פרשת השבוע – כי תשא

בהשתתפות: גלעד שדמון, משה אדמוני

שיעור 26.02.13 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה.

גלעד: שלום. אנחנו בתכניתנו "פרשת השבוע", פרשת "כי תשא". שלום לך, הרב לייטמן, שלום לך, משה אדמוני.

שלום לכולם.

גלעד: בפרשת "כי תשא", כבר בתחילתה הבורא ממשיך לתת למשה הוראות והנחיות להקמת המשכן. הוא מצווה את משה לאסוף תרומה בסך מחצית השקל מכל אחד מבני ישראל, לצורך הקמת המשכן. ובנוסף להכין את כיור הנחושת, הבשמים, שמן המשחה, השולחן, המנורה והכליה, מזבח הקטורת, מזבח העולה וכליו, ולקדש אותם. למשוך ולקדש את אהרון ובניו, למנות את בצלאל בן אורי בן חור לבעל המלאכה הראשי בבניין המקדש, ואהליאב בן אחיסמך יהיה לו לעזר. ולבסוף, הציווי לבני ישראל על שמירת השבת.

כשהבורא סיים לדבר עם משה, הוא נתן לו את שני לוחות העדות, ובינתיים בני ישראל ראו שמשה מתעכב לרדת מהר סיני, הם נקהלו אל אהרון וביקשו ממנו שיעשה להם "א-לוהים אשר ילך לפנינו."¹ אהרון אומר להם לפרק את נזמי הזהב, ואת כל התכשיטים, לזרוק ולהביא אליו כדי שיכין עגל, והוא מכין להם עגל.

בינתיים אומר הבורא למשה לרדת מההר, כי העם סר מהדרך ועשה עגל מסיכה והשתחווה לו. משה מתחנן לבורא שלא ישמיד מיד את העם והבורא מסכים. וכשמשה יורד מההר, הוא פוגש ביהושע שאומר לו שהעם משמיע "קולות מלחמה במחנה."² משה קרב למחנה ורואה שהעגל והמחולות באמת מושכים את העם, כולם נמצאים בזה. מיד הוא שובר את "לוחות הברית" והורס את העגל. הוא שואל את אהרון, "מה-עשה לך העם הזה: כי-הבאת עליו חטאה גדלה."³ אהרון עונה למשה שלא יכעס, כי הוא יודע שהעם הזה תמיד הולך בדרך הרע ושהם אמרו לו לעשות להם "א-לוהים אשר ילכו לפנינו."

משה קורא "מי לה' אלי",⁴ הקריאה הידועה, וכל בני לוי נאספו. משה פוקד את בני לוי להרוג איש את אחיו, איש את רעהו ואת קרובו, וכך נהרגו שלושת אלפים איש. למחרת משה אומר לעם שהם חטאו חטאה גדולה, הוא יעלה לבורא ואולי יצליח לכפר על החטאים. משה עולה ומבקש שלא להשמיד את העם. הבורא עונה, "מי אשר חטא לי, אמחנו מספרי"⁵, ושולח את משה לומר לעם את תשובתו בליווי מלאך שילך לפניו.

הבורא מכה את העם במגיפה ואומר למשה למסור לעם שיש ציווי לקחת את העם ממצרים לארץ ישראל, אבל כיוון שהעם "קשה עורף", הוא לא יעלה לארץ. ובני ישראל שמעו את הדבר הרע הזה והתאבלו. משה הוציא את אוהלו מחוץ למחנה של בני ישראל, ובני ישראל הסתכלו על משה וראו שירד "עמוד ענן" אל פתח האהל ודיבר עם משה. כל העם קם והשתחווה "איש פתח אהלו".⁶

הבורא דיבר עם משה "פנים אל פנים"⁷. משה שב אל המחנה ללמד את מה שלמד מהבורא, ויהושע לא זז מהאהל. משה מבקש מהבורא שיראה לו את המשך הדרך, לו ולבני ישראל. הבורא אומר שיראה לו את כל טובו, והוא אומר, אך "לא תוכל לראת את-פני: כי לא-יראני האדם, וחי."⁸ אלא "וראית, את-אחרי; ופני, לא יראו."⁹

בהמשך הבורא מורה למשה להכין שני לוחות חדשים, לעלות אל ההר. ומשה מבקש שוב רחמים על בני ישראל. הוא כותב, "וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו."¹⁰ הבורא מסכים, כורת ברית נגד העם וקובע שהעם יכנס לארץ ישראל, וחוזר על הציוויים של שלושת הרגלים ועל איסור עבודה זרה.

בסיום הפרשה משה נמצא עם הבורא "ארבעים יום וארבעים לילה"¹¹. הוא כותב את "לוחות הברית". וכשהוא יורד מההר, עור פניו קורן, עד כדי כך שהוא צריך לשים מסווה על פניו. כתוב "והנה קרן עור פניו"¹² כשהוא מדבר אל בני ישראל.

