"פרשת השבוע"

פרשת "וזאת הברכה"

בהשתתפות: גיל קופטש

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 18.01.09 – אחרי עריכה

גיל: מחיאות כפיים לנו.

הגענו לתכנית האחרונה.

גיל: הגענו לפרשה האחרונה, כבר עברנו על כל התורה.

כן, עברנו.

גיל: עברנו, למדנו קצת, ואנחנו בפרשת "וזאת הברכה", האחרונה. בוא נשתה לחיים.

בכל זאת, בסוף הברכה.

גיל: את פרשת "וזאת הברכה" קוראים בשמחת תורה, כשגומרים לקרוא את התורה ומתחילים לקרוא אותה מחדש.

כן. התורה מביאה שמחה.

גיל: כן, זה נכון.

אם אתה מגיע למימוש שלה, אז האור שמתפשט ממלא אותך, אתה מתחיל לראות מרחקים, מעבר לחיים ומות, מעבר לכל ההגבלות, מעבר לצרות, אז מה טוב.

גיל: באמת רואים מרחקים. אני יודע שאם אני קורא את התורה איתך וגם לא איתך, זה עושה אותי שמח, זה ממלא אותי בשמחה.

כן, יש בה משהו אפילו לאדם הרגיל.

גיל: על אף שהרבה דברים שאתה מדבר איתי אני לא מבין, אני חייב להגיד לך.

אתה כבר איכשהו מתמצא במה מדובר.

גיל: אגב ראייה למרחקים, בוא נסגור עוד איזו פינה עם משה רבנו שאנחנו נפרדים ממנו סופית בפרשה הזאת. נאמר, "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ". הוא רואה משם את כל הארץ. זו ראייה רוחנית או ראייה פיזית?

איך אפשר פיזית לראות? מעבר הירדן אפשר לראות את כל הארץ? איך, הוא עולה לחלל?

גיל: אולי יש שם איזו נקודה, טלסקופ?

אין דבר כזה, זה ברור שלא.

גיל: אז הוא רואה בראש שלו, מהגלעד עד דן. יש פה בעצם גבולות, את כל נפתלי, את ארץ אפרים, מנשה, את כל ארץ יהודה, עד הים האחרון, את הנגב, את הכיכר, את בקעת יריחו, "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב".

יש אחר כך גבולות אחרים, כיבוש דוד נגיד שכולל את לבנון וסוריה וכמעט עד בבל, מהנילוס עד הפרת.

גיל: אתה חושב שיש גבולות של "ארץ ישראל השלימה"?

לא, אנחנו לא רוצים לייחס את זה לפוליטיקה, אבל אלו הגבולות.

גיל: אני למדתי ממך ש"ארץ", "ארץ ישראל" זה הרצון.

זה ה"רצון".

גיל: מהם הגבולות של הרצון הזה?

הגבולות של הרצון זה כל העולם. אבל הרצון המקורי הזה שאדם צריך קודם כל לרכוש אותו, זה נקרא "ארץ ישראל", "רצון ישר-אל". ואם אדם רוכש את הרצון הזה, ממנו והלאה הוא יכול להתפשט לכל העולם. כמו שכתוב שבסוף הימים ארץ ישראל תתפשט על פני כל הכדור הארץ. זאת אומרת, אותו רצון מתוקן יקיף את כל העולם.

גיל: "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה, בְּאֶרֶץ מוֹאָב--עַל-פִּי יְהוָה.  וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה." יש פה כמה עניינים. א', שלא ידע איש את קבורתו.

ועד היום מובטח שלא נמצא.

גיל: עד היום הוא מבטיח, בניגוד לכל מיני אנשים שאוהבים להשתטח על קברים, משה אמר אני לא רוצה שתדעו בכלל איפה אני קבור, אל תעלו אלי.

