לברוח לרוחניות
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 13.09.25 – אחרי עריכה
מושי: איך המציאות הגשמית עוזרת לנו לקבל כלי דהשפעה? אני יותר ויותר מתחיל להבין שהכול תלוי בבקשה, הכול תלוי במחשבה, הכול מתברר, ועשירייה היא מושג פנימי, הכול פנימי, כלומר עולם פנימי. לעומת זאת אנחנו חיים בעולם הגשמי, חומר, תנועות, תראה כמה תנועות אנחנו עושים. איך זה קשור לזה? איך העולם הגשמי עוזר לכל העבודה הפנימית הזאת?
היא מכוונת אותך, מסובבת אותך שתראה את זה ואת זה, תעשה קשר בין הדברים, תראה עד כמה אתה שקוע בגשמיות ושחשוב להיות ברוחניות.
מושי: האם כל הגשמיות היא רק להסיט אותנו מהרוחניות?
כל הגשמיות היא כדי שאנחנו נברח ממנה.
רואי: לאן בורחים?
לעל מנת להשפיע, לרוחניות.
רואי: איך אתה בורח לרוחניות?
על ידי זה שאני מחשיב פעולות רוחניות יותר מגשמיות.
רואי: ומה עם הגשמיות? האם אי אפשר להפוך את הגשמיות לרוחנית?
כן. כשאתה מקבל פעולות רוחניות, כוונות רוחניות, מצבים רוחניים, וזה הופך להיות בשבילך לאין ערך יותר חשוב מגשמיות.
שמעון: נגיד ספר זה דבר גשמי, נכון?
כן.
שמעון: אנחנו קוראים בו, זה כאילו גשמי, אבל מתוך זה שאנחנו קוראים אנחנו רוצים להגיע לרוחניות.
כן.
שמעון: כי הבנתי שצריך לברוח מהגשמיות.
כן.
שמעון: נגיד בשיעור בוקר, יש בניין שכולנו נכנסים אליו, קוראים את הקטעים, שומעים אותך, זה עדיין עולם גשמי, אבל אנחנו רוצים להגיע לרוחניות.
כן.
שמעון: למה הבורא נותן לנו גשמיות אם צריך לברוח מהגשמיות?
דודי: איך להשתמש בגשמיות כאמצעי לרוחניות? לא לברוח מגשמיות לרוחניות, אלא להשתמש בגשמיות כאמצעי לרוחניות.
בבקשה, קחו דוגמה. אתה מתעסק בחיים שלך, יחד עם זה אתה מתחיל להבין, להחליט, שבחיים האלה אין סיפוק רוחני, ואז מאין ברירה אתה מסובב את עצמך לכיוון רוחניות.
דודי: אם אדם מוצא תענוג במשהו גשמי, תענוג אפילו הכי קטן, אז הוא לא יוצא לרוחניות, כי עדיין יש לו סיפוק בגשמיות.
כן.
דודי: זאת אומרת אין לי דרך. אני מעשן סיגריה, אני אוכל אוכל טוב, טוב לי. זה לא שזה משהו שאני כבר מרגיש בו יובש ומרגיש צורך לצאת לרוחניות. האם זה צריך להיות כך שאדם לא מוצא תענוג גשמי ובורח לרוחני, או שתוך כדי התענוגים הגשמיים הוא מצליח לעלות גם לרוחניות?
כן, גם כן.
דודי: האם צריך לשלב את השניים או לנטרל את הגשמיות?
גם לשלב.
דודי: מה זה דבר הנסתר שיש באדם? דבר הנגלה אני מבין, מה זה דבר הנסתר?
דבר הנסתר זה כשאדם מרגיש שיש דבר כזה שהוא נסתר ממנו.
דודי: האם זו הכוונה של האדם?
זה על ידי הכוונה.
דודי: האם אדם יודע את הכוונה שלו, הוא יכול לדעת מה הכוונה שלו?
כן, כי הוא עובד לפי זה.
רואי: עכשיו קראנו שרק בחינת המעשה שייכת לנו לעשות, וחלק הנסתר הוא על ה' לעשות.
כן.
רואי: מה זה אומר שהבורא עושה את החלק הנסתר?
הבורא נותן לנו מצבים שעל ידם אנחנו בוחרים להתקרב לרוחניות. בזה שאנחנו עובדים על זה יחד עימו, אז אנחנו מעבירים מגשמיות לרוחניות כל מיני תופעות שחשובות לנו, וכך זוכים לרוחניות.
רואי: האם המעשה שלנו הוא שהרוחניות תהיה כל הזמן חשובה לנו יותר מהגשמיות? האם זה המעשה שאנחנו עושים?
אם אנחנו עושים אני לא יודע, אבל כעיקרון כן.
רואי: מה המעשה שלנו? יוצא שאתה עושה חצי שהוא המעשה, והבורא עושה חצי שזה הנסתר. מה זה חצי המעשה שהאדם עושה, ומה זה חצי הנסתר שהבורא עושה?
