוקבא. הייתכן שבתחילה היא בת לוי, ועתה אישה? כך זה ודאי, אישה מטרם שנישאת נקראת בת פלוני, ע"ש אבא ואמא שלה. ואחר שנישאת נקראת אישה על שמה עצמה. בת, אישה וכלה מדרגה אחת היא, השכינה.

.193 ותצפנהו שלושה ירחים. אלו הם שלושה ירחים, תמוז אב וטבת, שאין בהם גילוי השכינה, מחמת הדינים הקשים השורים בעולם. שמטרם שירד משה לעולם, היה נמצא למעלה עם השכינה, וע"כ התחברה עימו השכינה מיום שנולד. מכאן הרוחות של הצדיקים נמצאים למעלה בגן עדן, מטרם שירדו לעולם.

.194 מהו, ותיקח לו תיבת גומא? שציפתה אותו בסימנים, שיהיה נשמר מאלו דגי הים השטים בים הגדול, הקליפות והמזיקים. כמ"ש, שָׁם רֶמשׂ ואין מספר. והיא ציפתה אותו, להיות נשמר מהם ע"י ציפוי כבוד של שני צבעים, לבן ושחור.

החֵמר לבן ימין, והזפת שחור שמאל, המעורב במלכות דמדה"ד, שאז נהפך האדום שבו לשחור. והניחה את משה, קו אמצעי, ביניהם, שיהיה נודע עימהם, בדעת, קו אמצעי, כי עתיד לעלות ביניהם בזמן אחר, לקבל התורה.

.195 ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. בת פרעה באה מצד שמאל של דין הקשה, לרחוץ על היאור. על היאור הוא בדיוק, ולא על הים. כי הים רומז על המלכות דקדושה, אבל היאור הוא דין הקשה שמצד שמאל, שהמצרים עשו אותו לעבודה זרה שלהם. וכיוון שבת פרעה רחצה שם, נמצאת גם היא מדין הקשה ההוא.

.196 הרי כתוב, ומַטְך אשר הכית בו את היאור. ומשה לא היכה אלא את הים. ולמה הכתוב גם קורא לו יאור? אלא יאור, הוא שהיכה אהרון ע"י משה, והשווה הכתוב כמו שהוא עצמו עשה זה.

.197 כמ"ש, ויימלא שבעת ימים אחרי הַכּוֹת ה' את היאור. אע"פ שאהרון היכה אותו. אלא על שבא מצד הקב"ה, קרא לו הכתוב, אחרי הכות ה'. כן אח"כ קרא לו ע"ש משה, משום שאהרון עשה על פיו.

ונערותיה הולכות על יד היאור, הם שאר המחנות הבאים מצד ההוא של היאור.

.198 ותפתח ותִראהו את הילד. כתוב, ותראהו. הלוא, ותרא, היה צריך לומר? אין דבר בתורה, שאין בו סודות עליונים ומכובדים. אלא שהרושם של המלך והמלכה, ת"ת ומלכות, ו' ה', נמצא בו. וע"כ כתוב ותראהו, עם אותיות ה' ו' יתרות. ומיד, שראתה את זה, כתוב, ותחמול עליו. עד כאן מדבר הכתוב למעלה בעולמות עליונים, מכאן והלאה מדבר למטה, חוץ מהכתוב הזה.

ותיתַצַב אחותו מרחוק

.199 ותיתַצַב אחותו מרחוק. אחותו של ז"א שקרא לכנ"י, אחותי. כמ"ש, פתחי לי, אחותי רעייתי. כלומר, השכינה ניצבה על משה לשמור אותו. מרחוק, כמ"ש, מרחוק ה' נראָה לי. כלומר, שאין השמירה בגלוי אלא בסתר, מרחוק.

.200 משמע שהצדיקים, מטרם ירידתם לעולם, הם נודעים למעלה. וזהו לכל הצדיקים. וכש"כ משה, שע"כ כתוב עליו, ותראה"ו עם ה"ו, שהוא הרושם של המלך והמטרוניתא. וכן משמע, שנשמות הצדיקים נמשכו ממקום עליון. כמ"ש, וילך איש מבית לוי, יסוד דחו"ב, המקום העליון. ונשמע מכאן, שיש אב ואם לנשמה, זו"ן. כי איש זה ז"א. ובת לוי זוהי הנוקבא. כמו שיש אב ואם לגוף בארץ.

ונשמע, שבכל הבחינות, בין למעלה ובין למטה, באים הכול ונמצאים מזכר ומנקבה. כמ"ש, תוצֵא הארץ נפש חיה. הארץ כנ"י, הנוקבא נפש חיה, הנפש של אדה"ר. כי זו"ן הם אב ואם של אדה"ר. אשרי חלקו של משה הנביא הנאמן, מכל שאר נביאי העולם.

.201 ותיתצב אחותו. זוהי חכמה, הנוקבא, שנקראת חכמה תחתונה. כמ"ש, אמור לחכמה אחותי את. מעולם לא הוסרה גזרת הדין מן העולם. כי בכל שעה שהיו חוטאים ישראל, היה הדין מקטרג עליהם. ואז, כמ"ש, ותיתצב אחותו מרחוק, שהתרחקה השכינה מהם, כמ"ש, מרחוק ה' נראה לי.

ותרד בת פרעה

.202 ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, ונערותיה הולכות על יד היאור. בשעה שפסקו ישראל מהתורה, מיד, ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. שמדה"ד, בת פרעה, הייתה יורדת להתרחץ, מהדם של ישראל, מהפגם שלהם על עלבונה של התורה. כי יאור פירושו תורה. ונערותיה הולכות על יד היאור. הן האומות שהולכות ורודפות את ישראל, על יד היאור. על סיבת עלבונה של התורה, שאלו שלומדים בה הרפו את ידיהם ממנה.

.203 כל הדברים שבעולם תלויים בתשובה ובתפילה שהאדם מתפלל להקב"ה. וכש"כ מי שמוריד דמעות בתפילתו, שאין שער שאלו הדמעות לא תבואנה בו. כתוב, ותפתח ותראהו את הילד. ותפתח, זוהי השכינה, העומדת על ישראל כאם על הבנים. והיא פותחת תמיד בזכותם של ישראל.

.204 כיוון שפתחה ותראהו את הילד, ילד שעשועים, ישראל, שחוטאים לפני מלכם תמיד, ומיד שמתחננים לפני הקב"ה, חוזרים בתשובה ובוכים לפניו, כבן הבוכה לפני אביו. כתוב, והנה נער בוכה. כיוון שבכה, הוסרו ממנו כל הגזרות הקשות שבעולם. כמ"ש, ותחמול עליו, שהתעוררה עליו ברחמים, ותחמול עליו.

.205 ותאמר, מילדי העברים זה, שהם רכי לב. ולא מילדי העכו"ם, שהם קשי עורף וקשי לב. מילדי העברים, שהם רכי לב בזכותם של האבות והאימהות לשוב לפני אדונם. ותקרא את אם הילד, רחל אימנו, שהייתה בוכה. כמ"ש, קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה. ישראל בוכה, ואֵם הילד, רחל, בוכה.

.206 לעת"ל, כמ"ש, בבכי יבואו ובתחנונים אובילֵם. בזכות הבכייה של אם הילד, אימם של ישראל, רחל, יבואו ויתקבצו מהגלות.

ועוד, גאולת ישראל אינה תלויה אלא בבכייה. ייגאלו, כשתִשְלמנה ותכְלינה בכי הדמעות שבכה עשיו לפני אביו. שכתוב, ויישא עשיו קולו ויֵבְך. ואלו הדמעות הורידו את ישראל לגלות. לכן, כיוון שתכלינה אלו הדמעות ע"י הבכייה של ישראל, ייצאו מהגלות. כמ"ש, בבכי יבואו ובתחנונים אובילם.

וייפֶן כה וכה

.207 וייפֶן כה וכה ויַרְא כי אין איש, ויַך את המצרי ויטמנהו בחול. כי ראה באלו נ' (50) אותיות שישראל מייחדים בכל יום, שמע ישראל, שיש בהם פעמיים כ"ה (25) אותיות. ולא ראה במצרי שיאמר אותם. וייפן כה וכה. כה ראשון הוא, שראה, אם היה בו מע"ט. וכה שני הוא, שראה, אם עתיד לצאת ממנו בן צדיק. מיד, וירא כי אין איש. ראה ברוח הקודש, שלא עתיד לצאת ממנו בן צדיק.

.208 כמה רשעים הם בעולם, שמולידים בנים טובים יותר מהצדיקים. ואותו הבן הטוב שיוצא מהרשע, הוא טוב ביותר, להיותו טהור מטמא, אור מתוך החושך, חכמה מתוך הטיפשות. וזה טוב יותר מכל.

ויישב על הבאר

.209 כתוב, ויַרְא איש מצרי מכה איש עברי מאֶחיו, וייפן כה וכה ויַרְא כי אין איש. מהו רומז פעמיים וירא? הכול ברוח הקודש הסתכל וראה. ומשום זה הסתכל בו והרג אותו, כלומר שהרג אותו בהסתכלותו בו. וע"כ כתוב פעם שנייה, וירא.

והקב"ה סיבב הכול, כדי שמשה ילך אל אותו באר, כמו שהלך יעקב אל אותו הבאר. שכתוב במשה, ויישב בארץ מדיין ויישב על הבאר. וביעקב כתוב, וירא והנה באר. ולמה לא כתוב ביעקב, ויישב, אלא כתוב, וירא? משום שאע"פ שמשה ויעקב היו במדרגה אחת, בקו אמצעי, מ"מ התעלה משה בזה יותר ממנו.

כי יעקב הוא בחינת ת"ת, ומשה הוא בחינת הדעת שבפנימיות ת"ת. הבאר היא המלכות בת זוגו של הת"ת. וכיוון שמשה פנימיות ת"ת, ע"כ כתוב בו, ויישב, וביעקב רק, וירא, בלבד.

.210 אותה הבאר שראה יעקב וראה משה, האם זוהי הבאר שחפרו אותה אברהם ויצחק, שהם ב' הקווים ימין ושמאל דז"א?

המלכות נקראת באר. ומִתחילה, מקודם בריאת העולם, הייתה במדה"ד ולא הייתה ראויה לקבל שום אור, עד שחפרו אותה אברהם ויצחק. פירושו, שהעלו אותה לבינה, למדה"ר, ונתקנה שם. ותיקון זה, החפירה לעשות אותה בית קיבול, נעשה בעת בריאת העולם.

ואם זהו מצב הבאר, שראו יעקב ומשה, למה לא כתוב בהם, שחפרו אותו או תיקון אחר, אלא כתוב, ויישב על הבאר, בלי תיקון מוקדם? אלא, אין הבאר של יעקב ומשה כמצב הבאר שחפרו אותה אברהם ויצחק. אלא משעה שנברא העולם, נבראה באר זו. כלומר, שכבר הייתה במצב שלאחר התיקון. ובערב שבת בין השמשות נברא פי הבאר, היסוד שלה, ע"י עלייתה אז לבינה. ובמצב הזה אינה צריכה עוד לתיקון. וזוהי הבאר שראו יעקב ומשה. וע"כ כתוב, ויישב על הבאר, בלי שום תיקון מוקדם.

.211 אלו רודפי צדק, שרודפים לתיקון המלכות, שנקראת צדק, ע"י ג' קווים שבז"א, הם התובעים בזרוע האמונה, המשכת קו שמאל למלכות, שנקראת אמונה. הם שהתדבקו בקשר האמונה שבקו ימין. הם שיודעים דרכי מלך העליון, ז"א, קו האמצעי. קִרבו שִמעו, אותם הרודפים לתקן את המלכות ולהאיר אותה בג' קווים, שמעו כיצד נעשה סדר הייחוד הזה.

כתוב ביעקב, וירא, והנה באר בשדה ושלושה עדרי צאן רובצים עליה. באר היא שם המלכות בעת שמקבלת ג"ר. וג"ר אלו אינה מקבלת מג"ר דג"ר, אלא מנה"י דג"ר. מטעם, שחו"ב דג"ר נעלמים עם הכרעת קו אמצעי ביניהם. ויורדים ונעשים לב' זרועות חו"ג וקו אמצעי ת"ת, שהם מכונים ו"ק דג"ר. אמנם גם מחג"ת לא תוכל המלכות לקבל חכמה, כי בהם שולטים רק החסדים.

אלא אחר שב' הקווים יורדים לנו"ה, שבהם מקום גילוי החכמה, אז תוכל המלכות לקבל מהם הג"ר, שהיא רק נה"י דג"ר בלבד. וע"ש קבלת הג"ר מנה"י הללו, נקראת המלכות בשם באר. כמ"ש, והנה באר בשדה, ושלושה עדרי צאן, נה"י, רובצים עליה. ונקראת ג"כ, שדה תפוחים קדושים, כי נה"י נקראת שדה תפוחים, והמוחין דחו"ב שבהם נקראים קדושים.

.212 כשעולים ויוצאים שני הקווים חו"ב לקראת הקו האמצעי האחד, הם מקבלים אותו בין שתי הזרועות, חו"ג. שמחמת קבלתם את קו האמצעי ירדו חו"ב ונעשו חו"ג, כי הסתלקו מהם ג"ר דג"ר.

אמנם עוד המלכות אינה יכולה לקבל חכמה מהם, כי שם שליטת אור החסדים, והחכמה מכוסה שם. עד שחו"ג יורדים למטה, שנעשים נו"ה. הם שניים, עיקר המוחין, ימין ושמאל, שנעשים לנו"ה. ואחד ביניהם, שצריכים בהכרח לקו האמצעי, יסוד, שיכריע ביניהם. כי המכריע בין חו"ג נקרא ת"ת, והמכריע בין נו"ה נקרא יסוד.

שניים הללו שירדו למטה, הם מושב שהנביאים יונקים מהם, כלומר, מנו"ה. אחד שביניהם, יסוד, המתחבר בכל, הן בקו ימין והן בקו שמאל, לוקח מכולם חכמה וחסדים. כי להיותו הקו האמצעי המקיים הארתם, ע"כ מקבל הארתם גם לעצמו. כי זה הכלל, כל האורות שהתחתון גורם להתקיים בעליונים, זוכה בהם בשלמותו גם הוא.

.213 הבאר הקדושה ההיא, המלכות, במוחין דג"ר עומדת תחת נה"י. והיא שדה תפוחים קדושים. מהבאר ההיא יושקו העדרים, שהם כל אלו המרכבות של המלאכים, וכל אלו המלאכים בעלי כנפיים. שלושה רובצים על הבאר הזו, ג"ס נה"י. והבאר הזו מתמלאת באור הג"ר, והיא נקראת אדנ"י.

כמ"ש, אדנ"י ה' אתה החילותָ. וכתוב, והאר פניך על מקדשך השָמֵם למען אדנ"י, אדון כל הארץ. כי כשיש לה ג"ר, נקראת בלשון זכר אדון, כמ"ש, הנה ארון הברית אדון כל הארץ. בה גנוז מקור אחד קדוש, יסוד, הנובע בה תמיד וממלא אותה, שנקרא ה' צבאות.

.214 ולכוהן מדיין שבע בנות ותבואנה ותִדלֶינה, ותְמַלאנה את הרְהָטים להשקות צאן אביהן. אם הבאר הזו היא הבאר של יעקב, הרי כתוב ביעקב, ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר. ולמה בנות יתרו לא נצרכו לזה, אלא כמ"ש, ותבואנה ותדלינה, בלי טרחה אחרת, לגלול את האבן מעל פי הבאר?

.215 יעקב הסיר את האבן מן הבאר. כי כתוב, ונאספו שמה כל העדרים, והשיבו את האבן על פי הבאר. אבל ביעקב לא כתוב, ויָשֵב את האבן. כי אח"כ לא היו צריכים עוד אל האבן, כי מתחילה המים לא היו עולים. כיוון שבא יעקב, עלו לקראתו המים, כי התרבו. וע"כ האבן ההיא לא הייתה על פי הבאר, שלא היו צריכים לשמירה. וע"כ נאמר בבנות יתרו, ותבואנה ותדלינה. בלי טרחה לגלול את האבן.

באר של משה ויעקב

.228 אשרי חלקם של הצדיקים. יעקב ברח מפני אחיו, והזדמנה לו באר, הנוקבא. כיוון שהבאר ראתה אותו, המים הוכרו לבעליהם, ועלו אליו במ"ן. ושמחו עימו. ושם התחברה עימו בת זוגו רחל.

משה ברח מפני פרעה, והזדמנה לו באר. והמים ראו אותו, והוכרו לבעליהם, ועלו אליו במ"ן. ושם התחברה עימו בת זוגו ציפורה.

.229 מה ההפרש בין משה ליעקב? ביעקב כתוב, ויהי כאשר ראה יעקב את רחל, וייגש יעקב ויָגל את האבן מעל פי הבאר ויַשְׁק את צאן לבן אחי אימו. במשה כתוב, ויבואו הרועים ויגרשוּם, וַיָקָם משה ויושיעָן, ויַשְׁק את צאנם. בוודאי היה יודע משה, אחר שראה את המים עולים אליו, ששם תזדמן לו בת זוגו. ועוד, שהרי רוח הקודש לא פסק ממנו לעולם. ובו היה יודע, שציפורה תהיה בת זוגו. אמר משה, ודאי כשיעקב בא לכאן והמים עלו לקראתו, הזדמן לו אדם שאסף אותו לביתו, ונתן לו כל מה שצריך. גם לי יהיה כן.

.230 יתרו כומר לעבודה זרה היה. כיוון שראה שאין ממש בעבודה זרה, נפרד מעבודתה. קם העם והחרים אותו. כיוון שראו שבנותיו באו להשקות את צאנו, היו מגרשים אותן. כי מתחילה היו הם עצמם רועים את צאנו, להיותו הכומר שלהם. כיוון שראה משה ברוח הקודש, שעל דבר עבודה זרה היו עושים לו את זה, מיד, ויקם משה ויושיען, וישק את צאנם. ונעשה הכול מחמת קנאה אל הקב"ה.

שחורה אני ונאווה

.232 ותאמרנה, איש מצרי הִצילנו. אמרו ולא ידעו מה שאמרו. משל לאדם, שהיה יושב במדבר, ועברו ימים שלא אכל בשר. יום אחד בא דוב לחטוף כבש אחד, וברח הכבש והדוב רדף אחריו, עד שהגיעו לאותו האדם שבמדבר. ראה את הכבש, והחזיק בו ושחט אותו, ואכל בשר. נמצא, שהדוב גרם שאותו אדם יאכל בשר. אף כאן, המצרי שנהרג ע"י משה, גרם שמשה יברח ויבוא למדיין אל הבאר. וע"כ כתוב, איש מצרי הצילנו, ברוח הקודש. כלומר, המצרי שמשה הרג אותו.

.233 ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה את יעקב, איש וביתו באו. ישראל הוא שם הגדלות. א"כ, למה נזכר שם זה בבואם לגלות מצרים? ולמה חוזר אח"כ, את יעקב, שהוא שם הקטנות?

אלא כמ"ש, שחורה אני ונאווה, בנות ירושלים כאוהלי קֵדר כיריעות שלמה. שחורה אני ונאווה, זוהי כנ"י, השכינה, שהיא שחורה מהגלות. ונאווה, שהיא נאווה בתורה ובמצוות ובמע"ט שישראל עושים. בנות ירושלים הן הנשמות, שעוסקות בתורה ובמצוות, שמשום כך הן זוכות לרשת את ירושלים של מעלה, השכינה. כאוהלי קֵדר, אע"פ שהיא קודרת בגלות, עכ"ז במעשים היא כיריעות שלמה, האורות של המלך שהשלום שלו, ז"א.

כיוון שב' בחינות הן בגלות. שמצד עצם הגלות יש דינים וקטנות, ומצד המע"ט, שהצדיקים עושים בגלות, הם נאים ומעלים את השכינה ליריעות שלמה. וע"כ מבחינת המע"ט, כתוב, בני ישראל הבאים מצריימה, השם של גדלות. ומבחינת עצם הגלות, כתוב, את יעקב איש וביתו באו, השם של קטנות.

בְּרח דודי

.234 רבי חייא הגדול הלך אל רבי שמעון. וראה מסך של אש, שהיה מפסיק בבית. ורבי שמעון ותלמידיו היו מהמסך ולִפְנים. תמה רבי חייא ואמר, אשמע דבר מפיו מכאן, מאחורי מסך האש.

.235 שמע קול של אחד מהתלמידים של רבי שמעון, שהיה אומר, בְּרח דודי ודְמה לך לצבי או לעופר האיילים. כל ההשתוקקות שהשתוקקו ישראל אל הקב"ה, היא תאוותם של ישראל, שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעופר האיילים.

.236 אין חיה בעולם עושה כמו הצבי או עופר האיילים, שבזמן שהוא בורח, הולך מעט מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו. ולעולם תמיד, הוא מחזיר את ראשו לאחוריו.

כך אמרו ישראל, ריבונו של עולם, אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו, יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האיילים, שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהיה בו מקודם ועזב אותו וברח משם. כמ"ש, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מְאסתים ולא גְעלתים לכַלותם להפר בריתי איתם.

הצבי ישן בעין אחת, ובאחרת הוא ער. כך אמרו ישראל אל הקב"ה, עשה כמו הצבי, כמ"ש, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

.237 שמע רבי חייא ואמר, הן העליונים עוסקים בתורה בפנים הבית, ואני יושב מבחוץ. בכה. שמע רבי שמעון ואמר, ודאי שהשכינה מבחוץ, עם רבי חייא. מי ייצא ויכניס אותו? אמר רבי אלעזר בנו, אם אשרף, ביציאתי דרך המסך של אש, לא אהיה נשרף, כי השכינה היא מבחוץ, אצל רבי חייא. תיכנס השכינה ותהיה האש של המסך בשלמות.

שמע רבי אלעזר קול שאמר, עוד לא נסמכו העמודים, ג' קווים, ועוד לא נתקנו השערים, נ' (50) שערי בינה, ומקְטַנֵי הבשׂמים שבעדן הוא עתה. מקטני הנשמות, המכונות בשמים. כלומר, שעוד לא זכה רבי חייא למדרגות שבעולם התיקון, שהם תיקון ג' קווים ונ' שערי בינה. וע"כ אינו ראוי להיכנס מבפנים למסך. וע"כ לא יצא רבי אלעזר להכניס אותו.

.238 ישב רבי חייא, בכה ונאנח. פתח ואמר, סוֹב דְמה לך דודי לצבי או לעופר האיילים. ע"פ הפירוש ששמע מרבי שמעון, שאע"פ שבורח, הוא מחזיר ראשו לאחוריו, ואינו מתרחק. אז נפתח שער המסך. אבל רבי חייא לא נכנס.

נשא רבי שמעון עיניו וראה שנפתח שער המסך. אמר, משמע שניתן רשות למישהו מבחוץ, ואנחנו בפנים, ולא נכניס אותו? קם רבי שמעון, הלך האש ממקומו עד מקומו של רבי חייא. אמר רבי שמעון, ניצוץ אור הקליטה כבר התפשט לחוץ, לרבי חייא, ואני כאן מבפנים, ולא אכניס אותו? נאלם פיו של רבי חייא, מחמת האש שהתפשטה אליו.

.239 כיוון שנכנס רבי חייא לבפנים, השפיל עיניו ולא הרים ראשו. אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו, העבר ידך על פיו של רבי חייא, שאינו יודע בזה, כי אינו רגיל בו, ואינו יודע לשׁית עצה בנפשו. קם רבי אלעזר, והעביר ידו על פיו של רבי חייא. פתח רבי חייא את פיו ואמר, עיני ראתה, מה שלא ראיתי מעודי, וקומתי הזדקפה, שלא חשבתי כל כך מעולם, טוב למות באש זהב הטוב הבוער.

כי יש מוחין דאחוריים וחיצוניות, הנמשכים מקו שמאל בלי ימין, בעניין יציאת נקודת השורוק, בינה שחזרה לראש א"א. והראש דא"א, יש בו אור חכמה בלי חסדים. וחכמה בלי חסדים מאירה רק בג"ר ולא בזו"ן ובבי"ע. וע"כ גם החכמה אינה מאירה בהם, בהיותם שמאל בלי ימין. ונבחנים משום זה למוחין דאחוריים וחיצוניות.

ואין השמאל מתחבר בימין, אלא ביציאת קו אמצעי במסך דחיריק. שבכוח המסך וקומת החסדים, הוא מכניע את קו השמאל ומחבר אותו בימין. ומתלבשת החכמה שבשמאל בחסדים שבימין. ואז יכולה החכמה להאיר בשלמות.

ויש לזכור כאן עניין ג' הנקודות חולם שורוק חיריק. ומוחין הללו, הבאים בהכרעת קו אמצעי, בכוח המסך דחיריק, נקראים מוחין דפנים ופנימיות. ויש מעלה בקו שמאל שאינה בקו אמצעי. כי קו שמאל מושך חכמה מהראש דא"א, ג"ר דג"ר, אע"פ שאינם מאירים בו. ויש מעלה בקו אמצעי שאינה בקו שמאל. כי קו אמצעי מאיר בכל השלמות, מחמת התלבשות החכמה בחסדים, אמנם אין בו אלא ו"ק דג"ר, כי כוח המסך דחיריק ממעט אותו מג"ר דג"ר.

ורבי חייא היה במדרגת מוחין דאחוריים, הבאים מקו שמאל, מטרם הכרעת הקו האמצעי. ורבי חייא הגדול הלך אל רבי שמעון. שהיה דרכו תמיד ללמוד, איך הולכים במדרגות מחיל אל חיל. וראה מסך של אש, שהיה מפסיק בבית. שהרגיש ברבי שמעון את המסך דחיריק שבקו אמצעי, שממנו מקבל רבי שמעון המוחין דפנים שלו. אשר מסך זה מפסיק את המוחין דחכמה, המכונה בית, שמסלק ממנו הג"ר דג"ר, ואינו מאיר אלא בו"ק דג"ר.

תמה רבי חייא, כי נדמה לו שהוא קטן ממנו. כי רבי חייא, אע"פ שהיה במוחין דאחוריים, היה לו ג"ר דג"ר, כדרך קו שמאל. ורבי שמעון אין לו אלא ו"ק דג"ר, מסיבה שמשתמש בקו אמצעי. וע"כ חשב רבי חייא את המוחין של עצמו יותר פנימיים מהמוחין של רבי שמעון, ואמר, אשמע דבר מפיו מכאן, כלומר, ו"ק דג"ר.

שמע קול של אחד מהתלמידים של רבי שמעון, שהיה אומר, בְּרח דודי ודְמה לך לצבי או לעופר האיילים. כל ההשתוקקות שהשתוקקו ישראל אל הקב"ה, היא תאוותם של ישראל, שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעופר האיילים, שהוא מחזיר את ראשו לאחוריו. שבשעה שישראל אחוזים בקו שמאל, בורח הקב"ה מהם, ואינו מאיר להם.

אמנם אין בריחה זו עניין של הסתלקות, אלא להיפך, כי רוצה להאיר להם בחינת ראש, חכמה. אלא שחסר להם חסדים, ואין הראש יכול להאיר להם בלי התלבשות בחסדים. ע"כ בורח מהם, עד שמקבלים המסך דחיריק, שעליו יוצא קו אמצעי. ואז מאיר הראש שלו באחוריו, בקו שמאל, משום שעתה, ע"י קו אמצעי, מתלבשת החכמה בחסדים ומאירה בשלמות, אלא בו"ק דג"ר. וזהו נבחן, שבורח כצבי, שמחזיר ראשו לאחוריו.

וזהו שהתפללו ישראל, אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו, משום שנאחזנו בקו שמאל, שהחכמה אינה מאירה מחמת החיסרון של החסדים, וע"כ גרמנו שהקב"ה הסתלק מבינינו. יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האיילים, שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהניח, כן הבריחה של הקב"ה תחזיר את ראשו, הג"ר, למקום שהניח, קו שמאל, שמשםהסתלק.

הצבי ישן בעין אחת, ובאחרת הוא ער. כך אמרו ישראל אל הקב"ה, עשה כמו הצבי. עיניים, חכמה, ויש בהם ע"ס, שהג"ר באחת, ובאחרת ז"ת. ושינה היא הסתלקות המוחין. והתפללו ישראל, שהסתלקות זו לא תשלוט אלא בעין אחת, ג"ר דחכמה, ולא בשנייה, ו"ק דחכמה, שהם צריכים להתקיים אח"כ ע"י הקו האמצעי. וכמ"ש, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אלא עינו פתוחה ומאירה חכמה לישראל.

וכל זה נאמר לרבי חייא, להודיע לו מעלת רבי שמעון, שאע"פ שמשתמש בקו האמצעי ובמסך דחיריק שלו, מ"מ הוא מקבל אור החכמה מקו שמאל בכל שלמות הארתה. אלא מבחינת ו"ק דחכמה. אבל רבי חייא, הגם שנאחז בקו שמאל בלי מסך, שהוא יכול להמשיך ג"ר דחכמה, אבל מה זה יועיל לו, בשעה שאינה מאירה לו כלום, והקב"ה בהסתלקות מהשכינה בסיבתו, והוא כביכול ישן.

שמע רבי חייא דבריו, הבין שהצדק עימו, ואמר, הן העליונים עוסקים בתורה בפנים הבית, ואני יושב מבחוץ. בכה. שעתה הכיר שהעליונים, רבי שמעון וחבריו, הם בבית, חכמה. והוא יושב בחיצוניות החכמה, כי אינה מאירה לו. וע"כ בכה.

שמע רבי שמעון ואמר, ודאי שהשכינה מבחוץ, שרבי חייא מרגיש כבר, שהשכינה בחיצוניות מסיבתו. וע"כ אמר, מי ייצא ויכניס אותו, להמשיך לו מוחין דפנים?

אמר רבי אלעזר בנו, להשמיע לרבי חייא, אם אשרף ע"י המסך דחיריק שבקו אמצעי, שהסתלקו ממני הג"ר דג"ר, לא אהיה נשרף, כלומר, איני מחשיב את זה לשריפה, שהרי השכינה הייתה מבחוץ, שהייתה בחיצוניות. אלא תיכנס השכינה לפב"פ עם ז"א, ע"י שקיבלתי את המסך דחיריק שבקו אמצעי. ותהיה האש של המסך שלמה, מכוח שגרמה הזיווג של הקב"ה והשכינה פב"פ. ובדברים אלו חשב רבי אלעזר לפעול אצל רבי חייא, שיפרוש מקו שמאל, ויקבל את קו אמצעי.

שמע רבי אלעזר קול שאמר, עוד לא נסמכו העמודים, שעוד לא נסמכו אצל רבי חייא הקווים ימין ושמאל עם המסך דחיריק, והשערים עוד לא נתקנו במסך דצ"א. ומקטני הבשׂמים שבעדן הוא עתה, ומשום זה לא יקבל רבי חייא ממנו. וע"כ לא יצא רבי אלעזר להכניס אותו, כי הבין שרבי חייא לא יוכל לקבל דבריו.

יציאה פירושו, להתדבק במדרגתו של רבי חייא, שהיא חיצוניות, כי אי אפשר להגביה את מדרגת חברו, אלא אם יירד וישתווה עם מדרגתו. וע"כ היה רבי אלעזר צריך לצאת מפנימיות לחיצוניות.

ישב רבי חייא, בכה ונאנח, הרבה בתפילה לזכות למוחין דפנימיות. פתח ואמר, סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר האיילים. זה רומז שזכה להשיג את מסך דחיריק, הממעט את הג"ר דקו שמאל, ונשאר בו"ק בלי ראש. וע"כ ביקש מהקב"ה שיחזיר ראשו לאחוריו כצבי.

אז נפתח שער המסך, כלומר, שעוד לא זכה למסך עצמו, שעליו יוצא הקו האמצעי, אלא שזכה רק לשער שלו בלבד. כי מתחילה יוצא המסך דחיריק במסך דצ"א, שבכוחו מכניע קו השמאל תחת קו הימין. ובבחינה זו עוד אינו ראוי לזיווג עליון להמשיך אור הפנים. כי המסך דצ"א אינו מקבל לתוכו אור. ולפיכך צריכים להמתיק את המסך הזה בצ"ב. ואז ראוי להמשיך ולקבל אור הפנים.

וע"כ המסך דצ"א אינו נחשב למסך ממש, אלא לשער המסך. כלומר, סיבה למסך הממותק דצ"ב. וזולתו לא היה נכנע קו השמאל. לכן נאמר, שרבי חייא לא נכנס, משום שמסך דצ"א אינו ראוי להמשיך אור הפנימית, וע"כ עוד לא יכול להיכנס לפנימיות.

נשא רבי שמעון עיניו וראה שנפתח שער המסך. אמר, משמע שניתן רשות למישהו מבחוץ. רבי שמעון הרגיש בו שכבר זכה במסך דחיריק מצ"א, שהוא רק שער המסך, ונחשב לנתינת רשות להיכנס לבפנים. ואנחנו בפנים, ולא נעזור לו להיכנס? קם רבי שמעון, הלך האש ממקומו, שהלך אש המסך, ממקומו של רבי שמעון, מסך הממותק דצ"ב, עד מקומו של רבי חייא, ובזה קיבל רבי חייא מרבי שמעון את המתקת המסך דצ"ב.

אז אמר רבי שמעון, ניצוץ אור הקליטה כבר התפשט לחוץ, ואני כאן מבפנים ולא אכניס אותו? ניצוץ אור הקליטה בחוץ אצל רבי חייא, שכבר קיבל קטנות דמוחין, ע"י זיווג על המסך דצ"ב, שאע"פ שהיא עוד בקטנות כמו ניצוץ, אמנם היא אור הקליטה, שכבר הפנימיות קולט אותו ויכול להיכנס לשם. והוא ראוי לקלוט אח"כ המוחין דגדלות. כי קטנות זו בהיותה מאמא, מכשירה אותו לקבל הגדלות דאמא.

נאלם פיו של רבי חייא, כי הקטנות שקיבל, מכונה אל"ם דאלקים, הרומז שחסר לו י"ה דאלקים, ג"ר. כמ"ש, מי שׂם פֶּה לאדם. שהבינה, מ"י, שם פה לאדם, שהוא גילוי ג"ר. וכתוב, או מי יָשׂום אילם. מ"י, בינה, משפיעה מוחין דקטנות, שהפה נאלם בעניין אל"ם דאלקים, שחסר ג"ר, י"ה דאלקים. כיוון שנכנס רבי חייא לבפנים, השפיל עיניו ולא הרים ראשו. משום שהיה לו משם רק מוחין דקטנות, והיה חסר ראש.

אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו, העבר ידך על פיו של רבי חייא, שאינו יודע בזה. יד, פירושו כוח וחיל. ואמר רבי שמעון לרבי אלעזר, שיעביר ידו על פיו של רבי חייא, ויעזור לו להעלות מ"ן להמשכת הג"ר, ויתגלה לו המוחין דג"ר, שהגילוי שלהם מכונה פה.

קם רבי אלעזר, והעביר ידו על פיו של רבי חייא. פתח רבי חייא את פיו. כלומר, שהשיג המוחין דג"ר דפנימיות, שהגילוי שלהם מכונה פתיחת פה. ואמר, עיני ראתה, מה שלא ראיתי מעודי. ראייה, שפע החכמה, כי עיניים הם חכמה. ואמר רבי חייא כי עתה, שהשיג המוחין דג"ר דפנימיות, הוא ראה, שעתה השיג אור החכמה, מה שלא ראה. כי מקודם לכן היה בחיצוניות. ואע"פ שהיה יונק מג"ר דג"ר שבקו שמאל, אכן החכמה הזו לא האירה לו כלל, מטעם החיסרון של לבוש החסדים.

אבל אלו ג"ר דפנימיות שהשיג עתה, מאירה בהם החכמה בשלמות, כי יש לה חסדים להתלבשות, אלא שמאירה בו"ק דג"ר. לכן אמר, וקומתי הזדקפה, ראשי הזדקף, שהשיג ג"ר, הנקראים ראש, שלא חשבתי שעוד אשיג אותם פעם. ואמר, טוב למות באש זהב הטוב הבוער. הסתלקות ג"ר דג"ר מחמת המסך דחיריק שקיבל, מכונה מיתה. בינה מכונה זהב טוב. וכדי להשיג הג"ר של זהב הטוב, הבוער מחמת המסך דחיריק, כדאי למות, להפסיד הג"ר דג"ר.

.240 במקום של רבי שמעון, שזורק ניצוצין לכל צד, כלומר, המוחין דקטנות, ניצוץ אור הקליטה. וכל ניצוץ עולה ל-370 מרכבות. שכל ניצוץ מקבל הגדלות מבינה שספירותיה מאות, וד"ס חו"ב תו"מ עולות .400 ומשום שמג"ר דג"ר חסרים 30 ספירות מחכמה, הם רק 370 מרכבות. וחסר 30 ל-.400

ואח"כ כשזוכים יותר, עולים לאו"א עילאין ולא"א, שספירותיו מאה אלף, וע"ס שלו הם אלף אלפים. ואז כל מרכבה נפרדת לאלף אלפים, מצד שכל אחת מהן משיגה מוחין דא"א. ולריבוא רבבות, עד שמגיעה לעתיק יומין, שספירותיו רבבות והן ריבוא רבבות. שהוא יושב על כיסא, ז"ת דעתיק, שהג"ר יושבות עליהם.

והכיסא מזדעזע ממנו ל-260 עולמות. הכיסא מזדעזע מלקבל מג"ר עשר פעמים הוי"ה, שהם בגי' ר"ס (260), שהוא כמ"ש, ס"ר לראות. וכל המדרגות האלו ישנן ברבי שמעון.

.241 עד שרבי שמעון מגיע למקום העדן של הצדיקים, עד שנשמע בכל הרקיעים מעלת רבי שמעון. וכל העליונים והתחתונים כולם בזמן אחד, תמהים ואומרים, האם זהו רבי שמעון, שהכול היה מרעיש, מי יכול לעמוד לפניו? זהו רבי שמעון, שבשעה שפותח פיו להתחיל לעסוק בתורה, מאזינים לקולו, כל הכיסאות, וכל הרקיעים, וכל המרכבות, וכל אלו שמשבחים לאדונם.

.242 אין מי שיפתח לומר שירה, ואין מי שיסיים שירתו. כלומר, אותם שעומדים באמצע השירה, אינם גומרים שירתם, כי כולם נמצאים, להקשיב לקולו של רבי שמעון. עד שנשמע בכל הרקיעים של מעלה ושל מטה, פתחון פה.

כשגמר רבי שמעון לעסוק בתורה, מי ראה שירים? מי ראה שמחה של המשבחים לאדונם? מי ראה הקולות ההולכים בכל הרקיעים? ובזכות רבי שמעון, באים כל הנשמות והמלאכים, וכורעים ומשתחווים לפני אדונם, ומעלים ריחות הבשמים שבעדן, הארת החכמה, עד עתיק יומין. וכל זה בזכות רבי שמעון.

.243 פתח רבי שמעון פיו ואמר, שש מדרגות ירדו עם יעקב למצרים, חג"ת נה"י, וכל אחת מתפשטת עד עשרה, כשהן בהארת ז"א לבד. ואז הן שישים. והן אלף כשמקבלות הארת חכמה. והן 60,000. ועד ריבוא (10,000) כשמקבלות הארת החסדים מעתיק. והן שישים ריבוא (600,000).

וכנגדן שש מדרגות לישראל. כי מישראל יורדות ליעקב. וכנגדן שש מדרגות לכיסא העליון, חג"ת דז"א הכלול מנה"י. וכנגדן שש מדרגות לכיסא התחתון, המלכות, חג"ת נה"י, כמ"ש, שש מעלות לכיסא.

כתוב, רבבה כצמח השדה נתתיךְ, מדרגה א'. ותִרבי, היא ב'. ותִגדלי, היא ג'. ותבואי בעדִי עדָיים, היא ד'. שדיים נכונוּ, היא ה'. ושיערך צימֵחַ, היא ו'. וכנגדן כתוב, ובני ישראל פָּרו, היא א'. וישרצו, היא ב'. ויִרבו, היא ג'. ויעצמו, היא ד'. במאוד, היא ה'. מאוד, היא ו'.

.244 כל אחת שבו"ק עולה לעשרה מהארת ז"א עצמו, שספירותיו עשרות, ונעשו הו"ק שישים. ואז הם שישים גיבורים שמסביב לשכינה. כמ"ש, הנה מיטתו שלִשלׂמה, השכינה, הנקראת מיטה. וכמ"ש, שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל. והם שישים ריבוא, כשמקבלת הארת החסדים מעתיק, שיצאו עִם ישראל מהגלות, ושבאו עם יעקב אל הגלות.

.245 והרי שבעה הם, חג"ת נהי"מ, וכשכל אחת נעשית לעשרה, הן עולות לשבעים, ולא שישים? שבעים אינם שייכים לכאן. כי כאן מדובר ממדרגות המאירות, ומדרגת המלכות אינה מאירה מעצמה. כתוב, ושישה קנים יוצאים מצידיה, שלושה קני מנורה מצידה האחד ושלושה קני מנורה מצידה השני, שהם כנגד חג"ת נה"י. וקנה אחד האמצעי, המלכות, שאינה באה בחשבון, כמ"ש, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. כי המלכות אינה מאירה מעצמה, אלא רק מקבלת מששת הנרות.

גלות למה ולמצרים למה

.246 למה רצה הקב"ה להוריד את ישראל למצרים בגלות? הגלות למה? ולמה דווקא למצרים?

.247 כתוב, שישים המה מְלָכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר. שישים המה מלכות, הם גיבורים של מעלה שמצד הגבורה, הנאחזים בחקיקות, בחיצוניות של החיה הקדושה של ישראל, המלכות. וע"כ נקראים על שמה שישים מְלכות. והם מלאכים הממונים על האומות. שמונים פילגשים, הם המלאכים הממונים בחקיקות המלכות, שמתחתיהן של שישים מלכות. וע"כ נקראים פילגשים ולא מלכות.

ועלמות אין מספר, הוא כמ"ש, היש מספר לגדודיו? ועכ"ז כתוב, אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאימָהּ. זוהי השכינה הקדושה, היוצאת מי"ב (12) אורות. והיא זוהר המאיר לכל, וע"כ נקראת אמא, כמ"ש, אחת היא לאימה.

.248 כעין זה עשה הקב"ה בארץ. זרק כל העמים לכל צד, ומינה עליהם ממונים. כמ"ש, אשר חָלק ה' אלקיך אותם לכל העמים. והקב"ה לקח לחלקו את כנ"י. כמ"ש, כי חֵלק ה' עַמו יעקב חבל נחלתו. וקרא לה, אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאימה. זוהי שכינת כבודו, שהשרה ביניהם. אחת היא ומיוחדת לו.

כתוב, ראוהָ בנות ויְאַשְׁרוה, כמ"ש, רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כוּלנה. וכתוב, מלכות ופילגשים ויהללוה, אלו הם שרי העמים שהתמנו עליהם.

.249 בעשרה מאמרות נברא העולם. העולם נברא בשלושה: בחכמה, בתבונה ובדעת. והעולם לא נברא אלא בשביל ישראל. וכשרצה הקב"ה לקיים את העולם, עשה לאברהם בחכמה, ליצחק בתבונה, ליעקב בדעת, כמ"ש, ובדעת חדרים יימלאו. חג"ת, אברהם יצחק ויעקב, עלו ונעשו חב"ד.

ובאותה שעה השתכלל כל העולם. וכשנולדו ליעקב י"ב שבטים, י"ב גבולי אלכסון, השתכלל הכול בעוה"ז, כעין של מעלה באצילות.

.250 כשראה הקב"ה את השמחה הגדולה של העוה"ז, כשהשתכלל כעין של מעלה, אמר, פן יתערבו י"ב השבטים בשאר העמים, ויישאר פגם בכל העולמות. מה עשה הקב"ה? טלטל את כולם מכאן לכאן, עד שירדו למצרים לשבת בדירותיהם בתוך עם קשי עורף, המבזים מנהגיהם ומבזים אותם מלהתחתן בהם, ומלהתערב עימהם, וחשבו אותם לעבדים.

הזכרים מאסו בהם והנקבות מאסו בהם, עד שהשתכלל הכול בזרע קדוש בלי תערובת עם נכר. ובינתיים נשלם עוונם של העמים, כמ"ש, כי לא שָלֵם עוון האמורי עד הנה. וכאשר יצאו, יצאו צדיקים קדושים, שכתוב, שבטי יה עדות לישראל.

ובזה מיושבות השאלות: למה נגלו ישראל? ולמה למצרים דווקא? כי מהפחד שלא יתערבו השבטים בשאר האומות, שהיו מכבדים את ישראל, הגלה אותם למצרים, שהיו בעלי גאווה ומבזים ומואסים בישראל. והיו שם עד ששלם עוון אמורי, ובאו לארצם הם, שאין עוד פחד מפני תערובות בשאר העמים.

בני ישראל בני יעקב

.266 כל עשב הארץ, התמנו עליהם שרים חזקים בשמיים. שאין לך כל עשב בארץ, שאין לו כוכב ומזל ברקיע, שמכה אותו ואומר לו, גדל. ולכל אחד יש סוד בפני עצמו. כמו שיש להם למעלה ממונים מיוחדים, ואין ממונה מתערב בחברו, והזורע כלאיים, מערב שליטתם זה בזה. כמ"ש, הידעת חוקות שמיים, אם תשים משטרו בארץ.

וכתוב, לכולם בשם יקרא. וכמו שלכל מה שבעולם יש סוד בפני עצמו. ולא רצה הקב"ה לגלות אותו ממקומו ולערב אותו באחר, וקרא בשמות לכל אחד. על אחת כמה וכמה בני יעקב, שהם שבטים קדושים, קיומו של עולם. לכן כתוב, ואלה שמות בני ישראל.

.267 אלא אם היה כתוב, אלה שמות, היה משמע שהכתוב, ואלה שמות בני ישראל, הוא על חשיבותם של השבטים מקיימי העולם. עתה שכתוב, ואלה שמות, עם ו' נוספת, משמע שעל הראשונים מוסיף.

כי השם ישראל מורה על עלייה וחשיבות. והשם יעקב מורה על ירידה. וכיוון שכתוב כאן, בני ישראל, נאמר על חשיבות השבטים. אבל מטעם תוספת הו', שכתוב, ואלה, זה מורה שמחובר לכתובים הקודמים. ועומד כבר אחר מיתת יעקב ויוסף והשבטים, שאז באו לירידת המדרגה, ונקראים בני יעקב. ואע"פ שכתוב, בני ישראל, אין זה משום חשיבות, כי מבחינת המדרגה כבר נפלו למדרגת בני יעקב. אלא מטעם אחר, לכבודו של יעקב.

.268 בשעה שאמר הקב"ה, אנוכי ארד עימך מצריימה, האם ייתכן שהשכינה ירדה עימו בשעה ההיא ממש, שמיד בבואם מצריימה היו בבחינת בני יעקב, בירידה? אלא בשעה שהייתה ירידה לבניו, ירדה השכינה. כמ"ש, אנוכי ארד עימך מצריימה, ואנוכי אַעַלך גם עלׂה, שכל זמן שתהיה לך עלייה, יש גם לי עלייה. ובשעה שתהיה לך ירידה, אנוכי ארד עימך.

ואחר שמת יוסף וכל אחיו, והייתה להם ירידה, עמדה השכינה וירדה עימהם. כמו שירדו בני ישראל, כך ירדו השכינה ומרכבותיה.

.269 כתוב, וימת יוסף בן מאה ועשר שנים. באותה שעה שמת יוסף וכל השבטים, והייתה להם ירידה, ירדו בני ישראל בגלות, והשכינה והמלאכים העליונים ירדו עימהם. וכמ"ש, ואלה שמות בני ישראל, שהאות ו' של ואלה, מוסיף על הראשונים, שלאחר מיתת יוסף ואחיו, לרדת בגלות. וע"כ הם בהכרח בני יעקב, בירידה.

.270 אם יעקב היה מת, מהו שכתוב, הבאים מצריימה את יעקב? יש להוציא משם את יעקב, שהרי כבר מת. מטעם שהו' מוסיף על הראשונים. אלא לא כתוב, היורדים מצריימה את יעקב, כי עד עתה לא הייתה ירידה ליעקב, אלא כתוב, הבאים. השכינה וי"ב השבטים שבה באו עם יעקב למצרים. והלכו משם, עד שירדו לגלוּת, אחר מיתת יעקב והשבטים, ואז ירדו עימהם השכינה וי"ב השבטים שבה.

וע"כ הכתוב, ואלה שמות בני ישראל, הוא על גודל מעלתם וחשיבותם, להיותו סובב על ימי העלייה ולא על ימי הירידה.

.271 בכל יום ויום באים השכינה וי"ב השבטים שבה והלכו להם. שכתוב, הבאים מצריימה, לשון הווה. ולא כתוב, אשר באו, בלשון עבר. שבתחילה כתוב, הבאים מצריימה את יעקב, שמדבר מטרם הירידה. ואח"כ כשהייתה להם ירידה, כתוב, איש וביתו באו, בלשון עבר. בני יעקב כולם כבר מתו באותו זמן, וירדו אלו ואלו לגלות.

איש וביתו באו

.272 בשעה שירדו אלו המרכבות והמחנות הקדושים, שהם צורת י"ב השבטים החקוקים למעלה, בשכינה, כולם באו לגור עימהם. כמ"ש, איש וביתו באו, שסובב על המלאכים שבאו לגור במצרים, עם בני ישראל. ראובן, שמעון, לוי וכל השאר, שרומזים על צורות י"ב השבטים שבשכינה.

.273 ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה את יעקב. פתח בבני ישראל, וסיים באֵת יעקב. והוחזרה פרשה זו מבני ישראל אל יעקב, שבני ישראל ירדו למדרגת בני יעקב.

.274 בשעה שהלכו ישראל בגלות, התאספו כל הנשמות של השבטים למערת המכפלה. צעקו ואמרו, סבא סבא, הכאב של הבנים אין בעמל עוה"ז. בניך, כולם משתעבדים בעבודה קשה ע"י אחרים, עושים בהם כל נקמות שבעולם.

.275 בשעה ההיא התעורר רוחו של הסבא ההוא, יעקב, ביקש רשות וירד למצרים. קרא הקב"ה לכל מרכבותיו והמחנות שלו, ומלכם, והשכינה בראשם, וירדו כולם עם יעקב ועם השבטים שלו.

השבטים ירדו חיים עם אביהם למצרים, וכן ירדו מתים עם אביהם למצרים. כמ"ש, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה, איש וביתו באו. וכתוב, ראובן שמעון לוי. עתה מתים היו וירדו למצרים. וכתוב, ויוסף היה במצרים. כי רוחו לא נפרד ממצרים לאחר מיתתו, שיהיה צריך לחזור ולרדת, כמו שאר השבטים. יוסף, כמ"ש, כרַחֵם אב על בנים, לא נפרד מהם גם לאחר פטירתו.

המתים ידעו בצערם של החיים

(קטע מתוך המאמר)

.280 שני נדרים נדר הקב"ה ליעקב:

א. שיירד עימו לגור עימו בגלות.

ב. שיעלה אותו מקברו, לראות השמחה של המחנה הקדוש של המרכבות והמלאכים, שגרו עם בניו בגלות בשעת הגאולה. כמ"ש, אנוכי ארד עימך מצריימה, בגלות, וכמ"ש, ואנוכי אעלך גם עלׂה, בשעת הגאולה.

כי עלייה לשון גאולה, כמ"ש, והעליתי אתכם מקברותיכם עַמי. וכמ"ש, ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל.

.281 ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ביום ההוא ניתנה רשות לשרו של מצרים, שיתחזק על כל שאר העמים. כי עד שלא מת יוסף, לא ניתנה שליטה לממשלת מצרים על ישראל. כיוון שמת יוסף, אז, כמ"ש, ויקם מלך חדש על מצרים. ויקם, כמי שהיה שפל וקם. כי ביום ההוא התגדל שרו של מצרים.

ישראל כנגד שאר אוה"ע

.285 לכל אומה יש שר למעלה, וכשהקב"ה נותן ממשלה לזה, משפיל לזה. וכשנתן ממשלה לשר ההוא של מצרים, אין לו הממשלה אלא בגלל ישראל. כמ"ש, היו צָרֶיה לראש, אויביה שָׁלוּ, כי ה' הוֹגָהּ על רוב פשעיה.

.286 ישראל הם כנגד כל שאר אוה"ע. כמו ששאר העמים הם שבעים, אף ישראל הם שבעים. כמ"ש, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצריימה שבעים. ומי שמושל על ישראל, הוא כאילו מושל על כל העולם.

.287 מכאן נשמע שישראל הם שבעים. כמ"ש, ובני ישראל, פָּרו, וישרצו, ויִרבו, ויעצמו, במאוד, מאוד. הרי כאן שבע מדרגות, וכל מדרגה כוללת עשר, הרי שבעים. אח"ז כתוב, ויקם מלך חדש על מצרים. שמחמת שליטתו על ישראל, שהם כנגד שבעים אומות, נבחן כמלך חדש.

.288 השתעבדו ישראל בכל האומות, כדי שיתעלה על ידם העולם. כי הם כנגד כל העולם. וכתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וכמו שהקב"ה הוא אחד, אף ישראל הם אחד, כמ"ש, גוי אחד בארץ. כמו ששמו של הקב"ה הוא אחד ונפרד בשבעים שמות, אף ישראל אחד ונפרדים בשבעים.

ויאמר אל עמו

(קטע מתוך המאמר)

.295 ויאמר אל עמו, הנה עַם בני ישראל רב ועצום ממנו. כי עכ"פ מלאך מושל ממונה על מצרים היה. מי שאמר אל עמו, הנה עַם בני ישראל רב ועצום ממנו. וכך הוא ברוב הפרשה, כשכתוב מלך מצרים סתם, זהו השר הממונה על מצרים. וכשכתוב, פרעה מלך מצרים, הוא פרעה ממש.

.296 ויאמר אל עמו, כלומר, אכניס מחשבה בליבם, שיהיו חושבים, שרב ועצום ממנו. ממנו, מן הממונה שלהם. כי הם אמרו בליבם, שאלקים והעוצמה של ישראל גדול וחזק מן הממונה המושל של מצרים.

.297 כל אוה"ע מושכים חוזק מן השרים הממונים עליהם בשמיים. וישראל מושכים כוחותיהם מן הקב"ה. והם נקראים, עם ה', ולא עם של מושל ממונה. כאן נקראים המצרים עמו של הממונה. ישראל נקראים עם ה', ושאר האומות נקראים עמו של המושל הממונה שלהם. כמ"ש, כי כל העמים ילכו איש בשם אלקיו, ואנחנו נלך בשם ה' אלקינו לעולם ועד.

.298 עַם בני ישראל רב ועצום ממנו. מהו עם בני? אלא עם בני ישראל ממש, עם בני ישראל שלמטה, ישראל הגשמי, הנמשך מישראל של מעלה, ז"א. אבל העם עצמו אינו מיוחס לישראל של מעלה, וע"כ הוסיפו המילה עם. כי חשבו, שעם בני ישראל שלמטה הם, ולא עם ה', ז"א. וכתוב, ויקוצו מפני בני ישראל. ולא כתוב, מפני עם בני ישראל ממש, ישראל של מטה. כי לבסוף הכירו, שהם בני ישראל של מעלה, עם ה'.

שתי דמעות לתהום של ים הגדול

.312 השרים הממונים על העמים, כשרואים את אדונם עצוב, מחמת שעבוד ישראל, למה עובדים בפרך עִם בניו? אינם עושים אלא רצון אדונם שמוטל עליהם.

.313 בשעה שבניו של הקב"ה נמסרו למושלי העמים, מתאספים י"ב (12) בתי דינים, המלכות, שיש לה י"ב צירופי אדנ"י, אותיות דינא. וכיוון שהתבטל הזיווג הוי"ה אדנ"י, שי"ב צירופי אדנ"י היו מקבלים מי"ב צירופי הוי"ה, ע"כ נאספו י"ב צירופי אדנ"י. ומשתקעים בתוך תהום הגדול, הבינה. בכה האדון, הבינה, בכיות בהרמת קול, הנקרא געיות.

כלומר, שמחמת עליית המלכות, בינה ירדה לקטנות, המכונה בכייה. ורצות ויורדות שתי דמעות מן נ"ע, בינה, לתהום של ים הגדול, המלכות. שנעשה במלכות ב' מיני דינים: מבינה דמלכות וממלכות דבינה. ומתוך שנעשו ע"י עליית המלכות לבינה והתערבותם זו בזו, הן מכונות דמעות. וגם משום שבינה זו היא נ"ע, וכל היורד ויוצא מנ"ע נקרא דמעות.

וכתוב, משפטיךָ תהום רבה. שהוא מחמת שהדין שבמלכות עלה לבינה, שנקראת תהום רבה, ונעשה בה משפטים, דין. ומתגלגלים עליונים למטה, ונבקעו התחתונים, וירדו 240 מדרגות. כמ"ש, אריה שאג מי לא יירא.

הזוהר מבאר כאן, איך נעשתה ירידתם של זו"ן לו"ק בלי ראש, בזמן שנמסרו ישראל לגלות בין העמים. שנאמר, בשעה שבניו של הקב"ה נמסרו למושלי העמים, מתאספים י"ב בתי דינים, ומשתקעים בתוך תהום הגדול, שאז עלתה המלכות לבינה, הנקראת תהום רבה. וע"י זה באה הבינה לקטנות, המכונה געה ובכה, ונעשו ב' מיני דינים במלכות, המכונים דמעות.

ועוד נאמר, ומתגלגלים עליונים למטה, שישסו"ת שהיה מחובר עם או"א, ירדו עתה למטה, מחמת המסך דמלכות שהתעלה בחצי הבינה. כי מחמת זה התחלקה הבינה לב' פרצופים:

א. ג"ר שבה נקראים או"א, שהם נשארו במעלתם, להיותם מחצי הבינה שלמעלה ממסך.

ב. ישסו"ת, שהם מחצי בינה שלמטה מהמסך דמלכות, ירדו למטה, ונמצא שישסו"ת, שהיו עליונים, התגלגלו למטה.

ואח"כ התבקעו גם כח"ב תו"מ של ישסו"ת מחמת עליית המלכות לבינה. שכ"ח וחצי בינה נשארו למעלה ממסך דמלכות, וחצי בינה ותו"מ ירדו למטה ממסך המלכות, העומד בחצי בינה.

לכן נאמר, ונבקעו התחתונים. שישסו"ת, שכבר יצאו מאו"א למטה, התבקעו גם הם, וירדו 240 מדרגות, שהם חצי בינה ותו"מ, שהם 250, כי ספירות ישסו"ת הם מאות. אלא שהמלכות דמלכות עלתה ונשארה למעלה באו"א עילאין. ע"כ נשארו במלכות דישסו"ת, שהיא מאה, רק 90 ספירות ראשונות שלה עד יסוד. ונמצא, שאין בה אלא 90 ספירות, וע"כ נבחנים שירדו רק 240 מדרגות ולא .250

ואלו ב' מדרגות וחצי שירדו מישסו"ת, הם התלבשו בזו"ן. והם ו"ק בלי ראש. כי הג"ר, כ"ח וחצי בינה העליונה, חסרות מהן. ומשום זה נשארו הזו"ן בלי זיווג ובו"ק חסר ראש. עד שייגאלו ישראל מהגלות. ואע"פ שיש זמנים ומועדים, וע"י התפילות, שזו"ן חוזרים ומשיגים ג"ר גם בימי הגלות, אמנם אין זה בקביעות. אבל בזמן הגאולה, יחזרו לג"ר בקביעות, כמו או"א שבימי הגלות.

.314 בשעה שמסר הקב"ה את ישראל לשר מצרים, גזר עליהם שבע גזרות, שבהן ישעבדו אותם מצרים. כמ"ש, וימררו את חייהם, בעבודה קשה, בחומר, ובלבנים, ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם, אשר עבדו בהם בפרך. וכנגדן שבע לטוב, כמ"ש, ובני ישראל פרו, וישרצו, וירבו, ויעצמו, במאוד, מאוד, ותימלא הארץ אותם.

הבה נִתחכְּמה

.315 הבה נִתחכְּמה לו פן יִרבה. הבה, לשון הזמנה לעשות דין. הבה, לשון הסכמה והזמנה, כמ"ש, הבה נבנה לנו עיר, וכמ"ש, הבו לה' בני אלים.

.316 הבה נתחכמה לו, פירושו, נהיה אליו בהסכם הדין. פן ירבה. ורוח הקודש אומרת, כן ירבה וכן יפרוץ. ומלאכי השרת היו להם לשׂיכּים ולצְנינים. כמ"ש, ויקוצו מפני בני ישראל, שפירושו, בני ישראל של מעלה, שהם המלאכים, שהיו נעקצים ממלאכי השרת. כאותם הקוצים, שאנשים נעקצים מהם.

בכל אלוהי מצרים אעשה שְׁפָטים

.317 מה הייתה מחשבתם של המצרים, למנוע מישראל פרייה ורבייה, ומחשבתו של השר הממונה עליהם, שהביא זאת בליבם? כי כמ"ש, ויאמר אל עמו, השר שלהם אמר להם, הֱיו יודעים, שבן אחד עתיד לצאת מישראל, שייעשה דין על ידו באלוהיכם.

.318 בשעה שאמר משה, בכל אלוהי מצרים אעשה שְׁפָטים, הלך דוּמה, שרו של מצרים, 400 פרסה, מרוב פחד. אמר לו הקב"ה, גזרה נגזרה לפניי ואין להשיב אותה, כמ"ש, יפקוד ה' על צבא המרום במרום. באותה שעה הוסרה השׂררה ממנו, והתמנה דומה להיות שר של גיהינום, לדון שם נפשות הרשעים.

.319 ובאלוהיהם עשה ה' שפטים. האם יש שפטים באלוה של כסף או של זהב ושל עץ ושל אבן? אלא אלוה של כסף ושל זהב היו ניתכים מאליהם, ושל עץ נרקבים.

.320 אלוה של מצרים שֶׂה היה. וציווה הקב"ה לעשות בו שפטים, לשרוף אותו באש. כמ"ש, פסילי אלוהיהם תִשְׂרְפוּן באש, כדי שיהיה ריחו נודף. ועוד כתוב, ראשו על כרעיו ועל קִרבו, בדרך ביזיון. ועוד, שעצמותיו מושלכים בשוק. וזאת הייתה למצרים קשה מכולן. זהו שכתוב, שפטים.

.321 ובאלוהיהם ממש עשה שפטים. וזהו השר שלהם לקיים הכתוב, יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על האדמה. וכל זה היו יודעים החכמים שבהם. וכש"כ השר שלהם. כמ"ש, הבה נתחכמה לו.

.322 הרבה עבודות זרות היו במצרים. ונהר נילוס היה אלוה שלהם, והוא היה בכלל אלוהיהם. ובכולם עשה ה' שפטים. אלוהיהם מוכים תחילה ואח"כ האומה. וכן הוכו בתחילה הנילוס והעצים והאבנים, שעבדו אליהם. כמ"ש, ויהי הדם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים, שהיו להם אלוהות ממש.

כתוב, על צבא המרום במרום, ונילוס לא היה במרום אלא בארץ. אלא לרוב מימיו של נילוס הם דומים כמו שהיה הנהר במרום. השר שלהם מוכה בתחילה ואח"כ שאר אלוהיהם.

.323 הכאת האומה של מצרים ממש, לא הייתה אלא בים. כמ"ש, לא נשאר בהם עַד אחד. ומקודם לכן נעשו שפטים באלוהיהם. וע"כ כתוב, הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה, שניבאו על העתיד, כפי מה שקרה להם.

וכתוב, ונוסף גם הוא על שונאינו, ניבאו על מחנות המלאכים העליונים שיהיו שרויים בתוכם. וכתוב, ונלחם בנו, ניבאו על מה שכתוב, ה' יילחם לכם ואתם תַחֲרישון. וכתוב, ועלה מן הארץ, כמ"ש, ובני ישראל יוצאים ביד רמה.

וילך איש

.337 וילך איש מבית לוי, וייקח את בת לוי. וילך איש, זהו גבריאל, שהלך והחזיר אותה לעמרם. עמרם ממש היה. ולא נזכר שמו, מפני שהליכה זו להזדווג לאשתו, לא הייתה ממנו אלא מלמעלה. כי עצת הקב"ה הפעילה אותו, והלך.

.338 למה באהרון ובמרים לא נאמר זיווג אבותם בתורה, ובמשה כתוב, וייקח את בת לוי? להראות שהשכינה נקראת ע"ש לוי. ולא היה עמרם ראוי להוליד את משה, עד שלקח חלק בשכינה, כמ"ש, וייקח את בת לוי, השכינה.

.339 עמרם זכה שיצא ממנו בן, שזכה לקול גדול, ז"א. שכתוב, והאלקים יעננו בקול. ועמרם זכה לבת קול, המלכות, שכתוב, וייקח את בת לוי, כלומר בת קול. ולפיכך כתוב, וילך. כלומר, שהלך למדרגה זו.

כשנולד משה ייחד הקב"ה שמו עליו, כמ"ש, ותֵרא אותו כי טוב. וטוב הוא שמו של הקב"ה, שכתוב, טוב ה' לכל. וכתוב, טעמו וראו כי טוב ה'. הרי שהקב"ה נקרא טוב.

וימָת מלך מצרים

.340 ויהי בימים הרבים ההם וימָת מלך מצרים. סוף גלותם היה, שהיו ישראל משועבדים בכל עבודה. בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, כלומר, שהגיע הקץ.

וכיוון שנשלם קץ גלותם, כתוב, וימת מלך מצרים. שהורד שר מצרים ממעלתו ונפל מגאוותו. וע"כ כתוב עליו, וימת מלך מצרים. כי הירידה נחשבת לו כמיתה. וכיוון שנפל מלך מצרים, השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם.

.341 כי כל זמן שניתנה לשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמע צעקתם של ישראל. כיוון שנפל השר שלהם, כתוב, וימת מלך מצרים. ומיד כתוב, וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שַׁוועתם אל האלקים. אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם.

שתי דמעות לים הגדול

.342 רחמנותו של הקב"ה, כשהוא מרחם על ישראל, כופה למדה"ד ומוריד אותה, ומרחם עליהם. שנאמר, הקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול.

בצ"ב עלתה המלכות לבינה, בעניין האות י' שנכנסה באור ונעשה אויר. שאור הבינה נהפך לאוויר מחמת הדינים שבמלכות שנכנסו בה, ואוויר פירושו ו"ק בלי ראש. ומעליית המלכות נעשו בבינה ב' מיני דינים: המלכות המעורבת בבינה. שלעת גדלות, ע"י הארה מע"ב ס"ג, חוזר ומוריד המלכות מהבינה למקומה, ונמצא שהי' יצאה מאויר הבינה, וחזרה הבינה להיות אור, שפירושו ג"ר. ועד"ז שנעשה הקטנות והגדלות בבינה, נעשה ג"כ במלכות, ויוצאים מוחין דג"ר גם במלכות.

וכשהוא מרחם על ישראל, כופה למדה"ד, המלכות שעלתה לבינה. ומוריד אותה למקומה עצמה, ומרחם עליהם. שאז יוצאים הג"ר בבינה ובמלכות ובנשמות ישראל למטה.

כלומר, הקב"ה מוריד שתי דמעות, ב' מיני דינים, המכונים בינה המעורבת במלכות ומלכות המעורבת בבינה, לים הגדול, למלכות. ולא ברור למה הן מכונות דמעות, שהדין שבהן אינו ברור שהוא דין, מטעם התערובת של בינה במלכות ומלכות בבינה.

דמעות מורה על תערובת, מלשון, מעלין את המדומע. שהדין שבהם אינו ברור, כי אפילו בעת הקטנות, שאור הבינה נעשה לאוויר, וכן אור הזו"ן נעשה מחמתם לאוויר, וקליפת אוב רוצה להיאחז בדינים, אומרים לו שהיה משקר ודבריו שקריים. כלומר, שמכחישים אותו ואומרים על ב' דינים אלו, שאינם בחינת דין, ובזה מרחיקים אותו מלהיאחז בהם. הרי שאין הדין שבהם ברור כ"כ, וע"כ נקרא דמעות, מלשון תערובת דין, שאינו ברור שהוא דין.

.343 אלא שאין אנו הולכים אחר קליפת אוב. כלומר, אין אנו מביאים ראָיה מקליפת אוב. שמתוך שאנו מכחישים לפניו לומר, שאין בהם דין, ומרחיקים אותו, הוא ראיה שהדין שבשתי דמעות אינו ברור. אינו כך, אלא שהדין שבשתי דמעות דבר ברור הוא.