זה לא הוא, אלא כך צריך להיות. כי לדרגת הבינה אין מקום, היא בכל מקום. כי "בינה" זה "חסדים", זה כמו יד רחבה ללא שום גבולות. ו"מול בית פעור", "פעור" זה "פי אור". יש פרצוף, זה נקרא "נשמה" או "פרצוף" בשפת הקבלה, והפרצוף הזה בנוי בדיוק כמו הגוף הגשמי שלנו. והמקום שבו עושים זווגים, היינו, קשרים בין הפרצופים, צורת השפעה, נתינה, אהבת הזולת, זה מקום שיוצא מהנשמה שנקרא "פֵה", ששם יוצא "פֵה אור". כשהפֵה הופך להיות מקום לאור לאחרים, זה נקרא "פֵה אור". ו"בית פעור", "בית" זה נקרא "כלי קיבול".

זאת אומרת, משה שייך כבר עכשיו לדרגה הבאה, של ה-לקבל על מנת להשפיע, "דרגת החכמה" לא "דרגת הבינה". הוא כבר נכלל מהדרגה הבאה. זאת אומרת, המיתה שלו היא פשוט היישום של המצב הקודם, כל ארבעים שנות המדבר, ומעתה והלאה הוא כאילו נמצא טמון בתוך יהושע ונכנס לארץ ישראל בצורה כזאת. לכן לא תדע את מקום קבורתו, כי אין לו מקום קבורה. הוא כביכול הולך יחד עם כל בני ישראל, עם הדור החדש הזה.

גיל: הוא מתמזג עם הדור החדש.

כן.

גיל: אגב, אתה לא בעניין של להשתטח על קברים.

לא.

גיל: זה לא הקטע שלך.

לא, בעל הסולם גם אמר, לא איכפת לי איפה יקברו את שק העצמות שלי. אנחנו בכלל לא בעניינים האלו. מה יש לגוף האדם שחי ומת, אין לו כלום לעומת הנשמה שאליה אנחנו רוצים להתקשר וממנה לקחת דוגמה.

גיל: אז למה אנחנו קוברים את העצמות האלה ולא שורפים אותם למשל?

כך זה לפי הרוחניות. לפי הרוחניות תיקון הרצון זה שהוא יהיה קבור בתוך האדמה ויירקב. הריקבון שלו מביא לו תיקון באופן כזה שהרצון האגואיסטי נרקב, מפסיק להיות בצורה האגואיסטית הקודמת, ואז כשהוא נרקב, ממנו מגיעה כבר הבריאה החדשה.

כמו גרעין, אנחנו שותלים אותו באדמה, הוא נרקב, וממנו אחר כך צומח משהו.

גיל: הוא צריך להתפרק כדי ליצור משהו חדש.

כן, בדיוק. לכן הגוף שלנו אותו דבר.

גיל: אבל אם אתה שורף אותו לצורך העניין, הוא מתכלה.

אם אתה שורף אותו, לא נשאר ממנו שום דבר חי. וכשהוא נרקב באדמה, נשאר בו ניצוץ קטן, ודווקא בריקבון האחרון הניצוץ הזה יוצא מכל ההגבלות שלו, מהקליפה הישנה, ומתחילים להיות חיים חדשים. הקבורה הזאת היא דבר גדול, תיקון גדול.

את הרצונות לקבל שלנו שנקראים "גוף", אנחנו צריכים לקבור באדמה עד שיירקבו, חוץ מעצם לוז.

גיל: "עצם לוז" זו העצם מאחורי הראש.

זה כאילו כאן. אין שום דבר, הכול נרקב. אלא יש חלק אחד קטן מאוד מהרצון שהוא לא נרקב באדמה, הוא נעשה כיסוד לבריאה החדשה, ואז יוצא עץ חדש.

גיל: כמובן שזה ברוחניות, זה לא שמהחומר עצמו שבקבר מתפתח משהו.

לא, מאתנו לא נשאר כלום.

גיל: שם רק התולעים יתפתחו.

נכון. אבל אנחנו במנהגים שלנו רוצים להיות בהתאם לרוחניות, לכן אנחנו יכולים ללמוד מהם על הנשמה.