ככל שאנחנו עושים פעולות, אנחנו רוצים על ידן להתקרב לרוחניות, וזה תלוי בנו.
ולאד: האם אנחנו לא יכולים לקבוע את פעולות הבורא, מתי להחליט לתת לנו את תכונת השפעה?
זה ודאי שהבורא מחליט.
דודי: כשהוא כותב פה על כריתת ברית שצריכה להיות, חוזה שהחברים עושים, האם זו ערבות הדדית, זה תנאי לערבות?
זה תנאי לערבות בין כל באי החברה.
דודי: מה מחייב עשירייה להיכנס בערבות?
זה שהם רוצים להגיע לתכלית הבריאה.
דודי: מה מחזיק את הברית, את הערבות הזאת? כי זה החלק הנסתר, זו הכוונה של האדם, ואני לא יודע מה הכוונות של החברים. או שאני לא עושה חשבון בכלל, אני עושה חשבונות רק על עצמי.
אני לא מבין מה אתה רוצה.
דודי: מה מחייב אותנו להיכנס בערבות הדדית?
כי בלי זה לא נגיע למטרה.
דודי: יש אותי שערב לחברים, ויש את החברים שערבים לי.
כן.
דודי: זו ערבות הדדית. מה מחייב אותי להיות כל הזמן ערב להם במחשבה, לדאוג להם, לא ליפול מזה, לא לברוח מזה? מה יחייב אותי לעשות את זה?
זה שאתה רוצה לקבל מהם גם אותו דבר.
דודי: במעשה אני יכול לעשות מה שאני יכול לעשות, אבל מבפנים חסר כל הזמן עוד דחף, ממש לדאוג להחזיק אותם.
כן.
דודי: אדם לא באמת מסוגל כל הזמן לחשוב מחוץ לעצמו על האחרים. מה נותן לו פה כוח? אין לי כוחות כאלה. מאיפה אדם יקבל כוח לחשוב על האחרים כל הזמן, לדאוג לרוחניות שלהם?
הרב"ש כותב שחייבים.
דודי: כתוב, אני מבין. חייבים, אני מבין. אם זה הילד שלי, אז מדרך הטבע אני דואג לו. זה שהוא כותב שחייבים, מה מחייב אותי? מה יגרום לי להרגיש על הבשר שאני חייב?
כי אתה רוצה להגיע למטרת הבריאה.
דודי: ברגע הזה אני רוצה. ברגע הבא אני כבר לא ארצה, אני אחליף מצב.
אז אתה מחייב את עצמך.
דודי: מה זה מחייב את עצמי?
לחשוב מה הסיכוי מהחיים שלך.
דודי: איך אני מכופף את עצמי ממש, כופה על עצמי דרך יגיעה?
כן.
דודי: זה נגד הטבע של האדם, כי זו יגיעה ועבודה. איך הוא מחייב את עצמו ממש עכשיו לצאת מעצמו, לחשוב על החברים, ברגעים שהוא לא רואה תועלת מזה?
אין לי מה להגיד. אם אנחנו עושים איזו מין מערכת ורוצים להחזיק בה, אז הבורא נמצא איתנו במשחק. ואז אנחנו כל הזמן רוצים - לא רוצים, בוחרים - לא בוחרים, וכך מתקדמים.
מושי: מי הם ה"נצבים" פה? כתוב "אתם נצבים היום כולכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם, כל איש ישראל"1. מי הם הזקנים, השוטרים, השבטים, הראשים, איזה מצבים אלה בתוך העשירייה?
בתוך העשירייה, אם אתם רוצים להגיע למטרה, אז אתם צריכים להיות קשורים כמו שהוא אומר.
מושי: "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם" מי הם הכוחות האלה?
בתוך החברה.
מושי: האם בתוך העשירייה שלנו יש כוחות כאלו?
כנראה שכן.
מושי: איך אפשר לזהות אותם?
צריך לזהות.
מושי: אתה יכול לתת דוגמה לכוח כזה, כמו שוטרים, כמו ראשים? אחרת איך נגיע, כי אני צריך לא רק סתם לזהות אותם, אלא לעשות מכל הכוחות האלה איש אחד בלב אחד, לאחד אותם.
כן.
מושי: איך אני אזהה? אולי הם קיימים ואני פשוט לא מזהה. אם אקבל דוגמה, אז אני אבין מה הכוח הזה, מי כאן ראש, מי כאן שוטר, מי כאן כל השבטים האלה.
אילן: הוא כותב לדוגמה, "היינו אפילו שהוא מרגיש, שיש אנשים, שיש להם קצת הבנה בעבודת ה', והוא רואה, שהוא ריקן מכל. דהיינו שיש הרבה פעמים, שגם הוא מרגיש טעם בעבודה, ולפעמים הוא מרגיש, שהוא בבחינת "ראשיכם". זאת אומרת, שלפעמים הוא חושב, שעכשיו הוא בא לידי מדרגה, שעוד אין באפשרותו מציאות, שיוכל לרדת למצב של שפלות."