בע"ס של המלך יש שתי דמעות להקב"ה ושתי מידות דין:

א. הנמשך מתערובת המלכות בבינה.

ב. הנמשך מתערובת הבינה במלכות.

שהדין בא משתיהן. הרי שהדין שבהם ברור הוא. וכשהקב"ה זוכר את בניו, הוא מוריד אותם לים הגדול, ים החכמה, המלכות, להמתיק אותם. שע"י זה יוצא קטנות הבינה במלכות.

ואח"כ יכולה המלכות לקבל גם את הגדלות דאמא, כי אמא משאילה בגדיה לבתה. ואז הופך מדה"ד שבמלכות למדה"ר, שמקבלת ג"ר. ומרחם עליהם, על ישראל, שגם הם מקבלים ג"ר.

שתי דמעות, שמהן באות הדמעות, מהן בא הדין. שתי דמעות בשורשן בבינה המתהוות מחמת עליית המלכות אליה, אינן דין ברור, אלא מהן נמשכות דמעות אחרות למקום המלכות, ומהדמעות האלו שבמלכות בא הדין. ומשתי דמעות באות הדמעות במלכות ומהן בא הדין.

.344 כתוב, והנה מצרים נוסע אחריהם. זהו השר של מצרים. משמע שעוד היה בתקומתו בעת יציאת ישראל ממצרים. וכתוב, וימת מלך מצרים. זהו השר של מצרים. שזה היה עוד לפני יציאת ישראל ממצרים. דבר זה אינו סתירה, אלא הוא עוד מחזק הפירוש בכתוב, וימת מלך מצרים. כי כתוב כאן, והנה מצרים. וכתוב שם, וימת מלך מצרים.

זה מלמד, שעתה, לאחר יציאת מצרים, לא היה מלך, כי כבר הורידו אותו מגדולתו. ולפיכך כתוב, והנה מצרים. ולא כתוב, והנה מלך מצרים. ומה שכתוב, וימת, אין הפירוש שהתבטל לגמרי, אלא שהורידו אותו מגדולתו, ואינו יכול עוד להזיק. כמ"ש, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. שפירושו, שאינם יכולים עוד להזיק. אף כאן, וימת, פירושו, שאינו יכול עוד להזיק, מחמת שירד מגדולתו.

.345 כל מלכי מצרים פרעה שׁמם. וכאן כתוב, וימת מלך מצרים סתם. ולא כתוב, פרעה מלך מצרים. מפני שמדובר בשרו של מצרים. ואם היה כתוב במקומו פרעה, הוא פרעה ממש ולא השר של מצרים. כל עוד שיש ממשלה למעלה, בשר של העם, יש ממשלה בעם שלמטה. הוסרה הממשלה שלמעלה מן השר של העם, הוסרה גם הממשלה שלמטה.

וייאנחו בני ישראל

.350 וייאנחו בני ישראל. לא כתוב, ויתאנחו, שהיה משמע, שנאנחו מחמת צרתם עצמם.

אלא כתוב, וייאנחו, כלומר, שהאנחה הייתה בשבילם למעלה, שהמלאכים נאנחו בשביל ישראל.

.351 וייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלקים מן העבודה. בני ישראל שלמעלה, המלאכים. כתוב, מן העבודה, ללמד שבני ישראל הם בעלי עבודה, שהם מן העבודה של מעלה, כלומר, מלאכי השרת. ותעל שוועתם אל האלקים, שעד אותה שעה לא עלתה שוועתם לפניו.

.352 מהו הדין, שעושה הקב"ה במשרתים של מעלה, במלאכי השרת ובשרי שבעים אומות? הוא מעביר אותם בנהר דינור, ומסיר אותם מממשלתם, וממנה שרים אחרים משאר העמים. והרי כתוב, משרתיו אש לוהט. וא"כ מה ייגרע מהם, אם מעבירים אותם בנהר דינור? יש אש שהוא קשה מאש, ויש אש שדוחה אש. וע"כ אע"פ שהם אש, האש של נהר דינור קשה מהם, ונעשה שם הדין למלאכי אש.

אנחה שוועה צעקה

.353 שלושה עניינים כאן: אנחה, שוועה, צעקה. ואינם דומים זה לזה. אנחה, שכתוב, וייאנחו בני ישראל. צעקה, שכתוב, ויצעקו. שוועה, שכתוב, ותעל שוועתם. וכל אחד מתפרש בפני עצמו. וכולם עשו ישראל.

אלא צעקה ושוועה עשו ישראל, אנחה לא עשו, שזה משמע מהכתוב, וייאנחו ולא ויתאנחו, ולמעלה הייתה האנחה בשבילם.

.354 צעקה ושוועה, במה הן נבדלות? אין שוועה אלא בתפילה, כמ"ש, שִׁמעה תפילתי ה' ושוועתי האזינה. וכן כתוב, אליך ה' שיוַועְתי. וכן כתוב, שיוועתי אליך ותִרפָּאֵני. הרי ששוועה, פירושה דיבורי תפילה.

צעקה, פירושה, שצועק ואינו אומר כלום, בלי דיבורים. גדולה צעקה מכולן, שצעקה היא בלב, וקרובה להקב"ה יותר מתפילה ומאנחה, כמ"ש, כי אם צָעוֹק יצעק אליי שָמוֹע אשמע צעקתו.

אנחה צעקה ושוועה, הן מחשבה קול דיבור, בינה ז"א מלכות. וע"כ צעקה שאין בה דיבור, יותר מתקבלת לה' מתפילה בדיבור. משום שהדיבור הוא בהתגלות ויש בו אחיזה למקטרגים. אבל צעקה, שאין בה התגלות אלא רק בלב הצועק, אין בה אחיזה למקטרגים. וגם היא מתקבלת יותר מאנחה, כי מגולה רק במחשבת הנאנח, בחינת בינה, ואין התחתון ביכולת להתדבק על ידה כראוי בה'. וע"כ צעקה יותר מתקבלת.

.355 בשעה שאמר הקב"ה לשמואל, ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך. כתוב, וייחר לשמואל, ויזעק אל ה' כל הלילה. הניח הכול, אנחה ושוועה, ולקח צעקה, משום שהיא קרובה להקב"ה יותר מכולן. כמ"ש, ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אליי.

.356 זה מי שמתפלל ובוכה וצועק, עד שאינו יכול עוד לנענע בשפתיו, זוהי תפילה שלמה שהיא בלב, ולעולם אינה חוזרת ריקה, אלא שמתקבלת. גדולה צעקה, שקורעת גזר דינו של אדם מכל ימיו.

.357 גדולה צעקה שמושלת על מדה"ד של מעלה. גדולה צעקה, שמושלת בעוה"ז ובעוה"ב. בשביל צעקה נוחל האדם העוה"ז והעוה"ב. כמ"ש, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילֵם.

ומשה היה רועה

.371 מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר. ה' רועי, הרועה שלי. כמו שהרועה מנהיג את הצאן ומוליך אותם למרעה טוב, למרעה שמן, במקום נחלי מים, מיישר הליכתן בצדק ובמשפט, אף הקב"ה, כמ"ש, בנאות דשא ירביצני על מֵי מנוחות ינהלני, נפשי ישׁובֵב.

.372 דרך הרועה לנהוג בצדק את צאנו, להרחיק אותם מן הגזל, להנהיג אותם במישור, ובכל עת השבט בידו, שלא ייטו ימין ושמאל.

.373 ומשה היה רועה. שכל זמן שהרועה חכם לנהל את צאנו, הוא מוכן לקבל עול מלכות שמיים. אם הרועה שוטה, עליו כתוב, תקווה לכסיל ממנוּ.

.374 משה חכם היה, ובקי לנהוג את צאנו. כמ"ש בדוד, והנה רועה בצאן. שדוד חכם גדול היה, והיה רועה צאנו כדין וכשורה. לפיכך, עשה אותו הקב"ה מלך על כל ישראל. ולמה צאן ולא בקר? אלא ישראל נקראים צאן. כמ"ש, ואַתן צאני צאן מַרעיתי אדם אתם. וכמ"ש, כצאן קודָשים כצאן ירושלים.

.375 כמו הצאן, כשיקריבו על המזבח, בגללם זוכה לחיי העוה"ב. כך המנהיג לישראל כדין וכשורה, בגללם זוכה לחיי העוה"ב. ועוד, כשהצאן יולדת, הרועה נוטל אותם הטלאים בחיקו, כדי שלא יילְאו וייגעו, ומוליך אותם אחרי אימם, ומרחם עליהם. כך המנהיג לישראל, צריך להנהיג אותם ברחמים ולא באכזריות. וכן אמר משה, כי תאמר אליי, שָׂאהו בחֵיקךָ כאשר יישא האומֵן את היונק.

.376 כמו שהרועה את הצאן, כשהוא רועה טוב, מציל את הצאן מהזאבים ומהאריות. כך המנהיג לישראל, אם הוא טוב, מציל אותם מעכו"ם, ומדין של מַטה, ומדין של מעלה, ומדריך אותם לחיי העוה"ב. משה, רועה נאמן היה, וראה הקב"ה, שראוי הוא לרעות את ישראל, באותו הדין ממש, שהיה רועה את הצאן. הכבשים, כפי הראוי להם, והנקבות, כפי הראוי להן.

.377 ולפיכך כתוב, ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כוהן מדיין, ולא את שלו. האם כאשר יתרו נתן את ציפורה בתו למשה, לא נתן לו צאן ובקר? הלוא עשיר היה? אלא משה לא היה רועה את צאנו, כדי שלא יאמרו, בגלל שהיה צאנו עימו, היה רועה אותם בטוב. ולכן כתוב, את צאן יתרו חותנו, ולא כתוב, את שלו.

כוהן מדיין, אע"פ שהיה עכו"ם, בזכות שעשה עימו חסד, היה רועה צאנו כדין וכשורה, במרעה טוב, שמן ודשן.

.378 וינהג את הצאן אחַר המִדבר. משה, מיום שנולד, לא זזה ממנו רוח הקודש. ראה ברוח הקודש, שאותו מדבר היה קדוש, ומוכן לקבל עול מלכות שמיים עליו. מה עשה? הנהיג את הצאן אחר המדבר. ולא במדבר, שלא רצה שייכנסו בתוכו, אלא הרחיק אותם אחר המדבר.

.379 ויבוא אל הר האלקים חוֹרֵבה. הוא לבדו בא בלי הצאן. כמו אבן המושך ומקבל ברזל, כאשר רואה אותו הברזל, קופץ עליו. כך משה והר סיני, כשהתראו זה לזה, דילג עליו. כמ"ש, ויבוא אל הר האלקים חורבה.

.380 מוכנים היו מששת ימי בראשית, זה עם זה. ואותו היום, התרגש ההר אל מול משה. וכיוון שראה אותו, שנכנס לתוכו ודילג בו, עמד ההר. ששמחים היו זה עם זה.

.381 יודע היה משה, שהר האלקים הוא. כמ"ש, ויבוא אל הר האלקים. מה ראה משה באותו הר? ראה עופות שהיו פורחים ופורשׂים כנפיהם, ולא היו נכנסים בו.

.382 וראה העופות פורחים וטסים משם, ונופלים לרגליו של משה, מיד הרגיש בעניין, והעמיד את הצאן אחר המדבר, ונכנס לבדו.

.383 ויֵירָא מלאך ה' אליו בלַבַּת אש מתוך הסנה. שעת מנחה הייתה, שמדה"ד שולטת בו. כתוב, יומם יצווה ה' חסדו. מידת חסד כתוב, ולא מדה"ד. כי משיוצא האור עד שנוטה לרדת, נקרא יום, מידת חסד. משנוטה לרדת, נקרא ערב, מדה"ד. כמ"ש, ויקרא אלקים לאור יום, ולחושך קרא לילה.

.388 בשעה שנכנס משה להר סיני, מה הטעם שנגלה לו בשלהבת אש, שהוא דין? אז, השעה הייתה גורמת. הייתה אז שעת הדין, שעת המנחה. לבת אש, והשם חורב, והסנה, הכול לגזע אחד נשרש.

כתוב, ויבוא אל הר האלקים חורבה. וכתוב, ובחורב הקצפתם את ה'. וכתוב, ויירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, שפירושו, מתוך שהם עתידים להיות כסנה. שהמקום גרם, שהיו ישראל עתידים לחטוא שם, ולהיות כסנה. וע"כ נגלה בלבת אש, שהיא דין, השורף את הרשעים. כמ"ש, קוצים כסוּחים באש ייצַתו.

בלבת אש מתוך הסנה

.389 והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוּכָּל. מכאן למדנו רחמנותו של הקב"ה על הרשעים. והנה הסנה בוער באש, לעשות בה דין לרשעים. והסנה איננו אוכל, שאין בהם כלָיה. בוער באש, רומז לאש של גיהינום, אע"פ שהאש נראה למשה שהוא צדיק, מ"מ רומז לאש של גיהינום, לרשעים. אבל הסנה אינו אוכל, שאינו עושה בהם כליה.

.390 מה הטעם שנגלה אש למשה בלבת אש ולא לשאר הנביאים? אין משה כשאר הנביאים. כל מי שקרב לאש נשרף בה, ומשה קרב לאש ולא נשרף, כמ"ש, ומשה ניגש אל הערפל אשר שׁם האלקים. וכתוב, ויירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה.

.391 בעניין הזה של משה יש להסתכל בחכמה עליונה. כי למה כתוב, מן המים משׁיתיהו, אלא ללמד, שמי שנמשך מן מים, החסד, אינו מתיירא מאש, הדין. ממקום שנגזר נשמת משה, לא נגזר אדם אחר.

בעשר מדרגות דז"א השתכלל, כמ"ש, בכל ביתי, בנוקבא, נאמן הוא. ולא כתוב, נאמן ביתי, שהיה משמע נאמן של הנוקבא. אלא כתוב, נאמן הוא, שפירושו, נאמן של ז"א, שהוא למעלה מהנוקבא. אשרי חלקו של אדם, שאדונו מעיד עליו בזה.

.392 הרי כתוב, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. בישראל לא קם, אבל באוה"ע קם. ומי הוא? הוא בלעם. ואיך נאמר, שממקום שנגזר משה, לא נגזר אדם אחר?

.393 כמו שהנוזל היוצא מפרח קַרְנָטֵי, שריחו רע, מתערב חלילה באפרסמון הטוב. כך מדומה בלעם הרשע למשה רבנו. אלא הפירוש של המדרש, שבאוה"ע קם והוא בלעם, אשר מעשיו של משה למעלה, בקדושה, ובלעם למטה, בטומאה. משה השתמש בכתר הקדוש של מלך העליון, ז"א, למעלה. ובלעם השתמש בכתרים התחתונים, שאינם קדושים, למטה.

ובאותה הדרך ממש כתוב, ואת בלעם בן בְעוֹר הקוסם הרגו בני ישראל בחרב. הרי שנקרא קוסם, כי היו מעשיו בטומאה.

.394 כי כאן משמע, שיש עליונים ותחתונים, ימין ושמאל, רחמים ודין, ישראל ועכו"ם. ישראל משתמשים בכתרים עליונים קדושים, עכו"ם בכתרים תחתונים שאינם קדושים. אלו של ישראל הם מימין, ואלו של עכו"ם הם משמאל. ועכ"פ נבדלים הנביאים העליונים שמישראל, מנביאים התחתונים של עכו"ם. נביאים של הקדושה מנביאים שאינם מן הקדושה.

.395 כשם שהיה משה נבדל מכל הנביאים בנבואה הקדושה העליונה, כך היה נבדל בלעם משאר הנביאים והמכשפים בנבואה שאינה קדושה למטה. ועכ"פ משה היה למעלה ובלעם למטה, וכמה מדרגות ומדרגות היו מבדילות ביניהם.

.396 משה היה מהרהר ואומר, אולי יִכְלו ישראל בעבודה הקשה הזו. כמ"ש, ויַרְא בסִבלותם. לפיכך, ויירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, ויַרְא והנה הסנה בוער באש, והסנה איננו אוכל. כלומר, משועבדים הם בעבודה קשה, אבל, והסנה איננו אוכל, שאינם כָּלים בגלותם. אשריהם ישראל, שהקב"ה הבדיל אותם מכל העמים, וקרא להם בנים. כמ"ש, בנים אתם לה' אלקיכם.

פרשת וארא

ואֵרָא באל שד"י, ושמי הוי"ה לא נודעתי להם

(קטע מתוך המאמר)

.7 בטחו בה' עדי עד. בכל ימיו של האדם, הוא צריך להתחזק בהקב"ה. ומי ששם בו ביטחונו וכוחו כראוי, לא יוכלו להרע לו כל בני העולם. שכל מי ששם כוחו בשם הקדוש, מתקיים בעולם.

.8 משום שהעולם מתקיים בשמו הקדוש, כמ"ש, כי ביה הוי"ה צור עולמים. כלומר, צייר עולמים, כי בשתי אותיות נבראו העולמים, עוה"ז ועוה"ב. עוה"ז נברא בדין, ועומד, מתקיים, על דין. כמ"ש, בראשית ברא אלקים, שהשם הזה רומז על דין. כדי שיתנהגו בני אדם ע"פ דין, ולא ייצאו מחוץ לדרך.

.9 וידבר אלקים אל משה. השם אלקים רומז על גזרת הדין שעומד עליו. כמ"ש, ויָשָב משה אל ה', ויאמר, אדנ"י, באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, שם המלכות.

רְאה כוחו של משה, שמיד בראשית נבואתו לא נח רוחו במקום הזה, במלכות, ואמר, אדנ"י, למה הרֵעוֹתָה לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הֵרַע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך. מיהו שיוכל לומר כזה, אלא משה, שידע, שמדרגה אחרת עליונה מהמלכות, נועדה לו, כי היה מרכבה לז"א, בעלה של המטרוניתא.

.10 בתחילה כשניתן לו הבית, מלכות, שבהיותו מרכבה לז"א, בעלה של המלכות, נמצא שזכה במדרגת המלכות שתהיה לביתו, כמו שהיא בית ז"א. ע"כ פקד עליה, כאדם הפוקד על ביתו, ואומר כל מה שרוצה בלי פחד. אף משה כך, אמר לביתו, למלכות, ולא פחד.

.11 וידבר אלקים. הוא גזרת הדין, כי השם אלקים הוא דין, המלכות. ויאמר אליו, אני הוי"ה, היא מדרגה אחרת, ז"א, רחמים. ונקשר כאן הכול, דין ורחמים יחד, שלמות גדולה. כי כתוב, ויאמר אליו, אני הוי"ה, שהוא מדה"ר.

אלא אם היה כתוב, וידבר אלקים אל משה, אני הוי"ה. היה פירושו, שנקשרו בשבילו דין ורחמים יחד. אבל לא כך כתוב, אלא בתחילה כתוב, וידבר אלקים אל משה, ואח"כ כתוב, ויאמר אליו, אני הוי"ה. שהם מדרגה אחר מדרגה. ואינם דין ורחמים מקושרים יחד.

.12 משה, אם לא היה בעליו של הבית, כמ"ש עליו, תפילה למשה איש האלקים, היה נענש על מה שאמר לאדנ"י, למה הרעותה לעם הזה. אבל בזכות זה שהיה בעליו של הבית, לא נענש.

בדומה לאדם שנפל למריבה עם אשתו, שהייתה בת מלך, ואמר לה דברים שאינם הגונים. התחילה היא להתרעם. כיוון שהתחילה לומר דבר, והיה שם המלך, לקח לו המלך את הדבר, והיא שתקה ופסקה מלדבר. אמר המלך לבעלה, האם לא ידעת שאני מלך, ולפניי דיברת דברים אלו?

כביכול אף משה כך, שכתוב, ויָשָב משה אל ה', ויאמר, אדנ"י, למה הרעותה. מיד כתוב, וידבר אלקים אל משה, מדה"ד, כי בת המלך התחילה להתרעם. מיד לקח המלך את הדבר, ויאמר אליו, אני הוי"ה. האם לא ידעת שאני מלך, ולפניי דיברת דברים אלו?

.13 ואֵרָא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שד"י. למה שינה את השמות של מעלה, אדנ"י הוי"ה אלקים, וכאן אמר אל שד"י? אלא בדומה למלך שהייתה לו בת בלתי נשואה, והיה לו אוהב. כשרצה המלך לדבר עם האוהב, שלח את בתו לדבר עימו, והיה המלך מדבר עימו ע"י בתו.

הגיע זמנה של בתו להינשא. באותו יום שנישאה, אמר המלך, קִרְאו לה מטרוניתא יקרה. ואמר לה, עד עתה דיברתי על ידך למי שדיברתי, מכאן והלאה אני אומר לבעלך, והוא יאמר למי שצריך. לימים אמר לה בעלה, דַבְּרי ריב לפני המלך, עד שהיא התחילה לדבר, לקח לו המלך את הדבר. אמר לו, האם איני המלך, אשר עד היום הזה לא דיבר איש עימי אלא ע"י בתי, ואני נתתי לך את בתי, ודיברתי עימך בגלוי, מה שלא עשיתי לאדם אחר.

.14 וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שד"י, שם המלכות, מטרם שהזדווגה עם ז"א פב"פ. ופירושו, וארא אל האבות באל שד"י, המלכות. כשהייתה בביתי ולא נישאה, ולא דיברו עימי פב"פ, כמו שעשיתי לך. ואתה בהתחלת דיבורך, אמרת לבתי בפניי דברים כאלו? אלא על כך כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שד"י, ושמי הוי"ה לא נודעתי להם, לדבר עימהם במדרגה זו שדיברתי עימך.

והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי

.52 בתחילה כתוב, והוצאתי אתכם מתחת סִבלוֹת מצרים. ואח"כ כתוב, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם. והרי היה לו לומר בתחילה, וגאלתי אתכם, ואח"כ, והוצאתי אתכם. אלא עיקר הכול אמר תחילה, כי רצה הקב"ה לבשר להם בתחילה את היפה מכולם, היציאה ממצרים.

.53 והרי יפה מכולם הוא, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים. ואמר להם זה אח"כ. בזמן ההוא לא היה להם דבר יפה יותר מיציאה, כי חשבו, שלא ייצאו מעבדותם לעולם. כי היו רואים שם, שכל הכבלים שהיו ביניהם, היו מקשרים אותם בקשרים של כשפים, ולא יכלו לצאת מביניהם לעולם. ומשום זה, מה שחביב עליהם יותר מכולם, התבשרו בו תחילה.

.54 האם אע"פ שיצאו ממצרים, יכול להיות שילכו אחריהם להרע להם? על זה כתוב, והצלתי אתכם מעבודתם. האם יכול להיות שייצאו ויינצלו, אבל לא תהיה להם גאולה? על זה כתוב, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה. האם ייתכן שלא יקבל אותם לעם? על זה כתוב, ולקחתי. האם ייתכן שכאשר יקבל אותם לעם, לא יביא אותם לארץ? על זה כתוב, והבאתי אתכם אל הארץ.

כלל ופרט

.55 וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. מצווה זו הראשונה לכל המצוות, כי התחלה ראשונה של כל המצוות, היא לדעת את הקב"ה בבחינת כלל. לדעת שיש מושל עליון, שהוא אדון העולם, וברא כל העולמות, שמיים וארץ וכל צבאם. וזהו כלל. וסוף הכול הוא בפרט, לדעת אותו בפרט.

.56 כלל ופרט, הוא ראש וסוף, זכר ונוקבא, זו"ן, כאחד. כי ז"א נקרא כלל, והנוקבא נקראת פרט. ונמצא, אדם העוסק במצוות בעוה"ז, עוסק בכלל ובפרט, שהם ראש וסוף של המצוות. ונמצא האדם בעוה"ז, שהוא כלל ופרט, כלומר, שצריך שיושלם בשניהם.

ותיקון עוה"ז הוא כלל ופרט, שהכלל, ז"א, יהיה מיוחד בפרט, נוקבא. משום זה, תחילת הכול לדעת שיש מושל ודיין בעולם, שהוא אדון כל העולמים, וברא את האדם מעפר, ונפח באפיו נשמת חיים, שזהו בדרך כלל.

.57 כשיצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים את הקב"ה. כיוון שבא אליהם משה, לימד אותם מצווה ראשונה זו, שכתוב, וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. ולולא המצווה הזו, לא היו ישראל נאמנים לה', גם אחר כל אלו הניסים והגבורות, שעשה להם הקב"ה במצרים.

לאחר שידעו מצווה זו בדרך כלל, נעשו להם ניסים וגבורות, שכבר היו בטוחים, שיאמינו בה' על ידיהם. כמ"ש, ויִיראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

.58 ולסוף ארבעים שנה, שכבר השתדלו בכל המצוות שבתורה, שלימד אותם משה, בין אלו שנוהגים בארץ, בין אלו שנוהגים בחוץ לארץ, אז לימד אותם בדרך פרט. כמ"ש, וידעתָ היום והשֵׁבוֹתָ אל לבבֶך. היום בדיוק, מה שלא היה להם רשות לדעת מקודם לכן, כמ"ש, כי הוי"ה הוא האלקים. זוהי ידיעה בדרך פרט.

כמה סודות וסתרים יש במילה פרט. והכתוב, ה' הוא האלקים, עם הכתוב, וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם, הכול דבר אחד, אלא זהו בכלל וזהו בפרט.

ז"א נקרא כלל, והמלכות נקראת פרט. המוחין המתקבלים מז"א הם אור החסדים. והמתקבלים מהמלכות הם אור החכמה. בתחילה צריכים להמשיך מוחין מכל המדרגות דז"א, כלל. ולבסוף ממשיכים את החכמה מהנוקבא, פרט. אמנם פרט, אין הכוונה מהמלכות לבדה, אלא כלל, מז"א לבדו, ופרט, מז"א וממלכות ביחד, כלל ופרט ביחד.

ונאמר, כיוון שבא אליהם משה, לימד אותם מצווה ראשונה זו, שכתוב, וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. כלומר, שהמשיך לישראל מוחין דז"א בדעת, שעליו כתוב, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, שהוא כלל, לשון עתיד. כי מוחין אלו הולכים ונמשכים תמיד בכל יום, בכל תפילה ובכל מצווה, עד שבאים על שלמותם. ואז לימד אותם משה בדרך פרט, וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלקים, לשון הווה. היום, אחר שבאתם לשלמותכם ולא מקודם לכן.

ולולא המצווה הזו, המוחין מדעת ז"א, שהמשיך אותם לישראל מתחילה, כמ"ש, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, לא היו ישראל נאמנים לה', גם אחר כל אלו הניסים והגבורות, שהיו אומרים, שמעשה כישוף הוא. אלא ע"י שהשיגו המוחין מדעת דז"א, הכירו בניסים, שמאת ה' הם באים, ובאו על ידיהם לאמונה שלמה, כמ"ש, ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

והכול דבר אחד, אלא זהו בכלל וזהו בפרט. כאן כתוב, וידעת היום, כי ה' הוא האלקים. ושם כתוב, וידעתם כי אני ה' אלקיכם. כי אין חילוק ביניהם, אלא מה ששם באה הידיעה מן הכלל, ז"א, וכאן באה הידיעה מן הפרט, המלכות. שם הוא התחלה, וכאן הוא הסוף והשלמות.

.59 וכתוב, יראת ה' ראשית דעת. המלכות, פרט, נקראת יראת ה'. ועם זה כתוב בה ראשית. הרי שהפרט הוא ראשית, ולא הכלל? כאן מדובר בדרך פרט עצמו. כלומר, הראשית של הפרט, שצריכים לדעת מתחילה, מיהו יראת ה'. אבל ראשית הכול הוא הכלל ולא הפרט.

ואע"פ שיש לאדם לירוא ממנו, מטרם שיידע וישיג את יראת ה', ולמה כתוב, יראת ה' ראשית דעת, שמשמע שצריכים תחילה לדעת אותו? כאן כתוב, ראשית דעת, שתחילה יש לירוא מפניו, וע"י יראה באים לראשית דעת. ולדעת אותו, כי יראת ה' היא ראשית, לדעת אותו בדרך פרט.

.60 משום זה מצווה ראשונה היא לדעת את הקב"ה בכלל ובפרט, בראש ובסוף. כמ"ש במצרים, וידעתם את ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, שהוא לשון עתיד. והוא נגמר בסוף ארבעים שנה בפרט. וזה כמ"ש, אני ראשון ואני אחרון. אני ראשון, בכלל, ואני אחרון, בפרט. והכול נאמר בכלל אחד ובסוד אחד.

ואחַר שיידע זה בכלל, ישלים כל איבריו, רמ"ח (248) מצוות עשה, שהם רמ"ח איברים של נשמת האדם. שכל מצוות עשה מתקנת איבר שכנגדו בנשמת האדם. אחר שהושלם בהם בזה בכלל, אז יידע בדרך פרט, שימשיך הארת החכמה מהמלכות. כי הפרט, הוא רפואה לכולם. ויידע איך כל ימי השנה, כל הספירות של המלכות, שנקראת שנה, מתחברים לתת רפואה לכל האיברים, המצוות, ומשלימים אותם.

.61 איך נותנים כל ימי השנה רפואה לכל האיברים? הרי המלכות, השנה, אין לה מעצמה כלום, והאיברים, הכלל, הם רמ"ח צינורות השפע של ז"א, המשפיעים הכול אל המלכות? ודאי כך הוא למעלה, בזו"ן, ולמטה, באדם התחתון, שהשנה והימים שלה, הספירות שלה, נותנים רפואה לכל האיברים למעלה, בז"א, ולמטה, באדם.

כי האיברים משפיעים שפע ברכות לימי השנה, לספירות המלכות, הפרט. שבכל מצוות עשה שהאדם מקיים, ממשיך שפע ברכות מאיבר, צינור אחד של ז"א, אל אחד מימי השנה, הפרט. ואז רפואה וחיים תלויים עלינו מלמעלה עד שהאיברים מתמלאים מכל השלמות, ומשפיעים אותם אל הפרט, השנה. ואז מתגלים המוחין של הפרט.

מי גרם לאיברים שיתמלאו מכל השלמות? ימי השנה. כי האיברים באו להשלים אותה. ואם לא הייתה השנה צריכה תיקון, לא היו האיברים, צינורות השפע של ז"א, מתמלאים בשפע. ע"כ נחשב כאילו ימי השנה נתנו הרפואה והחיים אל האיברים.

.62 אף כך הוא למטה, כשהאדם משלים עצמו באלו רמ"ח מצוות עשה שבתורה. אין יום שלא יבוא להתברך מהאדם, וכשהם מתברכים ממנו, אז חיים ורפואה תלויים עליו מלמעלה. כלומר, שאינם נמשכים אל המלכות, מטרם שהאדם משלים כל רמ"ח מצוות עשה בשלמותם. ועד אז הם תלויים עליו מלמעלה.

מי גרם לצינורות העליונים שהולכים ומתמלאים ברפואה ובחיים? ימי השנה. וע"כ נחשב כאילו ימי השנה נתנו להם הרפואה והחיים. ימי השנה, כמו שמתברכים מלמעלה מהאדם, ז"א, כך הם מתברכים מלמטה מהאדם התחתון, ע"י המצוות שהוא מקיים.

.63 אשריהם ישראל בעוה"ז, באלו המצוות שהם מקיימים, שנקראים משום זה אדם. כמ"ש, אדם אתם. שהמשמעות היא, אתם נקראים אדם, ולא העכו"ם נקראים אדם. ומשום שישראל נקראים אדם, יש להם להשתדל במצוות התורה, שהן תרי"ג (613), כנגד רמ"ח (248) איברים ושס"ה (365) גידים שיש בגופו של אדם, שיהיו כולם גוף אחד, אדם.

.64 כשנתן הקב"ה את התורה לישראל על הר סיני, מילה ראשונה היא, אנוכי. אנוכי עולה להרבה סודות. וכאן הוא עניין המצווה הראשונה, לדעת אותו בכלל. אנוכי, רומז שיש אלקים, מושל עליון על העולם, והוא ז"א, כלל. כמ"ש, כי ה' אלקיך אש אוכְלָה הוא. והוא מצווה ראשונה, בבחינת כלל. וכן יש כאן רמז על הפרט, כי כתוב, ה' אלקיך, זהו פרט. וכלל ופרט האלה הם מצווה ראשונה, שצריכים לדעת בראש ובסוף.

ולא שמעו אל משה מקוצר רוח

.65 ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. מקוצר רוח, שלא היו נחים מעבודתם, ולא היו אוספים לתוכם מספיק רוח. מקוצר רוח, שעוד לא יצא היובֵל, הבינה, לתת להם מנוחה וחירות. ורוח האחרון, המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים בעולם. וע"כ היה קוצר רוח, רוח האחרון, המלכות, שהייתה קצרה ידה מהושיע לישראל.

קול ודיבור

.66 ואיך ישמעני פרעה ואני ערַל שפתיים. בתחילה כתוב, לא איש דברים אנוכי, כי כבד פה וכבד לשון אנוכי. והקב"ה השיב למשה, מי שׂם פֶּה לאדם. ועוד אמר, ואנוכי אהיה עִם פיך. הייתכן שלא היה כך, אם משה אומר, ואני ערל שפתיים? וא"כ, היכן הוא הדבר שהבטיח לו הקב"ה מקודם, כמ"ש, ואנוכי אהיה עם פיך?

.67 אלא משה הוא קול, ז"א. הדיבור, המילה שלו, המלכות, הייתה בגלות. ע"כ היה משה ערל פה לפרש דברים. ומשום זה אמר, ואיך ישמעני פרעה, בעוד שהמילה שלי, המלכות, בגלות, ואין לי מילה. ואני קול בחוסר מילה, בגלות. ע"כ במקום המלכות, שיתף הקב"ה את אהרון עימו, השושבין של המטרוניתא.

.68 כל זמן שהדיבור, המלכות, בגלות, הסתלק ממנו הקול, ז"א, והמילה הייתה ערלה בלי קול. כשבא משה, בא הקול, כי היה מרכבה לז"א, שנקרא קול. ומשה היה קול בלא מילה, משום שהמילה הייתה בגלות.

וכל זמן שהדיבור היה בגלות, הלך משה אל הר סיני וניתנה התורה. בעת ההיא, התחבר הקול עם הדיבור, ז"א עם המלכות. ואז דיבר דבר. כמ"ש, וידבר אלקים את כל הדברים האלה. בבחינת קול בלא דיבור. וכך הלך עד שקרבו האלה. ואז נמצא משה שלם בדיבור כראוי, כי קול ודיבור היו ביחד בשלמות.

.69 והתלונן משה על שהמילה חסרה ממנו. חוץ מהזמן שהמלכות דיברה לרגוז עליו, כמ"ש, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמֶך, הֵרע לעם הזה. מיד כתוב, וידבר אלקים אל משה. שהמלכות, המילה, שנקראת אלקים, דיברה אליו קשות. כי דיבור מורה על לשון קשה, שרגזה עליו על מה שאמר, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה.

הרי שהמלכות התחילה לדבר עימו, אע"פ שהייתה בגלות. והוא מטעם, שהדיבור היה להראות רוגז. כי הדיבור התחיל לדבר והפסיק. והקול, ז"א, השלים אותו. ומסיים הכתוב, ויאמר אליו, אני ה', ז"א. משום שהדיבור היה בגלות ועוד לא הגיע זמנו לדבר. ע"כ דיבר עימו ז"א.

.70 משום זה משה לא היה שלם מתחילה, שתהיה לו מילה, המלכות. שהוא קול הצריך למילה. והוא בא בשביל הדיבור, להוציא אותו מן הגלות. כיוון שיצא מן הגלות והתחברו הקול והדיבור ביחד בהר סיני, נשלם משה ונרפא מן ערל שפתיים שלו, ואז נמצאו קול ודיבור יחד בשלמות.

.71 כל הימים שהיה משה במצרים, שרצה להוציא את המילה מן הגלות, לא דיבר המילה, שהיא הדיבור. כיוון שיצא מן הגלות, והתחברו הקול והדיבור, המילה, המלכות, הנהיג וניהל את ישראל. אבל לא דיבר עד שקרבו ישראל אל הר סיני, ופתח בתורה.

כתוב, כי אמר אלקים, פן יינחם העם. והשם אלקים מורה על מלכות. הרי שדיבר קודם מתן תורה? כי אמר אלקים, אינו דיבור בפה, אלא רצון הלב בדממה, הנקרא אמירה, כמ"ש, ויאמר המן בליבו.

.72 וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו, אני ה'. כתוב, קמתי אני לפתוח לדוֹדי, ודודי חמק עבר. קמתי אני לפתוח לדודי, זהו הקול, ז"א, הדוד של המלכות. כנ"י, המלכות, כשהיא בגלות, הסתלק הקול ממנה. המילה שככה ממנו, כמ"ש, נאלמתי דומייה. ואם התעוררה לדבר, כתוב, ודודי חמק עבר. כי הקול הסתלק ממנה, ונפסקה המילה. ועל זה כתוב, וידבר אלקים אל משה, שהתחילה לדבר, ופסקה ושתקה. ואח"כ השלים הקול, ז"א, ואמר, ויאמר אליו, אני הוי"ה.

.73 וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שד"י. ואל יעקב, כתוב בתוספת ו', להורות שהוא בחיר שבאבות. כי הו' מורה על ת"ת, קו אמצעי דז"א, ששלמות אברהם ויצחק, תלויה בקו אמצעי, יעקב. כמ"ש, אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, שביעקב כתוב תוספת ו'.

כתוב, אני ה' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק. הרי שכתוב ביצחק תוספת ו'? ודאי היא ו' חיבור.

.74 משום שיעקב היה חי, והכתוב הכליל את יעקב ביצחק, שחשכו עיניו והיה כמת. שהרי בעוד שהאדם חי בעוה"ז, אין השם הקדוש נזכר עליו, וע"כ הכליל אותו ביצחק. וע"כ נכתב תוספת הו' ביצחק. עתה שמת יעקב, בא הדבר למקומו. כמ"ש, ואל יעקב, בתוספת ו'.

.75 באל שד"י. שנראיתי להם מתוך מראה שאינה מאירה, מלכות, הנקראת אל שד"י. ולא נראיתי מתוך המראה המאירה, ז"א, הנקרא הוי"ה. האם האבות השתמשו בנוקבא לבדה, במלכות? אלא לא נפרדו ז"א מנוקבא כלפי האבות לעולם. כמ"ש, וגם הקימותי את בריתי איתם, כי הברית, יסוד דז"א, התחבר עם המלכות.

.76 מן הקב"ה יש לאדם ללמוד, שלא יפריד בין ז"א לנוקבא, כמ"ש, באל שד"י, הנוקבא. וכתוב, וגם הקימותי את בריתי איתם, יסוד דז"א, שהתחבר עימה. ומי שזכה לברית, ליסוד דז"א, זכה בארץ, בנוקבא, מטעם היותם מחוברים זה בזה.

גוּרו לכם מפני חרב

.77 גוּרו לכם מפני חרב, כי חֵמה עוונות חרב. חרב, זוהי חרב נוקמת נקם ברית. חרב, המלכות, עומדת להסתכל על מי שמשקר בברית, יסוד, שכל מי שמשקר בברית, שפוגם אותו בעריות או בשכבת זרע לבטלה, חרב נוקמת ממנו נקמה.

.78 כי חמה עוונות חרב. משום שכל המשקר בברית, מרחיק תאוות המלכות לקבל שפע מז"א, ואינו נוטל שפע מי שנוטל, היסוד, ואינו נותן למקומו, המלכות, משום שלא מתעורר אליו מקומו, המלכות. כי מסיבת פגם הברית נלקחה ממנה התאווה לקבל שפע. וכל מי ששומר ברית, גורם לעורר ברית למקומו, למלכות, ומתברכים העליונים והתחתונים.

.79 כשנמצאים צדיקים בעולם, יש מי שמעורר ברית הזה למקומו. כמ"ש, וגם הקימותי את בריתי איתם, לתת להם את ארץ כנען, את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. מגוריהם, כמ"ש, גוּרו לכם מפני חרב, המלכות. משום שהוא מקום המטיל מגוֹר בעולם. הרי שהאבות עוררו את הברית למקומו, המלכות, שעליה כתוב, לתת להם את ארץ מגוריהם.

.80 אשר גרו בה. המלכות היא מידת היראה. ומיום שהתקרבו אל הקב"ה, פחד ויראה עילאה הייתה בה לשמור מצוותיו. ואם בשמירת הברית לא יטיל האדם מורא על ראשו, לא יִירא עוד מפני הקב"ה לעולם בשאר המצוות.

.81 בהתעוררות של מטה, כשהתעוררו ישראל אל הקב"ה וצעקו לפניו, כתוב, ואזכור את בריתי, ואז התעורר החשק לקשור את הכול בקשר אחד. כי כיוון שהתעורר הברית, יסוד דז"א, הנה התעורר קשר כל הספירות דז"א. ואזכור את בריתי, פירושו, לחבר אותו במלכות. וע"כ כתוב, לכן אמור לבני ישראל, אני הוי"ה, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. שכל הספירות התחברו בקשר אחד, לגאול את ישראל ממצרים.

אלה ראשי בית אבותם

.82 וידבר ה' אל משה ואל אהרון, ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה. אל בני ישראל, שציווה לנהל אותם בנחת כראוי. ואל פרעה, פירושו, לנהוג בו כבוד.

.83 אלה ראשי בית אבותם. אמר הקב"ה, דברו לבני ישראל בנחת, כי אע"פ שהם נמצאים בעבודה קשה, מלכים בני מלכים הם.

.84 ע"כ הִסְמיך הכתוב כאן, אלה ראשי בית אבותם, שכולם לא שיקרו בחוקיהם, ולא התערבו בעם אחר, אלו הם שעמדו במקומם הקדוש, ולא שיקרו להתערב במצרים. ע"כ הסמיך, אלה ראשי בית אבותם, כדי להביא מוצאם של משה ואהרון, הראויים להוציא את ישראל, ולדבר אל פרעה, ולייסר אותו במטֶה, כי בכל ראשי ישראל לא היה נמצא כמוהם.

.85 ואלעזר בן אהרון לקח לו מבנות פוּטיאל לו לאישה, ותלד לו את פינחס. אלה ראשי אבות הלוויים. פינחס קִיים כמה אלפים ורבבות מישראל, והוא קיים כמה ראשי אבות, בעת שהרג את זִמרי ואת כּוֹזְבּי. כמ"ש, ותיעצר המגיפה מעל בני ישראל. ע"כ, כתוב בו, אלה, לשון רבים.

.86 אלה ראשי, לשון רבים, כי האבידה של ראשי הלוויים נמצאה בו. ומה שהם החסירו ונשרפו, השלים הוא. והרוויח הכהונה שלהם, וצורת שניהם שרתה בפינחס. האבידה של ראשי הלוויים נמצאה בו. הם נדב ואביהוא. הם הפרידו אות הברית, המלכות, ממקומו, מחמת שהקריבו אש זרה. והוא בא וחיבר אותם. משום זה ניתנו לו הירושה והרוח של שניהם. ע"כ כתוב בו, אלה ראשי, לשון רבים.

.87 למה נזכר כאן פינחס, הלוא הכתוב מביא מוצאם של משה ואהרון בלבד? אלא ראה הקב"ה את אהרון, בשעה שאמר, ואזכור את בריתי, ששני בניו של אהרון עתידים לפגום בברית הזה, ועתה, ששולח אותו למצרים, להוציא את ישראל, רצה להעביר את אהרון, שלא ייתן לו ללכת בשליחות הזו.

אלא, כיוון שראה הקב"ה את פינחס שעומד ומקיים את הברית הזה במקומו, ותיקן הפגם של נדב ואביהוא, מיד כתוב, הוא אהרון ומשה. אמר הקב"ה, עתה הוא אהרון שמתחילה, כמטרם שפגמו נדב ואביהוא בברית, מחמת שפינחס תיקן את הפגם.

.88 הוא אהרון ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים. כתוב, הוא, והרי צריך היה לומר, הם? אלא לכלול אותם זה בזה, הרוח, משה, במים, אהרון. וכשכתוב, הוא משה ואהרון, הוא לכלול מים, אהרון, ברוח, משה. כי משה הוא בחינת רוח, ת"ת דז"א. ואהרון הוא בחינת מים, חסד דז"א. וע"כ כתוב, הוא אהרון ומשה, ולא הם. כי נכללים זה בזה.

וידעת היום והֲשֵׁבות אל לבבך

.89 וידעת היום והֲשֵׁבות אל לבבך, כי הוי"ה הוא האלקים. היה צריך לומר, וידעת היום, כי ה' הוא האלקים. ולבסוף, והשבות אל לבבך. כי הידיעה, שה' הוא האלקים, מכשירה אותו להשיב אל הלב כן. ואם כבר השיב אל ליבו, מכ"ש שיש לו ידיעה. הלוא, והשבות אל ליבך, היה צריך לומר, ולא לבבך?

.90 לבבך, יצה"ט ויצה"ר, השוכנים בלב, שנכללו זה בזה, והם אחד. כמ"ש, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, בשני יצריך, ביצה"ט וביצה"ר. שיהפוך מידות הרעות של יצה"ר להיות טובות, שיעבוד עימהם את ה' ולא יחטא על ידיהם, ואז ודאי אין עוד הפרש בין יצה"ט ליצה"ר, והם אחד.

ונמצא, כי הוי"ה הוא האלקים. שמדה"ד, אלקים, נכלל בהוי"ה, מדה"ר. כי נכללו זה בזה, כמו שיצה"ר ויצה"ט נכללו בלב, והוא אחד. הרי שאין לדעת, כי ה' הוא האלקים, אלא ע"י והשבות אל לבבך. לכן הקדים הכתוב, והשבות אל לבבך, לדעת על ידו את הדבר, שה' הוא האלקים.

.91 הרשעים עושים פגם למעלה, ע"י מעשיהם הרעים. הפגם הוא, כי השמאל אינו נכלל בימין למעלה, אלא שולט בדין בפני עצמו, משום שהיצה"ר למטה אינו נכלל ביצה"ט, לעבוד עימו להמשכת הטוב, מחמת החטאים של בני אדם, שחוטאים ע"י יצה"ר, וממשיכים שליטת הדין על ידו.

ואינם עושים פגם למעלה, אלא לעצמם ממש. כמ"ש, שׁיחֵת לוֹ לא, בניו מוּמָם. שתחילה כתוב, שיחת לו, שעושים פגם למעלה. ואח"כ כתוב, לא בניו מומם, שאינם עושים פגם למעלה. כביכול עושים פגם ואינם עושים פגם:

עושים, שגורמים, שלא ימשיכו עליהם הברכות של מעלה, כמ"ש, ועצר את השמיים ולא יהיה מטר. הרי שפוגמים צינורות השפע למעלה.

ולא עושים, משום שהשמיים, הצינורות של מעלה, מקבלים לעצמם ברכות ושפע כמה שצריכים, אלא שאינם מקבלים שפע להמשיך למטה. ודאי אין זה פגם ומום שלמעלה, אלא מומם של אלו הרשעים, ועליהם שורה הפגם ולא למעלה.

.92 כתוב, שיחת לו לא. לו עם ו', שלא נכלל הימין בשמאל למעלה, כדי שלא תימשכנה ברכות למטה. לא עם א', שאינם מקבלים ברכות להמשיך אל התחתונים. וע"כ הם שורים בפגם. בגלל שהרשעים מפרידים היצה"ר מיצה"ט, ומתדבקים ביצה"ר.

.93 יהודה בא מצד שמאל, כי יהודה הוא מלכות, שבאה מצד שמאל. והתדבק בימין, כדי לנצח עמים ולשבור כוחם. כי אם לא היה מתדבק בימין, לא היה שובר את כוחם. למה התדבק בימין, והרי השמאל מעורר דינים בעולם? ולמה לא הספיק לו השמאל, לשבור כוחם של העמים?

.94 בשעה שהקב"ה דן את ישראל, אינו דן אותם אלא מצד שמאל, כדי שידחה אותם בשמאל, ומקרב אותם בימין. אבל את שאר העמים, דוחה אותם בימין, ומקרב אותם בשמאל. וכשאחד מהם מתקרב לקדושה ומתגייר, נקרא בשם גר צדק, שצדק הוא שם המלכות מצד שמאל שבה. הרי שמקרב אותם בשמאל.

דוחה אותם מימין, הוא כמ"ש, ימינך ה' נאדרִי בכוח, ימינך ה' תִרעַץ אויב. מקרב אותם בשמאל, שנאמר, שהמתקרב מהם נקרא גר צדק, שהוא שמאל.

כי ישראל נמשכים מקו אמצעי. וכשחוטאים, ומגבירים השמאל על הימין, אז השמאל מעניש אותם. וכשעושים תשובה, מקרב אותם הקב"ה בימין, חסד, וחוזרים לקו אמצעי. אבל האומות, שורשם וחיותם בקו שמאל. ונלקים בהתגברות הימין על השמאל שלהם. וכשמתקרבים, מרפאים את שורשם, קו שמאל. ע"כ המתקרב מהם נקרא גר צדק, שֵׁם השכינה, כשמתוקנת מצד שמאל.

.95 משום זה יהודה, שהוא מצד שמאל, התדבק בימין, כדי להכניע העמים. ונסיעותיו הם לימין הדגלים. ואלו השבטים שעימו, התחברו כולם לימין: יששכר, שעמל בתורה, שהיא ימין, כמ"ש, מימינו אש דת לָמו. וכן זבולון, שהוא תומך התורה, ימין, כמ"ש, שוק הימין, כי שוק הימין תומך צד הימין שבגוף. וע"כ נקשר יהודה משמאל ומימין, צפון שהוא שמאל, במים שהם ימין.

.96 ראובן, שחטא לאביו, שׁרה בימין, חסד. ומחמת החטא התקשר בשמאל והתדבק בו. וע"כ אלו הנמצאים עימו בדגלו, הם שמאל. שמעון, שמאלי מצד החיה, שיש לה פני שור, גבורה. גד, שוק השמאל, הוד, כמ"ש, גד גדוד יְגוּדנו והוא יָגוּד עקב, אשר יגוד היא פעולת השמאל, ועקב פירושו שוק.

.97 והשבות אל לבבך, לכלול ביחד השמאל והימין. ואז תדע, כי ה' הוא האלקים. עתה מובן מה שכתוב, הוא אהרון ומשה. ומה שכתוב אח"כ, הוא משה ואהרון. שהרוח, ת"ת, התחבר במים, חסד, והמים, חסד, התחברו ברוח, ת"ת, להיות אחד. וע"כ כתוב, הוא.

.98 ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. כעין שנאמר, בייחוד ימין ושמאל, גם כאן נרמז ייחוד הקדוש. ואזהרה היא לאדם, לייחד את השם הקדוש כראוי, באהבה עליונה. בכל לבבך, בשני יצריך, ימין ושמאל, שנקרא יצה"ט ויצה"ר. ובכל נפשך, זהו נפש דוד, שניתנה ביניהם. ובכל מאודך, לכלול הימין והשמאל למעלה, במקום שאין בו שיעור.

כשהאדם עובד אל הקב"ה בשני היצרים, שגם במידות רעות שביצה"ר עובד ועושה נחת רוח ליוצרו, נמצאים מתייחדים הימין והשמאל שלמעלה, חו"ג, כמ"ש, ה' הוא האלקים. ואז משלים המלכות, הנקראת נפש דוד. כי ניתנה ביניהם. כמ"ש, ובכל נפשך. וגם מעלה החו"ג שלמעלה אל הג"ר, ולכך כתוב, ובכל מאודך. כי מאוד, משמעותו, שאין לו שיעור, הג"ר, שאין בהם השגה.

.99 ובכל מאודך. זה יעקב, ז"א, שאוחז לכל הצדדים, לימין ולשמאל, מטעם היותו קו אמצעי. אם תאהב את הקב"ה בשני יצריך, תשלים את נפש דוד, ותשלים את ז"א, שנקרא יעקב, והכול הוא ייחוד השלם כראוי. משום זה כתוב, הוא אהרון ומשה. וכתוב, הוא משה ואהרון. כי הכול הוא אחד, שהתייחדו זה בזה בלי הפרש ביניהם.

תנין רובץ בין יאורים

.104 כתוב, כי ידבר אליכם פרעה לאמור, תנו לכם מופת, ואמרת אל אהרון, קח את מַטך והשלך לפני פרעה, יהי לתנין. וכתוב, ויעשו גם הם חרטומי מצרים בְּלַהֲטיהם כן, וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים. הזוהר מחלק בין התנינים הגדולים דקדושה לבין התנין הגדול דקליפה. ומבאר ההפרש שבין תנין דקדושה של מטה אהרון, לבין התנין של החרטומים.

מצד ימין העליון, מקו ימין דבינה, יוצאים י"ג (13) מעיינות עליונים ונהרות עמוקים, שהם כיסא העליון, בינה. וד' רגלי הכיסא, חגת"ם דז"א, שכל אחד מהם כולל חג"ת, והם י"ב (12), ועצם הבינה שעליהם, הכיסא, הוא י"ג.

והם נחלקים לב' קווים ימין ושמאל, כי גם הת"ת נחלק לימין ושמאל, חו"ג. הימניים נקראים מעיינות, והשמאליים נהרות. אלו, השייכים לשמאל, עולים, שמאירים מלמטה למעלה. ואלו, השייכים לימין, יורדים, שמאירים מלמעלה למטה.

ונכנס כל אחד בחברו, כלומר שכלולים זה בזה. כי אחד, קו אמצעי, מוציא, ממעט ראשו דקו שמאל, הנקרא נהר, ומביא אותו בשני גופים, הנקראים מעיין ונהר. כי ע"י מסך דחיריק של קו אמצעי מתמעט הראש דקו שמאל, ואח"כ נכללים זה בזה. וראש, ו"ק דג"ר, מתגלה מבין שניהם.

גוף אחד מבחינת נהר, שמאל וחכמה, לוקח מהחסדים שבימין למעלה, ומוציא למטה לתחתונים אלף יאורים, היוצאים לארבעה צדדים, חג"ת ומלכות. שבכל אחד מהם 250 יאורים.

יאורים, הם חמש ספירות חג"ת נ"ה דבינה, המשפיעים הארת החכמה משמאל הבינה. כל ספירה היא 100, והם .500 והיות שהשמאל נכלל בימין, משפיע רק מחזה ולמעלה, ב"ס וחצי. חו"ג וחצי ת"ת עד החזה, 250 לכל צד מד' רוחות. ד"פ 250, הם אלף יאורים שמצד הקדושה. והמדרגות השטות באלו אלף יאורים נקראות תנינים קדושים.

.105 מי"ג נהרות שמשמאל ומהמעיינות שבימין, יוצאים י"ג יאורים, אורות השמאל, נכנסים אליהם ולוקחים מַים 499 וחצי יאורים מצד ימין, ו-499 וחצי יאורים מצד שמאל. נשאר חצי מכאן וחצי מכאן, ונעשים שני החצאים אחד. זה נכנס בין אלו היאורים, ונעשה נחש.

י"ג יאורים, הנמשכים מי"ג נהרות מעיינות, אינם מקליפות. שהרי עוד הם במספר י"ג, הכולל את קו האמצעי. אבל הם שורשי הקליפות, שמהם יונקות הקליפות, שאינן חפצות בקו אמצעי, הממעט את קו השמאל, שלא ישפיע מלמעלה למטה. וע"כ נאמר, ולוקחים מים 499 וחצי יאורים מצד ימין, ו-499 וחצי יאורים מצד שמאל, שהקליפות, המקבלות רק מב' הקווים ימין ושמאל ולא מקו אמצעי, לוקחות מעצמן מים, השפע, מי"ג היאורים.

אמנם היאורים אינם משפיעים להם, להיותם עוד בקדושה, אלא שהם אמצעיים בין הקדושה ובין הקליפות. וע"כ אינם רוצים להשפיע אל הטומאה. אלא שהקליפות ממשיכות מעצמן, מב' קווים ימין ושמאל שבי"ג יאורים, חמש ספירות, 500 מקו ימין, וחמש ספירות, 500 מקו שמאל, גם מחזה ולמטה. אלא שחסר להם חצי ספירה מכל קו. כי הספירה האחרונה היא הוד והיא מלכות, כי חג"ת נ"ה, הם בחינת כח"ב תו"מ. ואין למלכות מאה ספירות, כי בחינת עצמה, מלכות דמדה"ד, חסרה משם.

וע"כ אין לה אלא ט"ס ראשונות, שהם תשעים. ומספירת המלכות יש לה ג"כ ט"ס ראשונות, שהם תשע. ומהמלכות של המלכות דמלכות, מוצצים ג"כ את החלק העליון שלה שמחזה ולמעלה. וחלקה התחתון שמחזה ולמטה חסרה בהכרח, כי היא תמצית הנקודה דמדה"ד שבה, שלא נמתקה בבינה, והיא בבחינת המלכות דצ"א, שאינה ראויה לקבל אור.

ובכל מקום שהיא מתגלה, היא דוחה כל האורות משם. וע"כ לא יכלו אלף היאורים לקבל אותה. והם אלף חסר אחד. מחצית מלכות המלכות דמלכות שמקו ימין, ומחצית מלכות המלכות דמלכות שמקו שמאל. ומשני החצאים האלו נעשה הנחש, שהוא טומאה ממש.

אמנם אין הכוונה שכל הנחש נעשה מהן, אלא שיש לו ג"כ מט"ס ראשונות הממותקות בבינה. והכוונה היא, שזוהמה זו שכולה מדה"ד, שממיתה כל הנוגע בה, היא נכללה בנחש הטמא. ונמצאת כזנב שלו. והוא התנין הטמא.

.106 הראש של התנין אדום כמו ורד, שגוון אדום מורה על דינים הנמשכים מבינה. קשקשיו קשים כברזל, שבחינת מלכות מעצמוּתה נקראת ברזל, מדה"ד. כנפיו שטים, שהם סנפירים, ובאים לכל אלו יאורים. כשמעלה זנבו, המלכות שלו, ששם נקודה דמדה"ד, מכה ובועט לשאר הדגים, אין מי שיעמוד לפניו. כי נקודה זו דמדה"ד, שבזנבו, בכל מקום שנוגעת, היא מעוררת שם מדה"ד, צ"א, והאורות מסתלקים משם.

.107 פיו של התנין אש לוהט. כששוחה בכל אלו היאורים, כשממשיך החכמה מלמעלה למטה, כמו היאורים, מזדעזעים שאר הדגים, המדרגות, אשר שם, מפחד שלא יגלה את נקודה דמדה"ד שבהם, ובורחים משם אל הים, המלכות דקדושה.

אחת לשבעים שנה הוא רובץ בסדר זה, ב-499 וחצי יאורים שבימין, ומשלים את החצי החסר שבימין. ואחת לשבעים שנה הוא רובץ בסדר הזה, ב-499 וחצי יאורים שבשמאל, ומשלים את החצי החסר שבשמאל. כי התנין נבנה מב' החצאים האלו החסרים בהם. ונמצא, כי אלף היאורים החסרים אחד התמלאו ממנו, כלומר, שנשלמו על ידו.

התנין הזה רובץ בתוך יאוריו. ואינו שוחה בהם. כי הרובץ אינו עושה פעולה, ואינו ממשיך החכמה מלמעלה למטה. משא"כ השוחה, הוא עושה פעולה והמשכה מלמעלה למטה, ומתגלה משום זה מדה"ד שבו, ומכה למעלה בגלגלים, שפוגם אותם.

ונאמר, שאחת לשבעים שנה הוא רובץ. כי שבעים שנה נמשכות משבע מידות חג"ת נהי"מ, שכל אחת מהן כלולה מעשר. ומתחילות מחסד ומסתיימות במלכות, כי מדובר בכלים, שבהם העליונים גדלים תחילה. ואחת לשבעים שנה, השנה האחרונה, המלכות דמלכות של התנין, בחינה זו בדיוק לקח מהיאורים. וע"כ כשרובץ בהם, חוזר ומשלים אותם.

.108 אבל כשהוא שוחה בהם, יוצא לשון אש אחת בקליפות, שנגלה הנקודה דמדה"ד שבו. ואז היאורים כולם עומדים וזועפים בזעף, שמרוממים גליהם למעלה ויורדים למטה, המכונה זעף. מתערבים אלו היאורים זה בזה ומקבלים צבע תכלת הנוטה לשחור, גוון המלכות. וגלגלים נוסעים למעלה בד' רוחות העולם, גלגלי מרכבה דקדושה הממשיכים ג"ר ע"י נסיעתם. והתנין זוקף זנבו ומכה למעלה בגלגלים, שפוגם אותם, ומכה למטה ביאורים. כולם בורחים ממנו.

.109 עד שלצד צפון קם שלהבת של אש אחת, שנגלו דינים דבינה ע"י עליית המלכות אליה, והכרוז קורא, התייצבו אגודות, והתפזרו לד' זוויות, כי התעורר מי שישׂים מוקש על פניו של התנין, הרובץ בתוך יאוריו. אז מתפזרים כל האגודות. ולוקחים את התנין ונוקבים פניו בצד לחייו, ומכניסים אותו לנקב תהום הגדול, בינה דקליפות. עד שנשבר כוחו, אז מחזירים אותו לנהרותיו.

בעת שהתנין בא לאחת משבעים שנותיו, שהיא המלכות שבמלכות שלו, שולט זנבו, נקודת המלכות הבלתי ממותקת בבינה, והוא מכה בו למעלה בקדושה, ולמטה. אז צריכים לשים את התנין במלכודת, כמ"ש, ונתתי חַחִים בלחייךָ. כי אז חוזרת המלכות לבינה, והבינה באה לקטנות, וכל המדרגות הנמשכות ממנה חוזרות לקטנות, מחמת הדינים שבבינה.

ונאמר, עד שלצד צפון קם שלהבת אש אחת, שעלו הדינים דמלכות לבינה. ובעת שיש ג"ר במדרגות, נבחן שכל מדרגה יש בה אגודה של ג' קווים. כי אחד, קו אמצעי, מוציא, ממעט ראשו דקו שמאל, הנקרא נהר, ומביא אותו בשני גופים, הנקראים מעיין ונהר, וכשחוזרות לקטנות, נבחן שהתפזרו האגודות.

שנאמר, התייצבו אגודות, והתפזרו לד' זוויות, שיחזרו לקטנות, כי התעורר מי שישׂים מוקש על פניו של התנין. והמוקש ששמים על פניו הוא, שלוקחים את התנין ונוקבים פניו בצד לחייו, שעושים בו נקב בבחינת הפנים שלו, ששם היא בינה שלו.

הראש של התנין אדום כמו ורד, ושולטים בו גם דינים דבינה, וחוזר לקטנות. ואז מכניסים אותו לנקב תהום הגדול, לבינה דקליפה הנאחזת בקטנות הבינה, עד שנשבר כוחו, כוח הזנב שלו, ואינו יכול עוד לפגום בזנבו.

והוא מטעם שהקליפות נמשכות לפגום מה שהוא יותר למעלה. וכיוון שהתנין הוא בנקב תהום הגדול, ששם פוגם הבינה את המלכות הממותקת שם, כבר אובד כוחו שבזנב, שפוגם רק בחינת ז"ת בלבד, וע"כ נשבר כוח התנין, ואינו יכול עוד להזיק בזנבו.

וזה נבחן למוקש כלפי התנין. כי מחמת שהושיטו לו דינים דבינה, איבד את הדינים דמלכות. ואז מורידים שוב את המלכות שעלתה לבינה, אל מקומה. וחוזרת הבינה לגדלותה. וכן כל המדרגות הנמשכות ממנה, עד אלף יאורים חסר אחד, ששם רובץ התנין, אז מחזירים אותו לנהרותיו, שחוזר לרבוץ בתוך יאוריו.

.110 אחת לשבעים שנה עושים לו כך, כי כשבא לסוף שבעים שנה, מלכות דמלכות שלו, נמצא חוזר ומתעורר כוח הדין שבזנב שלו. כדי שלא יקלקל המקומות של הרקיעים ועמודיהם, שלא יקלקל בנקודת הדין שלו את המיתוק של המקומות, המלכויות הממותקות בבינה, שממיתוק זה יוצאים הרקיעים, המסכים דצ"ב. ועמודיהם, הנה"י הנמשכים מהרקיעים האלו. ועליהם כולם מודים ומשבחים, כמ"ש, בואו נשתחווה ונכרָעה נִבְרְכה לפני ה' עושינו.

כי חזרת המדרגה מג"ר לו"ק מכונה כריעה והשתחוויה. ודאי שאין מדרגה שתשבח על חזרתה לו"ק. אלא בעת שמתגברים הדינים דמדה"ד שבתנין, הפוגם למדרגות של מעלה ושל מטה, ואין מי שיעמוד לפניו. נמצא, כששמים לו המוקש בפניו ע"י חזרת הבינה וכל המדרגות לבחינות קטנות, שע"י זה בא התנין לנקב תהום הגדול, ואובד שם הדינים דמלכות, המלכות שלו הבלתי ממותקת, שבזה נשבר כוחו של התנין. ואח"כ חוזרת הבינה וכל המדרגות לגדלותם, והתנין אינו יכול עוד להזיק.

נמצא, שעל הכריעה והשתחוויה הזו, כלומר, על חזרתם לו"ק בלי ראש, כדי לשים מוקש בפניו של התנין, כל המדרגות שמחות, ומודות לה' ואומרות, בואו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו. כי ע"י זה ניצלו מהתנין.

והנה התבאר היטב התנין דקליפות, שהוא חזרת מטֶה החרטומים להיות תנין. אבל מטה אהרון, שנעשה לתנין, הוא תנין דקדושה, הנמשך ממעיינות עליונים ונהרות עמוקים, הנמצאים באלף יאורים, היוצאים לארבעה צדדים.

.111 אבל התנינים העליונים, העומדים למעלה בקדושה, לווייתן ובת זוגו, הם שהתברכו. אלו שולטים על כל שאר הדגים, המדרגות הנמצאות ביאורים. כמ"ש, ומִלאו את המים ביַמים. ועל זה כתוב, מה רבּו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית.

קח את מטך

.117 ואמרת אל אהרון קח את מטך. למה מטה אהרון, ולא מטה משה? מטה משה קדוש יותר, כי נחקק בו שם הקדוש בגן עדן העליון, ולא רצה הקב"ה לטמא אותו באלו המטות של החרטומים, שהיה צריך לבלוע אותם, כמ"ש, ויבלע מטה אהרון את מטותם. ולא עוד, אלא כדי להכניע לכל אלו הבאים מצד שמאל, צריכים למטה אהרון, משום שאהרון בא מימין, שהוא כוהן, והשמאל נכנע אל הימין.

.118 הרי היה גלוי לפני הקב"ה, שאלו החרטומים יעשו נחשים. וא"כ, איזו חשיבות היא לעשות לפני פרעה נחשים? היא משום, שמשם התחלה אל העונשים, כלומר, נחש הקדמוני, שהכשיל את אדם וחוה. ומהתחלת הנחש מתחילה שליטתו של פרעה, מצד שמאל.

אז, כשראו התהפכות מטה אהרון לנחש, שמחו כל החרטומים, כי תחילת החכמה של הנחש שלהם הייתה כך. כי המוחין דקטנות דקדושה, הנמשכים משמאל, מכונים נחש. וכנגדו הנחש דטומאה, הנמשך משמאל, שמשם מושכים החרטומים את החכמה שלהם. וע"כ שמחו על מטה אהרון, שהפך לנחש. מיד חזר מטה אהרון לעץ יבש, ובלע אותם.

.119 ועל זה תמהו וידעו, שממשלה עליונה יש בארץ, שהם חשבו, שלמטה בארץ אין שליטה חוץ מהם. אז כתוב, ויבלע מטה אהרון את מטותם, שחזר הנחש לעץ ובלע אותם.

.120 ועל זה עשה אהרון שני אותות, אחד למעלה, שנחש העליון דקדושה שלט על נחשים שלהם. ואחד למטה, ששלט העץ על הנחשים שלהם, כי בלע אותם. ופרעה היה יותר חכם מכל חרטומיו, והסתכל שהממשלה העליונה שולטת על הארץ, למעלה ולמטה.

.121 הלוא כל מה שעושים המכשפים, עושים באחיזת עיניים? אינו כן, אלא משמיענו הכתוב, ויהיו לתנינים, כלומר שהם עשו התנינים בפועל.

.122 כתוב, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התַנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. מהתנין הגדול התחלת השליטה שלהם למטה, אבל החכמה שלהם נמשכת מתחת לכל המדרגות של התנין ויאוריו.

כי התנין ואלף יאוריו קרובים לקדושה. ובשעה שהתנין רובץ בהם, הם בשלמות. ובעת ששוחה ביאורים מתגלה הטומאה בזנבו, אחת לשבעים שנה. אבל מדרגות הטומאה שמתחת התנין הגדול ויאוריו, כבר הטומאה קדמה להם, ואינם ראויים להמשיך אור מהתנין ומיאוריו. ונאמר, שהתחלת השליטה היא מהתנין הגדול, וע"כ רק המלך שלהם מקבל ממנו, אבל חכמת מצרים עצמם היא ממדרגות התחתונות.