גיל: אנחנו מחקים את העולם הרוחני העליון במעשינו בעולם הזה.

נכון. בדיוק.

גיל: יש פה עוד עניין מעניין, אלוהים אומר למשה, תעלה על ההר, על הר האברים, הר נבו, פסגת מואב, תעלה מעלה למעלה.

כן, ותִראֵה את הארץ.

גיל: תראה מלמעלה. ואז הוא קובר אותו בגיא, במקום נמוך, בארץ מואב, בבית פעור.

כן.

גיל: "בית פעור" קשור לבעל פעור, לפולחן אלילי מהסוג הירוד ביותר.

הירוד ביותר יכול להיות הגבוה ביותר, הכול תלוי איך משתמשים ברצון לקבל הזה.

גיל: אנחנו יודעים שמשה הוא הנקודה הגבוהה שלנו, הנקודה שמושכת למעלה.

משה דווקא התחיל מנקודה לא כל כך גבוהה. בחיים הרגילים שלנו היום, איך אתה יכול לתאר שמגיע לעם ישראל מישהו שהתחנך נגיד בבית האפיפיור.

גיל: יגידו לו שהוא בכלל נוצרי, מסית נוצרי.

ואחר כך עוד ארבעים שנה היה בבית יתרו, ופתאום מגיע ורוצה לנהל את העם. מי אתה, מה אתה, איפה היית.

גיל: והוא עוד יגיד ליהודים מה לעשות, מי הוא בכלל?

רק תתאר לעצמך איך קיבלו אותו, איך זה נעשה בכלל. האם אדם כזה זו בחירה הגיונית בכלל? אפילו אם הוא יהודי במאה אחוז, וגם את זה אנחנו לא יודעים, כי בת פרעה מצאה אותו ביֵאור, לקחה אותו והוא התחנך על ברכיו של פרעה, ואחר כך אצל יתרו.

גיל: הוא בעצם לא גדל בעם ישראל.

הוא לא ידע כלום. חוץ מהחסד שיש לו, הסיפור עם הסנה, חוץ מזה שום דבר לא ידוע עליו, מה הוא מבין, מה הוא יודע, איפה היידישקייט שלו. איך היינו מקבלים היום אדם כזה שמגיע וטוען שיש לו משהו מיוחד.

גיל: לא היו מקבלים אותו, היו מזלזלים בו ומבריחים אותו.

משה עבר דרך מאוד ארוכה בהתפתחות שלו. ובאמת בארבעים שנה האחרונות שלו, ארבעים, ארבעים וארבעים, הוא מגיע לרמה כזאת גבוהה.

גיל: אז מה העניין שכל הזמן הוא אומר לו תעלה על הר סיני, תעלה על הר נבו, תעלה על הפסגה הזאת, ובסוף קוברים אותו בגיא, במקום נמוך, בבית פעור, שזה פולחן טמא? ומשה היה שיא הרוחניות.

משם דווקא, דרך זה הוא ממשיך להתפתח בתוך עם ישראל ברצון ישר- אל. כי "בית פעור" נעשה בית לפה אור, שמביא את האור לעולם.

גיל: כתוב "עור" בע'.

לא חשוב, זה מתחלף.

גיל: " וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה--בְּמֹתוֹ; ".

זו דרגה שלימה. אף אחד לא הגיע לדרגה כזאת גבוהה. "מאה ועשרים" זו דרגה שלימה. בדרך כלל מגיעים למאה. יש שבעים או שמונים בגבורה, או מאה, לכן כתוב שאף אחד לא הגיע לדרגת משה.

גיל: "לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה".

כי הוא שייך לדרגת הבינה, לדרגת "חפץ חסד", הוא לא רוצה כלום חוץ מלהשפיע. ולכן הוא נקי מכל הפגמים בתוך הרצון אגואיסטי.

גיל: וכתוב שבני ישראל בוכים, מתאבלים עליו.

שלושים יום. ואחריו מיד יהושע התחיל לקבל חכמה.