מושי: מה זה נקרא?
אילן: "ראשיכם". כך רב"ש שכותב.
שמעון: אני רוצה לקרוא קטע מיוחד.
"ענין "מבקש להמיתו" פירושו, שרוצה שהאדם יעשה הכל בעמ"נ לקבל, שזה נקרא, שהוא נפרד מחיי החיים. וממילא נשארו בהמות. וזה שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים". נמצא, ש"מוות" נקרא, אם כונתו הוא לקבל, נחשבת זה לבחינת פירוד. ובכדי לזכות לבחינת דביקות, זאת אומרת, לזכות לכח של השפעה, שיהיה לו דבר זה, רק הקב"ה יכול לתת לו, ולא בידי אדם להשיג זאת."
רק הבורא יכול לתת לנו השפעה.
ודאי.
שמעון: כי כל החיים אנחנו בהמות. האם זה החלק הנסתר שהבורא נותן לנו?
החלק הנסתר זה יחס הבורא אלינו.
שמעון: זה כל כך מיוחד. באמת רק לבקש, להתפלל שלא נחיה כל החיים כבהמות כאלה.
דודי: כשאדם חושב על החבר, כשהוא בכוונה על החבר, דואג לרוחניות של החבר, האם זו פעולה שהיא מודעת, האדם מרוכז, ממוקד, יודע שהוא עכשיו חושב על החבר? זה גם יכול להיות מצב שהוא עכשיו נמצא עם החברים, יושב איתם, קורא איתם, מתחבר איתם, אבל לא ממש בפוקוס בדיוק על זה.
אם הבורא נותן לו הזדמנות, אז כך הוא מחבר את עצמו. אבל אם לא, אז לא.
דודי: אם הבורא לא נותן לו, אז זה נחשב שהאדם לא בכוונה?
לא בכוונה.
דודי: כי אדם צריך להיות מודע לזה שהוא בכוונה עכשיו.
כן.
דודי: הבורא הוא שנותן לו להיות מודע לכוונה שלו או לא.
כן.
דודי: ואם אדם השתדל ועשה והבורא לא נתן, אז על מה הוא צריך להדביק את זה, האם על הבורא שלא נתן לו את זה, או האדם לא עשה משהו בסדר?
שיתפלל שהוא רוצה להיות קשור לבורא.
ולאד: העשירייה היא הכלי הרוחני לגילוי הבורא, ועדיין לא הגענו לזה. כשנגיע ונגיד "זה המקום", אז מתחילים להתעלות?
לפי בעל הסולם זה העיקר. לי אין מה להוסיף.
רואי: בשבועיים האחרונים עולה העניין של לעבור מחסום, שבזה אנחנו צריכים להתמקד, וצריך לפחד שלא נעבור מחסום. האם הערבות היא תנאי הכרחי לעבור מחסום?
כן.
רואי: האם בלי ערבות אי אפשר לעשות את המעבר הזה?
אי אפשר.
רואי: איך עשירייה נכנסת לערבות? מה היא עוד יכולה לעשות כדי להיכנס לערבות יותר ממה שהיא עכשיו?
לתאר לעצמה שכל אחד שבה הוא קשור במאה אחוז לחבריו.
רואי: כשאתה קשור במאה אחוז לחבריך, מה נשאר ממך?
אתה לא שואל על זה בכלל, "מה נשאר ממני".
רואי: כבר לא נשאר.
העיקר להיות קשור לחבר.
רואי: אתה לגמרי מבוטל, העיקר שאתה קשור אליהם.
מושי: בזמן אחרון אתה ממש מרכז אותנו לעבודה בעשירייה. פעם, לפני חמש, שבע, ובטח עשר שנים ויותר, כל הזמן דיברת על זה שאנחנו חייבים לחבר את עם ישראל, ואז יצאנו, חיברנו ומה לא עשינו, וגם את כל העולם. האם ירדת מזה כי הבנת שזה לא הזמן?
לא.
מושי: האם יש לנו עדיין תפקיד לחבר את עם ישראל, או לעזוב אותם?
זה דבר יותר חשוב.
דודי: מה חשוב?
הקשר בינינו בעשירייה.
מושי: אומנם זה יותר חשוב, ולחבר את היהודים זה פחות חשוב, אבל עדיין צריך לעשות. צריכים להשתדל לפי בעל הסולם, גם הוא ניסה.
כן.
מושי: זה לא שעכשיו אנחנו בקיצוניות הזאת, שאנחנו רק בעשירייה וכל העולם שיישרף שם, אלא יש לנו מחויבות כלפי עם ישראל, כלפי העולם.
כן.
מושי: כי אנחנו רואים שאתה מרכז כוחות רק לזה, אבל זה לא אומר שאנחנו לא צריכים.
(סוף השיחה)
-
כתבי רב"ש, כרך א', מאמר "אתם נצבים היום כולכם"↩