להרחיב את הלב לבורא

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 14.05.2025 – אחרי עריכה

דודי: נעשה עכשיו שיעור קצר, נקרא מתוך שיעור 4 של הכנס בנושא "אין עוד מלבדו בעשירייה", קטע 4.

"מי שחושב שמרמה את חברו, אינו אלא שמרמה להשם, משום שחוץ מגופו של האדם נמצא רק השם ית'. כי מעיקר הבריאה, שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו. שהקב"ה רוצה בכך, שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרד הימנו ית'. אבל חוץ מזה, הכול הוא "מלוא כל הארץ כבודו". לכן כשמשקר לחברו, הוא משקר להבורא ית'. וכשמצער לחברו, הוא מצער את הקב"ה."

(בעל הסולם. שמעתי. ס"ז. "סור מרע")

שמעון: בזמן האחרון אנחנו שומעים שיעורים שלך מלפני עשרים ומשהו שנה, ואחרי זה אתה מגיע ונותן שיעור. בזמנו לא חשבתי על זה בכלל אבל עכשיו אני מרגיש שכל מה שעשית, ובכלל כל מה שהמקובלים עשו, זה רק כדי להגיע בסופו של דבר לקשר עם הבורא. פשוט לצאת מהחלום של העולם הזה ולהגיע לקשר עם הבורא.

כן.

שמעון: למה זה לוקח כל כך הרבה שנים בכלל להתחיל להבין את זה, להרגיש את זה?

זה לא תלוי בלימוד עצמו, זה לא כל כך תלוי בבן אדם, אלא זה הזמן שנדרש.

שמעון: זאת אומרת, אדם חייב לעבור את כל השנים האלה, את כל הדברים האלה בסופו של דבר כדי להתחיל להרגיש את זה? זה מרגיש שעברו עשרים שנה ואתה אומר אותו דבר.

כן.

דודי: בעל הסולם כותב "מי שמשקר לחבר משקר לבורא".

כן.

דודי: איך אדם יכול להרגיש שהוא משקר לחבר?

אי אפשר להרגיש.

דודי: אי אפשר.

לא.

דודי: איך אדם בכלל יכול להיות אמיתי עם עצמו? נראה לי שהוא בתוכו עשוי בתבנית של שקר, כל הזמן כזה לתחמן, לשקר, לתכנן איך הוא יגיד בהמשך ויעשה, יש באדם אגו כזה מניפולטיבי.

נכון.

דודי: איך הוא הופך להיות יותר ישר, נקי, אמיתי, עוד לפני החבר ועוד לפני הבורא, קודם כל עם עצמו?

רק תרגילים.

דודי: אבל האם הגישה אומרת שאדם צריך להיות ישר עם החברים?

לא.

דודי: הוא לא צריך להיות ישר עם החברים?

לא חייב.

דודי: אז מה זה מי שמשקר לחברו משקר לבורא, מה ללמוד מזה?

ללמוד מזה ש"חוץ מגופו של אדם היתר זה בורא".

מושי: על איזה שקר מדובר?

לא חשוב.

דודי: זה נשמע מוסרי, אל תשקר לחברים שלך.

זה לא פשוט. האמת היא שאדם לא מרגיש, לא יודע, לא מבין מתי הוא מדבר כלפי החבר, מתי כלפי הבורא ומתי כלפי עצמו.

מושי: המקובל מבין? אם האדם נמצא בהשגה אז הוא מבין?

יחסית.

אילן: מה נקרא שקר?

שקר זה שאתה רוצה לשמוע רק דברים שטובים לך.

שמעון: אנחנו עדיין לא מבינים מה זה "אין עוד מלבדו", נכון?

לא.

שמעון: יש לנו עכשיו כנס על אין עוד מלבדו, כל הכלי העולמי מוכן לזה, רוצה להיכנס לזה. האם תהיה אפשרות להיכנס יותר לעומק של מה נקרא "אין עוד מלבדו"?