גיל: איך שמשה נפטר, יהושע התחיל להתמלא חכמה?

כן, "יהושע" זו דרגה הבאה של משה. ועם כל החסד של משה, אור החסדים, עכשיו הוא יכול לגלות בתוך אור החסדים אור חכמה, כי קודם לא היה יכול לעשות זאת, כי הדרגה הזאת הקודמת של החסדים, של חסד, של ההשפעה, לא היתה מוכנה לזה.

גיל: אז בעצם רק עם מות משה יהושע מתחיל לקבל הדברים.

הוא הממשיך, הוא מקבל את זה. "מוֹת" הכוונה שהדרגה הקודמת נגמרה, ועכשיו "דרגת משה" נמצאת בתוך "דרגת יהושע".

גיל: נחזור אחורה, הם מבכים את מותו של משה, "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה--כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו, עָלָיו; וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה." 

כן, רואים את כל הרצונות שנקראים "ישר-אל", להמשיך ללכת בדרכו של משה ועכשיו להמשיך אחרי יהושע. זאת אומרת, יהושע כבר הכלי הבא, השלב הבא, שהוא כבר משתמש באגו שנקרא "ארץ", "רצון", להמשיך לבורא, לאל. ישר- אל, ישראל.

גיל: אז למדנו ממך ש"משה" הוא הנקודה שמושכת אותי כלפי מעלה ל"רוחניות?

מהאגו. אבל כשהיא מעלה אותך מהאגו, נגיד מכוס מלאה מוציא אותך למעלה, בזה נגמרת דרגת משה. ויהושע מתחיל להוציא מבפנים רצונות לקבל ולהוסיף לדרגת משה. זאת אומרת, הוא מתחיל לעבוד עם הרצונות.

גיל: משה שבי מושך אותי למעלה, מה יהושע שבי עושה?

"משה" מושך אותך למעלה בזה שמעלה אותך מעל הרצונות האגואיסטיים. ועכשיו אתה נמצא חופשי מהם. העביר אותך דרך המדבר, דרך היובש, החושך והכלום ואתה עכשיו למדת משך ארבעים שנה דרגה שלימה, איך לא להשתמש בכלום חוץ מ"מן", שאלה דברים הכרחיים, וכל היתר לפזר לכולם, בכל היתר להיות טוב עם כולם. הגעת לדרגת משה במלואה.

אבל עכשיו זה לא מספיק, מה עם כל הרצונות שהעלית מעליו? אתה לא השתמשת בהם, אתה השתמשת בהם רק כדי לעלות כמו על הר. אבל עכשיו אתה צריך להשתמש בכל הרצונות האלו כדי דווקא על ידם להשפיע לאחרים. להשתתף עם כל הרצונות האלו, להשתמש בהם כדי להועיל לציבור, לאחרים. זו כבר דרגת "ארץ ישראל", זו כבר "דרגת יהושע".

גיל: אחד ההבדלים בין יהדות לבודהיזם, שהבודהיסטים אומרים אנחנו נהיה רוחניים, נתעלה מעל העולם הזה, ולא ניגע בהבלי העולם הזה.

יהדות זה לא כך.

גיל: יהדות זה מה שנקרא "לטמון את הידיים בחול".

חוכמת ה"קבלה זה איך להשתמש בכלים דקבלה, איך להשתמש ברצונות דלקבל.

גיל: זאת אומרת, להתערבב במציאות, לשנות אותה, ללכלך את הידיים בעבודה עם האדמה?

כן. כי האדם חייב לגלות את האלוקות בכל מה שיש בעולם הזה. ולכן אין נזירות, וכל הדברים האלו הם פסולים.

גיל: לא להתנתק, אלא להפך.

כן.

גיל: אז מה זה "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים.". איך ה' יודע מישהו פנים אל פנים?

"פנים אל פנים" זה נקרא באור החכמה שהתגלה אליו בכל מלואו. פנים, השפעה, בהירות, הידיעה נקראת "פנים". כי מאחור אתה יכול לטעות ולא להכיר אותי, כשאתה רואה אותי פנים אתה מכיר.