.123 החכמה שלהם היא במדרגות התחתונות, להכניע ולשעבד מדרגות אלו אל המדרגות העליונות, התנין הגדול ויאוריו, שייכללו בהן. ואז יכולים להמשיך אור גם למדרגות התחתונות. ראשי שלטונות שלהם ושורשם הוא למטה מהתנין הזה, ונאחזים בתנין, כי משם המדרגה העליונה שלהם, המלך, מקבל כוח. וע"כ דומה המלך שלהם לתנין הגדול הרובץ ביאוריו.

.124 הקב"ה ע"י הכול עושה שליחותו. וכמה שליחים יש אל הקב"ה, שעושה שליחותו ע"י דברים שיש בהם רוח חיים, וע"י דברים שאין בהם רוח חיים.

.125 כמה יש לו לאדם להיזהר מחטאיו, שלא יחטא לפני הקב"ה, ואבני ביתו וקורות ביתו מעידים עליו. ולפעמים הקב"ה עושה בהם שליחותו. מטה אהרון, עץ יבש, עשה בו הקב"ה ראשית הניסים. ושתי שליחויות נעשו בו:

א. עץ יבש שבלע התנינים שלהם,

ב. לשעתו קיבל רוח חיים ונעשה ברייה.

.126 תיפח רוחם של אותם האומרים, שהקב"ה אינו עתיד להחיות המתים, שאיך אפשר, שיעשה מהם ברייה חדשה. יבואו ויראו אלו הרשעים השוטים, הרחוקים מתורה ורחוקים מהקב"ה. שבידיו של אהרון היה מטה, עץ יבש, והקב"ה, החזיר אותו לפי שעה לברייה, שהשתנתה ברוח ובגוף.

אלו הגופים שכבר היו בהם רוחות ונשמות קדושות, ושמרו מצוות התורה, ועסקו בתורה ימים ולילות, והקב"ה הטמין אותם בעפר, הנה אח"כ, בעת שישמח העולם, אחר גמה"ת, על אחת כמה וכמה, שהקב"ה יעשה אותם ברייה חדשה.

.127 אותו גוף שהיה, יקום. כמ"ש, יִחיו מֵתיךָ, ולא כתוב, יברא. משמע, שהם כבר נבראו, אבל צריכים רק שיחיו. כי עצם אחד יישאר מהגוף מתחת לארץ, והעצם ההוא אינו נרקב ואינו נעדר בעפר לעולם. ובעת ההיא הקב"ה ירכך אותו, ויעשה אותו כשׂאור בבצק, ויעלה ויתפשט לארבע זוויות, וממנו ישתכלל הגוף וכל איבריו. ואח"כ נותן בו הקב"ה את הרוח.

ויהיו דם

.128 ויאמר ה' אל משה, אמור אל אהרון קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם ועל כל מקווה מימיהם, ויהיו דם. איך היה יכול ללכת לכל מימי מצרים, שבכל ארץ מצרים? הרי כתוב, ויימלֵא שבעת יָמים אחרי הַכּוֹת ה' את היאור, ולא כתוב, את כל מימי מצרים?

.129 אלא מימי מצרים הוא נילוס. ומשם מתמלאים כל שאר האגמים והיאורים והמעיינות וכל המימות שלהם. וע"כ אהרון נטה ידו להכות לנילוס בלבד. כמ"ש, ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור. הרי שהיאור כולל כל מימי מצרים.

.130 מים תחתונים מתפשטים לכמה צדדים, לימין ולשמאל. ומים עליונים מתקבצים בבית קיבוץ המים, יסוד דז"א, כמ"ש, ויאמר אלקים, ייקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד. וכתוב, ולמקווה המים קרא ימים. רקיע, שיש בו שמש, לבנה, כוכבים ומזלות, שהוא היסוד דז"א הכולל בתוכו כל האורות דז"א, זהו בית קיבוץ המים, המקבל כל המים, כל האורות, ומשקה לארץ, עולם התחתון, המלכות. כיוון שהארץ מקבלת מים, היא מפזרת אותם ומחלקת אותם לכל צד, ומשם יושקו הכול.

.131 כשהדין שורה, עולם התחתון, מלכות, אינו יונק מהרקיע, ויונק מצד שמאל שאינו נכלל בימין. ואז נקרא המלכות, כמ"ש, חרב לה' מָלאה דם. אוי לאותם שיונקים אז ממנה ומושְקים ממנה. כי בזמן ההוא הים, המלכות, היה יונק משני צדדים, מיסוד דז"א ומצד השמאל.

וע"כ נחלק לשני חלקים, לבן מצד היסוד, ואדום מצד השמאל. ואז זורק אל היאור חלקם של המצרים, האדום. ומכה בשורשם למעלה ולמטה. וע"כ שותים ישראל מים, להיותם דבוקים ביסוד דז"א, חלק הלבן שבמלכות. והמצרים שותים דם, חלק האדום שבמלכות.

.132 האם מכת הדם הייתה משום מיאוס בלבד? אלא שתו הדם ובא במֵעיהם ובקע ועלה. עד שישראל היו מוכרים להם מים בכסף, אז שתו מים. משום זה, הראשונה להכות אותם, הייתה מכת הדם.

.133 ארוממך אלקיי המלך ואברכה שמך לעולם ועד. דוד, כנגד המדרגה שלו אמר, ארוממך. אלקיי, אלקיי שלי, המלכות, שהיא מדרגתו. כי רצה להעלות שבחה של המלכות ולהביא אותה לאור העליון, בינה, לערב אותם זה בזה, שיהיו המלכות והבינה הכול אחד. ועל כך אמר, ארוממך אלקיי המלך.

.134 כל ימיו דוד השתדל לתקן את הכיסא, המלכות, ולהאיר הפנים שלה באור הבינה, כדי שתגן עליה, והאיר תמיד את אור התחתון, מלכות, באור העליון, בינה, שתהיינה הכול אחד. שהמלכות תעלה לבינה, שאז הן אחד. וכשבא שלמה, מצא עולם שלם, המלכות, והלבנה שהתמלאה, שהיא המלכות. שכבר עלתה המלכות לבינה, ונשלמה והתמלאה שם בכל אורותיה, ולא היה צריך עוד לטרוח עליה להאיר אותה.

.135 בשעה שרוצה הקב"ה לעשות נקמה בעמים עובדי עבודה זרה, מתעורר צד השמאל ומתמלאת הלבנה, המלכות, דם מצד ההוא. ואז נובעים דם המעיינות והנחלים שלמטה, כל אלו שהם לצד שמאל. וע"כ הדין שלהם דם.

.136 כשהדם הזה מתעורר על איזה עם, הוא דם של הרוגים, כי יעורר עליהם עם אחר שיבוא ויהרוג אותם. אבל במצרים לא רצה הקב"ה להביא עליהם עם אחר, שיעורר עליהם דם, שיהרוג אותם, משום שישראל היו ביניהם, ולא יצטערו ישראל היושבים בארצם. אלא הקב"ה היכה אותם בדם, בנהרות שלהם, שלא היו יכולים לשתות.

.137 ומשום שהממשלה שלהם שולטת באותו הנהר, פקד הקב"ה את הממשלה שלהם בתחילה, כדי שיוכה מתחילה האלוהים שלהם. כי הנילוס היה אחד מהאלוהים שלהם. וכן שאר אלוהים שלהם היו נובעים דם, כמ"ש, והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים.

.138 לך אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלקים את מעשיך. מה ראה שלמה, שאמר פסוק זה?

.139 שלמה, כל דבריו בחכמה היו. לך אכול בשמחה לחמך, פירושו שבשעה שהאדם הולך בדרכיו של הקב"ה, הקב"ה מקרב אותו ונותן לו שלווה ומנוחה. אז, הלחם והיין שאוכל ושותה, הוא בשמחת הלב, משום שהקב"ה רוצה במעשיו.

.140 איפה החכמה בפסוק הזה?

.141 שלמה הזהיר את בני אדם, לעטר את כנ"י, המלכות, בשמחה, בצד ימין, אור דחסדים. והוא לחם, כי לחם רומז על אור החסדים. ואח"כ יתעטר ביין, צד שמאל, הארת החכמה שבשמאל דבינה, כדי שאמונת כל, המלכות, תימצא בשמחה שלמה בימין ובשמאל, וכשתהיה בין שניהם, אז כל הברכות שורות בעולם.

כי זוהי תכלית השלמות של המלכות, שהארת השמאל, חכמה, תתלבש באור החסדים שבימין, שאז מאירים בה שניהם, לחם ויין. וזהו שרוצה הקב"ה במעשיהם של בני אדם.

והשבות אל לבבך

.142 אמור אל אהרון קח את מטך. מדוע אהרון ולא משה? אלא אמר הקב"ה, אהרון, ימין, המים עומדים בו במקומו, כי המים בימין הם. והשמאל רוצה להמשיך מים משם. אהרון, שבא מצד ההוא, יעורר שפע המים. וכשהשמאל, המצרים, יקבל אותם, הם יתהפכו לדם.

.143 התחתונה מכל המדרגות, מלכות, שנקראת חרב לה' מלְאה דם, היכה מתחילה. וע"כ נהפכו המים שלהם לדם. מהתחתון, מהמלכות, התחיל הקב"ה להכות. והיד שלו, שיש בה עשר אצבעות, ע"ס, היכה בכל אצבע, מהמלכות עד הכתר. וכשהגיע למדרגה העליונה שלהם, הבכור של כל המדרגות, הכתר, הוא עשה את שלו, ועבר בארץ מצרים והרג כולם. וע"כ הרג כל הבכורים בארץ מצרים, משום שהוא מדרגה עליונה שלהם ובכור הכול.

.144 פרעה, ממשלתו הייתה בכוח המים, כמ"ש, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. משום זה הפך תחילה היאור שלו לדם. ואח"כ יצאו משם הצפרדעים, שהיו נוגפים את המצרים בקולות מרעידים, שצעקו בתוך מעיהם. יצאו מתוך יד החזקה, גבורה, והיד הזו התחזקה בכל הצדדים, עד שהמצרים נפלו כמתים בבתיהם.

.145 כל אלו עשרה אותות שעשה הקב"ה, כולם היו מתוך יד החזקה, גבורה. והיד הזו התחזקה על כל המדרגות שבממשלה שלהם, כדי לבלבל את דעתם. ולא היו יודעים מה לעשות, כדי להינצל. כל אלו המדרגות שלהם, כיוון שיצאו לעשות משהו, נראה לכל, שלא יכלו לעשות משהו, כדי להינצל מהמכות, משום יד החזקה ההיא, שהייתה שורה עליהם.

ושָרץ היאור צפרדעים

.146 רחל מבכּה על בניה. הלוא בניה של רחל היו יוסף ובנימין ולא יותר. וששת השבטים היו של לאה. למה בכתה רחל ולא לאה?

.147 כתוב, ועיני לאה רכות, משום, שבכל יום יצאה לפרשת דרכים ושאלה על עשיו. והיו אומרים לה מעשיו של אותו רשע. ופחדה שלא תיפול בגורלו, והייתה בוכה בכל יום, עד שהתרככו עיניה.

.148 והקב"ה אמר, את בכית שתזכי לאותו צדיק יעקב, ולא תהיי בגורלו של אותו רשע. ורחל, אחותך, תקום בפרשת דרכים, ותבכה על גלות ישראל. ואת תהיי במערת המכפלה ולא תבכי עליהם.

.149 רחל ולאה הן שני עולמות, שנוקבא שמחזה ולמעלה דז"א נקראת לאה, ונוקבא שמחזה ולמטה דז"א נקראת רחל. אחד הוא עולם שהתכסה, לאה, ואחד הוא עולם שהתגלה, רחל. וע"כ לאה נקברה ונסתרה בתוך המערה והתכסתה. ורחל עומדת בפרשת דרכים, שנקברה בדרך אפרת, בהתגלות. והכול כעין של מעלה.

ומשום זה לא הביא את רחל במערה ולא במקום אחר, כי כתוב, בעוד כִּבְרת ארץ לבוא אפרתה, ולא הביא אותה לעיר, כי ידע שמקומה הוא במקום גלוי.

.150 כנ"י, המלכות, נקראת רחל, וכתוב, וכרחל לפני גוזזיה נאלָמָה. נאלמה, משום שבעת ששולטים עמים אחרים, נפסק ממנה הקול, ז"א.

.151 קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מיאנה להינחם על בניה כי איננו. קול ברמה נשמע, זהו ירושלים של מעלה, בינה. רחל מבכה על בניה, כל זמן שישראל הם בגלות, היא מבכה עליהם, כי היא האם שלהם. מיאנה להינחם על בניה, משום, כי איננו. משום שבעלה, ז"א, קול, הסתלק ממנה, ואינו מחובר עימה.

.152 לא פעם אחת היא בכתה על ישראל, אלא בכל שעה שהם בגלות. ומשום שהם פגמו בקול שהסתלק מרחל, הקב"ה סיבב להם, למצרים, קול, להעניש אותם, כמ"ש, והייתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים. גם הכין להם קולות אחרים באלו הצפרדעים, שהרימו קולם בתוך מעיהם, והיו נופלים בשווקים כמתים.

.153 ותעל הצפרדע. והיה צריך לומר, הצפרדעים, בלשון רבים. אלא צפרדע אחת הייתה והולידה, והתמלאה מהן הארץ. והיו כולן מוסרות את עצמן לאש. מה נוגע למצרים, שכל הצפרדעים באו באש? אלא כולן הלכו בתנור, ונכנסו לתוך הלחם, והתבקעו, ויצאו מהן אחרות, ונבלעו בתוך הלחם. וכשבאו המצרים לאכול מהלחם, חזר הלחם במעיהם להיות צפרדעים, ורוקדות ומרימות קולן עד שהמצרים היו מתים. ומכה זו הייתה קשה להם מכולן.

כתוב, ושרץ היאור צפרדעים, ובך ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים. הרי שבאו בתוך גופם. פרעה הוכה תחילה ויותר מכולם, שהרי כתוב, ובך ובעמך ובכל עבדיך. יהי שם ה' מבורך מן העולם ועד העולם, שהוא פוקד מעשה בני אדם בכל מה שעושים.

.154 כתוב, ויראו אותה שרי פרעה, ויהללו אותה אל פרעה, ותוּקח האישה בית פרעה.

ג' פרעה כתוב כאן: פרעה אחד הוא לזמן ההוא, ואחד רומז על פרעה שבזמן של יוסף, ואחד רומז על פרעה שבימי משה, שהוכה במטהו.

.155 הפרעה הראשון, בשעה שנלקחה שרה אליו, רומז לאומנים. וציירו צורתה בחדרו בכותל שעל מיטתו. עוד לא נח דעתו, עד שעשו צורת שרה על לוח, וכשעלה למיטתו העלה את הלוח עימו. כל מלך שבא אחריו היה רואה את הדמות ההיא, המצוירת בציור. והיו באים לפניו בדחנים, וכשעלה למיטתו היה נהנה מאותו ציור. משום זה הוכה המלך כאן יותר מכולם. שכתוב, ובחדר משכבך ועל מיטתך. ואח"כ כתוב, ובבית עבדיך ובעמך. ובכולם לא כתוב על מיטתם, אלא בו לבדו.

.156 כתוב, כל הנחלים הולכים אל הים, והים איננו מלא. כשאלו הנחלים, האורות דז"א, הולכים אל הים, המלכות, והים מקבל אותם ובולע אותם לתוכו, משום שהמים קופאים בתוך הים, והקרח הזה שואב לתוכו כל המים הבאים בו. ואח"כ יוצאים המים בכוחו של הדרום, בחסדים שבצד ימין, ומשקה כל חיות השדה, כמ"ש, יַשקוּ כל חַיְתוֹ שׂדיי.

כי תחילה מקבלת המלכות מצד שמאל בלבד, שאז קומתה שווה לז"א, משום שאז יש לה ג"ר דחכמה. אלא בלי חסדים, החכמה אינה יכולה להאיר, וע"כ נעשית אז המלכות ים הקפוא, כי האור שבה קפוא ואינו מאיר. ואח"כ בא קו אמצעי, ומגביר הימין על השמאל, ואז משפיע הימין את החסדים אל השמאל, והחכמה מתלבשת בחסדים. ואז נמס הקרח, והים משקה כל העולמות. אמנם משום זה מתמעטת החכמה מג"ר, ואין בה אלא רק ו"ק דג"ר.

לכן נאמר, כשאלו הנחלים הולכים אל הים, כלומר, האורות דקו שמאל דבינה, שמשפיע הז"א למלכות, כמ"ש, שׂמאלו תחת לראשי. והים מקבל אותם ובולע אותם לתוכו, משום שהמים קופאים בתוך הים, והקרח הזה שואב לתוכו כל המים הבאים בו, כי האורות הגדולים דג"ר דחכמה אינם באים לתוך המלכות, אלא בזמן שהוא קפוא. כי אחר שנמס הקרח, כבר אין בה אלא ו"ק דחכמה.

ולפיכך נבחן שהקרח הזה שואב לתוכו כל המים הבאים בו, אפילו הג"ר דחכמה, ולא במצב שאח"כ יוצאים המים בכוחו של הדרום, שהימין, הדרום, מתגבר על קו שמאל. ואז משפיע לו חסדים להלביש החכמה, והקרח נמס וחזר למים להשפיע לכל התחתונים, ומשקה כל חיות השדה, כלומר המדרגות שבבי"ע, שמחוץ לאצילות.

.157 ים הקפוא, בעת שהים מקבל מקו שמאל, שאז קופא, שואב כל המים, ואפילו ג"ר דחכמה. והוא נמס בכוחו של דרום, שמתגבר על השמאל, צפון, בכוח קו אמצעי. ואז משפיע לו חסדים להתלבשות החכמה שבו, שבזה הוא יכול להאיר למטה, שנבחן זה שהקרח נמס וחזר למים. ומשום זה, הים איננו מלא. כי מתוך שאינו חוזר למים, זולת ע"י קו אמצעי, שמגביר הדרום על הצפון, הרי הוא מפסיד ע"י זה את הג"ר דחכמה, שקיבל בעת היותו קפוא. ונמצא, שאינו מלא, כי חסר לו הג"ר.

.158 והחברים העירו בכתוב, אל מקום שהנחלים הולכים, שם הם שבים ללכת. שנהר הנמשך ויוצא מעדן, יסוד דז"א, אינו מפסיק שִפעו לעולם מהמלכות. והוא מוציא תמיד מים אל הים. וע"כ המים שבים ללכת, ושבים והולכים ושבים, ואינם פוסקים לעולם.

וכשהוא שב ללכת, כדי ללכת להשקות את הכול, להמשיך חכמה המכניע את כל הקליפות, בא רוח צפון, השמאל, שמשם החכמה, וקופאים המים. ורוח הדרום, שהוא חם, פותח אותם, שיוכלו ללכת לכל צד. וע"כ הים יושב בין שני צדדים צפון ודרום, ועל ידיהם מתקיים. והאוניות, המדרגות המקבלות מהמלכות, הולכות ונוסעות בו לכל צד, אחר שד' רוחות, דרום צפון מזרח ומערב, נכללים זה בזה.

.159 כשהמלך, ז"א, בא למיטתו, למלכות, בשעה שנחצה הלילה, מתעורר רוח הצפון, קו השמאל, מעורר אהבה אל המטרוניתא, המלכות. כי לולא התעוררות הצפון, לא היה המלך מתחבר עימה. משום שמצפון מתחילה האהבה, כמ"ש, שמאלו תחת לראשי. והדרום, קו ימין, מחבק באהבה, כמ"ש, וימינו תחבקני. אז כמה בדחנים מעוררים שירה, עד שבא הבוקר, כמ"ש, ברון יחד כוכבי בוקר, ויריעו כל בני אלקים.

.160 וכשבא הבוקר, כל העליונים והתחתונים אומרים שירה. כי בלילה אומרים שירה רק המלאכים הנמשכים מקו השמאל. אבל בבוקר כולם אומרים שירה, אפילו הנמשכים מהימין. כי אז כל הקווים נכללים זה מזה תחת השליטה של ימין. וכעין זה אומרים שירה ישראל למטה, כמ"ש, המזכירים את ה', אַל דוֹמִי לכם. כתוב, אל דומי לכם, לתחתונים בדיוק, לישראל.

.161 כשנחצה הלילה, אלו שתאוותם להזכיר תמיד את הקב"ה, אינם נותנים דומייה ללב, וקמים ממיטתם, להזכיר את הקב"ה. כשמאיר הבוקר, הם מקדימים לבית הכנסת ומשבחים אל הקב"ה. וכן אחר חצות היום, במנחה. וכן בלילה, כשחשך הלילה והתדבק בחושך, ולן השמש. על אלה כתוב, המזכירים את ה', אל דומי לכם. שזהו העם הקדוש ישראל.

.162 ועל זה הזכיר אותם הקב"ה במצרים, ועלו על פרעה. אלו שאינם שוככים יום ולילה, הצפרדעים, שקולם אינו משתתק לעולם. והוא משום שהתקיף בעם הקדוש, שאינם שותקים יום ולילה מלשבח את הקב"ה. ולא היה אדם במצרים, שיוכל לדבר עם חברו. ומהם נשחת הארץ, ומקולם היו מתים תינוקות וילדים.

.163 איך לא יכלו להרוג את הצפרדעים? אלא אם הרים אדם מקל או אבן להרוג אחת, התבקעה ויצאו ממנה, מתוך מעיה, שש צפרדעים, והלכו ובעטו בארץ, עד שהיו נמנעים מלהתקרב אליהן.

.164 כמה נהרות, כמה יאורים יוצאים מתוך ים העליון, המלכות, בעת שנפתחו ונמשכו המים. ומתחלקים כמה נחלים לכמה צדדים, לכמה יאורים, לכמה נהרות, שהם חלק הממונה על הצד של מצרים. אלו הם מים משריצים. כי אין מים היוצאים מתוך הים, שאינם מוציאים דגים למיניהם.

.165 אם הנהרות והיאורים הן מדרגות עליונות, הנמשכות מהמלכות, א"כ מיהם הדגים? הם שליחים בעולם, הממונים לעשות רצון אדונם, והם ממונים ברוח החכמה. יש מים המגדלים חכמים, ויש מים המגדלים טיפשים. לפי אלו הנהרות, שמתחזקים לכל הבחינות.

.166 הנהרות של מצרים מגדלים בעלי כשפים, דגים חזקים, הקשורים בעשר מדרגות הכישוף, כמ"ש, קוסם, קסמים, מְעוֹנֵן, ומנחֵש, ומכשף, וחובר חבר, ושואל אוב, ויידעוני, ודורש אל המתים. קוסם הוא מדרגה אחת. קסמים הם שתי מדרגות. הרי שלוש. ועם שאר השבע, הם עשר. הרי עשרה מינים של חכמת הכישוף.

.167 ובזמן של יציאת מצרים, הושיט הקב"ה אצבעו, ועירב אלו הנחלים והנהרות של המצרים, המדרגות העליונות שהמצרים יונקים משם. ונמנעו דגי החכמה שלהם מלהשפיע להם חכמה. אחד התהפך לדם. ואחד, שהדגים, הצפרדעים, הרימו את קולם, להמשיך רוח החכמה, בלי תועלת, ולא בא עליהם הרוח של אלו החכמות שלהם.

.168 עָרוב, שעירב מיני מדרגות החכמה שלהם ולא יכלו להשיג אותן. ולא עוד, אלא אפילו אותן מדרגות החכמה שלהם, שכבר נמצאו בארץ, היו משחיתים אותם בארץ. שנעשו למזיקים והשחיתו את דרכם. ערוב, הוא ערבוביה, כמ"ש, ובֶגד כִּלאיים, שפירושו, תערובת של צמר ופִשׁתים.

.169 כמה כוחות התעוררו למעלה כאחד, ועירב אותם הקב"ה יחד, כדי לערב כוחותיהם החזקים למעלה. וכל אלו הגבורות, שעשה הקב"ה במצרים, היו ביד אחד, יד החזקה. שהרים ידו עליהם למעלה ולמטה. ומשם אבדה חכמת מצרים, כמ"ש, ואבדה חכמת חכמיו.

.170 כתוב, וסכסכתי מצרַים במצרַים, מצרים של מעלה, השרים שלהם, במצרים של מטה. משום שאלו הצבאות של מעלה ממונים על הצבאות של מטה. והתערבו כולם. התערבו מערכותיהם למעלה, ולא היו המצרים יכולים להתקשר בכשפיהם, באלו המקומות של השרים שלהם למעלה, שהיו מתקשרים בהם מתחילה, כי התערבו. וע"כ הביא עליהם מכת הערוב, שהיא, חיות שהיו מעורבות זה בזה.

.171 הכינים שהעלה עפר הארץ, מה פירושם? כל תולדה שנולדת בארץ, היא נמשכת מכוח ממונה שלמעלה, שנזרע עליה, והכול הוא כעין של מעלה.

.172 שבעה רקיעים עשה הקב"ה, כעין זה שבע ארצות. והם הגבולים שהתבארו במקומם, כנגד שבע ספירות חג"ת נהי"ם. שבעה רקיעים למעלה ושבעה גבולי הארץ למעלה, וכעין זה למטה מתפשטות המדרגות, שבעה רקיעים ושבעה גבולי הארץ.

יש ב' סדרים בעולמות:

א. מסודרים כעיגולים זה בתוך זה, והיותר חיצון הוא יותר חשוב, שהעיגול החיצון ביותר הוא למעלה סמוך לא"ס, והיותר גרוע הוא היותר פנימי, העוה"ז.

ב. מסודרים בסדר ישר זה תחת זה, שבהם היותר פנימי הוא יותר חשוב והחיצון הוא גרוע.

העיגולים הם זה בתוך זה כגִלְדֵי בצלים. וכאן מדבר בסדר ישר. וע"כ, ארץ הקדושה היא בפנים ושבעים ארצות של האומות סובבים אותה מבחוץ. כי בסדר ישר, כל הפנימי ביותר הוא יותר משובח.

.173 ואלו שבעה גבולי הארץ למעלה, שהם כנגד חג"ת נהי"ם, כל אחד מתפשט לעשר, כי כל אחת מחג"ת נהי"מ כלולה מע"ס. וע"כ הם מתחלקים לשבעים ממונים, שהתמנו על שבעים אומות. ואותן שבעים ארצות, הגבולים של כל עם, סובבות את ארץ הקדושה של ישראל, כמ"ש, הנה מיטתו שלִשלׂמה, שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל. ויש עשרה הטמונים בהם, שביחד הם שבעים, הסובבים את ארץ הקדושה. וזהו למעלה. וכעין זה גם למטה.

.174 אותה הארץ, גבול חלקם של מצרים, הושיט הקב"ה בעת ההיא את האצבע שלו, ונולדו להבות אש באותו הגבול, והתייבשו כל אלו הגבולים הרטובים ממים, וכל טיפה של מים נובעים. אז למטה, בארץ מצרים, נראו הכינים מעפר הארץ.

.175 הרי אהרון היה מכה את עפר הארץ בכינים. ולמה נאמר כאן, הושיט הקב"ה אצבעו? אלא שבשביל זה היה מכה אהרון, להורות, שימינו של הקב"ה שבר את השונאים, כמ"ש, ימינך ה' תרעץ אויב. כי אהרון הוא כוהן, מרכבה לימינו של הקב"ה. כעין זה עתיד הקב"ה להביא על עיר רומי הגדולה, שכתוב, ונהפכו נחליה לזפת ועֲפָרה לגופרית. ועל זה שייבש המים מעפר מצרים, כל עפר הארץ היה כינים בכל ארץ מצרים.

הנה יד ה' הוֹיָה

.190 הקב"ה הרג במצרים כל הבהמות והצאן. ג' מיתות היו בבהמות:

א. דֶבר,

ב. אלו שהרג אותם הברד,

ג. אלו בכורות הבהמות, שמתו במכות בכורות.

.191 ומה הייתה המיתה שלהם? אלא הרי כתוב מתחילה, הנה יד ה' הוֹיָה במקנך אשר בשדה. למה בכל המכות לא כתוב, יד ה'? אלא כאן הוא יד בחמש אצבעות. כי מתחילה במכת כינים כתוב, אצבע אלקים הוא. וכאן, כל חמש האצבעות, שכל אצבע הרג מין אחד. וחמישה מינים היו, כמ"ש, בסוסים, בחמורים, בגמלים, בבקר ובצאן. הרי חמישה מינים לחמש אצבעות, הנקראות יד. משום זה, הנה יד ה' הוֹיָה, דֶבר כבד מאוד. שהיו מתים מעצמם, שנמצאו מתים.

.192 אחר שלא חזרו המצרים בתשובה, חזרו אלו האותיות ממש, האותיות של דֶבר, והרגו כל אלו שנותרו. ואותיות דבר חזרו להיות ברד. הדבר הוא בנחת, והברד בכוח הרוגז. ושני אלו היו במקום אחד, בחמש אצבעות.

.193 דבר, אותיות שהם בנחת, מיתה בנחת, שהיו מתים מעצמם. ברד, כי חזרו האותיות להיות בכוח הרוגז, והרג הכול.

פרשת בוא

התנינים

.36 ויאמר ה' אל משה, בוא אל פרעה. הלוא, לך אל פרעה, היה צריך לומר? אלא שהכניס את משה חדרים לִפְנים מחדרים אל תנין חזק אחד עליון, שכמה מדרגות משתלשלות ויורדות ממנו. והוא התַנים הגדול.

.37 ומשה ירא מפניו, ולא קרב, אלא לאלו היאורים, המדרגות שלו. אבל לתנים עצמו היה ירא ולא קרב, משום שראה אותו משתרש בשורשים עליונים.

.38 כיוון שראה הקב"ה שמשה ירא, ושליחים ממונים אחרים למעלה לא יכלו להתקרב אליו, אמר הקב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. שהקב"ה היה צריך לערוך עימו מלחמה. ולא אחר, כמ"ש, אני ה', אני ולא שליח. והתבאר סוד החכמה של התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, לאלו יושבי על מִדִין, היודעים בסוד אדונם.

.39 ויברא אלקים את התַנִינִם הגדולים. זהו לווייתן ובת זוגו. תַנִינִם, חסר י' כתוב, משום שהרג את הנקבה. והקב"ה העלה אותה לצדיקים. וע"כ לא נשאר אלא תנים גדול אחד. ודע, שלווייתן דג טהור.

לווייתן ובת זוגו שורשם גבוה מאוד. כי הים הוא המלכות מבחינת החכמה, והחשוב מכל הבריות שבים הוא הלווייתן. הרי שהוא כללות החכמה שבים. אמנם אינו נמשך מהחכמה עצמה, אלא מהבינה שחזרה לחכמה, קו השמאל שבה, המכונה נקודת השורוק. וע"כ כתוב עליהם, ויברא אלקים את התנינים הגדולים, כי הבינה נקראת בריאה.

אמנם לא נקבע מקומו בים עצמו, במלכות דאצילות, אלא הוכן מקום בעולם הבריאה שמחוץ לאצילות, למטה ממלכות דאצילות, שהוא עשרה יאורים. ואם הם ממדרגות הקדושה למה נהרגו? הנקבה נהרגה מיד. וכן נהרג אח"כ גם הזכר, כמ"ש, והרג את התנין אשר בים. כי הריגה היא ביטול מדרגתו ושיבה לאצילות. ובגמה"ת יתבטלו כל ג' עולמות בי"ע וישובו לאצילות.

ואם היה הכרח להרוג את הנקבה, כדי שלא תחריב העולם, א"כ למה ברא אותה מלכתחילה? כי הריגה זו היא רק ממה ששימשה ללווייתן, אבל לא התבטלה לגמרי, כי ממנה ניזונות נשמות הצדיקים.

.40 התנים הגדול, הלווייתן הזכר הנשאר בחיים, רובץ בתוך תשעה יאורים, כנגד ט"ס חב"ד חג"ת נה"י. ויאור אחד שמימיו שקטים, הכתר. ברכות של מימי הגן, המלכות דאצילות, נופלות בו ג' פעמים בשנה, שהם ג' הקווים, שעליהם כתוב, שלוש פעמים בשנה ייראה כל זְכוּרךָ. ואם נופלות בו פעמיים, כלומר, רק ב' קווים ימין ושמאל, מתברך היאור, אבל לא כל כך, כי חסר קו האמצעי. ואם רק אחת נופלת בו, ימין לבדו או שמאל לבדו, אינו מתברך על ידו. ומהיאור שהוא כתר, מקבלים ט' היאורים, ט"ס תחתונות.

.41 תנין בא בכתר היאורים, מתחזק בו והולך ושוחה ונכנס אל הים, המלכות דאצילות. ובולע שם כמה מיני דגים, שהם מדרגות שבתוך הים הפחותות ממנו, הוא בולע אותן ונשלמות בו. ושולט וחוזר ליאור השוקט.

ואלו תשעה יאורים הולכים ועולים אליו לקבל השפע שלהם, כי הם מקבלים השפע שלהם מן היאור השוקט, הכתר שלהם. וסביב היאור כמה אילנות ועשבים למיניהם. והוא היאור הראשון שביאורים, הכתר.

.42 סדר יציאתם של עשרת היאורים: מצד שמאל, מצינור אחד, הנמשך ויוצא, שהוא יסוד דז"א, יוצאות ג' טיפות, שהן מג' הקווים הכלולים בקו שמאל. וכל טיפה מתפשטת לג' טיפות, ונעשו ט' טיפות. ומכל טיפה נעשה יאור אחד. ואלו הם תשעה יאורים, המתגברים והולכים ושוחים וסובבים בכל הרקיעים, שהם הגבולים של צ"ב.

.43 ממה שנשאר מאלו הטיפות, אחר שגמרו לצאת ולא יצא עימהן, כל בחינות הכו"ח שלמעלה מבינה, שאינן נמשכות עם ג' הקווים, הרי נשארה טיפה אחת, ויוצאת בשקט, ונופלת בין היאורים, ונעשה ממנה יאור אחד. זהו היאור שהולך בשקט, יאור השוקט.

.44 כשהנהר, יסוד דז"א, הנמשך ויוצא, מוציא טיפות אחרות של ברכות מצד הימין, בעת שמשפיע למלכות מג' קווים, הכלולים בקו ימין, מה שנשאר מאלו הטיפות ולא יצא עימהן, כלומר, ג"כ מספירות שלמעלה מבינה, שאינן נמשכות עם ג' הקווים, נשארה טיפה אחת מאלו הברכות, היוצאת בשקט, ונופלת ביאור השוקט. ונמצא שליאור השוקט יש הארת הימין. וזהו היאור החשוב מכולם.

.45 כשיוצאים ונפרדים אלו ארבעה נהרות היוצאים מגן עדן, נהר ההוא הנקרא פישון, נופל ביאור השוקט ונכלל בו. וע"כ מלכות בבל, פישון, נכלל בנהר הזה. כי פישון הוא ראש הראשון של ד' הנהרות, ובבל הוא הראש של ד' מלכויות, וע"כ פישון הוא בבל. מהיאור השוקט ניזונים ומתמלאים כל היאורים האחרים.

.46 בכל יאור הולך ושוחה תנין אחד, והם תשעה תנינים. וכל אחד ניקב נקב בראשו, כמ"ש, שיברתָ ראשי תנינים על המים. ואפילו התנין הגדול הזה הוא כך, משום שכולם נופחים רוח כלפי מעלה, ולא למטה.

כי להיותם מקבלים מקו אמצעי, המכריע שהארת הימין תתפשט מלמעלה למטה, והארת השמאל תאיר רק מלמטה למעלה, והתנינים כולם הם מהארת השמאל, ע"כ נופחים רוח רק כלפי מעלה ולא למטה. ומטעם זה יש להם נקב בראשם, שנקב זה הגיע להם ג"כ מהמסך דחיריק של קו אמצעי, מחמת שמיעט את הג"ר דג"ר שבהם, כמ"ש, שיברת ראשי תנינים על המים.

ואפילו לעת גדלות, שהמסך יורד מבינה למקומו, נשאר בהם ג"כ הנקב בראשם, מטעם שהגדלות אינו מאיר מלמעלה למטה, שחסר ג"ר דג"ר, משום שכולם נופחים רוח כלפי מעלה, ולא למטה. ע"כ נשאר הנקב בראשם אפילו בתנין הגדול.

.47 כתוב, בראשית ברא אלקים. וכתוב, ויברא אלקים את התנינים הגדולים. בשניהם כתוב לשון בריאה. שכנגד כל מעשה שבעשרה מאמרות שבמעשה בראשית, עומדים אלו עשרה יאורים, שתנים אחד מכל יאור, מרפרף ברוחו כנגד המעשה שכנגדו.

.48 ומשום זה מזדעזע העולם אחת לשבעים שנה. משום, שבעת שהתנים הגדול הזה מעלה סנפיריו ומזדעזע, מזדעזעים איתו כולם הנמצאים ביאורים. וכל העולם מזדעזע, והארץ מתחלחלת, שכולם כלולים בתנים הגדול הזה.

מדרגת לווייתן, התנים הגדול, היא החכמה הנמשכת מקו שמאל. וחכמה זו אינה מתגלה אלא רק על ספירת המלכות שבכל מדרגה, שנקראת סנפיר שבלווייתן. וכך מרומז במספר אחת לשבעים שנים, כי שבעים שנים הם שבע ספירות חג"ת נהי"מ, ואחת מהם היא המלכות.

והמשכת החכמה באה בדינים. שנאמר, אחת לשבעים שנה מזדעזע העולם, בהארת המלכות, משום, שבעת שהתנים הגדול הזה מעלה סנפיריו, המלכות שלו, מעלה אותם כדי להמשיך חכמה. ומזדעזע, שכן דרך החכמה להימשך בדינים. וע"כ מזדעזע בשעת המשכתם. שמשום שכולם כלולים בו, ומקבלים השפע שלהם ממנו, ע"כ הם מזדעזעים איתו.

.49 והארץ הייתה תוהו ובוהו. מועטים הם היודעים לרמז מעשה בראשית בתנים הגדול. שכל העולם משתלשל ונמשך מהסנפיר של התנין הגדול. וע"כ יש להבין, איך הוא נרמז בכל מעשה בראשית. כיוון שכל מעשה בראשית הוא בחכמה, כמ"ש, כולם בחכמה עשיתָ, והתנים הגדול הוא כללות החכמה, ע"כ בהכרח הכול נמשך ממנו. ודווקא מהסנפירים, המלכות שלו, משום שאין הארת החכמה מתגלה, אלא רק מהמלכות.

.50 והארץ הייתה תוהו ובוהו. הייתה, מקודם לכן, שהייתה תוהו מטרם שהתחיל התיקון. כי באותו יאור הראשון, יאור השוקט, כאשר התנין הגדול נכנס בו, הוא מתמלא בהארת החכמה, ושוחה, ומכבה הניצוצין שהתלקטו בעולמות, שנחרבו מתחילה בעת שבירת הכלים. שיצאו אז ניצוצין, דינים, לכל הצדדים. ועתה, התנים הגדול מכבה ומבטל הדינים האלו. כי החכמה מכבה כל הדינים.

.51 אלו התנינים האחרים היו ולא היו. כי אין הארתם נגלה בהם, ודומים כמו שלא היו. מפני שנחלש כוחם, כדי שלא יחריבו את העולם. חוץ מפעם אחת לשבעים שנה, שהם מתחזקים בכוח התנים הגדול ההוא, והוא לבדו מתחזק. ואם הנוקבא שלו הייתה חיה אצלו, לא היה יכול העולם לסבול אותם.

החכמה מתגלה רק בספירת המלכות. כי אחר שיצאו ב' הקווים, ימין ושמאל, נעשתה מחלוקת ביניהם, שממחלוקת זו יצא הגיהינום, והיה העולם נחרב. עד שיצא קו האמצעי, ומיעט את קו השמאל, שלא יאיר אלא מלמטה למעלה. והארה שמלמטה למעלה נבחנת לאור המלכות, אור נקבה.

ולפיכך אין החכמה הבאה משמאל, יכולה להאיר בט"ר, באור הזכר, המשפיע מלמעלה למטה, אלא במלכות לבדה, המשפיעה מלמטה למעלה, בחינת ו"ק דג"ר. והמלכות מרומזת באחת לשבעים שנה.

ואלו התנינים האחרים היו ולא היו, כי אע"פ שנבראו, הם כלא היו, כי אין הארתם, חכמה, מתגלה בהם, משום שאין החכמה מתגלה בט"ר, מפני שנחלש כוחם ע"י קו האמצעי, שמיעט את אור הזכר מהארת החכמה, כדי שתיפסק המחלוקת והשמאל ייכנע לימין, ולא ייחרב העולם מחמת המחלוקת.

חוץ מפעם אחת לשבעים שנה, כלומר רק במלכות שלהם, הם מתחזקים, כי נגלה האור במלכות שלהם, המאירה מלמטה למעלה, המקבלת מהתנין הגדול. והוא לבדו מתחזק. אמנם התנין הגדול, כללות אור החכמה, אינו מאיר אלא רק במלכות שלו, מלמטה למעלה, משום שכולם נופחים רוח כלפי מעלה, בחינת ו"ק דג"ר.

ונאמר, אם הנוקבא שלו הייתה חיה אצלו, לא היה יכול העולם לסבול אותם. כי הזכר יכול להשפיע מלמעלה למטה רק אם הוא בייחוד זכר ונוקבא. אבל בלי נוקבא הוא ו"ק חסר ג"ר. וע"כ כיוון שקו האמצעי מיעט את הג"ר דג"ר דקו שמאל, ע"י מסך דחיריק, נהרגה בזה הנוקבא של הלווייתן, התנים הגדול, ונשאר הלווייתן זכר בלי נקבה, ו"ק דג"ר, המאיר רק מלמטה למעלה.

ומיעוט זה הוא הכרח, שע"י זה עשה קו אמצעי שלום בין ימין ושמאל. שנאמר, לא היה יכול העולם לסבול אותם. שהיה הכרח להרוג אותה. ונמצא, שמה שתשעת התנינים מקבלים מן התנים הגדול, הוא אור נקבה. והנה התבאר שהנוקבא של הלווייתן נהרגה ע"י מסך דחיריק דקו אמצעי, שנקרא הקב"ה.

.52 עד שהרג הקב"ה את הנוקבא של הלווייתן, הארץ הייתה תוהו. ולאחר שהרג אותה, הייתה הארץ, ובוהו, שהתחילה הארץ להתקיים. וחושך על פני תהום, משום שהפעולה שעשה, עוד לא האירה.

ד' פעולות נוהגות בקו אמצעי, בבואו לעשות שלום בין ב' הקווים, ולחבר אותם זה בזה:

א. צ"א,

ב. המסך דצ"א,

ג. צ"ב,

ד. המסך דצ"ב, שבו יוצאת קומת החסדים, לייחד ב' הקווים זה בזה.

לכן ב' עניינים נאמרים כאן בתנין הגדול:

א. שהרג את הנוקבא שלו,

ב. וגם מחץ ראשו של הזכר עצמו, וניקב נקב בראשו, כמ"ש, שיברת ראשי תנינים על המים.

כי הם ב' מיני מסכים דצ"א ודצ"ב, הבאים עם המסך דחיריק שבקו אמצעי. שבמסך דצ"א הרג את הנוקבא של התנים הגדול, ובמסך דצ"ב מחץ ראשו של הזכר.

עד שהרג הקב"ה את הנוקבא, הארץ הייתה תוהו. שנמשך עליה כוח הצ"א, שהוא הכנה אל ביאת המסך דצ"א ע"י קו האמצעי. ולאחר שהרג אותה, הייתה הארץ, ובוהו. כלומר, אחר שקו האמצעי גילה המסך דצ"א, ההורג את הנוקבא של התנין, ויצאה עליו קומת הזיווג שהיא קומת רוח, נמתקה הארץ ע"י המסך הזה, ונקראת בשם בוהו. שהתחילה הארץ להתקיים ע"י קומת רוח הזאת, שיצאה על מסך דצ"א.

וחושך על פני תהום, משום שהפעולה שעשה, עוד לא האירה, כי האור חזר ונעלם ולא האיר. ונעשה חושך, וחושך זה עבר לצ"ב, כלומר הגיע עד הבינה. ובזה נעשתה הכנה למסך דצ"ב.

.53 מה עשה הקב"ה? מחץ ראשו של הזכר דתנינים הגדולים, ע"י המסך דצ"ב שהוא עליית המסך דמלכות במקום בינה, ונעלמו ג"ר דבינה וכל המדרגות שתחת הבינה, שגם התנים הגדול בתוכן. והעלמת הג"ר של התנין ע"י הדינים של הבינה, עשתה נקב בראשו, בג"ר שלו. והתנין נכנע.

משום, שהתהום למטה, שהיא המלכות במקומה, לא היה מאיר. ועתה ע"י עליית המלכות למעלה לבינה, יצא עליו קומת רוח המאיר, כמ"ש, ורוח אלקים מרחפת. ע"כ נכנע הנחש וקיבל המסך דצ"ב, שהוא הנקב שנעשה בראשו.

מהו הטעם, שהמסך דצ"א לא היה מאיר? משום שהתנין הגדול הזה היה משיב רוח על התהום והחשיך אותו, ולא היה מרחף למטה. כי קומת רוח, היוצאת על מסך דצ"א, אינה ראויה לקבל ג"ר לעולם.

התנין הגדול היה משיב קומת רוח דצ"א על התהום והחשיך אותו, שלא יהיה ראוי לקבל אור לעולם. והרוח, בעת שהוא למטה, במלכות הבלתי ממותקת בבינה, אינו מרחף. כי מרחף פירושו, שהרוח מתנענע לכאן ולכאן, כלומר שאין בו קביעת הקומה, ועודנו ראוי לקומה גבוהה יותר. והרוח הזה דצ"א לא היה מרחף, אלא נקבע בקומת רוח זו בקביעות, כי הרוח דצ"א אינו ראוי עוד להתעלות יותר.

.54 ועבר רוח אחר של מעלה, רוח היוצא על מסך דצ"ב. ונשב והיכה ברוח ההוא, שיצא על מסך דצ"א, והשקיט אותו, שביטל אותו. וכמ"ש, ורוח אלקים מרחפת על פני המים. כי קומת רוח הזאת של המסך דצ"ב אינה נקבעת לעולם, אלא שמרחפת לכאן ולכאן.

וזהו, שהקב"ה היכה רוח ברוח וברא העולם. כי כל עוד שהיה שולט הרוח דצ"א, לא היה יכול לברוא העולם. וע"כ היכה בו הרוח דצ"ב וברא העולם.

.55 ויאמר אלקים, יהי אור, ויהי אור. כי האיר האור של מעלה, הג"ר. כי יצאה הי' מן האויר ונעשה אור. שהיכה על הרוח שנושב, והסתלק מעל התהום, ולא כיסה אותו. שביטל קומת הרוח, שכיסה התהום, מלקבל הארת ג"ר. וכיוון שהאיר התהום והרוח הסתלק, היה אור. כמ"ש, ויהי אור.

.56 אור זה האיר על ראשו של התנים הגדול, כי אחר שהבינה השיגה הג"ר שלו, חזר גם התנים והשיג הג"ר שלו. ומים היו יוצאים מתוך נחיריו, להשפיע לשאר המדרגות. והרוח נשב למעלה.

כי כדי להשפיע לשאר המדרגות, ירד האור לבחינת מים, מפני שהתמעטו הג"ר דג"ר שלו, ולא נשאר אלא בו"ק דג"ר, המכונה מים, שזה נעשה מכוח הכרעת קו האמצעי. שנאמר, ומים היו יוצאים מתוך נחיריו, ממסך דבחינה ג', הנקרא חוטם, המשמש לקומת החכמה, קומת ע"ב. ונמצא שמבחינת ג"ר דג"ר אין בו אלא קומת רוח בלבד. שנאמר, והרוח נשב למעלה.

ונודע, שאע"פ שאינו מאיר אלא בו"ק דג"ר, מ"מ מחויב מתחילה לקבל ג"ר שלמים, ואח"כ מסתלקות ממנו הג"ר דג"ר, ונשאר בו"ק דג"ר, ו"ק דקומת ע"ב (72). ולפיכך נאמר בתחילה, אור זה האיר על ראשו, שמאיר בבחינת אור, אלא אח"כ, שנעלמו הג"ר דג"ר, והאור חזר לבחינת מים, נאמר, ומים היו יוצאים מתוך נחיריו.

מקודם לכן האיר מהאור השלם הזה, עד שהיה יורד האור מהבינה, ומנצנץ לע"ב (72) אורות של השמש, ז"א, שהשיג קומת ע"ב אורות, קומת חכמה. כיוון שאלו האורות נרשמו בשמש למטה, היו יודעים בהם רשעי עולם, והיו עובדים אל השמש. כלומר, שהיו עובדים להמשיך האור ממנו, מלמעלה למטה.

כיוון שהסתכל הקב"ה ברשעים האלו, שרוצים להמשיך האור מלמעלה למטה, העלה האור וגנז אותו, מפני מעשה הרשעים. משום שהתנים הזה היה עולה ויורד, והמשיך גם הוא האור מלמעלה למטה, בסיבת מעשה הרשעים, והיכה באלו היאורים, שהיה מחריב אותם בכוח הדינים, הנמשכים עם ההארה שמלמעלה למטה, עד שגנז האור ולא נגלה.

.57 וזרע אותו זרע בצדיק אחד, שהוא יסוד דז"א, הגנן של הגן. והזרע שזרע בגן, במלכות, הוא הגניזה וההעלמה של האור הזה. כלומר שההעלמה אינה היעדר, אלא להיפך, שהיא זרע לברכה, שההעלמה עצמה תשוב להיות אור, כמו צמח היוצא מהזרע.

.58 כשהתנים הגדול הזה ראה שצָמח בגן, במלכות, הזרע של האור הזה, כלומר, שהתנים חוזר ומקבל את אור החכמה שצמח במלכות, אז מתעורר להשפיע לצד השני, לנהר השני של ד' הנהרות, שנקרא גיחון. ואז התחלקו המים של הנהר גיחון, ע"י שביל אחד של התנים. התנים הולך אל הזרע, שצמח ונעשה לאור בתוך הגן, המלכות, ומקבל אותו והאיר בנהר, באור הגדלות של הזרע הזה. והוא נקרא גיחון.

.59 ומהגדלות של הזרע הזה, עלה לגדולה שלמה המלך, כשעלה למלוכה, כמ"ש, והורדתם אותו אל גיחון. וכתוב, ומָשַׁח אותו שם. שם, ולא במקום אחר, משום שדוד המלך ידע זה, שמים אחרים עולים למלכות אחרת. ומלכות זו, מגיחון, היא מלכות חזקה.

.60 והתנים הגדול התעורר לנהר גיחון להשפיע בו, והסנפירים של התנין הזה, המלכות שלו, התעלו בנהר גיחון, להתחזק בו. וכל שאר היאורים עולים ויורדים בכוחו של התנים הגדול. ואחר שהאיר אל הנהר גיחון, חוזר ונכנס ליאור השוקט, ונשקט בו, שאינו פועל להשפעת החכמה.

.61 ואז, כשהאור ההוא נגנז למעלה לגנן ההוא, אז יצא החושך הראשון, שמטרם יציאת האור. והיכה על ראשו של התנין, בנקב ההוא שנעשה בו. ונבדל חוט אחד בין הארה שנשארה מאור זה שנגנז, ובין החשכה של החושך הזה, שכתוב, ויַבדֵל אלקים בין האור ובין החושך.

עתה מבאר הזוהר סדר הגניזה, שנעשתה ע"י חזרת המלכות לבינה. עליית המלכות לבינה גורמת להתחלקות כל מדרגה לשתיים. אמנם ב' פעולות יש כאן. שמתחילה עולה הצמצום של המלכות לבינה. כמ"ש, וחושך על פני תהום. ואח"כ עולה ונתקן המסך של המלכות בבינה. כמ"ש, ורוח אלקים מרחפת על פני המים.

ואחר שנתקן גם המסך בבינה ומסיים שם המדרגה, נבחנים הכו"ח, שנשארו במדרגה, לבחינת אור. כלומר, אור הקטנות דנ"ר, המתלבש בב' כלים כו"ח, שהוא ההארה שנשארה אחר שנגנז האור. ובינה ותו"מ שתחת המסך המסיים, נבחנים שיצאו מאותה המדרגה, והם בבחינת חושך.

בעת שהאור נגנז, היו ב' פעולות:

א. יצא החושך הראשון ע"י עליית צמצום שבמלכות לבינה. כמ"ש, וחושך על פני תהום.

ב. והיכה על ראשו של התנין, בנקב ההוא שנעשה בו. שהחושך היכה, כלומר, שהתחבר בנקב שנמתח בראשו ע"י עליית מסך המלכות לבינה. כמ"ש, ורוח אלקים מרחפת.

ואז נבדל חוט אחד, המסך המסיים את המדרגה תחת כו"ח, בין ההארה שנשארה מהאור שנגנז, כו"ח שנשארו במדרגה, ובין החשכה של החושך הזה, בינה ותו"מ שיצאו מחוץ למדרגה, להיותם תחת המסך המסיים המדרגה.

.62 והתנין הזה, בהבדלה של החוט שהבדיל, חזר והבדיל ג"כ באלו היאורים מעל החושך. כלומר, שנעשתה גם בהם עליית המלכות לבינה שלהם בצמצום ובמסך שבה. והמסך שבמקום בינה הבדיל בין כו"ח שלהם, שנשארו במדרגה, ובין בינה ותו"מ שלהם, שיצאו ממדרגה והיו בחושך. ונבדלו הדגים למיניהם, אלו מאלו, בהבדלה, שנעשתה ביאורים.

.63 ונבדלו מים העליונים הקדושים. כלומר, בעת הגדלות, שחזרה המלכות ויצאה מהבינה, וחזרו בינה ותו"מ אל המדרגה. וכיוון שכבר יש בה חמישה כלים כח"ב תו"מ, חזרו אליהם הג"ר. ויש בה חמישה אורות נרנח"י. ואז נקראים מים העליונים בשם קדושים. אז כל היאורים נבדלו ועלו לתוך היאור השוקט הנברר מכולם. ויוצאים ונכנסים בו ג' פעמים ביום.

כי בעת קטנות, כשהמלכות המסיימת היא בבינה, ובינה ותו"מ יצאו מהמדרגה, נפלו כל בינה ותו"מ של המדרגה העליונה לכו"ח של התחתונה ממנה. ולעת גדלות, כשבינה ותו"מ של המדרגה חוזרים אליה, הם מעלים עימהם גם כו"ח של התחתונה. ובזה מקבלים הכו"ח של התחתונה את הג"ר שבעליונה. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

ולפי זה גם היאור השוקט, שבינה ותו"מ שלו נפלו אל כו"ח של היאורים בעת קטנות, נמצא ג"כ שבעת גדלות, בעת שהיאור השוקט חוזר ומעלה אליו את הבינה ותו"מ שלו, עולה עימהם הכו"ח של היאורים, ומקבלים ג"ר ממנו.

ונאמר, כל היאורים נבדלו, שנבדלו הכו"ח שלהם להישאר במדרגה, ובעת גדלות, עלו לתוך היאור השוקט. כי כשמחזיר הבינה ותו"מ שלו, עולים עימהם הכו"ח של היאורים, ומקבלים הג"ר, המכונים ג' פעמים ביום, כמו שנאמר, יוצאים ונכנסים בו ג' פעמים ביום. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

.64 וכל אלו הדגים, שהם המדרגות והנשמות, הגדלים בתוך היאורים האלו, מובדלים זה מזה, שהמסך המסיים מבדיל בין כו"ח שבכל אחד לבינה ותו"מ שבכל אחד. ונקראים לילות, כי מדרגות השמאל מכונים, לילה. ואלו ממדרגות הכו"ח שבהם, הם ראשים לכל אלו, ממדרגות בינה ותו"מ שלהם, שיצאו לחוץ מהמדרגה. ואלו שמבפנים שולטים על כולם. ואלו נקראים בכוֹרי מצרים. ומכאן התפזרו לבחוץ בְכוֹרים, ממדרגות השייכים לבינה ולתו"מ. וכולם ניזונים משיקוי של אלו היאורים. והתנין הגדול שולט על כולם.

.65 והכול הוא בהבדלה של מים עליונים מתחתונים, כמ"ש, ויהי מבדיל בין מים למים. והצטיינו מים הקדושים העליונים, כו"ח, ונבדלו להיות למעלה. ומים תחתונים, בינה ותו"מ, נבדלו כולם אלו מאלו להיות למטה. ונבדלו קדושים מבלתי קדושים. וע"כ המלאכים העליונים נקראים, נבדלים, משום שנבדלו אלו מאלו, הכו"ח שבהם מבינה ומתו"מ שבהם, למיניהם.

.66 ויאמר אלקים, תַדשֵׁא הארץ דשא עשב מַזריע זֶרע. הארץ, היא המלכות. ועשבים, הם האור הצומח מזריעת אור הגנוז. כשהתנים הגדול היה נושב רוח בנקב ההוא שבראשו, ומרחף כלפי מעלה, שרוצה להמשיך משם הג"ר מלמעלה למטה, אז היה הופך כל אלו העשבים ליובש.

עד שרוח אחר, הבא מעליית המלכות לבינה, נושב ברוח ההוא של התנין, ומשקיט אותו למטה, שממעט הג"ר שלו, שמזה נעשית זריעה חדשה. ואח"כ בגדלות נעשתה צמיחה חדשה, והעשבים צמחו כבתחילה. ושולטים ומשבחים ומודים לפני הקב"ה.

.67 מצד שמאל, ומתוך היאור השוקט, יוצאות בהמות למיניהן, והולכות להתקרב לאלו העשבים. ואינם יכולים, וחוזרים למקומם. כל אלו היאורים הולכים ושוחים עם התנין ההוא השולט בהם, וסובבים אלו העשבים, ואינם יכולים ליהנות מהם. חוץ מלפעמים, שרוח העליון אינו נושב, והתנים מרחף רוח בנקב שבראשו, אז שולט הרוח ההוא על העשבים ומייבש אותם.

.68 עוד אפשרות יש לו להתקרב אל העשבים, בשעה שהיאור השוקט חוזר מהמלכות למקומו, שעולה ויורד. ומשום שמימיו שקטים, הולך בשקט. והתנים הגדול עולה לאלו היאורים, ואינו ביאור השוקט. וכל העשבים גדלים סביב אותו היאור השוקט. והם גדלים בכל צד. אז עולה התנין ההוא אל העשבים ומתגדל ביניהם. ואח"כ חוזר לכל אלו היאורים.

העשבים הם האור שצמח מתוך החושך. ומתוך שבכל פעם שהתחתונים רוצים להמשיך החכמה מלמעלה למטה, מתייבשים אלו העשבים שבמלכות. ע"כ, אע"פ שהם עצמם בחינת חכמה, מ"מ הם דוחים חכמה, ומאירים רק לצד ימין, להארת החסדים.

ולפיכך כל הנמשכים מצד שמאל, שנוטים לחכמה, לא יוכלו להתקרב לאלו העשבים. שנאמר, מצד שמאל, ומתוך היאור השוקט, יוצאות בהמות למיניהן, והולכות להתקרב לאלו העשבים. ואינם יכולים, מחמת שהם נוטים אחר חכמה. והעשבים דוחים הארת חכמה שבשמאל, ומאירים רק לימין בהארת החסדים.

וכן, כל אלו היאורים הולכים ושוחים עם התנין ההוא השולט בהם, וסובבים אלו העשבים, ואינם יכולים ליהנות מהם. חוץ מבעת שהיאור השוקט עולה למלכות, ומקבל הארת העשבים ושב למקומו. אז יכולים גם הנמשכים משמאל ליהנות מהארתם.

כי להיותו בחינת כתר, אין פחד הדינים בעשבים, ואינם דוחים חכמה. אז יכול התנים להתגדל בין העשבים, להיותם מאירים שם גם לצד שמאל. ואח"כ חוזר ומשפיע מהם לכל היאורים.

.69 ויאמר אלקים, יהי מאׂרׂת ברקיע השמיים. זהו נחש בָּרִיחַ. ונקרא בריח, משום שסוגר ב' הצדדים, ב' קווים ימין ושמאל. ואינו מניח שיתפשט קו השלישי, המכריע ביניהם. ואינו יוצא להזיק לעולם, אלא פעם אחת ביובל.

כי הקליפה שכנגד ת"ת דקדושה, קו האמצעי, שעליו כתוב, והבְּרִיחַ התיכון בתוך הקרשים, מַבריח מן הקצה אל הקצה, מן הימין אל השמאל, נקרא נחש בריח. כלומר, שהוא פוגם בקו האמצעי, ואינו מניח לו שיכריע בין הקווים, להיותו סוגר ב' הקווים. ע"כ הוא הכנגד של קו האמצעי, הנקרא בריח. ולכן גם הוא נקרא בריח.

והזוהר מפרש איך הוא מזיק לקו האמצעי, ואינו יוצא להזיק לעולם, אלא פעם אחת ביובל. המוחין דבינה מכונים יובל, שבהם ג' קווים מכונים ג' פעמים. ונאמר, שאינו יוצא להזיק, אלא בזה שנאחז בקו שמאל של היובל, המכונה פעם אחת, ואינו מניח לו להתחבר בצד ימין.

.70 יהי מאׂרׂת, זהו נחש עקלתון, שהולך בעקמימות תמיד, והביא קללות על העולם, כי פיתה את חוה בעצה"ד. כשזה קם, נשבר כוחו של התנים הגדול, שאינו יכול לקום, עד שאובד גופו. כי הקב"ה כופף אותו בתוך הים כשבא אליו, שהוא דורך על כוחו של ים. וכוחו של ים הוא התנים הגדול, כמ"ש, ודורך על בָּמותֵי ים.

.71 וכשהנחש הזה קם, כתוב, והרג את התנין אשר בים, שזהו התנים הגדול. וע"כ כתוב, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. והנחש הזה הוא מְאׂרׂת חסר ו', שמורה לשון קללה, כמ"ש, מְאֵרַת ה' בבֵית רָשע, שהוא בקללות לכל. והוא מתגבר על התנים בגבורתו של הנהר הגדול, הנקרא חידקל.

ד' הנהרות הם כנגד ג' קווים והמלכות המקבלת אותם: נהר פישון ימין, ונהר גיחון שמאל, ונהר חידקל מקו אמצעי. ונודע, שבמסך דחיריק שבקו אמצעי יש בהסתר בחינת המלכות דמנעולא, שבכל מקום שהיא נוגעת, פורחים האורות משם. ונחש הקדמוני ג"כ מעורב בו הדין דמנעולא, שבו ממית כל חי. שנאמר, והוא מתגבר על התנים בגבורתו של הנהר הגדול, הנקרא חידקל. שמעורב באותה הגבורה הגנוזה בנהר חידקל, ובזה כוחו חזק להמית כל חי.

.72 נחש ההוא הוא ביבשה. כשיוצאים להילחם זה בזה, זה שביבשה מתגבר תמיד, משום שכל דרכיו וכוחו הוא ביבשה. שהיא המלכות, שבה כל הדינים. ואוכל ארץ ועפר תמיד, כמ"ש, ועפר תאכל כל ימי חייך. זה גדל בעפר, וזה גדל במים. נחש הגדל במים אינו חזק כמו זה שגדל ביבשה. וע"כ כתוב על הנחש מאׂרׂת חסר ו'. שכוחו חזק להמית לכל.

.73 והנחש הזה נועד כלפי התנין שבמים. ואע"פ שנועד לו, אינו לוחם עימו. אלא הקב"ה לבדו, שהורג אותו בתוך הים, משום גסות הרוח שבו. כמ"ש, לי יאוֹרי ואני עשׂיתִיני.

כי התנים הגדול הוא קו שמאל. ובתחילת יציאת קו שמאל, לא יצא אלא לשמש את הימין, בעניין ההתקרבות למצרים. אלא אח"כ הרהיב עוז בנפשו, ועשה מחלוקת עם הימין, ורצה לבטל אותו.

ולפיכך, הגם שנכנע אח"כ אל הימין בכוח קו אמצעי, עכ"ז נשארה בו גסות הרוח על קו הימין. כי לא נכנע אלא מאונס. ומשום זה הרג אותו הקב"ה. כלומר, שביטל אותו, ותיקן אותו מחדש, שיהיה נכנע לגמרי אל הימין. כלומר, מדעתו ומרצונו, כמו שהיה בהתקרבות למצרים.

וכתוב, אשר אמר לי יאורי. שאור החכמה שהמשכתי שייך לי, ולא לימין. כי יאורי הוא לשון אור. ואני עשיתיני, ואני עשיתי עצמי לשליטה מיוחדת.

ועבר ה', וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות

.74 ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. הרי הכול גלוי לפני הקב"ה. ולמה היה צריך שיגלה הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות?

.75 כתוב, ויַרְא ה' ויִנְאָץ מִכעס בניו ובנותיו. וכתוב, ויַרְא ה', כי רַבּה רָעת האדם בארץ. ההשגחה אינה נראית למעלה, אלא כשנראה ממנו מעשה למטה. וטרם שנעשה מעשה למטה, אין משגיחים להעניש, חוץ מהרהור עבודה זרה, שמענישים בלי מעשה. ומשנעשה מעשה, מתעוררת ההשגחה שלמעלה. ומשום זה, הכול, בין לטוב ובין לרע, תלוי במעשה.

.76 כל שווקי מצרים היו מלאים אלילים, ובכל בית ובית היו נמצאים מיני מכשפים, שמתקשרים בכשפיהם בכתרים התחתונים שלמטה, ומעוררים רוח הטומאה ביניהם.

.77 כתוב, ולְקחתם אגודת אֵזוֹב וטְבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף. אגודת אזוב, כדי לבער רוח הטומאה מביניהם, ולהראות על בתיהם, באלו ג' המקומות, את האמונה השלמה. אחד מכאן ואחד מכאן על ב' המזוזות, הרומזות על ב' קווים ימין ושמאל. ואחד ביניהם על המשקוף, הרומז על קו האמצעי. ומשום זה כתוב, ופָסח ה' על הפתח ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, משום שרואה את השם הקדוש רשום על הפתח, שהוא ג' הקווים.

.78 אם רומזים על ג' הקווים, למה נעשה זה בדם, בצבע אדום, הרי צבע ג' הקווים הם לבן ואדום, וירוק הכולל ביניהם? שני דמים היו, אחד של הפסח, ואחד של המילה, שמלו את עצמם. והדם של המילה הוא רחמים, אע"פ שהוא אדום. והדם של הפסח הוא דין, ולפיכך לא תלוי כאן בצבעים.

.79 והחזיר הקב"ה את הדם ההוא לרחמים, כאילו היה הלבן שבין הצבעים. כמ"ש, ואֶעבור עלייךְ, ואֶרְאךְ מתבוססת בדָמָיִיך, ואומַר לךְ בדמייך חֲיִי. ואע"פ שהיה אדום, הוחזר לרחמים, כי כתוב, בדמייך חיי. וע"כ לא תלוי הדבר בצבעים. ומשום זה רשם על הפתח בג' צדדים, שרומזים על ג' קווים.

.80 שני דמים נראו, דם פסח ודם מילה, כנגד שני כתרים, ספירות, שנראו למעלה באותה שעה, שהם ב' הקווים חו"ג. הם כנגד כתר אחד, הכלול בב' צדדים הנסתרים, ברחמים ובדין. כי קו האמצעי, ת"ת, כלול בעצמו מב' הקווים. כנגדו ב' הדמים, דם מילה, הרחמים שבת"ת, ודם פסח, הדין שבת"ת.

.81 בכמה מקומות ריחם הקב"ה על בניו. עשה אדם בית, והקב"ה אמר לו, כתוֹב שְמִי ושים לפִתְחך. ואתה תשב בתוך הבית, ואני אשב בחוץ בפתחך, לשמור אותך.

וכאן, בפסח, אמר, רשוֹם על הפתח האמונה שלי, ג' הקווים על ב' המזוזות ועל המשקוף. ואתה תשב בתוך ביתך, ואני אשמור אותך מבחוץ. כמ"ש, ואתם לא תצאו איש מִפתח ביתו עד בוקר. וכתוב, וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, ופסח ה' על הפתח ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף. הרי ששמר אותם הקב"ה מבחוץ.

.82 כעין השם הקדוש, ה', עשו באותה שעה, ג' קווים, שניים על המזוזות ואחד על המשקוף מלמעלה, שהוא דומה לצורת האות ה', המלכות. וע"כ, כמו שהשם הקדוש חזר באותה שעה להיות דין על המצרים, כך חזר הדם באותה שעה להיות דין, כמ"ש, וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, שהציון של כולם היה אדום, הרומז על דין. והוא להראות, שאע"פ שהוא רחמים לישראל, חזר להיות דין לעשות נקמות במצרים.

