נשא

נשא

פרק 52|25 трав 2012 р.
תיוגים:
תיוגים:

פרשת השבוע – נשא

פרשת השבוע 25.05.12 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

בהשתתפות: גלעד שדמון, אורי שבתאי

גלעד: פרשת השבוע היא פרשת "נשא". שלום לך, הרב לייטמן.

שלום לכולם.

גלעד: שלום לך, אורי שבתאי.

אורי: שלום גלעד.

גלעד: בפרשת "נשא" נמשכות ההכנות לקראת יציאת בני ישראל למסע מהר סיני אל ארץ ישראל, והכול מתרכז סביב המשכן, סביב המקדש הנייד של עם ישראל.

המפקד בשבט לוי נמשך, מתוארות חלוקות התפקידים בין משפחות לוי, קהת, גרשון, מררי. הבורא מצווה לשלוח אל מחוץ למחנה את האנשים הטמאים, כהכנה לחנוכת המשכן, ובהמשך מסופר על מקרים שונים שבהם העם נזקק לעזרת הכוהנים והמשכן, מקרים הקשורים למעשים כגון, אשם גזילות, על האדם שנשבע בשם ה' לשקר וצריך להקריב קורבן, וכן על פרשת סוטה, על אישה שחשודה בנִיאוּף ומובאת אל הכהן.

הפרשה מדברת גם על מקרים שקשורים לדברים חיוביים כמו פרשת הנזיר, על פירוט החוקים שמקבל על עצמו אדם שנוֹדֵר נדר להיות נזיר. בהמשך מסופר על "ברכת הכוהנים", הברכה שהכוהנים מברכים בה את העם. ובסוף הפרשה מסופר על מתנות הנשיאים, על חגיגה גדולה, על חנוכת המשכן. לאחר שההכנות הגיעו לסיומן, כבר בפרשה הבאה יוצאים בדרך לארץ ישראל.

הרב לייטמן, רגע אחרון לפני היציאה, מה זה אומר?

זה אומר שהאדם קיבל עכשיו כוחות, רצונות, ידיעות ראשוניות איך לצאת למלחמה בטבע האגואיסטי שלו. איך לצאת מהרצונות שלו שהיו מצויים במצרים שבו, ולהגיע למצב שהם נקראים "ארץ ישראל", מקצה לקצה, התהליך של המעבר נקרא "מדבר".

בתחילת המדבר האדם מקבל את התורה ומממש אותה בצורה חלקית בתהליך. מה נקרא "תהליך"? אדם שעובר את המדבר נקרא שהוא מתקן את עצמו להיות ראוי, מוכן לעבוד עם הרצונות שלו שנקראים "ארץ ישראל". זאת אומרת, את כל הרצונות האגואיסטים שלו שנקראים "מצרים", הוא מעלה עכשיו לדרגת "מדבר", הוא מנטרל אותם מהאגו בכל פעם יותר ויותר.

העבודה היא עבודה מאוד קשה, מפני ש"כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו"1. בכל פעם הוא צריך להתמודד עם רצונות יותר גדולים, עם כל מיני מכשולים יותר גדולים וכך הוא מתקדם. וודאי שבדרך יש לאדם הרבה בעיות, ולכן הוא צריך לצאת לדרך עם קבלת מספר תנאים, מפני שהאדם יודע שאם הוא מקבל לעצמו, אם הוא נעשה אגואיסט, אז הוא לא מגיע לחיבור עם האחרים, הוא לא מגיע להיות חלק מעם ישראל, הוא יודע שהוא לא ימצא בכּלל. זאת אומרת, זה רצון לקבל שקיבל לעצמו במקום להשפיע ולכן נקרא "סוטה", או נניח גנב, גזלן, וכן הלאה.