אז "פנים אל פנים" זאת אומרת, אדם ובורא מכירים בצורה הדדית, בצורה ברורה זה את זה. האדם מגיע לקשר, לגילוי האלוקות, "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדלם", זאת אומרת, כולם צריכים להגיע למצב כמו משה, כולם חייבים להגיע לזה.

גיל: אז מה זה אומר שאני מכיר את אלוקים פנים אל פנים, אני אישית?

את כל הפעולות שלו.

גיל: אני יודע שיש אלוקים.

לא, אתה לא מכיר, זה לא הכרה.

גיל: אני לא יכול להבין אפילו מה זה ה"פנים אל פנים" האלו.

"פנים אל פנים" זה כל התכונות, כל החוקים, כל ההתנהגות שבטבע שלי ובסביבתי, כל מה שרק אפשרי לתאר לעצמי. אם אני מכיר הכל על בוריו, ממש כל דבר שרק יכול להתגלות, זה נקרא "להכיר את האלוקים". אלוקים זה הכל, זה כולל את כל הבריאה.

גיל: אפשר במילים של היום להגיד שבנקודה הזאת היתה למשה תודעה כוללת, שהוא ידע, והיה במודעות מלאה על הכל?

נכון.

גיל: זה "פנים אל פנים"?

זה נקרא "פנים אל פנים". כלומר הכרה מלאה. ואנחנו חייבים להגיע לזה, לזה הבורא מוליך אותנו.

גיל: יכולים להגיע למצב שלא יהיה לנו תת מודע, שהכל יהיה במודע?

לא, גם תת מודע אין לנו. אין לנו כלום היום, אנחנו כאילו חושבים. אנחנו גם לא יודעים על מה אנחנו מדברים "אלוקים". מי מכיר את זה, מי יכול לתאר את זה נכון, ומי יכול להשוות אם זה נכון או לא נכון, מה שאתה חושב ומה שאני חושב, לכל אחד יש דמיונות בראש שלו. אלא כאן מדובר על ידיעה ברורה, שכולם חייבים "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם ונהרו אליו כל הגויים". זאת אומרת, אין כאן אחד שמפספס משהו, שנעלם. כולם כמשה.

גיל: אם משה רבנו היה בא לפה, והיינו שואלים אותו "אם אתה מאמין באלוהים?" הוא היה צוחק, הוא היה אומר שהוא לא מאמין, הוא יודע, הוא מכיר אותו "פנים אל פנים".

כל מקובל כך, לא רק משה. כל מקובל ומקובל יגיד לך אותו דבר. אבל רק משה הגיע לגילוי הסופי, הממש כללי. וכל יתר המקובלים או הנביאים הגיעו להכרה חלקית. חוץ מרשב"י ותלמידיו, זה היה דור מיוחד שגם הגיע לכל מאה עשרים וחמש המדרגות כמו משה.

כתוב שהתורה משמחת, ולכן אסור ללמוד אותה נניח בתשעה באב.

גיל: כן.

יש לנו מנהגים שלא לומדים אותם. אבל למה היא משמחת, מה יש בזה? "תורה" זה נקרא כל האור שהבורא שומר כדי לשפוך בנו, אם אנחנו מתקנים את עצמנו. מה זה נקרא "תורה"? האור שמתקן אותנו, ומביא אותנו לדרגה כמו הבורא. שיתגלה הבורא מולנו "פנים אל פנים" כמו שעכשיו דיברנו.

אז "בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין" ("בראתי יצר רע ובראתי לו תורה תבלין"). אתה מתקן על ידי התורה את היצר הרע שלך, הוא הופך להיות יצר טוב, והיצר הטוב הזה, הרצון הטוב להשפיע לאהוב מתמלא בהכרת האלוקות, וזה מביא שמחה.

גיל: זו שמחה מסוימת?