.83 כעין למעלה, באותה שעה כך צריכים להראות למטה, אם רחמים רחמים, אם דין דין. ולפי שהיה למעלה דין על המצרים, ע"כ כתוב, וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. אשר דם רומז על דין. ולעת"ל כתוב, מי זה בא מאֱדום חמוּץ בגדים מִבּוֹצְרָה. שעתיד להראות כולם דין לעשות נקמות, יאדימו אז מלבושיו בדם.

.84 ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר. מהו הטעם, שנאסר עליהם לצאת מפתח ביתם? משום שאדם אינו צריך להימצא בשוק בשעה שהדין תלוי על העיר, כי כיוון שניתנה רשות למשחית, מי שפוגש בו, יינזק. וע"כ כאן, כיוון שהדין היה נמצא למצרים, לא היו צריכים לצאת לבחוץ.

.85 בההוא ממש שנמצא בו דין למצרים, נמצא בו רחמים לישראל. כמ"ש, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם. וכן בכל אלו הכתרים הקדושים של מעלה, כמו שנמצא בהם דין, נמצא בהם רחמים. והכול הוא בשעה אחת. כתוב, ונָגף ה' את מצרים נָגוֹף ורָפוֹא. נגוף למצרים ורפוא לישראל. מהו, ורפוא? ממה שנימולו היו צריכים רפואה.

.86 באותה שעה שניגפו המצרים, באותה שעה התרפאו ישראל. כתוב, ופסח ה' על הפתח. הלוא, פסח ה' עליכם, היה צריך לומר? על הפתח, זהו פתח הגוף, שזו המילה, שריפא אותה.

.87 בשעה שנחצה הלילה, והכתר הקדוש, מלכות, התעורר אצלה חסד עליון, דז"א, שאינו עולה זה בלי זה, אע"פ שהלילה היא המלכות לבדה, מ"מ לא יקרה לעולם שהמלכות תהיה בלי ז"א בעלה. ומשום זה, זה מכה וזה מרפא, המלכות מכה וז"א מרפא. והכול בשעה אחת.

.88 ופסח ה' על הפתח. על פתח הגוף, שנקרא פתח משום שהוא הפתח להמשכת הרוח והגוף, שמשם נולדו. עד שלא נימול אברהם, היה סתום מכל צדדיו, שלא היה יכול להוליד בקדושה. כיוון שנימול, נפתח בו הכול, ולא היה סתום כבתחילה.

.89 והוא יושב פֶּתח האוהל, משום שנגלה הי'. שהוא הִשׁרה בגילוי זה של הי', החסד בצדק. שע"י המילה, נגלה הי' של השם שד"י, שמורה, שנמשך החסד במלכות, צדק. וזהו הפתח של המשכן העליון הקדוש, המלכות. נמצא, כשכתוב האוהל, היא המלכות.

מטרם שנימול הייתה המלכות מקבלת מצד שמאל בלבד, מבחינת חכמה בלי חסדים, שאז היא אטומה מכל צדדיה, שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים. וכשנימול, נגלו בה החסדים. ואז החכמה שבה מתלבשת בחסדים, ומאירה, הן בחכמה והן בחסדים. ונבחן, שע"י המילה נפתח פתח במלכות, שתוכל להאיר. כמ"ש, והוא יושב פתח האוהל.

.90 כשהתגלה הי' הזו, התבשר אברהם, והתברך בפתח האוהל, שהיא צדק, מלכות שנמתקה בחסד. כלומר שהחכמה שבמלכות התלבשה בחסדים. כמ"ש, והוא יושב פתח האוהל כחוֹם היום. היום, הוא כששולט החסד, חלקו של אברהם, כי אברהם הוא מרכבה לחסד דז"א. פתח האוהל, המלכות, נמתקה בחסד מכוח אברהם, אחר שנגלה בו הי' ע"י המילה. כמ"ש, וה' בירך את אברהם בכל, במלכות.

.91 והוא יושב פתח האוהל. כמ"ש, וה' בירך את אברהם בכל. פתח האוהל הוא המלכות, המכונה בכל, כתר העשירי. כתר, פירושו, ספירה. כחום היום, פירושו, כמו שניתנה לו ספירת החסד, שנקרא יום, כך זכה בפתח האוהל, כי החסד פותח את המלכות, שנקראת אוהל, שתוכל להאיר.

וכמו שיושב בחסד, שנקרא יום, כך יושב במלכות, שנקראת פתח האוהל, כי המלכות בלי חסד אינה יכולה להאיר בחכמה שבה, וחסד בלי הארת החכמה שבמלכות, הוא ו"ק בלי ראש.

.92 ועבר ה' לנגוף את מצרים. ועבר, שעבר על שורת הדין של הכתרים, שהיו מתקשרים בכתרים אחרים למעלה, והתיר אותם מקיומם. הכתרים התחתונים, שבהם דבוקים המצרים, היו מקושרים בכתרים העליונים דקדושה, שמשם קיבלו חיותם. והתיר הקב"ה את הקשרים ההם, והתבטל קיומם של הכתרים התחתונים, ואז נהרגו בכורי מצרים.

ונמצא, שהקב"ה עבר על דרכיו, שקלקל ההשתלשלות של הכתרים, כדי לעשות דין במצרים ולשמור את ישראל. וכך הוא בכל מקום שכתוב, ועבר, ועברתי, ויעבור, שמורה שהקב"ה עבר על דרכיו, על סדרי השתלשלות של הספירות, או כדי לעשות דין, או לרחמים. וכאן כתוב, ועבר, כדי לעשות דין. ושם כתוב, ויעבור ה' על פניו, כדי לרחם.

ויהי בחצי הלילה

.93 לעולם יהיה האדם זהיר בתפילת המנחה. משום שהיא השעה, שהדין תלוי על העולם, וצריך האדם לכוון דעתו.

.94 אין העולם מתקיים אלא על ראשי העם. אם ראשי העם הם צדיקים, טוב לעולם, טוב לעם. ואם אינם צדיקים, אוי לעולם, אוי לעם.

.95 ודאי כך הוא. כי כתוב, ראיתי את כל ישראל נפוצים על ההרים כצאן אשר אין להם רועה. ויאמר ה', לא אדונים לאלֶה, ישובו איש לבֵיתו בשלום. כתוב ישובו, הלוא ישבו היה צריך לומר? וכן כתוב, לביתו, בביתו היה צריך לומר, שהרי העם היו נמצאים במקומם, ואיפה היה להם לשוב?

.96 אם ראש העם לא זכה במעשיו, נתפס העם בעוונו. כי כתוב, ויאמר דוד, הנה אנוכי חטאתי, ואנוכי העוֵויתי ואלה הצאן מה עשו. הרי שדוד חטא, וישראל סבלו. ואם ראש העם נתפס בעוונו, ניצולים העם, כי הדין אינו שורה עוד עליהם. כמ"ש, ויאמר ה', לא אדונים לאלה.

כלומר, אם אין ראשים לעם, ישובו מהדרך הזו איש לביתו בשלום. ואע"פ שהדין כבר רכב עליהם בדרך הזו, מ"מ, כיוון שנהרג ראשם ונתפס בעוונו, ישובו בשלום. כולם ניצולים, אם ראשיהם נתפסים.

.98 בחצות לילה, רבי חייא ורבי יוסי ראו איילה אחת, שעברה לפניהם והייתה צועקת, והרימה קולות. שמעו קול אחד המכריז ואומר, נֵעוֹרים קומו, ישנים התעוררו. עולמות, היכונו לפני אדוניכם. כי אדוניכם יוצא לגן עדן, שהוא היכלו, המלכות, להשתעשע עם הצדיקים.

.99 אמר רבי חייא, עתה חצות לילה ממש. וקול זה ששמענו, יוצא ומחלחל האיילה של מעלה, המלכות, ושל מטה. כמ"ש, קול ה' יחוֹלֵל אַיילוֹת. אשרי חלקנו, שזכינו לשמוע את זה.

.100 בשעה שהקב"ה נגלה על הגן, מתאסף כל הגן, כל הצדיקים שבגן, ואינו נפרד מעדן, החכמה. ומהעדן הזה יוצאים מעיינות, הארת החכמה, לכמה אורחות ושבילים להשגת הצדיקים. והגן הזה נקרא צרור החיים, ששם מתעדנים הצדיקים מהארת עוה"ב. ובשעה ההיא הקב"ה מתגלה אליהם.

.101 ויהי בחצי הלילה וה' היכה כל בכור בארץ מצרים. אמר רבי יוסי, כמה פעמים שאלתי, למה לא היה זה ביום, שיתגלה לכל פרסום הנס? ולמה מתו כל אלו החלשים, שלאחר הרחיים, ואלו הטלאים שבצאן? ולמה לא מתו מלכים ושרים ואנשים עורכי מלחמה, כמו שהיה בסַנְחֵרִיב? שכולם מלכים בני מלכים שרים וקצינים, ושם נראה גבורתו של שליח אחד של הקב"ה, גדול יותר מהנס הזה, שנעשה כאן על ידו עצמו. והלוא הנס שלו היה ראוי להיות גדול יותר?

.102 כיוון שזכינו לכל זה, והדרך נתקנה לפנינו, שמעתי, שרבי שמעון מטהר שווקים של עיר טבריה, נלך אצלו. ישבו, עד שהאיר היום. כשעלה האור, קמו והלכו. כשהגיעו אליו, מצאו אותו, שהיה יושב וספר הגדה בידו.

.103 פתח רבי שמעון ואמר, כל הגויים כאַיִן נגדוֹ, מאֶפס ותוהו נחשבו לו. כיוון שכתוב, כל הגויים כאין כנגדו, למה כתוב עוד, מאפס ותוהו נחשבו לו? אלא דעתם של כל העמים שבעולם, אשר אמונתם היא כאין, שאינם משיגים לא מדרגות העליונות ולא התחתונות. ושׂמִים לעצמם אמונה של סִכלוּת, אבל, מאפס ותוהו נחשבו לו, כמוֹץ הזה המסתובב ברוח, ומתגלגל בקיץ בשׂדות בריקנות, שאין בו תוכן מאומה.

.104 בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. אֵת, זהו ימינו של הקב"ה, וְאֵת, זה שמאלו. שנטה הקב"ה ימינו, חסד, וברא את השמיים. ונטה שמאלו, דין, וברא את הארץ. כמ"ש, אף יָדִי יָסְדה ארץ, וימינִי טיפחה שמיים, קורא אני אליהם יעמדו יחדיו.

.105 מהו שכתוב, יעמדו יחדיו? האם שמיים וארץ, זו"ן, אינם עומדים יחדיו? אלא שהם ימין ושמאל נפרדים, כמ"ש, את, ואת. ע"כ כתוב, יעמדו יחדיו. ואיך יעמדו יחדיו? בזאת, שהיא המלכות, השולטת בחצות לילה, שאז כלוּל אֵת, חסד, בזאת, המלכות. ונמצאים אז עומדים ביחד.

.106 כתוב, אֶת הכול עשָה יפֶה בעִיתוֹ. את, חסד דז"א. הכול, כמ"ש, וה' בירך את אברהם בכל. בכל היא הספירה שנקראת זא"ת, המלכות, הכלולה מן את ואת, ושולטת בחצות לילה בשני צדדים, ברחמים ובדין. רחמים לישראל ודין לעמים עכו"ם. וכתוב, את הכול עשה, שיהיו מחוברים יחד, יפה בעיתו, בחצות לילה.

.108 מי כה' אלקינו המגביהי לשבֶת, המשפילי לראות בשמיים ובארץ. מי כה' אלקינו, ז"א, העולה ומתעטר להתיישב בכתר עליון הקדוש, בינה, שהארתו מעל כל האורות המאירים, והכתרים והעטרות. כי כל המוחין שבעולמות נמשכים מבינה.

המשפילי לראות, היורד בספירותיו מכֶתֶר לכתר, מקו ימין דבינה לימין של עצמו. מנֵזֶר לנזר, מקו שמאל דבינה לשמאל של עצמו. מהארה להארה, מקו אמצעי דבינה לקו אמצעי של עצמו. ממאור למאור, ממלכות דבינה למלכות של עצמו. להשגיח בעליונים בשמיים, ובתחתונים בארץ. כמ"ש, ה' משמיים השקיף על בני אדם.

מדובר בהשגות המוחין של ז"א. בתחילה עולה ז"א למ"ן אל הבינה, ומכריע בין ב' הקווים ימין ושמאל דבינה, שהיו במחלוקת, ועושה שלום ביניהם. ואז יוצאים ג' קווים בבינה, והמלכות המקבלת מהם. שזהו, שלושה יוצאים מאחד, שג' קווים דבינה יוצאים מאחד, ז"א. כמ"ש, מי כה' אלקינו המגביהי לשבת. כי אע"פ שז"א בחינת ו"ק ולא מג"ר, מ"מ הוא עולה לבינה ונעשה בה קו המכריע, הנקרא דעת, ג"ר, והוא מתיישב שם בין ספירות דראש.

ואח"כ, כיוון ששלושה יוצאים מאחד, נמצא, שאחד עומד בשלושתם. שז"א עומד ג"כ באותם ג' קווים שהאיר בבינה. כי אותו השיעור שהתחתון גורם להאיר בעליון, זוכה בו גם התחתון. וכמ"ש, המשפילי לראות בשמיים ובארץ, שאח"כ הוא משפיל עצמו, כי יורד מבינה למקום עצמו עם ג' המוחין ההם, המאירים בג' קווים, ועושה זה, כדי להשפיע בשמיים ובארץ.

קו ימין מכונה כתר. קו שמאל מכונה נזר. קו אמצעי מכונה הארה. המלכות מכונה מאור.

.109 ויהי בחצי הלילה. הלוא, כחצי, היה צריך לכתוב, או כחצות, כמו שאמר משה? אמרו החברים, שלא יאמרו מגידי העתידות של פרעה, שמשה שקְרן הוא, כי אי אפשר לדייק הרגע של חצות לילה. והרי השאלה במקומה עומדת בשלושה אופנים, שאפילו ישראל יאמרו כך.

א. שא"כ היה צריך לכתוב, ויאמר משה, כחצות הלילה, למה כתוב, ויאמר משה, כה אמר ה', כחצות הלילה? והרי ה' אמר, בחצות? וכמה שלא יכוון את השעה, לא ייתפסו במשה, אלא באדון, שהרי כתוב, כה אמר ה'.

ב. כי משה אמר, עד בכוֹר השפחה, אשר אַחַר הרחיים, ולא היה כן, אלא עד בכור השְבי, אשר בבית הבוֹר. עכ"פ אפילו ישראל יאמרו שהוא שקרן, כי לא התאמתוּ הדברים כמו שאמר.

ג. שהוא אמר בשם האדון, כחצות. וכתוב, ויהי בחצי הלילה. ולמה לא כתוב, כחצי, כמו שאמר משה?

.110 השאלה הכבדה יותר ממשא שבהמה יכולה לסבול: למה הייתה מכת בכורות בלילה ולא ביום? ולמה מתו החלשים שאחר הרחיים? אלא הכול סוד עליון בין קוצרי השדה. אותם שזכו להשיג הצמחים של אור הגנוז שנזרעו במלכות, הנקראת שׂדה. והכול הוא ישר בדברי הנביא הנאמן.

.111 אשרי חלקו של משה, שעליו כתוב, יוֹפְיָפִיתָ מבּני אדם, הוצַק חן בשִפתותיךָ, על כן מְשָׁחךָ אלקים אלקיך, שמֶן ששון מחבֵריך. יופיפית מבני אדם, משֵׁת ומחנוך. הוצק חן בשפתותיך, מנוח ומבניו. על כן משחך אלקים אלקיך, מאברהם ומיצחק. שמן ששון, מיעקב. מחבריך, משאר הנביאים. והאם גבר, שעלה במדרגות עליונות שלא עלה אדם אחר, לא ידע מה שאמר?

.112 אלא, הספירה שנקראת זא"ת, המלכות, נקראת אישה. כמ"ש, לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוּקחה זאת. האיש נקרא ז"ה, וזהו איש זכר, ז"א. כמ"ש, כי זה משה האיש. האיש הזה. הרי שאיש נקרא זה, וזה נקרא איש. וזאת נלקחה מזה, שנקרא זכר.

.113 ומשום זה המלכות, נקראת תמר. שמוֹרה זכר ונקבה. כי התמר אינו עולה זכר בלי נקבה. כמ"ש, כתימרות עשן. כמו שעשן עולה בלבן ובשחור, אף כאן במלכות, הנקראת זא"ת, הכול כלול בה בחצות לילה, לעשות פעולותיה בשעה אחת, בבת אחת. לבן לישראל, רחמים, ושחור לעכו"ם, דין.

.114 ועד שהלילה הזה התחלק, אינו עושה פעולותיו. מאין לנו? מאברהם. שכתוב, ויֵיחָלק עליהם לילה. שנחלק, כדי לעשות פעולותיו. אף כאן משה אמר, כחצות, שפירושו, כשיתחלק הלילה. שמשה ידע, שלא יעשה פעולותיו עד שיתחלק.

.115 וכך היה, שלא עשה הלילה פעולותיו עד שנחלק. כי במחצית השנייה של הלילה עשה פעולותיו. כמ"ש, ויהי בחצי הלילה. מהו בחצי? במחצית השנייה, בזמן שהמלכות שולטת. ונמצאת תמיד המלכות לעשות פעולות. וכל פעולה שנעשתה בלילה, במחצית השנייה נעשתה.

.116 וה' היכה כל בכור. וה' ז"א, ובית דינו המלכות. וה' פירושו, הוא ופעולותיו. משה אמר, ומת כל בכור. מהו שכתוב, היכה כל בכור? אלא שהתעוררה מלכות דמדה"ד, שנקראת כה. כמו שהפחיד אותו משה, שכתוב, והנה לא שמעתָ עד כה. וע"כ כתוב, וה' היכה, שהוא השם כה, שהמית כל בכורי מצרים.

.117 פרעה היה חכם יותר מכל מכשפיו. והסתכל בזא"ת הזו, במלכות, שתעשה בו דין, ועתידה להחריב ארצו. כמו שאמר משה, בזאת תדע כי אני ה'. וכתוב, ויִיפֶן פרעה, שהפנה את ליבו מההרהור הזה. וכתוב, ויבוא אל בֵיתו ולא שָׁת ליבו גם לזאת. המילה, גם, רומזת, שאע"פ שידע שהשם זא"ת, המלכות, תחריב ארצו, עם זה לא שת ליבו אליה.

.118 כל בכור. בכור הוא בחינת חכמה. וכל בכור, מורה, שאפילו מדרגות עליונות ותחתונות נשברו משליטתם. כל אלו המדרגות, השולטות מכוח החכמה שלהם, שהיא חכמת מצרים, כמ"ש, כל בכור בארץ מצרים. וכל המדרגות העליונות והתחתונות, שנשברו משליטתם, כולן נראות בכתוב, מבכור פרעה היושב על כיסאו, עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים, וכל בכור בהמה.

.119 מבכור פרעה היושב על כיסאו. הוא שליטה של ספירה תחתונה דקליפות, המקבלת ממלכות העליונה.

עד בכור השפחה, היא ספירה שמאלית, הנמצאת תחת השליטה, אחר ארבעה רחיים, ארבעה מחנות של הקליפות. כמ"ש, אחר הרחיים, ולא מן הרחיים.

וכל בכור בהמה, הוא תחת התחתונים. והיא נקבה מנקבות, הנמצאות באתונות בבהמות ובחמורים, בגסוֹת ובדקוֹת, שהם מדרגות הטומאה. ומקבלים מהם גברים ונקבות.

עד בכור השבי אשר בבית הבור. אלו היוצאים מהשפחה, שבהם עושים כשפים לאסירים, לעבוד עימהם לעולם ולא ייצאו לחירות.

.120 ובביטחון על אלו המדרגות, מיאנו המצרים לשלח את ישראל, כי בהן עשו קשר של כשפים לישראל, שלא יוכלו לצאת מעבדותם לעולם. ובזה נראות הגבורה והשליטה של הקב"ה. וזיכרון זה לא יכלה מישראל לדורי דורות.

כי אם לא היה הכוח והגבורה של הקב"ה, כל מלכי העמים וכל מכשפי העולם לא היו יכולים להוציא את ישראל מהעבדות. כי פָתח הקשרים שלהם ושבר כל אלו הכתרים של בכור השבי, כדי להוציא אותם לחירות. כמ"ש, מי לא יִירָאךָ, מֶלך הגויים.

.121 בכה רבי שמעון, הרים קולו ונאנח, אמר כבר דֶבק נמצא. אתם חושבים, במה שהתדבק הקב"ה, ושיבח את עצמו כל כך הרבה פעמים ביציאת מצרים? שכתוב, אשר הוצאתיךָ מארץ מצרים. הוציאךָ ה' אלקיך ממצרים. ויוציאךָ ה' אלקיך משם. זָכוֹר את היום הזה, אשר יְצאתם ממצרים. ויוציאךָ בפניו בכוחו הגדול ממצרים. הוציא ה' אתכם מזה. וחמישים פעם נזכרה יציאת מצרים בתורה.

.122 עשרה כתרים, ספירות, יש למטה בקליפות, כעין של מעלה בקדושה. וכולם סתומים בשלוש קליפות. שהן בכור פרעה, בכור השפחה, בכור בהמה. ושלושה קשרים קשרו על ג' מדרגות אלו, שבהם עשו, שישראל לא ייצאו משעבודם לעולם.

.123 אשריכם אברהם יצחק ויעקב, שבזכותכם נפתחו הקשרים, והקב"ה זכר את שלושת קשרי האמונה שלכם. כמ"ש, ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. את אברהם, קשר אחד של אברהם. את יצחק, הקשר השני של יצחק. ואת יעקב, הקשר השלישי השלם של יעקב.

.124 כל הזמנים והחגים והשבתות כולם הם זיכרון ליציאת מצרים. ועל זה עומדים כולם. ואם זה לא היה, לא הייתה השמירה של הזמנים החגים והשבתות. ומשום זה, לא כלה זיכרון מצרים מכל הזמנים והחגים והשבתות.

דין זה של יציאת מצרים הוא יסוד ושורש התורה, וכל המצוות, וכל האמונה השלמה של ישראל. ולפיכך נזכרת יציאת מצרים הרבה פעמים בתורה.

.125 למה לא היה הדין של מצרים ביום? כתוב, היום אתם יוצאים. וכתוב, הוציאךָ ה' אלקיך ממצרים לילה. אלא עיקר הגאולה של ישראל לא היה אלא בלילה, במלכות. שהלילה פתח קשרים ועשה נקמות, והיום הוציא אותם ביד רמה. כמ"ש, יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים, ומצרים מְקַבְּרים את אשר היכה ה' בהם כל בכור. זה היה כדי לפרסם הנס.

.126 עשה הקב"ה ירושלים של מטה, המלכות, כעין ירושלים של מעלה, הבינה. ועשה החומות של העיר הקדושה ושעריה. מי שנכנס, אינו נכנס עד שיפתחו לו השערים. מי שעולה, אינו עולה עד שיתקנו המדרגות אל החומות. מי יכול לפתוח את שערי העיר הקדושה? ומי יכול לתקן המדרגות אל החומות?

זהו רבי שמעון, שהוא פותח השערים של סודות החכמה, והוא מתקן את המדרגות העליונות. וכתוב, יֵירָאה כל זכוּרךָ את פנֵי האדון ה'. מי הוא פני האדון ה'? זהו רבי שמעון, שמי שהוא זכר מהזיכרונות, כלומר, שהוא בחינת זכר ממוחין העליונים הנקראים זיכרונות, שהם מוחין דאו"א, צריך להיראות לפניו.

.127 וה' היכה כל בכור. כל בכור סתם, שאינו אומר בכורי מצרים, משום שסובב גם על ד' מדרגות הקליפות שהמצרים נאחזים בהן. והכול היה כמו אלו שמתו. שנעשה במדרגות הקליפות, כמו בבכורי מצרים שמתו.

אלו קושרי הקשרים, שהיו משתמשים בכשפיהם באלו הכתרים, מהם היו משתמשים בעליונים ומהם בתחתונים. ואע"פ שכולם הם תחתונים, עם זה היו משתמשים גם בעליונים. וכל ארץ מצרים הייתה מלאה כשפים, כמ"ש, כי אין בית אשר אין שָׁם מת.

.128 ונעשה הדין בכולם, בשעה שהתקבצו כולם בבתיהם, ולא היו מפוזרים במדבר ובשדה, אלא כולם נמצאו בבתיהם. ועשה הלילה, המלכות, את דיניו באותה שעה. והיה מאיר הלילה כיום בתקופת תמוז, וראו כל העם את דיניו של הקב"ה. כמ"ש, ולילה כיום יאיר, כחשיכה כאוֹרה.

.129 ובשעה שיצאו ישראל, נמצאו כולם מתים בשווקים לעיני הכול. ורצו לקבור אותם, ולא מצאו אותם, כי הכלבים אכלו אותם. אמנם לא כולם נאכלו, אלא גם נשארו מהם, שעליהם כתוב, ומצרַיִם מְקַבְּרים. וזה היה קשה להם מהכול, מצד אחד ראו את ישראל יוצאים, מצד האחר ראו את מתיהם. והכול היה כדי לפרסם את הנס, שלא היה כזה מיום שנברא העולם.

.130 כתוב, ליל שימורים הוא לה' להוציאם. וכתוב, הוא הלילה הזה לה' שימורים. למה כתוב ליל שימורים ולא שימור? למה כתוב בתחילה ליל, ואח"כ לילה?

.131 אלא כתוב, כי יהיה נַעֲרָ בתולה. נער כתוב, משום שכל זמן שלא קיבלה זכר, נקראת נער. משקיבלה זכר נקראת נערה. אף כאן, המלכות נקראת ליל, מטרם שקיבלה זכר, ז"א. וזה שכתוב בו, ליל שימורים, בלשון רבים, שמשמע שכלול בו גם ז"א, הוא משום שהזכר, ז"א, עתיד להתחבר עימה, אבל עוד לא התחבר. ובשעה שהתחבר עימה זכר, כתוב, הוא הלילה הזה לה' שימורים. שימורים מורה על זכר ונקבה, ז"א ומלכות. ומשום זה כתוב, הלילה הזה.

.132 ובמקום שנמצאים זכר ונקבה, אין השבח אלא לזכר. וכך שיבחו ישראל בתשבחות שלהם, לזכר ולא לנקבה. כמ"ש, זה אלִי ואַנוֵוהו. שאין השבח, במקום שנמצאים זכר ונקבה, אלא לזכר. ועל זה מחכים ישראל, כמ"ש, זה ה' קיווינו לו נגילה ונִשמחה בישועתו. משום שעתיד לעשות להם כך. כמ"ש, כימי צאתךָ מארץ מצרים אַראנו נפלאות.

.133 כך עתיד הקב"ה לעשות להם. כמ"ש, שוֹמר מה מלילה, שומר מה מלֵיל. כמו ששָם שמירה וליל, אף כאן שמירה וליל. כמו ששם שמירה ולילה, אף כאן שמירה ולילה.

.134 ולילה נקראת משום הזכר הכלול בה. כמ"ש, אתה בוקר וגם לילה, ז"א ומלכות. כי בוקר פירושו, כמ"ש, וישכם אברהם בבוקר, שמידתו חסד דז"א, שנקרא בוקר. וכתוב, ה' בוקר תשמע קולי. ג"כ בוקר ממש, ז"א במידת החסד.

החודש הזה לכם

.158 ויאמר ה' אל משה ואל אהרון, החודש הזה לכם ראש חודשים. משום שהוא תחילת שליטת הלבנה. וע"כ הייתה צריכה התורה להתחיל לכתוב מכאן. כי בהקב"ה נקשר הדבר. כי הלבנה היא המלכות, שבשלמותה מתייחדת עם הקב"ה. וע"כ הייתה צריכה התורה להתחיל בתחילת שלמות הלבנה, שהוא, החודש הזה לכם ראש חודשים.

.159 ולא כתוב, זאת, החודש הזאת. ששֵם הלבנה הוא זאת. כי ז"ה וזא"ת מתקשרים יחד. ובמקום שיש זכר ונקבה ביחד, אין השבח אלא לזכר. וע"כ כתוב, החודש הזה, ולא זאת. וע"כ כתוב, ראשון הוא לכם לחודשי השנה. לחודשי השנה, שסובב על המלכות, הנקראת שנה. אבל תלה השבח בזכר.

כתוב, החודש הזה לכם. וכתוב, ראשון הוא לכם. למה פעמיים כתוב, לכם לכם? שמכְּפִילוּת לכם, נשמע יותר, שהוא רק לישראל, ולא לשאר העמים. כמ"ש, כי חֵלק ה' עַמו. ההתקשרות הזאת של החודש, הוא לכם ולא לשאר העמים.

שֶׂה לבית אבות

.160 דַברו אל כל עֲדת ישראל לאמור, בעשור לחודש הזה, וייקחו להם איש שֶׂה לבית אבות. למה בעשור לחודש? בזמן שהיובֵל, בינה, מאיר אל הלבנה, מלכות, כמ"ש, בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא. ויוה"כ הוא הארת הבינה. הרי שהארת הבינה במלכות היא בעשור לחודש.

.161 וייקחו להם איש שה לבית אבות. משום שבשעה ההיא צריכים למשוך אותו. כי בלקיחת השה נשבר כתר התחתון, שנאחזים בו כל שאר כתרים התחתונים דקליפה. ועל זה פירש משה ואמר, מִשכו וקחו לכם צאן. שהוא, כמ"ש, צאן ועֶבד ושפחה, הכתרים התחתונים דקליפות. וצאן כולל כולם. והמצרים עשו אותם לאלוהים.

.162 אמר הקב"ה, עשו אתם מעשה למטה, שתמשכו ותיקחו צאן, ואני אשבור כוחם למעלה. וכמו שתעשו אתם לשרוף אותו באש, כמ"ש, כי אם צְלי אש, אני ג"כ למעלה אעביר אותו באש, בנהר דינור.

.163 למה נמשך בעשרה לחודש, ונשחט בארבעה עשר? בשֶׂה, שהוא אלוהי מצרים, נקשרו ישראל תחת שעבודו 400 שנה. ואע"פ שלא השתעבדו בהם 400 שנה, מ"מ, משום שהיו מוכנים להתקשר בהם 400 שנה, לולא דילג הקב"ה את הקץ, נחשב כאילו השתעבדו בהם כל 400 שנים. משום זה מעכבים את השה ארבעה ימים, כשהוא קשור ברשות ישראל. ואח"כ, כמ"ש, ושָחטו אותו כל קְהל עדת ישראל בין הערבּיים.

.164 למה נשחט בין הערביים? משום שהוא בשעה שהדין תלוי, ובשעה שנמסר דבר זה, של גלות מצרים, ע"י אברהם, כמ"ש, ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם, והנה אֵימה חשֵׁכה גדולה נופלת עליו. אימה, כתר אחד של הקליפה. חשכה, כתר אחר. גדולה, זו שהיא גדולה מכל הכתרים.

ואע"פ שהתבאר הכתוב הזה, על שאר שעבודי ישראל, שאֵימה, זו בבל, חשכה, זו מָדָי, גדולה, זו יוון. והכול היה, שרומזים על ג' כתרים דקליפה, וכן על הגלויות. כעין זה שנאמר בשֶׂה, שאמר הקב"ה, אתם תעשו מעשה למטה ואני אשבור כוחם למעלה. כמ"ש, כי מָחׂה אֶמְחֶה, אתם תעשו למטה, ואני אעשה למעלה.

.165 לא יצאו ישראל ממצרים, עד שנשברו מממשלתם כל השרים שלהם למעלה. ויצאו ישראל מרשותם, ובאו לרשות הקדושה העליונה בהקב"ה, ונקשרו בו. כמ"ש, כי לי בני ישראל עבדים, עבדיי הם. מהו הטעם שעבדיי הם? הוא, כמ"ש אח"כ, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. שהוצאתי אותם מרשות אחרת, והבאתי אותם לרשותי.

שְׂאור וּמַחְמֶצֶת

.166 אך ביום הראשון תשביתו שְׂאוֹר מבתיכם. כי כל אוכֵל מַחְמצת ונִכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל. שׂאור זה ומחמצת זו, הם מדרגה אחת, וכולם אחד. רשות אחרת, אותם השרים הממונים על שאר העמים. ונקראים יצה"ר, רשות אחרת, אל נֵכר, אלוהים אחרים. אף כאן, שׂאור ומחמצת וחמץ, הכול אחד הוא.

אמר הקב"ה, כל אלו השנים עמדתם ברשות אחרת, ועבדתם לעם אחר. מכאן והלאה, שאתם בני חורין, אז כמ"ש, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כל מחמצת לא תאכלו, ולא יֵיראה לךָ חמץ, ולא ייראה לך שאור.

.167 א"כ גם כל ימות השנה לא נׂאכל חמץ, למה רק שבעת ימים, כמ"ש, שִבעת ימים שׂאור לא יימצא בבתיכם? אלא כל זמן שהאדם מחויב להראות עצמו בן חורין, צריכים שלא לאכול חמץ, ובכל זמן שאינו מחויב, אינו צריך לאיסור חמץ.

.168 זה דומה למלך, שעשה אדם אחד לשׂר. כל אלו הימים שעלה למדרגה הזו, היה שמח ולובש לבושי כבוד. אח"כ, לא היה צריך לזה. לשנה האחרת, שמר אלו הימים שעלה לכבוד הזה, ולבש אלו לבושים. וכן כל שנה.

כעין זה ישראל. כתוב, שבעת ימים שׂאור לא יימצא, שהם ימי שמחה, הימים שעלו לכבוד הזה, ויצאו משעבוד אחר. ומשום זה בכל שנה שומרים אותם הימים, שעלו לכבוד הזה, ויצאו מרשות אחר, ובאו לרשות הקדושה. וע"כ כתוב, שבעת ימים מצות תאכלו.

מַצׂת דין

.169 מַצׂת כתוב בלי ו', כמ"ש, מַרְאׂת אלקים, חסר ו', שע"כ רומז על דין. ונקראו מצׂת, להיותם דין קדוש, דין הנאחז בשם הקדוש, דין שלא היה חזק כל אותו הזמן בתוך ישראל, משום שהלבנה עמדה בפגם. ומשום שהלבנה עמדה בפגם, ע"כ כתוב, לחם עוני.

תחילה הייתה הנוקבא במצב של ב' מאורות הגדולים. ששניהם, ז"א ומלכות, היו בקומה שווה. ז"א היה מלביש קו ימין דבינה, והמלכות לצד שמאל דבינה. ואז היו בבחינת פנים קטנות. כי הם מוחין דאחוריים שאינם מאירים, והם בחינת דין.

ואח"כ ע"י מ"ן שמעלים התחתונים, המלכות מתמעטת וחוזרת לנקודה. ואח"כ נבנית בניין גדול ע"י או"א, וחוזרים למוחין דגדלות. ואע"פ שכבר עומדים ז"א ומלכות במוחין דגדלות, אין המוחין דאחוריים בטלים, אלא חוזרים להאיר בבחינת הרחמים. וכל הארת החכמה שבמדרגה באים מאלו המוחין. ומצה היא אלו המוחין דאחוריים, בעת שכבר נתקנו במוחין דגדלות.

ונקראו מצׂת בלי ו', להיותם דין, כי הם מוחין דאחוריים, בעת שזו"ן היו במוחין דקטנות. אלא דין קדוש, דין הנאחז בשם הקדוש, כי כבר חזרו ובאו במוחין דגדלות, שהם קדוש ומאוחדים בג' קווים, יה"ו של השם הקדוש.

ולבוא למוחין דגדלות צריכה המלכות ב' תיקונים:

א. להתמעט לנקודה,

ב. לבניין הגדלות.

ועל זה יש ב' מעשים בהתעוררות מלמטה:

א. מילה,

ב. פריעה.

וכיוון שישראל מלו את עצמם בעת ההיא, ע"כ כבר באה המלכות בתיקון א', שהתמעטה לנקודה, במיעוט הלבנה. ואז כבר נמתקו בזה הדין דמוחין דקטנות שבמצה. וע"י פריעה, אותיות פרע י"ה, מעוררים למעלה בניין המלכות ע"י או"א, ומתגלים המוחין דגדלות.

ונקראו מצׂת, להיותם דין קדוש, דין הנאחז בשם הקדוש, דין שלא היה חזק כל אותו הזמן בתוך ישראל, משום שהלבנה עמדה בפגם. כיוון שכבר מלו את עצמם, והלבנה, המלכות, התמעטה, אז נחלש כוח הדין שבמוחין דקטנות. ואח"כ, שיעשו הפריעה, ייצאו המוחין דגדלות.

ואין לתמוה על כך שבפסח כבר מאירים המוחין דגדלות, אע"פ שישראל עוד לא פרעו. כי המדובר הוא ע"י התעוררות מלמטה, ובליל פסח היה הארת המוחין מהתעוררות מלמעלה בלבד. וע"כ לא האירו אלא רק אותו הלילה. שנאמר, ומשום שהלבנה עמדה בפגם, ע"כ כתוב, לחם עוני. כי מבחינת התעוררות מלמטה עוד לא המשיכו המוחין דגדלות.

.170 מה הטעם שהלבנה, המלכות, עמדה במיעוט? משום שלא נפרעו, ולא נגלה בהם אות הקדוש. כי ע"י הפריעה ממשיכים המוחין דגדלות. ואז הלבנה במילואה. נימולים היו ישראל, ולא עשו פריעה. ומתי נפרעו? בשעה שכתוב, שָׁם שׂם לו חוק ומשפט ושָׁם ניסָהו.

.171 ובימי יהושוע לא נפרעו. אלא הם, כמ"ש, וכל העם היִילוֹדים במִדבר בדרך, בצאתם ממצרים לא מָלוּ.

אחר שנפרעו, אמר הקב"ה, בתחילה אכלתם מצות, משום שעמדה הלבנה במיעוט, ונקרא לחם עוני. מכאן והלאה, לחם זה יהיה ממקום אחר, כמ"ש, הנני ממטיר לכם לחם מִן השמיים. לא מן הלבנה, המלכות, כמו בזמן ההוא, מטרם שנפרעו, אלא מן השמיים ממש, מז"א, כמ"ש, וייתן לך האלקים מִטל השמיים.

.172 וישראל הקדושים, שומרים אלו הימים שנכנסו תחת כנפי השכינה. ושומרים הלחם הבא מצִידה, המצות, כמ"ש, ושְמרתֶם את המצות. שהוא כמ"ש, ושמרתם את בריתי, ברית מילה. והכול עולה ונאחז במדרגה אחת.

.173 ואיך משה לא פרע אותם, אלא הניח אותם במילה בלי פריעה? משום שלא יתעכבו שם ישראל עד שיתרפאו. לכן לא פרע אותם. ועל זה כתוב, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים. וכן כתוב, ולא יכלו להתמהמה. וע"כ לא נפרעו. ומילה בלי פריעה ממשיך לחם עוני.

.174 כשבאו ישראל לארץ, באו כשהם נימולים ונפרעים. כתוב, ארץ אשר לא במִסכנוּת תאכל בה לחם.

מסכנות הוא לחם עוני. ונקרא לחם עוני, משום שהלבנה, המלכות, עומדת במיעוט, ואינה מתברכת מן השמש, ז"א, ואינה מאירה מן השמש, כמ"ש, כי כל בשמיים ובארץ. אשר כל, יסוד ז"א, נאחז בשמיים, ז"א, ובארץ, המלכות, ומקבל מן השמיים ונותן לארץ. ולא האירה מן היובֵל, בינה, משום שלא פרעו את עצמם.

אבל כאן בביאת הארץ, שנימולו ישראל ונפרעו, כתוב, לא תחְסר כל בה, היסוד דז"א המאיר אל המלכות. וע"כ כתוב, לא במסכנות תאכל בה לחם, משום שלא תחסר כל בה, כמו שנחסרו ממנו במצרים.

.175 ובכל שנה עושים ישראל זֵכר למצרים, ואוכלים מצות, ואינם מפסיקים מִדורי דורות. ומשום שלא פרעו את עצמם במצרים, חַסרו כל הזה, ועמדה הלבנה במיעוט, ונקראת לחם עוני. עוני, פירושו, מסכנות.

ומה שאכלו לחם עוני בארץ, אע"פ שכבר פרעו עצמם, הוא זכר למצרים. וזה נוהג לדורי דורות. ולעת"ל, כתוב, לא יבוא עוד שִמשֵךְ, וִירֵחֵךְ לא ייאסף, שלא יקרה עוד מיעוט בלבנה, במלכות.

.176 כתוב, בעשור לחודש הזה, וייקחו להם איש שה לבית אבות. וכתוב, אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא. לקיחת השה תלוי בעשור, בבינה המאירה במלכות. כתוב, לחודש הזה. הלוא, בחודש הזה, היה צריך לומר? כשבאה ההארה למלכות, כתוב, לחודש הזה, לחודש בדיוק, למלכות, הנקראת חודש.

.177 וייקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית. ג' קשרים הם: בכור בהמה, בכור השבי, בכור השפחה. וכל שאר מדרגות הקליפה מתקשרים באלו ג' אופנים שלמעלה. ובזו שנקראת צאן, נקשרים הכול, והכול כלול בצאן, המדרגה העליונה שבכולם. ונקשרים צאן של מטה כצאן של מעלה. ולא יכלו להיפרד מקשריו.

ונמצא שכולם נקשרו בשֶׂה. וע"כ כתוב בו, והיה לכם למשמרת, קישרו אותו בקשר, ויהיה נמסר בידיכם ברשותכם, עד שתשחטו אותו, ותעשו בו דין. ולזמן שיבוא כתוב, מי זה בא מאֱדום, חמוּץ בגדים מבוֹצְרה. וכתוב, כי זֶבח לה' בבוצרה, וטֶבח גדול בארץ אדום. כלומר, שיבער כל הס"א מן הארץ. ואז, כמ"ש, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

לספר בשבח יציאת מצרים

.178 ויישא העם את בְצֵקו טרם יֶחְמץ. מצווה זו היא לבער חמץ. כי מצווה זו נמסרה להם לישראל, ויישא העם את בצקו טרם יחמץ. וכתוב, שׂאור לא יימצא בבתיכם. והסוד בין חמץ ומצה של יציאת מצרים, שזה יצה"ר וזה יצה"ט.

.179 המצווה שלאחר זו, היא חוב על האדם לעולם לספר בשבח יציאת מצרים. כל אדם המספר ביציאת מצרים, ושמח בסיפור ההוא בשמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעוה"ב, שהיא שמחה מכל צד, שזהו אדם השמח באדונו, והקב"ה שמח בסיפור ההוא שלו.

.180 בה בשעה מקבץ הקב"ה את כל החבורה שלו, ואומר להם, לכו ושמעו הסיפור של השבח שלי שמספרים בניי, ושמחים בגאולתי. אז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל, ושומעים סיפור השבח, ששמחים בשמחת הגאולה מאדונם, ובאים ומודים להקב"ה, על כל אלו הניסים והגבורות, ומודים לו על עם הקדוש שיש לו בארץ, ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם.

.181 אז מתווסף לו כוח וגבורה למעלה. וישראל בסיפור ההוא נותנים כוח לאדונם. כמלך שנוספים לו כוח וגבורה, בעת שמשבחים גבורתו ומודים לו, והכול יראים מפניו, ועולה כבודו על כולם. ומשום זה, יש לשבח ולספר בסיפור הזה. כעין זה חובה היא על האדם, לספר תמיד לפני הקב"ה, ולפרסם הנס בכל אלו הניסים שעשה.

.182 ולמה היא חובה לספר את הניסים? והלוא הקב"ה יודע הכול, כל מה שהיה ויהיה לאחר מכן? ולמה הפרסום הוא לפניו, על מה שהוא עשה והוא ידע? אלא ודאי צריך האדם לפרסם הנס ולספר לפניו מכל מה שעשה, משום שאלו המילים עולות, וכל החבורה של מעלה מתקבצים ורואים אותם, ומודים לפני הקב"ה, ועולה כבודו עליהם למעלה ולמטה.

.183 כעין זה, מי שמספר ומפרט את חטאיו, מכל מה שעשה. ולמה צריך זה? הוא משום שהמקטרג עומד תמיד לפני הקב"ה, כדי לספר ולתבוע על עבירות של בני אדם, ולתבוע עליהם דין. כיוון שהאדם מקדים עצמו, ומפרט חטאיו כל אחד ואחד, אינו משאיר פתחון פה למקטרג ההוא, ואינו יכול לתבוע עליהם דין. כי תמיד הוא תובע דין תחילה, ואח"כ מספר ומקטרג, פלוני עשה כך. וע"כ צריך האדם להקדים אותו ולפרט חטאיו.

.184 כיוון שהמקטרג רואה את זה, אין לו פתחון פה עליו, ואז נפרד ממנו מכל וכל. ואם חוזר בתשובה, טוב. ואם לא, הרי המקטרג נמצא עליו, ואומר, פלוני שבא לפניך, והתוודה בעזות פנים, בעט באדונו, חטאיו כך וכך. ע"כ יפה שייזהר האדם בכל אלו, כדי שיימצא עבד נאמן לפני הקב"ה.

.185 המצווה שלאחר זו, היא לאכול מצה בפסח. משום שהיא זכר לדורי דורות על עניין האמונה. כי ישראל יצאו בזמן ההוא מאלוהים אחרים ובאו באמונה.

קורבן הפסח

.186 ויאמר ה' אל משה ואהרון, זאת חוקת הפָסַח. מצווה זו, היא לשחוט את הפֶסח בין הערבּיים בי"ד (14) בניסן, זֵכר לפֶסח של מצרים. וזהו חוב על הכול, כמ"ש, ושָחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים.

.187 פסח זה צריך שיהיה שמור מעשרה ימים ומעלה, כמ"ש, בעשור לחודש הזה. משום שאז מתחילה הלבנה להאיר, מעשרה ימים ומעלה, עד שנשלמה בט"ו (15). ויהיה נשחט בי"ד (14), בשעה שהדין תלוי על העולם, בין הערביים.

.188 העניין הוא להעביר את העורלה מפני הברית הקדוש, וליהנות בריח הזה שמתפשט מצלי אש. כלומר, שעיקר המצווה הוא ליהנות מהריח שבו. וע"כ אינו בא אלא על השובע, שאינו צריך עוד לאכול. וע"כ כתוב, כל עָרֵל לא יאכל בו, מי שיש בו ברית הקדוש, יאכל בו. כי זה שהוא מבּני ברית שובר כוחו של הס"א, ומעביר העורלה מפני הברית. משום זה הוא צריך להיעשות בבני ברית, ולא בבני עורלה.

.189 כאשר בא הקב"ה למצרים, ראה הדם של הפסח, שהיה נרשם על הפתח, ודם הברית, איך היו עומדים על הפתח, כמ"ש, ולקחתם אגודת אֵזוֹב וטבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. אזוב, הוא מעביר רוחות רעות. וכל צד, כל רוח רעה, הוא מעביר בהתעוררות שלו לגאולה העליונה של ישראל.

.190 לזמן הבא, יבוא הקב"ה אל יצה"ר וישחט אותו. ועתה בגאולה זו של מצרים, כתוב, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, זֵכר מהזמן הבא לגאולה העליונה ממצרים.

.191 על שתי המזוזות ועל המשקוף. הרשימו של אות הי' במזוזות ובמשקוף, להראות בהם הרשימו של ברית הקדוש, הי'. ונשברה העורלה מפני דם הברית, הרשום על כל. ובא דם על דם, דם הפסח על דם הברית. כשעבר המשחית, היה רואה דם והתרחק מן הבית.

.192 אם הקב"ה לבדו היה הורג, למה כתוב, ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, שמשמע שהמשחית היה הולך ולא הקב"ה? אלא ודאי שהקב"ה היה הורג, והמשחית היה הולך למצוא עלילה על ישראל לקטרג עליהם. כיוון שראה השבירה של העורלה בב' בחינות, בדם פסח ובדם מילה, היה בורח ונפרד מהם.

.193 ועל שהרג הקב"ה את כל אלו הבכורים של הצד ההוא, נתן וחייב את בכורי ישראל, שיפדו את עצמם. ולא ימצא עליהם הס"א שום עלילה. ומהכול שמר אותם הקב"ה, כְאב על בנים.

.194 בבית אחד ייאכל, לא תוציא מן הבית מן הבשר חוּצה. מצווה זו היא לאכול את הפסח. וכתוב, על מצׂת ומְרוֹרים יאכלוהו. מצׂת כתוב בלי ו'. המצות והמרורים חייב הכתוב לאכול אותם יחד. להראות על גלות השכינה עם ישראל במרירות הזו שלהם, כמ"ש, וימררו את חייהם בעבודה קשה. וכאשר אוכלים את הפסח, על מצות ומרורים, הוא להראות כל מה שעשו להם במצרים, בגלות ההיא ובשעבוד ההוא.

.195 כתוב, ועֶצם לא תִשברו בו. להראות בו ביזיון, ובכל אלוהי מצרים. כי העצמות היו מושלכים בשוק, ובאו כלבים והיו גוררים אותם ממקום למקום. וזה היה קשה להם מכל. כי העצמות הם תיקון הגוף, ודומים כעין צד האחר. כלומר, לאלוהים אחרים שלהם. וישראל השליכו אותם בשוק בדרך ביזיון. וע"כ כתוב, ועצם לא תשברו בו. אתם לא תשברו, אבל כלבים היו באים ושוברים אותם.

.196 המצרים היו באים ורואים העצמות, שהכלבים סוחבים ממקום למקום ושוברים אותם, והיו טומנים אותם בארץ, כדי שהכלבים לא ימצאו אותם. וזהו ביטול עכו"ם הגדול ביותר, מצידם. ובזה התעלה הקב"ה בכבודו, ונכנעו כל כוחות האחרים של עבודה זרה, כי אז נכנעו ביותר, כשביטול עבודה זרה נמצא מצידם עצמם, שהטמינו עצמות אלוהיהם בעפר. וע"כ ישראל לא ביטלו אותם, כמ"ש, ועצם לא תשברו בו.

פרשת בשלח

ויעבור אלישע אֶל שׁוּנֵם

.25 כשיצאו ישראל ממצרים, רוחם היה נשבר בקִרבם, והיו שומעים התשבחות של המלאכים, ולא יכלו לשמוח. ובשעה שכל מחנות המלאכים והמרכבות יצאו עם השכינה, כולם הרימו קולם בתשבחות ובשירים לפני הקב"ה, והעיר הקב"ה רוחם של ישראל, והיו שומעים התשבחות של המלאכים, ועמד רוחם בתוכם, שלא פָרח מהם.

.26 ישראל, כשיצאו ממצרים, אז טעמוּ טעם המוות, והקב"ה ריפא אותם, כמ"ש, וה' הולך לפניהם יומם. וכל הדרכים היו מעלים ריחות של רפואה, ובאו לגופם ונרפאו. ומקול התשבחות שהיו שומעים, היו שמחים ונחים ברוחם.

.27 ופרעה וכל האנשים שלו היו הולכים אחרי ישראל, ללוות אותם עד שיצאו מארץ מצרים. וכן כל השרים העליונים, הממונים עליהם ועל שאר העמים, ליוו את השכינה וישראל כולם, עד שחנו באֵיתָם בקצה המדבר. כמ"ש, ויהי בְשַלַח פרעה את העם ולא נָחָם אלקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא. כי קרוב הוא, פירושו, כי קרובה היא אותה השבועה שישביע אבימלך את האבות, בשביל הטוב ההוא שעשו הפלישתים אל האבות. כמ"ש, כחסד אשר עשיתי עימךָ, תעשה עימָדי ועִם הארץ, אשר גַרתָה בה.

ג' מיתות היו

.28 ויָקָם פרעה לילה, הוא וכל עבדיו וכל מצרים, ותהי צעקה גדולה במצרים, כי אין בית אשר אין שָׁם מת. הנקמה העליונה, שעשה הקב"ה במצרים. ג' מיתות היו:

א. שעשו בבכוֹרים במצרים, שהרגו כל אלו שמצאו,

ב. שהרג הקב"ה בחצות לילה,

ג. כשראה פרעה את המוות בבֵיתו ובבניו ובעבדיו, קם וזירז עצמו, והרג את השׂרים והמושלים, וכל שיָעצו לו למאֵן לשלוח את העם, עד שהתורה העידה עליו, שהוא קם בלילה ממש, כלומר בדיני הנוקבא הנקראת לילה. כמו שהלילה, הנוקבא, הרג בכורות ועשה נקמות. כך קם פרעה בארץ מצרים, והרג ועשה נקמות בשליטיו ובשריו ובפקידיו ובכל מיני שׂרים. כמ"ש, ויקם פרעה לילה, שקם להרוג ולהשחית.

.29 מדרך הכלב, כשמכים אותו באבן, הוא בא ונושך את חברו. כך עשה פרעה. אח"כ היה הולך בשווקים, והיה מכריז, ואמר, קומו צאו מתוך עַמי, אתם הרגתם את כל בני העיר, אתם הרגתם המושלים והשרים וכל בני ביתי. כמ"ש, ויקרא למשה ולאהרון לילה. כיוון שעל ידיכם היה הכול. ובירכתם גם אותי, שלא תהרגו אותי. ואח"כ הוא בעצמו ליווה אותם והוציא אותם מהארץ. כמ"ש, ויהי בְּשלח פרעה.

ויַסֵב אלקים את העם

.30 ויַסֵב אלקים את העם דרך המִדבר ים סוף. כלומר לתקן את הדרך אל מקומו, כדי לעשות קריעת ים סוף. שאם לא כן, היה מספיק להנחות אותם דרך המדבר בלבד, ולא דרך ים סוף.

מה השינוי, שכתוב, ויסב אלקים את העם, וכשהיו ישראל במצרים, כתוב, שַלַח את עַמי, וכתוב, כי אם מָאֵן אתה לשלֵחַ את עמי? ואע"פ שבעֵת ההיא לא היו נימולים, ולא נקשרו בהקב"ה כראוי, כתוב, את בנִי בכורי ישראל. וכאן שהיו נימולים, ועשו הפסח, ונקשרו בו, קורא להם את העם, ולא עַמי.

.31 אלא משום העֵרֶב רב שנדבק בהם והתערב עימהם, קורא להם את העם סתם, ולא עמי. כמ"ש, ויִיגוֹף ה' את העם. ויִיקָהֵל העם על אהרון. ויַרְא העם כי בוֹשֵׁשׁ משה. בעת שישראל היו במצב גרוע, קורא להם עַם סתם, ולא עַמי.

.33 כתוב, אל תִתְחַר במְרֵעים. מרעים הם שמֵרֵעים לעצמם ולאותם שמתחברים עימהם. אל תתחר במרעים, פירושו, הרחק עצמך ממרעים, שלא תהיה חבר ורֵע עימהם יחד, שלא יזיקו לך מעשיהם ולא תיתפס בחטאיהם.

.34 אם לא היה העֵרֶב רב הזה, שהתחבר בישראל, לא היה נעשה המעשה של העגל, ולא היו מתים מישראל אלו שמתו, ולא היו גורמים לישראל כל מה שגרמו. מעשה זה ועוון זה גרמו גלות לישראל.

.35 הקב"ה רצה שיימצאו ישראל בקבלת התורה, כמלאכים העליונים, ורצה לעשות אותם חירות מכל, חירות ממוות, ושיהיו בני חורין משעבוד שאר העמים. כמ"ש, חרות על הלוחות, אל תקרא חָרות, עם ח' קמוצה, אלא חֵירות, עם ח' צרויה.

.36 כיוון שנעשָה אותו המעשה, גרמו מוות, גרמו שעבוד מלכויות, גרמו שנשברו הלוחות הראשונים, גרמו שמתו מישראל כמה אלפים. וכל זה משום התחברות הערב רב שהתחבר בהם.

.37 אף כאן, בגלל הערב רב, הם לא נקראו בני ישראל, ולא ישראל, ולא עַמי, אלא העם סתם. כשעלו ממצרים ועוד לא התחבר עימהם הערב רב, קורא להם בני ישראל. כיוון שהתחבר עימהם הערב רב, קורא להם העם.

.38 כתוב, כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראוֹתם עוד עַד עולם. א"כ, הלוא בכל יום היו רואים את הערב רב, שהיו מצרים? אלא ערב רב כתוב ולא מצרים. כי כמה עמים אחרים היו במצרים. ומהם היה הערב רב. וכולם נימולו. וכיוון שנימולו, לא נקראו מצרִים.

.39 וע"פ משה קיבלו אותם. כמ"ש, לֶך רד, כי שׁיחֵת עמךָ, סָרוּ מהר מן הדרך אשר ציוויתִם. ציוויתִם כתוב, כלומר שמשה ציווה אותם שיקבלו הערב רב.

וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. פירושו, אחד מחמישה היו ישראל. רבי יוסי אומר, חמישה היו מישראל ואחד מהערב רב. רבי יהודה אומר, אחד מחמישים היה הערב רב.

.40 משום שהיובֵל, בינה, העלה אותם מארץ מצרים, כתוב, וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. בינה, הנקראת יובל, יש בה חמישים שערים. ואם לא היובל, לא היו עולים. וע"כ התעכבו חמישים יום לקבל התורה. ומהמקום ההוא, מהיובל, יצאה התורה וניתנה. וע"כ, וחמֻשים כתוב חסר ו'. כלומר, אם פירושו מזוינים, היה צריך לומר חמושים, עם ו'. אלא מורה על מספר חמישים, שהוא יובל. שבגלל זה עלו בני ישראל ממצרים.

.41 וייקח משה את עצמוֹת יוסף. למה משה? משום שהיה הראשון לרדת לגלוּת. והיה לו סימן הגאולה.

.42 אשרי חלקו של משה, שישראל היו עוסקים לשאוֹל כסף ממצרים, ומשה היה עסוק בשבועה של יוסף. ויש אומרים, שהארון של יוסף היה בנילוס, ומשה העלה אותו ע"י השם הקדוש. ועוד אמר משה: יוסף, הגיע הזמן של גאולת ישראל. ואמר, עלֵה שוֹר, ועָלָה. כי יוסף נקרא שור, כמ"ש, בכוֹר שוֹרוֹ הָדָר לו.

ויש שאמרו, בין מלכֵי מצרים היה, ומשם עלה. ויש אומרים, שכדי שלא יעשו אותו עבודה זרה, שָׂמו אותו בנילוס, וסֶרַח בת אשר, שהייתה חיה בשעת המעשה, הראתה למשה מקומו.

וה' הולך לפניהם יומם

.43 למנצח על איילת השחר מזמור לדוד. כמה אהובה התורה לפני הקב"ה, שכל מי שעוסק בתורה, אהוב הוא למעלה, אהוב הוא למטה, והקב"ה מקשיב לדיבוריו, ואינו עוזב אותו בעוה"ז, ואינו עוזב אותו לעוה"ב.

.44 וצריכים לעסוק בתורה ביום ובלילה, כמ"ש, והגיתָ בו יומם ולילה. וכתוב, אם לא בריתי יומם ולילה. ביום, כי הוא זמן עבודה לכל. אבל בלילה, שהוא זמן מנוחה, למה צריכים לעסוק בתורה?

כדי שיהיה נמצא אצלו שֵם שלם. כמו שאין יום בלי לילה. ואינו שלם אלא זה עם זה. כך צריכה התורה להימצא עם האדם יום ולילה, ותהיה השלמות אצל האדם יום ולילה. יום הוא ז"א, ולילה הוא הנוקבא. וכשעוסק בתורה יום ולילה, נמצא מייחד ז"א ונוקבא, שזוהי כל השלמות, כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

.45 עיקר הלילה הוא מחצות ואילך. ואע"פ שחצי הלילה הראשון הוא בכלל הלילה, בחצות הלילה הקב"ה בא בגן עדן להשתעשע עם הצדיקים אשר שם, ואז צריך האדם לקום ולעסוק בתורה.

.46 הקב"ה וכל הצדיקים שבגן עדן, כולם מקשיבים לקולו. כתוב, היוֹשבת בגַנים, חברים מקשיבים לקולךְ, השמיעיני. היושבת בגנים, זוהי כנ"י, המלכות. והיא משבחת אל הקב"ה בשבח התורה, בלילה. אשרי חלקו של מי שמשתתף עימה, לשבח אל הקב"ה בשבח התורה.

.47 וכשבא הבוקר, באה כנ"י, המלכות, ומשתעשעת בהקב"ה. והוא מושיט לה שרביט החסד. ולא לה בלבד, אלא לה ולכל אלו שמשתתפים עימה. מי שעוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך לו חוט של חסד ביום. וע"כ נקראת המלכות איילת השחר, ע"ש שמשבחת להקב"ה בלילה בשבח התורה.

.48 בשעה שצריך להאיר הבוקר, נחשך ונִשְׁחר האור, והשַׁחרוּת נמצאת. אז מתחברת אישה בבעלה, שזוהי אשמורת שלישית, כשאישה מספרת עם בעלה, כלומר זו"ן, לסַפר עימו ובאה בהיכלו.

.49 אח"כ, כשצריכה השמש לבוא, הלילה מאיר ובא ולוקח את השמש. ואז כל השערים סתומים, וחמוֹרים נוערים, וכלבים נובחים. וכשנחלק הלילה, מתחיל המלך לקום, והמטרוניתא, המלכות, מתחילה לזמר. והמלך, ז"א, בא ודופק על שער ההיכל. ואומר, פתחי לי, אחותי רעייתי. ואז משתעשע עם נשמות הצדיקים.

.50 אשרי חלקו של ההוא, שהעיר בזמן ההוא בדברי תורה. משום זה, כל בני היכל המטרוניתא, כולם צריכים לקום בזמן ההוא לשבח את המלך, וכולם משבחים לפניו. והשבח, העולה מעוה"ז, שהוא רחוק ממנו, רצוי להקב"ה יותר מכל.

.51 כשמסתלק הלילה ובא הבוקר, ונשחר, אז המלך והמטרוניתא בחדווה, בזיווג. ונותן מתנות לה ולכל בני ההיכל. אשרי חלקו של מי שהוא במספר בני ההיכל.

.52 וה' הולך לפניהם יומם. וה', פירושו, הקב"ה ובית דינו, שהיא המלכות. כי הו' של והוי"ה מרבה את המלכות. השכינה נוסעת עם האבות. כי הולך לפניהם יומם, זהו אברהם. בעמוּד ענן, זהו יצחק. לַנְחוֹתָם הדרך, זהו יעקב. ולילה בעמוד אש להאיר להם, זהו דוד המלך.

.53 וכולם הם המרכבה העליונה הקדושה. כי אברהם יצחק יעקב הם חג"ת, ג' רגלי הכיסא, ודוד המלך הוא הרגל הרביעית. כדי שילכו ישראל בשלמות הכול, וכדי שיִראו האבות הגאולה שלהם.

למה הלכו יומם ולילה, כמו אנשים הבורחים? הרי הקב"ה שמר אותם והם לא פחדו, אז למה הלכו כבורחים? כדי שתימצא בהם שלמות הכול, כי אין שלמות אלא יומם ולילה. כי יום הוא מידת ז"א, ולילה מידת הנוקבא, וכל השלמות היא בהתחברות שלהם יחד, כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

.54 וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן. זהו אברהם, חסד. ולילה בעמוד אש. זהו יצחק, גבורה. ואיפה יעקב, ת"ת? במילה הראשונה הוא נאמר, ושָׁם הוא שוֹרה. כמ"ש, וה', שהוא ת"ת ומלכות, ויעקב הוא ת"ת.

.55 ולילה בעמוד אש היה מאיר, כדי להאיר ביום בחסד, ובלילה בגבורה. כדי שירדפו מצרים אחריהם ברִכבם ובפרשׁיהם, לכבד שמו של הקב"ה, שיטבעו ולא יישאר מהם עַד אחד. ועל זה היה צריך למידת הגבורה.

כדי ללכת יומם ולילה. מראָה המאירה, שהוא ז"א, הנקרא יום. ומראה שאינה מאירה, שהיא המלכות, הנקראת לילה. ועוד, כדי להטעות את המצרים, שיאמרו, מקרה הוא ולא ה' הוציא אותם, ע"כ ילכו יום ולילה כמו בורחים.

.56 אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה הוציא אותם ממצרים, כדי שיהיו חֶלקו ונחלתו. מצד היובֵל, שהיא בינה, נמצאת החירות לישראל. וכן לעת"ל, כמ"ש, ביום ההוא ייתָקַע בשופר גדול.

.57 ובגלל היובל התעכבו חמישים יום אחרי יציאת מצרים, כדי לקבל התורה, ולהתקרב להר סיני. כי יש ביובל חמישים שערים, וכדי להיתקן בהם, היו צריכים חמישים יום. וכיוון שהלכו ביום, הלכו ג"כ בלילה, שיהיה הכול יום אחד, ולא יימצא פירוד בין יום ולילה, שהם זו"ן.

.58 ולא עוד, אלא שכולם הלכו בנחת מרצונם עצמם. כדי לייחד יום ולילה, שהם זו"ן. וביום שקיבלו התורה, היו חמישים ימים שלמים יום ולילה, כראוי. כי אין יום בלי לילה, ואין לילה בלי יום. שאין שלמות לז"א בלי המלכות, ואין שלמות למלכות בלי ז"א. ולילה ויום נקראים יום אחד, כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

וכיוון שהלכו חמישים ימים שלמים, אז שׁרוּ עליהם אלו חמישים יום של היובל, שהם חמישים שערי בינה. ואז, מצד היובל, ניתנה להם התורה. ומשום זה הלכו יום ולילה.

.59 ויהי כי זקֵן יצחק ותִכהֶינה עיניו מֵרְאוֹת. מי שאוהב את הרָשע, תכהינה עיניו. ביצחק, שהוא גבורה, נכלל לילה, שהוא מלכות. והלילה אינו בהיר. וע"כ, ותכהינה עיניו מראות. והכול אחד. כי התכללות הלילה ביצחק הוא עניין אחד עם אהבת יצחק את עשיו.

.60 ויוּגד למלך מצרים, כי ברח העם. מי אמר לו? חכמיו ומכשפיו התקבצו אליו והודיעו לו, כי ברח העם. ולמה אמרו זה? אלא שראו בחכמתם, שהיו ישראל הולכים יום ולילה. אמרו, ודאי שבורחים הם. ולא עוד, אלא שראו, שלא היו הולכים בדרך הישר, כמ"ש, וישובו ויַחֲנו לפני פי הַחִירוֹת. והודיעו לו גם זה. וע"כ רדף אחריהם.

וייקח שש מאות רכב בחוּר

.61 וייקח שש מאות רֶכב בָחוּר, וכל רכב מצרים, ושָלישים על כולו. שש מאות, כנגד מספר ישראל, כמ"ש, כשש מאות אלף רגלִי הגברים לְבַד מִטָף. בחור, כנגד הגברים שבישראל, שהם עיקר כל ישראל. וכל רכב מצרים, הם שאר המרכבות, שהם טפלים לאחורי שש מאות אלו, שהם כנגד הטף שבישראל, שאינם בחשבון שש מאות אלף רגלי, אלא טפלים להם, כמ"ש, לבד מטף.

והכול עשה בעצת מכשפיו וחכמיו. ושלישים על כולו. הכול עשה בחכמה, שהם כנגד מדרגות העליונות, הבאות, שתיים ואחד עליהן. ומזרזים, כי זריזים היו בכל דבר.

.62 וייקח שש מאות רכב בחור. כתוב, יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על האדמה. בזמן שהקב"ה נותן ממשלה לשרי העמים למעלה, נותן לעמים שלהם למטה. ובשעה שמוריד אותם מדרגתם למעלה, מוריד העמים שלהם למטה.

וייקח שש מאות רכב בחור, הוא הממונה שלהם, שלקח אותם, שנהג המרכבות של שאר העמים, שאֵלו שש מאות רכב לא היו ממצרים, אלא משאר העמים. וכולם נפלו במחנה של סיסרא, כלומר, שש מאות רכב בחור. ואח"כ, וכל רכב מצרים. כי כיוון שכתוב, וכל רכב מצרים, א"כ שש מאות רכב בחור מיותר. אלא ודאי שש מאות רכב בחור הוא משאר העמים. וע"כ כתוב אח"כ, וכל רכב מצרים.

.63 כתוב, לסוסתי ברִכבֵי פרעה דימיתיךְ רעייתי. כדמיון סוסה נקבה נראתה לסוסי פרעה, וע"כ רדפו אחריה אל הים. פרעה, בשעה שהיה רודף אחרי ישראל, לקח סוסות נקבות ואסר אותן במרכבה תחילה. וסוסים זכרים אסר מאחוריהן. והיו הזכרים מתחממים כנגד הנקבות, והנקבות לא הסכימו, ומיהרו לרוץ.