אני מקווה מאוד שזה יהיה יותר מהרגיל כי יש הרבה לחץ מכולם, ומתוך זה כבר ניכנס יותר פנימה.

דודי: איזה לחץ אתה מרגיש?

לחץ באמת לגלות שאין עוד מלבדו.

שמעון: הלחץ הוא רק לבקש ממנו להגיע לאין עוד מלבדו?

ממי עוד לבקש? רק מהבורא.

מושי: איך לקשור "אין עוד מלבדו" עם ערבות ואהבת הזולת? כי כאילו נוח להתעסק באין עוד מלבדו, הגוף לא כל כך מתנגד.

כי זה לא שייך אליך.

מושי: כן, יש כוח, אני מחפש, כולם מחפשים את הכוח הזה, ברור שהכול ממנו. גם אין ברירה, אין מה להתנגד לזה. אני חושב שכולם מסכימים עם זה שיש כוח אחד. איך זה קשור לאהבת חברים? איך לקשור את שני הנושאים האלו יחד?

שאתה צריך להגיע באהבת חברים לזה שאין עוד מלבדו.

מושי: זאת אומרת, אהבת חברים זה הכלי, זה אמצעי. אהבת חברים זה חוש שבונה כלי להרגיש אין עוד מלבדו?

כן.

דודי: ואם אני מנסה להידבק לפעולות הבורא עליי בכל רגע בלי אהבת חברים?

איך אתה יכול?

דודי: במחשבה.

אבל אם אין לך אהבת חברים, איך תגיע לקשר עם החברים כך שהבורא יהיה ביניכם?

דודי: אם זה חוץ מגופו, אז מה זה משנה אם זה חבר או עץ או כל מצב שעובר עליי?

כן.

דודי: מה זה משנה? למה זה רק כלפי החבר, האם כל מצב שעובר עליי עכשיו כשאני עם עצמי, אני לא צריך לקשור אליו?

כן צריך.

דודי: איפה החברים פה? הם לא שם ברגע הזה.

כדי להיות באין עוד מלבדו עם החברים אתה צריך להגיע למצב שאתה פונה כל הזמן לבורא.

דודי: אם אני פונה לבורא בלי החברים, אני לבד, כשאני בבית משפט, בסיטואציה מסוימת, ואני זקוק לכוח העליון, מחפש להידבק בו, או בכל סיטואציה אחרת, אפילו כשאני יושב בשיעור, מחפש להידבק בבורא, בפעולות שלו עליי דרך המקור, אז איפה פה החברים? איפה אני משלב את החברים, איפה הם נכנסים פה? למה בלעדיהם אני לא יכול להשיג אין עוד מלבדו?

החברים הם כמו מכשיר שמחווט [מחבר] אותך לבורא.

מושי: אני אתן דוגמה, למשל חשמל, יש חשמל באוויר. חשמל היה גם לפני מיליון שנה. זה כמו שיש כוח אחד שברא אותנו, אבל אם אתה רוצה להרגיש אותו, אז אתה בונה לדוגמה מקרר, שהוא צרכן חשמל ואז אתה מרגיש את החשמל. זה הכלי, ואז אני מרגיש את החשמל שהוא נמצא איפשהו שם בתוך המקרר, ואז אני גם רואה את הכוח הזה, מרגיש אותו. נכון?

כן.

מושי: זו דוגמה נכונה? יש אין עוד מלבדו, כולם מסכימים? יש איזה כוח שברא אותנו, והוא הסיבה לקיימנו, אבל אני עם החברים בונה את הכלי, יוצר, ושם אנחנו יכולים להרגיש את החלק או את הכוח הזה. זה נכון להגיד כך?

אפשר להגיד.

דודי: אז לפני "אין עוד מלבדו", אני צריך להגיע למצב ש"אין עוד מלבד החברים"?

לא.

דודי: למה?

קודם כל אתה צריך להיות מכוון לאין עוד מלבדו. ואז, כשאתה מתקרב לזה, אתה יכול להגיד אין בעולם שום דבר חוץ מחברים.