בהמשך הפרשיות שוב מובא לנו פירוט החוקים, אנחנו רואים שבכל פרשה ופרשה יש חלקים שהם כביכול חוזרים על עצמם. הבורא כאילו חוזר ואומר לעם ישראל אתם צריכים כך וכך, כמו שאמר גם לפני מספר פרשיות, השאלה בשביל מה עוד פעם? אבל זה לא כך, זה רק נשמע לנו אותו דבר. מפני שבכל דרגה ודרגה, בכל פעם כשמתקדמים ממצרים לקראת ארץ ישראל, אלו הן דרגות אחרות של הרצון, הן יותר ויותר גדולות, יותר גרועות, חזקות וקשות לתיקון. לכן אין חזרה על הדברים, אלא אדם רואה עולם חדש. זה כמו המעבר מיום ליום, הרי מה משתנה מהיום למחר? זה משתנה מפני שגם אתה התחדשת.

כך אנחנו מסתכלים על הפרשה שכאן, איך אנחנו עוברים את המדבר בתנאים ההכרחיים שקיימים כרגע, ושאחר כך, בכל פעם יבואו עליהם תוספות.

העיקר בפרשה הוא המשכן, שבו נמצא הפיקוד, האדם שבונה את המרכז של העם, את המרכז של העולם, של עצמו ושל הבורא, הוא מרכֶּז את הכול בנקודה אחת. זאת אומרת, מצד הבורא "אין עוד מלבדו", הוא הכול, הוא פועל על כל המציאות. מצד האדם, הוא צריך להרגיש את עצמו נכלל באותה הנקודה. מצד כל האנושות, ובכלל מצד כל המציאות, הכול נמצא בנקודה האחת. אם האדם מרכֶּז את כל הדברים האלה יחד, אז מיד האגו שלו גדל, הוא נפתח עוד קצת יותר, וזה נקרא שעשה צעד במדבר. אבל מיד הוא מרגיש שהוא נופל מהאיחוד הזה, ויחד עם זאת הוא גם מיד צריך לשוב ולחדש אותו. במקום הזה באה התורה, זאת אומרת, הוא זקוק למאור שיביא לו את כוח האיחוד, החיבור, וכך הוא מתקדם.

כלומר כל ההתקדמות שלנו היא בזה שבכל פעם מתגלים פירודים יותר גדולים, התרחקות. זאת אומרת אני רואה את הרצונות שלי, את הרצון הזה כגנב, זה כגזלן, כסוטה, או כאיזה עבריין מסוג מסוים, וכן הלאה. כך בכל פעם ופעם, לאחר שאני מגלה, אני צריך לתקן. וכשאני מתקן את כולם, אז אני מגיע לארץ ישראל, זה התהליך.

כל החוקים הם בעצם מתרכזים לשני חוקים, האחד לעבוד ברצון להשפיע, והאחד לעבוד נגד הרצון לקבל. זאת אומרת, קודם כל יש כלפי איסור לעבוד עם האגו שלי, אם אני רוצה להתחבר לרוחניות, להתעלות ולהתאחד עם כולם. לכן התנאי הראשון אם אנחנו רוצים לצאת באמת ממצרים ולהתקדם לארץ ישראל, אז הוא התהליך שאנחנו צריכים לעבור בחיבור בינינו, כמו במעמד הר סיני, להיות "כאיש אחד בלב אחד", לקבל את חוק הערבות על עצמנו, וכן הלאה. זאת אומרת, לקראת החיבור אנחנו צריכים קודם להתעלות מעל האגו, ואחר כך לעבור את כל התהליך שמתגלה פעם אחר פעם במהלך ארבעים שנות המדבר.

גלעד: נרחיב מעט בעניין הנזיר. אנחנו יודעים שנזירות זה לא דבר אהוד, הוא נראה קצת מוזר.

הוא כביכול אסור.

גלעד: הוא אסור, אבל כביכול הוא נשמע דבר טוב, האדם לא מתעסק בדברים מסוימים, ומטפל בדבר מסוים. מה רע בנזירות?