כיוון שהתקרב לישראל, לקח הנקבות ושם אותן מאחור, והסוסים הזכרים מלפנים, כדי להרע לישראל, ולעשות בהם מלחמה. כי למלחמה, הסוסים הזכרים חזקים מהנקבות.

.64 כעין זה, וה' הולך לפניהם יומם. ואח"כ חזרה השכינה לאחורי ישראל, כמ"ש, וייסע מלאך האלקים וילך מאַחֲריהם. משום זה, דימיתיך רעייתי. כי ו"ה הם ת"ת ומלכות, כלומר, הוא ובית דינו. ואח"כ כתוב, וייסע מלאך האלקים, שהוא מלכות, וילך מאחריהם. ונשאר ת"ת הולך לפניהם, כדי להילחם עם המצרים. ועל זה כתוב, דימיתיך רעייתי, מלשון דממה. כי העמיד אותה מאחורי ישראל, כדי להילחם לבדו עם המצרים, ולכַלות אותם שלא יישאר מהם עַד אחד.

ופרעה הקריב

.65 ופרעה הקריב. שהקריב כל חֵילו ורכביו לעשות מלחמה. ועוד לומדים, שפרעה הקריב את ישראל לתשובה. וע"כ כתוב, ופרעה הקריב, ולא כתוב, ופרעה קרב.

.66 כתוב, ה' בַּצַר פְקָדוּךָ צָקוּן לַחַש, מוּסָרְךָ לָמוֹ. בצר פקדוך, פירושו, אין ישראל פוקדים להקב"ה בשעת נחת, אלא בשעה שצר להם, אז כולם פוקדים לו. צקון לחש, שכולם מתפללים בתפילות ובבקשות, ושופכים לפניו תפילות. מתי? מוסרך למו, בשעה שפקד אותם הקב"ה ברצועה שלו. אז הקב"ה עומד עליהם ברחמים, ורצוי לפניו הקול שלהם, כדי להיפרע מאויביהם, ומתמלא עליהם רחמים.

.67 ישראל היו מתקרבים אל הים, והיו רואים הים לפניהם הולך וסוער, וגליו זקופים למעלה. היו יראים. נשאו עיניהם, וראו את פרעה וחֵילו, ואבני קֶלַע וחיצים. אז כתוב, וייראו מאוד. ויצעקו בני ישראל. מי גרם לזה שהתקרבו ישראל לאביהם של מעלה? פרעה. כמ"ש, ופרעה הקריב.

.68 ויאמר משה אל העם, אל תירָאו. אשרי חלקם של ישראל, שרועה כמו משה הולך בתוכם. כתוב, ויזכור יְמי עולם, משה עַמו. ויזכור ימי עולם, זהו הקב"ה. משה עמו, כי שקול היה משה כנגד כל ישראל. ולמדנו מזה, כי רועה העם הוא ממש כל העם. אם הוא זכה, כל העם צדיקים. ואם הוא לא זכה, כל העם אינם זוכים ונענשים בגללו.

.69 התייצבו ורְאו את ישועת ה'. אין לכם לעשות מלחמה, כי הקב"ה יעשה מלחמה בשבילכם. כמ"ש, ה' יילָחֵם לכם ואתם תחֲרישון. בלילה ההוא אסף הקב"ה את הפמליה שלו, ודן דינם של ישראל. ואם לא הקדימו האבות להתפלל על ישראל, לא היו ניצולים מן הדין. זכותו של יעקב הֵגֵנה על ישראל. כמ"ש, לולי ה' שהיה לנו, יאמר נא ישראל. הוא ישראל סָבָא, כלומר יעקב.

ה' יילחם לכם ואתם תחֲרישון

.70 אם תשיב מִשַׁבָּת רגלךָ, עשות חפָציךָ ביום קודשִי. אשריהם ישראל, שהקב"ה חפץ בהם להתדבק בהם, מכל שאר אוה"ע. ומתוך האהבה אליהם, קֵרב אותם אצלו, ונתן להם התורה, ונתן להם השבת, שהיא קדושה מכל שאר הימים, ובה מנוחה מהכול, ושמחת כל. ושקולה השבת כנגד התורה כולה, ומי ששומר שבת, כאילו שמר התורה כולה.

.71 וקראתָ לשבּת עונג, לִקְדוֹש ה' מכובד. עונג של הכול, עונג של הנפש והגוף, עונג של העליונים והתחתונים. וקראת, פירושו, שיזמין אותו, כמו שמזמין אורח לביתו: בשולחן הערוך, בבית המסודר כראוי, יותר מבכל שאר הימים. וקראת לשבת מבעוד יום, שיוסיף מֵחוֹל על הקודש. לקדוש ה' מכובד. זהו יוה"כ, כי יוה"כ ושבת הם אחד.

.72 ממְצוא חֶפְצְךָ ודַבֵּר דָבָר. שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול. משום שהדבר ההוא של חול, שמדברים בשבת, עולה ומעורר דבר של חול למעלה, ונפגמת השבת. מי שמזמין אורח, בו הוא צריך להשתדל, ולא באחר.

.73 הדבר ההוא, היוצא מפי האדם, עולה ומעורר התעוררות של מעלה, אם לטוב אם לרע. ומי שיושב בתענוג שבת, אסור לו לעורר דבר של חול. כי פוגם פגם ביום הקדוש. מי שיושב בשמחת המלך, אינו ראוי שיעזוב את המלך ויעסוק באחר.

.74 ובכל יום צריכים להראות מעשה ולעורר התעוררות של מטה, ממה שצריך לעורר. אבל בשבת רק בדברי השם ובקדושת היום צריכים להתעורר, ולא בדבר אחר. כי בשבת אין צריכים להתעוררות מלמטה.

.75 כשקָרַב פרעה לעשות מלחמה עם ישראל, בעת ההיא לא רצה הקב"ה שיעוררו ישראל התעוררות מלמטה כלל, כי התעוררות מלמעלה הייתה, כי האבות הקדימו ועוררו התעוררות זו מלמעלה, וזכותם עמדה לפניו.

ולא רצה הקב"ה שישראל יתעוררו למטה כלל, כמ"ש, הוי"ה יילחם לכם ואתם תחֲרישון. תחרישון ודאי, ולא תעוררו דבר שלא צריך לכם. וכאן נכלל השם הקדוש באותיות רשומות הוי"ה, שהוא רחמים, שכתוב, הוי"ה יילחם לכם. ואע"פ שהוי"ה הוא רחמים והמלחמה היא דין.

.76 הוי"ה, בכל מקום הוא רחמים. ואע"פ שעושה מלחמות ועושה דין, הדין ההוא הוא ברחמים. וכאן כתוב, הוי"ה יילחם לכם, ולא נראה בדין ההוא רחמים כלל, שהרי כתוב, לא נשאר בהם עַד אחד.

.77 אפילו כאן היה דין ברחמים, כי כיסה עליהם הים ומתו, ואח"כ הוציא אותם הים. והקב"ה רצה בכבודם, ונקברו בארץ. ולא רצתה הארץ לקבל אותם, עד שהושיט לה הקב"ה ימינוֹ, וקיבלה אותם. כמ"ש, נטיתָ ימינךָ, תִבְלָעֵמוֹ אָרץ. ומשום זה היה הדין הזה ברחמים.

.78 וע"כ לא רצה הקב"ה שיעוררו ישראל דבר בעולם מלמטה. כי אם היו מעוררים ישראל דבר מלמטה, לא היו מתעוררים שם הרחמים, ולא היה נעשה הדין ברחמים, כמ"ש, הוי"ה יילחם לכם ואתם תחרישון. שלא תעוררו כלום. כי השם של רחמים צריך להתעורר עליהם, כדי לעשות הדין ברחמים. וע"כ צריך שלא תעשו פגם ותעוררו דבר אחר. כלומר, דין בלי רחמים. כי התעוררות שלמטה הייתה מפעילה דין בלבד.

.79 הרי כתוב, ויצא הוי"ה ונלחם בגויים ההם. והאם דין זה ברחמים היה? כן היה, הדין ברחמים, כי המיתה שלהם לא הייתה כמיתת שאר בני העולם, אלא ריחם עליהם הקב"ה, שלא יהיו כמיתת שאר בני העולם, שהרגו אותם רק בנחת בלי צער. כמ"ש, הָמֵק בשרו והוא עומד על רגליו. הרי שהדין היה ברחמים.

.80 ובכל מקום השם הזה הוא דין ברחמים. חוץ ממקום אחד, שכתוב, הוי"ה כגיבור ייצא. והאם כגיבור הוא ה', ולא גיבור ממש? אלא שישַנה את לבושיו וילבש לבושים אחרים. שישנה מדה"ר שלו וילבש לבושי דין, כאיש מלחמות ישנה כלי זין שלו מרחמים לדין. הרי, שבמקום הזה השתנה הרחמים להיות דין.

.81 ועכ"ז, הדין כאן הוא יותר מרחמים. אבל רחמים יש בו, כמ"ש, הוי"ה כגיבור ייצא, כאיש מלחמות יעיר קנאה. כגיבור, ולא גיבור ממש, שכולו דין. כאיש מלחמות, ולא איש מלחמות ממש, שכולו דין. כי ודאי אע"פ שעושה דין, הוא מרחם על מעשיו. וע"כ ה' יילחם לכם ודאי, ואתם תחרישון. כדי שלא תעוררו דין בלבד. אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה בחר אותם לחֶלקו ולנחלתו. כמ"ש, כי חֵלק ה' עַמו, יעקב חֶבל נחלתו.

הרֵם את מטךָ

.90 ואתה הרֵם את מטךָ ונְטֵה את ידך על הים. הרם את מטך, שבו רשום השם הקדוש. ונטה את ידך, בצד השם הקדוש, וכיוון שיראו המים את השם הקדוש, יברחו ממנו. וע"כ אמר, ונטה את ידך, לצד אחד של המטה, כי הצדדים האחרים של המטה יהיו נחוצים לך לדברים אחרים, כלומר להכאת הסלע.

.91 לפעמים נקרא המטה הזה מטה האלקים, ולפעמים נקרא מטה משה. וכולו אחד. בין שתאמר מטהו של הקב"ה בין שתאמר מטהו של משה. והמטה הזה הוא לעורר צד הגבורה. וע"כ כתוב, נטה את ידך, שפירושו יד שמאל, שהיא בצד הגבורה.

.92 אוי לאלו שאינם רואים ואינם מסתכלים בתורה, והתורה קוראת לפניהם בכל יום ואינם משגיחים. מצד הגבורה מתעוררים מים בעולם, ויוצאים מים. ועתה רצה הקב"ה לייבש המים. למה כתוב, ונטה את ידך, שהיא יד שמאל, גבורה?

.93 אלא, הרם את מטך, הוא לייבש המים. ונטה את ידך, הוא להשיב המים, לעורר צד הגבורה ולהשיב המים על המצרים. וע"כ הם שני דברים כאן, שכתוב, הרם את מטך, ונטה את ידך על הים ובְקָעֵהו. זה לייבש המים, וזה להשיב המים על המצרים.

.94 איך נעשתה יבשה בתוך הים, הרי היו שם תהומות? אלא הקב"ה עשה נס בתוך נס, כמ"ש, קפאו תהומות בלב ים. והיו הולכים ביבשה בתוך הים. כמ"ש, ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה.

ויָסַר את אופַן מַרְכְּבותיו

(קטע מתוך המאמר)

.105 כמה מרכבות על מרכבות נמצאות, וגלגלי המרכבה רצים במהירות, וסומכי המרכבה אינם מתעכבים מלנסוע עליהם. המרכבה של הממונה על מצרים לא נמצא שהיא מרכבה שלמה, כי כתוב, ויסר את אופן מרכבותיו.

כמה מרכבות היו, שהיו נוסעות על סומך גלגל אחד, שהתמנה עליהן. כיוון שזה הוסר משליטתו, כל המרכבות עברו משליטתן ולא נסעו. אז כולם שלמטה בעוה"ז, עברו משליטתם. כמ"ש, ועל מצרים ועל פרעה ועל הבוטחים בו.

ושנאמר, כמה מרכבות היו, שהיו נוסעות על סומך גלגל אחד, כלומר, על אופַן אחד, שהוא נקודת המלכות המתוקנת במדה"ר, שזולתה לא היו ראויות לקבלת אור. כי אחר שהוסר התיקון של מלכות הממותקת במדה"ר, כל המרכבות עברו משליטתן ולא נסעו, שכבר אינן ראויות לקבלת אור, וע"כ הוסרה השליטה שלהן, וע"כ לא יכלו לנסוע.

.106 ובזמן ההוא ממשלת מצרים הייתה מושלת על כל שאר העמים. כיוון שנשבר הכוח של המצרים, הכוח של המלכות הממותקת, שממנה ינקו המצרים כל הכוח שלהם, נשבר הכוח של שאר העמים, כמ"ש, אז נבהלו אלופי אֱדום. וכתוב, שָמעו עמים יִרְגָזון.

משום שכולם היו נאחזים בעבודת מצרים, ונאחזים במצרים שיושיעו להם. ובזמן ההוא ביקשו כולם עזרה ממצרים להתחזק. וע"כ כיוון ששמעו הגבורות שעשה הקב"ה במצרים, רָפוּ ידיהם ולא יכלו לעמוד, וכולם הזדעזעו ונשברו משליטתם.

.107 ודאי, כשנשבר הכוח שלהם למעלה, ונשבר הכוח של כל אלו הנאחזים בו, כי כיוון שנשבר הכוח של כולם למעלה, נשברו כל אלו שלמטה, משום הכוח ההוא שנשבר תחילה. ומשום זה, ויסר את אופן מרכבותיו. כלומר, הכוח של מעלה. ויְנַהגֵהו בכבדוּת. כי כשזה נשבר, לא היו הולכים.

.108 כי לא כתוב, ויסר את אופני מרכבותיו, או אופן מרכבתו. שניהם בלשון רבים או שניהם בלשון יחיד. אלא כתוב, ויסר את אופן מרכבותיו, שאופן הוא בלשון יחיד, ומרכבותיו בלשון רבים, משום שאופן הוא הכוח, שכולם היו מתדבקים בו. וע"כ נאמר בלשון יחיד.

.109 אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה רצה בהם להתדבק בהם, ולהיות להם חֵלק, והם יהיו חלקו. כמ"ש, ובו תִדְבָּקון. וכתוב, ואתם הדבֵקים בה' אלקיכם. בה' ממש. וכתוב, כי יעקב בחר לו יה. וכתוב, כי חֵלק ה' עַמו יעקב חֶבל נחלתו, שהוציא אותם מזרע קודש להיות חלקו.

משא"כ הס"א ואוה"ע אין להם שום אחיזה בז"א. וע"כ נתן לישראל התורה הקדושה העליונה, שהייתה גנוזה אלפיים שנה מטרם שנברא העולם. ובשביל אהבתו נתן אותה לישראל, ללכת אחריה ולהידבק בה.

.110 כל המחנות של מעלה וכל המרכבות, כולם אחוזים זה בזה מדרגות במדרגות, אלו העליונים ואלו התחתונים קשורים יחד. כמ"ש, זה הים גדול. והחיה הקדושה עליהם, שהיא הנוקבא שמחזה ולמעלה דז"א, המקבלת מג' חיות דז"א, והיא החיה הרביעית, שהכול מקבלים ממנה. ואפילו המרכבות דס"א ואוה"ע. וכל ההמון והמחנות כולם נוסעים תחת ידה, על פיה ייסעו ועל פיה יחנו. בעת שהיא נוסעת, כולם נוסעים. משום שכולם אחוזים בה.

.111 בשעה שרצה הקב"ה להעביר המוניו של פרעה למטה, העביר תחילה אותו הכוח שלהם למעלה. העביר והסיר אותו המקום הקדוש העליון, נקודת המלכות הממותקת בבינה, המתוקן בחיה הקדושה, שהייתה מנהיגה כל אלו המרכבות של שר מצרים למעלה. כי כל המרכבות ברשותה הן, ואפילו של ס"א.

כיוון שזו הסתלקה, כל המחנות והמרכבות לא יכלו לנהוג. וכיוון שלא יכלו, הוסר הממונה של מצרים מממשלתו, והעבירו אותו באש דולקת. ואז הוסרה ממשלת מצרים. וע"כ אמרו, אָנוּסה מִפּני בני ישראל. מה הטעם? משום שראו את הממונה של מצרים שנשרף באש.

.112 בשעה שהתקרבו ישראל אל הים, קרא הקב"ה לשר הממונה על הים, אמר לו, בשעה שעשיתי את העולם, פקדתי אותך על הים, ויש לי תנאי עם הים, שייבקעו מֵימיו לפני בניי. עתה הגיע הזמן שיעברו בניי בתוך הים. ואח"כ כתוב, ויָשָב הים לפנות בוקר לאֵתָנוֹ. מהו לאתנו? לתְנַאוֹ, שהיה לו עם הקב"ה כשברא את העולם. כי לאתנו הוא אותיות לתנאו.

.113 והיו ישראל שורים על הים. וישראל היו רואים גלי הים עולים ויורדים. נשאו עיניהם וראו פרעה והמונו, יָראו וצעקו.

כתוב, הים רָאה. מה ראה הים? ארונו של יוסף ראה וברח מלפניו, משום שכתוב ביוסף, ויָנָס וייצא החוצה. וע"כ בזכות הזו הים ראה וינס. וכתוב, ויסר את אופן מרכבותיו, ויאמר מצרים, אנוסה מפני ישראל. משום שראו את ארץ מצרים כאילו היא נשרפת באש. אז אמרו, אנוסה מפני בני ישראל.

.114 כאשר הקב"ה רוצה להעביר ממשלה בארץ, אינו עושה כן עד שמעביר הממשלה שלה ברקיע. ואינו מעביר הממשלה ברקיע, עד שמְמנה אחרת במקומה, מטעם שלא יחסר השימוש שלה ברקיע. כדי לקיים מה שכתוב בדניאל, ולמי שירצה יִתְנֶנָה.

.115 ה' אדוננו, מה אדיר שמך בכל הארץ. כשרוצה הקב"ה לשבור כוח העמים עכו"ם, מגביר דינו עליהם ושובר אותם, ומעביר מלפניו הממשלה שלהם.

ויָסַר את אופַן מַרְכְּבותיו

(קטע מתוך המאמר)

.126 כתוב, לדוד מזמור לה' הארץ ומְלוֹאה. ובמקום אחר כתוב, מזמור לדוד. לדוד מזמור, מורה על השירה, שאמר דוד על כנ"י, המלכות. מזמור לדוד, מורה על השירה, שאמר דוד על עצמו.

.127 לה' הארץ ומלואה, תֵבֵל ויושבֵי בה. לה' זה הקב"ה, ז"א. הארץ ומלואה, זו כנ"י, המלכות. וכל ההמון שלה המתחבר עימה, נקראים מלואה, כמ"ש, מלוֹא כל הארץ כבודו.

תבל ויושבי בה, זוהי ארץ שלמטה שנקראת תבל, ונאחזת בדין של מעלה, של המלכות, כמ"ש, והוא ישפוט תבל בצדק. בין ליחיד, בין לעם אחד, בין לכל העולם. מדין זה הוא נידון, מדין המלכות, שנקראת צדק.

.128 פרעה ינק מדין זה, עד שאבדו הוא וכל עמו. כיוון שדין זה של המלכות התעורר עליהם, הממונה ההוא, שהתמנה עליהם לשלוט, הוסר ועבר. ואז כולם שלמטה, אבדו, כמ"ש, ויסר את אופן מרכבותיו.

אופן מרכבותיו, כלומר מרכבותיו של פרעה. והאופן שלהם הוא הממונה השולט עליהם. וע"כ מתו כולם בים, בים העליון, במלכות, שהתעורר עליהם, ונמחו על ידו. וע"כ טבעו בים סוף, שפירושו, סוף המדרגות, המלכות, שנמחו על ידיה.

.129 ויְנַהגהו בכבדות. בדרך שהאדם הולך, מוליכים אותו. בפרעה כתוב, ויכְבַּד לב פרעה, בדבר הזה הוליך אותו הקב"ה, בכבדות ממש. אמר לו הקב"ה, אתה הכבדת את ליבך, אני מוליך אותך בזה, וע"כ, וינהגהו בכבדות.

.130 ויאמר מצרים, אנוסה מפני בני ישראל. ויאמר מצרים, זהו הממונה שהתמנה על מצרים, השר שלהם במרום. כיוון שהעבירו אותו מממשלתו, איך היה יכול לרדוף אחרי ישראל?

.131 ודאי כך הוא. אבל הכתוב, ויאמר מצרים, אינו הממונה שלהם אלא מצרים של מטה. כתוב, כי ה' נלחם להם במצרים, כלומר במצרים של מעלה, בממונה שלהם. כי כיוון שנשבר כוחם מלמעלה, נשברו כוחם וגבורתם למטה. כמ"ש, כי ה' נלחם להם במצרים. במצרים בדיוק, זהו כוחם של מעלה, הממונה שלהם.

במקום שכתוב, מלך מצרים סתם, ולא כתוב, פרעה, הכוונה היא על השר הממונה על מצרים. אף כאן במצרים, הוא הממונה על מצרים. וכאן שכתוב, ויאמר מצרים, אנוסה מפני בני ישראל, כלומר מצרים שלמטה, שראו שנשברו כוחם וגבורתם שלמעלה, של הממונה שלהם.

.132 כשמתעוררת כנ"י, המלכות, מתעוררים כל אלו האחוזים בה, וכל האחרים של מטה, כלומר כל האומות, וישראל למעלה מכולם, משום שהם לוקחים אותה בגוף האילן. כלומר, כשהיא מחוברת בז"א, שנקרא עה"ח. ומשום זה ישראל נאחזים בה יותר מכל אוה"ע. וכשהם מתעוררים להרע לישראל, נשבר כוחם של השולטים עליהם, הממונים שלהם של מעלה.

.133 הממונה ההוא המושל של מצרים, הֵצֵר לישראל בכמה שעבודים. ולאחר שנשבר בתחילה, נשברו הממלכות של מטה. כמ"ש, כי ה' נלחם להם במצרים.

וייסע ויבוא ויֵט

.178 בשעה שישראל חנו על הים, ראו כמה המונים, כמה חיילים, וכמה מחנות מלמעלה ומלמטה, וכולם באו בקיבוץ על ישראל. התחילו ישראל בתפילה מתוך צרתם.

.179 בה בשעה, ראו ישראל מצוקה מכל הצדדים, הים עם גליו המתרוממים היה לפניהם, ואחריהם כל אלו הממונים וכל המחנות של מצרים, ולמעלה היו עליהם כמה מקטרגים. התחילו צועקים אל הקב"ה.

.180 אז כתוב, ויאמר ה' אל משה, מה תצעק אליי. אליי, הוא מידת ז"א. כי הכול תלוי בעתיק. בה בשעה נגלה עתיקא קדישא, ונמצא הרצון בכל העולמות העליונים, ואז האיר האור של הכול.

חכמת המצרים הייתה מצד שמאל, בעניין התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו. וחכמה זו יש לה שורש בבינה דא"א, שיצאה לחוץ מראשו. ולקריעת ים סוף ולהטביע את המצרים, היה צריך מתחילה לבטל את שורשם הגבוה שבקדושה, שבא"א. וזה לא היה אפשר, זולת באור הגדול של עתיקא קדישא, שהיא שורש הכול.

וע"כ ז"א אמר, מה תצעק אליי, בעתיק תלוי הכול, אשר אורו הגדול יכול לבטל שורש המצרים שבבינה דא"א, כהתבטל הנר בפני האבוקה. ואז האיר האור של הכול, כי אור דעתיק הוא אור של הכול, והכול בטלים לאורו, ובזה התבטל לשעתו השורש הגבוה של המצרים.

.181 אז כשהאיר הכול יחד, כי אור דעתיק, אע"פ שהוא חסדים מכוסים, עכ"ז כולל בתוכו גם חכמה, משום שהחכמה שבא"א מתקבלת ממנו בהכרח. וע"כ החסדים דעתיק חשובים מחכמה דא"א, ונחשב שכולל אותו, והחכמה והחסדים מאירים בו יחד.

וע"כ עשה הים החוקים העליונים, להטביע את המצרים ולהציל את ישראל, שנמסרו בידו העליונים והתחתונים. ומשום זה נאמר, שבנים חיים ומזונות, הכול קשה לפני הקב"ה כמו קריעת ים סוף, משום שקריעת ים סוף נתלה בעתיק.

.182 איילה אחת יש בארץ, והקב"ה עושה הרבה בשבילה. בשעה שהיא צועקת, הקב"ה שומע צרתה ומקבל קולה. וכשהעולם צריך רחמים על מים, היא נותנת קולות, והקב"ה שומע קולה, ואז מרחם הקב"ה על העולם. כמ"ש, כאייל תערוג על אפיקי מים.

.183 וכשצריכה ללדת, היא סתומה מכל הצדדים, ושׂמה ראשה בין בִּרכיה, וצועקת ומרימה קולות. והקב"ה מרחם עליה, ומזמין לה נחש אחד, שנושך בערוותה, ופותח אותה, וקורע לה אותו מקום, ויולדת מיד. בדבר זה לא תשאל ולא תנסה את ה'.

.184 ויושַע ה' את ישראל מיד מצרים, ויַרא ישראל את מצרים מת. הראה להם הקב"ה את השר הממונה על המצרים, שהעביר אותו בנהר דינור, שהיה בשפת ים העליון, מלכות. מהו הטעם שמת? הלוא אין מיתה במלאכים? שהעבירו אותו מהממשלה שלו, שנחשב לו כמיתה.

וירא ישראל את היד הגדולה

.185 ויַרְא ישראל את היד הגדולה, אשר עשה ה' במצרים. כאן ביד הגדולה נשלמה יד השמאל, גבורה, וכל האצבעות חג"ת נ"ה שבה, מטעם שנכללה בימין, שהכול נכלל בימין ותלוי בימין. כמ"ש, ימינךָ ה' נֶאְדָרי בַּכוח, ימינך ה' תִרְעַץ אויב. ואע"פ שזה שייך לגבורה, מ"מ כיוון שתלוי ביד ימין, ע"כ נקרא על שמו.

.186 לא נמצא מי שחיזק את ליבו לפני הקב"ה, כפרעה. אמנם סיחוֹן ועוֹג חיזקו ג"כ את ליבם. אך הם חיזקו את ליבם כנגד ישראל, אבל כנגד הקב"ה לא חיזקו את ליבם, כמו שחיזק פרעה את רוחו כנגדו, שהיה רואה גבורותיו ולא היה שב.

.187 פרעה היה חכם יותר מכל מכשפיו. ובכל אלו הכתרים ובכל אלו הידיעות של הס"א הסתכל. ובכל הצד שלהם לא ראה שתהיה גאולה לישראל, ולא הייתה תלויה באחד מהכתרים שלהם.

ועוד, כי בכל הכוחות העליונים של הס"א קשרו קשר על ישראל, שלא יוכלו לצאת מתחת ידיהם. ופרעה לא חשב, שיש קשר אחר של אמונה, השולט על כל הכוחות של הס"א. וע"כ היה מחזק את ליבו.

.188 לא חיזק פרעה את ליבו אלא על השם הוי"ה. כי כשהיה אומר משה, כה אמר הוי"ה, חיזק את ליבו. כי בכל החכמה שלו לא מצא שהשם הזה ישלוט בארץ, וע"כ אמר פרעה, מי הוי"ה אשר אשמע בקולו? ואח"כ, כשחשב לשוב, אמר, הוי"ה הצדיק. אח"כ אמר, חטאתי להוי"ה. הפֶּה הזה שאמר, מי הוי"ה, אמר, חטאתי להוי"ה.

.189 אמר איוב, אחת היא על כן אמרתי, תם ורשע הוא מכַלֶה. אחת היא, כמ"ש, אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאימהּ, המלכות. ובזו דן הקב"ה דיניו למטה, ודן דיניו למעלה בכל.

.190 כשהקב"ה מעורר דיניו, דן דיניו בכתר, שהוא המלכות, כתוב, תם ורשע הוא מכלה, משום שהצדיקים נתפסים בעוונות הרשעים, כמ"ש, ויאמר ה' למלאך המשחית בעם רב. שפירושו, קח הרב שבהם. וע"כ אמר איוב דבר זה, תם ורשע הוא מכלה. ולא פירש איוב, שהכוונה על הצדיקים, הנתפסים בעוונות הרשעים.

אחת היא, זו כנ"י בגלות מצרים, שבשבילה הרג הקב"ה במצרים ועשה בהם נקמות. כמ"ש, תם ורשע הוא מכלה. שהרי גם תמימים היו שם, שלא שִעבדו את ישראל, ונהרגו יחד עם הרשעים שבהם.

.191 איוב לא נלקה אלא בזמן שיצאו ישראל ממצרים. אמר איוב, א"כ כל הפנים שווים, תם ורשע הוא מכלה. פרעה התקיף את ישראל, ואמר, מי ה' אשר אשמע בקולו. ואני לא התקפתי אותם, ולא עשיתי כלום, תם ורשע הוא מכלה. כמ"ש, היָרֵא את דבר ה' מעבדֵי פרעה, זהו איוב. כי היה בזמן יציאת מצרים.

.192 אבני ברד אלו, שהיו יורדות על המצרים ועוכבו ע"י משה, עשו אח"כ נקמות בימי יהושוע. ולעת"ל עתידות לרדת הנשארות על אֱדום ובנותיה. כמ"ש, כימי צאתךָ מארץ מצרים אָראֶנו נפלאות.

.193 ויַרְא ישראל את היד הגדולה, ויִירְאו העם את ה'. פסוק זה אין ראשו קשור לסופו, ואין סופו קשור לראשו. בתחילה כתוב, וירא ישראל את היד הגדולה. ואח"כ כתוב, וייראו העם את ה'. האם וירא ישראל הוא סיבה אל וייראו העם את ה', ולפני כן לא יָראו את ה'?

אלא הזקֵן ההוא, שירד עִם בניו לגלות, וסבל עליו הגלות, והכניס את בניו בגלות, הוא ממש ראה כל אלו הנקמות וכל הגבורות, שעשה הקב"ה במצרים. כמ"ש, וירא ישראל. ישראל ממש, כלומר יעקב.

.194 העלה הקב"ה לאותו זקן, ואמר לו, קום ראה את בניך, היוצאים מתוך עם חזק, קום ראה הגבורות, שעשיתי בשביל בניך במצרים.

.195 בשעה שנסעו ישראל לרדת בגלות מצרים, יִראה ואֵימה חזקות נפלו עליו. אמר הקב"ה ליעקב, למה אתה מתיירא, אל תירא מֵרְדָה מצריימה. ממה שכתוב, אל תירא, משמע שהיה מתיירא.

.196 אמר לו, מתיירא אני שיְכַלו את בניי. אמר לו, אנוכי ארד עימך מצריימה. אמר לו שוב, מתיירא אני שלא אזכה להיקבר בין אבותיי ולא אראה הגאולה של בניי, והגבורות שתעשה להם. אמר לו, ואנוכי אעלְךָ גם עלׂה. אעלך, להיקבר בקבר אבותיך. גם עלׂה, לראות הגאולה של בניך, והגבורות שאעשה להם.

.197 וביום ההוא, שיצאו ישראל ממצרים, העלה הקב"ה את יעקב, ואמר לו, קום ראה בגאולה של בניך, שכמה כוחות וגבורות עשיתי להם. ויעקב היה שם וראה הכול, כמ"ש, וירא ישראל את היד הגדולה.

.198 מכאן נשמע, שיעקב היה בעת הגאולה, כמ"ש, ויוציאךָ בפניו בכוחו הגדול ממצרים. בפניו, זה יעקב, כי הביא כל האבות שם.

ויוציאך בפניו. בפניו זה אברהם, כמ"ש, וייפול אברהם על פניו.

.199 אברהם אמר, הַלְבֶן מאה שנה ייוולד. אמר לו הקב"ה, חייך, אתה תראה כמה המונים וכמה מחנות שיצאו ממך. בשעה שיצאו ישראל ממצרים, כל אלו השבטים וכל אלו הרבבות העלה הקב"ה אל אברהם וראה אותם, כמ"ש, ויוציאך בפניו.

כל האבות הזדמנו שם בכל הגאולה ההיא, כמ"ש, ויוציאך בפניו. מהו בפניו? אלו האבות.

.200 ויוציאך בפניו, זהו יעקב. בכוחו, זהו יצחק. הגדול, זהו אברהם. וכן בשביל האבות מזדמנת תמיד גאולה לישראל. כמ"ש, וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור. האבות ראויים שיזכור, אבל מהו, והארץ אזכור? אלא לכלול עימהם את דוד, המלכות, הארץ, שהיא מרכבה עם האבות, חג"ת. והם מעוררים תמיד גאולה לישראל.

.201 וירא ישראל את היד הגדולה, אשר עשה ה' במצרים. יד אינה נקראת פחות מחמש אצבעות. הגדולה, שכלולות בה חמש אצבעות אחרות מיד השמאל, כי בחינת ג"ר נוטלת יד ימין מהתכללות בקו שמאל. וכל אצבע עולה לחשבון גדול, והקב"ה עושה בהן ניסים וגבורות. ובזה נעקרו כל המדרגות מהשתלשלותן.

.202 בחמש האצבעות הראשונות, בחמש המכות הראשונות, כתוב, ויֶחזַק לב פרעה. כיוון שנשלמו אלו חמש אצבעות של יד שמאל, לא היה עוד דבר ברשות פרעה שיחזק ליבו. אז כתוב, ויְחַזֵק הוי"ה את לב פרעה.

.203 וירא ישראל את היד הגדולה, ויאמינו בה'. והאם עד עתה לא האמינו בה'? והרי כתוב, ויַאמֵן העם וישמעו. והרי ראו כל הגבורות, שעשה להם הקב"ה במצרים. אלא, ויאמינו, הוא, שהאמינו בדבר ההוא שאמר, ויאמר משה אל העם אל תירָאו, התייצבו ורְאו את ישועת ה'.

.204 כתוב, ויַרְא ישראל את מצרים מת. וכתוב, לא תוסיפו לראוֹתם עוד עַד עולם. הלוא מתים ראו אותם? א"כ היה צריך לכתוב, לא תוסיפו לראותם חיים עוד עד עולם.

.205 אלא כתוב, מן העולם ועד העולם. עולם למעלה, עולם למטה. עולם שלמעלה, משם היא ההתחלה להדליק הנרות, הבינה, שורש כל המוחין. עולם שלמטה, שם הוא הסיום, המלכות, המסיימת כל הספירות, והוא נכלל מכולם. ומעולם שלמטה הזה, מתעוררות הגבורות לתחתונים.

.206 ובעוה"ז שלמטה, עושה הקב"ה אותות לישראל, ויִקרו להם ניסים. וכשמתעורר עוה"ז לעשות ניסים, כל המצרים צללו בים ע"י עוה"ז, וקרה לישראל נס בעוה"ז.

וע"כ כתוב, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, עד שיתעורר העולם ההוא ויהיו נמסרים בדיניו. וכיוון שנמסרו לו להיות נידונים, אז כתוב, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

כתוב, מן העולם ועד העולם. עד העולם בדיוק, עד שיתעורר העולם שלמטה. אז כתוב, ויאמינו בה' ובמשה עבדוֹ.

אז ישיר משה

.207 אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה רצה בהם יותר מבכל שאר העמים, ומרוב האהבה שאהב אותם, הקים להם נביא אמת ורועה נאמן, והעיר עליו רוח הקודש יותר מכל שאר הנביאים הנאמנים, והוציא אותו מחלקו ממש, ממה שהפריש יעקב מַעשׂר מבניו להקב"ה, שהוא שבט לוי.

וכיוון שהיה לוי שלו, לקח אותו הקב"ה ועיטר אותו בכמה עטרות, ומשח אותו בשמן המשחה הקדוש שלמעלה. ואז הוציא מבניו רוח קדוש אל העולם, וחגר אותו באַבְנטיו הקדושים של האמונה הגדולה, שהיא בינה.

.208 בשעה שהגיע זמנו של משה הנביא הנאמן לרדת לעולם, הוציא הקב"ה רוח קדוש ממחצבה של ספיר האבן הטובה, שהיא המלכות, שהיה גנוז ברמ"ח (248) אורות, והאיר עליו.

ועיטר אותו בשס"ה (365) עטרות והעמיד אותו לפניו, והפקיד אותו על כל אשר לו. ונתן לו 173 מפתחות. ועיטר לו בחמש עטרות, וכל עטרה עולה ומאירה באלף עולמות המאירים, ונרות הגנוזים באוצרות מלך הקדוש העליון.

הזוהר מבאר המוחין, שזכה בהם משה מטרם שירד לארץ. ונודע, שסדר המוחין הוא, שבתחילה מקבל ו"ק בלי ראש, חסדים חסרי ג"ר. ואח"כ מקבל ג"ר בבחינת נשמה. ואח"כ בבחינת חיה. ואח"כ בבחינת יחידה. גם נודע שרמ"ח הוא בחינת ו"ק ושס"ה הוא בחינת ג"ר.

ע"כ נאמר, הוציא הקב"ה רוח קדוש ממחצבה של ספיר האבן הטובה, המלכות, שהיה גנוז ברמ"ח אורות, והאיר עליו, שבזה השיג משה מוחין דו"ק. ועיטר אותו בשס"ה עטרות והעמיד אותו לפניו, מוחין דג"ר. ונתן לו 173 מפתחות. האורות דקו האמצעי המכונים מפתחות, מטעם שאין הקווים ימין ושמאל יכולים להאיר, עד שבא קו האמצעי ופותח אותם.

ואז מקבל קו האמצעי כל שיעור האורות, שגרם לצאת בב' קווים העליונים. ומקו ימין מקבל מאה אורות, כל הע"ס שלו, מטעם היותם אור החסדים. ומקו השמאל, ששם אור החכמה, מקבל שבעים עטרות בלבד, ולא הג"ר דחכמה, וע"כ חסר שלושים. אמנם יש לו התכללות מג"ר, ונחשבים למספר 3 בלבד. וע"כ הם 173 מפתחות.

ואח"כ מבאר מוחין דחיה. שנאמר, ועיטר לו בחמש עטרות, חג"ת נ"ה, וכל עטרה עולה ומאירה באלף עולמות, שהם ספירות דאו"א, שכל ספירה עולה במספר אלף.

ואח"כ מבאר מוחין דיחידה. שנאמר, ונרות הגנוזים באוצרות מלך הקדוש העליון, שהם האורות דא"א, היחידה, הנעלמים ומלובשים באבא עילאה, שנקרא מלך העליון הקדוש.

.209 אז העביר אותו בכל האורות שבגן עדן, והכניס אותו להיכלו והעביר אותו בכל הצבאות והמחנות שלו. אז הזדעזעו כולם, פתחו ואמרו, הסתלקו מסביבתו, כי הקב"ה העיר רוח לשלוט להרגיז העולמות.

יצא קול ואמר, מי הוא זה שכל המפתחות הללו בידיו. פתח קול אחר ואמר, קבלו אותו בתוככם, זהו שעתיד לרדת בין בני אדם ועתידה התורה, הגנוזה מכל גנוז, להימסר בידיו, ולהרעיש העולמות שלמעלה ושלמטה ע"י זה. בה בשעה התרגשו כולם ונסעו אחריו. פתחו ואמרו, הִרכַּבְתָ אֶנוֹש לרׂאשנו באנו באש ובמים.

.210 אז עלה הרוח של משה ועמד לפני המלך. אות מ' פתוחה, עלתה והתעטרה בעטרותיה, ועיטרה את הרוח בשכ"ה (325) עטרות, והפקידה מפתחותיה בידיו. אות ש', הרומזת לג' אבות, העטירה אותו בג' עטרות קדושות, והפקידה כל מפתחות המלך בידיו, ומינו אותה בנאמנות, להיות נאמן הבית. אות ה', עלתה והתעטרה בעטרותיה, וקיבלה אותו מן המלך.

עניין הכיסא העליון מחזה ולמעלה דז"א, שחג"ת דז"א הם ג' רגלי הכיסא. והמלכות אשר שם, היא רגל רביעית. והכיסא עצמו, בינה. וזה עניין ג' אותיות מ' ש' ה': מ' היא הכיסא עצמו, ש' היא ג' רגלי הכיסא חג"ת, ה' היא המלכות, רגל רביעית.

ומשה היה מרכבה לקו האמצעי, ז"א. וע"כ משה זכה לבינה, משום שהיה מרכבה לקו האמצעי, המכריע בימין ובשמאל דבינה. ונאמר, שעלה הרוח של משה ועמד לפני המלך, כי היה מרכבה למלך, ז"א. ואז השפיעו עליו ג' אותיות, מ' ש' ה'.

אות מ' פתוחה עלתה והתעטרה בעטרותיה, שהכיסא עלה והתעטר במוחין שלו, שיצאו והתגלו ע"י קו האמצעי, בעניין שלושה יוצאים מאחד. ואז, ועיטרה את הרוח בשכ"ה עטרות, בעניין אחד העומד בשלושה.

ומה שנקרא שכ"ה עטרות, הוא מלשון הכתוב, וחֲמַת המלך שָׁכָכָה. כי מטרם שקו האמצעי הכריע בין ב' קווי הבינה, הייתה מחלוקת בין ימין ושמאל. וע"י הכרעת שכ"ה שָׁקְטה המחלוקת. וכיוון ששכ"ה הייתה כל הסיבה למוחין דז"א שמקבל מבינה, ע"כ מכנה אותם שכ"ה עטרות. והפקידה מפתחותיה בידו, שהאורות דקו אמצעי מכונים מפתחות.

אות ש', הרומזת לג' אבות, העטירה אותו בג' עטרות קדושות, שהם ג' קווים חג"ת דז"א שלמעלה מחזה, המכונים ג' רגלי הכיסא. והִפקידה כל מפתחות המלך בידיו, שכל המוחין דז"א שבקו אמצעי מכונים מפתחות. ומינו אותה בנאמנות, להיות נאמן הבית, שהנוקבא הכוללת של ז"א מכונה בית, והיות שקיבלה כל המוחין דז"א, נעשתה נאמן להשפיע אל הבית, שהיא הנוקבא.

אות ה' עלתה, שהיא המלכות שעלתה למעלה מחזה. והתעטרה בעטרותיה, שמקבלת ג' קווים חג"ת דז"א, ונעשתה רגל רביעית אל הכיסא, וקיבלה אותו מהמלך, שמקבלת נשמת משה מהמלך.

.211 אז כשקיבלה אותו המלכות, ירד רוחו של משה, באוניות השטות בים הגדול, המלכות. וקיבלה המלכות אותו, כדי לגדל אותו אל המלך, שיוכל להלביש את ז"א, וע"י שיקבל ממנה הארת החכמה והגדלות, והיא נתנה לו מהים הגדול שבה, מהארת שמאל, כלי זין להכות את פרעה וכל ארצו. ובשבת ובראשי חודשים היא מעלה אותו אל המלך, ז"א, ואז נקרא שמו באלו האותיות הרשומות, שהם מ' ש' ה'.

.212 בשעה ההיא שיצא לרדת לארץ, להתלבש בגוף בזרע לוי, נתקנו תכ"ה (425) נרות למלך, שהוא ז"א, ותכ"ה חקיקות ממונים ליוו את הרוח ההוא של משה למקומו. כשיצא לעולם האירה אות ה', השכינה, בפניו, והבית התמלא מהזיו שלה. בה בשעה קרא עליו הקב"ה, כמ"ש, בטרם אֶצוֹרְךָ בבטן יְדַעתיך, ובטרם תצא מֵרֶחֶם הִקדשתיך, נביא לגויים נְתתיך.

השם תכ"ה יוצא בזיווג על מסך, הממעט את הרוח העליון, שיוכל להתגשם ולהתלבש בגוף ברחם אימו. ונבחן בו שיעור קומה של אור היוצא בזיווג הזה, וזהו עניין תכ"ה נרות שנתקנו למלך. וכוחות המיעוט היוצאים מהמסך, מכונים תכ"ה חקיקות, שהן נעשו ממונים להוריד את הרוח לרחם אימו. שנאמר, ליוו את הרוח ההוא של משה למקומו.

ואחר שנתקן בשבעה חודשי עיבור, האירה עליו השכינה. וע"כ נאמר, כשיצא לעולם האירה אות ה', השכינה, בפניו, והבית התמלא מהזיו שלה.

.213 בה בשעה הרג הקב"ה השר הממונה של מצרים, וראו אותו משה ובני ישראל. אז אמרו שירה, כמ"ש, וירא ישראל את מצרים מת, אז ישיר משה ובני ישראל.

.214 אז ישיר משה. כל התשבחות ששיבחו להקב"ה, כולן פתחו במילה, אז. כמ"ש, אז אמר שלמה. אז ידבר יהושוע. אז ישיר ישראל. מהו הטעם?

.215 אלא כל הניסים וכל הגבורות שנעשו לישראל, כשהאיר עתיקא קדישא, א"א, בעטרותיו, כלומר הארת ג"ר, בעת שמחזיר בינה ותו"מ לראשו, הם חקוקים ורשומים באות א', אשר י' העליונה של הא' הוא קו ימין, והקו התחתון שבא' הוא קו שמאל, והקו שביניהם קו האמצעי, המכריע בא', נוקב בחושך. קו אמצעי שבא', מנקב וממעט קו שמאל, שהוא חושך, לבחינת ו"ק דג"ר. ואז מאיר לכל צד, בין בחכמה בין בחסדים.

וכשמתחבר האור של הא' ומגיע אל הז', שהז' היא כמ"ש, חֶרֶב לה' מָלְאָה דם, כלומר המלכות, בשעה שהיא נטויה לשמאל. אז עושה ניסים וגבורות, משום שהתחברה א' עם ז'. וזוהי שירה. שירה היא המאירה לכל הצדדים, בין לחכמה בין לחסדים. וזהו, אז ישיר משה.

.216 ישיר משה. הלוא שׁר משה, היה צריך לומר? אלא דבר זה תלוי לעת"ל, שהשלים לאותו זמן והשלים לעת"ל, שעתידים ישראל לשבּח שירה זו לעת"ל.

הצדיקים הראשונים, אע"פ שהסתלקו במדרגות העליונות שלמעלה, ונקשרו בקשר של צרור החיים, הם עתידים כולם לעמוד לתחייה בגוף, ולראות ולומר שירה זו. כמ"ש, אז ישיר משה ובני ישראל.

.217 יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עַמו. לקנות, כמ"ש, ה' קָנָני ראשית דרכּוֹ. את שאר עמו, אלו הם הצדיקים שבהם, הנקראים שאר. כמ"ש, ויישארו שני אנשים במחנה. ונקראים שאר, משום שאין העולם מתקיים אלא על אלו ששׂמים עצמם שִׁירַיִים, שאריות. וע"כ נקראים הצדיקים שאר, מלשון שיריים.

.218 כיוון שנקשרו בצרור החיים, ומתענגים בעונג העליון, למה יוריד אותם הקב"ה לארץ? מעת שנולדו ויצאו לאוויר העולם כל אלו הרוחות והנשמות, שהיו במדרגה העליונה של מעלה, הקב"ה הוריד אותם לארץ למטה.

כש"כ עתה, שהקב"ה רוצה ליישר את העקום, בזה שיראה להם האותות והמופתים שיעשה לישראל, ואע"פ שצדיקים הם, מ"מ כתוב, כי אדם אֵין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואילו אלו שמתו בעצת הנחש, שלא היה בהם שום חטא, למה יקומו הם? אפילו הם יקומו ויהיו בעלי עצה למלך המשיח.

.219 משה עתיד לומר שירה לעת"ל, כמ"ש, כיְמֵי צאתךָ מארץ מצרים אַרְאֶנוּ נפלאות. משה שראה בתחילה, יראה שנית. וזהו, אראנו. ואז כתוב, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'.

.220 היא שירה של המטרוניתא, המלכות, אל הקב"ה. כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוון בה, זוכה לומר אותה לעת"ל. כי יש בה עולם העבר, ויש בה עוה"ב, ויש בה קשרי האמונה, ויש בה ימי מלך המשיח. ונתלות עליה כל התשבחות האחרות, שאומרים העליונים והתחתונים.

.221 כתוב, השירה, לשון נקבה. שיר, היה צריך לומר, לשון זכר. אלא היא שירה, שהמטרוניתא משבחת אל המלך, ז"א. ומשה מלמטה למעלה אמר, מן המלכות אל ז"א. וע"כ אומר שירה, לשון נקבה. היא שׁרה לה', משום שהמלך האיר לה פנים. כל אלו השמָנים, האורות, שהיו נמשכים, משך לה המלך הקדוש. משום זה שיבחה לו המטרוניתא.

.222 אם היא שירת המטרוניתא אל המלך, למה כתוב, משה ובני ישראל, והרי המטרוניתא צריכה לשבח? אלא, אשרי חלקם של משה וישראל, שהם היו יודעים לשבח אל המלך בשביל המטרוניתא כראוי, משום שכל הכוח והגבורה שלה ירשה מהמלך.

.223 כתוב, קוּמִי רוֹנִי בַלילה לראש אַשמוּרות. קומי רוני, זו כנ"י, המלכות. בלילה, בגלות. בלילה, בזמן שהמלכות שולטת ומתעוררת. לראש, יסוד, שהמטרוניתא מתברכת בו. ראש אשמורות, ראש של נו"ה, שהוא יסוד.

.224 זהו הראש של כתרי המלך והסיום. מבחינת ט"ס דאו"י דז"א, הוא התחתון המסיים. ומבחינת ט"ס דאו"ח דז"א, המאירים מלמטה למעלה, נחשב היסוד לכתר דאו"ח. וכיוון שהוא ראש הספירות דאו"ח, ע"כ קורא לו הכתוב, לראש אשמורות.

לראש אשמֻרות כתוב חסר ו', שרומזת על מלכות. והיסוד הוא ראש אליה, כמו שנקרא ראש המיטה. והכול במלך הקדוש העליון כתוב, שהוא ז"א, יסוד דז"א. כמ"ש, השירה הזאת לה', ליסוד דז"א.

.225 השירה הזאת לה', זהו הנהר, בינה, היוצא מעדן, חכמה. בינה, שיצאה מראש דא"א, שכל השֶמן והגדלוּת, כל המוחין שבזו"ן ובבי"ע, יוצאים ממנו. וזה נשמע מהכתוב שאחריו, אשירה לה', שזהו מלך הקדוש העליון, ז"א. וע"כ לא כתוב, אשירה לו, כי לה' הקודם, שבשירה הזאת לה', היא בינה ולא ז"א.

.226 ויׂאמרו לאמוֹר, אשירה לה'. לאמור לדורי דורות, כדי שלא יישכח מהם לעולם. כי כל מי שזכה לשירה הזו בעוה"ז, זוכה בה בעוה"ב, וזוכה לשבּח בה בימיו של מלך המשיח בשמחת כנ"י בהקב"ה.

כתוב, לאמור, שפירושו, לאמור באותו הזמן בארץ הקדושה שישבו ישראל בארץ. לאמור בגלות. לאמור בגאולתם של ישראל. לאמור לעוה"ב.

.227 אשירה לה' כי גָאׂה גָאָה. אשירה, משום שהיו משבחים תשבחות המטרוניתא. ע"כ כתוב, אשירה, בלשון יחיד. לה', זהו המלך הקדוש, ז"א.

כי גָאׂה גָאָה, שעלה והתעטר בעטרותיו, להוציא ברכות וכוחות וגבורות להתעלות בכל. כי גָאׂה גָאָה, גָאׂה בעוה"ז, גָאָה בעוה"ב. כי גאׂה באותו זמן, גָאָה כדי שיתעטר אח"כ בעטרותיו בשמחה שלמה.

.228 סוס ורוכבו רָמָה בים. הממשלה של מטָה, סוס, והממשלה של מעלה, שהם נאחזים בה, רוכבו. שתיהן נמסרו בים הגדול ההוא והממשלה הגדולה, לעשות בהם נקמות. ואין הקב"ה עושה דין למטה עד שיעשה בממשלתם של מעלה. כמ"ש, יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ועל מלכֵי האדמה על האדמה.

.229 רמה בים. בו בלילה התעוררה גבורה חזקה, שכתוב בה, ויולֶך ה' את הים ברוח קָדים עזה כל הלילה. באותו זמן ביקשה המטרוניתא מהמלך, כל אלו המוני המצרים של מטה, וכל אלו השרים של מעלה, שיימסרו בידיה. וכולם נמסרו בידיה, לעשות בהם נקמות. כמ"ש, סוס ורוכבו רמה בים. בים, מורה, בין בים שלמעלה, ובין בים שלמטה.

עוֹזי וזִמְרת יה

.230 אחוֹר וקֶדם צַרְתָני ותָשֶׁת עליי כַּפֶּךָ. כמה צריכים בני אדם לכבד את הקב"ה, משום שהקב"ה, כשברא העולם, הסתכל באדם, שיהיה מושל על הכול, והיה דומה לעליונים ולתחתונים. הוריד אותו לעולם בדמות מכובדת. וראו אותו הבריות. אז התקבצו והשתחוו לפניו, ואֵימה ופחד נפלו עליהן מיראתו. כמ"ש, ומורַאַכם וחִיתְכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמיים.

.231 הכניס אותו אל הגן שנטע לשמור אותו, להיות לו שמחה על שמחה, ולהשתעשע בו. עשה לו חופּה מכוסָה באבני יְקָר, ומלאכים העליונים שמחים לפניו. אח"כ ציווה אותו על אילן אחד, שלא יאכל ממנו, ולא עמד במצוות אדונו.

.232 נמצא בספר של חנוך, שלאחר שהעלה את חנוך, והראה לו כל אוצרות המלך העליונים והתחתונים, הראה לו עה"ח, ואת העץ שהצטווה עליו אדם, והראה לו מקומו של אדם בגן עדן. וראה, שאם היה שומר אדם מצווה זו של עצה"ד, היה יכול לחיות תמיד, ולהיות תמיד שם. והוא לא שמר מצוות אדונו, יצא לדין ונענש.

.233 אדם בשני פנים נברא. וכמ"ש, וייקח אחת מצלעותיו, ניסר אותו הקב"ה ונעשו שניים, ממזרח וממערב, אדם ממזרח וחוה ממערב. כמ"ש, אחור וקדם צרתני. אחור זה מערב, וקדם זה מזרח.

.234 הקב"ה תיקן הנקבה, ושִכלל יופיה על כל, והביא אותה לאדם. כתוב, וייבן ה' אלקים את הצלע. וכתוב, וייקח אחת מצלעותיו. אחת, כמ"ש, אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאִימהּ, המלכות. מצלעותיו, מצדדיו. כמ"ש, ולצלע המשכּן. כי נלקחה מצד שמאל.

.235 הקב"ה נתן נשמה עליונה באדם, והכליל בה חכמה ותבונה לדעת הכול. נתן בו נשמה ממקום ששאר הנשמות באות, מבינה, שאור הבינה נקרא נשמה.

.236 תוֹצֵא הארץ נפש חיה. מאותו מקום בארץ, שהמקדש נמצא בו. כי הארץ היא מלכות, ומקום המקדש הוא בינה שבה. נפש חיה, זוהי נפש של אדה"ר. אור הנפש הוא אור המלכות, אבל נמשך מבינה שבה. ולכן נמשך ממקום המקדש, שהיא בינה שבה.

.237 אדם היה יודע חכמה עליונה יותר מהמלאכים העליונים, והיה מסתכל בכל וידע והכיר אדונו, יותר מכל שאר בני העולם. אחרי שחטא, נסתמו ממנו מעיינות החכמה. כמ"ש, ויְשַלְחֵהו ה' אלקים מגן עדן, לעבוד את האדמה.

.238 אדה"ר יצא מזכר ונקבה, זו"ן, כמ"ש, ויאמר אלקים, נעשֶה אדם בצַלמנו כדְמוּתנו. וע"כ גם אדם נעשו זכר ונקבה ביחד, ואח"כ נפרדו זה מזה. והרי כתוב, לעבוד את האדמה אשר לוּקח משָׁם, ולא מזו"ן העליונים. כן הוא ודאי, שנלקח מהאדמה, נוקבא דז"א, והקב"ה, ז"א, השתתף עימה. וזה זכר ונקבה שאמרנו. והכול הוא דבר אחד.

.239 משה אמר, עוֹזי וזִמְרת יה, ויהי לי לישועה, זה אלי ואַנְוֵוהו, אלקי אבי וארוֹמְמֶנְהו. אלו הכלולים זה בזה, ואינם נפרדים זה מזה, ולעולם הם באהבה, ברצון אחד, שהם או"א, נקראים י"ה.

שמשם נמצאים זרמי הנחלים והמעיינות, להספיק לכל, ולברך הכול, ואינם מכַזבים מֵימֵי המעיינות האלו. וע"כ כתוב, ויהי לי לישועה, שבשביל זה מושך המלך הקדוש ומנחיל למטה, והימין מתעורר לעשות ניסים.

.240 זה אלי ואנווהו. זהו צדיק, יסוד, שממנו יוצאות ברכוֹת בזיווג. ואנווהו, באותו מקום שנמצאת בו אהבה, שזהו ביהמ"ק. משה אמר, אלקי אבי וארוממנהו, צד שמאל, שממנו באים הלוויים. כיוון שמשה אמר על הצד ההוא, וארוממנהו, נמצאת בו שלמות הכול. כי וארוממנהו פירושו, שמכליל אותו בצד ימין, שזוהי כל השלמות.

.241 ויהי לי לישועה, זהו המלך הקדוש, ז"א. שכתוב בישעיהו, כי עוזי וזמרת יה, הוי"ה, ויהי לי לישועה. משמע ממה שכתוב, הוי"ה, ויהי לי לישועה, שזהו המלך הקדוש, הנקרא הוי"ה, ז"א.

.242 עוזי וזמרת יה. כמ"ש, בכל עת אוהֵב הָרֵע ואח לצרה ייוולד. בכל עת אוהב הרע, זה הקב"ה, שכתוב בו, רֵעךָ ורֵע אביך אל תעזוב.

.243 ואח לצרה ייוולד. בשעה שיציקו לך שונאיך, הקב"ה אומר, למען אחיי ורעיי אֲדַבְרה נא שָלום בךְ. וישראל נקראים אחים ורֵעים להקב"ה. ייוולד, שבשעת הצרה ייוולד בעולם מי שיהיה לך לאח, להציל אותך מכל אלו המציקים לך.

.244 ייוולד, פירושו, שהמלך הקדוש יתעורר בעוז הזה, לנקום בעדך מהאומות, ולהניק אותך מאמא, בינה, בשמאל. כמ"ש, עוזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. לעורר גבורות כנגד האומות עכו"ם.

.245 כמה יש לאדם לאהוב את הקב"ה, כי אין עבודה לפני הקב"ה אלא אהבה. וכל מי שאוהב אותו ועושה עבודה באהבה, קורא לו הקב"ה, אוהב. א"כ איך אפשר להעמיד אלו הכתובים: שכתוב, רֵעך ורע אביך אל תעזוב, וכתוב, הוֹקַר רגלךָ מבית רעך?

.246 אלא, רעך ורע אביך אל תעזוב, כתוב בעוולות. אל תעזוב, לעבוד אותו ולהידבק בו ולעשות מצוותיו. אבל בחטאות ובאשמות כתוב, הוקר רגלך מבית רעך. הוקר יצרךָ, שלא ירתיח כנגדך, ולא ישלוט בך, ולא תעלה מחשבה זרה. מבית רעך, זוהי הנשמה הקדושה, שהכניס בך רעך ונתן אותה בתוכך.

.247 וע"כ עבודת הקב"ה היא לאהוב אותו בכל שיתנהג עימך, כמ"ש, ואהבת את ה' אלקיך. זה אלי ואנווהו, שכל ישראל ראו על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא. ואפילו העובָּרים שבמעי אימם, היו רואים ומשבחים הקב"ה. וכולם היו אומרים, זה אלי ואנווהו, אלקי אבי וארוממנהו. אלקי אבי, כמ"ש, אלקי אברהם.

.248 למה כתוב, וארוממנהו? הרי אלקי אברהם, קו ימין, הוא למעלה, ואין צורך לרומם אותו. הלוא אלקי יצחק, קו שמאל, שצריכים לרומם, ולא קו ימין? אפילו כן, צריכים לרוממו. והכול דבר אחד, וארוממנהו בכל הצדדים, לכלול גם מי שיודע לייחד את השם הקדוש הגדול, שגם הוא צריך לרומם אותו, כי זוהי עבודה עליונה של הקב"ה.

.249 קול צוֹפַייךְ נשאו קול, יחדיו ירננו. קול צופייך, המצפים מתי ירחם הקב"ה לבנות ביתו. נשאו קול, שכל אדם הבוכה ומרים קולו על חורבן בית הקב"ה, זוכה שיחדיו ירננו, וזוכה לראותו ביישוב בשמחה.

.250 בשוּב ה' ציוֹן. בשעה שנחרבה ירושלים של מטה, וכנ"י, המלכות, הוגלתה, עלה המלך הקדוש, ז"א, לציון, יסוד דמלכות, ונאנח כנגדה, משום שכנ"י הוגלתה.

וכשתחזור כנ"י למקומה, אז ישוב המלך הקדוש לציון, למקומו, להזדווג אחד באחד. כמ"ש, בשוב ה' ציון. ולא לציון, כי, ה' ציון, מורה על זיווג ה' עם ציון. ואז עתידים ישראל לומר, זה אלי ואנווהו. כמ"ש, זה ה', קיווינו לו נגילה ונִשמחה בישועתו, כלומר, בישועה של ה' שחזר לציון.

מַרְכְבות פרעה וחֵילו

.259 בשעה שהקב"ה מעורר מלחמה בעולם, העליונים והתחתונים, האומות שלמטה ושריהן שלמעלה, נעקרים ממקומם. כמ"ש, מַרְכבות פרעה וחילו ירה בים. ולעת"ל, עתיד הקב"ה לעשות מלחמה גדולה וחזקה בעמים, כדי לכבד את שמו.

.260 ראוּךָ מים אלקים, ראוּךָ מים יָחילוּ. בשעה שעברו ישראל את הים, אמר הקב"ה למלאך הממונה על הים, חלוֹק את מֵימיך, כדי שבניי יעברו בתוכך. אמר לו המלאך, פריקת החשבון היא אמת.

פירוש. סליחת החטאים היא אמת. כי הקב"ה סולח ומוחל עוונות, אבל מה ההפרש בין אלו לאלו, אם אתה מוחל לישראל, מחול ג"כ למצרים.

.261 אמר לו הקב"ה, על התנאי הזה עשיתי את הים בשעה שבראתי את העולם. על תנאי שיהיה נקרע בשביל ישראל. מה עשה הקב"ה, העיר את הגבורה שלו ונקמטו המים. כמ"ש, רָאוךָ מַים אלקים, ראוך מים יָחִילו.

אמר לו הקב"ה לשׂר של הים, הרוג כל אלו ההמונים, ואח"כ תשליך אותם לחוץ. אח"כ כיסה עליהם הים. כמ"ש, מרכבות פרעה וחילו ירה בים.

.262 כמה מרכבות עשה הקב"ה למעלה, כמה המונים, כמה צבאות. וכולם קשורים אלו באלו, שכל תחתון מרכבה לעליונו, מדרגות על מדרגות. ומצד שמאל נמשכות מרכבות שולטות, שאינן קדושות. וכולן הן מדרגות ידועות למעלה.

.263 בכוֹר פרעה הוא מדרגה אחת, שהרג אותה הקב"ה, ושבר אותה מהשלשלת החזקה שלה. תחת ממשלתה, כמה מרכבות וכמה צבאות של גיבורים מצד שמאל. מֵהם אחוזים במקום עליון של ממשלתם, ומהם אחוזים במלכות שלמעלה, מהם אחוזים תחת ארבע החיות.

.264 וכולם נמסרו בידי דין המלכות, שנקרא ים הגדול. לשבור אותם ממדרגתם. וכאשר אלו נשברו מלמעלה, כל אלו שלמטה נשברו ואבדו בים התחתון. כמ"ש, מרכבות פרעה וחילו ירה בים. בים סתם, מורה הן על ים שלמעלה לשרים שלהם, והן ים שלמטה למצרים התחתונים.

.265 ומִבְחר שָלישיו טובעו בים סוף. ושלישים על כולו, כל המדרגות היו שתיים ואחת מלמעלה, אלו על אלו, כעין של מעלה כך נעשו. וכולם נמסרו בידיה של המלכות, לשבור אותם מממשלתם אלו ואלו. העליונים והתחתונים.

.266 כל עשר המכות שעשה הקב"ה במצרים, הכול היה יד אחת, כי יד השמאל הייתה כלולה בימין, ועשר אצבעות היו כלולות זו בזו, כנגד עשרה מאמרות, שהקב"ה נקרא בהם אח"כ. וכנגד כולם היה זה של ים חזק וגדול ושליט. כמ"ש, מרכבות פרעה וחילו ירה בים. ולעת"ל עתיד הקב"ה להרוג כל השרים והמושלים של אדום. כמ"ש, מי זה בא מאדום.

.267 מרכבות פרעה וחילו. שבעה רקיעים כנגד חג"ת נהי"מ עשה הקב"ה. ובכל רקיע כוכבים קבועים, מדרגות מבחינת וָשוֹב. וכוכבים רצים בכל רקיע, מדרגות מבחינת רָצוֹא. ולמעלה מכולם ערבוֹת, הג"ר של הרקיעים.

.268 כל רקיע בהילוכו הוא 200 שנה, וגובהו 500 שנים. בין רקיע לרקיע 500 שנים. והערבוֹת הזה, הילוכו באורך 1500 שנים. וברוחב 1500 שנים. ומהזיו שלו מאירים כל אלו הרקיעים.

הרקיעים הם גוף, ו"ק, רוח נפש. וערבות הוא ראש דגוף, ג"ר. ההילוך ברקיע מורה על שיעור מדרגתו. הגובה שבו מורה על שורשו. ע"כ הגובה של כל הרקיעים הוא 500 שנה, מורה על הימשכותם מחג"ת נ"ה דבינה, כי אמא רק עד הוד התפשטותה. וכל ספירה שלה במספר מאה. וע"כ הם 500 שנה. אבל הילוכו של כל רקיע, שמורה על שיעור מדרגתו, יש שם רק ב"ס רוח נפש, שהם .200

אבל רקיע העליון ערבוֹת, שיש בו ג"ר, ונמשכים מאבא, שספירותיו אלפים. נמצא הילוכו 3000 שנה. ע"כ נאמר, והערבוֹת הזה, הילוכו באורך, 1500 שנים. וברוחב 1500 שנים.

ובין רקיע לרקיע 500 שנים. כי עצם הרקיע הוא הסיום החדש דצ"ב בספירת יסוד, שהוא הנושא למסך הזה. וכיוון שכל ספירה כלולה משבע ספירות, ע"כ יש בכל ספירה רקיע ביסוד שלה. ולפיכך נמצא שבין רקיע לרקיע יש חמש ספירות חג"ת נ"ה, כי אחרי כל רקיע מתחילה ספירת החסד עד ההוד, וביסוד עומד הרקיע האחר. ואלו חמש ספירות הם 500 שנה מצד הבינה.

.269 למעלה מערבוֹת רקיע של ארבע חיות, אריה שור נשר ואדם. הפרסות של החיות הקדושות והגובה שלהן, הוא ככולם שמתחתיהן. כי העליון כולל בתוכו כל התחתונים ממנו. עשר בחינות כנגד ע"ס. נחשבים כנגד כולם שלמטה מהם.

.270 וכל איבר ואיבר מהחיות, הוא כנגד שבעה תהומות, המסכים שבמלכויות, וכנגד שבעה היכלות, שהם שבע מלכויות, וכנגד מארץ לרקיע, שהוא יסוד, וכנגד מרקיע לרקיע, שהם חג"ת נ"ה. ושיעור כולם וגובהם 25,000 חלקים משיעור הקב"ה.

כל בחינות שבבי"ע הן בחינות מהחזה ולמטה דז"א, כי הפרסא המסיימת האצילות, היא המלכות דז"א, שעמדה בצ"א בנקודה דעוה"ז, ועלתה במקום חצי בינה דז"א, וסיימה שם האצילות. וחצי בינה התחתונה ותו"מ דז"א יצאו לחוץ מפרסא, ומהם נבנות כל הבחינות שבבי"ע עד לגמה"ת, שגם הם יחזרו ויתחברו לז"א ויהיו אצילות.