מושי: כאילו "אין חוץ מחברים", הכוונה היא שזה האמצעי היחיד שיכול לעזור לך לגלות את "אין עוד מלבדו".

כן.

מושי: לכן כאילו אין חוץ מהם כלום. לכן רב"ש כותב שאחרי כל הפרצופים של לא רק חברים, אבל בכלל כל בני האדם, מסתתר אותו כוח. אבל כדי לגלות אותו אתה צריך להתחבר עם חברים.

רואי: איך אדם שומר את עצמו מכוון לאין עוד מלבדו?

הוא צריך להיות מכוון.

רואי: אבל איך אתה שם ממולך את אין עוד מלבדו בכל החיים?

תן דוגמאות שדרכן אתה מתקשר לאין עוד מלבדו.

רואי: מה זאת פעולת ההתקשרות לאין עוד מלבדו? נגיד אנחנו עכשיו יושבים כאן ביחד, מה זה נקרא שבפעולה הזאת אני מקושר לאין עוד מלבדו?

מהדיון בינינו אנחנו מגיעים להבנה ולהתקשרות שאין עוד מלבדו.

רואי: כאילו ברמת הידיעה אתה מגיע לזה או זה צריך להיות גם ממשי?

לא, זה בהרגשה.

רואי: אז מה לעשות עם הפער בין שזה בידיעה להרגשה, אין עוד מלבדו?

הפער בין אין עוד מלבדו בידיעה ובהרגשה זה כמו בין העולם הזה לעולם הבא.

רואי: זה ברור, זה גם מורגש, אז איך עוברים לעולם הבא, לעולם ההרגשה של אין עוד מלבדו?

שאתה מכווַן לזה, שרק זה חשוב לך.

רואי: מצד הבורא, איך הוא יודע להגיד שהבן אדם הזה מוכן להיות מכוון אליי? לפי מה הוא מחליט שזהו, מעכשיו הוא מכוון אליי בהרגשה?

הבורא מחליט מתוך שמרגיש שהוא נמצא בליבו של אדם.

רואי: אם הבורא בליבו של אדם, אז הבורא מחליט עליו.

כן.

רואי: אז מה אתה עושה בשביל למלא את הלב בבורא?

אתה צריך לדרוש אותו כל הזמן.

דודי: בכנס הזה, בעוד שבוע, לא כל החברים ממש נמצאים יחד פיזית באותו מקום, בעשיריות. למשל, יש שטסים לכנס בהונגריה, חבר טס לצ'ילה, וככה בכל עשירייה טסים, לכאורה נפרדים פיזית, במטרה לחזק, נמצאים כולם באותו שדה שלנו. השאלה מה עושים במצב כזה?

אף על פי שמתפזרים, שומרים על החיבור בתוך העשירייה.

מושי: מתי אדם דואג לחיבור של כל בני ברוך אם הוא כל הזמן דואג רק לחיבור בעשירייה?

זה יבוא, הוא ירגיש שהוא מתקרב לזה.

מושי: הוא ירגיש שיש הבדל בין החיבור בעשירייה לחיבור באזור שלו, והחיבור של כל בני ברוך?

כן.

דודי: וחיבור אחד מבטל את החיבור האחר? זאת אומרת, חיבור לקבוצה שלי, חיבור למדינה שלי, לאזור שלי, לכלי כולו, ככל שאדם עולה יותר ברמות החיבור זה מבטל דרגות חיבור קודמות, או שרק מתווסף?

כן.

מושי: למשל אני הרגשתי, "זהו, אני כבר מחובר בעשירייה במאה אחוז, ועכשיו אני מרגיש שאני חייב להתחבר עם הכלי הישראלי. אחר כך כל הכלי העולמי. זה כך או אחרת?

זה לא בדיוק ככה, אבל זה תלוי בזה.

מושי: כי נראה לי שאף פעם אני לא יכול להגיד שזהו, אני כבר במאה אחוז מחובר, אין לי מה להוסיף, אפילו גרם אחד בעשירייה. אין כזה דבר, ואז אני כביכול יוצא לכלי יותר חיצון. או שאי אפשר להסביר את הדברים האלה?