הרב לייטמן, זהו סיפור שדורש מייד להיכנס פנימה.

זה באמת דורש להיכנס פנימה, והסיפור לא כל כך פשוט, כי אם ניכנס פנימה, נתרחק מההבנה הפשוטה שיש כאן, שגם היא חשובה. זאת אומרת איך נשמור על האיזון?

קודם כל, נחזור לזה שאנחנו מדברים על האדם, ועל התיקון שבתוך האדם. התורה פונה לאדם, לליבו. האדם צריך לתקן את הלב שלו, את הרצון שלו. הרצון אגואיסטי שלנו, כל אחד חושב רק על עצמו. הוא לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר. בכל פניה, תנועה ובכל מה שאנחנו עושים, בסך הכל, כל אחד דואג לעצמו. ואחרת, בלתי אפשרי. אני יכול לדאוג גם לאחרים במידה שהם קשורים אלי, ואני תולה את המצב הטוב שלי במצבם, ולא אחרת.

אני רואה מסביבי כל מיני דברים בגלל שהם משפיעים על הרצון שלי, הרצון שלי קולט אותם. אבל יש כאן הרבה כוחות ותופעות שאני לא קולט, מפני שהרצון שלי לא מעוניין בהם. הוא לא מזהה אותם, זה לא קיים בשבילו. רואים את זה לפעמים בתינוקות, כשאנחנו מתעסקים במשהו בינינו בין עצמנו הגדולים, והם מסתובבים ומתעסקים במשהו משלהם. הם לא רואים מה שאנחנו עושים, לא אכפת להם, זה מעליהם, בגובה שפשוט לא מגיע אליהם. כך אנחנו בנויים בעולם שלנו, רואים רק את מה שמגיע לאגו שלנו, לאותו גובה אגואיסטי, כך אנחנו קיימים.

ולכן, בהתאם להתפתחות האגו שלנו, אנחנו מגלים בתוך הטבע שלנו כל מיני כוחות, תופעות, הבחנות, חוקים נוספים. האם הם לא היו קודם? ולמה גילינו אותם רק עכשיו? כי האגו שלנו הגיע למצב שהוא יכול ליהנות מהם, לכן אנחנו מגלים. אם האגו שלנו עדיין לא מסוגל ליהנות ממשהו, אז לא מגלים וזה נקרא "נסתר". יש לנו כאן עולם גדול מאוד שאנחנו נמצאים בו. יש כאן עולמות, פרצופים, ספירות, מלאכים, כוחות ומה לא, ואנחנו לא מרגישים את זה, כי הרצון האגואיסטי שלנו עדיין לא מרגיש שהוא יכול ליהנות מהם, ולכן הוא לא מזהה.

חכמת הקבלה נקראת חכמת הקבלה, כי היא מפתחת לנו את החוש לגלות את הנסתר ולהביא אותו לגילוי. המצב בו אנחנו נמצאים עכשיו נקרא חוסר הכרה, כי אנחנו לא מרגישים שנסתר מאיתנו משהו. זאת אומרת, אני לא מכיר את זה. כשאני מתחיל להרגיש שיש משהו, שקורה משהו שמשפיע עלי ואני תלוי בו, כמו כל העולם שמתחיל היום לחפש את משמעות החיים, בשביל מה חיים, מה קורה לנו, מי מנהל את החיים שלנו, איפה הכוחות הנסתרים האלו, איפה הגורל שלנו וכן הלאה, אז אנחנו מתחילים לחשוב, איפה אנחנו באמת נמצאים, איפה הכוח הזה שפועל עלינו ומה היא תכנית הבריאה.

אנחנו רואים מהעבר שהכל מתקיים לפי חוקים, לפי סדר פעולות קודם ונמשך, סיבה ותוצאה. רואים רק עד הרגע שבו אנחנו נמצאים, וכשהשלב הבא מתחיל להאיר לנו קצת, הוא מאיר לנו במקצת, בהסוואה, ואז אנחנו מרגישים לא טוב. כי הוא מושך, אומר, יש משהו לפניך. אבל מה? אנחנו נמצאים במבוכה, לא יודעים, וזה ממרר לנו מאוד את החיים.