אע"פ שנאמר, שכל איבר ואיבר מהחיות כלול משבע ספירות, גם מחזה ולמעלה. אמנם שיעור כולם וגובהם בשיעור הקב"ה, שהוא ז"א דאצילות, אין בהם מבחינת מחזה ולמעלה כלום, אלא רק חצי ת"ת ונו"ה שלו שמחזה ולמטה, שהם 25.

כי ספירות דז"א הן כל אחת במספר עשר. ולהיותן מתוקנות בארבע חיות, שמתגלה בהן החכמה, הן בבחינת אלפים, שספירות החכמה במספר אלפים. והן 25,000 ע"כ נאמר, ושיעור כולם וגובהם 25,000 חלקים משיעור הקב"ה, ז"א דאצילות, ואין בהם מבחינת מחזה ולמעלה של הקב"ה כלום.

.271 ועוד יש רקיע אחד למעלה מקרני החיות. שכתוב, ודמוּת על ראשֵי החיות רקיע. למטה מאותו רקיע, יש כמה מרכבות בימין ובשמאל.

.272 תחת הים, המלכות, שׁורים כל דגי הים ושטים ומתאספים בארבע זוויותיהם, חו"ג תו"מ, ויורדים במדרגתם, שמאירים מלמעלה למטה, וכל המרכבות נקראות בשמותיהם. וכל זה מחזה ולמעלה של הים, ששָׁם חיות גדולות.

מתחת לאלו, הולכים אלו הקטנים, מדרגות על מדרגות, שהם מחזה ולמטה של הים, הנקראים חיות קטנות, כמ"ש, זה הים גדול ורחב ידיים, שָׁם רֶמֶשׂ ואין מִסְפר, חיות קטנות עם גדולות.

.273 מצד שמאל התחתון נמצאת ממשלת צד האחר, כי זה לעומת זה עשה האלקים. וכנגד כל מה שיש בבי"ע דקדושה יש בצד האחר, ואחוזים באלו שלמעלה, שיונקים מקדושה. ועתה, בקריעת ים סוף, ירדו להישבר מהכוח החזק של הקדושה.

אמר אויב, ארדוף

.313 אמר אויב, ארדוף אשיג. אמר אויב, זהו הממונה הגדול של מצרים. בשעה שניתנה לו הממשלה על ישראל, חשב לכַלות אותם תחת ממשלתו. אלא שזכר הקב"ה הָרֵי העולם, שהם האבות, שהיו מגִנים עליהם. ואין לומר שזה לבד רצה לכלותם, אלא כל אלו השרים הממונים על כל העמים עכו"ם, כשניתנו להם רשות וממשלה על ישראל, רוצים כולם לכלות ישראל תחתם.

.314 וע"כ אלו העמים, שהם תחת שליטתם של אלו הממונים, כולם גוזרים גזרות לכלות את ישראל. אלא הקב"ה זוכר הרי העולם, האבות, ומגן עליהם. וכשראה משה את זה, התחיל לשבח את הקב"ה. ואמר, מי כמוך באֵלים ה'.

לבנות ביהמ"ק של מטה

.332 מצווה לבנות ביהמ"ק של מטה, כעין ביהמ"ק של מעלה. כמ"ש, מָכוֹן לשִבְתְךָ פעלת ה'. כי צריך לבנות ביהמ"ק למטה, ולהתפלל בתוכו תפילה בכל יום, לעבוד את הקב"ה, כי תפילה נקראת עבודה.

.333 ובית הכנסת ההוא צריכים לבנות אותו ביופי גדול ולתקן אותו בכל התיקונים. כי בית הכנסת למטה עומד כנגד בית הכנסת שלמעלה.

.334 ביהמ"ק למטה עומד כעין ביהמ"ק שלמעלה. שעומדים זה כנגד זה. וביהמ"ק ההוא, כל תיקוניו, וכל עבודותיו, וכל אלו הכלים, והמשמשים, כולם הם כעין של מעלה. המשכּן שעשה משה במדבר, היה הכול כעין של מעלה.

.335 ביהמ"ק שבנה שלמה המלך, הוא בית מנוחה. כעין העליון הוא בכל התיקונים שבו, להיות בתיקון העליון בית מנוחה ונחלה. כך בית הכנסת צריך להיות בכל תיקוני היופי כעין העליון, להיות בית תפילה, לתקן תיקונים בתפילה.

.336 וביהמ"ק ההוא צריך שיהיו בו חלונות, כמ"ש בדניאל, חלונות פתוחים. כעין של מעלה. ועל זה כתוב, משגיח מן החלונות מציץ מן החרַכִּים. ואין לומר, שאפילו בשדה יש להתפלל, משום שעולה שם רוח. כי אנו צריכים בית. ואינו. שצריך להימצא בית למטה, כעין בית העליון, המלכות, להוריד הדייר העליון, השכינה, לדייר התחתון, לבני אדם.

.337 התפילה ההיא והרוח ההוא, צריכים לעלות ולצאת מן המֵצַר, בדרך ישר כנגד ירושלים. ועל זה כתוב, מן המצר קראתי יה. שצריך מקום צר בצרה, לשלוח בתוכו הרוח ההוא, שלא ייטה לימין ולשמאל. ובשדה אין הקול יכול לשלוח לו כך. כי כעין זה הוא קול שופר, שנדחה לחוץ בדרך ישר מתוך מקום צר, והולך ובוקע רקיעים, ועולה בעלייה לעורר רוח שלמעלה.

.338 הרי כתוב, וייצא יצחק לשׂוח בשׂדה. הרי שמתפללים בשדה. אלא דבר אחר היה ביצחק, מה שלא היה בכל העולם. שהיה אחד מהאבות. ועוד, שפסוק זה אינו בא להתיר להתפלל בשדה, כי ודאי שבשדה אחר לא היה מתפלל.

.339 אשרי חלקם של הזוכים לומר שירה זו בעוה"ז, וזוכים לומר אותה בעוה"ב. ושירה זו נבנית בכ"ב (22) אותיות קדושות חקוקות, ובעשרה מאמרות, והכול נרשם בשם הקדוש, והכול שלמות השם הקדוש.

.340 בשעה שהיו עומדים ישראל על הים, והיו אומרים שירה, נגלה עליהם הקב"ה וכל מרכבותיו וצבאיו, כדי שיידעו את מַלְכּם, שעשה להם כל אלו הניסים והגבורות, וכל אחד ידע והסתכל, מה שלא ידעו והסתכלו שאר נביאי העולם.

.341 כי אם לא היו יודעים ולא השיגו חכמה עליונה, איך אמרו כולם בשירה זו מילים אחדות, שלא נטו אלו מאלו, ומה שאמר זה אמר זה, ולא הקדים מילה זו למילה זו, אלא כולם אמרו במשקל אחד, ורוח הקודש הייתה בפי כל אחד, והמילים נאמרו כולן כאילו יצאו מפה אחד. אלא ודאי כולם בחכמה עליונה הסתכלו, וידעו דברים עליונים, ורוח הקודש בפי כל אחד ואחד.

.342 ואפילו אלו שבמעֵי אימם, היו אומרים שירה כולם כאחד. והיו רואים כולם, מה שלא ראה יחזקאל הנביא. ועל כך היו כולם מסתכלים, כאילו ראו עין בעין. וכשגמרו הדברים, כולם מתבשמים בעצמם, וחושקים לראות ולהסתכל, ולא היו רוצים לנסוע משם מרוב השתוקקות.

.343 בשעה ההיא אמר משה להקב"ה, בניך מרוב השתוקקות להסתכל בך אינם רוצים לנסוע מהים. מה עשה הקב"ה? סָתם כבודו בחוץ במדבר, ושם נגלה ואינו נגלה. אמר משה לישראל, כמה פעמים אמרתי שתסעו משם ולא רציתם, עד שהראיתי לכם זיו כבוד הקב"ה במדבר. ומיד היו חושקים.

.344 ולא נסעו עד שאחז בהם משה, והראה להם זיו כבוד הקב"ה במדבר, אז מרוב השתוקקות ורצון להסתכל, הסיע אותם משה. כמ"ש, ויַסַע משה את ישראל מִיַם סוּף, וייצאו אל מדבר שׁוּר. הוא מִדבר, שהיו רוצים שם להסתכל בו בזיו כבוד המלך הקדוש, וע"כ נקרא מדבר שור. שפירושו, הסתכלות שם.

שמות-ב

פרשת תרומה

קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף

.810 ה' רועי. ה' רועה שלי, כרועה הזה שמנהיג צאנו במקום שיש דשאים ועשבים, שלא יחסר שם משהו. אף כאן הקב"ה הוא רועה שלי, לזון אותי בכל מה שאני צריך. פירוש אחר, ה' רועי, לכן קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. ב' פירושים ושניהם אמת.

.811 משום שהקב"ה, כל מעשיו בדין ובאמת, ועל דין ואמת מתקיים כל העולם. ובכל יום דן את העולם בדין לצדיקים ולרשעים ולכל בני העולם, כמ"ש, כי צדיק ה' צדקות אָהֵב. וכשהוא דן בני אדם, ורואה כמה הם רשעים וחוטאים לפניו, אז קשה בעיניו לתת להם מזון בכל זמן, משום שיש לו לזון את הרשעים ולאלו שחוטאים.

.812 והוא עושה עימהם לפנים משורת הדין וזן ומפרנס אותם, כפי חסד העליון הנמשך ונוזל על כל בני העולם, ובו הוא זן ומפרנס לכל, לצדיקים ולחסידים ולרשעים ולכל בני העולם, ולכל חיות ובהמות השדה ועוף השמיים, מקרני ראמים עד ביצי כינים, ולא נשאר מי בעולם שלא יהיה זן ומפרנס לכל, אע"פ שקשה לפניו, מחמת מעשים של בני העולם, כקריעת ים סוף.

.813 האם קריעת ים סוף הייתה קשה לו? והרי כתוב, גוער בים ויַבְּשֵהו. וכתוב, הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ. והרי כיוון שעלה הרצון לפניו, הכול הוא כאין לפניו, ואיך ייתכן שקריעת ים סוף קשה לפניו?

.814 אלא בזמן שישראל קרבו אל הים, ורצה הקב"ה לקרוע להם את ים סוף, בא רהב, הממונה של מצרים, וביקש דין מהקב"ה. אמר לפניו, ריבון העולם, למה אתה רוצה לעשות דין במצרים ולקרוע את הים לישראל, הרי כולם רשעים לפניך, וכל דרכיך בדין ובאמת? הלוא אלו עובדים עבודה זרה, ואלו עובדים עבודה זרה, אלו חוטאים בגילוי עריות, ואלו בגילוי עריות, אלו שופכים דמים, ואלו שופכים דמים?

.815 בשעה ההיא היה קשה לפני הקב"ה לעבור על דרך הדין. והנה ישראל היו נוסעים על הים, כמ"ש, ויאמר ה' אל משה, דַבֵּר אל בני ישראל וייסָעוּ. והיה קשה לפניו לעבור על הדין ולקרוע להם הים סוף. ולולא שהביט הקב"ה בזכות אברהם, שהקדים בבוקר לעשות מצוות ריבונו ורצונו, כמ"ש, וישכם אברהם בבוקר, היו כולם נאבדים בים, משום שבכל הלילה ההוא, היה הקב"ה בדין על ישראל.

.816 כתוב, ולא קרב זה אל זה כל הלילה. שבאו מלאכי עליון לשבח בלילה ההוא לפני הקב"ה. אמר להם, האם מעשי ידיי טובעים בים ואתם משבחים לפניי? מיד, ולא קרב זה אל זה כל הלילה. כי, זה אל זה, כתוב במלאכים המשבחים להקב"ה, כמ"ש, וקרא זה אל זה ואמר, קדוש. וכתוב, ויהי באשמורת הבוקר, שהביט הקב"ה בזכות אברהם, שהשכים בבוקר לעשות רצון אדונו, כמ"ש, וישכם אברהם בבוקר, אז חזר הים והמים ברחו מפני ישראל.

.817 וישב הים לפנות בוקר לאיתנו. לאיתנו פירושו, לתְנאו הראשון, לתנאי שהתנה עימו הקב"ה כשברא העולם, שהתנה עימו, שייבקע בשביל ישראל. כי איתנו אותיות תנאי. כתוב לאיתנו, וכתוב, משכיל לאיתן האזרחי, שהוא אברהם, אף כאן לאיתנו רומז על אברהם. לפנות בוקר, שהשכים אברהם בבוקר לעשות רצון אדונו, אז נקרע הים. וע"כ היה קשה לפניו קריעת ים סוף.

פרשת כי תישא

הגלות נמשכת

.21 אנו רואים וכן רואים גיבורי העולם, כלומר האומות, שהגלות נמשכת ועוד בן דוד לא בא. כך הוא, אבל מה שעושה שישראל יסבלו הגלות הזו, הוא כל אלו הבטחות שהבטיח להם הקב"ה. שנכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ורואים כל אלו הנחמות שבספרים הקדושים, ושמחים בליבם לסבול כל מה שבא עליהם. ולולא זה לא היו יכולים לסבול.

.22 הכול תלוי בתשובה. וכולם יחד אינם יכולים עתה להתעורר בתשובה, משום שכתוב, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה. וכתוב, והשֵבוֹתָ אל לבבך בכל הגויים אשר הִדיחֲך. וכתוב, ושבת עד ה' אלקיך. ואז, אם יהיה נידחךָ בקצה השמיים משם יקבצךָ. וטרם שכל אלו הדברים מתקיימים, אינם יכולים להתעורר מהם בתשובה.

.23 כמה סתמתָ כל הדרכים והשבילים מכל בני הגלות, ולא הנחת להם פתחון פה. כי א"כ, שלא יתאמצו בתשובה בכל דור ודור, ולא יסבלו הגלות, ולא יבקשו שכר, וייצאו מדיני התורה, ויתערבו בשאר העמים.

.24 כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה. כמו הרה, כי דרכה של מעוברת, שיעברו עליה תשעה חודשים שלמים. ויש בעולם כמה וכמה, שלא עברו עליה, אלא יום אחד או שניים מהחודש התשיעי. וכל הצירים והחבלים של המעוברת הם בתשיעי. ועכ"ז, אע"פ שלא עבר עליה אלא יום אחד מהחודש התשיעי, נחשב לה כאילו עבר כל החודש התשיעי בשלמות.

אף כך ישראל, כיוון שטעמו טעם גלות, אם יחזרו בתשובה, נחשב להם כאילו עברו עליהם כל הצרות הכתובות בתורה. כש"כ, שכמה ייסורים עברו עליהם מזמן שהתחילה הגלות.

.25 אבל כתוב, בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים. כמה רחמים ריחם הקב"ה על ישראל בדבר זה. בדומה, למלך שהיה לו בן יחיד, ואהב אותו אהבת נפש. ומתוך אהבתו, נתן אותו לאימו המלכה, שתגדל אותו ותלמד אותו דרכים ישרות. פעם אחת חטא הבן לאביו, בא אביו והיכה אותו, ואח"כ מחל לו על חטאו. חזר וחטא כבתחילה לאביו. הוציא אותו אביו מביתו וכעס עליו, יצא הבן מביתו.

.26 ובמקום שילך בדרך הישר, ויהיה זכאי כראוי, כדי שישמע המלך אביו וישתוקק אליו, מה עשה? אמר, אחר שיצאתי מהיכל אבי, אעשה מכאן והלאה, כל מה שאני חפץ. מה עשה? הלך התחבר בזונות, והתלכלך בלכלוך של טינוף עימהן, ולא היה נמצא אלא עימהן, בהתחברותן. אימו המלכה פקדה בכל יום את הבן ההוא, וידעה שבנה התחבר עם זונות, וכל התחברותו היא עימהן, התחילה לבכות ולהתמרמר על בנה.

.27 יום אחד בא המלך אצלה, ראה אותה בוכה. אמרה, לא אבכה? הרי בננו מחוץ להיכל המלך, ולא די שאינו יושב בהיכל המלך, אלא שיושב בבית הזונות. מה יאמרו כל בני העולם, בן המלך יושב בבית הזונות. התחילה לבכות ולהתחנן אל המלך. אמר המלך, בשבילך אחזיר אותו, ואת תהיי הערֵב שלא יחטא. אמרה, הרי ודאי אהיה הערב שלו.

.28 אמר המלך, כיוון שכך הוא, לא צריכים להחזיר אותו ביום בגלוי, שבושה לנו ללכת אחריו לבית הזונות. ואם לא היה כך, שטינף עצמו כך וחילל כבודי, הייתי אני וכל צבאותיי הולכים אחריו בכמה כבוד, בכמה תוקעי חצוצרות לפניו, בכמה כלי מלחמה מימינו ומשמאלו, עד שכל בני העולם יזדעזעו, ויידעו הכול, שבן מלך הוא. עתה, כיוון שהוא טינף עצמו, וחילל כבודי, הוא יחזור בסתר, שלא יכירו בו. חזר הבן אל המלך, ונתן אותו אל אימו.

.29 לימים חטא כמקודם. המלך הוציא אותו ואת אימו איתו מהיכלו. אמר, שניכם תלכו, ושניכם תסבלו גלות ומכות. כיוון ששניכם תסבלו יחד, אז אני יודע, שבני ישוב בתשובה כראוי.

.30 כך ישראל, הם בניו של המלך הקדוש. הוריד אותם למצרים. באותו זמן לא חטאו ולא הוריד אותם משום חטא, אלא גזרה שגזר בין הבְּתרים, שהייתה ראויה להתקיים. והקב"ה הסתכל לב' דברים:

א. שאמר אברהם, במה אדע כי אירָשֶׁנה? שזו הייתה סיבה ועילה לגלות מצרים,

ב. מטרם שיצאו ממצרים לא היו גוי, ולא היו ראויים להיות גוי כראוי.

.31 כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות. רצה הקב"ה לעשות את ישראל כעין של מעלה, ושיהיו שושנה אחת בארץ כעין השושנה העליונה, המלכות. ושושנה המעלה ריח, ומובחרת מכל שאר שושנים שבעולם, אינה, אלא אותה שגדלה בין החוחים, וזו מריחה כראוי.

וע"כ זרע שבעים זוגות, שהם שבעים נפש, והביא אותם בין החוחים, המצרים. ואלו החוחים, מיד שבאו אלו הזוגות לשם, העלו ענפים ועלים, ושלטו על העולם. ואז פרחה השושנה ביניהם.

.32 כיוון שרצה הקב"ה, להוציא השושנה וללקוט אותה מביניהם, אז יבשו החוחים, ונזרקו, והושחתו, ולא נחשבו כלום. בשעה שהלך ללקוט שושנה, להוציא בנו בכורו, הלך המלך בתוך כמה צבאות, שרים ושליטים, עם דגלים פרושים, והוציא בנו בכורו בכמה גיבורים, והביא אותו להיכלו, וישב כראוי בבית המלך.

.33 כיוון שחטא לאביו, הוכיח אותו והיכה אותו, שכתוב, וייחר אף ה' בישראל ויתנם ביד שוסים. חטא כמקודם, ומרד באביו. הוציא אותו מביתו. מה עשו ישראל? ראו כי התפזרו לבבל, התערבו בעמים, לקחו נשים נוכריות והולידו בנים מהם. עכ"ז, אמא הקדושה, המלכות, הייתה אפוטרופוס עליהם, שביקשה בעדם אל המלך, ז"א.

.34 ועל שעשו כך, אמר הקב"ה, כיוון שבושה הוא לי, יבוא בני מעצמו, כיוון שחילל כבודי, אינו ראוי שאני אלך לשם, להוציא אותו ולעשות לו ניסים וגבורות כמקודם במצרים. הם חזרו בלא העזרה הראויה להם, בלא נפלאות וניסים, אלא כולם היו נדְחים, כולם עייפים בעניות, וחזרו להיכל המלך בבושה. ואמא הקדושה, המלכות, ערבה להם.

.35 חטאו כמקודם. הקב"ה הוציא את הבן מהיכלו כבתחילה, ואימו איתו. אמר, מכאן והלאה האם ובנה ביחד יסבלו כמה רעות. כמ"ש, ובפשעיכם שוּלחה אימכם. וכתוב, בצר לךָ ומְצָאוךָ כל הדברים האלה באחרית הימים. באחרית הימים, זוהי אמא הקדושה, המלכות, שהיא אחרית הע"ס, שעימה יחד סבלו כל מה שסבלו בגלות.

.36 ואילו יחזרו בתשובה, אפילו רעה אחת או צער אחד שעבר עליהם, היה נחשב להם, כאילו סבלו כל צרות הגלות. ואם לא, שאינם חוזרים בתשובה, צריכים להמתין, עד שיסתיים הקץ, וכל הדורות שלו. כמ"ש, לצמיתות לקונה אותו לדורותיו. עד שייצאו כל הדורות המוקדמים לקץ. ועכ"ז, הדבר תלוי בתשובה. וע"כ נמשכת הגלות.

פרשת ויקהל

להזכיר יציאת מצרים

.429 לאחר כוונת שמע, צריכים להזכיר יציאת מצרים, משום שהייתה השכינה בגלות. ובזמן שהיא בגלות, אין חיבור שיתחברו עולם העליון, ז"א, בעולם התחתון, המלכות. וצריכים להראות חירות של גאולה של מצרים, שהייתה בכמה אותות, בכמה ניסים, שעשה הקב"ה. וגאולה זו צריכה להיזכר ולהיראות, שאע"פ שהייתה בגלות, עתה יש לה חירות, מהיום שנפתחו הקשרים שבמצרים. ואלו אותות וניסים שנעשו.

.430 וצריכים להראות החירות של המלכות, משום שהתחברה בבעלה, ז"א, וכדי להסמיך גאולה, יסוד, לתפילה, מלכות, שיהיה הכול אחד בלי פירוד, ולא להראות גירושים, לומר שהמלכות גרושה בגלות מהאיש שלה, ז"א. כמ"ש, ואישה גרושה מאישהּ לא ייקָחוּ.

.431 והלוא היא בגלות, ומגורשת מהאיש שלה, ז"א? אלא ודאי היא בגלות לדוּר עם ישראל. כי בכל מקום שגלו ישראל, שכינה עימהם, כדי להגן עליהם. אבל לא גורשה מז"א. והרי השכינה לא נראתה בבית ראשון ובבית שני בזמן שחטאו ישראל. ועכ"ז לא היה נחשב זה לגלות, מכ"ש לגירושים. אלא עד שגלו ישראל, אם חטאו, הסתלקה השכינה למעלה. ואח"כ, כשגלו, לא עלתה למעלה, אלא עשתה דירתה עם ישראל. אבל גירושים לא היו מעולם.

.432 ומשום זה צריכים להראות גאולה, שיש בה ארבע גאולות. כי בשעה שיצאה השכינה מגלות מצרים, ביקשה מהקב"ה, שיגאל אותה עתה ד"פ, שהם ארבע גאולות, כנגד ארבע גלויות, כדי שתהיה בת חירות ולא תהיה עוד גרושה.

וע"כ בשעה של גאולת מצרים, עמדה ונגאלה ארבע גאולות ביציאת מצרים, כלומר, עם קבלת המוחין דיציאת מצרים, נגאלה השכינה מכל ד' מלכויות, מכל הגלויות עד ביאת המשיח. באופן, שלא תהיה נחשבת עוד לגרושה מהאיש שלה, ז"א.

ועתה, שהשכינה צריכה תיקון, להתחבר בבעלה, ז"א, צריכים להראות גאולת מצרים ההיא, שיש בה ארבע גאולות. ועם התעוררות המוחין דיציאת מצרים, היא מתוקנת להתחבר בבעלה, כי נעשית חירות מכל ד' מלכויות.

.433 וע"כ יש להזכיר בגאולה ההיא ד"פ: אמת אמת אמת אמת, עד, עזרת אבותינו. שהם כנגד ד' גאולות, שהם עזרה וסֶמך לכל ישראל. ומעזרת אבותינו והלאה, יש ד"פ אחרות, אמת אמת אמת אמת. והם הוכפלו, כדי שתהיינה ד' גאולות אלו בקיום חזק בחותם חזק של טבעת המלך. וע"כ ד' גאולות כפולות בקיום.

.434 וכל ד' הגאולות הן ביציאת מצרים ההיא, כי אילו לא נמצאו אלו ד' גאולות ביציאת מצרים ההיא, לא הייתה מתחברת בתיקוניה עם ז"א, בכל פעם שתהיה גלות, שהשם הקדוש יתייחד. וע"כ יש להזכיר גאולת מצרים תמיד, בכל הקדושות של הקב"ה. ברוך שמו לעולם ולעולמי עולמים.

.435 הסוד של הקדושה, קדוש קדוש קדוש, שאנו אומרים, הוא שבקדושה מתקדשים כולם למעלה ולמטה, המלאכים וישראל, וכל המדרגות וכל המרכבות העליונות והתחתונות, כולם מתקדשים בקדושה זו. ובקדושה זו סודות עליונים לאלו בעלי הסוד, המסתכלים בקדושת ריבונם.

.436 אמר רבי שמעון, למסור נפשו לאדונו, יפה הוא. חברים, אשרי חלקכם, ואשרי עיניי שראו כך, שזכיתי בחיי, שיתעוררו דברים קדושים אלו בעוה"ז. וכולם כתובים למעלה לפני המלך הקדוש.

פרשת פקודי

כי נפלתי קמתי

.402 כתוב, אל תשמחי אויַבתי לי, כי נפלתי קמתי. אויבתי לי, מלכות הרשעה, שהיא אויבת מלכות הקדושה. ופסוק זה, כנ"י, המלכות הקדושה, אמרה אותו. אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי. משא"כ למלכות האחרת הרשעה, כיוון שתיפול לא תקום עוד לעולם. אבל כנ"י, אע"פ שנפלה תקום. וקמה הרבה פעמים. כמ"ש, כי נפלתי קמתי.

.403 כמה פעמים נפלה כנ"י בגלות, וישבה בין האויבים האלו, ושאר העמים עכו"ם, קמו על ישראל לכלותם מן העולם. כמ"ש, על עמְךָ יערימו סוד. וכתוב, כי נועצו לב יחדיו, אמרו לכו ונכחידֵם מגוי. ועכ"ז, אע"פ ששאר העמים עמדו עליהם, הקב"ה לא עזב אותם בידיהם, ואם נפלו קמו. כמ"ש, כי נפלתי קמתי. כי הקב"ה מקימה תמיד.

.404 וכנ"י, המלכות, בזמן שהקב"ה יקים אותה מעפר הגלות, ותסתלק ממנו, תאמר, אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי. כי נפלתי בגלות, והשתעבדו בניי, קמתי, בזמן הזה. ומשום זה, בזמן שהוציא משה את ישראל ממצרים, כשעשה להם הקב"ה אלו הניסים והגבורות, אז, ויקם משה את המשכן. כי ע"י משה, ז"א, הוקם המשכן, המלכות, בכל פעם.

ויקרא

פרשת אמור

שני דמים, אחד של פסח ואחד של מילה

.128 כתוב, אני ישֵׁנה וליבי ער, קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי. אמרה כנ"י, אני ישנה בגלות מצרים. כי הגלות הייתה מכוח שליטת השמאל על הימין, ומדינים דשמאל מסתלקים המוחין של המלכות, שזו שֵׁינה. שהיו בניי בשעבוד הקשה. וליבי ער לשמור אותם שלא יִכלו בגלות. קול דודי דופק, זה הקב"ה, שאמר, ואזכור את בריתי.

.129 פתחי לי פֶּתח כחודו של מחט, ואני אפתח לך השערים העליונים. פתחי לי אחותי, כי הפתח להיכנס אליי הוא בך. שלא ייכנסו אליי בניי אלא בך, אם את לא תפתחי פתחך, הרי אני סגור, שלא ימצאו אותי. משום זה פתחי לי. וע"כ דוד, כשרצה להיכנס אל המלך, אמר, פִּתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה, זה השער לה'. שערי צדק, המלכות, הוא פתח להיכנס אל המלך. זה השער לה', למצוא אותו ולהידבק בו. וע"כ, פתחי לי אחותי רעייתי, כדי להזדווג עימך ולהיות בשלום עימך לעולמים.

ז"א מצד עצמו הוא בחסדים מכוסים מחכמה. והמלכות מצד עצמותה היא בחכמה בלי חסדים. ומכונה לילה, מפני שהחכמה אינה מאירה בלי חסדים. לפיכך אין שלמות השפע לגאולת ישראל, אלא ע"י זיווג ז"א ומלכות, כי אז נכללים החסדים דז"א בחכמה דמלכות, וישראל מקבלים שפע שלם מג"ר. אמנם כשמקבלים ממלכות בלבד, הרי הארת החכמה דקה מאוד להיותה בבחינת לילה, כל עוד שאינה מלובשת בחסדים. וכן אינם יכולים לקבל מז"א בלבד, כי כל עוד שהחסדים אינם נכללים מחכמה, הרי הם בבחינת ו"ק בלי ראש. שאין בהם השגה.

.130 בשעה שהקב"ה היה הורג בכורי מצרים, כלומר כל אלו שהרג בחצות לילה, והוריד המדרגות שלמעלה למטה, בה בשעה נכנסו ישראל בברית האות הקדוש, שנימולו, והתחברו בכנ"י, והתאחדו בה. אז הראו אותו הדם על הפתח. ושני דמים היו, אחד של פסח ואחד של מילה. והיה נרשם על הפתח רושם האמונה. אחד מכאן ואחד מכאן ואחד ביניהם, ג' קווים, כמ"ש, ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף, כדי להראות אמונה.

מכת בכורות ומילה הן קרובות זו לזו. כי מכת בכורות באה ע"י שקו האמצעי עורר את המסך דחיריק, הממעט הג"ר דשמאל, ואז מתו כל בכורי מצרים, הנמשכים מג"ר אלו. כי הדינים דמסך דחיריק מיעטו הג"ר האלו. והוריד המדרגות שלמעלה למטה. שמיעט השמאל מג"ר שלו והוריד אותו למטה לו"ק. הרי שהדינים דמסך דחיריק ביטלו הדינים דשמאל.

וכן עניין המילה, שהדינים דנוקבא מבטלים דינים דדכורא. ולפיכך עשו ישראל התעוררות של מטה בחצות לילה, ומלו את עצמם, כדי שקו האמצעי יבטל עם הדינים דנוקבא שבמסך דחיריק, את הג"ר דשמאל. ושני דמים היו, והיה נרשם על הפתח רושם האמונה. אחד מכאן ואחד מכאן ואחד ביניהם, לעורר פעולת קו האמצעי, שימעט הג"ר דשמאל, וייחד ב' הקווים. אשר בכוח המיעוט דקו שמאל, נהרגו בכורי מצרים. וע"י ייחוד ב' הקווים, יצאו ישראל מגלות.

.131 כתוב, בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש, בין הערבַּיים, פֶּסח לה'. שאז מבטלים חמץ ושְׂאוֹר, וישראל מסתלקים מרשות אחרת, ונעקרים ממנה, ומתאחדים במצה קשר קדוש. אחר שנימולו נכנסו במצה, עד לאחר מתן תורה, שעשו פריעה, והתגלה הרושם שלהם, ואז נתן להם קשר במקום עליון בקשר האמונה, במקום שכתוב, הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים, מז"א.

כי ב' מצבים יש במלכות:

א. מטרם מיעוטה, שהייתה אז במצב שני המאורות הגדולים, שהייתה גדולה כז"א, ושניהם קיבלו מבינה, ז"א חסדים והמלכות חכמה, ולא הייתה צריכה לקבל מז"א.

ב. אחר מיעוטה, שהקב"ה, קו האמצעי, במסך דחיריק שבו, אמר לה, לכי ומעטי את עצמך, שאז ירדה מתחת לחזה דז"א, ואינה ראויה עוד לקבל חכמה, אלא הכול מקבלת מז"א.

במצב א' השפע נקרא מצה או לחם עוני. השפע של מצב ב' נקרא לחם מן השמיים או חמץ. במצב א' יש מעֲלה, שאין בה מיעוט ויכולה לקבל חכמה, ומקבלת מאותו מדרגה שז"א מקבל, מבינה. ומשום זה גדולה כמוהו, כי הם במדרגה אחת תחת הבינה. אבל יש שם חיסרון גדול, כי בהיותה מקבלת מקו שמאל דבינה בלבד, יש בה חכמה בלי חסדים, שאין החכמה יכולה להאיר בלי התלבשות החסדים, ע"כ הארתה מצומצמת ודקה מאוד. וע"כ נקרא השפע, שיורד אז ממנה, בשם מצה או לחם עוני.

במצב ב' המעֲלה היא, שמקבלת מז"א, שבו החסדים והחכמה כלולים יחד בקו האמצעי, והם מאירים בהרחבה גדולה. והחיסרון הוא, כי המיעוט שורה עליה מכוח המסך שבחזה דז"א, ואינה ראויה עוד לקבל אור מבינה, אלא כל מה שיש בה מקבלת מז"א, וע"כ השפע המושפע ממנה במצב הזה מכונה לחם מן השמיים, כי אינו שלה עצמה, אלא מקבלת מז"א, שנקרא שמיים. וכן נקרא השפע לחם חמץ או שאור, שיש בשפע זה אחיזה לקליפות, מחמת המיעוט השורה עליה, מכוח המסך דחזה דז"א.

בליל פסח הייתה המלכות משפיעה לחם ממצב א' שבה, כי הייתה מטרם מיעוטה. וכל הקליפות הנאחזות במיעוט הירח, שנקראות חמץ ושאור, היו מתבטלות, כי התבטלה אחיזתן, שמחמת זה יצאו ישראל מרשות מצרים. שהתבטלו כל הקליפות וכוח השעבוד שלהן, והתאחדו בשפע הקדוש, הנקרא מצה. ואחר שמלו ופרעו נגלתה הרשימה, המוחין של מצב ב', שלאחר מיעוט המלכות, אשר הארתם רחבה וגדולה, ואינן עוד לחם עוני. אבל באים מז"א, כי אינה יכולה עוד לקבל מבינה, מחמת שהתמעטה. ואין השפע נחשב עוד לשפע המלכות, אלא נחשב ע"ש ז"א.

זיווג בליל פסח

.132 בי"ד (14) לחודש, בלילה, בשעה שהזיווג של הלבנה, המלכות, נמצא בשלמות עם השמש, ז"א, הספירות התחתונות של הקליפות אינן נמצאות כל כך בעולם. כי בעת חידוש הלבנה, נמצאים מינים רעים, ומתעוררים להתפשט בעולם. אבל בשעה שזיווג הלבנה נמצא באור השמש בשלמות, מתאספות כל הקליפות למקום אחד ונחבאות, וקדושות המלך מתעוררות. אז כמ"ש, ליל שימורים הוא לה'. כי הזיווג הקדוש נמצא, והוא שמור בכל.

.133 משום זה תיקון הכלה, המלכות, הוא ביום .14 ובלילה של 15 נמצא יישוב הבית, זיווג זו"ן. אוי לאלו שאינם מבני הבית, שאינם דבקים במלכות, בשעה שבאות להזדווג התורות יחד, תושב"כ, ז"א, ותשבע"פ, מלכות. אוי לאלו שאינם נודעים להם. משום זה, ישראל הקדושים מתקנים לזו"ן בית, זיווג, כל היום ה-.14 ועל ידיהם נכנסים המוחין הצריכים לזיווג זו"ן. וזו"ן שמחים ומזמרים שניהם. אשריהם ישראל בעוה"ז ובעוה"ב.

.134 בלילה הזה מתעורר זיווג עליון קדוש. וכתוב, הוא הלילה הזה לה' שימורים לכל בני ישראל לדורותם. שימורים, זיווג הלבנה והשמש, מלכות וז"א. לכל בני ישראל לדורותם, שמכאן והלאה התאחדו והתקשרו ישראל בקשר השם הקדוש, ויצאו מרשות אחרת. משום זה ביום י"ד (14) מתקנים את עצמם, ומבערים חמץ מביניהם, ונכנסים ברשות הקדושה. ואז מתעטרים חתן וכלה, ז"א ומלכות, בעטרות של אמא עילאה, בינה, וצריך אדם להראות עצמו בן חורין. כי מוחין דאמא עילאה נקרא חירות.

חידוש הלבנה מורה על מיעוט הירח, המלכות. שאז יש אחיזה לקליפות בה. וזה נמשך עד זמן הזיווג הגדול, שהמלכות מזדווגת עם השמש פב"פ, עד שלא ניכר מיעוט בה, שעל זה מורה שלמות הלבנה בליל ט"ו (15) לחודש, שאין בה פגם. בשעה שזיווג הלבנה נמצא באור השמש בשלמות, מתאספות כל הקליפות למקום אחד, ונחבאות, וקדושות המלך מתעוררות. אז, כמ"ש, ליל שימורים הוא לה'. כלומר, שיש זיווג ז"א ומלכות בליל פסח בתכלית השלמות, עד שאין בה מיעוט. שזה רק בשעה שהמלכות עולה לאמא עילאה, וז"א לאבא עילאה. ואין כזה בכל הימים הטובים, אפילו ביום. ולומדים זה מכוח שקראה התורה לליל ט"ו בניסן בשם ליל שימורים. זה מורה שהמלכות היא במילואה כמו הלבנה בליל ט"ו, והיא שמוּרה מכל הקליפות, מחמת הזיווג הגדול דזו"ן במקום או"א.

הזיווג הגדול דזו"ן בליל פסח, משום שציוותה התורה השבתת שׂאור ועשיית קורבן פסח ביום י"ד, שלא מצאנו כזה בשום ערב יו"ט. ע"כ משמע מזה, שהוא הכשרה לזיווג שבלילה. משום זה תיקון הכלה, המלכות, הוא ביום 14, שמכשירים ומתקנים את המלכות בהשבתת שאור ועשיית הפסח, משום שבלילה של חמישה עשר, בליל פסח, נמצא יישוב הבית, זיווג דזו"ן. ואין עוד זיווג עליון כזה, כמו בליל פסח בלבד, שמלכות עולה לאמא עילאה, וז"א לאבא עילאה.

ארבע כוסות

.135 אלו ארבע כוסות של הלילה ההוא, כנגד ד' גאולות: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. כיוון שהזיווג הקדוש נמצא בלילה ההוא בכל הצדדים, בין בחכמה ובין בחסדים, והזיווג הוא בארבעה קשרים, שהם ד' מדרגות, חו"ב תו"מ, שאינן נפרדות זו מזו כשזיווג זה נמצא. ואנו מתעוררים בשמחה שלהן, ושותים כנגדן ד' כוסות, משום שזכינו בהן, כי מי שאחוז בהארת הזיווג, זוכה בכל ד' מדרגות חו"ב תו"מ. וע"כ השתנה לילה זה מכל שאר הלילות, וצריכים לעשות ולייחד השם בכל, ולשמוח בלילה הזה, משום שהוא שמחה למעלה ולמטה.

.136 ארבע אלו, חו"ב תו"מ, קוראים להם ד' גאולות, משום שהמדרגה האחרונה הזו, מלכות, נקראת גואל, המלאך הגואל. ואינה נקראת גואל, אלא ע"י מדרגה אחרת עליונה, ת"ת, העומדת עליה ומאירה לה. ות"ת אינו מוציא אליה אור, אלא בב' מדרגות שעליו, חו"ב, שת"ת מקבל מהם. נמצא שארבע אלו, חו"ב תו"מ, הם ד' גאולות, להיותם נקשרים במלכות, הנקראת גואל.

הלל בימי פסח

.137 כתוב, שבעת ימים שׂאור לא יימצא בבתיכם. והשמחה היא כל השבעה. ולמה אינם אומרים הלל שלם כל שבעת הימים של פסח, כמו בסוכות, שאומרים שמונה ימים הלל בשלמות השמחה בכל יום ויום?

.138 בפסח לא נקשרו ישראל בשלמות, כמו שנקשרו אח"כ. משום זה בלילה הראשון, שנמצא בו זיווג זו"ן, ושמחת הכול נמצאת, וישראל נקשרו בשמחה ההיא, אנו עושים שלמות וההלל שלם. אבל אח"כ, בכל ימי פסח, אע"פ שכל שבע המדרגות חג"ת נהי"מ מאירים בשבעה ימי הפסח, עד עתה עוד לא נקשרו בהם ישראל, ועוד לא עשו פריעה, שיתגלה בהם הרושם הקדוש, ולא קיבלו התורה, ולא נכנסו במדרגות חג"ת נהי"מ, שנכנסו אח"כ.

משום זה בסוכות נמצאת שלמות, אבל בפסח עוד לא זכו, ועוד לא נמצאת בהם השלמות. ואע"פ שנמצאים כל שבעת הימים, חג"ת נהי"מ דז"א, בשבעה ימי פסח, אינם בגלוי, וישראל עוד לא נקשרו בהם כראוי, עד לאחר מתן תורה.

.139 ע"כ שמחת הכול ושלמות ההלל הן בלילה הראשון של פסח, משום אותו החלק שישראל נקשרו בו. כיוון שבלילה ההוא נמצא הזיווג, וכל הקשר של המדרגות כולן שנגלו, נמצא מצד הזיווג, מצד התעוררות של מעלה, ולא מצד ישראל. וכשהזיווג דז"א נמצא במלכות, נמצאות ב' מדרגות חו"ב עומדות ג"כ עליה. וכשאלו נמצאות, הרי כל הגוף, כל קומת ז"א, נמצא עימהם. ואז הוא שלמות הכול ושמחת הכול, וההלל נשלם. כי אז התעטרה הלבנה, המלכות, בכל. אבל לא לאחר הלילה הראשון, שכל יום משבעת הימים חג"ת נהי"מ נמצא, וישראל עוד לא זכו בהם. הרי אין ההלל שלם, כמו בזמנים אחרים.

במדבר

פרשת נשוא

ערב רב

.100 וערב רב, הם כמ"ש, ויַרְא העם וינועו ויעמדו מרחוק. כך יהיו רחוקים מהגאולה, ויִראו את תלמידי החכמים והעם הקדוש בכל הכבוד הזה. והם יהיו רחוקים מהם. ואם ירצו להתחבר עימהם, כתוב, לא תיגע בו יד, כי סָקוֹל ייסקל או יָרׂה יִיָרה.

בזמן ההוא יתקיים בישראל הכתוב, ה' בדד ינחנו ואין עימו אל נכר. ואין מקבלים גֵרים לימות המשיח. וכתוב, ורשעים בחושך יידָמו. אלו הם ערב רב. ומשום זה אמר הנביא עליהם, ואל אדמת ישראל לא יבואו.

.101 אמר אליהו למשה, השעה לעלות למעלה ולהביא הגאולה השלמה, אמור אתה עליי בשבועה, כלומר שתשביעני למהר הגאולה. כי בשבילך אני רוצה לעלות. כי נתן לי הקב"ה רשות, להתגלות לך בבית האסורים שלך, בקבורה שלך, ולעשות עימך טוב, כי אתה מחוֹלָל מעוונות העם, שהוא ביניהם כמו בבית האסורים, כמ"ש, והוא מחוֹלָל מפשעינו.

.102 אמר לו משה, בשבועה עליך בשם הוי"ה, שלא תאחר הגאולה בכל יכולתך, כי אני נמצא בצער רב. כי עליי כתוב, וייפן כה וכה וירא כי אין איש, עוזר לי. להוציא אותי מהצער הזה, מהקבורה הזו, שכתוב עליי, וייתן את רשעים קִברוֹ. ואינם מכירים אותי, ואני נחשב בעיניהם, בין הערב רב הרשעים, ככלב מת שסרח ביניהם. כי חכמת סופרים תסרח ביניהם בכל עיר ועיר, ובכל מקום שישראל מפוזרים ביניהם בין המלוכות.

ונעשו הערב רב רועים על ישראל, שהם צאן הקב"ה, שכתוב עליהם, ואַתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם. ואין להם יכולת לעשות טוב עם תלמידי חכמים.

כי משה רבנו, הוא התורה והדעת הפנימית, שלא תתגלה אלא בגאולה השלמה, ועד אז כתוב עליו, והוא מחולל מפשעינו. כי התורה, משה, התחללה ונעשתה חלולה, כי נעלמה הפנימיות שבה, ולא נשארה לנו אלא רק החיצוניות.

ואני נחשב בעיניהם, בין הערב רב הרשעים, ככלב מת שסרח. כלומר, שהם מתרחקים מפנימיות התורה, כמו שמתרחקים מסירחון. שעליה נאמר, וחכמת סופרים תסרח.

.103 ואנשי חיל ויראי חטא מסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו. והערב רב מחרימים אותם ביניהם. ובמקומות רבים אין נותנים להם אלא רק דבר קצוב, באופן שלא תהיה תקומה לנפילה שלהם, ואפילו חיי שעה. וכל החכמים ואנשי חיל ויראי חטא, נמצאים בצער בדוחק וביגון, ונחשבים ככלבים. כמ"ש, בני ציון היקרים המסולאים בפז, איכה נחשבו לנִבלֵי חֶרשׂ בראש כל חוצות. שאינם מוצאים אכסניה ביניהם.

.104 ואלו הערב רב, הם עשירים, בשלווה, בשמחה, בלי צער ובלי יגון כלל, גזלנים בעלי שוחד, שהם דיינים ראשי העם. כי מלאה הארץ חמס מפניהם. עליהם כתוב, היו צריהָ לראש. אמר משה לאליהו, בשבועה עליך, פעם שנייה, בחי ה' צבאות אלקי ישראל יושב הכרובים, שכל אלו הדברים לא ייפלו מפיך ובכל יכולתך תאמר אותם לפני הקב"ה, ולהראות הדוחק שלהם.

פרשת בהעלותך

אשרי העם יודעי תרועה

.5 אשריהם ישראל, שהקב"ה נתן להם התורה הקדושה, ולימד אותם דרכיו להתדבק בו, ולשמור מצוות התורה, לזכות בהם לעוה"ב. וקירב אותם בשעה שיצאו ממצרים, כי אז הוציא אותם מרשות אחרת, והעלה אותם להתאחד בשמו, ואז נקראו בני ישראל בני חורין מכל, שלא ישבו תחת רשות אחרת, והעלה אותם להתאחד בשמו העולה על הכול, השולט על העליונים והתחתונים.

.6 מתוך אהבתם קרא להם, בנִי בכורִי ישראל, כעין שלמעלה, כמו ז"א, הנקרא בכור. והרג כל בכור שלמעלה ולמטה, מס"א. וכדי להוציא אותם, התיר קשרים ואסורים של עליונים ותחתונים, שעשו המצרים, שלא יוכלו ישראל לצאת ממצרים. ועשה אותם בני חורין מכל.

וע"כ לא רצה הקב"ה להוציא אותם ע"י מלאך ולא ע"י שׂרף, אלא הוא עצמו. ועוד, כי הוא ידע להבחין בין בכור ובין שאינו בכור, ולדעת הכול, ולהתיר אסורים. ואינם ברשות שליח אחר, אלא בידו.

.7 בלילה ההוא שרצה הקב"ה להרוג כל אלו הבכורים, בשעה שהחשיך הלילה, באו מזמרים לזמר לפניו. אמר להם הקב"ה, אין הזמן לומר שירה, כי שירה אחרת מזמרים בניי בארץ. בשעה שנחלק הלילה, התעורר רוח צפון, והקב"ה עשה אז נקמות לישראל.

וישראל מזמרים שירה בקול רם. ואז עשה אותם בני חורין מכל. ומלאכים עליונים, וכל המחנות העליונים, כולם היו מקשיבים לקולם של ישראל, אחר שנימולו, ורשמו בתיהם מאותו הדם, ומדם הפסח, בג' רשימות, על המשקוף ועל שתי המזוזות.

.8 מהו הטעם, שרשמו הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות? משום שהוא רושם קדוש. והמחבל, כשיצא וראה אותו הדם, שהיה רשום על הפתח, ריחם על ישראל. כמ"ש, ופָסח ה' על הפתח ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם.

ואם הקב"ה בא והרג בארץ מצרים ולא שליח אחר, למה הרושם הזה שעל הפתח? הרי הכול גלוי לפניו? ועוד, מהו שכתוב, ולא ייתן המשחית? משמע, שהוא שליח. הלוא היה צריך לכתוב, ולא ישחית?

.9 אלא ודאי כך הוא. כמ"ש, וה' היכה כל בכור. וה', מורה הוא ובית דינו, ז"א ומלכות. ובית דינו הזה נמצא כאן. וע"כ כתוב, המשחית. ובכל מקום צריכים להראות מעשה למטה, כדי לעורר כנגדו למעלה, להינצל.

ובגלל זה היו צריכים לתת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, כדי לעורר עליהם הרחמים למעלה. כי כעין זה הם הקורבנות על המזבח, כדי שלא יהיה נמצא משחית.

.10 זהו מעשה בקורבנות. ובזמן שלא צריך זה, כגון ברה"ש, שהוא יום הדין, ובעלי לשון הרע עומדים לקטרג על ישראל, אין מספיקים קורבנות בלבד, אלא צריכים גם דיבורים, שהם תפילות ובקשות. וצריכים להראות מעשה, בשופר. כדי לעורר שופר אחר, בינה.

ואנו מוציאים בקול השופר הזה רחמים ודין יחד, כמו ששופר עליון, בינה, הוציא קול, ז"א, שהוא כלל חסד דין ורחמים יחד. כי ת"ת, שהוא ז"א, כלול מחסד מדין ומרחמים. ולעורר רחמים אנו הולכים בתקיעת שופר. ולשבור בעלי הדין, שלא ישלטו ביום ההוא. וכשהרחמים מתעוררים, כל הנרות העליונים, הספירות, מאירים מצד זה ומצד זה, מימין ומשמאל, ואז, באור פני מלך חיים.

.11 בשעה שהכוהן מתכוון להדליק נרות למטה, ומקריב קטורת הסמים, באותה שעה מאירים הנרות העליונים, הספירות, ונקשר הכול יחד. ושמחה וחדווה נמצאות בכל העולמות. כמ"ש, שמן וקטורת יְשַׂמַח לב. וע"כ כתוב, בהעלותך את הנרות.

פסח במועדו ופסח שני

.56 וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחודש הראשון לאמור, ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. מהו הטעם, שהקב"ה הזהיר את בני ישראל במדבר סיני על הפסח? והרי כבר נאמר להם במצרים.

אלא בשנה השנית היה, וישראל חשבו שהפסח אינו נוהג אלא במצרים. וכיוון שעשו אותו פעם אחת במצרים, חשבו, שלא צריך יותר. בא הקב"ה והזהיר אותם עליו, שלא יחשבו שעבר זמנו במצרים, ואין צריך יותר. ומשום זה הזהיר במדבר סיני, בשנה השנית, לתקן להם הפסח לדורי דורות.

.57 אע"פ שהזהיר אותם במצרים, ציווה אותם עתה בפעם השנייה באותו המקום שכל מצוות התורה ניתנו בו. ומהו שכתוב, בשנה השנית בחודש הראשון? סוד עליון הוא. יש אחד שנקרא שנה, ויש אחד שנקרא חודש. חודש הוא הלבנה, המלכות. שנה זה השמש, ז"א, המאיר ללבנה.

בשנה השנית בחודש הראשון, מורה על זיווג ז"א ומלכות, הנקראים שנה וחודש, במקום מדבר סיני, שהוא זיווג שני לאחר יציאת מצרים. שזה היה בזמן שכל מצוות התורה נמסרו בו. כי ע"י זיווג זו"ן שבמדבר סיני ניתנו כל מצוות התורה.

.58 אוי לאותו אדם, שאומר, כי התורה באה לספר סיפורים בפשטות, ודברי הדיוט של עשיו ולבן וכדומה. כי א"כ, אפילו בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט, ועוד יותר יפים מהם.

ואם התורה באה להראות דברי העולם, אפילו שליטי העולם יש ביניהם דברים מעולים יותר. א"כ נלך אחריהם ונעשה מהם תורה, כאותו האופן. אלא שכל דברי התורה הם סודות עליונים.

.59 העולם העליון והעולם התחתון, במשקל אחד נשקלו. ישראל למטה כנגד מלאכים עליונים למעלה. מלאכים עליונים, כתוב בהם, עושה מלאכיו רוחות. ובשעה שיורדים למטה, מתלבשים בלבוש של העוה"ז. ואם לא היו מתלבשים בלבוש כעין העוה"ז, לא היו יכולים לעמוד בעוה"ז, והעולם לא היה סובל אותם.

ואם במלאכים כך, התורה שבראה את המלאכים ואת כל העולמות, והם מתקיימים בגללה, על אחת כמה וכמה, כיוון שירדה לעוה"ז, אם לא הייתה מתלבשת באלו הלבושים שבעוה"ז, שהם הסיפורים ודברי הדיוט, לא היה יכול העולם לסבול.

.60 וע"כ הסיפור הזה שבתורה הוא לבושה של התורה. מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש, ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעוה"ב. משום זה אמר דוד, גל עיניי ואביטה נפלאות מתורתך. להביט במה שמתחת ללבושה של התורה.

.61 יש לבוש הנראה לכל. ואלו הטיפשים, כשרואים אדם לבוש יפה, שנראה להם הדוּר בלבושו, אין מסתכלים יותר, ודנים אותו ע"פ לבושו ההדור. ומחשיבים את הלבוש כגוף האדם, ומחשיבים גוף האדם כמו נשמתו.

.62 כעין זה היא התורה. יש לה גוף, והוא מצוות התורה, הנקראות גופי תורה. הגוף הזה מתלבש בלבושים, שהם סיפורים של עוה"ז. הטיפשים שבעולם, אינם מסתכלים אלא בלבוש ההוא, שהוא סיפור התורה. ואינם יודעים יותר, ואינם מסתכלים במה שיש תחת הלבוש ההוא.

אלו שיודעים יותר, אינם מסתכלים בלבוש, אלא בגוף, שהוא תחת הלבוש ההוא. החכמים, עבדי המלך העליון, אותם שעמדו בהר סיני, אינם מסתכלים אלא בנשמה שבתורה, שהיא עיקר הכול, תורה ממש. ולעת"ל, עתידים להסתכל בנשמה של הנשמה שבתורה.

.63 אף כך הוא למעלה, שיש לבוש, גוף, נשמה, ונשמה לנשמה. השמיים וצבאם הם הלבוש, וכנ"י, המלכות, היא הגוף המקבל הנשמה, שהיא תפארת ישראל, ז"א. וע"כ המלכות היא גוף לנשמה. כי ז"א מתלבש בה כמו נשמה בגוף.

הנשמה, תפארת ישראל, היא התורה ממש, נשמת התורה, שבה מסתכלים החכמים. ונשמה לנשמה הוא עתיקא קדישא, שבו יסתכלו לעת"ל. והכול אחוז זה בזה, שעתיקא קדישא מתלבש בז"א, וז"א מתלבש במלכות, ומלכות בעולמות בי"ע וכל צבאם.

.64 אוי לאלו הרשעים, האומרים שהתורה אינה יותר מסיפור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר. אשריהם הצדיקים, המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש הזה. וע"כ צריכים להסתכל במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הסיפורים הם לבושים.

פסח שני

.65 ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. מהו שכתוב, ויעשו? היה צריך לומר, ויאכלו. אלא, כל מי שמראה מעשה למטה כראוי, הוא כאילו עושה אותו למעלה, כיוון שבזכותו התעורר הדבר למעלה, הוא, כביכול, כאילו עושה אותו.

.66 איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם. איש איש פעמיים, למה? אלא, איש שהוא איש, שראוי לקבל נשמה עליונה, ופגם עצמו, שאין השכינה שורה עליו, משום שטימא את עצמו. איש איש, פירושו, שראוי להיות איש, והוא טימא את עצמו, שלא תשרה עליו קדושה של מעלה.

.67 או בדרך רחוקה. אחד מעשרה מקומות, שהם מנוקדים בתורה. וכולם באים להראות איזה דבר. ולמה יש נקודה על האות ה' של המילה, רחוקה?

משום שאדם שמטמא את עצמו, מטמאים אותו למעלה. כיוון שמטמאים אותו למעלה, הרי הוא בדרך רחוקה מאותו המקום והדרך, שזרע ישראל אחוזים בו. כי הוא אחוז בדרך רחוקה, שהתרחק מלהתקרב לכם, לישראל, ולהתקשר בכם, כמו שאתם מתקשרים. וע"כ כתוב, בדרך רחוקה לכם, בנקודה על אות ה' של רחוקה. להורות שהכוונה היא על ס"א, הרחוקה מקדושה.

.68 והרי כתוב, כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה. משמע שהם ב' דברים. ואיך ייתכן, שהם דבר אחד, אשר הטומאה גרמה לו לדרך רחוקה? אלא, טמא לנפש, פירושו, מטרם שטימאו אותו מלמעלה. ובדרך רחוקה, פירושו, אחר שטימאו אותו למעלה, ונפל לדרך רחוקה, לס"א. ומשמע, שהן זה והן זה, לא תשרה עליו הקדושה שלמעלה, ולא יעשו הפסח בזמן שישראל עושים אותו.

.69 ובחודש השני אינו עושה הפסח, אם אינו מתקן עצמו. אלא אחר שנטהר ותיקן את עצמו, יש לו חודש שני לעשות הפסח. מכאן, כל אדם שמטהר עצמו, מטהרים אותו מלמעלה.

.70 ואינו נמצא במדרגה עליונה יותר בחודש השני. כי ישראל זרע קדוש, העושים הפסח בזמנו, לוקחים הלבנה והשמש, מלכות וז"א כאחד. ומי שלוקח היסוד בתחילה, הוא לוקח הבניין. מהו היסוד? זהו לא היסוד העליון של צדיק העולם, יסוד דז"א. אלא היסוד של אבן טובה, המלכות, כמ"ש, אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה.

כי זוהי אבן ששורֶה עליה ז"א. ומי שלוקח היסוד בתחילה, את המלכות, שהיא יסוד, שעליה נבנים כל הספירות דז"א, הוא לוקח גם הבניין, שהם כל הספירות דז"א שעליה. כי המלכות היא פתח לז"א.

.71 ודאי גם בחודש השני לוקח המלכות וז"א כאחד, כמו בפסח ראשון. אבל הוא אינו שווה, כמי שלוקח הפסח בזמנו. מהו הטעם? משום שזה הלוקח הפסח בזמנו, מקבל מלמטה למעלה, ואינו יורד. משום שמעלים בקודש ואין מורידים. וזה שלוקח הפסח אחר זמנו, יורד מלמעלה למטה. משום זה הם שווים בכל ואינם שווים. כי זה עולה ואינו יורד, וזה יורד ואינו עולה.

משום זה, מי שמקריב הפסח במועדו, הוא יותר משובח. אשריהם ישראל שזוכים בכל, כי זוכים בתורה. וכל מי שזוכה בתורה, זוכה בשם הקדוש. אשריהם ישראל בעוה"ז ובעוה"ב.

החודש הראשון ימין, והחודש השני שמאל. ופסח הוא המוחין דהארת חכמה, ששורשם בקו שמאל דבינה. וצריכים לקחת אותם מקו ימין, שהוא החודש הראשון, שאז הזמן להקריב הפסח. ואז מעלים בקודש, והאורות מתרבים והולכים כדרך הקדושה.

אבל המקריב בחודש השני, שלוקח המוחין דפסח מקו השמאל, אז האורות מתמעטים ויורדים כדרך פָּרֵי החג. משום שזה הלוקח הפסח בזמנו, מקבל מלמטה למעלה, שאורותיו הולכים ומתרבים כדרך האורות המתוקנים בקדושה, שכן דרך הימין. ואינו יורד, שאין האורות מתמעטים. וזה שלוקח הפסח אחר זמנו, יורד מלמעלה למטה, שמוריד חשיבות האורות מלמעלה למטה. כלומר שהולכים ומתמעטים כמו פרי החג, משום שלוקח אותם מקו שמאל, שהוא החודש השני.

.72 מצווה שיעשו פסח שני, על אלו שלא יכלו לעשות הפסח במועדו, שהיו בדרך רחוקה, או שנטמאו בטומאה אחרת. ואם הפסח, עניין האמונה שישראל נכנסו בה, שולט בחודש ניסן, שאז הוא הזמן לשמחה, איך אלו שלא יכלו לעשות אותו במועדו, או שנטמאו, יכולים לעשות הפסח בחודש השני, הרי עבר זמנו?

.73 אלא כיוון שכנ"י, המלכות, מתעטרת בעטרות שלה, במוחין דג"ר, בחודש ניסן, אינה מסירה הכתרים והעטרות ממנה כל שלושים יום. וכל אלו שלושים יום, מיום שיצאו ישראל מפסח, יושבת המטרוניתא בעטרותיה, וכל צבאותיה בשמחה.

ומי שרוצה לראות המטרוניתא, יכול לראות. ובארבעה עשר לחודש השני, הכרוז קורא, כל מי שלא היה יכול לראות המטרוניתא, יבוא ויראה, מטרם שננעלו השערים. כי משם עד שבעה ימים השערים פתוחים. מכאן והלאה סוגרים השערים. ועל זה מביאים פסח שני.

.74 מצווה לשחוט הפסח בזמנו. והמצווה שאחריה, פסח ראשון ופסח שני, לאכול אותם כמשפטם. והטמאים יהיו נדחים לפסח שני, שהיא מצווה שלישית. יש בני אדם, שהם כמו חולין של טהרה, מצד מיכאל. וכמו חולין מהקדוש, כגון בשר קודש. והם מצד גבריאל. שמיכאל וגבריאל הם כוהן ולוי, חו"ג. ויש בני אדם שהם כמו ימים טובים, והם קודש קודשים.

.75 השכינה היא פסח ראשון, מצד הימין. כי החודש הראשון הוא קו ימין. ופסח שני משמאל. כי החודש השני הוא קו שמאל. כי ניסן ואייר הם חו"ג, פסח ראשון מימין, ששם החכמה, כי החכמה הוא בקו ימין. פסח שני הוא בשמאל, ששם בינה, כי הבינה היא בקו שמאל. ומשום שבגבורה, בקו שמאל, עוברת כל אש זרה, שהיא כקש ותבן כלפי אש הגבורה, ע"כ נדחים הטמאים לפסח שני.

פרשת שלח לך

לידת משה

.309 כמה מאושרים הם ישראל, שהקב"ה רוצה בכבודם על כל בני העולם, ונתן להם התורה הקדושה, ונתן להם נביאים נאמנים, המנהיגים אותם בתורה בדרך אמת.

.310 כל נביאים ונביאים שהקב"ה הקים לישראל, כולם נגלה הקב"ה עליהם במדרגות עליונות קדושות, וראו זיו הכבוד הקדוש של המלך ממקום עליון. אבל לא קרוב כמשה, שהיה קרוב למלך יותר מכולם, כי חלקו היה מאושר יותר מכל בני העולם. שעליו כתוב, פה אל פה אדבר בו ומראֶה ולא בחידות. ושאר הנביאים היו רואים ממקום רחוק, כמ"ש, מרחוק ה' נראָה לי.

.311 כתוב, וילך איש מבית לוי וייקח את בת לוי. וילך איש, הקב"ה, ז"א. מבית לוי, זה הקב"ה, שהלך מהמקום, שחכמה עליונה, וזוהר, בינה עליונה, מתחברים יחד ואינם נפרדים לעולם. לוי, מלשון דבקות, מלשון לוָויוֹת.

מבית לוי, פירושו, שהלווייתן, יסוד דז"א, הִשרה כל שמחה בעולם. לוי, מלשון לווייתן. כמ"ש, לווייתן זה יצרת לשחק בו.

וייקח את בת לוי, הקב"ה, שהוא המקום שאור הלבנה מאיר, המלכות. ופירוש הכתוב הוא, וילך איש, ז"א, מבית לוי, או"א עילאין. וייקח את בת לוי, המלכות, שז"א השפיע אורות דאו"א עילאין אל המלכות.

.312 ותהר האישה ותלד בן. האישה, המלכות. בתחילה קרא לה בת לוי, ועתה אישה. אישה, מטרם שנישאת נקראת בת פלוני, ואחר שנישאת נקראת אישה. אף כאן, בת ואישה מדרגה אחת, מלכות, אלא מטרם שלקח אותה לזיווג נקראת בת לוי, ואח"כ אישה.

.313 ותִצְפּנהו שלושה ירחים. אלו הם ג' ירחים, שדין קשה שורה בעולם: תמוז, אב, טבת. וע"כ השכינה הצפינה אותו. שמטרם שירד משה לעולם, היה נמצא למעלה, וע"כ התחברה עימו השכינה מיום שנולד, ושמרה אותו. הרוחות של הצדיקים נמצאים למעלה מטרם שיירדו לעולם.

.314 ולא יָכלה עוד הַצפינוֹ, ותיקח לו תיבת גוֹמֶא ותַחְמְרה בַּחֵמר ובזפת. שציפתה אותו בסימנים, שיהיה נשמר מאלו דגי הים, מלאכים עליונים, השטים בים הגדול. כמ"ש, שָׁם רֶמשׂ ואין מִספָּר. וכיסתה אותו, שיהיה נשמר מהם, בציפוי מצד יובֵל המכובד, בינה, בב' גוונים לבן ושחור, חמר וזפת. כנגד ב' קווים ימין ושמאל.

זפת הוא שמאל, אלא שמעורב עם המלכות דמדה"ד, וע"כ האדום שבשמאל נעשה שחור. שהשחור הזה, אדום הוא, אלא שלקה. והניחה את משה לשוט ביניהם, בין המלאכים, ולהיות נודע ביניהם, משום שהוא עתיד לעלות ביניהם בזמן אחר, לקבל התורה.

.315 ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, ונערותיה הולכות על יד היאור. בת פרעה, שבאה מצד שמאל של דין הקשה. כתוב, לרחוץ על היאור, ולא על הים. כי הים רומז על המלכות, אבל היאור הוא דין קשה מצד השמאל, שהמצרים עשו אותו אלוהים שלהם. הרי כתוב, ומַטְך אשר הכית בו את היאור, ומשה לא היכה אלא הים, האם קרא לו הכתוב יאור, ואינו בדיוק יאור? אלא יאור הוא, שהיכה אותו אהרון ע"י משה, ושׂם אותו הכתוב, כאילו משה היכה אותו.

.316 וכתוב, ויימָלא שבעת ימים אחרי הכּוֹת ה' את היאור, אע"פ שאהרון היכה אותו, אלא משום שבא מצד הקב"ה, שציווה אותו, קרא לו הכתוב, הכות ה'. ואח"כ קרא לו ע"ש משה, מאותו הטעם. ונערותיה הולכות, הן שאר המחנות הבאים מצד שמאל הזה.

.317 ותִפתח ותִרְאֵהו את הילד. האם לא, ותֵרֶא, היה צריך לומר? אין דבר בתורה, או אות אחת בתורה, שאין בה סודות עליונים ומכובדים. רושם של המלך והמטרוניתא, ז"א ומלכות, ו"ה דהוי"ה, נמצא בו, והם הרושם של ו"ה הנוסף על ותרא. וע"כ כתוב, ותראהו. מיד, ותחמול עליו.

עד כאן למעלה, בעולמות עליונים. מכאן והלאה מדבר הזוהר למטה, בעוה"ז. חוץ מבכתוב הזה, שכתוב, ותֵיתַצַב אחותו מרחוק. אחותו של ז"א, שקרא לכנ"י אחותי, כמ"ש, פתחי לי אחותי. מרחוק, כמ"ש, מרחוק ה' נראה לי. ופירוש הכתוב, ותיתצב אחותו של ז"א, המלכות, על משה, מרחוק, שנראית למשה אז מרחוק.

.318 משמע מכל המאמר הזה, שאֵלו הצדיקים, מטרם שיורדים לעולם, הם נודעים לכל למעלה. וזהו לכל הצדיקים, וכש"כ משה. ומשמע שנשמותיהם של צדיקים נמשכות ממקום עליון, כי מבית לוי רומז, חו"ב עליונים. משמע שיש אב ואם לנשמה, כמו שיש אב ואם לגוף בארץ, כי איש זה ז"א, ובת לוי, זוהי המלכות, שמזיווגם נולדה נשמת משה.

.319 ומשמע שבכל הצדדים, בין למעלה, שהם זו"ן, ובין למטה, שהם או"א דעוה"ז, הכול בא ונמצא מזכר ומנוקבא. וכן ביארו הכתוב, תוצֵא הארץ נפש חיה. הארץ, כנ"י, המלכות. נפש חיה, נפש דאדה"ר, העליון. כי המלכות היא אם של נפשו של אדה"ר.

.320 אשרי חלקו של משה, נביא הנאמן על כל שאר הנביאים שבעולם. משום זה כשנפטר מהעולם, לא התעסק בו חוץ מהקב"ה, שהעלה אותו למחיצתו. וע"כ עלה משה בנבואה עליונה ובמדרגות מכובדות, מכל נביאי העולם. ושאר הנביאים ראו מאחורי קירות רבים.