אם אתה מסתכל על אדם שכל המטרה שלו היא "לתקן עולם במלכות שדי"2 מה שנקרא, זאת אומרת שְ-די ברצון כזה, אז יש בזה שני דברים, ולא חצי מהם, לא אחד מהם. זאת אומרת קודם אני מתקן את עצמי מהצורה האגואיסטית עד לדרגה שאני לא משתמש באגו שלי. לא להשתמש באגו שלי נקרא לא לעשות רע לאחרים, "אל תעשה לחברך, מה ששנוא עליך"3. וכשהגעתי לזה, האם זה מספיק? אומרים לי, יש דרגה נוספת "ואהבת לרעך כמוך".

שני שלבים. ממלכות אנחנו מגיעים לדרגת הבינה, זה נקרא "תשובה מיראה", "חפץ חסד", "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", כמו שהלל אמר, בזה אנחנו מגיעים לדרגת הבינה, ל"תשובה מיראה". אבל בזה אנחנו מקיימים רק חלק מתרי"ג המצוות, רק את מה שנקרא "רמ"ח אברים", כשמתקנים רק את רמ"ח הרצונות כדי לא להזיק לזולת. אבל אחר כך יש לנו עוד שס"ה מצוות, היינו שס"ה רצונות שבהם אנחנו יכולים לעשות טובה לזולת, אבל יש כאן עצירה, את זה לא, עד כה. לכן הנזיר לא מושך לעצמו, זאת אומרת הוא לא משתמש ברצון לקבל שלו בצורה מועילה, ואז יוצא בזה שהעבודה לא גמורה. אבל גם זה צריך להיות, לכן הוא צריך להביא קורבן.

זאת אומרת מי שלא עוסק ביתר העבודות צריך להביא קורבן, אחרת על ידי מה הוא יתקרב לבורא אם הוא לא מבצע את כל הפעולות. מפני שלקבל על מנת להשפיע נקרא "קבלת אור חכמה", שהוא כנגד ענבים ויין, הם סמל לזה, ובכך האדם כביכול מונע בזה את עצמו מהתיקון הכללי. לכן הוא נקרא "נזיר", הוא מתנזר, הוא יוצא. אבל גם הדברים האלה צריכים להיות בכלי הכללי המתוקן.

גלעד: זאת אומרת, יש לזה מקום, אבל עם מגבלות, רק בתנאי שיביא קורבן.

כן.

אורי: אנחנו רואים שבתוך משפחת לוי קיימת חלוקה.

חלוקה לשלושה.

אורי: מהי אותה החלוקה? מי אלו המשפחות הנוספות בתוך משפחת לוי?

לא, אלו לא משפחות הנוספות. בשבט לוי יש שלושה חלקים, כך הלויים מחולקים, לימין, שמאל ואמצע. כל חלק, או כל איבר בנשמה שמתוקן כולל בתוכו ג' קווים, ולכן גם הלויים מחולקים לג' קווים.

אורי: נשמע כאילו שאר השבטים מתוקנים.

גם שאר השבטים מחולקים, אלא שהם מחולקים בדרגות יותר גבוהות. בחב"ד, בחג"ת ובנה"י, בכל אחד יש שלוש רמות, ובכל רמה יש ארבעה חלקים. לכן שלוש כפול ארבע, הם שנים עשר השבטים. זאת אומרת י-ה-ו-ה. ואם כל אחד כלול מג' קווים, אז סך הכול יש שנים עשר שבטים.

לכל שבט יש כאילו רמה שבה הוא נמצא, וכך לכל השבטים. והרמות י-ה-ו‑ה, שבהן הם נמצאים מובאות לנו בתורה לפי כיווני העולם, דרום, צפון, מזרח, מערב, לפי איך שהם נמצאים. אבל וודאי שמשפחת קהת הם אלו שממש מטפלים בקודש הקודשים, במשכן, ששם המרכז.

גלעד: ספר הזוהר, "ברכת הכוהנים".