כי מתוך ההארה הקטנה שמקרין לנו המצב הבא, אנחנו מתחילים להרגיש, "אני רוצה משהו, אבל מה? אני רוצה להתמלא ממשהו, אבל ממה?" ואז אנשים נמצאים בייאוש, בחוסר אונים, אין להם אפשרות ליהנות מהחיים. במשך עשרות השנים האחרונות, פיתחנו טלוויזיה, אינטרנט, רדיו, סדרות, קולנוע, תיירות, האדם יכול להסתובב סביב העולם, ואפילו אם מתאפשר לו לקנות כרטיס ולטוס לירח, לחלל, ומה קורה? הוא לא ממלא אותנו. זאת אומרת, המדרגה הבאה, המצב הבא שלנו, מאיר קצת, אבל מאיר בחושך, דרך האחוריים, ואז רק רע לנו בזה, אנחנו לא מרגישים את העתיד הטוב, אנחנו מרגישים שיש משהו, שקובע לנו את כל המציאות, אבל מה? אני נמצא בעולם ומשפיעים עלי במשהו, אבל אני לא יודע לאן לפנות ואיך להעמיד את עצמי. זה הרצון לקבל האגואיסטי שלנו שממרר לנו כך את החיים.

כל התורה וחכמת הקבלה במיוחד, כי היא החלק הפרקטי של התורה, מדברת על איך אני מגלה בי את החושים החדשים כדי לראות את העתיד מראש. זה כמו במכונית, אני נוהג, רואה את הדרך, שומר מלפני מרחק של 300 או 500 מטר, ואז יש לי שתי שניות לעצור. אני צריך לראות את זה שלפניי, להדליק פנסים, לעשות כל מיני דברים על מנת לראות קדימה ולהיות בטוח שאני מסוגל לעצור. ואילו אנחנו, בחיים שלנו לא רואים שום דבר וזה סוגר אותנו כמו בבית סוהר.

לכן חכמת הקבלה היא שיטת תיקון האדם, וכדי לגלות לו את השלבים הבאים, קצת דרך לפניו, והיא מתגלה רק עכשיו, כי הגענו למצב בו אנחנו מרגישים שאין עתיד, זאת הכוונה שאני לא רואה. יש עתיד, אבל אני לא רואה אותו, ולא יודע לאן להתקדם. אני נוהג במכונית וכל רגע נפתח לפני רק מטר. ומה יש לאחר המטר הזה, אולי תהום, אולי סיבוב חד? אני לא יודע. זה המצב, מצב מאוד מיוחד. איך מתקנים אותו? בדיוק כאן אנחנו מתחילים להיכנס לתורת התיקון.

אז מה אומרת לנו הפרשה? הגישה הראשונה היא, "מחצית השקל". מחצית השקל, זאת אומרת, שאנחנו הולכים לתיקונים בקו האמצעי. הקו האמצעי נקרא "שביל הזהב". אנחנו יודעים מהעולם שלנו מה זה שביל הזהב, לא יותר מדי כאן, ולא יותר מדי שם, תלך באמצע ובטוח שתצליח. זה פחות או יותר כך גם בהתקדמות הרוחנית שלנו, רק שם צריכים למדוד בצורה מאוד מדויקת את הקו האמצעי. הקו האמצעי נקרא כשאני הולך בהשפעה מקסימאלית, קו ימין. ולאחר מכן, עד כמה שאני יכול לרכוש את צורת ההשפעה לטובת הזולת, באהבה, בהשפעה, בלהיכנס באחרים, לרצות להשפיע להם. לאחר שיש לי את המגמה הזאת, אני יכול לצרף גם את האגו שלי משמאל לימין, כך אני בונה את הקו האמצעי. השילוב הנכון ביניהם נקרא "הקו האמצעי".

בדרך כלל אני יכול לעשות את זה רק בחלק מהרצונות שלי, דווקא הכי חלשים, שם אני יכול לשלוט עליהם ולהתקדם איתם לחיבור. כי כל השיטה היא איך להתחבר יחד. השפעה, קצת אגו, ומתחברים, עוד השפעה, עוד קצת אגו ומתחברים, כך אני מתקדם מדרגה לדרגה, משלב לשלב. זה נקרא שאנחנו מתקדמים לפי "מחצית השקל". לא כולו, אני לא יכול אף פעם לעבוד עם הרצון לקבל "הפתוח", הגדול שלי, אלא רק כמחצית. זה נקרא מחצית, כי זהו המקסימום בו אני יכול להשפיע, וגם לחבר את הרצון לקבל, האגו שלי.

גלעד: אבל זה נשמע לא כל כך מאוזן, כאילו אתה הולך בשתי רגלים, ברגל ימין ואת שמאל אתה גורר קצת. זה לא בדיוק מאוזן.

אני לא גורר את השמאל, אלא אני מצרף את השמאל לימין בכמה שאני מסוגל. אני מודד מאוד מדויק כמה לעשות כדי לא להיכשל. וכאן אנחנו מקבלים דוגמה, איך שהם נכשלים. כשהם מתחילים לעבוד במחצית השקל ומשה עולה להר סיני, זאת אומרת, הם מתחילים לעבוד עם השנאה, עם האגו, עם הפירוד ביניהם, ואיך להפוך אותם למשהו טוב, להתקרבות, פתאום אנחנו מגלים שלא מסוגלים, שאנחנו נסחבים לעבוד עם הרצון לקבל שלנו.

