להוציא את המקסימום מהשיעור
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 30.07.25 – אחרי עריכה
דודי: האם קרה לך פעם שישבת בשיעור אצל רב"ש ובאיזושהי נקודה הרגשת וחשבת מתי זה ייגמר?
בטח שהיו כאלה דברים.
דודי: מה זה המצב הזה שאתה יושב בשיעור ומחכה מתי הדבר הזה כבר ייגמר? יש שיעורים שאתה יושב ואתה רוצה לשתות ולאכול אותו, לפתוח את כל העולם ככל האפשר. ויש רגעים שאתה רוצה שיגמר כבר, שהלחץ הזה ירד, שתחזור שנייה לעולם שלך. למה הרגעים האלה מגיעים לאדם?
שירד, ויכול להיות שזה ככה הגיע אליו כדי ש.. ... ... זה מוביל אותו קדימה.
דודי: יש בשיעור עצמו חלקים שאתה מתחבר אליהם יותר ויש חלקים שפחות. אני רואה שיש חברים שמאוד אוהבים רב"ש, עבודה פנימית, סדנאות, ולא יכולים לסבול תע"ס נגיד, קשה להם לסבול את השפה, זה דורש הרבה מאמץ גם פנימי וגם שכלי. ויש בדיוק הפוך, לא יכולים לשבת ולדבר כל היום על חיבור, אבל תן להם כל היום ספירות, עולמות, לשרטט, הם נהנים מזה. אם אתה נמצא בחלק של השיעור שאתה פחות מתחבר אליו, מה אתה עושה בזמן הזה?
אני מחזק את עצמי בזה שהחומר שדוחה אותי הוא דווקא החומר שמקדם אותי.
דודי: האם שיעור זה מקום שאדם נהנה בו?
שיעור זה מקום שאדם לא נהנה, אלא שאדם מצוות את עצמו, פותח את עצמו, ואז רואה במה הוא קשור ובמה לא.
דודי: החיזוק של האדם הוא להגיד לעצמו "גם אם לא טוב לי עכשיו, זה לא משנה. שב, תן לאור לפעול".
זה שלא טוב, זה הכי מועיל.
דודי: הכי מועיל. ואם לא עולה מזה תפילה, או גם אם הוא סבל זה עובד עליו?
כן.
דודי: האם יש מקום לעשות ביקורת על סגנון השיעור, אולי להחליף מאמר? כי בכל זאת אדם לומד במקום שליבו חפץ.
לא.
דודי: אז מה?
כל השיעור הוא יכול לצרף את עצמו בזה שנהנה.
דודי: מה זה הצירוף הזה?
נהנה דרך השכל, דרך הרגש, דרך כל מיני דברים.
דודי: האם זה נקרא צירוף, שהוא מצרף את עצמו דרך שכל, דרך רגש?
צירוף?
דודי: כן, לצרף את עצמו לשיעור, אמרת.
... ...
דודי: אתה אומר שדווקא כשלאדם לא טוב, זה מצב טוב, כשהוא נמצא בשיעור ומרגיש מתח או דחייה. אז אולי היה טוב שנקרא "תלמוד עשר הספירות" שלוש שעות. המוח לא סובל את זה וזה קשה, ואולי זה המצב הכי טוב, במקום לעשות הקלות, או שזה לא נכון? אתה היית מעביר שיעור ואומר "צער בעלי חיים, מסכנים, זה קשה, בוא נחליף", למה?
צער בעלי חיים זה לא במקרה שמצטערים כולנו, אלא צער בעלי חיים זה שהרצון לקבל שלו כמו נהנה, ואז הוא מרגיש את עצמו בדרגת בעל חיים.
מושי: כולם יושבים, לומדים תע"ס וכולם חושבים מתי זה ייגמר, זה צער בעלי חיים.
כן.
מושי: אבל אם אדם יושב וממש עובד, מתאמץ, זה טוב, אומנם הוא לא כל כך אוהב את זה, אבל מתאמץ. האם אתה חושב שהגיע הזמן שאנחנו נלמד שעה תע"ס בינינו בשיעור בוקר?
זו לא בעיה. השאלה היא עד כמה אתם נהנים או לא נהנים.
מושי: אנחנו קבוצה גדולה, 3,000 איש, בטוח שחלק ייהנו, חלק לא ייהנו, חלק יעשו מאמץ וחלק יצטערו ויחכו מתי זה ייגמר, זה מגוון. אבל בסופו של דבר נראה לי שכולם כבר מבינים מה התועלת מזה. מה אתה חושב, האם אנחנו מוכנים כקבוצה לנסות?
וודאי. גם אם אדם לא נהנה מהשיעור, אבל הוא בכל זאת רוצה להעלות למעלה מההרגשה ביחס שלו.
מושי: ותע"ס זה מקום למאמץ. רוב האנשים לא נראה לי שייהנו מזה, אבל לעשות מאמץ, כן יש להם אפשרות.
זה ברור לכולם.
דודי: כשיש לך כיתה גדולה, קהל גדול של אנשים שחלק נהנים מהלימוד של תע"ס וחלק לא נהנים, יעדיפו חומר אחר, עם מי אתה הולך? כשיש שיש לך שני קהלים בכיתה, שני סוגים, למי הנטייה, האם ללכת עם המתקדמים או עם החדשים יותר? אתה לא יכול לתת לכולם אותו דבר, למי צריכים לכוון?
צריך להוציא מזה את המקסימום. צריך להסביר לאנשים שאנחנו צריכים להבין עכשיו את התועלת מהשיעור, שהוא התכוון את זה למסור לנו. ואיפה התועלת הזו? התועלת היא בדרך כלל איפה שהאדם לא נהנה.
דודי: אז הכול תלוי בהכנה, בחשיבות, וליצור רוח כזאת שלא משנה מה נעשה, אנחנו מוכוונים. ואם המצב הוא הפוך, שאתה מאוד נהנה, אתה קורא רב"ש ואתה מתמלא בהבחנות ובמחשבות ותענוג, הכול מתחבר לך, יש לך הנאה ברגע הזה, מה זה אומר?
אז זה אומר שאתה נהנה.
דודי: אבל ההתקדמות הטובה היא במקום שאתה לא נהנה.
ההתקדמות האמיתית, כן.
דודי: האם זה סימן שלא הכנתי את עצמי נכון אם אני נהנה?
כן.
דודי: איך אדם צריך לצאת משיעור בוקר? באיזו הרגשה נכונה אדם צריך לצאת משיעור בוקר ושיגיד לעצמו, "עברתי שיעור"?
שיש לאדם יום מלא הבחנות.
(סוף השיחה)