"שברכה יוצאת מפיו של הכהן, ששים אותיות שבברכת כהנים יוצאות ומעופפות ברקיע, וממנים ששים שׂרים על כל אות, וכולם מודים על כל הברכות. ששים אותיות בברכות, משום שישראל ששים רבוא נמצאים תמיד בעולם, וכל אחת שבאותיות שבברכות היא רבוא אחד. וע״כ הן כנגד ששים רבוא שבישראל."4

מהמבנה של המערכת שמתקנת אותנו, מנהלת אותנו, ממנה באה אלינו ההנהגה וההשגחה שנקראת "זעיר אנפין". "זעיר אנפין", פנים קטנות בארמית. למה פנים קטנות? כי בדרך כלל כך המערכת פועלת עלינו, רק כדי להחזיק אותנו, היא כאילו תמיד נמצאת בהמתנה אלינו.

מה הכוונה בהמתנה? מלמעלה נותנים לך חיים, אבל אם אתה רוצה לזכות גם לחיים שיש למעלה, אז אתה מעורר מ"ן, בקשה, ואז מקבל מלמעלה תוספת. וכך אותו "זעיר אנפין" נעשה גדול, נעשה "אריך אנפין", פנים גדולות, ארוכות, כמו שכתוב בתורה "קומה ה' ויפוצו אויבך"5.

זאת אומרת יש קימה של הבורא, "הקדוש ברוך הוא" נקרא "זעיר אנפין", זה אותו פרצוף שמאיר עלינו. הרי אנחנו לא יודעים מיהו המאציל העליון, הוא מנותק מאיתנו לגמרי, אלא שהוא פועל עלינו דרך מערכת שנקראת "זעיר אנפין".

לכן "זעיר אנפין" מחולק לשישה חלקים, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, שש ספירות. אם אנחנו מתחברים ל"זעיר אנפין", "לקדוש ברוך הוא", במצב שהוא נמצא, במצב קטנות. מה זאת אומרת, המילים האלה נשמעות מילים לא יפות, האם "הקדוש ברוך הוא" נמצא במצב קטנות? אלא כשאנחנו מתחברים אליו, אז מתוך המצב שלנו הוא נראה קטן. אבל אם אנחנו מתחילים לעבוד יחד ומתחברים אליו גם במצב הקטן שלנו, מפני שהרצונות שלנו הם אלו שמסתירים לנו אותו, אז אנחנו גורמים לכך שהוא מתחיל לעלות בעינינו, וכך "זעיר אנפין" עולה לדרגת "אריך אנפין" דאצילות. ואז במקום שש, זעיר אנפין הופך להיות לשישים, לפי שש כפול עשר שבכל אחת מהספירות שלו.

ואז הוא עולה דרך ישסו"ת, דרך אבא ואמא, עד לפרצוף "אריך אנפין", ומקבל "עוצמת ריבוא,. זאת אומרת, שישים ועוד ריבוא. ריבוא הוא עשרת אלפים, זה נקרא "מספר ישראל". זאת אומרת, אֵלו שנמצאים בכיוון ישר-אל מגיעים לעוצמה של שישים ריבוא, הם מגיעים לראש דאריך אנפין שזה גמר התיקון.

גלעד: ומה זה אומר שהכוהנים נותנים או עושים את הברכה הזאת? מה זה לעשות ברכה או לתת ברכה?

זה קורה מלמעלה, שמביאים את האור, מתאמים את האור מלמעלה לישראל שלמטה. יש סדר מיוחד בהמעטת האורות מלמעלה, שהם לא יכולים לבוא בצורה הישירה. כמו שאצלנו, אתה חייב תמיד שיהיה לך קומוניקציה הנכונה, הקשר נכון, השתוות בין הכלי שאתה משתמש בו למשהו שאתה עובד עימו. לכן האור העליון צריך לעבור דרך מערכת ההמעטה, והכוהנים שמלבישים את האור הגדול, אור החכמה באור דחסדים, הם מעבירים אותו למטה בצורה כזאת שאנחנו יכולים להשתמש בו.