לדוגמה, שני אנשים, בעל ואישה, נמצאים בוויכוח ביניהם. נבקש מהם שיפסיקו את הוויכוח ושיתחילו להתחבר. וכשהם יתחברו, זה אומר, שכל אחד מהם נמצא בכוח השפעה, בקו ימין. ועכשיו נתחיל לעורר את קו שמאל. נשאל אותם, כשהייתם בוויכוח אתה חשבת כך, ואת חשבת אחרת על משהו מסוים, אז בכמה אתם יכולים לצרף לעצמכם את כוח השמאל? ואז הם יתחילו לחשוב כך, ולא כך, מה שיגרור אותם בחזרה לוויכוח עצמו, ללא הצורך לצרף את הוויכוח לחיבור, את קו השמאל לימין. זה שרצו לצרף את השמאל לימין, דווקא זרק אותם בחזרה לשמאל יותר גדול מקודם, והם שוב התחילו להתווכח.

זה מה שקורה כאן. כשהעם, "עם", הכוונה לרצונות שבאדם, מתחיל לעסוק בשאלה איך לחבר את הרצונות שלו להשפעה, אז הוא רואה שהוא כאילו רוצה, כאילו מסוגל, ואחר כך מגלה שלא מסוגל. והכרחי שהדברים האלה יקרו, , והכרחי שאהרון בעצמו, זאת אומרת כוח ההשפעה, הכוהנים והלווים, אלה שלא משתתפים במעשה העגל עצמו, יתמכו.

גלעד: העניין הזה מעלה הרבה שאלות. איך זה יכול להיות? אהרון אמור להיות בלתי משוחד.

נכון.

גלעד: איך הוא הסכים?

דווקא להיפך, כי אם זה לא יקרה, לא יהיה מה לתקן. זה שהם הגיעו למעשה העגל, לשבירה, זאת אומרת שרצו לעשות את המחצית, את הקו האמצעי, את ההתנהגות הנכונה כלפי ההשפעה והחיבור ביניהם, והם לא יכלו להתמודד עם זה ונשברו. השבירה הזאת נגרמה כדי שעכשיו יהיו להם הבחנות, איך להתקיים הלאה, איך מהיום והלאה להיות חכמים יותר בתיקון. אנחנו כבר לא נכנסים לוויכוח, לא הולכים עם השיטה הקודמת, שמצרפים שמאל לימין, אלא לפני שאנחנו מצרפים שמאל לימין, לפני שאנחנו עובדים עם הרצונות האגואיסטים שלנו, אנחנו חותכים חלק מהרצונות. זאת אומרת שיש עלינו איסור.

נניח בין בעל ואישה, כשאנחנו מתחילים לצרף בעיות כלשהן, כדי שיגרמו לנו חיבור יתר לעומת קודם, אנחנו מגיעים לחיבור, ועכשיו אנחנו מעוררים את הבעיות, כדי שהן יעזרו לנו להתחבר, שנפתור אותן יחד, נגיע להסכמה. אנחנו רוצים שתהיה לנו איזו אנחת רווחה כזאת יפה, שבזה אנחנו גם מסכימים, ועל ידי כך אנחנו מגדילים את הקשר בינינו. אז כדי שלא נטעה ולא נסחב אחרי האגו שלנו, מה אנחנו צריכים לעשות? מלכתחילה, כשאנחנו הולכים לצרף עכשיו את האגו שלנו לחיבור, אנחנו חותכים ממנו חלק.

גלעד: זאת אומרת, שאנחנו אומרים, על התחום הזה אנחנו לא מדברים, כי פה בטוח לא נצליח להסתדר.

או על חלק ממנו בלבד. וכך פותרים את הבעיה. לכן את בניית בית המקדש, קודש הקודשים, מקום הקרבת הקורבנות, זאת אומרת, מקום החיבור, זה לא פשוט לעשות. ואפשר לעשות את זה רק כשהאדם נמצא כבר במצב של בצלאל, "בצל האל”, שיודע איך הבורא מנהל אותנו דרך כל מיני התעוררויות אגואיסטיות. זה נקרא בצל שלו.

כמו שכתוב "בצילו חמדתי"¹³, שדווקא מתוך האירועים הקשים האלו, התגברות האגו שלנו, אנחנו יכולים להגדיל את הקשר שלנו עם הכוח העליון. לפתוח יותר את החושים שלנו ולראות את ההתקדמות. לכן זה יכול להיות רק בצלאל, "בצל אל”. גם כתוב שיש לו חכמת לב, זאת אומרת שהלב, הרצונות, כבר יכולים, מסוגלים, לקבל את אור החכמה, שכולם בעל מנת להשפיע. אם יש באדם כוחות כאלו, רצונות כאלו, הלב של האדם נקרא כל הרצונות שלו, אז הם כבר יכולים לעזור לו לבנות מכל הרצון שלו את בית המקדש.