אפשר להסביר, אבל איך אתה יכול להיות בטוח שאתה והחבר שלך נמצאים באותה הנטייה?

מושי: נכון. ברור שלא, אני לא יכול להיות בטוח, לכן אני אומר, איך אני יוצא מהחיבור רק בתוך העשירייה, לחיבור בכלי יותר רחב? אם אני אף פעם לא יכול גם להיות בטוח שאני במאה אחוז מחובר עם העשירייה. יוצא שהחיבור הכללי עם בני ברוך, הכלי העולמי זה כמו סיסמה כזאת, זה כמו שהוא כותב, צריך לאהוב את כל האנושות בסופו של דבר. אני לא מבין מה זה כל האנושות.

כן.

מושי: כביכול, יש מרחק של עשרת אלפים רגל. יחד עם זה, שמענו ממך הרבה פעמים שצריכים להיות מחוברים כל בני ברוך.

"צריכים" זה כדבר רצוי, ואני מקווה שנגיע לזה.

מושי: אנחנו עכשיו יושבים כאן ביער, ואני מסתכל על העצים, הם משתמשים באדמה, לוקחים משם משהו לעצמם.

כן.

מושי: ואני רואה שעכשיו איזו ציפור בשם "נקר" לוקחת שם משהו מהעץ, כאילו משתמשת בצומח, כלומר החי משתמש בצומח.

כן.

מושי: והחי הם הטורפים שמשתמשים באלה, ובני האדם בכלל משתמשים בכולם. השאלה היא אם יש איזו ישות יותר עליונה מבני האדם שמשתמשת בנו, או שאנחנו משתמשים בחי, דומם, צומח?

לא, אנחנו חלק מהבריאה.

מושי: מי משתמש בנו? האם יתכן שאנחנו סוג של חומר גלם בשביל ישות יותר עליונה?

דרגה יותר עליונה.

מושי: אז מי משתמש בנו?

דרגה עליונה יותר.

דודי: מה היא הדרגה היותר עליונה, זה לא דומם, לא צומח, לא חי, לא מדבר, מה או מי זה שמשתמש בנו?

דרגת המדבר, שהיא מאורגנת יותר מאיתנו.

מושי: האם הכוונה היא שכביכול ה"אני הרוחני" משתמש ב"אני הגשמי"?

לא, אתה לא משתמש בעצמך.

מושי: האם אפשר להגיד ש"אני הרוחני" זה נשמת אדם הראשון, מערכת של הנשמות, והיא משתמשת בבני אדם?

כן.

מושי: כביכול בגופים, זה מעניין.

דודי: ואיך הדרגה היותר עליונה משתמשת בנו? לתועלת מה? איך ובמה היא משתמשת בדומם צומח חי?

לצורך גילוי האיחוד.

מושי: להעלות את הדרגות הנמוכות יותר לדרגה שלה?

כן.

מושי: וזה לעומת מה שאנחנו רואים בגשמיות שהדרגה האגואיסטית משתמשת כדי לנצל את זו שמתחתיה? או שלמשל אי אפשר להגיד שהצומח מנצל את הדומם.

הצומח מנצל את הדומם, בטח.

מושי: בצורה אגואיסטית?

כן.

דודי: והאם הדרגה הרוחנית העליונה יותר משתמשת בדומם צומח חי גם בצורה אגואיסטית לטובת משהו?

כן.

דודי: לטובת איחוד הכול?

כן, הכול נמשך לאיחוד.

מושי: ומי נמצא מעל 'נשמת אדם הראשון' האם יש עוד דרגה שמשתמשת בה?

כן.

מושי: מי?

הנשמה הכללית שמחוברת ומארגנת את כולם ומצרפת את כולם לאיחוד אחד.

שמעון: הצומח מנצל את הדומם אבל יכול להיות שגם הוא מקדם את הדומם?

ובזה מקדם אותו.