פרשת פינחס

חג הפסח

(קטע מתוך המאמר)

.721 בארבעה עשר יום לחודש, פסח לה'. שׂה לקורבן פסח, למה? היראה של המצרים ואלוהים שלהם היה שה, משום שהמצרים עובדים למזל טלה. ומשום זה עובדים לשה.

כתוב, הן נִזְבּח את תועבת מצרים. מהו תועבת מצרים? האם על ששונאים אותו, כתוב, תועבת מצרים? אלא, יראת המצרים ואלוה שלהם נקרא תועבת מצרים. כמ"ש, כתועבות הגויים, שפירושו, היראה של הגויים.

.722 חכמתו של יוסף, שכתוב, ומִקְצֵה אחָיו לקח חמישה אנשים, ולימד אותם לומר, אנשי מִקְנֶה היו עבדיך. והייתכן שמלך שהיה שולט על הארץ, והוא אב אל המלך, יעשה כזאת, שיעשה לאחיו שישנאו אותם המצרים ולא יחשיבו אותם? שהרי תועבת מצרים כל רועה צאן. אלא ודאי, תועבת מצרים, היראה והאלוה שלהם נקרא כך. וע"כ כתוב, הן נזבח את תועבת מצרים, שהוא האלוה שלהם.

.723 אמר יוסף, כל מיטב מצרים היא ארץ רעמסס, ואותה הארץ, הבדילו בשביל האלוה שלהם, הצאן, שירעה וילך שם בכל תענוגי העולם. וכל המצרים החשיבו אלו שרוֹעים את אלוהיהם כמו אלוהיהם. אמר, אעשה לאחיי שיירשו אותה ארץ, וישתחוו להם המצרים, ויחשיבו אותם כראוי. כמ"ש, כי תועבת מצרים כל רועה צאן. שיחשיבו אותם, משום זה, כאלוהיהם.

.724 כמו שהקב"ה נפרע מאלו העובדים עבודה זרה, כך הוא נפרע מעבודה זרה עצמה. וא"כ, איך עשה יוסף את אֶחיו עבודה זרה, שהמצרים ישתחוו להם כמו לאלוהיהם? לא עשה יוסף את אחיו עבודה זרה, אלא עשה אותם שישלטו על עבודה זרה של המצרים, ולהכניע העבודה זרה שלהם תחת ידי אחיו, ושיכו אותם במקל.

אמר יוסף, אם ישלטו אחיי על עבודה זרה שלהם, כש"כ שישלטו עליהם עצמם, ומשום זה הושיבם במיטב הארץ, והִשליטם על כל הארץ.

.725 השה לפסח, משום שהיראה של המצרים ואלוה שלהם, היה שה. אמר הקב"ה, מבעשור לחודש קחו האלוה של המצרים, ותִפסו אותו, ויהיה אסור ותפוס בתפיסה שלכם יום אחד ושניים ושלושה, וביום הרביעי הוציאו אותו לדין, והתקבצו עליו.

.726 ובשעה שהמצרים היו שומעים קול יראתם, שתפוס בתפיסה של ישראל, ולא יכלו להצילו, היו בוכים, והיה קשה עליהם, כאילו הם עצמם נעקדו להיהרג. אמר הקב"ה, יהיה תפוס ברשותכם יום אחר יום ארבעה ימים, כדי שיראו המצרים אותו כשהוא אסור, וביום הרביעי הוציאוהו להורגו. ויראו המצרים, איך אתם עושים בו דין. ואלו הדינים שהיו עושים ביראתם, היו קשים להם יותר מכל המכות שהביא עליהם הקב"ה.

.727 אח"כ דנים אותו באש, כמ"ש, פסילי אלוהיהם תשרפון באש. אמר הקב"ה, אל תאכלו ממנו נא. שלא יאמרו המצרים, שברצון ובתשוקה אל אלוה שלנו אוכלים אותו כך, בלתי נצלה כל צורכו, אלא הַתקינו אותו צלי. ולא מבושל, כי אילו יהיה מבושל, יהיה מכוסה בסיר תחת המים, ולא יראו אותו. אלא התיקון שלו, שיראו אותו שנשרף באש, משום שריחו מתפשט למרחוק.

.728 ראשו כפוף עליו על כרעיו, שלא יאמרו, שחיה או דבר אחר הוא, אלא שיכירו אותו, שהוא האלוה שלהם. שלא יאכלו אותו בתאווה, אלא על השובע, בדרך קלון וביזיון. עצם לא תשברו בו, אלא שיראו עצמותיו מוטלות בשוּק, ולא יוכלו להצילו. וע"כ כתוב, ובאלוהיהם עשה ה' שפטים, דינים רבים. ומַקֶלכֶם ביֶדכֶם, ולא חרב ורומח ושאר כלי מלחמה. להראות, שאינכם יראים מפניהם.

.729 המצרים היו עובדים למזל טלה, ומשום זה עבדו לשה. א"כ, הלוא לטלה קטן היו צריכים לעבוד, ולא לשה. אלא לַכּׂל היו עובדים, אלא מזל טלה יורד ועולה, פעם נראה כטלה, ופעם כשה גדול. ומשום זה היו עובדים לכל.

כל בהמה גדולה הייתה אלוה שלהם, וע"כ הרג הקב"ה כל בכור בהמה. שהיו מדרגות שלמעלה, כוחות רוחניים עליונים של הטומאה, שנקראים בכור בהמה. וע"כ היו עובדים להם.

.730 כתוב, כל מַחְמֶצֶת לא תאכֵלו. וכתוב, ולא ייאכל חמץ. השינוי בין מחמצת לחמץ, שחמץ זכר, ומחמצת נקבה. למה לא כתוב גם בחמץ, לא תאכלו? אלא הנקבה דקליפות, שהיא מקלקלת דרכיה ביותר, כתוב בלשון אזהרה, לא תאכלו. אבל הזכר דקליפות, הנאחז בחוט של טהרה יותר מהנקבה, כתוב בלשון בקשה, לא ייאכל, ולא לשון אזהרה וציווי. וע"כ כתוב כאן, לא ייאכל, וכאן, לא תאכלו.

.731 והרי כתוב, לא תאכל עליו חמץ, הרי שגם בחמץ, שהוא זכר דקליפה, כתוב ג"כ לשון אזהרה? אלא הִרבּה הכתוב מילים יתרות לכבוד הקורבן, ע"כ כתוב, לא תאכל. אבל בתחילה כתוב בחמץ לשון בקשה, לא ייאכל. אבל אח"כ, במחמצת כתוב באזהרה, לא תאכלו. כי הנקבה דקליפות קשה מזכר דקליפה. ונקראת מחמצת, משום שריח מוות יש שם.

חמץ רומז על זכר, וע"כ לא נרמז בו מוות. מחמצת נקבה. וכתוב, רגליה יורדות מוות. ע"כ בראש המילה מחמצת, ובסופה, תמצא אותיות מת. משום זה, מי שאוכל חמץ בפסח, הנקבה מקדימה לו המוות, ויידע, שהוא מת בעוה"ז ובעוה"ב. כמ"ש, ונכרתה הנפש ההיא.

.732 למה נקראת מצה? שַׁד"י, פירושו, מי שאמר לעולמו די, יאמר לצרותינו די. כלומר, שמבריח הדינים והצרות ממנו. אף מצה כך, משום שהיא מכריע ומכניע, שמבריחה כל הצדדים הרעים, ועושה מריבה בהם, כעין השם שד"י של המזוזה, שמבריח שדים ומזיקים שבשער. אף כך מצה מבריחה אותם מכל משכנות הקדושה, ועושה מריבה וקטטה בהם, כמ"ש, מסה ומריבה. ע"כ כתוב השם מצה. והרי מסה היא עם סמך ולא עם צ', אלא תרגומו של מסה, היא מָצוּתָא. ע"כ נקרא מצה, עם צ'.

.733 כמו הלשון שהוא מקל לכל אנשי הבית, כי מייסר אותם בלשונו, ודומה עליהם כאילו מייסר אותם עם מקל. והלשון הוא אות ו', ז"א, הוי"ה. והוא מטֶה שבו עשר אותיות, כי הוי"ה במילוי היא עשר אותיות, יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ובו היכה הקב"ה על ידו עשר מכות.

ומשום שכל המכות היו מצד אותיות ה' ה' של השם הוי"ה, ע"כ אומר רבי עקיבא בהגדה של פסח, מִנַין שכל מכה ומכה, שהביא הקב"ה על המצרים במצרים, הייתה של חמש מכות? ואות ה' עולה באות י' לחמישים מכות. וחמש פעמים חמישים הן ר"נ (250). ומשום זה נאמר, ועל הים לָקו ר"נ מכות.

.734 כל מיטב ארץ מצרים הוא רעמסס. ואותה ארץ הבדילו לאלוה שלהם, לרעות וללכת בכל תענוגי העולם. וכל המצרים החשיבו את אלו שרועים את אלוהיהם כמו אלוהיהם. וזהו שביקש יוסף מפרעה את ארץ רעמסס לרעות צאנם, כדי להשליט אחָיו על אלוהי מצרים, שיהיו נכנעים תחת ידיהם כעבדים תחת מלכם, שיהיו כולם נכנעים תחת שם הוי"ה מצידם, ולא ישלוט בעולם אלא שם הוי"ה. ונכנעו כל השרים הממונים תחת ידו.

.735 ולהראותם, שהוא עתיד להיפרע מהם, כמ"ש, ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'. משום שהם מַטעים את הבריות ועושים עצמם אלקות. ומשום שהטלה, הממונה שלו גדול על כל הממונים של אלוהים אחרים, ציווה הקב"ה לישראל, וייקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית. והשליט אותם עליו. ותָפסו אותו תפוס בתפיסה שלהם יום ושניים ושלושה. ואח"ז הוציאו אותו לדין לעיני כל מצרים, להראות, שאלוה שלהם הוא ברשות ישראל, לעשות בו דין.

.736 משום זה כתוב, אל תאכלו ממנו נא וּבָשֵל מבושל במים, כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קִרְבּו, כדי שיהיה נידון באש צלי. וציווה להשליך עצמותיו בשוק בביזיון. משום זה כתוב, ועצם לא תשברו בו.

וציווה על היום הרביעי, שלאחר שיהיה שלושה ימים קשור, לעשות בו דין. וזה היה קשה למצרים מכל המכות, שהיכה אותם הקב"ה ע"י משה.

ולא עוד, אלא שציווה שלא לאוכלו בחשק, אלא על השובע. ומיד שרואים עצמותיו בשוק ואינם יכולים להצילו, קשה להם זה מכל. ולא עוד, אלא שכתוב בהם, ומקלכם בידכם, להכניע כל אלוהי מצרים תחת ידיהם. ומשום שאלוהיהם הם בכורות ממונים, כתוב, וה' היכה כל בכור.

.737 אחר כל זה כתוב, לא ייאכל חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. וכתוב, כל מחמצת לא תאכֵלו. אמר משה, למה ציווה שלא לאכול חמץ שבעת ימים ולאכול בהם מצה? ולמה פעם כתוב, לא ייאכל, ופעם, לא תאכלו? אלא שבעה כוכבי לכת הם, שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב ולבנה, שבע ספירות חג"ת נהי"מ, שבכלים דאחוריים דמלכות. והם מצד טו"ר, שהאור שבפְנים הוא מצה, והקליפה שמבחוץ היא חמץ.

חמץ זכר, מחמצת נקבה, זו"נ של אותו הקליפה שמבחוץ. ועל הזכר דקליפה, שאינו כל כך חמור, כתוב, לא ייאכל. ועל הנקבה דקליפה, שהיא חמורה, כתוב, לא תאכלו.

.738 המצה שמבפנים, שִׁבעת כוכבי הלכת, שמוּרה מהקליפות. והן שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך, שהן הכלים דאחוריים של המלכות דאצילות, שהחכמה מתלבשת בהם בעת גדלות המלכות. וכתוב עליהם, ושמרתם את המַצות. המצה שמורה מהקליפות, לבעלה, שהוא ו', ז"א, ו' דהוי"ה. ובו עם ו' המצה נעשית מצוה.

.739 מי ששומר אותה על י"ה, הגנוזים באותיות מ"צ מן מצה, כי בחילוף הא"ב של א"ת ב"ש, הם י"מ ה"צ, שהאות מ' של מצה מתחלפת באות י', והצ' של מצה מתחלפת בה'. שזהו, י"ה הגנוזים במ"צ של מצה.

וציווה הקב"ה לברך את המלכות בשבע ברכות בליל פסח, שבע הנערות שלה, שבעה כלים חג"ת נה"י דמלכות דאצילות מבחינת האחוריים, הנקראים: שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה.

וציווה להעביר מהם הקליפות, חמץ ומחמצת, שהם עננים חשוכים המכסים על האורות של שבעת כוכבי הלכת. שכתוב בהם, ותבואנה אל קִרְבֶּנה, ולא נודע כי באו אל קִרְבּנה ומראיהן רע, חושך כאשר בתחילה. כי כל כך חזק החושך של העננים שלהם, עד שהאורות שבשבעת כוכבי הלכת, אינם יכולים להאיר להם. ומשום זה, לא נודע כי באו אל קרבנה.

דברים

פרשת כי תצא

פסח חמץ ומצה

.134 כלים של חג הפסח, בזמן ששולט עליהם ליל שימורים, השכינה, כולם צריכים להיות שמורים, שיהיו שמורים מחמץ ומשׂאור בכל שהוא. וכל המאכלים והמשקים צריכים להיות שמורים. ומי ששומר אותם מחמץ ומשאור, גופו שמור מיצה"ר למטה, ונשמתו שמורה למעלה. וכתוב בה, לא יגוּרךָ רָע, משום שגופו נעשה קודש ונשמתו קודש קודשים. וכתוב ביצה"ר, וכל זר לא יאכל קודש. וכן, והזָר הקָרב יומת.

.135 פסח הוא זרוע ימין, אברהם, חסד, כסף מזוקק. מי שמערב בו עופרת, משקר בו. כך מי שמערב המוץ או שׂאור כלשהו במצה, הוא כאילו משקר במטבע של המלך, המלכות, שנקראת מצה. וכך מי שמערב בטיפה שלו תערובת מהביאה האסורה, או שחושב באחרת, כאילו משקר בחותם המלך, יסוד. כי זה בזה תלוי. שהעשיה למטה גורמת פגם למעלה.

זוהר חדש-א

פרשת לך לך

כימי צאתך מארץ מצרים אַרְאנו נפלאות

.105 כימי צאתך מארץ מצרים אַרְאנו נפלאות. עתיד הקב"ה לעשות גאולה לבניו, כבימים האלו ששלח הקב"ה להוציא את ישראל ממצרים, והיכה את המצרים באלו המכות בשביל ישראל, בחודש ניסן.

.106 מה ההפרש בין גאולה זו לגאולת מצרים? גאולת מצרים הייתה במלך אחד ובמלוכה אחת. כאן הגאולה היא מכל המלכים שבעולם, ומכל המלוכות שבעולם. ואז יתכבד הקב"ה בכל העולם ובכל הארץ, ויידעו כולם ממשלת הקב"ה בכל העולם, וכולם יוכו במכות עליונות כפליים משחטאו, משום שסירבו לשחרר את ישראל.

.107 וכשיידעו ממשלתו של הקב"ה, כמ"ש, והיה ה' למלך על כל הארץ. אז כולם ינדבו עצמם להקב"ה בישראל. כמ"ש, והֵביאו את כל אחיכם מכל הגויים מִנחה לה'. אז יזדמנו האבות לראות בשמחת גאולת בניהם כמקודם. כמ"ש, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

פרשת בשלח

נחש עלֵי צוּר

.11 ויאמר ה' אל משה, וּמַטְך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכתָ. חקוּק היה המטה משני צדדיו בשם הקדוש. בצד אחד היו צד הרחמים והדין באותיות חקוקות. ובצד אחד היה דין בדין, נחש עלֵי צוּר.

.12 ואתה הרֵם את מטך ונְטֵה את ידך על הים. ונטה, כלומר, ונטה בצד הזה, ששם חקוק ברחמים ובדין. וכתוב, וַיֵט משה את ידו. ולא כתוב, וישלח את ידו. כלומר, שנטה מצד אחד.

.13 ויש אומרים, שנחש עלי צור היה חקוק מקודם לכן, כי בסנה נחקק, כמ"ש, וישליכהו ארצה ויהי לנחש, באותה שעה נחקק על המטה, נחש עלי צור.

.14 רצה הקב"ה ששמותיו שהיו חקוקים במטה יעשו אותות. שני אותות נעשו בים באותו הצד שנטה משה ברחמים ובדין:

א. שבקע הים לישראל בי"ב (12) שבילים.

ב. שהשיב הים בדין על המצרים, והטביע אותם בתהום. כמ"ש, ויָשֶׁב ה' עליהם את מי הים.

כל הגאולות באות מכוח קו האמצעי. לפיכך כשרצה הקב"ה שמשה יוציא את ישראל ממצרים, מסר לו המטה, שכל הכוחות והפעולות שבקו האמצעי חקוקים בו. ולפיכך חקק הקב"ה במטה את כל ג' הקווים. שהם שמותיו של הקב"ה, אל אלקים הוי"ה.

ויאמר אליו ה', מה זה בידך. ויאמר, מטה. שזה המשכת קו ימין אל מטה משה, חסדים בלי חכמה. ונקרא מטֶה, שהוא מטה כלפי חסד. שקו ימין נעשה ע"י עליית המלכות לבינה.

ויאמר, השליכהו ארצה. שיוציא עתה את המלכות מבינה, למקום המלכות, ארץ, שעם זה חוזרים בינה ותו"מ אל המדרגה, והארת החכמה שבשמאל, קו השמאל מבחינת הדינים שבו, מכונה נחש. כמ"ש, ויהי לנחש. שע"י זה שהוציא הדינים של מלכות מבינה והשליך אותם למקומה לארץ, יצא קו השמאל, שהדינים שלו מכונים נחש, במחלוקת על קו הימין.

ואז, ויָנָס משה מפניו, שלא יכול לסבול הדינים דשמאל, וינס מהם. ובזה נחקק קו השמאל במטה.

ואז, ויאמר ה' אל משה, שלח ידך ואחוֹז בזנבו, כי בסיום הדינים של קו השמאל יוצאים הדינים דמנעולא, הדינים שבמסך של מלכות דמדה"ד, כמ"ש, לַפתח חטאת רובץ.

ואחוֹז בזנבו, שיעורר מדה"ד דמנעולא, הממעט את החכמה שבשמאל, שע"י זה יתייחד השמאל עם הימין, שבזה נשלמים שניהם, אלא שהחסד שבימין מאיר מלמעלה למטה, והחכמה שבשמאל מאירה רק מלמטה למעלה, שהיא ו"ק דחכמה.

גם נודע, שקו האמצעי מעורר שתי פעולות, כדי למעט הג"ר דשמאל: בתחילה מעורר המנעולא, ואח"כ, כדי שיהיה ראוי להמשיך הו"ק דחכמה, מחליף המנעולא במפתחא.

וכתוב, וישלח ידו ויַחזק בו ויהי למטֶה בכפו. בכפו של משה, במפתחא, כי תחילה אחז בזנבו של הנחש, שהיא פעולה א' של הקו האמצעי, ואח"כ החליף אותו בכפו של עצמו, פעולה ב' של הקו האמצעי, שהחליף אותו במפתחא. שהוא דינים שבקו ימין, שמעליית המלכות לבינה.

והנה התבארו ג' הקווים שנחקקו במטה. מטה א', כשנשאל, מה זה בידך, ויאמר מטה, הוא קו הימין. וכשהפך לנחש, הוא קו השמאל, שנחקק במטה. ואחוֹז בזנבו, ויהי למטֶה בכפו, הם שתי פעולות של קו האמצעי שנחקק במטה. וכל אלו הבחינות נשארו חקוקות במטה.

אמנם עיקר המטה, הוא מטה ב', קו האמצעי. ונאמר בזוהר, כשהיה המקל בידו של יעקב איש תם, קראה לו התורה מקל. וכשהיה בידיהם של משה ואהרון קראה לו מטה. שהוא קו אמצעי, או של חו"ג, ואז נקרא מקל, או של נו"ה, ונקרא מטה.

ונודע שקו האמצעי כולל בעצמו כל הדינים שבימין ובשמאל. ולפיכך נבחנים במטה ב' צדדים ובכל צד ב' בחינות.

צד א' של המטה, הייחוד של ימין ושמאל שעושה. ובו ב' בחינות:

א. גילוי אורות החכמה והחסדים, המלובשים זה בזה, שנעשה ע"י הייחוד שלו, והאור הזה בכללו נקרא רחמים.

ב. מיעוט הג"ר דחכמה שבשמאל, שנעשה ע"י ייחוד ימין ושמאל.

צד ב' של המטה, הדינים שבימין ובשמאל שנחקקו בו. וגם בו ב' בחינות:

א. דינים שבשמאל, שיצאו מחמת המשכת החכמה מלמעלה למטה. דינים אלו נקראים נחש.

ב. הדינים שבימין, שיצאו מחמת עליית המלכות לבינה. דינים אלו הם דינים דמפתחא, הנבחנים שהתחלפו, מבחינת זנבו של הנחש, מנעולא, לבחינת כפו של משה, מפתחא.

וחקוק היה המטה משני צדדיו, כי מתוך שהמטה הוא קו האמצעי, ע"כ יש בו ב' צדדים: בצד אחד היו צד הרחמים והדין, שצד א' הוא מייחוד ימין שמאל שעושה. ויש בו ב' בחינות:

א. אור הרחמים, חסדים וחכמה מימין ומשמאל שהתייחדו זה בזה.

ב. הדין שנעשה מחמת ייחוד ימין ושמאל, הדין של מיעוט ג"ר דחכמה דשמאל.

צד ב' של המטה, הדינים של ימין ושמאל שנחקקו בו, הוא דין בדין, ב' בחינות, שהן ב' מיני דינים, ומחוברים זה בזה. שדין אחד שבו הוא דינים שבשמאל, הנקראים נחש. ודין שני שבו, דינים שבימין, מפתחא, המכונים צור. כמ"ש, נחש עלי צור, שב' דינים אלו מחוברים זה בזה, ונקראים, נחש עלי צור.

ואתה הרֵם את מטך ונְטֵה את ידך על הים. ונטה, כלומר, ונטה בצד הזה, ששם חקוק ברחמים ובדין. כי לקריעת ים סוף היה צריך לצד א', ששם רחמים ודין, מכוח הייחוד של ימין ושמאל. היה צריך להמשיך רחמים על ישראל, שיקבלו המוחין דרחמים, מייחוד אורות החכמה והחסדים. והיה צריך דין, להטביע את המצרים. שזה נעשה מתוך הדין שבצד הזה, שהוא מיעוט הג"ר.

ויש אומרים, שנחש עלי צור היה חקוק מקודם לכן, ששני הדינים המחוברים זה בזה, הנקראים נחש עלי צור, נחקקו במטה מקודם קריעת ים סוף. כמ"ש, וישליכהו ארצה ויהי לנחש, שזוהי יציאת קו השמאל עם הדינים שבו, המכונים נחש, ואח"כ, ויהי למטֶה בכפו, הדינים דמפתחא המכונים צור. ונחקקו שם אלו ב' דינים הנקראים נחש עלי צור.

אלו ג' הקווים, שנחקקו במטה במעמד הסנה, הם שמותיו של הקב"ה, אל אלקים הוי"ה. כי קו ימין נקרא אל, וקו שמאל נקרא אלקים, וקו האמצעי נקרא הוי"ה, שמהם יצאו במטה ונחקקו בו ב' צדדים, שבכל צד ב' בחינות.

ורצה הקב"ה שאלו השמות יעשו אותות וניסים. כלומר, שיפעלו הרחמים והדינים שבהם.

שני אותות נעשו בים באותו הצד שנטה משה ברחמים ובדין. כי בים פעל הצד של רחמים ודין, ונעשו בו שני ניסים, אחד מרחמים ואחד מדין.

אחד, שבקע הים לישראל בי"ב שבילים, אלו הרחמים, האורות היוצאים מייחוד החכמה והחסדים, שייחוד זה מתבאר בי"ב שבילים, שהם ג' קווים ומלכות המקבלת אותם, שהם ד', ובכל אחד מהם יש כללות של ג' קווים, וג"פ ד' הם י"ב. ומי"ב אלו שבייחוד ימין ושמאל נעשו בים י"ב שבילים, שעברו ישראל בהם.

ואחד, שהשיב הים בדין על המצרים, והטביע אותם בתהום, כי הדין הזה נמשך ממיעוט הג"ר דשמאל, ששם הייתה כל אחיזת המצרים וחיוּתם, וכיוון שמחמת הייחוד הזה, הסתלקו ג"ר דשמאל, ע"כ טבעו המצרים, שחיותם מג"ר אלו, ולא נשאר בהם עד אחד.

.15 באותה שעה רצה להוציא מים. אמר לו הקב"ה, משה, נטה את המטה מצד האחר, מהצד שחקוק בו נחש עלי צור. שהם ב' מיני דין. ששני אותות נעשו בו, כמו שנעשו בצד האחר של המטה. אות אחד בהכאת הצור, שזה נעשה מהדינים שבצור. ואות אחד במי מריבה, ששם היה צריך הנס להיעשות מהדינים שבנחש.

אבל עתה, והכיתָ בַּצור, רק בדינים שבצור, ולא בדינים שבנחש. בצור הזה שהנחש עולה בו. שכתוב עליו, דֶרך נחש עלי צור.

צור הוא דינים דימין, שבמסך דמפתחא שבקו האמצעי. נחש, דינים דשמאל, היוצאים בעת שהארת החכמה שבשמאל נמשכת מלמעלה למטה.

.16 בפעם השנייה, במי מריבה, כתוב, קח את המטה והקהֵל את העדה אתה ואהרון אחיך, ודיברתם אל הסלע.

מהו, ודיברתם? ציווה אותו על הנחש, שיעשה נס מבחינת הנחש, כי כבר עשה הנס בהכאת הצור, עתה צריך שיעשה הנס בנחש, כדי להשלים שמותיו של הקב"ה באלו האותות.

.17 הציווי היה שיעשה הנס בנחש, משמע, כי כתוב, ודיברתם אל הסלע. וכתוב, וידבר העם באלקים ובמשה. וכתוב אחריו, וישַׁלַח ה' בעם את הנחשים השְׂרָפים. כמו שנחש כוחו בפיו, שנושך בפיו, אף כאן בפה.

.18 ומשה לא עשה כך, אלא היכה, ולא השלים השם, אלא חזר לעשות הנס כבתחילה, בשם צור, ועזב את הנחש. כמ"ש, ויַך. ולא כתוב, וידבר, כמו שהצטווה, ודיברתם. כי צור הוא לעשות, ונחש הוא לדבר. וכתוב, ויך את הסלע במטהו פעמיים, אחת של עבר, בפרשת בשלח, ואחת של עתה, בפרשת חוקת.

.19 בה בשעה נשאר השם, שלא נשלם ע"י הכאת הסלע, כי עזב משה את הנחש, ולא נשלם כל השם.

.20 כי בצד אחד נשלם בים. מצד האחר, התחיל בצור, ולא נשלם בנחש. אמר לו הקב"ה, עשית שיתחיל שמי, ולא נשלם לעשות האותות, אף אתה, התחלתָ, ולא תשלים להביא את ישראל לארץ. כמ"ש, לכן לא תביאוּ את הקהל הזה אל הארץ. התחלת להוציא אותם, ולא תשלים להביא אותם לארץ. לכן, לא תביאו.

ד' בחינות היו חקוקות במטה. ב' בחינות, רחמים ודין, בצידו האחד. וב' בחינות דין, שהם צור ונחש, בצידו השני.

ג' בחינות מהן נתקנו ע"י משה, ב' בחינות שבצד א' האירו במצרים. ובחינה א' מצד ב', שהוא הצור, האיר בהכאת הצור, שהוציא מים רבים, חסדים מרובים, לכל ישראל. אמנם בחינה ב' שבצד ב', הנחש, הארת ג"ר דחכמה שבשמאל, שממנו נמשכים כל הדינים שבעולם, זה לא תיקן משה.

כי משה הוא קו האמצעי, שממעט אותן ג"ר דשמאל, מהם יונק הנחש, ומתקן רק ו"ק דחכמה דשמאל. וע"כ נשאר הנחש בלי תיקון. אמנם לעת"ל, כשייתקן המנעולא, אז ייתקן גם הנחש, שיתגלו הג"ר דחכמה שנגנזו, או"א הפנימיים שנגנזו בעולם התיקון. ואז יתבטלו כל הדינים והקליפות.

בפעם השנייה, במי מריבה, כתוב, קח את המטה והקהֵל את העדה אתה ואהרון אחיך, ודיברתם אל הסלע.

מהו, ודיברתם? ציווה אותו לתקן את הדינים של הנחש. כי כבר עשה הנס בהכאת הצור, והדינים של צור כבר נתקנו ע"י זה שנתנו מים להשקות את העדה, עתה צריך שיעשה הנס בנחש, שיתקן הדינים של הנחש, שהם הדינים של ג"ר דחכמה שבשמאל. כדי להשלים שמותיו של הקב"ה באלו האותות, שיהיה גמה"ת, ויתגלו או"א הפנימיים, ואז יאירו הג"ר דחכמה שבשמאל, והדינים של הנחש יתבטלו.

משמע, כי כתוב, ודיברתם אל הסלע, שהדיבור הוא המשכת חכמה. וראָיה מהכתוב, וידבר העם באלקים ובמשה, שפירושו, שהמשיכו הארת ג"ר דשמאל, כנגד אלקים ומשה, שהוא קו האמצעי, הממעט הארת ג"ר דשמאל. ובזה שהמשיכו ג"ר דשמאל, חטאו לאלקים ולמשה.

ולפיכך כתוב אחריו, וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, הדינים של ג"ר דשמאל, הנקראים נחש. הרי שהמשכת החכמה מכונה דיבור, משום שהדיבור היוצא מהפה, מגלה כל מה שיש במוחין, אפילו הג"ר, אבל הו"ק של הארת חכמה, הם לב.

וכמו שנחש כוחו בפיו, שהוא הדינים של החכמה המגולה בפה, אף כאן בכתוב, ודיברתם אל הסלע, הגילוי דרך הפה, שהצטווה להמשיך את גמה"ת, שאז יתגלו ג"ר דחכמה מאו"א הפנימיים, בגילוי הפה.

ומשה לא עשה כך, אלא היכה. שלא המשיך הדיבור, תיקון הג"ר דחכמה וביטול הדינים של הנחש, אלא שהיכה בצור, ולא השלים השם. שלא השלים הג"ר, אלא חזר לעשות הנס כבתחילה, בשם צור, שחזר להמשיך החסדים הכלולים מו"ק דחכמה הנמשכים מהצור החקוק במטה, ועזב תיקון הנחש, תיקון הג"ר.

כמ"ש, ויַך, ולא כתוב, וידבר, כמו שהצטווה, ודיברתם. כי לא המשיך הגילוי מהפה בדיבור. כי תיקון הצור הוא לעשות, כלומר הארת המלכות, הנקראת עשיה. שעל ידה מתגלה רק הו"ק דחכמה. ותיקון הנחש הוא ע"י הדיבור, התיקון של ג"ר דחכמה.

בה בשעה נשאר השם, שלא נשלם ע"י הכאת הסלע. שהאות הצריך להתגלות ע"י תיקון הנחש לא התגלה. אמר לו הקב"ה, עשית שיתחיל שמי, ולא נשלם. כי לא תיקנת הדינים של הנחש ולא הבאת להשלמת שמי, שהוא גמה"ת. אף אתה, התחלת, ולא תשלים להביא את ישראל לארץ.

כיוון שמשה רק התחיל התיקון, שתיקן השם בו"ק דחכמה ולא בג"ר, ע"כ אין החכמה יכולה להתגלות בז"א, שהוא בחינת משה, משום שכל מה שהתגלה בז"א, הוא ג"ר. וע"כ אין החכמה מתגלה אלא רק במלכות, אור נקבה, המאיר מלמטה למעלה. ולפיכך לא היה יכול משה להיכנס לארץ ישראל, שזהו גילוי החכמה. כי אם היה נכנס לארץ ישראל, היו מתגלות הג"ר דחכמה, להיותו בחינת ז"א.

וע"כ לא נכנס לארץ אלא יהושוע, שהוא פני הלבנה, המלכות, מידת הו"ק דחכמה, שנתקנה ע"י קו האמצעי. ובזה מובן, שאם משה היה גומר התיקון, והיו יכולות להאיר הג"ר דחכמה, היה משה יכול להיכנס לארץ. ומשום שלא גמר התיקון, ורק הו"ק דחכמה יכולים להאיר, ע"כ לא היה יכול להיכנס לארץ. אלא יהושוע, שהוא אור הלבנה, ו"ק, יבוא ויאיר בארץ ישראל.

.21 ליבו של משה ידע בתחילה, שהיה יָרֵא כשראה את הנחש. כמ"ש, ויָנָס משה מפניו. הלב ראה ולא ידע. שאז עוד לא ידע שבסיבתו, מפני שלא יוכל לתקן אותו, לא יוכל להיכנס לארץ ישראל.

.22 ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס. לא כתוב, על נס, אלא על הנס. שרצה לתקן ולהשלים תיקון הדינים של הנחש.

אמר לו הקב"ה, משה, כתוב, להקדישני במים, בחסדים, ולא בדבר אחר. כשם שהתחלתי במים, אני רוצה שיושלם בשמי הנס של המים. שיושלם ע"י החסדים, המכונים מים.

כלומר, המקום שחסר תיקון לא השלים, אבל נס נעשה כאן, שנעשה תיקון אחר.

.23 עשֵׂה לך שָׂרָף. תקן מה שהחסרת, כלומר שיתקן הדינים של הנחש. עכ"ז, לא תיקן אלא בראייה, כמ"ש, ורָאה אותו וָחָי. שראייה היא חכמה, חיים. אבל לא התקדש השם במים, שיתגלה שם החסדים, הנקראים מים. ונשאר חסר מזה.

.24 כיוון שתיקנת הדינים של הנחש בראייה, כמ"ש, וראה אותו וחי, עלֵה אל הר העֲבָרים הזה, ורְאה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל. וראית אותה, ונאספת אל עמיך. וכתוב, הֶראִיתיך בעיניך ושָׁמָה לא תעבור.

כי משום שתיקן הדינים של הנחש בראייה, זכה גם הוא לראות את ארץ ישראל. שעונשו היה, שאפילו את הראייה לא תיקן לגמרי כמו שצריך, משום שלא המשיך שם מים, חסדים.

עכ"ז כיוון שעשה לו ראייה, כמ"ש, וראה אותו וחי, השלים לו הקב"ה ראייה, שיראה את ארץ ישראל. אבל לא השלים ע"י הנס הזה את שמו במים, בחסדים, כמו כל שאר השם, כמו התיקונים הראשונים שבקריעת ים סוף ובהכאת הצור.

.25 בשעה שאמר הקב"ה, לכן לא תביאו. אמר משה, הנחש הזה הוא רק למכשול בשביל העולם. אמר לו הקב"ה, אינו כן, הוא דין לרשעים, וחיים לאנשי אמת. כמ"ש, וראה אותו וחי. באותה שעה ידע משה דרכיו והִצדיק עליו את הדין.

.26 צידוק הדין, כמ"ש, הצוּר תמים פועלו. זהו צור, נחש עלי צור. שתיקן אותו בהכאת הצור וביציאת המים. וע"כ תמים פועלו. שלא ימותו בצמא.

וכתוב, אל אמונה ואין עוול. שהדינים של הנחש אינם עוול, כמ"ש, וראה אותו וחי. שלאנשי אמת הוא חיים.

וכתוב, האל תמים דרכו. מה שברא האל, הדינים של הנחש, תמים דרכו, מפני שהוא רק לרשעים, אבל לצדיקים הוא חיים.

.27 הייתכן כי האל רומז לדינים של הנחש? האם אל, אינו גזרת הרחמים? כמ"ש, אֵל מוציאם ממצרים. וכן, אל רחום וחנון. לא, אלא אל רחום פירושו, ששולטים הרחמים על הדין. אבל אל לבדו, הוא לשון היכולת והרשות שלו.

יכולת, כלומר, ממשלתו של אל, שהתגברה וניצחה את הגזרה שלו. כמ"ש, יש לאֵל ידי, שפירושו, יכולת שלו ורשות, הרשות והיכולת של העין הרעה, שהייתה ללבן.

הרי כתוב, האל הגדול הגיבור, האם גדול אינו חסד? אל גדול פירושו מנצח, וכן אל בפני עצמו פירושו מנצח.

.28 כתוב, הצור תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט, הנה צור.

אל אמונה ואין עוול, הנה נחש עלי צור. וכתוב, האל יעוות משפט. משום שדרכו של הנחש להסית דרכיו, לכן כתוב, אל אמונה ואין עוול, כי אין זה שהאל יעוות משפט. אלא שמביא דינים על הרשעים, אבל לצדיקים הוא חיים.

כתוב, אֶשְׁמְעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו, ואַל ישובו לכִסְלָה. לצדיקים הוא שלום, ומביא דין על הרשעים, כדי שהצדיקים והחסידים יראו, ואל ישובו לכסלה.

.29 ויִשלח ידו ויַחזק בו ויהי למטֶה בכפו. מטֶה כלפי חסד. שני מטות היו: אחד של משה, ואחד של הקב"ה. כמ"ש, ומטֵה האלקים. מטה האלקים, מלכות שנקראת אלקים. מטה משה ז"א, כי משה מרכבה לז"א.

.30 בשעה שמשה היה לוקח המטה של אלקים, היה כאילו ברשותו וביכולתו. כמ"ש, וייקח משה את מטה האלקים בידו. בידו, ברשותו, כאילו הוא שלו, שהתעלה ממלכות לז"א.

.31 ברשותו של משה היה, עד שהוקם המשכן. כיוון שהוקם המשכן, החזיר המטה לפני העדוּת, ומשם היה לוקח אותו לעשות בו ניסים. כמ"ש, וייקח משה את המטה מלפני ה'. כיוון שלקח אותו, הרי הוא ברשותו וכמו שלו היה.

.32 אותו המטה של סְנַפִּירִינוֹן היה, של אבן ספיר, ומששת ימי בראשית נברא. ושל עץ היה. המטה של בחינת מלכות היה של אבן ספיר, כי המלכות נקראת אבן ספיר, והמטה של ז"א היה של עץ, כי ז"א נקרא עץ.

.33 על המטה של סנפירינון לומדים מהכתוב, כמראֵה אבן ספיר דמות כיסא. וכתוב, מטה האלקים. וע"כ המטה הוא של אבן ספיר, כמו הכיסא, המלכות. ומי שאמר עץ היה, לומד מהכתוב, ויורהו ה' עץ וישלך אל המים, שהיה המטה.

.34 שָׁם שָׂם לו חוק ומשפט ושָׁם ניסָהו. אמר הקב"ה, מכאן והלאה, הרי חוק ומשפט לעשות ניסים. חוק ומשפט, כמ"ש, נחש עלי צור, החקוקים במטה. ושם ניסהו, משום שכתוב, ויִמתקו המים.

אמר הקב"ה, מכאן והלאה חוק ומשפט, שלא יתקדש שֵׁם ה', אלא במים שנמתקו.

.35 כתוב, כי מָרים הם. מכאן לומדים, יש מים עכורים, צלולים, מתוקים, מרים.

ויצעק אל ה', שהיה בצער אותה שעה. על המים המרים. אמר הקב"ה למשה, הנחש שהפך ממטֶה בסנה, עתה צריכים לחקוק אותו בצור. ושניהם, הנחש והצור, עמדו על המים המרים. ובאותה שעה נחקק צור בנחש שהיה בו קודם. כמ"ש, שָׁם שָׂם לו חוק ומשפט.

הנחש הוא הדינים שבקו השמאל, הנמשכים עם הארת החכמה דשמאל. ומכונים דינים דדכורא. וצור, הוא הדינים שבקו ימין, המבטלים את הארת הג"ר של החכמה, והם סותרים זה את זה. כי ע"כ, כשיוצא קו השמאל, נעשית מחלוקת בין ימין לשמאל, שהשמאל רוצה לבטל את הימין, והימין רוצה לבטל את השמאל.

והחיסרון של המים נמשך מהדינים של הנחש, כי הם מקפיאים את החסדים, המים, כמ"ש, ולא היה מים לעֵדה. והסתלקות הג"ר ואחיזת הקליפות המרות נמשכות מצור, שהם דינים דנוקבא, מבחינת המסך.

ויצעק אל ה', שהיה בצער אותה שעה, בצער על אחיזת הקליפות בחסדים, במים, עד שנעשו, כמ"ש, מָרה כלַעֲנה. ולא ידע איך להתגבר ולהרחיק את הקליפות משם.

אמר הקב"ה למשה, הנחש שהפך ממטה בסנה, שהם הדינים שעם קו השמאל, עתה צריכים לחקוק אותו בצור, שצריכים עתה לעורר את הדינים דקו שמאל, המכונים נחש, כדי שיבטלו את הדינים שבצור, להיותם סותרים זה את זה.

ואז ימתקו המים. אמנם לא עד שיבטלו לגמרי את הדינים של צור, כי אז יתבטלו המים, כי בשליטת קו השמאל קופאים המים. אלא בשיעור שיהיו נשארים שניהם. הנחש, לבטל את אחיזת הקליפות המרות שבמים, והצור, לבטל את הג"ר דשמאל, כדי שקו השמאל יתאחד עם הימין, ולא יתבטלו הו"ק של הארת החכמה שבשמאל, וגם לא יתבטלו המים שהם החסדים.

ושניהם, הנחש והצור, עמדו על המים המרים. ובאותה שעה נחקק צור בנחש שהיה בו קודם, וכיוון שהצור נחקק בנחש, התבטלו ממנו הקליפות המרות, כי הדינים של הנחש מבטלים אותן. כמ"ש, שָׁם שָׂם לו חוק ומשפט. חוק הוא הצור, הנמתק ע"י הנחש. ומשפט הוא הדינים של הנחש, המיתקנים ע"י הצור. שתיקונים אלו נעשו במָרה.

.37 אמר הקב"ה למשה, במצרים היה המטה של אהרון מספיק לדחות הקש, הקליפות הקשות, השולט על ישראל במצרים. אבל כשייצאו ממצרים, כמה מקטרגים יהיו מוכנים על ישראל, לדחות אותם בים. כמה מים מרים יזדמנו אצלם, כמה מים רעים יקטרגו עליהם.

.38 באו לים, בא רהב שׂרו של מצרים, ושׂרו של הים. אמר הקב"ה, משה, הרֵם את מטְך ונְטֵה את ידך. כיוון שאמר, הרם את מטך, מהו ונטה את ידך? להכניע השר של הים. באו למרה, כמה מים מרים הזדמנו אצלם, והצטער משה וצעק. כמ"ש, ויצעק אל ה'.

.39 אמר הקב"ה, משה, הרי לך עצה בזה. השלך המטה אל המים, וייחקק נחש עלי צור, שניהם ביחד, ויינצלו. כמ"ש, ויורהו ה' עץ, וכתוב, מְקוֹם שייפול העץ, שפירושו עצה. וישלך אל המים, כמו שהצטווה.

וכתוב, שָׁם שָׂם לו חוק ומשפט. שנחקק נחש עלי צור. ושָׁם ניסָהו, שעיטר אותו בניסים. אמר הקב"ה, מכאן והלאה, הרי לך שיעמוד אצל המים, שהוא צור, שעל ידו יוצאים מים. הרי לך שיתקדש שמי במים, ע"י חקיקת הנחש בצור, שמעביר הקליפות ממנו. ומתקדש השם.

.40 כשבאו לאֵילים באו המים לקטרג עליהם, מתוך הדינים שבצור. אמר הקב"ה, משה, במקום הזה, אין צריך מטה, כדי לחקוק הנחש בצור ולבטל דיניו, כמו במרה.

כי הנה יעקב, האילן בע' (70) נפש, שירדו למצרים, והוא ע' תמרים. ושתים עשרה עֵינות מים, שהם שנים עשר שבטים. והם כנגד שבעים עמודים שבז"א, בשם ע"ב, שהוא ע' סנהדרין וב' עדים. וכנגד י"ב שבטים שבמלכות, המקבלים מי"ב צירופי הוי"ה שבז"א. זכותם תגן עליכם במקום הזה, שנקרא אילן ע"ש יעקב, שהוא אֵילים. כמ"ש, כי יֵבוֹשו מֵאילים אשר חמַדתם, שפירושו אילנות.

.41 מיד, ויחנו שם על המים. ולא פחדו, משמע מהכתוב, על המים, כלומר בלי יראה מהקטרוג שלהם. ומשמע מהכתוב במרה, שָׁם שָׂם לו, כלומר, ולא במקום אחר. ושָׁם באילים שלטו בני ישראל על המים, ולא הוצרך המטה. אבל מכאן והלאה נצרך המטה בנחש עלי צור, אצל המים.

.42 באו לחורב, באו המים לקטרג. מתוך הדינים של קו שמאל, שהמים קופאים, ואין מים לשתות. אמר לו הקב"ה, והכית בצור. כאן צריכים המטה, והכית לאלו באותו צור, שהוא דינים של המסך המבטלים הארת החכמה שבשמאל, שאז יוצאים מים, ולא בנחש. כי הדינים של הנחש מקפיאים המים. וכאן היו צריכים לפתוח המים, שאינם נפתחים אלא בצור.

אמר משה, כאן צריכים יותר מהכאת הצור, כי אני רואה שהמים עומדים לשטוף. כלומר, שכוח הדין הטמון בהם עתיד להתגלות, ולמה אתה אומר, הנני עומד לפניך שָׁם על הצור בחורב והכית בצור?

.43 אמר הקב"ה למשה, עדיין במי מריבה עתידים המים לקטרג יותר, שהם מים עכורים רעים וזידונים, ויזדווגו בהם בישראל בגלוי לעיניהם, כלומר ששם יתגלה כוח הדין שבמים בגלוי, וייאחז בישראל. ובאותה שעה נצרך המטה, ותתיר עליהם הנחש שבגלוי לעיניהם ויתקדש שמי.

לעיניהם, בגלוי, כדבר שהזדווגו בהם בגלוי, כמו שכוח הדין הטמון במים התגלה ונאחז בישראל בגלוי, אף אתה תתיר הדינים של הנחש בגלוי. ואז יהיה גמה"ת.

.44 כך ראה דוד, כמ"ש, לולֵי ה' שהיה לנו בקוּם עלינו אדם. זהו פרעה. אזי עבר על נפשנו המים הזידונים. וכתוב, נפשנו כציפור נמלטה מפח יוֹקְשים.

כוחו של פרעה היה בדינים דשמאל. ואז עבר עלינו המים הזידונים, המים המרים, הבאים בסיום הדינים דשמאל. נפשנו כציפור נמלטה, ע"י התיקון של נחש עלי צור. כמ"ש, וייצאו אל מדבר שׁוּר, שהוא דינים דשמאל, כי שׁוּר הוא מלשון ראייה, הרומזת על חכמה דשמאל, שמרוב הדינים שבו הוא מִדבּר.

ובסיומו, ויבואו מָרָתה, מחמת הדינים של צור. ואז, ויורהו ה' עץ, שזהו התיקון של נחש עלי צור. וימתקו המים. שזהו שכתוב, הפח נשבר ואנחנו נמלטנו.

.45 מה ראה משה במי מריבה, שלא עשה בנחש, כמו שהצטווה? ישראל היו דוחקים במשה, תן לנו מים. התייעץ משה, ואמר, הקב"ה אמר לי לעמוד בנחש, ואני רואה, שאין כוח לנחש במים, שאין כוחו אלא בעפר, כמ"ש, ועפר תאכל כל ימי חייך.

משמע שיאכל ויְכלה עפר כל ימיו, אבל במים לא. כי להיפך, הוא מביא לקיפאון המים. וישראל דוחקים בי, לתת להם מים, ואע"פ שייעשה נס, שהנחש לא יפסיק המים, לא ייעשה במקום הזה, אלא בגמה"ת.

כלומר, שמשה ראה, שעוד לא הגיע זמנו. אלא כשנחקק המטה בנחש, נחקק בעפר ולא במים. כמ"ש, וישליכהו ארצה ויהי לנחש. אבל צור נחקק במים, במרה, וכבר עשה נס במים, בחורב. טוב שאעשה בזה, שנעשה בו נס אחר, בחורב. מיד, ויך את הסלע במטהו פעמיים.

אמר הקב"ה, משה, יַעַן לא האמנתם בי להקדישני, שחשבתם, שלא יוכל הנחש להיות עם מים, לכן, לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ. ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך. מהו הטעם? משום שהיה חקוק בניסים, והשם הקדוש העליון רשום בו.

ויש להבין, הרי גם משה ידע שבגמה"ת יוכל הנחש להימצא עם המים, אלא שראה שעוד לא הגיע זמנו, וא"כ למה נענש? ואין לומר שטעה משה בזה.

והעניין הוא, כי העונש היה על מה שלא תיקן את ישראל שיזכו לגמה"ת. ובאמת לא היה זה עונש, אלא בחינת סיבה ומסובב. כיוון שלא נתקן הנחש במים, באופן שיוכל להמשיך הג"ר דחכמה בלי דינים, ע"כ מסוּבב מזה, כי משה לא היה יכול לבוא לארץ ישראל, כי אם היה משפיע בארץ ישראל היה ממשיך שם הג"ר דחכמה דשמאל.

ולפי זה אין הפרש אם חטא בזה או לא חטא, אלא כיוון שלא המשיך את גמה"ת, ע"כ אינו יכול לבוא לארץ ישראל. ומה שאמר הקב"ה, יען לא האמנתם בי להקדישני, הוא שלא תיקנו את ישראל בתיקון השלם.

פרשת יתרו

למה נזכרת חמישים פעמים יציאת מצרים

.1 אנוכי ה' אלקיך. אני ירא לשאול. אם אשאל, אני מפחד אולי אענש. ואם לא אשאל, נבוך אני בליבי.

.2 זה שהקב"ה מזכיר לישראל בכל מקום, אנוכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. איזה יתרון מלמדנו בזה? הלוא תנאי שלם הוא, שאמר לאברהם, כי גֵר יהיה זרעך בארץ לא להם, ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול. א"כ למה לו להזכיר להם הדבר בכל מקום?

.3 כי הקב"ה הִתנה עם אברהם, שיוציא את ישראל מגלות מצרים, ולא שיוציא אותם מתחת שעבוד אלוהים אחרים. כי ודאי כשישראל היו במצרים, נטמאו וטינפו את עצמם בכל מיני טומאה, עד שהיו שוכנים תחת מ"ט (49) כוחות הטומאה. והקב"ה הוציא אותם מתחת השעבוד של כל אלו הכוחות.

.4 ועוד, שהביא אותם במ"ט שערי בינה, שכנגד שערי טומאה. מה שלא התנה עם אברהם, אלא להוציא אותם ממצרים. והוא עשה טובו וחסדיו עימהם, להוציא אותם ממ"ט שערי טומאה, ולהכניס אותם במ"ט שערי קדושה.

.5 ומשום זה נמצא בתורה חמישים פעמים יציאת מצרים, להראות לכל בני העולם, החסד שעשה הקב"ה עם ישראל, שהוציא אותם מאלו כוחות הטומאה, והביא אותם לתוך כוחות הטהרה, שהם חמישים שערי בינה.

.6 ואנו סופרים אותם מ"ט שערי בינה מיו"ט של פסח עד חג השבועות. ואנו סופרים ימים ושבועות. כי בכל יום הוציא אותנו מכוח הטומאה והביא אותנו כנגדו לכוח הטהרה.

זוהר חדש-ב

שיר השירים

לסוסתי ברכבי פרעה

.516 לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי. כתוב, וייקח שש מאות רכב בחוּר. חכמת מצרים הייתה, שכל מה שעשו, עשו ע"פ החכמה העליונה. ופרעה היה חכם יותר מכולם. כי אין מעמידים מלך במצרים, אם לא יהיה חכם מכולם.

.517 ע"כ כתוב, וייקח. שלקח הכול בחכמה, לקח לו עצת חכמה. אמר, העם הזה הם 600,000 איש. נכנס לחדריו, והפך בכל מיני הכישוף שלו, ועשה הרבה פיתויים, וכישף כשפים, ולקח 600 רכב ברורים. בחור, כלומר, שהם הברורים שבכשפים, ועמוסים בכל מיני קסמים וכשפים שלמעלה, של אותו ממונה שהתמנה עליהם, השר שלהם.

.518 והיה פרעה נוסע טעון בכשפיו ובקסמיו, שש מאות רכב בחור, שהיו נבחרים כנגד ישראל. וכל רכב מצרים, כל אחד טעון בכשפיו ובקסמיו. לא היו חכמים במצרים שלא יהיו טעונים משאות של קסמים וכשפים.

.519 ושָׁלישים על כולו. ושלישים, מיני כשפים היו לו חקוקים בשלוש שלוש. ושמות הטומאה היו בשלוש שלוש אותיות. כולם חקוקים בקשרים מזוינים. שכל שלוש אותיות הן קשר, כעין הקשרים של מעלה, שיהיו לו קשרי כלי זין כנגד ישראל.

.520 ושלישים על כֻּלו. הכתוב הוא על כַּלה, כיוון שחסר בו ו', שרומז, שלקח עצה על הכלה, השכינה, כדי לכלות את ישראל. וכולם, כל השלישים, היו מיני קשרים על הכלה, השכינה, שהייתה נוסעת לפני ישראל.

.521 מיד, ויְחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים, וירדוף אחרי בני ישראל, ובני ישראל יוצאים ביד רמה. לא כתוב, מיד רמה, אלא, ביד רמה, שהיא יד, שכתוב בה, ויַרְא ישראל את היד הגדולה, יד ימין, חסד.

.522 באותה שעה, חקק הקב"ה ביד הזו כל הצורות וכל הצבאות וגיבורי מצרים, כמו שהמכשפים והקוסמים עושים, בשעה שבאים לעשות כישוף. אותה היד הייתה חקוקה כנגד אותם המכשפים. ונשברו לפני אותה הצורה, שהייתה חקוקה ביד ההיא. כמ"ש, ימינך ה' נֶאְדָרי בכוח, ימינך ה' תִרְעץ אויב. ומשום זה כתוב, לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי. דימיתיך, דמיון וציור, כי דמויות וצורות חקקתי בך כעין סוסי פרעה.

.523 מה שייך לפסוק שלמעלה האהבה והשמחה של השיר הזה? ומה רוצות כאן מרכבות פרעה?

.524 הכול בקשר אחד. לסוסתי ברכבי פרעה. כשהקב"ה נתן את המלכות להיות ראש על כל הגדודים והמחנות שלמטה, מאותו זמן היא משבחת תמיד ואינה שקטה. וכל המחנות שלה משבחים תמיד, ואינם שוקטים לעולם.

.525 ושיר האהבה הזו התחיל, כשיצאה השכינה ממצרים, וכל המחנות שלמעלה ושלמטה היו לפניה. אז התחילה אהבת השיר כלפי מעלה. וסוסי פרעה ומרכבותיו היו נוסעים אחר ישראל, והשכינה התחילה בשיר האהבה למעלה, לז"א.

.526 והקב"ה לא רצה באותו זמן בשירה, כמ"ש, ולא קָרַב זה אל זה כל הלילה. והוא השתיק את המלכות משיר האהבה שהתחילה.

.527 כלה שהיא באהבה לראות את בעלה, כשרואה אותו, מתעוררת בה האהבה ומתחילה לשבח אותו. ואם בעלה אינו רוצה השבח, ומשתיק אותה לשתוק, מהתעוררות האהבה שהתחילה, איך ישקוט ליבה ורצונה?

.528 כיוון שטבעו כל סוס ורכב פרעה בים, וראו ישראל כל הגבורות והניסים, שעשה להם הקב"ה, שרו ישראל בארץ שירה בשביל המלכות, וקיבל אותה הקב"ה, כמ"ש, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'. אח"כ, כשחזרה הבאר, שרו ישראל שירה בשבילה, כמ"ש, אז ישיר ישראל את השירה הזאת. בא יהושוע ושר שירה בשבילה. באו דבורה וברק ושרו שירה בשבילה.

.529 כיוון שבנה שלמה את ביהמ"ק, והעולמות, ז"א ומלכות, היו כולם במשקל אחד, בזיווג פב"פ, אז המלכות עוררה אהבה ושירה עליונה, ואמרה אליו דברים עליונים אלו של שירה ואהבה.

.530 אז ז"א, מרוב אהבה והשתוקקות הכלה, רצה להזכיר לה אותה השתיקה, שעשה לה לשתוק בקריעת ים סוף, שלא היה רוצה אז בשירתה. לפיכך פתח ואמר, לסוסתי ברכבי פרעה, כשהסוסים והמרכבות של פרעה היו באים ורודפים אחרי ישראל, דימיתיך רעייתי, השתקתי אותך בשתיקה. דימיתיך, כמ"ש, ויידוֹם אהרון. וכן, שמש בגבעון דום.

.531 ועכ"ז כך היה צריך להיות, כי באותו זמן עד עתה, הבנים, והמחנות שבארץ, וכל התיקונים שלךְ, לא היו שלמים כראוי. ואת לא היית מתעטרת בתיקונים כראוי.

.532 אבל עתה, נָאווּ לחיַיִך בתוֹרים. כמה נאים כל התיקונים שלך, וכמה יפים הם בתורים. שהם ב' התורות, כי כבר קיבלו תושב"כ ותשבע"פ, והתעטרת בהם, מה שלא היה מקודם לכן.

.533 משום זה, דימיתיך רעייתי, ולא רציתי בשירתך, ובהתעוררות האהבה שלך, משום שאת, כמ"ש, עֵרוֹם ועֶרְיָה, ולא היית מיתקנת בתיקונים. ועתה, כמה יפים התיקונים שלך, ורצוני בך ובדברי שירתך. צווארך בחרוזים, שיש לך ביהמ"ק בארץ, המכונה צוואר. באופן, שכל הציורים העליונים בתוכו, וכמה צדיקים וחסידים באים בתוכו.

.534 ועתה, שאת מתעטרת בתיקונייך, ובשלמות שבהם, הנה כל המקורות העליונים, וכל המדרגות, והאיברים, הנה הם אלייך, לקבל אותך, ולהתקין אותך בתיקונים עליונים.

.535 וע"כ, תורֵי זהב נעשֶׂה לָך עם נקודות הכסף. לא כתוב, אעשה, אלא, נעשה, לשון רבים, שמראש נקודה עילאה, חכמה עילאה, עד היסוד התחתון דז"א, כולנו נתקן אותך, ונעשה אותך מצד הזהב, הארת החכמה, ששָׁם התעוררות אהבת דודים מצד שמאל. עם נקודות הכסף, חסד, מצד ימין.

וע"כ כתוב, נעשה, לשון רבים, כי ז"א הוא חסדים מכוסים מחכמה, ומצידו רק השפעת החסדים, נקודות הכסף. וכדי להשפיע הארת חכמה, תורי זהב, צריך לחבר עימו את ישסו"ת, המקבלים מחכמה עילאה, שהם המשפיעים החכמה למלכות.

.536 להראות, שהתעוררות שלמעלה אינה מתעוררת ואינה מיתקנת אל המלכות, אלא כשהיא מיתקנת בתחילה בתיקוני העוה"ז, אותם התיקונים שמִזמן קריעת ים סוף, עד ביהמ"ק שעשה שלמה. כיוון שהתיקונים של העוה"ז, נתקנו בה כראוי, אז מיתקנים בה התיקונים העליונים, ונותנים לה תורי זהב עם נקודות הכסף. תורֵי, זמן זיווג, כמ"ש, תור אסתר בת אביחיל. זהב, השפעת החכמה.

.537 וע"כ, כשרדפו הסוסים של רכבי פרעה, דימיתיך, שלא תשיר ולא תעורר אליי אהבה, משום שהתיקונים שלך שלמטה עוד לא היו. ועתה יפה הוא, כי נאוו לחייך בתורים.

תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף, ונתקן אותך כראוי. וכל אחד לפי דרכו. תורי זהב לפי דרכו, ונקודות הכסף לפי דרכו, שהארת החכמה תאיר מלמטה למעלה, והחסדים מלמעלה למטה. וכך מתקשרים הדברים, הכתוב, לסוסתי ברכבי פרעה, עם יתר הכתובים.

.538 לסוסתי ברכבי פרעה. כתוב, וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן. כי בשעה שהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, לא היו רוצים ללכת במדבר בדרך יבֵשה בלי מים. שהיו רגילים במצרים, שהייתה כגן עדן, כמ"ש, כגן ה' כארץ מצרים. ועתה הם הולכים במקום יבש בדרך, במקום חורבן בלי יישוב.

.539 מה עשה הקב"ה? שלח לפניהם את השכינה, שהייתה הולכת בכל מיני זוהר, בכל אופני השתוקקות. והיו ישראל רצים אחריה בתשוקה לראות אותה. ומשום זה היו רצים אחריה במדבר, והלכו ולא התעכבו. והקב"ה עשה להם כך, כדי שלא יתעכב קידוש השם על הים, שהוא היה רוצה להתכבד על כל עמי הארץ.

.540 כמו שאלו הלכו בחיפזון, שרצו אחר השכינה, אף פרעה עשה כך במרכבותיו ובסוסים שלו, כדי לרדוף אותם בחיפזון, ולא יתעכבו מרכבותיו בדרך. מה עשה? לקח סוסות נקבות וסוסים זכרים, ושם הנקבות לפנים, והזכרים מאחורי הנקבות. והזכרים היו רצים אחר הנקבות, והנקבות היו רצות מפני הזכרים. ואלו ואלו היו רצים בחיפזון. וזה עשה פרעה בחכמה, לרדוף בחיפזון אחר בני ישראל.

.541 כיוון שהשיג אותם, ורצה לעשות מלחמה עם ישראל, לקח הנקבות ואסר אותן לאחור, והזכרים לפניהן, כדי לייאש מרכבותיו, שלא ירדפו אלו אחר אלו.

כך בתחילה כתוב, וה' הולך לפניהם יומם, כדי שירדפו אחר השכינה, וילכו בחיפזון. ואחר שהמצרים השיגו אותם, כתוב, וייסע מלאך האלקים, ההולך לפני מחנה ישראל, וילך מאחריהם. וייסע, כדי שיתייאשו ישראל מלרדוף אחר השכינה, ולא ייחפזו.

וכן כדי שיהיו נשמרים, שכל אלו החיצים, ואבני הקלע, והאבנים, שהיו זורקים על ישראל, לא יגיעו אליהם. כי השכינה שמאחוריהם דחתה אותם. כמ"ש, התייצבו ורְאו, שלא ייחפזו. ומשום זה כתוב, דימיתיך, שהחזיר אותה מִפנים לאחורי ישראל, באותו אופן ממש שעשה פרעה.

.542 כיוון שמחנות ישראל עברו את הים, וראו כל הניסים והגבורות שעשה הקב"ה על הים, אז, נאוו לחייך בתורים. בב' תורות, כי ישראל נתקנו באמונה, כמ"ש, ויאמינו בה' ובמשה עבדוֹ. וישראל קיבלו את התורה על הר סיני, תושב"כ ותשבע"פ. ואז נתקן הכול למעלה ולמטה כראוי.

.543 כל האופנים שיש בפנימיות האדם, וכל המחשבות והרצונות שבעולם, שהם בלב, כולם נראים בפָּנים. ובפנים ניכר האדם, מיהו. אם מעשיו הם לטובה, אם מעשיו הם לרעה. כמ"ש, הַכָּרת פניהם ענתה בם. ועתה שתיקוני הכול כולם כראוי, בתיקונים ישרים, בתיקונים של מע"ט, מיד, נאוו לחייך, שניכר הכול בפנים, בלי בושה כלל.

.544 וכל זה היה בזמן שנבנה ביהמ"ק, וכל העולמות היו בשמחה, למעלה ולמטה. אז נתקנו הפנים כראוי, שהתחברו ז"א ומלכות פב"פ כראוי. ואז כתוב, נאוו לחייך.

.545 למה כתוב, לחייך, ולא כתוב, פנייך? כי הכול אחד, אלא שהלחיים מיתקנות בצפצופי תפילה ודברי תורה, להסתכל בהם. ומשום זה, שירה של שה"ש נתקנה עתה יותר מבשאר הזמנים שבעולם.

כתבי האר"י

שער הכוונות

)קיצור)

דרוש א' - בענין פסח ויציאת מצרים

הדורות הראשונות, דור אנוש ודור הפלגה, סילקו את השכינה למעלה ברקיע ז' מחמת עונותם. ישראל שבאותו הדור של שעבוד מצרים היו הנצוצות קרי שהוציא אדה"ר ב-130 שנים, עד שנולד שת. ואח"כ באו בגלגול בדור המבול, ולכן היו משחיתים זרעם על הארץ, כעין השורש אשר משם נוצרו וחוצבו, עד שנימוחו.

וז"ש, וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. הקרי נקרא רע, והדור היה רע. ז"ש, אמחה את האדם אשר בראתי, אדה"ר, שנברא ע"י הקב"ה עצמו, וניצוצותיו.

ואח"כ הם התגלגלו בדור הפלגה. וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל, אשר בנו בני האדם. ונקראים בני האדם, כי היו טיפות קרי, דכורא בלי נוקבא. והוסיפו לחטוא, למרוד בעליון, אבל לא בעון של השחתת זרע כדור המבול.

הנשמות כזהב, כשמוציאים הוא מלא סיגים, עד שהצורף מזדכך, עד שכל הסיגים נפרדים, וניכר זהב. כן בנשמות, שבחטא אדה"ר נתערב טוב ברע, ובפרט בניצוצות קרי שהוליד אדה"ר ב-130 שנים. ניצוצות הקרי חשובות וקדושות, אלא שמתערבים בקליפות, וצריכים לבררם ולתקנם.

לכן נגזרה השעבוד. כנגד השחתת הזרע בדור המבול - כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, כמו עונש המבול. כנגד חטא בדור הפלגה, הבה נלבנה לבנים - מררו את חייהם בחומר ובלבנים.

כל הנשמות הן מחסדים וגבורות שבדעת, כי בדעת הזווג, שנמשכת ידיעה. גם הנשמות שבדור של משה, וגם משה הוא מדעת. וכל הדור ההוא מדעת, אלא שיצאו לקליפות, לסבת היותם טיפות קרי, ב-130 שנים קודם שנולד שת.

משה היה משת ולא מטיפות רעות דאדה"ר ב-130 שנה, כי אחר כולם נולד שת בדמותו כצלמו. אבל האחרים היו בדמות שדים ורוחות ולילין.

כי כל אותו הדור היו מדעת. ואם פוגמים למטה במדה וספירה עליונה, גורמים שקליפות יתאחזו ויקחו שפע מהמקור שנפגם. לכן ירדו ישראל למצרים, לקליפה שבאחורי דעת העליון, מצר העליון, הגרון. פרעה העורף שבאחורי הדעת. והקליפות נאחזים ויונקים שפע מדעת דז"א. לכן ישראל שבאותו הדור, שהם מדעת, אלא שבפגם, נצוצות קרי.

לכן נשתעבדו לפרעה ולמצרים, היונקים כל שפע הדעת, כי הם גרמו לכל זה. גלות מצרים היה לתקן ניצוצות הקדושות, כי נדמה מצרים לכור, שבתוכו ניתך הזהב ונפרד מהסיגים ונתקן.

מעשים הרעים התחתונים גורמים למעלה אחיזת החיצונים באיזו ספירה ומסתלק השפע ממקום ההוא, שלא יצא משם לחיצונים.

ז"א יוצא קודם בו"ק ולא בי"ס. ובהתאחז פרעה ומצרים בדעת העליון בדור ההוא, חזר ז"א לקדמותו, לעיבור א', באמא עלאה, ג'ג'ג'.

ז"א, לאחר שנולד ויצא מבטן אמא עילאה, קטנות, גדלות. בג' זמנים האלו מוחין. אי אפשר לקבל המוחין, אם לא יתלבשו בנה"י דאמא. ואח"כ מוחין יתלבשו בתוכו. בעיבור הא' ובקטנות יש לו רק נה"י דאמא בחיצוניותם.

גלות מצרים, שחזר ז"א לעיבור באמא עילאה, היה שם ג'ג'ג', כדי שלא יתאחזו הקליפות בו, ויינקו שפע ממנו. גם אז היו לו מוחין מלובשים בחיצוניות נה"י דאמא. וכל ג' מוחין שלו, ובפרט מוח הדעת, שבו החסדים והגבורות, אשר שם תלוי פגם הדור, כולם מסתלקים ולא מאירים בתוכו, רק חיצוניות הלבושים והכלים דנה"י דאמא.