דיברנו עד עכשיו על החלק המעשי. משה, החלק באדם שנמצא בקשר עם הבורא, מתעסק בכוונה. משה נקרא מה שמושך את האדם קדימה, שרוצה לגלות את הכוח העליון, הוא רואה בינתיים שלמטה יש שבירה. זאת אומרת שיש פער גדול בין מה שהייתי רוצה להשיג, לבין מה שגיליתי שהרצונות לקבל שלי הורסים בי. זאת אומרת, לא תכננתי את הפעולות שלי נכון, שהן יהיו בהתאם לכוונה, מה לעשות? אנחנו צריכים להבין כאן שדווקא על ידי זה שאהרון עזר להם, זאת אומרת שהאור העליון, הקדושה, כוחות ההשפעה, נכנסו לשבירה ונכנסים לתוך האגו, אז בפעם הבאה שנתחיל להשתמש באגו תהיה לנו אפשרות לתקן אותו, על ידי זה שיש בו כבר ניצוצים. זה נקרא "התכללות של כוח ההשפעה בתוך כוח הקבלה".

ולכן העגל, השבירה הזאת, חייבת להיות על ידי הגישה מלמעלה, האור העליון, מצד אחד על ידי אהרון, ומצד שני, יש רצונות כאלו בהם אנחנו רואים שאסור להשתמש בעתיד, כי הם ממש סוחבים אותנו לקלקול. אנחנו צריכים לאסור על הרצונות האלו להופיע בנו, לחתוך אותם, זה נקרא להרוג אותם. אז כל אותם האנשים שקמים, שבט לוי, אהרון ובניו, "מי לה' אלי" וכן הלאה, ומלחמת משה, שהוא ממש האור העליון, ההבנה, ההכרה שבאדם שנקראת משה, הם יחד עם כל בני לוי, הולכים והורגים את אלו שהיו אחראיים על שבירת הכלים. שבירת לוחות הברית היא שבירת הכלים. יש שתי שבירות, כמו שאנחנו לומדים בעולם הניקודים, כאן זו שבירה אחת, והשנייה כבר עובדת. כך מתקדמים.

כשאדם צריך לעשות תיקון, זה נקרא שהורגים את הרצונות האשמים, ובנוסף לכך, הבורא מביא גם מכת רעב, ועוד כל מיני דברים. כל אותם הרצונות מקבלים מזה תיקון בתוך האדם, הם נסתרים ולא מפריעים יותר לאדם, זאת אומרת, האדם כבר יכול להתגבר עליהם ולא להשתמש בהם.

ואז משה מבקש מהבורא להגיע לברית עם העם, כי עכשיו העם מבין את המצב שלו ומכיר את כל מה שנעשה, ולכן מגיע לו יחס חדש, אחר. זאת אומרת, לאחר שהאדם עבר את כל השלבים האלו, מגיע לו עכשיו להבין יותר, להרגיש יותר, בקשר לכוח ההשפעה, איך להתקדם למעלה, לבורא. ואז הבורא והאדם כורתים כאן ברית. לאחר שהטבע של האדם עבר ייסורים גדולים, עכשיו יש בין הרצונות שלו שעברו כאלה ייסורים, לבין הכוח העליון, איזה יחס מיוחד. הכוח העליון שולט על הרצונות האלו כדי לא לתת להם להתפרץ. זה נקרא ששומר על הברית, זהו חוק שנכנס עכשיו ביחס בין אלו לאלו, בין האור לכלים.

למה? כי עכשיו ברור לרצונות הללו שעברו את האיסור הזה מהשפעה לקבלה, איך לעבוד, איך לשמור על עצמם יותר. זה נקרא שיש בהם עכשיו ידיעה על איסור של עבודה זרה. ולאחר שיש כבר כזאת הכנה מצד עם ישראל, מצד כל הרצונות של האדם, שעבר איתם כל כך הרבה שלבים קשים, לא נעימים, אז עכשיו הנקודה שבו, יכולה לגלות עוד מגע עם הכוח העליון, עם הבורא, עם האור. ואז הוא מגלה את זה, ומה שהוא מגלה נקרא כבר "לוחות הברית החדשים", השניים.

הוא מעלה את עצמו לדרגת הבינה, זה נקרא שנמצא על ההר ארבעים יום וארבעים לילה. וכשיורד מההר, כולו מאיר, כמו שכתוב, הפנים שלו היו מאירות. זאת אומרת, הוא כבר מקבל את גילוי כוח ההשפעה שבו, ועכשיו על ידו, כשיורד מההר, יש לו מגע נכון עם כל הרצונות, זה נקרא עִם עם ישראל,, עם כל הרצונות שאותם יכול לתקן עכשיו. כי יש כבר את אלו שהתנקו מעם ישראל, שהרגו אותם כביכול, ועכשיו הוא יודע בדיוק באיזו גישה ללכת. זה נקרא שיש לו את לוחות הברית בידו, יש לו עכשיו יחס נכון איך להתחיל לתקן את כל הרצונות שלו שיהיו בעל מנת להשפיע.