שמעון: ובזה מקדם את הדומם?

כן.

שמעון: ואת מי החי מקדם?

את הצומח.

שמעון: אז זו הדרך בסופו של דבר.

דודי: אז לא להסתכל על הניצול בצורה שלילית, זה לא ניצול שלילי?

לא, הכול לצורך עליה, הכול לתיקון, לעלייה.

דודי: והניצול בין בני אדם, כאשר אדם אחד מנצל אדם אחר לטובת עצמו?

זה גם כך, רק לא מרגישים את זה.

מושי: אבל זה בדיוק מה שאנחנו אומרים שצריך לתקן, את זה שאני מנצל את הזולת לטובתי. את הדבר הזה צריך לתקן.

בסדר, תתקן.

מושי: אבל אתה אמרת עכשיו שבזה שאני מנצל את החבר אני כביכול מעלה אותו, האם בזה שאני מנצל אותו אני מעלה אותו?

כן.

דודי: איך? זה הפוך, זה פירוד, זה קלקול.

למה? אתה לא רוצה להשתמש בקשר עם החבר כדי להעלות אותו?

דודי: צורת ניצול כזאת? הבנתי.

מושי: זאת אומרת שזה תלוי בכוונה.

אז מה עוד אפשר להגיד?

מושי: הכוונה הפוכה לפעמים.

דודי: לפעמים קורה שאנחנו מרגישים להיפך.

מושי: נשמת אדם הראשון היא דרגה עליונה מאיתנו, אז למה אנחנו לא אומרים שלמענה אנחנו עושים? למה בכל זאת אנחנו אומרים "בורא", כי הבורא זה עליון יותר מנשמת אדם הראשון?

כן.

מושי: זו עוד ישות עליונה יותר?

נשמת אדם הראשון זה הנברא.

מושי: זה כלי.

כן, כלפי הבורא.

מושי: מי שממלא את הכלי זה הבורא. האם יש מישהו מעל בורא?

לא.

מושי: אין או שלא גילינו, לא גילו פשוט?

לא. אין.

שמעון: הבורא זה "עצמותו"?

אנחנו לא יודעים בדיוק, צריכים לגלות את כל השלבים האלה.

דודי: שאלה כללית יותר. האם אתה מודאג במשהו לעתיד בני ברוך?

אני לא מודאג. לגמרי לא מודאג, מפני שנראה לי שעשינו את מה שיכולנו לעשות, ואם הכנסים האלה יעברו עלינו כמו שצריך, אז אנחנו סיימנו בזה.

מושי: את מה "סיימנו"?

סיימנו את החלק מהדרך שהיינו צריכים לעבור.

מושי: ומה השלב הבא?

אני לא יודע.

מושי: מה הכוונה שסיימנו? האם על ידי הכנסים האלו אנחנו נגיע להשגה, זה נקרא שסיימנו?

אני לא חושב שאנחנו נגיע להשגה.

מושי: אז מה זה "סיימנו" אם לא נגיע להשגה?

דודי: ועדיין לא התחלנו, מה זה אומר "סיימנו"?

את מה שיכולנו לעשות, נניח שעשינו.

דודי: אם עשינו כל מה שבכוחנו, או מה שהיה מוטל עלינו בשלב הזה, למה אין השגה בסוף? למה אתה לא חושב שתבוא השגה?

מה שיש לך, זו ההשגה.

מושי: האם לא מגיעה לנו השגה כדי לקדם את האנושות?

לא.

מושי: למה?

מפני מה?

מושי: מאמצים.

דודי: מה שעשינו בשלב הזה.

מושי: אתה אומר, מה שמגיע, מגיע, מה שיש, יש, ולא יכול להיות יותר.

כן.

מושי: האם אתה לא מודאג מעתיד ישראל? יש ארבע גלויות, אנחנו כבר בגלות הרביעית. האם יכול להיות ששוב נצא לגלות, חמישית, או כנגד שורש וענף זה לא יכול לקרות?