זו שמחה שכוללת בתוכה את כל השמַחות, ואת כל השִמחות, ואת כל הדברים הנעימים והטובים, הכול נמצא בפנים, רק בזה.

גיל: זו שמחה מסוג אחר. כי למשל, אם אני לומד כל דבר אחר, נניח פתרתי משוואה מתמטית, זה עושה לי שמחה, כי זה מוציא אותי חכם, מוציא אותי מבין, גם בעיני עצמי.

לא, כאן מדובר על שמחה שהיא בלתי מוגבלת, שלא עוברת, אלא רק מתרחבת, ואליה מצטברות עוד כל מיני צורות של שמחה.

גיל: אז זו כן שמחה אחרת, היא לא של האגו.

זו שמחה אחרת מהמילוי האגואיסטי שבא ומיד עובר. לכן "שמחת תורה" זה נקרא שמחה בזה שאדם מתחיל להכיר מי אני, מה אני, בשביל מה אני, ולמה. אין גבול, אין סוף, אין רע, הכול ב100%ביטחון, ב100% מילוי, ב100% ההכרה והבנה. אין שום חולי, אין שום רע, שמץ של רע. הוא מכיר שמתחילת הבריאה ועד הסוף שהגיע עכשיו, הכול היה רק לטובתו. וזה שהוא לא הכיר בזה זה בגלל שהוא מוגבל בתפישה. ועכשיו כשהכול נפתח לו, אז הוא מכיר את האלוקות "פנים בפנים" כמשה, וזה מביא לו שמחה.

גיל: אבל אז אחרי שמחת תורה צריך לקרוא את התורה מחדש, זה לא מייאש המעגל הזה?

זה אצלנו בעולם הזה, כי אנחנו עדיין לא נמצאים בגמר התיקון. נקווה שבקריאה שלנו באמת, בעבודה הפרטית שלנו נגיע לכזאת קריאה בתורה, שנשתמש בה בתיקון כל היצר רע. "בראתי תורה תבלין", כנגד יצר הרע, ואז לא נצטרך לחזור עליה שוב, כי אין יותר מה לתקן. אם תיקנת הכול, סיימת.

גיל: לי יש עוד "חזון למועד" מה שנקרא. בשמחת תורה אתה רוקד עם ספר התורה, מנשק אותו, מה אתה עושה?

אלה מנהגים שאנחנו כאילו מבצעים אותם מבחוץ כדי להבין מה קורה שם בפנים. שזה לא עניין של לקפוץ עם ספר התורה, אלא הקפיצות האלו, זאת אומרת שאני חוגג את אותו כוח שקיבלתי מלמעלה כדי לתקן את עצמי, ולהביא את עצמי למצב הנצחי.

אם אדם יודע מה יש לו ביד, למה שהוא לא ישמח? אם אתה מקבל אמצעי שעל ידו אתה יכול להגיע להיות המאושר בעולם?

גיל: בכלל צריך להיות בשמחה כל הזמן, "מצווה גדולה להיות בשמחה".

אז בבקשה, קח את האמצעי הזה, ותעשה.

גיל: זה ריאלי?

הבעיה שאנחנו לא יודעים, כי לא מלמדים אותנו. אף אחד לא יודע, לא דתי ולא חילוני, אף אחד לא יודע איך להשתמש בכוח הזה הטמון בתורה כדי להגיע לטוב.

גיל: אפשר להיות בשמחה תמיד, יש מצב כזה?

חובה.

גיל: בלי דַאוּנים ואַפִים?

לא שאפשר, זו חובתנו. ברוחניות אין אפ ודאון. (up & down)

ן

גיל: יש "קול דודי הנה זה בא, מקפץ על הגבעות".

נכון, אבל הירידה הזאת היא לצורך עליה. אנחנו שמחים בירידות לא פחות מאשר בעליות.

גיל: מי זה אנחנו? אולי אתה, אני בירידות בדכאון.