אנחנו נמצאים עכשיו אחרי פרשת "כי תשא", והאדם מסוגל מעכשיו והלאה להתחיל לתקן את עצמו. עד עכשיו הוא עבד כדי לקבל את שיטת תיקון הכלים.

משה: אני רוצה לדבר על דברים שקשורים למציאות שלנו כאן. גם אנחנו רוצים להעביר לאנשים את המסר הזה של השפעה, חיבור, במסווה כלשהוא, לא בצורה ישירה.

יוצא לנו לאחרונה להיפגש עם הרבה אנשים מאוד בכירים במערכות, אנשים שמבינים, ויודעים את תמונת העולם. אנחנו יושבים ומנסים במילים להסביר להם את הגישה שלנו, את הראייה שלנו, איך אנחנו רוצים להביא את השינוי, איך זה קורה. אנחנו רואים שכמה שהם נבונים ואינטליגנטים, ההבנה מגיעה לגבול. אנחנו לא יודעים אם הגבול הזה בהסברה שלנו הוא מבחינתנו, או מבחינתם. ואנחנו שואלים את עצמנו, האם כל האנשים האלה כדי שיבינו, חייבים לעבור חוויה בתוך קבוצה, או שאפשר להסביר את הדברים האלה ולהעביר את המסר שלנו, במילים?

על מה שאנחנו עוברים כאן ב"פרשת השבוע", אני מודה ומודע שאני מעביר את זה בצורה קשה. זה קשה מאוד לאדם, ככל שיהיה אינטליגנטי, להבין את הדברים כי הם מאוד ספציפיים, ומיוחדים למי שעוסק בחכמת הקבלה, ולמד לפחות שנה בקורסים שלנו, אז הוא איכשהו יכול להבין. אחרת הוא לא יכול לקשור את זה לדברים האלה. איך הוא יקשור? "משה" זה חלק שבי, ו"אהרון" זה כך, ו"יהושע" כך, ו"בצלאל" זה כאן, ואיפה הבורא נמצא? ואיפה אצלי "הר סיני"?

הוא לא מכיר את ההבחנות האלה, הוא לא מסוגל מיד להעביר אותן למצב הפנימי שלו. והתורה מדברת רק על המצב הפנימי, היא מדברת על שינוי תפיסת המציאות.

אני עכשיו נמצא בעולם, תופס את המציאות. העולם הזה קיים בלעדי? לא קיים. ומה שאני רואה, אתה רואה, כל מה שאתה רואה קיים בך. והם? הם קיימים אפילו בלעדי? לא. בלעדיך אי אפשר להגיד שהם קיימים. הכל כלפי האדם המשיג. עד שאנחנו מתרגלים, מבינים, רוכשים את היחס האחר לגמרי למה שקורה איתנו, לוקח המון זמן, אלו הרגלים. ואז האדם מתחיל לגלות שגם איינשטיין, וגם יו אוורט חשבו כך, ותפיסת העולם היא כזאת וכזאת, זו "מטריצה", וזה נקרא "העולם הבא", זה נקרא "העולם הזה", ואם היו לי חושים אחרים, הייתי רואה את המציאות כך.

הוא צריך לצאת מההרגל שלו, כי הוא חושב שזה מה שיש, וזהו.

משה: אני אתן לך דוגמה. אנחנו לא מדברים על חכמת הקבלה, אלא על החינוך האינטגרלי, שזו שיטת החינוך.

בכלל בלי המציאות העליונה.

משה: בדיוק. באנו לאיש נבון בדרג בכיר במערכת, והתחלנו להסביר לו. הוא ממש הבין, ואמר לי, "אני מבין הכל, את עיקרון החיבור ושיתוף הפעולה במרכז, שזה הדבר הכי חשוב, הרי עובדים בקבוצה. רק תסבירו לי איך קורה שאנשים עוברים את השינוי, אני לא מבין את ה"איך", איך פתאום הם מתהפכים?". וכמה שניסינו להגיד את זה במילים, זה לא עזר. בסוף אמרנו, טוב, אתה צריך להרגיש. האם אפשר להסביר במילים מה התהליך שאנשים עוברים? בסופו של דבר נצטרך להראות את זה בצורה מערכתית מסודרת, לכתוב על השינוי, שהאדם נעשה אינטגרלי.