אני לא כל כך חושב על זה. יש בזה הרבה תנאים, מי יודע איך צריכים להבין אותם. לא יודע.

מושי: אתה לא חושב שאנחנו יכולים להיזרק מכאן, כמו שכותב בעל הסולם? כי המצב בעם הוא כזה שאתה לא צריך לשכנע אף אחד, אם אתה עוצר אדם ברחוב, אז הוא יגיד שחמישים חמישים אנחנו יכולים להיעלם מכאן.

כעם?

מושי: כן, כעם, שוב לאיזה מקום.

זה יכול להיות.

מושי: זה יכול להיות?

כן, לפי התנאים שאנחנו לומדים, בוודאי שאנחנו יכולים להיזרק מהקשר שלנו עם הבורא.

מושי: כי אנחנו לא מותאמים לארץ ישראל היום, וזה בצורה בולטת.

כן.

מושי: לכן אני שואל, אם כתוב שיש רק ארבע גלויות, אז האם יכולה להיות גם גלות חמישית?

לא. זה סימן, האם עברנו את ארבע הגלויות, יכול להיות שלא.

מושי: יכול להיות שהיא נמשכת?

הגלות הרביעית יכולה להיות לך עוד אלף שנה.

מושי: האם יכולים להיזרק ולחזור לפה בעוד אלפיים, שלושת אלפים שנה שוב, או שיש בכל זאת זמן שלא יכול להיות יותר כזה דבר?

אני לא יודע, יש פנים לכאן ופנים לכאן, לא ידוע.

מושי: אתה חושב שאנחנו כארגון עושים כול מה שאפשר לעשות בהפצה, או שאתה חושב שיש משהו שעוד לא עשינו? יש לך משהו בכיס שהיית רוצה לעשות ולא עושים את זה?

ודאי שכן. אבל זה בלתי אפשרי.

מושי: אני שואל על מה שאפשרי.

מה שאפשרי נראה לי שעשינו פחות או יותר. ומה שלמעלה מזה, למעלה מהאפשרויות, את זה רק הבורא יודע לעשות.

דודי: מה זה "למעלה מהאפשרויות"? מה החלום? אתה אומר שיש לך עוד מחשבות, כמו מה?

למעלה מהאפשרויות יש חיבור מיוחד בין כל חברי בני ברוך, שירגישו עד כמה הם רוצים שכל מה שגילה בעל הסולם יתגלה בהם.

דודי: אמרת קודם שבני ברוך פחות או יותר מתקרבים לסיום הפרק שלהם, עשו את המקסימום שאפשר.

כן.

דודי: אני כך שומע ממך, שמתקרבים לעוד כמה כנסים וכולי, אבל מסיימים כביכול איזה פרק של בני ברוך.

כן.

דודי: התחנה הבאה של בני ברוך, הפרק הבא, מהו? מה התפקיד של הדור הבא, של הקבוצה הבאה שהולכת להתהוות?

לבנות תנאים לבורא לסיים את תקופת התיקון.

דודי: והתנאים האלה, זה למעשה להמשיך את אותן עצות רב"ש, עצות שלך, וכל הכתבים של בעל הסולם.

כן.

דודי: אתה חושב שצריכים להתגלות תנאים חדשים, צורות חדשות של לימוד, הפצה, צריך להיות משהו אחר, או שזה בעצם אותו דבר רק השינוי יהיה פנימי?

כן, השינוי הוא פנימי.

רואי: מה אתה רואה כשאתה מסתכל על בני ברוך היום?

לפי מה שמתגלה, אנחנו לא יודעים באיזו צורה אנחנו צריכים להיות כדי שיתקיים בנו גמר תיקון.

רואי: איך אפשר למצוא את הצורה שצריכים להיות בה? איך מגלים אותה?

אני לא יודע.

רואי: מה צריכה להיות השאיפה שלנו?

השאיפה שלנו צריכה להיות שאנחנו מסכימים לבנות מצב שממנו הבורא יכול לעשות את המצב הסופי.

רואי: האם המצב הבא הוא המצב הסופי?