ה"ח וה"ג שבדעת. מוכרח יסוד דאמא, שמלביש בתוכם עשרת החסדים והגבורות, בלבוש עצמו הנקרא יסוד דאמא, יהיו בו עשר בחינות. כשז"א בעיבור אמא נקראת אהי"ה, עשר בחינות שביסוד דאמא יהיו עשרה שמות של אהי"ה, ונעשים מלבושים לעשרה חו"ג של הדעת בזמן הגדלות. אבל עתה בעיבור הא', אין מאירים בדעת דז"א, רק עשרה לבושים, עשר שמות אהי"ה, הכלולים ביסוד דאמא.

מה שלמעלה באחוריים, ברדתם למטה נעשים פנים. נמצא, פנים ופנימיות הם שמות אהי"ה. אבל חיצוניותם, האחורים, ריבוע דאהיה: א', א"ה, אה"י, אהי"ה. העולה מ"ד. נמצא, שעשר שמות דאהיה שביסוד דאמא, המתלבשים בדעת דז"א, הם האחורים שלהם, אשר בהתלבשם בז"א נעשים שם פנים, עשר פעמים דם, עשר דמים שבאשה, ה' דם טוהר וה' דם טמא.

ה"ח וה"ג שבדעת ז"א. ה"ח עם ה' לבושים שלהם, יורדים ביסוד דז"א. וה"ג עם ה' לבושים שלהם, יורדין ביסוד הנקבה. ובזווג נותן הז"א מיסוד שבו ליסוד דנוקבא ה"ח עם ה' לבושיהם. ונמצאו ביסוד הנקבה כל עשרה הלבושים, שהם י"פ ד"ם. ואחר כך מחסדים ומגבורות נוצר הולד בבטן הנקבה.

אבל י' לבושים, שהם י' דמים, מתבררים בבטנה. וה' דמים, ה' לבושי החסד, נקראים דם טוהר. כי בהיותם אחוריים נקראים דם, ובהיותם לבושי החסדים נקראים טוהר. ולפעמים מתבררים לגמרי, ומתהפכים לחלב, להניק בהם את הולד הנולד. אבל יש בהם פסולת, הנעשה דם טוהר. וה' לבושי הגבורות מתבררים, והפסולת יוצאת מהם ונעשה קליפה גמורה, הנקראת דם טמא.

נמצא, כי הם עצמם הלבושים, בין של החסדים, בין של הגבורות, הם מתבררים, ועצמותם קדושה, אבל הנשאר מהם ב' חלקי פסולת אחר התבררם: א) כי פסולת לבושי החסד, נעשה דם טוהר, דין קשה וקדוש, ולפעמים נעשה חלב. ב) פסולת לבושי הגבורות, קליפות גמורות, דם טמא.

בהויה דמ"ה דאלפין בז"א יש ג' אלפין, וכ"א מהם מורה על שם אהיה בריבוע ואחוריים, שבגי' ד"ם, דאמא עילאה, המתפשט בז"א, ונקרא אהי"ה. ולהיות אין בה דינים, לכן היא נעשית ד"ם.

וזה סדר התפשטות והתחלקות הויה דמ"ה דאלפין בז"א, כי י' בראשו דז"א, וה"א הא', בגרון דז"א, ששם מתלבש יסוד דאמא, שבתוכו מוח הדעת, הכלול מה"ח וה"ג. ויסוד הזה דאמא שבגרון דז"א א' של מילוי ה"ר, כי ה' עצמה בגרון, וא' שבמילויה יסוד דאמא שבגרון. ולכן א' שם אהיה בריבוע, העולה דם. וזה נקרא דם חיות, המחיה ז"א בדעת שבתוכו. דם שבגרון נקרא דם חיות.

אות וא"ו למטה, כאשר מתפשט הדעת ויורד למטה, בשליש עליון דת"ת דז"א עד החזה, שאז מתגלה הדעת בהתפשטות ה"ח וה"ג. אות אלף שבמילוי אות וא"ו, הנתונה בין ב' הווין, הוא שם אהיה ג"כ בריבועו, העולה ג"כ ד"ם, והם לבושי החסד והגבורות המתפשטים שם. אות א' בגי' ד"ם. ואם תסיר אות א' זו מהוי"ה דמ"ה, תשאר ההויה כחשבון ד"ם ג"כ. ונמצא כי כל ההוי"ה זולת א' זו, היא בגי' ד"ם. וא' זו הרומזת לשם אהי"ה בריבועו, גם בגי' ד"ם. א"כ, הוא דם בתוך דם. ובהתחברות דם אהיה בדם שארית שם ההוי"ה דאלפין, יהיה הכל מ"ה, כמנין אדם. וז"ס, שופך דם האדם באדם.

בהתגלות חו"ג למטה מן החזה, יש קצת אחיזה אל החיצונים בהם. וז"ש, יוסיף דעת יוסיף מכאוב. כי בהיות הדעת נעלם ומכוסה תוך היסוד דאמא, שעד החזה, אז אין הקליפות נאחזים בו. ובהתגלותו למטה מן החזה, שאז הארתו נתוספת בגלוי, אז יוסיף מכאוב, שהם הקליפות הנאחזים שם, ואין מכאוב גדול ממכאוב זה. ואז חו"ג שלמטה מהחזה שבז"א מתחלקים לב': ה' דם טוהר, וה' דם טמא.

ואח"כ שחו"ג ניתנים אל רחל, הנקראת ה"ת דהויה דמ"ה דאלפין, בזווג, אז אותה הא' שבמילוי אות ה"א הזאת האחרונה, רומזת לשם אהי"ה בריבועו, העולה ד"ם, הניתן ברחל, ואז נעשין בה ה' דמי טוהר וה' דמי טומאה.

גלות מצרים גרם שישראל העליון, ז"א, יחזור להתעלם בעיבור תוך אמא עילאה ג'ג'ג'. ושם מקום שליטת מצרים ופרעה, קליפות העליונים שבמצר העליון. ואז מאיר בדעת דז"א רק עשרה הלבושים, עשרה אהי"ה בריבוע, י"פ דם, 210 )רד"ו), מספר שנות גלות מצרים.

עשר שמות אהי"ה במילוי מילויים, שבכל מילוי מילוי המילוי, 27 אותיות, 10*27=270, ער, והם הניצוצות קרי דאדה"ר עשאום רע. לכן שנות גלות מצרים תלויים בשם אהיה, שעשרה אחוריים שלו הם 210, רד"ו שנה.

משה במראה הסנה חשב, כיון שישראל אז גרמו הסתלקות הדעת העליון, שהם עשר הויות של ה"ח וה"ג, א"כ שני גלותם כמספר י' הויות שנסתלקו בעונם, שבגי' ר"ס, ולכן לא הגיע זמן הגאולה. אז אמר לו ה', כי אין קץ גלותם תלוי בהויות הדעת שנסתלקו, אלא באחוריים דשמות אהיה, שנשארו בדעת דז"א, שמהם יונקים החיצונים בגלות. ולפי מספר מקום יניקתם מספר שני ממשלתם, רד"ו שנה, וא"כ כבר הגיע זמן גאולתם.

פרעה רשע ומכשף ידע על הסתלקות ז"א וחזרתו לעיבור באמא עילאה. שאז ז"א, הויה, לא משגיח ושולט בעולם. לכן בבא משה אליו, אמר, לא ידעתי את ה'. כי ראה, כי יניקת קליפה העליונה השולטת עליו על פרעה, לא היתה יונקת משם, וזהו לא ידעתי את ה', ז"א, הויה. מי ה' אשר אשמע בקולו, שז"א, יהו"ה, שאתה בא בשליחותו אלי, היכן הוא, שאשמע בקולו, הלא סילק השגחתו ונכנס בעיבור. וזש"כ, ויחזק ה' את לב פרעה, כשהיה שומע שם ה' מפי משה, היה מתחזק בלבו, כי ידע בחכמתו, שהוא נעלם בעיבור ולא מתגלה.

האמנם בשם אלקים היה מודה, כי הרי יוסף א"ל אלקי"ם יענה את שלום פרעה, והוא השיב ואמר, אחרי הודיע אלקים אותך כו'. ונמצא, שהיה כופר בשם הויה, ומודה בשם אלקים. והענין הוא זה, כי הנה בהיות זמן גדלות דז"א, יש לו מוחין דשם ההויה. ובהיותו בזמן הקטנות או בזמן העיבור, יש לו מוחין דאלקים, כמבואר אצלנו. והנה עתה שהיה ז"א בסוד העיבור, היה לו מוחין דאלקים, ולא דהויה, ולכן היה כופר בהויה, ומודה באלהים.

שליטת החיצונים לא בשם ההויה אלא בשם אלהים. לכן שז"א בעיבור, היה במוחין דאלהים, והיה יכולת אז בחיצונים לינק ולהתאחז שם, כי שם אלקים מתפשט מדרגות רבות, עד שבסוף מדרגה האחרונה, מן השמרים של יין אשר בו, יוצאות מסופם הקליפות, הנקראת אלקים אחרים, כמ"ש, מלך אלהים על גויים. ג' מוחין יש בזמן הקטנות והעיבור, והם ג' שמות אלהים. ומשם נאחזים קליפות מצרים ופרעה, שנאחז בהעורף, באחורי הדעת.

ג' שרי פרעה: שר המשקים, שר האופים, שר הטבחים, הם משלשה אלהים. ויניקתם משם, מג' אלהים שבשלש המוחין אלו דעיבור, וזהו סִבת היותם נקראים אלהים אחרים, כי אחרים בגי' גרון, שבגי' ג' שמות אלהים, המתפשטים בגרון. וע"י התפשטותם אל מדרגות רבות, יוצא מהם השמרים בסיום התפשטותם, ונעשים אחרים כמנין גרון, ששם ראשית יניקתם, ששם הוא מצר העליון, אשר שם אחיזת מצרים.

שיעור התפשטות שם אלהים עד שיעור ק"ך צירופים שיש בו, כי תיבת בת חמש אותיות בונה ק"ך בתים. ואלו הק"ך צירופים, הם בבחינת מדרגת הקדושה. והם מתחילים מז"א דבריא, עד סוף העשיה. ומשם ולמטה הקליפה, אלהים אחרים. וכל יניקת הקליפה מן ק"ך צירופים, אעפ"י שהם קדושה, יין העליון, שהשמרים, הקליפה, נאחזים בו.

יניקת מצרים ופרעה לא מכל ק"ך צירופי אלהים, רק מן מ"ח צירופים האחרונים שבו, התלויים בב' אותיות י"ם מן אלהים. כי כ"ד צירופים בכל אות: א-ל-ה-י-מ. ומספר כולם: 5*24=120, ק"ך צירופים. וז"ש, מי ה' אשר אשמע בקולו, כי בכח יניקתם מן מ"ח צירופים האחרונים, שכנגד שני אותיות מ"י של אלהים, היה כופר בשם ההויה. לפי שאם מוחין דהויה דגדלות היו מתגלים, היתה יניקתו מן אותיות מ"י של אלהים דעיבור מתבטלת. ובראותו שהיה לו אז יניקה ואחיזה שם באותיות מ"י של אלהים, היתה הוראתו כי לא נגלית ההויה, ולכן היה כופר בשם ההויה.

ואמנם ה' כדי להכניעו הכה אותו עשר מכות, מג' אותיות אלה דאלהים, אשר הוא לא היה נאחז ויונק מהם. וז"ש, למען שתי אותותי אלה בקרבו. כי שלש אותיות אלה דאלהים, אשר לא היה לפרעה אחיזה ויניקה בהם, היה רוצה להכותו ע"י, ולחברם עם ב' אותיות מ"י, אשר בקרבו של פרעה, שיונק מהם. וע"י התחברותם יושלם שם אלהים, שהוא כח הדין, ואז יכהו ע"י.

ואל תתמה, אם מצרים ראש הממלכות, כי ראש ארבע נהרות גן עדן הוא פישון, וא"כ איך יונק מב' אותיות אחרונות של אלהים. בעבור כי הנה אותיות מ"י, מעולות מאותיות אלה. מ"י הם נ' ימים שבין פסח לעצרת.

הצירופים שהתחלתם באותיות מ"י, כ"ד צירופים בי' וכ"ד צירופים במ'. שניהם מ"ח צירופים. לכן נקרא ארץ מצרים ארץ חם, וכמ"ש, נפלאות בארץ חם. שיונקים ממ"ח צירופים. גם כמ"ש, חם בן נח אבי מצרים, וכמ"ש, בני חם כוש ומצרים.

פרעה חשב כיון שז"א חזר להתעלם באמא בעיבור, שלא יחזור להתגלות ולצאת לחוץ מבטן אמא עילאה, ועי"כ גם בני ישראל התחתונים, הנקראים ישראל על שם ז"א, הנקרא ישראל, גם הם ישארו בגלות תוך מצרים, כיון שישראל העליון השולט עליהם, נתבטל מציאותו.

לכן שלח לו ה' ע"י משה, כה אמר ה' בני בכורי ישראל, לרמוז אל הבן בכור העליון, ישראל, שקיים ולא נתבטל. והודיעו, כי לפי שכפר במציאותו, לכן יהיה נענש מדה כנגד מדה, במכת בכורות, לפי שכפר בבן הבכור העליון יתברך. וז"ש, ואם מאן אתה לשלח, הנה אנכי הורג בנך בכורך. וז"ש, והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר, כי הבן הבכור, הנמשך מן הבן הקדוש הבכור העליון, הוא אשר ישאלך שאלה זו, יען אליו נוגע זו השאלה, כי בו היה רוצה פרעה לכפור בו, ולעכב את ישראל בגלות תחת רשותו.

גלות מצרים: א) שישראל העליון, ז"א, שחזר לעיבור ג'ג'ג', שזה גלות ישראל התחתונים תוך מצרים. ב) מחמת עלייתו למעלה, נסתלק ממנו ה"ח המתפשטים בו"ק, ונתעלו למעלה בשרשם, במוח הדעת, לגרון, לסיום היסוד דאמא שבז"א. ושם בגרון אחיזת קליפת מצרים, מקום צר, שאז מאיר מוח הדעת בגופא דז"א רק באחוריים של הלבושים דיסוד דאמא, שהם י' דמים.

ב' עניינים אלו אחוזים יחד, כי טעם התחתון גורם אל העליון, כי לכך הוצרך לחזור לג'ג'ג'. וז"ש ביחזקאל, ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך. כי סיבת היותך מתבוססת בעבודות קשות, בחומר ובלבנים, הוא בסיבת דמיך, כי בסיבת אלו הי' דמים, שמאירים ומתפשטים בז"א, לכן יש התגברות ויניקה לחיצונים, לכן נתגברו לשעבד את ישראל בעבודות הקשות.

לתקן זה, אומר, בדמיך חיי. כי תמורת הדמים, שבסיבתם נשתעבדת, ימשכו חיים העליונים, שהוא ענין לידת ז"א והתגדלותו, ואז יכנסו בו מוחין דגדלות, הנקראים חיים, שהם אהי"ה יהו"ה אהי"ה. ע"י חיים אלו, תצאו מן הגלות. ולפי שב' דמים, דם טוהר ודם טמא, לכן אמר ב"פ, בדמיך חיי בדמיך חיי - ב' דמים, דם פסח ודם מילה. דם מילה טהור, מחסד המתגלה בפה דאמה, יסוד דדכורא. דם פסח כנגד גבורות שבנוקבא, כי הפסח בנוקבא. לכן תיקנו פסוק בהגדה.

נמצא, גאולת מצרים ע"י נס גדול, כי עם מצרים ופרעה היו אחוזים ומשורשים לינוק מהדעת העליון דז"א, עד שגרם לחזור ז"א לעבור ג'ג'ג', תכלית המיעוט שאין למטה ממנה. והוצרך המאציל העליון לחזור להוליד ז"א, ולהגדילו בתכלית האחרון של ההגדלה, כדי שיתבטל יניקת החיצונים משם, מחמת תוקף האור הגדול ההוא, ועי"כ יצאו מן הגלות.

דרוש ב - תוקף הגדלת ז"א ביציאת מצרים

סדר הגדלת ז"א. כשנולד ז"א בקטנותו, עד היותו גדול בן י"ג שנים. בקטנות מוחין דקטנות, הלבושים והכלים דנה"י דאמא, שבתוכם מתלבשים הלבושים דנה"י דאבא. כולם נכנסים בז"א מוחין דקטנות, עד היותו גדול י"ג שנים ומעלה.

ואמנם הלבושים דנה"י דאמא בקטנות, הם שמות של אלהים, כי בינה נקראת אלהים. ובפרט באחוריים דנה"י דאמא, הלבושים חיצונים דנה"י דאמא, המוחין דקטנות. ולפי שנה"י דאבא באים מלובשים תוך נה"י דאמא, ומתגלים בז"א ע"י הבינה, לכן גם הלבושים דנה"י דאבא נקרא מוחין דאלהים.

בגדלות דז"א הלבושים דנה"י דאמא יותר פנימיים, והם שמות אהי"ה, כי במוח הדעת, שהוא היסוד דאמא, 10 דמים, והם 10 שמות אהיה באחוריים שלהם. ועד"ז גם נו"ה יהיו אהי"ה.

נמצא, בגלות מצרים מתגלים 10 דמים, שהם הלבושים בגדלות. כי בקטנות לבושים נקראים אלהים, כי בבינה יש שם אהי"ה ושם אלהים.

ואח"כ בא גדלות דז"א, בן י"ג שנה, ונכנסים בו מוחין פנימיים דהויות תוך הלבושים דנה"י דאמא, משמות אהיה. ועד"ז מוחין פנימיים דהויות תוך לבושים דנה"י דאבא. והם צל"ם, והם אות צ' דצלם.

אח"כ בז' שנים נכנסים ז' מקיפים דמוחין דגדלות, אותיות ל"מ דצלם, שחשבונם ז', ואז ז"א בן 20 שנה ויכול לישא וליתן בנכסי אביו אפילו בקרקעות. ומוחין פנימיים ומקיפים כאחד ונקרא זמן גדלות א'.

אמא עילאה הנחלקת לב': בינה ותבונה. מחזה ולמטה תבונה, מחזה ולמעלה בינה. תבונה פרצוף בפ"ע ובינה פרצוף בפ"ע. ושניהם ביחד הם פרצוף אחד שלם, הנקרא דאמא עילאה. נה"י דמוחין פנימיים ומקיפים דאמא, שלוקח ז"א בגדלותו, מן 13 עד 20 שנה, הוא בחינת כל פרצוף תבונה, כי בתחילה עולה ז"א ולוקח נה"י דאמא עם המוחין פנימיים שבתוכם, ונעשים בו מוחין פנימיים, בהיותו בן 13 שנה. ואח"כ בז' שנים אחרים, לוקח המחצית תחתון של ת"ת דאמא עם המוחין שבו, ונעשים בו מוחין מקיפים. וכפ"ז נמצא, כי ל"מ דצל"ם, הם שיעור ב' שלישים תחתונים דת"ת דאמא. ואז נשלם ל-20 שנה, ונמצא, כי כבר לקח כל פרצוף התבונה כולו, אבל איננו רק מחצית פרצוף אמא עילאה.

כמו שאמא עילאה נחלקת לב' פרצופים, בינה ותבונה, כן אבא עילאה נחלק לב' פרצופים חכמה ויש"ס. וכמו שלקח ז"א מ-13 עד 20 מוחין דאמא הפנימיים ומקיפים בפרצוף התבונה, שכולו מחצית פרצוף דאמא, כמו כן לקח ג"כ מוחין דאבא פנימיים ומקיפין בפרצוף יש"ס, שכולו מחצית פרצוף דאבא.

נמצא, ז"א בקטנות לקח מוחין פנימיים ומקיפים מחיצוניות ישסו"ת. ובגדלות לקח מוחין פנימיים ומקיפים מפנימיות ישסו"ת. ואח"כ חוזר ז"א לקטנות וגדלות יותר עליונים, פרצוף חו"ב, חצאין העליונים דאו"א, מחזה שלהם ולמעלה. ולכן הקטנות והגדלות א' מכנים נה"י דאו"א. והקטנות והגדלות ב' מכנים חג"ת דאו"א. לפי שחו"ב מחזה דאו"א ולמעלה, ושם חג"ת שלהם. ונמצא, כי אחר 20 שנה ז"א עולה ולוקח חיצוניות, או"א חו"ב, מוחין פנימיים ומקיפים. ואז נקרא קטנות ב' דז"א. ואח"כ עולה ולוקח פנימיות חו"ב מוחין פנימיים ומקיפים. ואז נקרא גדלות ב' דז"א.

ב' מיני קטנות וב' מיני גדלות בישסו"ת ובחו"ב. וכולם בב' פרצופים דאו"א. ואז ז"א, בן בכור, יורש מקום או"א עליונים, ונקרא זקן ואינו בחור, לפי שעלה למדרגה חו"ב העליונים, הנקראים זקנים. ואח"כ חוזר ז"א לעלות בא"א, בדיקנא עילאה שלו בתפלת מנחת שבת. ומשם אין עוד עליה אחרת אל ז"א, כי שם תכלית עלייתו. עליות ז"א מקטנות עד סוף תכלית נרמז בפרקי אבות, בן ה' שנים למקרא ועד בן מאה כאלו מת ועבר מן העולם. כל אלו המדרגות הם עליות ז"א, ממדרגה א' עד מדרגה אחרונה.

כלל: שנולד ז"א, יש לו קטנות א', לקח לבושים וכלים מחיצוניות דישסו"ת, שנעשים לו מוחין פנימיים ומקיפים, אלו המוחין קורים נה"י דאבא ונה"י דאמא. ואח"כ בגדלות א'לוקח מוחין פנימים מנה"י דאו"א, שהם פנימיות ישסו"ת.

אח"כ לוקח לבושים וחיצוניות מחו"ב עילאין, שנעשים לו מוחין פנימיים ומקיפים דקטנות ב'. אלו המוחין קורים חג"ת דאו"א.

אח"כ לוקח גדלות ב' והם פנימיות המוחין מחו"ב, קורים חג"ת דאו"א בפנימיות.

אח"כ עולה בדיקנא דא"א.

המוחין פנימיים דקטנות א' הם חיצוניות ישסו"ת, מן החזה ולמטה, הנקרא נה"י צ' דצלם. והמקיפים שלהם דקטנות הם חיצוניות דישסו"ת, מן החזה ולמעלה, ב' מקיפים, חג"ת וחב"ד שלהם, ל"מ דצל"ם.

אח"כ גדלות א', פנימיות המוחין דנה"י דישסו"ת, מחזה ולמטה, ב' המקיפים שלהם, הוא פנימיות ישסו"ת, מחזה ולמעלה, חג"ת וחב"ד. ועד"ז פעם ב', קטנות וגדלות הב', בפרצופי חו"ב עילאין.

קטנות א' התחתון, מנה"י דאמא, בחינת תבונה, נקרא אלהים, דין. אמנם לבוש דנצח אלהים במילוי יודין, כי קו ימין יודין, קו החכמה, י'. ולבוש הוד אלהים דמילוי ההין, כי קו שמאל בינה, ה'. לבוש היסוד אלהים דמילוי אלפין, כי קו האמצעי הוא קו הדעת, הנקרא אלף. וסימנם: יה"א יודין ההין אלפין.

אלקי"ם - אכדט"ם. קטנות ב' העליון, מחג"ת דאמא, בבינה, אין הדינים מתגלים כמו בתבונה, לכן נקרא אכדט"ם, שהוא חילוף אלהים באבג"ד, מתחלף באותיות שלפניו. אין אות לפני אות אלף, ולכן לא יכולה להתחלף. אבל ל' מתחלפת בכ' שלפניה. ה' - בד' שלפניה. י' - בט' שלפניה. ם' סתומה - במ' פתוחה שלפניה. ולפי שאי אפשר להשאר פתוחה בסוף מילה, לכן נכתבת סתומה.

אכדט"ם יותר רחמים ופנימי משם אלהים, כי הוא מאותיות הקודמות לאותיות אלהים. ואם היה מתחלף באותיות המאוחרות לשם אלהים, במוכ"ן, היה יותר דין וחיצון משם אלהים.

עוד סיבה ב': שאלהים דין, תמורתו יהיה רחמים. משא"כ ההויה רחמים, בהתחלפו מורה על הדין, שתמורת הרחמים. לפי אכדט"ם נקראת הבינה בכל מקום אלהים חיים.

לבושים דנה"י דגדלות א', או דחג"ת דגדלות ב', שמות אהיה: אהיה דיודין בנצח, דאלפין בהוד, דההין ביסוד.

לבושי הגדלות. מוחין הפנימיים מתלבשים בתוכם, כולם הם הויות, ואין בהם שינוי. כי בקטנות א' או ב' אין לז"א מוחין אחרים, זולת לבושים דחיצוניות דנה"י דאמא, או דחג"ת דאמא. ואלו הלבושין הם המוחין דז"א בקטנות א' או ב'. לכן יש חילוק בשמות לבושים דנה"י לשמות לבושים דחג"ת, כי אלו אלהים ואלו אכדט"ם. אבל בגדלות דז"א א' או ב', אינן פנימיות דנה"י דאמא או דחג"ת דאמא, אמנם הם טיפות מוחין ממש, הנמשכים ממוחין דאו"א ממש בזווג, ואין ביניהם שינוי בין גדלות א' לב', וכולם הויות. אבל אה"נ, שגם הם באים מלובשין, תוך נה"י או דחג"ת דאמא מפנימיות. אבל כיון שיש מוחין בתוכם, נקראים על שם המוחין, הויות, ולא על שם לבושין.

דרוש ג - יציאת מצרים ופסח

בגלות מצרים חיצונים נאחזים בקדושה, עד שחזר ז"א למדרגה הגרוע ג' ג' ג'. ועלה רצון ה' להוציא ז"א בלידה ממעי אמו, ולהגדילו בתכלית הגדלות, שעי"ז תתבטל אחיזת החיצונים, מרוב הארותיו של עתה, ולא הספיק במה שיתגדל גדלות הראשון בלבד, שהוא שאר ימים טובים, שעליית זו"ן רק לתבונה, כי שם אהיה במילוי יודין, בבינה, והויה דס"ג בתבונה. ולכן י"ט בגי' ע"ג, הויה דס"ג עם עשר אותיות.

זה נעשה מאליו. אבל אח"כ ע"י תפילותינו עולים לחו"ב עילאין. אבל בליל פסח גדל ז"א אפילו גדלות ב', שהוא חו"ב עילאין, ולא עוד, אלא שליל פסח גדולה מליל שבת. כי בליל שבת ז"א עולה לגדלות א', ל' דמקיפים דצלם. ואפילו המקיף מ' דצלם, אין בליל שבת. אבל בליל פסח יש לו בגדלות ב' חו"ב עילאין.

מעלת ליל פסח משאר י"ט ושבתות: בהם ז"א עולה מדרגה אחר מדרגה בכל תפלה. אבל בליל פסח עולה ז"א כל המדרגות בפעם אחד עד גדלות הב'.

יתרון לשבת מליל פסח: בשבת במנחה עולה עד דיקנא דא"א. בליל פסח עולה עד חו"ב עילאין, כדי שיתבטלו החיצוניות מלהתאחז בו, בהיותו גדל בפ"א, תכלית כל מדרגות ההגדלה והעליה. ביציאת מצרים גדל ז"א בתכלית מדרגות גדולתו בפעם אחד, עד שגדל עד חג"ת דאו"א, שהם חו"ב עילאין. ושם בחג"ת מקום הדדים, גדלות א' דנה"י וגדלות ב' דחג"ת.

גדלות ב' הם שלשה שמות אכדט"ם שבחג"ת, שכ"א בגי' ע"ד. מקום ג' שמות אכדט"ם בחג"ת, מקום הדדים והשדיי.

או אפשר לפרש, ותרבי: כנגד קטנות א', כי בתחלה בסוד העיבור, היה בבחי' ג' כלילן בג', ועתה בקטנות ראשון, שהוא זמן היניקה, נגלו בו כל הו"ק. ותגדלי: כנגד גדלות ראשון. ותבואי בעדי עדיים: קטנות השני, שהוא שם אכדט"ם. שדים נכונו: כנגד חג"ת גדלות שני.

מלת פסח. תבונה היא נה"י דאימא, בינה הוא חג"ת. ראש דתבונה בסיום נה"י דבינה, ונכללים יחד בפרצוף אחד, הנקרא אמא, נקראת הבינה, חג"ת דאמא, התחלת מקום הגדלות השני דז"א, הניתוסף עתה בליל פסח, משא"כ בשאר לילי יו"ט ושבתות, הוא במקום הפה דתבונה, שבג"ר שבה. וזהו לשון פסח: פ"ה ס"ח. כי שם הוא הפה של התבונה ולכן צריך להרבות בספור יציאת מצרים.

אומרים הלל גמור בליל פסח, כי המוחין עד תכלית גדלות שני דז"א הנכנסים בתוכו בליל פסח. והם מתקיימים בו כל הלילה וכל יום א' דפסח, ולכן אומרים הלל גמור ביום א' של פסח.

הלל בשאר לילי יו"ט לא גמור. ואח"כ מסתלקים לגמרי כמתחלה, ואחר כך חוזרים ליכנס בסדר המדרגות, מיום ב' של פסח עד נ' יום של ספירת העומר, חג השבועות. ולכן אין אומרים בשאר ימי הפסח הלל גמור, כי לסבת אחיזת החיצונים בז"א בתכלית תוקף אחיזתם, הוצרך להגדל בפ"א כל המדרגות של הגדלתו, כדי שיתבטלו החיצונים. ואחר שנתבטל, הוחזר הדבר לטבעו, ליגדל בסדר הגדלתו, מדרגה אחר מדרגה.

בליל פסח זיווג עליון מסטרא דלעילא, ולא מסטרא דילן. בשאר י"ט נכנסין המוחין בסדר המדרגות, ולכן נעשה הזווג העליון ע"י תפלותינו ומעשינו. אבל בליל פסח הוגדל ז"א שלא כדרך טבע, כי לא היה יכולת בידינו ע"י תפלתינו להגדילו ברגע אחד תכלית ההגדלה, אלא ברחמי המאציל, שעשה נס הגדול, שלא כדרך טבע אלא מאליו.

איסור הזווג בליל פסח. משא"כ בשאר הי"ט מצות, כי ע"י התחתון נעשה הזווג העליון. אבל בליל פסח אין הזווג העליון.

ספירת העומר. ספירת ז' ימי נקיים, כדי שתטהר האשה העליונה לבעלה, בחג השבועות. אבל כיון שהיה זווג עליון בליל פסח, יצאת מחלאת טומאה של גלות מצרים, ונטהרה לבעלה, ונזדווגה עמו, איך חוזרת אחר הזווג ההוא לספור ימי נקיים?

אבל טומאה הזאת נמשכת מה' דמים דטומאה, שקבלה בגלות מצרים, מלבוש הגבורות, מתמצית הנשאר מסיגיה, ולכן צריכה להטהר מאותם הדמים הטמאים, כי אז היו החיצוניות נאחזים בה ג"כ. ובליל פסח, אשר הגדיל ז"א ברגע אחד כל ההגדלות ההם, נפסקו הדמים ההם, ונתבטלה אחיזת החיצונים בז"א ובנוקבא. לכן נטהרה, ולא צריכה למנות ז' נקיים, כי נטהרה לפי שעה, שלא כדרך טבע. אבל אחר יום א' של פסח נסתלקו המוחין, וחזרו החיצונים להתאחז בדמים, אבל לא אחיזה גמורה כבתחלה. ולפי כניסת מוחין בסדר המדרגות, כך סדר ביטול אחיזת החיצונים, בהמשך ימי ספירת העומר, שהוא ענין ספירת ז' נקיים. ואז נטהרה מטומאתה, ונגמרה להטהר בחג השבועות, ואז חוזרת להזדווג עמו.

אבל איך שאר ימי הפסח נקרא יום טוב, שעדיין לא נטהרה מטומאתה עד חג השבועות, וגם שבתות ור"ח, אשר בין פסח לעצרת?

דרוש ד' - החמץ והשאור

ב' מוחין בז"א: צלם דאמא, צלם דאבא. זה בתוך זה.

חמץ במוחין דאבא. שאור במוחין דאמא. דינים דאמא יותר תקיפים, כדמיון השאור חזק מחמץ, כי שאור מחמיץ לאחרים. לסיבה יתר אחיזת החיצונים בשאור, שהם מוחין דאמא מדאבא, שהוא חמץ.

שאור חסר ו'. ש' כנגד דחכמה דאמא, אלהים דידוין, בגי' ש'. ר' כנגד בינה דאמא, אלהים בריבוע, בגי' ר'. מוח בינה יותר דין ממוח חכמה, לכן הוא אחורים דאלהים. א' כנגד מוח הדעת דאמא, אלהים במילוי אלפין, לכן א' רומזת על היות מילויו באלפין, אבל מוח הזה גרוע מב' המוחין האחרים, לכן לא ניכר בו חשבון מילויו, רק הוראת מילויו, שהוא באלפין. נמצא, מלת שאר כללות ג' מוחין דז"א מאמא, ומוחין אלו מקטנות. וחמץ במוחין מאבא.

עץ הדעת טו"ר, יסוד דאמא שבדעת דז"א, נפסק בחזה, ושם מתגלה, ומקום אחיזה לחיצונים. חמץ ושאור זכרים, כי הם מוחין דז"א מאבא ואמא. ובהיותם עדיין בתוכו, יש קצת אחיזה אל הדינין. אמנם מחמצת ומשארת הם הנקבה. לאה עומדת באחורי המוחין דז"א, ויונקת משם מוחין שבה. הארה ממוחין דאבא ללאה נקראת מחמצת נוקבא. הארה ממוחין דאמא ללאה נקראת משארת נוקבא. מלת מחמצת ממילה חמץ. מלת משארת ממילה שאור. מחמצת אותיות חמץ תם. משארת אותיות שאר תם.

ויעקב איש תם, בעלה דלאה. מדת ימי, מדת: ת"ם ד'. מוחין של חמץ המאירין בלאה, הנקראת ת"ם, נקראים מחמצת. והמוחין של שא"ר, המאירין בלאה, הנקראת ת"ם, נקראים משארת. מכאן בזכר: לא יאכל חמץ, שאור לא ימצא בבתיכם. ובנוקבא: כל מחמצת לא תאכלו.

המהלך ד' אמות בא"י. ד' בחינות כולם נקראים לאה. ב' ממוחין דאבא, ב' ממוחין דאמא. ב' ממוחין אבא: א' נדבקת ביסוד דאבא, שבדעת ז"א. ב' נדבקת ביסוד דאמא שבדעת דז"א. ב' ממוחין אמא: א' נדבקת ביסוד דאמא. ב' עומדת בחוץ באחורי ז"א, מן החזה ולמעלה, עד כנגד מות הדעת דז"א. נמצא, כי ג' בחינות דלאה בפנים תוך ז"א. ובחינה ד' בחוץ לז"א, ואפשר שיתאחזו בה החיצונים, לכן נקראת זאת החיצונית משארת, שאר תם. כי היא לאה, הנמשכת ממוחין דאמא, הנקראים שאר כנזכר. ויש בה דינים רבים: אם להיותה ממוחין דאמא, ואם להיותה בחוץ. לכן יש פחד שלא יתאחזו בה חיצונים, וצריכה שימור גדול מחיצונים.

לכן ב' בחינות: מצה שמורה, מצה שאינה שמורה. כי לאה ב' של אבא, העומדת בפנים, תמיד שמורה מן החיצונים, ואינה מחמצת, כי אין החיצונים יכולים ליגע בה. אבל לאה הב' של אמא, העומדת חוץ לז"א, נקראת מצה שאינה שמורה מעצמה, להיותה בחוץ, ולכן צריך ליזהר בה, שלא תחמיץ, ויתאחזו בה החיצונים, ומה שהיתה נקראת תם, תחזור להתהפך לאותיות מ"ת, המורות על אחיזת החיצונים, הנקראים מות. השימור, שתחזור הארותיה ליכנס בפנים תוך ז"א, ולא תשאר בחוץ כל ז' ימי הפסח.

כל כוונת ליל פסח בבחינת רחל ולא בלאה. לפי שלאה מתבטלת בפסח ונכנסת בפנים, כדי שלא יינקו החיצוניות ממנה. וכיון שנעשה השימור בז' ימי הפסח, ונתבטלה אחיזת החיצוניות בלאה, היא נשמרת מאליה מכאן ואילך כל ימות השנה, ואין חשש בעמדה בחוץ, ולכן לא נצטוינו על אכילת חמץ או שאור, אלא בז' ימי הפסח.

לאה מתבטלת בז' ימי הפסח, ונכנסים מוחין שלה בפנים בז"א. בהכנסה בפנים, אין להם מקום לעמוד שם למעלה, והם יורדים דרך פנימיות, תוך הגרון דז"א, עד למטה בז"א בחזה שלו, ושם יוצאות באחורי החזה, ונכנסין בראש רחל, העומדות שם אב"א עם ז"א.

ובתחלה צריך לתת טעם, למה נזהרנו, שלא יצאו אלו ההארות אל לאה, מפחד אחיזת החיצונים, ואין אנו חוששים עתה בצאתם אל רחל. והטועם הוא, לסבות רבות, כי אין החיצונים נאחזים ברחל כמו בלאה. לפי שלאה אינה פרצוף בפ"ע, כשאר הפרצופים שבאצילות, אבל היא אחוריים דאמא, שנפלו למטה בעת ביטול מלכי אדום.

גם לאה עומדת במקום האורות המכוסים, ועי"כ יש יכולת לחיצונים להתאחז בה. אבל רחל יושבת תחת החזה, אשר שם האורות הם מגולים, ודומים לאור השמש היוצא מנרתקו, שאין העין רעה של החיצונים יכולה להסתכל שם.

הטעם ג', למה רחל עם ז"א עומדים אב"א, ולאה פנים לאחור דז"א. כי לאה עומדת במקום עליון, למעלה מן רחל, אין החיצונים נאחזים בה הרבה, ואנו רוצים לתת להם קצת אחיזה, דאם לא כן בלע המות לנצח, והקליפות צורך גבוה הם בעולמות, כמ"ש, והנה טוב מאד, שטוב מלאך החיים ומאוד זה מלאך המות. ולכן פני לאה עומד כנגד אחורי ז"א, ואחורי לאה נשארים בגילוי, כדי לתת אחיזה לחיצונים שיקחו חלקם. ואין אנו יריאים שיתאחזו בהם מאד, להיותה במקום עליון.

ואמנם רחל, עקרת הבית, עיקרו של בית, פרצוף בפ"ע, ככל שאר הפרצופים, והיא נוקבא אמיתית דז"א, אין רוצים שיתאחזו בה החיצונים. ועומדת למטה מלאה, ואם יתאחזו בם, תהיה אחיזתם יותר גדולה מאד, ותתגבר הרשעה, ותשחית העולם כולו. ולסיבה זו עשה המאציל, שיעמדו זו"ן אב"א, ורוח רעה לא תעבור ביניהם, כי אין להם מקום להדבק בבחי' הפנים, אלא באחוריים.

והנה אחוריה דבוקים באחורי ז"א, ואין להם מקום לכנס ולהתאחז שם. וכל זה הוא בתחילת בנינה, שעדיין הלבנה פגומה. אבל אחר שתתמלא הלבנה, ויתמתקו הדינין שבה, ותנסר בסוד הנסירה, ויושם בשר תחתינה, שהם בחי' החסד והרחמים, אז חוזרים היא וז"א פב"פ, ומזדווגים, ואין פחד מן החיצונים, כי אין להם יכולת להתאחז באחורים שלו ושלה, אף אם הם בגילוי, כיון שכבר נתקנו ונתמתקו הדינין שבהם.

ובזה יתבאר הטעם הג', כי כיון שלאה אחוריה מגולים תמיד, כי פניה פונים באחורי ז"א, לכן אנו יריאים שמא יתאחזו באחוריה הקליפות, בז' ימי הפסח, ותחמיץ דיניה, בחמץ, ולכן היא מתבטלת באלו הימים, וההארות שלה יורדות בראש רחל, העומדת אב"א עם ז"א, שאין החיצונים יכולים להתאחז באחוריה, ומכ"ש בפניה. ואעפ"י שמקום החיצונים כנגד פניה של רחל, אינם יכולים להתאחז שם.

הארות של לאה הנכנסות בראש רחל. יורדים בפנימיות גרון דז"א, נחלק לב'. כי תחלת הגרון צר, מתבקע ונעשה הפה דז"א, ויוצא משם הבל, היוצא מהפה, ונעשה או"מ לרחל. ושאר האורות נכנסים שם, ויורדים בפנים עד החזה, ומשם יוצאים ונותנים לרחל, ונכנסין בראשה.

פסח: פ"ה ס"ח, או"מ היוצא בשיחה מן הפה. אמנם הבחי' הב', היורדת עד החזה, ומשם נתנים בראש רחל, הנה אז בלי ספק שנכפלין המוחין דרחל, וזהו סוד ג"כ ד' כוסות, בליל א' של פסח, שהכונה הוא לשתות אלו הארות של המוחין דלאה, שירדו בפנים דרך הגרון, עד מקום ראש רחל, ושם יכנסו בראשה.

כנגד ד' בנים דברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול. ב"ן בגי' ב' הויות פשוטות. עתה יש לה ד' בנים, ד' מוחין כפולים, ד' שלה, וד' של לאה. ח' הויות, שהם ד' בנים, כל מוח כלול מב' הויות, שהוא ב"ן א'. ואלו ד"פ ב"ן הקדקד של רחל, כי קדקד בגי' ד"פ ב"ן.

האופן הא'. התחברות:

חכמה וחכמה - נקרא בן חכם,

חסדים וחסדים - נקרא תם,

גבורה וגבורה, דינים בדינים - נקרא בן רשע,

בינה ובינה, דינים אלא לא תקיפים - נקרא בן שאינו יודע לשאול.

האופן הב'. הכל הה"ג. התחברות גבורת החסד דלאה עם גבורת החסד דרחל, נקרא בן חכם, שהם ב' הויות מב' גבורות, ששתיהן בחי' חסדים שבגבות, והם בגי' ב"ן.

התחברות גבורת הגבורות דלאה בגבורת הגבורות דרחל, נקרא בן רשע.

התחברות גבורה הת"ת דרחל בגבורת הת"ת דלאה, נקרא בן תם.

התחברות ב' גבורות האחרות דנו"ה דרחל, שהם כמו אחד בגבורת נו"ה דלאה, שגם הם כמו אחד, נעשות בן שאינו יודע לשאל.

ב' בחי' אלו הנוספות ברחל עתה, א"מ היוצא מפה דז"א, ושארית האור היורד דרך פנימיות עד ראש רחל, תוספת לרחל בליל פסח, שאין לה בשום זמן אחר, כי עתה לוקחת חלקה וחלק לאה בבת א'.

דרוש ה - גלות מצרים ופרעה

בגלות מצרים חזר ז"א לקטנות, ונסתלקו ממנו המוחין דגדלות, ואז היו מתפשטים בו רק ה"ח וה"ג דקטנות, שהם ה' דמים טהורים וה' דמים טמאים שבאשה.

עשר הויות, ה"ח וה"ג מאבא, ועשר אהי"ה הם אחוריים, העולים דם, הם עשר דמים, ה"ח וה"ג מאמא. ואז פרעה, העורף ומצרים, מצד הגרון, יונקים משם, בהיות החסדים והגבורות ההם בגרון. וזמ"ש, מתבוססת בדמיך, מ"ת בוססת. שהקליפה, הנקראת מת, אבי אבות הטומאה, דרגת המות, היתה בוססת ונאחזת בדמיך שבגרון, ב' דמיך, דמים טהורים ודמים טמאים. ובצאת ישראל ממצרים, ממצר הגרון, ונתפשטו למטה בגוף, אז נפסקו הדמים, ולא יוכלו פרעה ומצרים לינק מהם, ואז החסדים והגבורות שהיו בתחילה בגרון, ירדו ונתפשטו למטה בגופא דז"א.

נמצא, ליל פסח במוחין דקטנות, ג"פ אלהים: דיודין בחכמה, דההין בבינה, דאלפין בדעת. אבל א' בציור יו"י הוא בחסדים. א' בציור יוד הוא בגבורות.

מצה - שתי מוחין חו"ב, ואע"פ של קטנות, אין אחיזה לקליפה. ונקרא מצה שמורה, כי שמורה ממזיקים, כמ"ש, ליל שמורים הוא לה'. לכן מצה בגי' ע"ב ס"ג, שהם חו"ב, שתי המוחין.

אבל שלשה מצות, כי באות ה' דשם אלהים ג' ציורים: ד"ו, ד"י, וו"ו.

כנגד ציור ד"י - אנו בוצעים המצה העליונה, להמוציא שיעור כזית, שהוא י' שלימה. וכזית מן המצה הפרוסה, שהיא ד'.

כנגד ציור ד"ו - אנו בוצעים מצה האמצעית לב', שהחלק הא' גדול, כנגד הו', והחלק הב' יותר קטן, כנגד ד'.

כנגד ציור וו"ו - אנו עושים זכר למקדש כהלל, כנגד שלשה וו"ו במצה שלישית, וגם כורך שלשה דברים: בשר הפסח, ומצה, ומרור.

ואמנם מוח הדעת, החיצונים מתאחזים בחסדים וגבורות אשר בו. ולכן נאסרו בחמץ והשאור, כי החמץ הוא בחסדים, והשאור אשר חימוצו יותר קשה, הוא בגבורות, כי שם מתאחזים יותר.

והנה שאר הוא חסר ו', והוא אלהים של הגבורות דקטנות במילוי יודין, הוא ש' מן שא"ר. והאחוריים פשוטים שלו, הם ר' מן שאר. וכללות השם עצמו, שהוא אלהים כפשוטו הוא א' מן שאר. ימי הפסח זמן היניקת ז"א, אינו נגדל עד חג השבועות, לכן נצטוינו שלא יראה בפסח לא חמץ ולא שאור, כדי שלא יינקו החיצונים מחו"ג דקטנות דז"א. וצריך לבער אותם מקודם הפסח, כדי שלא יתאחזו בהם החיצונים.

ד' כוסות של ליל פסח כנגד ג' אלהים במילויהם, כי כוס בגי' אלהים.

כוס א'. כנגד אלהים דיודין שבמוח החכמה. ולפי שהחכמה נקרא קדש, לכן הקידוש של ליל פסח נאמר על הכוס א'.

כוס ב'. כנגד אלהים דההין שבמוח בינה. ולכן בו נזכר ההגדה, של סיפור יציאת מצרים. בכח נ' שערי בינה יצאו ישראל ממצרים. גם הסיפור בבינה, בגרון, הנקרא קול עילאה.

כוס ג' וד'. כנגד חסדים וגבורות, שניהם אלהים במילוי אלפין. כוס ג' בחסידים צורת יו"ו. כוס ד' בגבורות צורת יו"ד. שניהם כלולים יחד במוח הדעת, לכן בין ג' לד' לא ישתה.

מרור. בגי' מו"ת, דינים, שצריך לטחון וללעוס בשיניים, כדי למתק המרירות שבהם. בלע מרור לא יצא, כי צריך למתק הדינים שבו.

חרוסת. זכר לטיט, לאה, שצריכים למתק הדינים שבה. י' שבין ט' וט', עולה לכאן ולכאן, ט"י י"ט, מילוי ההויה דאלפין, שעולה י"ט, ובגי' חו"ה, וב"פ י"ט הם לאה ורחל.

דרוש ו - סדר ליל פסח

בליל פסח נכנסים בז"א מוחין דקטנות א', וגדלות א', וקטנות ב', וגדלות ב'. יש מוחין מצד אבא, ומוחין מצד אימא. ובכל בחי' מהם, קטנות וגדלות. המוחין דאבא מתלבשים תוך המוחין דאמא. המוחין דאבא - המצה, בחכמה. מוחין דאימא ד' כוסות יין.

קטנות הא' הנכנס בתחילה - אלהים דמילוי יודין בנצח, ואלהים דההין בהוד, ואלהים דאלפין ביסוד, וסימנם: יה"א. אח"כ נכנס גדלות הא', הוי"ה דע"ב דיודין, בנצח. והויה דס"ג, בהוד. והוי"ה דמ"ה דאלפין, ביסוד.

אבל צריך שתדע ענין א' בבחי' היסוד, הוא מוח הדעת כנודע, כי הנה ד' מוחין: חכמה בנצח. ובינה בהוד. וחסדים וגבורות ביסוד. החסדים והגבורות הם מוח א', הנקרא דעת, אלא שנחלק לב' עטרין אלו. ונמצא, כי ביסוד דקטנות א', אשר ביארנו שהוא אלהים דאלפין שבו, הנה יש בו ב' בחינות: כי החסדים שם אלהים דאלפין שבו, צריך לצייר אות א' של המילוי דאות הא דאלהים, שתהיה בציור יוי, כזה יו"י. אבל הגבורות שם האלהים שבהם, צריך לצייר אות הא' דמילוי הא שבו, בציור יוד, כזה א. כמבואר אצלינו, ענין ב' הציורים אלו בהרבה מקומות, וכנזכר בס"ה ובתיקונים. והטעם הוא כי יו"ד התחתונה של צורת אלף, בהיותה צורת היוד, היא זכר, כנגד החסד. ובהיותה צורת ד', היא נקבה, כנגד הגבורה כנודע. כי הד' רומזת למלכות.

ואמנם בסוד דגדלות הוא שינוי אחר, כי החסדים הם הוי"ה דמ"ה דאלפין. והגבורות הם הויה דב"ן דההין.

ואח"כ נכנס קטנות ב', והוא שם אכדט"ם, בנה"י. אבל השינוי שבהם הוא, כי שם אכדט"ם שבנצח, תכוון בו בבחי' ה' אותיותם עצמם בלבד, שהם חילוף ה' אותיות אלהים כנ"ל. ושם אכדט"ם שבהוד, תכוון בו בבחי' היותו נחלק לב' חלקים, והם: א"ם ג"ל. ר"ל: כי ב' אותיותיו הראשונים והאחרונים, שהם אותיות א"ם, אינם מתחלפות, כי כך הם עצמם בשם אלהים, ולמטה בענין ל"ג לעומר נתבאר טעם נכון, כי זה מורה כי אותיות כד"ט, נתחלפו לרחמים יותר מאותיות א"ם וע"ש. וג' אותיות אמצעיות שהם כד"ט, העולים בגימטריא ג"ל, הם מתחלפות באותיות לה"י דאלהים. ושם אכדט"ם שביסוד, תכוון בו בבחי' מספר וחשבון אותיותיו, שעולה מספרו ע"ד, כמבואר אצלינו בדרוש רפ"ח ניצוצין, ענין המדריגות של אורות עליונים, ומה הפרש יש בין האותיות בצורתם, ובין האותיות במספרם ובחשבונם וע"ש.

ביסוד יש שינוי בין החסדים ובין הגבורות כדמיון הקטנות הא', והגדלות הא', וזה עניינו. כי בשם אכדט"ם של החסד, תכוון כי עם הכולל שלו הוא בגימטריא ע"ה, והוא רומז אל ג"פ יב"ק, שהם ג' יחודים וחיבורים של הויה אלהים העולים יב"ק. וג' ההויות ההם, וג' אלהים ההם, כולם יהיו במילוי אלפין. וכאשר תמנה במספר האותיות בהיותם במילויהם, הם ס"ט אותיות, ועם כללות הו' שמות, הרי ע"ה כמנין אכדט"ם ע"ה.

ובשם אכדט"ם של הגבורות, תכוון בחשבון הפשוט בלבד, שהוא בגימטריא ע"ד. ולהיותם גבורות גרועות מן החסדים, אין אנו מוסיפין בהם הכללות, להיותו בגימטריא ע"ה, ע"ד מ"ש בחסדים, כנ"ל ששמעתי. אח"כ נכנס הגדלות הב', והוא ממש כדרך גדלות הא'.

והנה אם אלו המוחין היו נכנסין בסדר המדרגות כשאר הזמנים, ודאי שהיו נכנסין על הסדר הנזכר, והיינו מכוונים בהם, כל מדרגה ומדרגה בפני עצמה. אמנם עתה אינם נכנסים אלא ביחד. פי' הענין: כי קו הימין, שהוא מוח החכמה דאימא, נכנס יחד, בכל בחי' קטנות וגדלות א', וקטנות וגדלות ב'. וקו השמאל נכנס יחד, אח"כ בכל בחי'. וקו האמצעי נכנס אח"כ ביחד בכל בחי'.

בכוס א' תכוון אל קו ימין, מוח החכמה שבז"א מצד אמא. וקו זה נכנס ראשון לכולם, ולכן על כוס זה אומרים קידוש, כי קדש בחכמה. הראוי שיכנס הקטנות א' דחכמה, גדלות א', קטנות ב', גדלות ב'. כי בתחילה נכנסים נה"י דאמא - קטנות ב', ואחריו נכנסים חג"ת דאמא - גדלות ב'. אבל לפי שהקטנות א' דין גמור, ובו נאחזים החיצונים, כוותינו בליל פסח להשבית החמץ, אחיזת החיצונים בקטנות דאלהים, הנקרא חמץ ושאור, כי לולי היות הרחמים מתגברים בלילה הזו בתכלית, לא היו נגאלים כלל.

לכן לא נכנס קטנות א' בתחילה, אלא נכנס גדלות א', אח"כ קטנות ב', גדלות ב', ואז שנתבטלה אחיזת החיצונים, מגדלות א' וב', שהם רחמים גמורים, ואפילו קטנות ב', לא דין אלא רחמים, אלהים חיים, אין החיצונים ואלהים אחרים נאחזים שם. ואז נכנס קטנות א' אחרון, כי אז אין חשש לאחיזת הקליפות, מאור הגדול דגדלות א' וב' שנכנסו כבר.

בכוס א' - נכנס גדלות א', קטנות ב', גדלות ב' דחכמה מאמא. האמנם גדלות הא', דרכו ליכנס תמיד מאליו, כשאר לילי יו"ט ושבת, ואין צורך לכוין בו על הכוס. ולכן מה שצריך לכוין בכוונת כוס א', הוא קטנות ב' וגדלות ב'. ותכוון כי מכ"ש שכבר נכנס בתחילה גדלות הא'.

סדר כוונת כוס א': תכוון בתחילה לקטנות ב', ענין הכוס בעצמו, יד האוחזת בו בחינת מעשה. תכוון ה' אצבעות יד ימינך, שעליהם יושב הכוס, הם קטנות ב', כלים והלבושים דחג"ת דאמא, הנכנסים עתה בז"א. תכוון שנכנס גדלות א'. תכוון שכוס בגי' אלהים, קטנות ב', אמנם בתמורתו שם אכדט"ם. וה' אצבעות יד ימינך הם ה' אותיות אכדט"ם.

ה' אצבעות הם קטנות הא', הכוס הוא קטנות הב'. כם במוחין דקטנות עצמות וכלים, שהם האורות שבתוכם, הנקראים מוחין, והכלים שהם הלבושים שלהם. הכלי הוא הכוס. המוחין יין שבכוס. ג"כ שם אכדט"ם, כי יין בגי' ע', ואם תחברהו עם חמשה אצבעות האוחזים בו, עם הכולל כמנין אכדט"ם עם הכולל.

וגדלות הב', נכנס על ידי הדיבור, ועל ידי הכוונה, של ברכת הקידוש וברכת היין. ולכן תכוון בהויות שבברכות אלו, שהם הויה דע"ב דמילוי יודין, כי מילוי יודין הוא במוח החכמה כנודע. והרי ביארנו מילת קדש. אח"כ ורחץ, והוא ענין הרחיצה הא'. והנה הכוונת של הרחיצה, היא בשם של י"ה במילואו, כי שם י"ה, הוא סוד המוחין כנודע. ותכוון בי"ה במילוי ע"ב דיודין, כזה: יו"ד ה"י. וזהו כוונת הרחיצה זו של אחר הקידוש.

כרפס - אחר שנכנסו גדלות א', קטנות ב', גדלות ב' דמוח חכמה מצד אמא, בכוס יין הקידוש. חיצונים נסתלקו אחיזתם, ויכול לכנס קטנות א', אע"פ שהוא דין קשה. מילת כרפס בגי' ש"ס, שם אלהים במילוי יודין, ש'. שתמלא שין = בגי' כרפס.

והוא הקטנות א' דמוח חכמה, שבנצח דאמא. ותכוון, שגם כל שאר הקטנות א' דמוח בינה ודעת מאמא גם נכנסים יחד עם קטנות דמוח החכמה. ונמצא, כי אין שינוי רק במוח החכמה, שנכנס קטנות א' אחר גדולתו ב'. אבל במוח הבינה ודעת נכנס קטנות א' שלהם, טרם יכנסו הגדלות א' שלהם, והם נכנסים כסדרן ממש, ואין השינוי אלא במוח החכמה.

כרפס מביאים כדי שישאלו התינוקות, למה לפני לחם אוכלים ירקות? תינוקות רמז לקטנות א', תמהים, איך נכנס קטנות א', אכילת הכרפס, שלא כסדר, אחר שכבר נכנס גדלות א' וקטנות ב' וגדלות ב' בכוס של הקידוש?

מה נשתנה הלילה הזה - שבכל הלילות אין אנו מטבילין? תירוץ שעבדים היינו לפרעה. וכדי שלא ישלטו החיצונים, הוצרך להקדים כניסת הגדלות לפני קטנות הא'.

כוס ב' - מוח בינה מצד אמא, כוונות שוות לכוונות כוס א', רק כוס א' מוח חכמה דאמא, וכוס ב', מוח בינה דאמא. תכוון לפי סדר:

בקטנות א' דמוח הבינה דאמא נכנס בכרפס, עכ"ז תכוון בו, שהוא אלהים דמילוי ההין.

בגדלות א', הוא הויה במילוי ס"ג.

לקטנות ב', שהוא בחינת הכלי והלבוש של המוח דבינה, שם אכדט"ם אלא בהתחלקותו לב' חלקים. א"ם, ג"ל.

בכל שאר הפרטים, תכוון ע"ד מ"ש בכוס הא'.

תכוון אל גדלות הב', הויה במילו ס"ג.

מגיד וסיפור יציאת מצרים. שם פסח הוא פ"ה ס"ח.

רחצה. רחיצה הב' י"ה, ע"ד שברחיצה הא', אלא ששם י"ה כונה אל י"ה דהוי"ה דס"ג.

מוציא מצה: מוחין דאמא נכנסים ע"י ד' כוסות היין, לפי שהיין המשמח, הוא באמא. גם כוס בגי' אלהים, להורות על אמא, שדינים מתערין. אבל המוחין דאבא נרמזים באכילת מצה, הנקרא לחם, כי לחם בגי' ג' הויות. ההויה באבא, אלהים באמא. ב' המוחין דאבא מגדלות א', כבר נכנסו מאליהן, כענין ב' הכוסות הא'. ואמנם הקטנות הא' דאבא, לא נכנס לסיבה הנ"ל, כי אינו יכול לכנס בראשונה, לפי שהוא דינין גמורים, עד שיכנס גדלות הב'. כי כן קטנות הא' דאמא, לא נכנס עד שנכנס גדלות ב' דאימא. ונמצא, כי עתה באכילת מצה, צריך לכוין בקטנות הא' דמצד אבא, ובגדלות הב' דמצד אבא. ואמנם קטנות הב' דמצד אבא, גם הוא נכנס עתה, אבל לא קבלתי ממורי ז"ל, זולתי כוונות קטנות א', וגדלות ב'.

מצה בגי' הוי"ה דע"ב דיודין, והויה דס"ג. והם ב' מוחין חו"ב מצד אבא דגדלות ב', הנכנס קודם הקטנות הא'. ואלו ב' המצות העליונה והאמצעית. המצה התחתונה היא מוח הדעת מצד אבא דגדלות ב'.

אח"כ תכוון בקטנות א'. המצה העליונה - אלהים דיודין, חכמה דקטנות א' דאבא. המצה אמצעית - אלהים דההין, בינה. המצה התחתונה - אלהים דאלפין דעת. בגדלות הכוונה שלהם בחשבון אותיות מצה ע"ב וס"ג.

בקטנות לכוון, איך נרמזים ג' אלהים בג' המצות. כוונתם מחולקת כפי ציור אותיותיהם: כאשר יש כמה שמות וכולם שוים, ואין ביניהם חילוק ושינוי, רק באות א' מהם, א"צ לכוין, רק באותה האות לבדה, אשר נפל בה השינוי. והנה ג' אלהים הנז', כולם שוים, ואין ביניהם שנוי, אלא באות ה' בלבד, כי אות ה' זה של אלהים, בהיותה בחכמה, היא במילוי יוד: ה"י. ובהיותה בבינה, מילויה ה"ה. ובהיותה בדעת, מלויה ה"א.

ועד"ז ג"כ אנו מכונים עתה, בשנוי ג' שמות אלו של שם אלהים, בג' מיני ציורים שיש באות הה"א. ולפי שאלו האלהים, הם בחי' קטנות א', וגם שהם מבחי' מוחין דאבא, לכן אין אנו מכוונים בהם השינוי המילויין שבהם, רק בשינוי ציורי אות הה"א הפשוטה עצמה שבשם אלהים, ובבחי' ציורה, יוכר ההפרש שיש בין אלהים דחכמה, לאלהים דבינה, או דדעת. כי הנה יש זמן, שאלו האלהים אינם ממולאים, אלא פשוטים, וא"א להכיר איזהו בחכמה, ואיזהו בבינה, ואיזהו בדעת, אלא ע"י שינוי ציורים האלו כמו שנזכיר.

וזה עניינה: הנה אות ה' דאלהים דחכמה, ציורה וצורתה ד"י. ושל הבינה דו. ושל הדעת ג' ווים. כי צורת אות ה' היא ד' על ו'. אבל ו' קטנה, שאין בה ראש. ולכן לפעמים נציירה בצורת יוד, בהיותה בצד החכמה, כי ו' שבתוך ה' היא ז"א, שבהיותו תוך החכמה צורת י', טיפת מוח החכמה. ובהיותו בבינה נעשה ו', מורת העיבור שבתוכה, ו' הוא ו"ק. ובהיותו בדעת, הוא התפשטות אמא בתוך ז"א, הנקרא דעת, מוחין שבו, ומתפשטת בג' קוים שבו. לכן צורת ה' ג' ווים, והדעת קו אמצעי, שצורתו ו'.

שלשה המצות. מצה א' הויה דע"ב, מוח חכמה. לא נחלקת לב' פרוסות, כי היא כנגד החכמה, הנקרא י', אות א' שלימה. מצה ב' הויה דס"ג, מוח בינה. נחלקת לב' פרוסות, חציה לאכילת מצה, וחציה לאפיקומן, לפי שהבינה נקראת אות ה', ונחלקת לציור ב' אותיות, ד' על ו'. ולכן נפרסת לשתי פרוסות, שהם זו"ן, בהיותם תוך הבינה. כי הבינה נקראת ה', ונוקבא ד' של ה'. וז"א ו' של ה'. שבעיבור מתחברים ונעשים אות ה'. ולכן נחלקת: וחציה, שצורתה ו', מניחים לאפיקומן. וחציה, שצורתה ד', כנגד נוקבא, מחברים עם החכמה, שהיא מצה הא' השלימה, ומברכים עליהם המוציא, ואכילת מצה. המוציא כנגד השלימה, ואכילת מצה כנגד הפרוסה. הפרוסה כנגד ד' של ה', אומרים הא לחמא עניא.

בתחלה צורתה ה' של הא לחמא עניא. ואחר כך נפרסת ונעשה לחמא עניא, הפרוסה, כי אות ד' לשון ד"ל ועני. כי מה שהיתה אות ה', נעשית לחמא עניא, אות ד'. והנה בהתחברו עם המצה השלימה, שהיא אות י', נעשו שתיהם די. הפרוסה ד' והשלמה י', שהיא שלימה בי' ספירותיה. פרוסה צריכים לחבר עם השלימה, אז השלמה נקראת די.

נתבאר: הציור הב', דו במצה הב', טרם שנפרסה. והציור הא', די, נרמז בהתחברות השלימה עם הפרוסה. והציור הג', ג' ווים, נרמז במצה התחתונה, כי עמה הם ג' מצות, כמנין שלשה ווים. הרי נכנסו כל המוחין דגדלות ב' וקטנות א' דאבא בשלשה המצות.

הא לחמא עניא: ה"ת שבשם, הנקראת לחם עוני, בחסרון הלבנה, כשאין היסוד העליון מקבל שפע, נקרא עני. ה' יש שני ציורים, ד"ו ד"י. שמקבל מת"ת, שהוא ו', יצטייר בה ד"ו. וכאשר תקבל מיסוד בלי השפעה מת"ת, אז היא לחם עוני, ויצטייר ד"י. וז"ש, די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים.

ולפי שיסוד הוא כל, לכן אומרים, כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. שהיסוד העליון, שהיה עני ורעב ללחם, ולא היה מקבל מת"ת, ייתי עתה וייכול, ויזדווג עם מלכות, בטיפה היורדת מהמוח דרך חוט השדרה, ת"ת, בדעת. וכאשר יתעורר ברית קדש לזווג, יקדמו הזווגים בפה העליון, בפה ס"ח. וזהו ייתי ויפסח.

בח"ל, אין זווג, כי אם בא"י. וז"ש, השתא הכא בלי זווג, לשנה הבאה בארעא דישראל, ויזדווג המלך עם א"י העליונה. וזהו כנגד כל דכפין ייתי וייכול, שהוא הזווג. ובא"י העליונה כאשר יהיה הזווג, יהיו הנשיקים מצד הבינה, מקום החירות. וז"ש אח"כ, השתא הכא עבדי, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין.

מרור כורך. חרוסת. בליל פסח זווג עם רחל. ועכ"ז צריכים להמתיק הדינין שבלאה, אע"פ שאין הזווג עמה. וזה נעשה ע"י טיבול המרור בחרוסת, אשר מלת חרוסת חיבור רו"ת ס"ח. נוקבא דז"א בכללותה נקראת אדנ"י, נחלקת ל: לאה ורחל, שלא נכללות יחד. לאה כולה דינים, לפי שהיא אחוריים דאמא עילאה, לכן שם אדנ"י מתחלק בהם לב': אדנ"י בפשוטו ברחל. ובמילואו הוא בלאה, לפי שמלוי בגי' אלקי"ם, דין, לכן ניתן ללאה.

כי אדנ"י במילואו תרע"א. וכאשר תסיר פשוטו, שהוא ס"ה, מנין אדנ"י לרחל, ישאר מילויו שבגי' רו"ת, אל לאה. והם אותיות רו"ת שבחרוסת, בחינת לאה. וב' אותיות ס"ח שבחרוסת הנשארים, הם מוחין דז"א, הנקראים חיי המלך, הם שלשה שמות אהיה הויה אהיה. הכונה להמשיך החיים ממוחין דז"א ללאה, הנקראת רו"ת, כדי שיתמתקו דינים.

מרור - בגי' מו"ת, דינים המרים, שבהם נאחזים הקליפות, הנקראים מו"ת. ולמתקה ע"י המשכת החיים, שהם ס"ח. לכן צריך להרגיש טעם מר, ואם בלעו לא יצא ידי חובתו, עד שילעסנו בשיניו. כי ע"י טחינת השיניים, מתמתקים ומתדקדקים כחות הדין שבה, ע"י ל"ב שיניים.

ב' כוסות האחרות - ב' מוחין מצד אבא, חו"ג, הנקרא יחד מוח דעת. לכן אלו ב' כוסות לא מפרידים, לשתות כוס אחר ביניהם. לכן בין ג' לד' לא ישתה. כוונה לכלול ב' יחד.

כוס א' - חסדים שבדעת. קטנות א' - אלהים דמילוי אלפין. אבל צורת האלף שבמילוי אות ההא דאלהים, בצורת יו"י. וגדלות א' - הוא הויה דמ"ה דאלפין. קטנות ב' - שם אכדט"ם בגי' ע"ד. וגדלות הב' - הויה דמ"ה דאלפין.

כוס אחרון. קטנות א' אלהים דמילוי אלפין, אלא שצורת א' שבמילוי הה"א, צורת יו"ד, כזה א. וגדלות א' הויה דב"ן דההין. וקטנות ב' אכדט"ם בחשבונו ע"ד. והגדלות ב' הוי"ה דב"ן דההין. אמנם אתה תחבר ב' הכוונות יחד בכוס א'. ואח"כ תכוון שתיהם בכוס ב'. והסיבה לכלול אותם יחד זכר ונקבה. ויש חילוק בקטנות ב' בין החסדים לגבורות בשם אכדט"ם, כי זה חשבונו ע"ה, ג"פ יב"ק. וזה חשבונו ע"ד.

קבלה מדיה

קבלה מדיה

איזור אישי
כדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

רשימת צפייה ""
חוברת פסח