אנחנו כלומר אלו שמבינים שהירידה הזאת היא לצורך עליה, והירידה הזאת היא כדי שיהיו לך כלים נוספים, עוד רצונות מקולקלים שעל ידם אתה יכול לעלות עוד יותר למעלה. אי אפשר, "אין אדם עומד על דבר מצווה אלא אם כן נכשל בה". זאת אומרת, אתה צריך להיכשל, אתה צריך להיכנס לרצון השבור, ואז כשאתה מתקן אותו, הוא עולה למעלה. ושוב יורד עוד יותר למטה, כדי לעלות עוד יותר למעלה, ויורד עוד יותר למטה. וכך עד מינוס אין סוף, כדי להגיע לפלוס אין סוף.

גיל: אז כל פעם שבן אדם מה שנקרא ב"דאון" או ב"דיכי"?

אם הוא הכין את עצמו נכון לדאון הזה, זה לא דאון, הוא מתייחס אליו לטוב. זה כמו שאני חולה, ואני רואה ויודע שאני חולה, ונותנים לי תרופה מרה. אז אני שמח בזמן שמצאתי את התרופה, אפילו שהיא מרה, ואני עוד יותר מעריך אותה, כי יש לה יותר סיכוי לעזור לי.

גיל: אגב שמחת תורה, הבן שלי נולד בשמחת תורה.

כן, הוא בן שנה.

גיל: זה אומר שהוא יהיה שמח יותר מילדים רגילים

לא, אין קשר.

גיל: האם לתאריך לידה של אדם יש איזה קשר לאופי שלו?

זה באסטרולוגיה, אבל לא אצלנו.

גיל: יש מה שנקרא "אסטרולוגיה קבלית", מהי דעתך על זה?

אין אסטרולוגיה קבלית, אין שום דבר קבלי. יש קבלה שהיא קבלה ולא שייכת לעולם הזה בבכלום, בשום דבר.

גיל: כל מי שאומר "אסטרולוגיה קבלית" זה שטויות?

שטויות לגמרי. אין בעולם שלנו שום קשר לחכמת הקבלה, חוץ מתיקון הלב של האדם, בלבד. והלב של האדם לא נמצא בעולם הזה, הוא ממש "בידי ה'" מה שנקרא.

גיל: מהו "מנהג הצללים" בהושענא רבא?

זה גם כמו שאתה אומר על האסטרולוגיה.

גיל: שאנשים יוצאים, רואים את הצל שלהם, ואם איזה איבר לא מופיע בצל, זה סימן שקורה משהו? גזרו את דינו של האיבר הזה במשהו, מה הדבר הזה?

זה נקרא "צללים". "צל" זה נקרא מסך, כמו שכתוב "בצלמנו כדמותנו".

גיל: כתוב גם "ה' צלך על יד ימינך".

כן, "ה' צלך" נכון. כל התורה של הבעל שם טוב, היא "ה' צלך". זאת אומרת, שאנחנו צריכים להידמות לבורא על ידי זה שעושים "צל", עושים "מסך" על הרצון לקבל שלנו כדי להידמות לבורא. להפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע, זה נקרא "בדיקת הצל". ומתי זה? לפני הושענא רבא. ש"הושענא רבא" זה "רבא"- רב, שמתגלה האור הגדול ביותר למחרת, ואז אני בלילה בחושך, באור הירח, באור שמאיר לי בחושך בלבד, בודק את עצמי, את הכלים שלי, האם הכלים שלי כולם נמצאים בתכונת ההשפעה, האם אני מוכן לקבל מחר את האור הגדול שנקרא "הושענא רבא". ואם כן אני מוכן לזה, אז למחרת יש לי שמחה.

גיל: סיימנו את התורה, אולי אתה רוצה שנרקוד קצת, אולי נוציא איזה ספר תורה קטן?

אנחנו צריכים לבדוק עכשיו האם כל הכלים שלנו מתוקנים על ידי המאור המחזיר למוטב, לשם זה נתנו תורה. ואם כן, נגיע לשמחה. קודם נבדוק את הכלים.

(סוף התוכנית)