אני לא יודע.

רואי אבל אנחנו צריכים להשתוקק למצב הסופי, לא חשוב מה יהיה המצב הבא.

כן.

רואי ואיך לתאר את המצב הסופי? למה לצפות? מהו "המצב הסופי"?

שאין מה לעשות עם הנבראים, חוץ מלשייך אותם לנברא אחד.

דודי: האם השגה היא דבר שדורשים או דבר שנופל עליך, נפתח לך כמו איזו מתנה, לא דורשים אותו בכלל, לא חושבים על זה?

השגה היא גילוי שאליו אנחנו רוצים להגיע.

דודי: האם גילוי זה משהו שמתגלה לך בעל כורחך?

כן.

דודי: או שאתה דורש לגלות את זה?

אתה מוכן וזה מתגלה.

רואי: כשאתה בא לשיעורים, כשאתה מגיע לשיעורים בבוקר, אתה מרגיש שהקבוצה מולך נמצאת במצב טוב?

יש ואין.

רואי: מה זו קבוצה במצב טוב, שהיא מוכנה לשלב הבא?

זאת קבוצה שמסוגלת לסגור את עצמה, ולעשות תנאים שהבורא ירצה להיות בהם.

רואי: האם לעשות תנאים שהבורא ירצה להיות בתוך הקבוצה זה קורה בעשיריות פרטיות, או בכל קבוצת בני ברוך? כשהבורא מחליט "אני רוצה להיות בהם", האם הוא מתחשב בעשירייה, בכולם, במי הוא מתחשב, את מי הוא מביא בחשבון?

החשבון שלו.

דודי: אבל אנחנו רוצים לרצות אותו.

רואי: אז איך אנחנו יכולים להיות מותאמים אליו?

תדרשו.

דודי: מי זה "תדרשו"? העשירייה, הקבוצה, הכלי?

העשירייה, זאת אומרת אותם אנשים שלומדים, ורוצים להגיע לגילוי אלוהותו.

דודי: בעניין אחר, "בני ברוך" בתחילת דרכה, כלומר כשהמשכת את הקו של רב"ש הייתה בצביון דתי יותר באופי שלה. אחר כך הייתה יציאה להפצה רחבה, ואז הצביון הדתי נהיה פחות מובלט. והיום, בשנים האחרונות יש איזו חזרה לצביון קצת יותר דתי. מה אתה רואה כשאתה מסתכל קדימה, לאן פנינו, מה יהיה הצביון של הקבוצה הזאת?

יש מה לעשות.

דודי: לעשות לאיזה כיוון, או מה לעשות? תרחיב בבקשה.

זאת אומרת, יש מה לעשות כדי לתת לבורא אפשרות לעשות גמר תיקון בתוך הקבוצה.

דודי: איזה תנאי הכרחי עכשיו כדי לעשות עוד צעד לקראת גמר התיקון?

אהבת חברים.

דודי: אהבת חברים, כלומר עוד צעד לעבר גמר התיקון, זה קשור בצביון של הקבוצה, בין אם הוא יהיה דתי יותר או פחות, זה קשור אחד באחר?

יכול להיות שכן.

אילן: למה אתה מתכוון דתי יותר או פחות?

דודי: למשל תפילות, חזרנו להתפלל אחרי שיעור בוקר, ואנחנו מבינים שזה כבר ממש תנאי ללשמה, כך שמענו. ברכת המזון שעכשיו אנחנו משלבים, ועוד דברים שעל ידם אנחנו משתדלים לשמור על התנאים האלה.

אילן: מתוך מה שאני מבין, צריך לברר שלכל החיים שלנו יש קשר לשורשים עליונים, ושהמחשבה על הקשר של הנברא עם הבורא נעשית מתוך השגה בפנימיות. האם יש מקום לתת לזה גם ביטוי חיצוני?

לא. מה זה חיצוני, שאנשים חיצוניים ירגישו את השינויים בנו?

רואי: לא, לא אנשים חיצוניים.