הכוהנים זה בתוכנו, זה לא האנשים שעומדים לחוד. מדובר על כך שהכל בתוך האדם, שבתוך האדם יש כאלה תכונות. אז כלפי כל הרצונות שלי אני צריך להרכיב מערכת, לגלות, היא נמצאת בי, אבל לגלות אותה כי היא המערכת שדרכה האור העליון ממלא אותי. זה נקרא "ויהי שם ה' עלייך"6.

אורי: אנחנו שומעים בתורה הרבה פעמים "הבורא מצווה". מה זאת אומרת שהבורא מצווה?

אותה הצורה של זעיר אנפין שמתגלה לך, אותה צורת העליון שמתגלה לך, הגילוי הזה הוא למעשה ציווי, שאתה רואה שכך זה, אתה לא יכול אחרת. זה כמו שאתה מגלה משהו בטבע, אתה מגלה שזה חם, זאת אש, זה ציווי לא לגעת בזה.

אורי: מה הכוונה שהוא מצווה אותנו למשל להוציא מחוץ למחנה את האנשים הטמאים?

מחוצה למחנה, זאת אומרת מחוץ לחיבור עם כולם. נניח שיש אנושות, שבעה מיליארד אנשים, עם אילו רצונות אני יכול לבוא אליהם ועם אילו לא. אז וודאי עם הרצונות האגואיסטיים אני לא יכול לבוא אליהם ולהתחבר ולשרת ולהשפיע, זה נקרא "להוציא מהמחנה".

אורי: אלה הטמאים?

כן. אלה הרצונות שהם "הטמאים", כך הם נקראים. רק בתורה מדובר כאילו על בני אדם, אבל זה מדובר אך ורק על התכונות והרצונות הפנימיים שלנו.

אורי: ובמקביל כשבן אדם נשבע או נשבע בשקר, מה זה בן אדם שנשבע בשם הבורא או בשם ה', מה זה אומר שהוא נשבע?

"נשבע" זה נקרא שהוא לא רואה אמת, לא מרגיש, לא יכול לעשות ביקורת, ואז הוא הולך על הדברים שטועה בהם.

אורי: לא יכול לבקר את עצמו.

כן.

גלעד: דיברת קודם על אישה סוטה ואני רוצה לקרוא קטע מספר הזוהר שמדבר על כך. תיארת את זה כרצון לקבל שהוא לא מתוקן, שאי אפשר לעבוד איתו. אז בציטוט מס' 1 בזוהר לעם, פרשת "נשא", מאמר "הסוטה".

"למה יביא אשתו אל הכהן, ולא לשופט? משום שהכהן הוא שושבינה של המטרוניתא, המתקן את המלכות לזווג עם ז״א. וע״כ שייך לו תקון הפגם של הסוטה, המגיע עד המלכות... רק הכהן ראוי לזה, משום שהוא שושבינה של המטרוניתא, וכל נשי העולם מתברכים מכנסת ישראל... והכהן עומד לתקן דברי המטרוניתא, המלכות, ולעיין בכל מה שהיא צריכה. משום זה רק הכהן ראוי לזה ולא אחר."7

זאת אומרת, ראוי לתקן את הפגם הזה, ראוי לגלות את הפגם הזה. אז סוטה זה רצון לקבל שעדיין נמצא בחזקת על מנת לקבל לעצמו. וודאי שבצורה כזאת הוא לא ראוי, הרצון הזה, לשימוש, צריכים לתקן אותו. וכהן זה הכוח הגדול, הכוח הגבוה שבאדם, שכן מסוגל לברר ולתקן. בירור זה בעצם התיקון. כי ברגע שאני רואה שהדבר הזה הוא מזיק, אני כבר לא משתמש בו, הכוח ההגנתי שלי כבר מספיק כדי שאני לא אשתמש בו.

גלעד: אבל יש פה משהו עם זה שזו לא סתם אישה, זו אישה שהייתה כבר נשואה.

איזה אישה?

גלעד: אישה סוטה מבחינת רצון. זה כאילו רצון שכבר היה בנישואים, זאת אומרת הוא היה מקודש.

נכון.

גלעד: ואז הוא הפך להיות סוטה.