אנחנו יכולים להסביר את זה כהשפעת הסביבה. תגיד "השפעת הסביבה", אל תיכנס פנימה יותר מדי, על איך עובד כאן הכוח והאור העליון, ומשנה אותו, אלא האדם הוא סך הכל הרגל. ואם נתעסק כל הזמן בהרגל שכולם מחזיקים בו, ותומכים בו, אז לא תהיה לי שום ברירה. אני אחנך את עצמי כך שהרגל נעשה טבע שני, ואז אני נכנס להשפעה וכך אני חי. אני מתחיל לגלות בהשפעה תענוג. ואז אני נמצא בזה.

גלעד: בחינוך האינטגרלי נתאר את זה כך, משה בא עכשיו עם עשר דיברות והוא רוצה לתת אותן לעולם, לאנשים. "חבר'ה תִראו הנה עשרה חוקים, אם תעשו כך וכך, יהיה לכם טוב,לא צריך בורא ולא צריך כלום”.

נכון.

גלעד: מה הן עשרת הדיברות האלה? מה יהיה כתוב בלוחות שלו?

כתוב רק דבר אחד, "ואהבת לרעך כמוך"¹⁴. זה הכלל של התורה, אין יותר. אתה רוצה פחות מזה, אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך.¹⁵

גלעד: זהו? ולא איך עושים את זה, לא שום דבר?

אתה שואל כבר איך לממש? כדי לממש, חייבים להכניס את כולם לעיגולים, להידברות, להתחשבות, להשפעת הסביבה, דרך הרדיו והטלוויזיה. אני יוצא לכל מיני מקומות, ובכל מה שאני עושה, אני חייב לקבל שטיפת מוח מכל הצדדים.

משה: אם ניקח למשל את העולם של היועצים הארגוניים, הם גם מושיבים מנהלים, או קבוצות, או חדרי מורים במעגל, ונותנים להם משחקים ועצות. אותו אחד אמר, "זה לא עובד, ממש לא עובד, ואתם מספרים על ההצלחה?" ישבה שם עוד מישהי שעברה את החוויה, ואמרה לו, "וואו, זה מדהים". והוא קיבל ממנה את ההרגשה ואמר, "אז תסבירו לי איך זה קורה.".

זה קורה בגלל שאנחנו עושים זאת. כי אנחנו מקור האור, מקור הכוח. את זה אתה רוצה להגיד לו?

משה: לא, את זה אני לא רוצה להגיד. אז מה כן?

"ממעשיך הכרנוך"¹⁶. אתה תראה שזה עובד.

משה: אבל אם אנחנו באים למוסד אקדמי, אנחנו צריכים לכתוב תכנית מפורטת.

כשכתבתי דוקטורט היה לידי איש פיקח והוא אמר "אתה רוצה שזה יתקבל, אז את הדברים האלה צריך למחוק, כי זה יתקע אצלם, הם לא יוכלו לקרוא את זה”. וכך עשיתי, בהרבה מקומות חתכתי. לא שיקרתי, אבל חתכתי.

כך אתה אומר לו, זה קורה, תִראה שזה קורה. "איך זה קורה?" אני לא יכול להסביר לך. תגיד לו שקיבלנו את זה מתוך ניסיון. על ניסיון אי אפשר לשאול, כי ניסיון יש לי בידיים.

גלעד: זה נכון. אנחנו באמת מתנסים ורואים שהדברים מצליחים.

אז אתה אומר כך, אנחנו בעלי ניסיון, אנחנו מבטיחים לך שזה יעבוד מהפעם הראשונה. למה? כי אנחנו יודעים לארגן, יש מומחים ויש מומחים.

למה אני הולך לאיזשהו פרופסור? הרי תרופה אני יכול לקנות בבית מרקחת, והרופא לידי יכול לרשום לי אותה. אני הולך בכל זאת למישהו שיודע את הדבר הזה עד הסוף, הוא יודע להשפיע את זה ממש בצורה המדויקת. וזה מה שקורה לנו.

משה: אנחנו מכשירים אנשים, שגם הם יוכלו להיות מדריכים במוסדות, בארגונים. איזה תהליך הכשרה הם עוברים? מאיפה הם יודעים לקבל את הניסיון, או שזה רק אנחנו?

הם נכנסים ללימוד שלנו, על ידינו, זה לא קורה מיד, אבל תוך חצי שנה, שנה, של לימוד, גם הם מסוגלים להפעיל אנשים בצורה מדויקת כמונו. היום יש מלא חברות, זה עסק פרוע, ואם הם יודעים לעשות את זה בשיטה שלנו, זה מצליח.

משה: מה סוד הקסם? כולם עושים הכשרות. מה אתם נותנים להם? מה, אתם מזריקים להם חומר מסוים?

זה כמו שאתה הולך לפרופסור, למישהו ידוע, גדול, ולא לאיזה רופא פשוט.

משה: זאת אומרת, זה עניין של מומחיות.

רק מתוך הניסיון, אי אפשר למסור את זה. אותו פרופסור לא יכול ללמד סתם רופא פשוט, "כך תעשה" וזהו. הוא ייקח אותו לעבוד לידו, לראות איך עושים, לקבל הסברים במשך כמה שנים, ואז גם הוא יהיה גדול, אין אפשרות אחרת.