דודי: למשל, להוסיף סעודה שלישית בשבת, שידוע שיש לה שורש רוחני. האם עלינו לקיים אותה בפועל, להתכנס לקראת צאת השבת, ולסעוד יחד?

אני לא בטוח.

דודי: למה לא?

כי זה לא שייך לתיקון הפנימי של הנשמות.

רואי: כשהבורא מחליט שהוא שוכן בתוך הקבוצה הזו שעומדת בתנאים, הוא בודק אותה על פי הפעולות שהם עושים בחיצוניות? הוא בודק האם הם מתפללים כל בוקר, האם הם מניחים תפילין, האם הם הולכים למקווה, האם הם עושים סעודות בשבת, האם הם עושים קידוש? הוא בודק אותם לפי זה, או שהוא בודק אותם לפי משהו אחר לגמרי? לפי מה הוא בודק אותם כשהוא מחליט, אני רוצה לקרב אתכם אליי?

צריכים בכל זאת לעשות איזה פעולות חיצוניות שכל כך טמונות בעם, ואנחנו אפילו לא מחברים אותן ליהדות.

דודי: אבל היו שנים שקיימנו בבני ברוך פעולות מסוימות, והיו שנים שלא קיימנו פעולות מסוימות. אני מבין שהתיקון צריך להיות פנימי בתוך האדם. הפעולות, המנהגים יכולים לחזק אולי במשהו, אבל לא עליהם יקום ויפול דבר.

השאלה, אם מסתכלים קדימה, על הארגון שלנו, על הקבוצה שלנו, השאיפה היא לחזור יותר ויותר למה שהיה, להוסיף בפעולות כאלה ואחרות, לחזק אותן, להעלות את החשיבות שלהן? או שדווקא לא צריך לגעת בזה, כי כרגע, בשלב הזה אין בזה צורך? לפי מה לקבוע?

להסתכל יותר ברצינות על מה שאנחנו עושים.

מושי: למשל דיברנו על סעודה שלישית, אז יש פה כמה דברים. יש לזה שורש רוחני, יכול להיות שאנחנו לא עושים את הסעודה רק בגלל השורש הרוחני, אלא אנחנו רוצים לעשות אותה כי זכור לנו שפעם בשבת למדנו יותר זמן, ואנחנו פשוט רוצים להיות יותר זמן ביחד, ללמוד יותר מאשר ביום חול, וגם לעשות סעודה.

זאת אומרת, אנחנו עושים את זה לצורך החיבור, לא במטרה להתאים את הסעודה השלישית לשורש רוחני. האם זה בסדר אם אנחנו פשוט רוצים להיות יותר זמן ביחד?

כן.

מושי: פעם בשבתות היינו שמונה, תשע שעות ביחד. אחרי הקורונה ירדנו לשעתיים בבוקר, ושעה בצהריים, והיו תקופות שגם זה לא היה. אז פתאום הרגשנו שזה חסר, כי במהלך השבוע אין לנו הרבה זמן, ואפשרויות להיות ביחד. או שאפשר להגיד, בסדר, עכשיו יש לנו עשיריות, זו תקופה אחרת, ואין טעם להיפגש יותר, כי בכל זאת יש זמן שבו אנחנו נפגשים בעשיריות. נניח, כמו שאנחנו יושבים פה עכשיו, יש עוד הרבה עשיריות שיושבות כך לפחות פעם בשבוע.

האם יש טעם לשבת גם עם כל הכלי העולמי, האם יש טעם לקחת עוד שעתיים-שלוש כדי לשבת ביחד, וללמוד? האם זה מועיל, או שיותר מדי לימוד לא בהכרח מועיל? מה אתה מרגיש בשלב הזה?

אני מרגיש שצריכים יותר חיבור.

מושי: אנחנו לא יכולים סתם להתחבר, ובשביל זה הוספנו עוד שעתיים של לימוד בערב, ועוד סעודה. האם זה בסדר? בטוח שזה לא מזיק לחיבור, האם אני מבין נכון?

כן.

(סוף השיחה)