ואז יש תוספת רצון שהוא כבר לא יכול לעמוד בהבטחה שלו להיות בעל מנת להשפיע, לעשות טובה לזולת, אלא רוצה לעצמו. ואז איך אתה בודק אם זה כך או לא כך? אתה צריך שהכהן או האור שאתה משיג בכלי שלך, שישפיע על הרצון הזה ואז אתה רואה אם אתה כן יכול לממש אותו או לא. הכל בעבודה פנימית, אין כאן שום דבר מחוץ לאדם.

אורי: יש כאן עוד פעם איזו תחושה של אפליה בין הגברים לנשים.

לאן אתה מושך?

אורי: אישה, כשהיא נואפת היא צריכה לבוא אל הכהן הגדול והגבר לא. למה זה כך?

גבר זה נקרא "כוח המסך", על מנת להשפיע, עם כוח המסך הזה גם הוא יכול להיות עבריין. אישה זה כנגד הרצון לקבל וגבר זה המסך, מהמילה התגברות. אפשר להשתמש ברצון לקבל בעל מנת לקבל ואפשר להשתמש בו בעל מנת להשפיע. במסך אתה לא יכול להשתמש בעל מנת לקבל, הוא יכול להיות או לא להיות. ולכן יש לגבר חוקים יותר פשוטים או יותר חופשיים מאשר לאישה כביכול. כי אישה, אתה יכול לסובב לשימוש הרע, וגבר אתה לא יכול לסובב לשימוש הרע אלא הוא פשוט לא נמצא, מת, נעלם, אבל לא שמשתמש ברע.

אורי: אז זו לא אפליה, בסופו של דבר אלה הרצונות שלי וזה אצלי. עוד הפעם, הגבר והאישה אלה הרצונות שלי.

וודאי, וודאי בתוך האדם.

גלעד: אני חושב שזה שלב טוב לעבור לשלב המושגים שלנו.

ובכן, בשלב המושגים אנחנו מגדירים בקצרה את המושגים המרכזיים בפרשה. והמושג הראשון טמא.

"טמא" זה רצון לקבל שהוא כבר חייב להיות בדרגה שלו, תמיד מדברים על דרגה. זה כמו אצל ילד, מה שלקטן זה בסדר, לגדול יותר זה כבר לא בסדר. גם כאן, בכל דרגה "טמא", "טהור" וכל הדברים האלה, אנחנו רואים שבתורה זה כאילו חוזר באותו סיפור. אבל שוב, אלה סיפורים, כביכול דרישות, אבל כל פעם בדרגות חדשות כי כל הפרשיות הן למעשה התקדמות בעליית המלכות לדרגת הבינה, בתיקון של הרצון לקבל שלנו עד שמגיעים לארץ ישראל, לשימוש ברצונות האלה בעל מנת להשפיע לטובת הזולת, לאהבת הזולת.

אז יוצא כך שה"טמא" זה נקרא רצון לקבל שהוא נמצא בעל מנת לקבל, בכוונה על מנת לקבל וצריכים לתקן אותו, ואפשר לתקן אותו, ויש כאלה שאי אפשר לתקן. התיקון שלו נקרא "כשרות" כי אז נעשה כשר לשימוש. והתיקון הוא כנגד החוקים שלנו, כמו שאצלנו חוקים זה באש או במים וכן הלאה, כך מתקנים.

אורי: מה זה גֶזֶל?

תגיד אתה.

אורי: גזל זה נשמע לי גניבה, כאילו אני גונב משהו.

תמשיך.

אורי: כאילו גזלתי משהו?

למה? זה אותו הרצון לקבל.

אורי: גם ברצון לקבל?