גלעד: זאת אומרת, צברנו ניסיון בעבודה בעיגולים, כמו שהגדרת את זה, ראינו תוצאות והצלחה, ויש לנו שיטה איך לעשות את זה. ולכן זה מצליח.

תעשו ניסיון פעם אחת, ותראו מה קורה עם הילדים ועם המבוגרים, רק מתוך ניסיון. אין חכם כבעל ניסיון. אנחנו פשוט לא יכולים לספר על זה כי גם כשבאים אלינו ורוצים ללמוד, אנחנו לא יכולים להסביר להם בדיוק, אלא הם לומדים מתוך "ממעשיך הכרנוך". תשתמש במשפטים שמדברים על היסודות, "אין חכם כבעל ניסיון", "ממעשיך הכרנוך". רק מתוך מעשים, אני מתחיל להכיר את השיטה.

לדוגמה, כשמגיע חרט ללמוד את העבודה, הוא צריך כמה חודשים כדי להרגיש את הדברים, עד שהוא מכיר את המחרטה שלו, ומחרטה אחרת היא קצת אחרת. הוא מכיר אותה ואת הברזלים, ועוד כל מיני דברים, הוא מרגיש מבפנים. יש לו בפנים כבר מודל, תבנית של המכונה שלו ועם מה שהוא עובד. הוא כבר ממש מרגיש בפנים, קצת כך, וקצת כך. הוא מעביר את החומר הזה לרגש הפנימי. זה נקרא "הלב מבין". את זה רוכשים על ידי ניסיון.

גלעד: ראיתי את זה בספינה למשל. אם יש מישהו שמכיר את הספינה, הוא יכול לשבת בחרטום לשמוע, ולהגיד, "למנוע בירכתיים צריך עכשיו להוסיף שמן". ואתה לא שומע כלום. כלב, עם השמיעה שלו, לא ישמע. מאיפה אתה יודע? הוא אומר, "אני חש את זה". זה ממש כמו שאתה אומר. זה מתפתח מתוך שהייה והתעסקות בחומר הזה.

כן.

גלעד: מאיפה הביטחון שלא תהיה עוד פעם שבירה כזאת, כפי שהייתה עם אהרון, שלא יקרה עוד פעם דבר כזה?

כי אין מה שישבר. כולנו בשבירה.

גלעד: שלא יעלו בנו רצונות שלא נוכל להתמודד איתם, דווקא מתוך התהליך הזה?

כל הרצונות האלה, לא יכולים לעלות, כי אנחנו כבר חתכנו את אלו שגרמו לשבירה. וכל הרצונות שאנחנו מעלים עכשיו, אנחנו מעלים אותם רק כ"מחצית השקל". כל הגישה עכשיו היא על ידי הלוחות השניים. הלוחות השניים הם לא כמו הלוחות הראשונים, כולם עובדים בלמעלה מהדעת, בקו האמצעי, בחצי העליון בלבד, ממטה למעלה. מקבלים את זה בעליה מעולמות בי"ע לעולם האצילות וכן הלאה. יש כאן כל כך הרבה סינונים, מנגנוני הגנה כאלו שאנחנו לא יכולים לקבל כאן שבירה. לפנינו נשאר רק התיקון שאנחנו צריכים לבצע עכשיו. דווקא המשבר הזה וכל הדברים האלה הם סימן לזה שאנחנו צריכים לעשות את החיבור, לא יותר, וצריך להסביר מהמעשה.

גלעד: סיימנו את פרשת "כי תשא".

תודה לך הרב לייטמן, תודה לך משה אדמוני, תודה לצופים בבית, שבת שלום.

שבת שלום.

(סוף השיעור)

---

1. "ויאמרו אליו קום עשה-לנו אלהים אשר ילכו לפנינו" (שמות ל"ב, א')↩

2. קול מלחמה, במחנה. (שמות, פרק ל"ב, י"ז)↩

3. שמות ל"ב, כ"א.↩

4. שמות ל"ב, כ"ו.↩

5. שמות ל"ב, ל"ג.↩

6. שמות ל"ג, ח'.↩

7. "ודבר יהוה אל-משה פנים אל-פנים, כאשר ידבר איש אל-רעהו" (שמות ל"ג, י"א)↩

8. שמות ל"ג, כ'.↩

9. שמות ל"ג, כ"ג.↩

10. שמות ל"ד, ט'.↩

11. שמות ל"ד, כ"ח.↩

12. שמות ל"ד, ל'.↩

13. שיר השירים ב', ג'↩

14. "ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה" (ירושלמי, סדר נשים, נדרים, פרק ט')↩

15. "דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת ל"א, ע"א)↩

16. סידור, שיר היחוד לשבת↩