בטח. אין יותר. כל החומר זה רצון לקבל. כל החומר זה רצון. איך למלא את עצמי. אם אני גוזל, זאת אומרת אני גוזל את מה שמגיע כבר לבורא או לאחרים. יש אני, יש כולם, נניח האנושות, הזולת, ויש בורא. לכן "מאהבת הזולת לאהבת ה'", שלושת הדרגות האלו. אז אני יכול להיות גוזל כלפי החברה וגם כלפי הבורא. זאת אומרת, במה שמגיע להם, אני צריך לתקן את הרצון שלי כדי לשמש את החברה, את הזולת או את הבורא דרך זה, אי אפשר אחרת אלא רק דרך זה. אז אני עדיין לא נמצא בזה וכבר לפי כל התנאים אני כן יכול לתקן את זה, ומגיע לי, ואני חייב ולא עושה, אז אני נקרא "גזלן".

גלעד: מהו נזיר?

"נזיר" זה שמסתפק בתיקון מוגבל ועל זה צריך להביא קורבן. זאת אומרת, השלמה. שבמקום אותם התיקונים שהוא עושה בלקבל על מנת להשפיע, הוא צריך לעבוד בדרגה שלו.

גלעד: שלא גוזר את שיער ראשו.

כן. השיער, סוער, מאיפה זה בא? מהראש העליון דאריך אנפין.

אורי: אנחנו שומעים פה את המילה נייד, המשכן צריך להיות נייד כל הזמן, מה נייד בזה?

נייד כי אתה כל פעם צריך לעלות בדרגות. כשאתה מגיע לדרגת הבינה, רכשת את תכונת ההשפעה ממש במלואה, אז כבר זהו, אתה נכנס לרצון הקבוע שנקרא "ארץ ישראל", ואז אתה מקים את המשכן. וגם שם, במשכן, יש לך כמה תחנות אבל זה כבר המצב הקבוע. מה שאין כן כאן, כל הזמן אתה מתקדם ולכן כל המבנה שלך כל פעם משתנה ואתה מגיע להקמת המשכן. אבל אם אנחנו מדברים על התהליך, התהליך הוא שאתה לא זז כל הזמן במִדבר, לא. אתה מעלה את עצמך מעביות שורש לא', ב', ג', ד', בדרגות של המדבר, בעליית מלכות לבינה ואז בכל מצב אתה רק משנה את המשכן. לכן יש לך ספירה, יש לך משכן, בארבע פעמים עיקריות.

גלעד: הרב לייטמן, סיכום הפרשה שלנו היום בכמה מילים.

מדובר על התקופה הראשונה, על התחלת המסע, בְמה אתה חייב להצטייד כדי לצאת למִדבר. שכל הרצונות שהיו לך פעם, מצרים, על מנת לקבל, המאמץ שאתה עשית ועלית מהם ולא רצית להשתמש בהם, זה נקרא "שברחת ממצרים", אתה עכשיו מקבל את המאור המחזיר למוטב ומתחיל להחיות אותם הרצונות ממצרים ומעביר אותם לדרגת המדבר. ואחר כך מדרגת המדבר על אותו כוח התורה, תעביר אותם לדרגת ארץ ישראל. זה שלושה חלקים, מצרים, מִדבר, ישראל, שאנחנו צריכים לעבור.

גלעד: אז נמשיך את זה בפרשה הבאה. תודה לך הרב לייטמן. תודה לך אורי שבתאי.

אורי: תודה רבה.

שבת שלום.

גלעד: שבת שלום.

(סוף השיעור)


  1. "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת סוכה, דף נ"ב, פרק ה', א' גמרא)

  2. "על כן נקווה לך ה' אלהינו, לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות ייכרתון, לתקן עולם במלכות שדי" (תפילת "עלינו לשבח", תפילת מוסף של ראש השנה)

  3. "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור." ["מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו כל התורה והשאר פירוש הוא, לך ללומדו."] (תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, דף ל"א, א' גמרא)

  4. זוהר לעם, נשא, מאמר "תקון ז"א", אות קע"ח.

  5. "קומה יהוה, ויפצו איביך, וינסו משנאיך, מפניך" (במדבר י', ל"ה)

  6. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך" (דברים כ"ח, י')

  7. זוהר לעם, נשא, מאמר "הסוטה", אות ס"א.